פסקי דין על אפריקה ישראל תעשיות | פסקי דין על אלון הרפז | פסקי דין על אבי מוטולה ואח' | פסקי דין על רשות ניירות ערך | פסקי דין על ועדת האכיפה המנהלית |

37447-10/13 עתמ     18/11/2013




עתמ 37447-10/13 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ, אלון הרפז, אבי מוטולה ואח' נ' רשות ניירות ערך, ועדת האכיפה המנהלית








המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



עת"מ 37447-10-13 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ
ואח'
נ' רשות ניירות ערך
ואח'

תיק חיצוני
:




מספר בקשה:1

בפני

כב' השופטת
רות רונן


המבקשים:

1
.
אפריקה ישראל תעשיות בע"מ

4
.
אלון הרפז

3
.
אבי מוטולה

2
.
אברהם נח נובגרוצקי

ע"י ב"כ עוה"ד אדרת
, ליטבק
, פירסט וקרן


נגד


המשיבות:

1. רשות ניירות ערך
2. ועדת האכיפה המנהלית
ע"י ב"כ עוה"ד ויינבאום






החלטה


1.
בקשה לדחיית פרסום החלטת ועדת האכיפה המנהלית
(שתכונה להלן גם "הוועדה" או "המותב"), וכן בקשה לאיסור פרסום העתירה המנהלית דנן.

2.
המבקשים הגישו עתירה כנגד החלטת ועדת האכיפה המנהלית
מיום 27.8.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). החלטת הוועדה קבעה כי היא תיכנס לתוקף תוך 60 יום מהיום בו היא ניתנה.

3.
המבקשים עתרו בבקשה הנוכחית כי בית המשפט יעשה שימוש
בסמכות הנתונה לו ויורה על דחיית מועד פרסום החלטת הוועדה עד למתן החלטה בעתירה המנהלית הנוכחית. לגישתם, פרסום ההחלטה טרם מיצוי ההליכים המשפטיים הוא בלתי-מידתי, שכן הנזק שייגרם למבקשת 1 (להלן: "החברה") ולנושאי המשרה בה (המבקשים 2-4), עולה על הנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מעיכוב פרסום ההחלטה.

כך, המבקשים טענו כי פרסום ההחלטה עלול לפגוע בצורה מהותית ביכולתה של החברה לגייס הון; הוא עלול לעודד הגשת תובענות ייצוגיות באופן שיגרור תגובת שרשרת - שכן תביעה ייצוגית עלולה לבסס עילה להעמדת אשראי מהותי של החברה לפירעון מיידי. כן עלול הפרסום לפגוע באופן אישי בנושאי המשרה בחברה ובשמם הטוב. התקופה של 60 ימים שנקבעה בחוק לעיכוב ביצוע ההחלטה, נועדה – כך נטען- כדי לאפשר ל"מפר" לבקש את עיכוב פרסום ההחלטה, אם יחליט לערער עליה.

לגישתם של המבקשים, סיכויי העתירה נגד החלטת הוועדה הם טובים מאוד.

4.
המשיבות התנגדו לבקשה. הן טענו כי המידע אודות החלטת הוועדה הוא מידע שכל משקיע סביר היה רואה בו מידע מהותי מבחינתו. בהתייחס לסיכויי העתירה, טענו המשיבות כי הבחינה של בית-המשפט את החלטת הוועדה במסגרת העתירה, היא בחינה כמו זו הנוהגת בהליך מנהלי, קרי בית המשפט אינו נכנס לנעילה של הרשות המנהלית שקיבלה את ההחלטה. המשיבות טענו כי יש לתת משקל רב לשיקולי הוועדה, ועל בית- המשפט להימנע מלהתערב בהחלטותיה לגופן. אין מקום שבית המשפט יחליף את הגוף שקבל את ההחלטה – מותב שנחשב כגורם מומחה, מסדיר שוק ופרשן של החוק. בנוסף, בדרך כלל בהליכים מנהליים לא מתקיימת חקירה של מצהירים ולא מובאות עובדות בפני
בית-המשפט המנהלי. לכן, אין בדרך כלל התערבות של הערכאה המנהלית בממצאי עובדה שמצאה הרשות המנהלית.

