פסקי דין על ערן לוי | פסקי דין על דנה כהן | פסקי דין על אייל כהן ואח' | פסקי דין על יתד - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית מדינת ישראל | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל |

7273-05/12 הפ     12/11/2013




הפ 7273-05/12 ערן לוי, דנה כהן, אייל כהן ואח' נ' יתד - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית מדינת ישראל בע"מ, מנהל מקרקעי ישראל








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



בפני
: כב' השופט אריאל ואגו

ה"פ 7273-05-12



המבקשים:

1
.
ערן לוי

3
.
דנה כהן

2
.
אייל כהן

2
.
לירז לוי

ע"י ב"כ עו"ד א. ווסר


נגד


המשיבים:

1.
יתד - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית מדינת


ישראל בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד א. חיימסון ואח'
2.
מנהל מקרקעי ישראל

באמצעות פמ"ד - אזרחי, עו"ד ט. בוכריס



פסק דין


המבקשים הינם כיום חברי האגודה, המשיבה 1.

ביום 25/2/10 התקבלה החלטה של האסיפה הכללית, שעניינה חלוקת נחלות פנויות באגודה בין חבריה. במועד זה טרם התקבלו המבקשים לחברות באגודה (מה שהתבצע בחודש יוני 2010), ומכאן, שלא יכלו להשתתף בה, להצביע על הצעת ההחלטה שהועלתה, ולטענת האגודה גם אין הם יכולים ליהנות מנפקויות ההחלטה שהתקבלה, שאינה חלה אלא על מי שהיו חברים אותה עת.

בהמרצת הפתיחה עותרים המבקשים לקבוע, כי ההחלטה תוחל גם עליהם, כאילו היו חברים באותו מועד, סעד מן היושר, שלשיטתם מגיע להם היות שהאגודה מנעה מהם להשתתף באסיפה בחוסר תום לב, ומתוך כוונה לבצע "מחטף" ולהדירם מזכאות אפשרית לנחלות נוספות, משמע - חלוקת "העוגה" תיעשה בין פחות חברים.

קשת הטענות והסעדים שהתבקשו היתה במקור רחבה יותר. לאחר שהועלו טענות סף על ידי המשיבה 1, ניתנה החלטה, ביום 20/11/12, הממקדת את גדרי הדיון ואת הסעדים האפשריים שיכולים להינתן, אם תתקבל התביעה, וכמובן, החלטתי זו בעינה עומדת, ומנימוקיה.

קבעתי באותה החלטה, כי :
"ההליך הנוכחי יתמקד אך ורק בבדיקת הטענה שהתנהלות האגודה בשלב שלאחר השלמת המסמכים הדרושים לקבלה לחברות היתה בלתי תקינה, מטעמים זרים. דברים אמורים בהשהיית הבאת עניינם של המשיבים בפני
האסיפה (קבלתם לחברות), עוד טרם קבלת החלטת 25/2/10, ולחלופין ההימנעות מדחיית אותה אסיפה "גורלית" עד לאחר שיוודע האמנם המשיבים התקבלו לחברות. לשון אחר - האם נעשה, בדרך כלשהי - "מחטף" במטרה לקבל את ההחלטה מבלי שהמשיבים יוכלו להיות שותפים פוטנציאליים ב"חלוקת העוגה" של הנחלות הנוספות".

כמו כן, נקבע כי "הסעד ההצהרתי שיכול ויוענק למבקשים, אם יזכו בתביעה, הינו מכח דיני היושר, ועניינו בקביעה, כי בשל החלת דוקטרינות של תום לב, השתק ומניעות, וכיו"ב - יש לחייב המשיבה לנהוג כלפיהם, במגבלות האמור בסעיף 1 לעיל, כאילו לעת קבלת ההחלטה מ- 25/2/12
היו חברים מלאים באגודה. דברים אמורים בזכות לפיצוי כספי מקופת המשיבה, חלף הקצאת נחלה, ואולי גם בצירופם לרשימת המומלצים הפוטנציאליים אם "תוחזר" נחלה מוקצית
ו"תשוחרר" מסיבה כלשהי, בעתיד".

עוד הובהר, באותה החלטה, כי:
"לאחר שעו"ד ווסר הודיע על הסרת הבקשה לסעד זמני, הודיע שאין בדעתו לבקש צירוף משיבים נוספים, ובהינתן טענת "מעשה עשוי", שחלק מהעובדות הצריכות לה אינן במחלוקת - ברי שהסעד העיקרי שהמבקשים יכולים לעתור לו הינו זה שנפקותו תהיה החלת רכיב הפיצוי הכספי עליהם, מתוך החלטת האסיפה. אפשרות אחרת היא שנחלה שהוקצתה תשוחרר, וניתן יהיה להקצותה, כנגד החזרת הפיצוי, ככל ששולם. נראה, שכל הכרה בזכאות המבקשים לסעד אחר, אם וכאשר תוכר עילת תביעתם, ברמה העקרונית, עלולה לפגוע בצדדים שלישיים ובזכויות שקנו, בלא שצורפו להליך".

כפי שנראה להלן, מסקנתי הסופית, במישור הסעדים הפוטנציאליים, אף מצמצמת מעבר למה שנאמר באותה החלטת ביניים.

הטענה המרכזית בפי המבקשים הינה, שלמרות שהתגלעה מחלוקת בינם לבין האגודה בדבר התנאים הנדרשים לשם התקבלות כחברים (ועל כך יורחב להלן), הם עמדו בכל הדרישות, אף אלה שהאגודה עמדה עליהן, והם עצמם סברו אחרת, וזאת, לכל המאוחר, ביום 24/12/09 (מבקשים 1 ו-2) ו- 28/12/09 (מבקשים 3 ו- 4). מכאן - שכאשר עסקינן באסיפה כללית חשובה ומכרעת, לגבי חלוקת הנחלות, ניתן היה או לכנס הצבעה בדבר קבלתם לחברות עוד קודם לכינוס האסיפה של 25/2/10, או לדחות ההתכנסות וההצבעה בעניין הנחלות, עד אשר יושלם תהליך קבלתם לחברות, והם יוכלו להשתתף ולהצביע באסיפה הנדחית, וכמובן ליהנות מפירות אפשריים של ההחלטה שתתקבל (כפוף לכך שאכן יתקבלו לחברות, ואנו יודעים שכך היה, חודשים ספורים אח"כ).



העובדות הבסיסיות הצריכות להכרעה בהתדיינות הנוכחית (שאינה הראשונה בין הצדדים, בין בהליכי בוררות, בין בבתי משפט, וחוששני, בהינתן התוצאה שאליה הגעתי כאן, שאף אין זו ההתדיינות המסיימת והאחרונה), הן מועטות בהיקפן, ורובן אף אינו במחלוקת כיום, הגם שבתחילת ההליך נדמה היה שהפלוגתאות מרובות ונרחבות ביותר.

הליך קבלתם של המבקשים לחברות היה שנוי במחלוקת. בעיקר לא השלימו המבקשים (יחד עם מועמדים נוספים שאינם בעלי דין כעת) עם הדרישה לתנאי מוקדם של המצאת אישור על סיום בניית ביתם, בצורה של "טופס 4" המונפק על ידי הרשות המקומית. האגודה ראתה בכך הוכחה להתקיימות הדרישה התקנונית לכך שהמועמד "גר דרך קבע ובפועל" בישוב יתד. המבקשים סברו שדי בכך שהם השלימו את הבניה וגרים בפועל בביתם. הסוגיה נדונה בבוררות בפני
עו"ד אופיר כץ, אשר פסק (ביום 18/12/09 להלן: "פסק החברות"), כי הדין עם האגודה, וכי נחוץ להמציא טופס 4 קודם שחברותם של המבקשים תועמד להצבעה.

כאמור, המבקשים קיימו את הוראות פסק החברות, ומלוא הדרישות והמסמכים, שבהם הותנתה הבאת מועמדותם להצבעת האסיפה, קויימו, זמן קצר לאחר נתינת הפסק, במחצית השניה של דצמבר 2009.