5.
המשיבות הוסיפו וטענו כי דבר החקיקה השולט בהליך הוא דיני ניירות-ערך. בבסיסם של דינים אלה עומד עיקרון הגילוי הנאות, שנועד ליצירת שקיפות לציבור המשקיעים ביחס לכל אירוע בחיי תאגיד המהווה פרט חשוב למשקיע סביר. המידע נושא הבקשה הוא מידע שעתיד לעניין את ציבור המשקיעים – בין אלה המחזיקים בניירות-ערך של החברה
ובין אלה השוקלים לעשות זאת. המידע לפיו נושא משרה בחברה
ביצע הפרה מנהלית, הוא מידע שעשוי להיות חשוב לציבור המשקיעים בבחינת השאלה האם ניתן לסמוך על ניהולו של נושא המשרה. לכן יש למנוע את הפרסום רק במקרים קיצוניים מאוד. החוק קבע כי הגשת עתירה אין בה כדי למנוע את פרסום החלטת המותב. בררת המחדל היא אם כן פרסום ההחלטה.

6.
המשיבות טענו כי לפרסום ההחלטה במועדה ולאי דחיית פרסומה יש חשיבות רבה, מאחר שהליך האכיפה הוא הליך חדש, שהכללים בו מעוצבים בהחלטות הראשונות של מותב האכיפה המנהלית. ההליכים הראשונים מגבשים את רמת הענישה. פרסום ההחלטה הוא חשוב גם כדי לתרום להרתעה ולהעניק ודאות בנושאי
האכיפה המנהלית. יש חשיבות לפרסום גם ביחס לחשיפת דרך הפעולה של הוועדה. השקיפות אף פותחת פתח לביקורת ציבורית על החלטותיה של הוועדה. גם שיקול ההרתעה האישית תומך בכך שיש לפרסם את ההחלטה.

המשיבות הוסיפו כי אין כל ביסוס לטענת המבקשים לפיה פרסום ההחלטה עלול לעודד הגשת תביעות ייצוגיות נגד החברה. לגישתן, טענות המבקשים הן כאלה שעשויות להישמע בכל הליך אכיפה המנוהל נגד כל חברה. גם אם החברה חשופה לתביעות כתוצאה מממצאים שנקבעו בהליך האכיפה המנהלי, אין בכך כדי למנוע את הפרסום. לגישת המשיבות, אין די בכך שדבר קיומו של ההליך ידוע לציבור, אלא התוצאה שלו היא החשובה.

7.
המשיבות ציינו כי החברה דיווחה כי נפתח נגד ההליך, תוך שהדגישה כי היא ונושאי המשרה כופרים בהפרות המיוחסות להם. החברה חזרה ועדכנה באופן שוטף את ציבור המשקיעים ביחס להתקדמות ההליך תוך שהיא חוזרת ומדגישה את אי הוודאות ביחס לתוצאותיו. לגישת המשיבות, דווקא משום כך יש לעדכן את הציבור ביחס לסיום ההליך ולגבי תוצאותיו. החברה תוכל כמובן גם לדווח על הגשת העתירה דנן על-ידיה ב מסגרת הדיווח. המשיבות טענו כי למבקשים עומדת דחיית פרסום מובנית לפרק זמן של 60 יום, המקנה להם את האפשרות להביא לציבור בעת הפרסום גם את עמדתם כנגד ההחלטה – אם הם בוחרים להגיש עתירה גנגדה.

המשיבות הוסיפו וטענו כי המבקשים עותרים למעשה כי הליך שהם יזמו יהיה חסוי ונסתר. לכן, קבלת בקשתם עומדת גם בסתירה לעיקרון יסוד של ניהול הליכים משפטיים – עיקרון פומביות הדיון. זהו עיקרון על במשפט הישראלי, שיש לו חשיבות רבה במדינה דמוקרטית.