לצד זה - הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבורר (בפני
ביהמ"ש המחוזי בב"ש) וזאת ביום 5/1/10, וביקשו סעדי ביניים, לרבות סעד שנועד למנוע כינוס האסיפה הכללית שנועדה ל 25/2/10, אולם, מנימוקים שאינם רלוונטיים להכרעה כעת, נמנע ביהמ"ש מהענקת סעדי הביניים הללו, ולא היתה מניעה פורמאלית, או מהדין, להתכנסות האסיפה במועדה. לימים (4/3/10), ביקשו המבקשים שלפני למחוק את הבקשה לביטול הפסק, ככל שמדובר בהם (להבדיל ממבקשים אחרים שאינם בעלי דין כעת. קיים פסק בורר נוסף, מיום 25/3/10, בין האגודה לחבריה, שבגדרו קבע הבורר עו"ד אופיר כץ שהחלטת האסיפה תחשב כמחייבת את האגודה וחבריה).

ההצעה שהועמדה להצבעה ואשר התקבלה, מסדירה את חלוקת הנחלות הפנויות באגודה, ומנגנון פיצוי כספי לאלה שלהם לא יוקצה מגרש. מניסוח הסעיפים שהוצעו עולה, כי מדובר בהחלטה הנטועה לעומקם של נתונים מספריים מפורטים, ולא בכללים עקרוניים שניתן להחילם, על אתר, על עניינם של המבקשים, אם תתקבל עמדתם בדבר הקיפוח וחוסר תום הלב באי-שיתופם בהצבעה. מהיבט זה אקדים את המאוחר: קשה מאוד ליתן לבוש אופרטיבי לסעד, שאמצא כי המבקשים ראויים לקבל. אין לדעת, האם בהינתן קבלתם לחברות של המבקשים עובר ליום 25/2/10, לו כך היה מתרחש, ולו היו גם הם "נלקחים בחשבון" ובמניין החברים הזכאים להקצאה, כיצד היתה נראית הצעת ההחלטה, לא כל שכן, כיצד הדבר היה יכול להשפיע על התוצאה ועל התקבלות ההחלטה הסופית וניסוחה הפרטני. אומנם, המשיבה 1 טוענת, שממילא התמונה לא היתה משתנה וכי המבקשים, ספציפית, לא היו זכאים לנחלה נוספת, אף לא לפיצוי על פי הקריטריונים שנקבעו, אולם, לא רק שב"כ המבקשים חולק על תיזה זו, שבירורה העובדתי חורג מגדרי ההליך כעת, אלא, שאף נוצר מעין "מעגל שוטה", שהרי, אין לדעת כיצד היתה יכולה השתתפות המבקשים באסיפה וזכותם לשכנע, להציע הצעות, וכמובן להצביע עליהן, להשליך על הקריטריונים ועל מפתחות הזכאות.

ההחלטה האמורה מדברת על שמונה נחלות מוקפאות על ידי המינהל (משיב 2, אשר עמדתו הינה כי החלטות האסיפה הכללית, יהיו אשר יהיו, אינן מחייבות אותו כרשות ציבורית. המינהל יפעל לפי נוהליו ומדיניותו. בין היתר - אין כוונה להקצות נחלה נוספת למי שכבר יש לו נחלה, והמבקשים נמנים על סקטור זה. אין למינהל עמדה, ככל הידוע, לגבי החלופה של פיצוי כספי). כמו כן, מדובר בהחלטה על "26 נחלות לאיכלוס על פי ההצעה הזאת. 110 מגרשים בהרחבה קהילתית מפותחים על ידי מנהלת סלע. עיקרון מנחה של ההצעה שיוויון בין החברים. סה"כ 34 משקים של חברים, 21 משקים יזכו לנחלה לבן שני, ו13 משקים של חברים, יזכו בפיצוי (3 נחלות איישו כבר על ידי בן שני של חברים)". קיים הסדר לגבי איכלוס המגרשים בהרחבה הקהילתית לפי התפלגות שפורטה, ונאמר כי "יתרת הנחלות המאושרות לפי הפרוגרמה שלא אויישו ומיועדים לאיכלוס לפי החלטה זו, סה"כ 26 נחלות פלוס שלוש נחלות לבן שני כבר אויישו... שמונה נחלות המוקפאות על ידי המינהל יוקצו לקליטה של מתיישבים שאינם בני המקום, הכוללים את המשפחות שנדחו... 21 נחלות יאוכלסו על ידי מומלצים של חברים באגודה, ושמעוניינים בנחלה לבן שני. (שלוש נחלות כבר אויישו על ידי בן שני של חברים)". בהמשך קיים סעיף של פיצוי כספי ולפיו "משקים של חברים שלא יזכו לנחלה נוספת, יפוצו בערך נחלה פחות עבור תשתיות, סה"כ 280,000 ₪. מספר המשקים שיפוצו הוא 13 משקים. אם יווצר עודף מבקשים לפיצוי (יותר מ 13 משקים של חברים) תיערך הגרלה בין המבקשים".