8.
עוד נטען, כי מהותה של הבקשה היא למעשה קבלת סעד זמני בערעור, ויש להחיל עליה לכן את ההלכות החלות בהקשר זה. כדי לזכות בבקשה לסעד זמני בערעור, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים מאוד, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד. במסגרת הבקשה דנן, כך נטען, המבקשים לא פירטו את סיכוייהם.

מעבר לכך, החלטת הוועדה היא החלטה מפורטת ומנומקת המבוססת על חומר רב שהוגש לוועדה. העתירה תוקפת ממצאים עובדתיים, שבית-המשפט אינו נוהג להתערב בהם. החלק המשפטי בעתירה הוא מצומצם, ואף בו עומדות בפני
המבקשים משוכות גבוהות כדי לזכות בעתירה. לגישת המשיבות, גם סיכויי העתירה ביחס לאמצעי האכיפה שהוטלו על המבקשים – הם קטנים. המבקשים אף לא עמדו ברף מינימלי של פירוט ביחס לנזק שעתיד להיגרם להם אם ההחלטה תפורסם. אין מכתבים המאיימים בתביעה ייצוגית, ואין כל חומר ביחס לתוכניות גיוס של החברה בעתיד הקרוב – שהפרסום עלול לסכלן.

9.
המבקשים השיבו לתגובת המשיבות. הם טענו כי הליך האכיפה המנהלי הוא הליך חסוי. החקיקה הראשית קבעה דחייה בפרסום, כדי לאפשר לעותרים למנוע אותו. את ההחלטה ניתן יהיה לפרסם לאחר שבית-המשפט יאמר את דברו, שאלמלא כן תיגרם פגיעה בלתי-הפיכה במבקשים, בלא שיתווסף דבר לציבור המשקיעים.

עיכוב הפרסום עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק, לפיה ניתן פרק זמן של 60 יום עד למועד כניסת ההחלטה לתוקף, פרק זמן שנועד כדי לאפשר לבקש עיכוב ביצוע - הן של ההחלטה עצמה והן של פרסומה. לגישת המבקשים, החלטת הוועדה היא שגויה, הן מבחינה עובדתית והן ובעיקר מבחינה משפטית. עוד נטען כי מדובר בהחלטה חדשנית, וענין זה כשלעצמו הוא נימוק לעיכוב פרסומה של ההחלטה.

10.
המבקשים טענו כי פרסום ההחלטה יגרום להם לנזק בלתי הפיך. לגישתם, אין לקבל את עמדת המשיבות ביחס לנושא הגילוי הנאות שהוא העיקרון המנחה בדיני ניירות ערך, משום שהמחוקק עצמו העניק עיכוב ביצוע בחוק לתקופה של 60 ימים, תקופה בה לא חלות מגבלות כלשהן על פעילות החברה בשוק ההון, לרבות ביצוע הנפקה.

לטענת המבקשים, תוצאות ההליך בשלב זה, כשההחלטה אינה חלוטה, אינן אם-כן מידע שיש חשיבות מיוחדת בפרסומו. החברה כבר פרסמה את העיצומים המקסימאליים שהיא חשופה להם בהליך המנהלי, והיא אף הפרישה בדוחות שלה את מלוא סכום העיצום שהושת עליה, כך שהמשקיע כבר לקח בחשבון את המידע הזה.

11.
באשר לטענה לפיה מדובר במעשים חמורים שיש חשיבות לפרסמם, טענו המבקשים כי מדובר הליך מנהלי ולא בהליך פלילי, ותוצאותיו בשלב הנוכחי אינן בגדר מידע מהותי למשקיע. באשר למידע בדבר רמת הענישה ובדבר הפרשנות המשפטית של המותב, נטען כי בית-המשפט הוא זה הקובע נורמות משפטיות ולא הוועדה. טענות דומות נטענו ביחס לעמדת המשיבות לפיה הפרסום פותח פתח לביקורת ציבורית על החלטת הוועדה. המבקשים טענו כי הביקורת על ההחלטה היא של בית המשפט.

12.
להלן ייבחנו טענות הצדדים. נבחן קודם כל מהו הכלל החל על בקשה לדחיית פרסום החלטה של מותב אכיפה מנהלית בהתאם להוראות החוק, ולאחר מכן ניישם את הכלל הזה על עובדות המקרה דנן.

הכלל הוא כי יש לפרסם את ההחלטה והנטל על הטוען לחריג - להוכיחו
13.
אני סבורה כי השאלה הראשונה שיש לבחון אותה בהתייחס לבקשה, היא מהו הכלל ביחס לפרסום החלטות הוועדה, ומהו החריג לכלל. במילים אחרות, האם הכלל ביחס להחלטות המותב הוא כי יש לפרסמן, וכי על המבקש לדחות את הפרסום מוטל הנטל להוכיח כי מדובר במקרה חריג המצדיק לסטות מהכלל; או שמא הכלל הוא כי מדובר בהחלטות חסויות, שיש מקום לדחות את פרסומן לפחות על מתן החלטתו של בית המשפט בעתירה שהוגשה ביחס אליהן.

14.
אני סבורה כי הוראות חוק ניירות ערך תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק") תומכות במסקנה לפיה הפרסום הוא הכלל והעדר פרסום הוא החריג.

ס' 52 ס לחוק קובע כי על הרשות לפרסם את החלטת המותב כאמור בס' 52נא(א) באתר האינטרנט שלה. ס' 52ס(ד) קובע כי כשנכנסת לתוקף החלטת מותב להטיל אמצעי אכיפה על מפר שהוא גורם מדווח או נושא משרה בכירה בו, יפרסם הגורם המדווח בדיווח מיידי את ההחלטה, אלא אם כן החליט המותב שלא לפרסם את ההחלטה או לדחות את פרסומה.

בהמשך, קובע ס' 52סג(א) לחוק כי "אין בהגשת עתירה כדי לעכב את ביצוע ההחלטה, את פרסומה או את הגשת הדוח המיידי לפי ס' 52ס(ד) אלא אם כן הסכים לכך המותב או אם בית המשפט הורה על כך".

15.
כלומר, המחוקק קבע כי כאשר ניתנת החלטה של מותב בנושא של אכיפה מנהלית, הכלל הוא פרסום - על רשות לפרסם את ההחלטה, ועל המפר לדווח עליה בדיווח מיידי. החריג לכלל הוא מניעת פרסום, וזאת - באישור המותב או באישורו של בית המשפט.

כפי שטענו המשיבות, הכלל הזה עולה בקנה אחד עם העיקרון הבסיסי והמנחה של החוק, עיקרון הגילוי. המידע אודות מתן ההחלטה של המותב וקביעותיו ביחס לחברה ולנושאי המשרה בה, הוא ככלל מידע חשוב ומהותי למשקיעים קיימים של החברה ולמשקיעים פוטנציאליים. ככזה, יש מקום לפרסמו כדי שהוא יהיה שקוף, גלוי וידוע לכל ציבור המשקיעים.

16.
טענתם העיקרית של המבקשים בהקשר זה הסתמכה על הוראת ס' 52נא(ב) לחוק. הסעיף
קובע כך:
"החליט המותב על הטלת אמצעי אכיפה על המפר, יפרט בהחלטתו את המועד שבו תיכנס ההחלטה לתוקף, שיהיה לכל המוקדם 60 ימים ממועד מתן ההחלטה, ורשאי הוא לקבוע מועדים שונים לכניסה לתוקף לגבי אמצעי אכיפה שונים. בית המשפט רשאי להורות לבקשת יושב ראש המותב, על הקדמת מועד כניסתה לתוקף של ההחלטה כאמור, אם סבר כי נסיבות הענין מצדיקות זאת".

17.
המבקשים טענו כי הסעיף הזה מעיד על כך כי המחוקק היה סבור כי פרסום המידע אודות החלטת המותב "סובל דיחוי" לפחות לתקופה של 60 יום. במהלך תקופה זו, כך נטען, ישנו עיכוב אוטומטי של ביצוע ההחלטה ופרסומה, ולא מוטלות על החברה כל מגבלות שהן – למרות שבתקופה זו ציבור המשקיעים אינו מודע עדיין לקיומה של ההחלטה ולתוכנה.