מהאמור עולה, בבירור רב, עד כמה ההחלטה דנן, לרבות רכיב הפיצוי (הנשען על הנחת יסוד של 13 משקים החולקים את התקציב שיועד לכך), תלויה במערך עובדתי - מספרי מסוים, כאשר כל שינוי בנתוני היסוד, בראייה היפותטית - רטרואקטיבית, מעורר שאלה קשה במישור עד כמה אותה החלטה היתה מתקבלת כלשונה, בנתונים מספריים שונים, ומומחש הקושי ליתן סעד כדוגמת החלה, מכח דיני תום הלב והמניעות, של ההחלטה על המבקשים, שאותה עת לא היו עדיין חברים, וקיומם לא הובא בחשבון לעת ניסוחה והתקבלותה על ידי האסיפה.

משמעות הענקת סעד מעין זה, אינה אלא "כתיבה מחדש" של החלטת האסיפה הכללית, דבר שאינו מתיישב עם גדרי ההתערבות המצומצמים והממוקדים של בית המשפט בהחלטות האסיפה הכללית ובניהול הפנימי של האגודה, דברים שהפסיקה חזרה והדגישה. קושי נוסף, נעוץ בקיומו של פסק בורר, שאוזכר לעיל, והמאשר את תקפות ההחלטה, אולם אין צורך להיכנס לניתוח מעמיק כעת.

כבר אמרנו שהמאוחר הוקדם. כעת יש לבחון כיצד מנמקת המשיבה 1 את טעמי אי הכללת המבקשים במניין הזכאים להשתתף באסיפה המכרעת דנן. הטעם הפורמאלי, ועל כך אין חולק, נעוץ בכך שפשיטא, מי שלא היה חבר באגודה ביום 25/2/10, לא היה זכאי להשתתף. עוד אין מחלוקת על כך שלא היתה מניעה, מהיבט צווי בית המשפט וההליך שהתנהל, לקיום האסיפה ולכינוסה. אולם, העובדה שבית המשפט לא מנע את כינוס האסיפה, אין פירושה שניטל שיקול הדעת של גורמי האגודה, להחליט על דחייתה, או על קיום הליך מזורז, כפוף להוראות התקנון, שיאפשר קבלת המבקשים לחברות, והשתתפותם כזכאים מלאים ושווים באסיפה, כל זאת טרם הדיון וההצבעה על ההצעה דנן. מדובר ב"חלון הזמנים" שבין השלמת הדרישות להתקבלות לאגודה, בשלהי דצמבר, לבין ה 25.2.10, מועד כינוס האסיפה הכללית, ומדובר בכחודשיים ימים. בית המשפט לא מנע את כינוס האסיפה. בוודאי שהוא לא הורה על כך שהיא תכונס ללא המבקשים... .

ניתן לומר, בקליפת אגוז, שהאגודה המשיבה גורסת, שבהינתן המאבק המשפטי שניהלו המבקשים, יחד עם אחרים, כנגד פסק החברות, ועוד קודם לכן - כנגד הדרישות שיש למלא כתנאי להתקבלותם, לא היו הם זכאים
או ראויים לכך ש"יהנו משני העולמות", גם מהזכויות הנלוות לקבלתם כחברים, וגם מהרצון, הבו זמני, לבטל את הדרישות הללו, או חלקן, תוך הגשת בקשות לבית המשפט לעיכוב כינוס האסיפה הכללית ולעיכוב גיבוש והחלטה על מנגנון הקצאת הנחלות הנוספות (יש לציין שהמבקשים פנו בהליכים ובבקשות שונות, במישור זה בפני
פורומים שונים, לא רק לביהמ"ש המחוזי, כפי שהוזכר, אולם איני רואה צורך לפרט את ההתנהלות במלואה). המשיבה סבורה, שאין שמץ של חוסר תום לב או התנהלות לא ראויה, בכך שהליך כינוס האסיפה וההצבעה התנהל כסדרו ובלא התחשבות בטרוניות המבקשים, אשר לא קיבלו שום סעד אופרטיבי שיאסור או יעכב את התהליך, והיא מצביעה על כך שרק לאחר האסיפה הכללית של 25/2/10, הודיעו המבקשים על הסרת שמם מהבקשה לביטול פסק החברות (יוטעם, כי עמדת המבקשים היא שאומנם ההודעה הפורמאלית לבית המשפט ניתנה מסיבות טכניות רק בתחילת מרץ, אולם, כוונתם לוותר על התהליך המשפטי הודעה והיתה ידועה היטב עוד קודם לכינוס האסיפה).

בסוגיה זו נטען, בסיכומי ב"כ המשיבה 1 (פסקה 96), חד וחלק, כדברים הבאים:
"אלמלא הוגשה הבקשה לביטול פסק החברות, הרי שלא היתה כל מניעה מצד האגודה להביא את מועמדותם להצבעה באסיפה הכללית טרם האסיפה 'הגורלית', שעה שאין כל קשר בין הדברים..."
. בהמשך הפסקה, הדגיש ב"כ המשיבה כי ממילא הצעת ועד ההנהלה לאסיפה לא היתה משתנה, והם ממילא לא היו זכאים להקצאת נחלה, בהיותם בנים למשפחות שבהם ההורים כבר קיבלו נחלה בעבר, ובמסגרת החלוקה הנוכחית, הם לא היו משתבצים לקריטריון של זכאים.
לטעמי, וכפי שכבר הערתי קודם, המשך הפסקה והאמור בו אינו רלוונטי כעת. אין אנו עוסקים בשאלה האם, לו היו המבקשים מתקבלים לחברות, היו הם זכאים לנחלה או לפיצוי, ואף לא בשאלה האם הצעת ההחלטה היתה שונה, והאם היה בכוחם להשפיע על קבלתה בניסוחה המקורי, אם לאו. אלה - חורגים מגדר הדיון. אין לפני תשתית עובדתית להכריע בכך, מה גם שמקצת השאלות הן בעלות אופי היפותטי, ובעיקר - בהינתן החלטתי המצמצמת גדרי הסעד האפשרי להינתן בהליך הנוכחי, ושלילת התכנות כל סעד שמשמעו החלה רטרואקטיבית של ההחלטה, או חלק הימנה, על המבקשים.

אם כן, בנקודה הרלוונטית לדיון כעת, והיא - טעמי המשיבה 1 להתנהלות שהביאה לכינוס האסיפה במועדה, ללא שהמבקשים התקבלו כחברים, ובלא שעמדתם וקולם נשמעו, נעוצים אך ורק בכך שהם בחרו לפנות בבקשה לביטול פסק החברות. אולם - נימוק זה לוקה בכשל לוגי. אף אם המבקשים, מטעמיהם, בחרו לחלוק על קביעת הבורר, שקיבל עמדת האגודה ביחס לעמידה בדרישות הקבלה, לרבות המצאת טופס 4, אין מחלוקת שהם עמדו בכל הדרישות, אף לפי "גישת הקיצון" של האגודה עצמה ובמלוא התנאים שזו הציבה. יוצא, שאלא אם כן, נגרוס, כי מדובר ב"נקמנות" או "צעדי עונשין" על עצם הפניה לערכאות, ואזי ברי שאלה שיקולים זרים ונעדרי תום לב, חובה היתה על גורמי האגודה לקדם, במהלך השבועות הארוכים, את הליך קבלת המבקשים לאגודה, וככל שסד הזמנים לא אפשר זאת, ראוי היה לדחות האסיפה הגורלית. זאת - בשים לב לידיעה הברורה והמוצקה, העולה מעשרות המסמכים שהוגשו לתיק, אודות עניינם של המבקשים בחלוקת הנחלות הנוספת, בין שלשיטת האגודה הם זכאים על פיה, ובין שיהיו זכאים לשיטתה. לשון אחר - המבקשים לא נמנעו מקיום הדרישות, במקביל להליך המשפטי, אלא מלאו אחר פסק הבורר ככתבו וכלשונו. כיצד ניתן לראות בפני
יה לביהמ"ש משום עילה שלא להביאם להצבעת חברות? .