הרציונל בקביעת פרק הזמן של 60 יום עולה – כך נטען – מדברי ההסבר להצעת החוק, שם צוין כי
"מוצע כי אם החליט המותב להטיל אמצעי אכיפה על מפר, יקבע בהחלטתו את המועד שבו תיכנס ההחלטה כאמור לתוקפה. מועד זה לא יקדם מ-60 ימים ממועד מתן ההחלטה. קביעה כאמור תאפשר למפר לבקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה אם יחליט לערער עליה" (ה"ח 489 מיום 23.2.2010, עמ' 459).

המבקשים אף הפנו לפרוטוקול ישיבת ועדת הכספים של הכנסת, שם נדונה הצעת החוק, שם נאמר:
"רצינו להבטיח שההחלטה והפרסום יושהו עד למועד של כניסת ההחלטה לתוקף, כלומר בחלוף 60 הימים, על מנת שניתן יהיה להספיק ולבקש עיכוב ביצוע גם של דבר הפרסום" (דבריה של גב' דניאל רמון, פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 23.6.2010, עמ' 2, נספח ב' לתשובה לתגובה).

18.
אכן, ס' 52נא(ב) לחוק קובע מעין "עיכוב ביצוע סטטוטורי" לתקופה של 60 ימים בביצוע החלטת הוועדה ובפרסומה . במשך תקופה זו רשאי המפר לשקול את האפשרות להגיש עתירה כנגד ההחלטה, ובמהלך התקופה האמורה, דבר ההחלטה אינו מתפרסם עדיין. המפר אכן אינו כפוף למגבלות כלשהן במהלך התקופה הזאת. יחד עם זאת, מכלל ההן שבסעיף, ניתן אף ללמוד את הלאו – לאחר תום פרק הזמן של 60 הימים, "פוקע" תוקפו של ה"עיכוב הסטטוטורי", וחוזר לחול הכלל הרגיל הנוהג בדיני ניירות-ערך:
על המפר לדווח על ההחלטה, וההחלטה מפורסמת גם על ידי הרשות, וזאת (כפי שנקבע בס' 52סג),
בין אם הוגשה עתירה מנהלית ובין אם לאו. אכן, למותב ואף לבית-המשפט ישנה סמכות לחרוג מהכלל הזה, ולהורות על עיכוב ביצוע ההחלטה כמו גם על עיכוב ביצוע פרסומה. אולם, מדובר בחריגה מהכלל, וככזו – מוטל הנטל על המבקש הטוען לכך להוכיח כי קיימות נסיבות חריגות, המצדיקות את החריגה האמורה. באין נסיבות חריגות או יוצאות דופן, חל כאמור הכלל – לפיו יש לפרסם את ההחלטה.

19.
פרק הזמן של 60 הימים נועד – כפי שעולה מהאמור לעיל, כדי לאפשר למפר לשקול את האפשרות להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטתו של המותב.
השהיית הפרסום עד למועד זה, מאפשרת לכן למפר לפרסם את קיומה של ההחלטה בד בבד עם הגשת העתירה על ידיו, באופן שהוא יוכל לדווח גם על הגשת העתירה- ובמסגרת זו לדווח על ההשגות שיש לו על ההחלטה.

דיווח על החלטת הוועדה בשלב זה, הוא דומה לדיווחים קודמים שהיה על החברה לפרסם ביחס להליך שהתנהל נגדה, דיווחים שאין חולק כי החברה אכן פרסמה. כך אין חולק כי ביום 29.8.12 דיווחה החברה כי נפתח נגדה וכנגד נושאי משרה בה בירור מנהלי בגין הפרות שימוש במידע פנים, דיווח מטעה במפרט הצעת רכש, והפרה של הטעיית הרשות. בדיווח המיידי מיום 24.3.13, נמסר כי בהמשך להליך הבירור המנהלי שביצעה הרשות, עליו דיווחה החברה, מעדכנת החברה כי יו"ר הרשות החליט על פתיחה בהליך מנהלי. החברה הדגישה בדיווח זה כי היא ונושאי המשרה נגדם נפתח ההליך, כופרים בהפרות המיוחסות להם.