פסק החברות, לצד קבלת עמדת האגודה, כמבואר, גם בסוגיית נחיצות טופס 4, קובע נחרצות בסעיף 22 לפסק כי: "בהמשך להצהרת ב"כ המשיבה - האגודה, אני קובע בזה כי בקשת כל אחד מהמבקשים להתקבל לחברות, שיעמוד בשלוש הדרישות המנויות בסעיף 10 לעיל (כל השלושה קויימו על ידי המבקשים בשלהי דצמבר, א.ו) - תובא, להכרעת האסיפה הכללית, בכל ההקדם לאחר קיום שלוש הדרישות הנ"ל" (הדגשים במקומות שסומנו בקו הם במקור ההחלטה אם כי לא בצורת קו תחתי).

קיום ראוי, בתום לב ובדרך מקובלת, של פסק הבורר על ידי המשיבה 1, חייב, לאור האמור, הבאת עניינם של המבקשים ללא דיחוי להכרעת האסיפה הכללית, מיד לאחר שקיימו את שלוש הדרישות דנן. הדבר לא נעשה, וההסתמכות על כך שהמבקשים ראו לנכון למצות פניה לביהמ"ש, משיקוליהם, הגם שעמדו בכל הדרישות, אינה מצדיקה הימנעות מכך ואינה נשענת על עילה משפטית כלשהי. אין מנוס מהתהייה שמא, כאשר מקבלי ההחלטות באגודה ראו שהמבקשים אינם מקבלים את הסעדים הזמניים שלהם עתרו, ושאין מניעה חוקית להתכנסות, הם ניצלו מצב דברים זה להקמת "מעשה עשוי", כך לפחות סברו, שבגדרו האסיפה הכללית, בהרכבה ללא המבקשים, תתכנס, עוד בטרם אלה יועמדו להצבעה על קבלתם, כך שההחלטה בעניין הנחלות תוכל לעבור, על מי מנוחות, ובהיעדר מעורבות המבקשים. נדמה, כי זהו מצב הדברים שהמבקשים מגדירים כ"מחטף", הגדרה שאינה משפטית, אך אפשר שאינה חוטאת למציאות כפי שהיתה.

מסקנתי זו אינה מתירה את הסבך. הנסיבות הבעייתיות של כינוס האסיפה ו"הרכבה החסר", ולחלופין - הימנעות מדחייתה בימים או בשבועות אחדים, אין בהן להצדיק הצהרה על בטלותה או על ביטול ההחלטה שהתקבלה. אין מדובר בנסיבות חריגות ונדירות שבהן ביהמ"ש מתערב ושם את שיקול דעתו תחת המוסדות המוסמכים של האגודה (ראה פס"ד במקרה קודם שנדון בפני
, ובמסגרתו סקרתי מקצת הפסיקה הרלוונטית - ה"פ (ב"ש) 5742-08-10 דוד יעקב נ' אוהד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, מיום 17/8/11, פורסם בנבו). יודגש, בהקשר לכך, שאין אנו עוסקים בטענה של התכנסות האסיפה שלא עפ"י התקנון או הדין, או בהליך קבלת ההחלטה ותאימות ההליך לדין או לתקנון, אף לא בטענה של החלטה שתוכנה, חלילה, אינו חוקי או כיוצא בזה (ועוד טרם נזקקנו לעניין אישור תוקף ההחלטה בפסק בורר, כפי שנעשה). הפגם נמצא בנסיבות ש"בפריפריה" ולא באקט גופו.

כפי שכבר פורט לעיל, אף איני רואה אפשרות, גם לא סמכות, ליתן החלטה אופרטיבית שמשמעותה, בעצם, שינוי החלטת האסיפה שכאמור שעונה על מסד עובדתי ומספרי מוגדר ומדויק. נדמה, כי כל שינוי כזה, או קבלת החלטה המשלבת את המבקשים במעגל הזכאים, בין לנחלה שתתפנה, ובין לפיצוי כספי, יחייב הליך נפרד וחדש באסיפה הכללית או באמצעות גוף או מוסד מוסמך אחר של האגודה.

לנוכח הבעייתיות שהסתמנה, בממשק שבין הממצאים והמסקנות בדבר צדקת טענתם הבסיסית של המשיבים, לבין הסעד שניתן, אם בכלל, להעניק להם במסגרת התחומה של ההליך הנוכחי, זימנתי את באי-כח הצדדים לישיבת פשרה, טרם שאתן פס"ד בהמרצת הפתיחה (ישיבה מיום 31/10/13). נעשה מאמץ למצוא פתרון מוסכם כלשהו ברוח של פשרה. המהלך לא הסתייע, והצדדים הודיעו כי אין מנוס אלא ליתן

פסק דין
בהמ"פ לגופה.

ער אני לכך, שלנוכח הסעד המצומצם, שאני רואה לנכון לתיתו, לאור השיקולים והנימוקים שלעיל, המשמעות תהיה שכל ניסיון לגזור הימנו נפקות אופרטיבית, עלול להביא לסבב נוסף של התדיינות משפטית, אם לא תושג הסכמה, אפילו חלקית, לפחות ביחס למתווה ההתנהלות (כגון הסכמה לכינוס אסיפה כללית נוספת). אולם, להבנתי, אין מנוס ממתן סעד שאינו שלם ואינו מסיים, לצערי, את הפרשה.

על כן מתקבלת המרצת הפתיחה, חלקית, באופן שמוצהר שנפל פגם בהתנהלות המשיבה 1, האגודה של מושב יתד, בכך שהאסיפה הכללית של יום 25/2/10 התכנסה וקיבלה החלטה בדבר חלוקת נחלות פנויות באגודה, ופיצוי כספי כתחליף, בטרם התקיימה הצבעה על קבלת המבקשים לחברות באגודה. מוצהר שהתנהלות תקינה וראויה היתה מצריכה דחיית האסיפה למועד שלאחר ההצבעה על קבלת המבקשים, ככל שלא ניתן היה לקיים הצבעה זו עובר ליום 25/2/10. עם זאת - נמצא, שאין מקום להצהיר על החלת תוצרי ההחלטה על המבקשים, כאילו היו חברי האגודה לעת קבלתה באסיפה.



אין בכך להביע דיעה או לקבוע ממצא בשאלה, השנויה במחלוקת, האמנם המבקשים, או מי מהם, היו זכאים, עפ"י ההחלטה, כפי נוסחה שהתקבל, לנחלה נוספת, או לפיצוי כספי, לו התקבלה ההחלטה עת היו המבקשים חברים באגודה.

יש לקוות שהצדדים ישכילו להגיע להסכמות שייתרו התדיינות נוספת בסוגיות הללו.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך ליתן החלטה לעניין טיעוני המשיב 2 - מינהל מקרקעי ישראל, ועמדתו, הדובקת בקיום הנהלים והמדיניות הנקוטה שם ביחס להקצאת נחלות באגודות שיתופיות בכלל, ובאגודה המשיבה 1 בפרט, נרשמה, ועומדת בעינה.

אני מחייב את המשיבה 1 לשאת בהוצאות המבקשים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.


ניתן היום,
ט' כסלו תשע"ד, 12 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.














הפ בית משפט מחוזי 7273-05/12 ערן לוי, דנה כהן, אייל כהן ואח' נ' יתד - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית מדינת ישראל בע"מ, מנהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 12/11/2013)