20.
החברה חזרה על ודיווחה על ההליך גם בדיווח שפורסם ביום 16.5.13 במסגרת הביאורים לדוחות הכספיים, כאשר גם במסגרת דיווח זה, חזרה החברה ודיווחה כי כל המעורבים כופרים בביצוע ההפרות המיוחסות להם. החברה
ציינה כי מאחר שמדובר בהליך חדש – היא אינה יכולה להעריך את תוצאותיו. בדו"ח מיום 14.8.13 עדכנה החברה כי היא קבלה את הודעת רשות ניירות-ערך על עמדתה לענין אמצעי האכיפה המבוקשים שהוגשה לוועדה. החברה ציינה שוב כי אינה יכולה להעריך את סיכויי ההליך, והדגישה כי לדעתה סכום העיצום הכספי המבוקש הוא מופרז.

21.
גם הדיווחים שלעיל היו יכולים – לשיטת המבקשים – לגרום לחברה נזקים דומים לאלה אליהם היא התייחסה במסגרת בקשתה הנוכחית. גם הם היו עלולים להשליך על הגשת תביעות ייצוגיות נגד החברה, או להשליך על יכולתה של החברה לגייס אשראי.
אכן, באותו שלב בו פורסמו דיווחים אלה, ההליך טרם הסתיים. לכן הסיכוי שטענות המבקשים יתקבלו היה – באותו שלב - גבוה יותר. כיום, לאחר שהתקבלה החלטת הוועדה, השתנו הנסיבות. כאמור, הוועדה סיימה לבחון את טענות הצדדים וקיבלה החלטה, בה נדחו טענות המבקשים. בכך יש כדי לשנות את מאזן הסיכויים והסיכונים שטענות הצדדים יתקבלו או יידחו. יחד עם זאת, גם בשלב הנוכחי, ישנו עדיין סיכוי כי טענות המבקשים יתקבלו במסגרת העתירה המנהלית.

22.
המידע בדבר הליך האכיפה המנהלי הפך אם כן היום, לאחר החלטת הוועדה, למידע ודאי יותר, וככזה מהותי יותר. דווקא משום כך גובר הצורך לגלותו. את העובדה כי למבקשים ישנן טענות (חזקות לשיטתם) כנגד החלטת הוועדה, יוכלו המבקשים להביא לידי ביטוי בדיווח שלהם, שיכלול את דבר קיומה של העתירה. כפי שהמבקשים דיווחו במסגרת הדיווחים הקודמים כי הם כופרים בטענות נגדם, כך יוכלו להמשיך ולדווח על כך גם במסגרת הדיווח שיינתן בעתיד, לאחר קבלת החלטת הוועדה. חזקה על ציבור המשקיעים כי יידע להביא בחשבון את מכלול הנתונים, כפי שעשה זאת ביחס לדיווחים הקודמים.

23.
סיכומה של נקודה זאת – הכלל שנקבע בחוק הוא כי לאחר תום פרק הזמן של 60 יום ממתן החלטת הוועדה, יש לפרסם את ההחלטה. פרק-הזמן הזה נקבע כדי לאפשר למפר לשקול להגיש עתירה מנהלית כנגד ההחלטה, ולבצע את הפרסום של ההחלטה ושל העתירה בעת ובעונה אחת, כדי להביא לידיעת ציבור המשקיעים גם את טענות הנגד שיש למפר כנגד ההחלטה.

מאחר שאי-הפרסום הוא חריג, הרי הנטל על הטוען לכך שאין מקום לפרסם את ההחלטה, להוכיח את קיומן של נסיבות חריגות. כדי לבחון אם קיימות נסיבות חריגות, יש לבחון הן את סיכויי העתירה, והן את הנסיבות המיוחדות של המקרה. ככלל, ככל שסיכויי העתירה יהיו גבוהים יותר, וככל שיהיה מדובר בנסיבות יוצאות דופן, שבהן עלול להיגרם לחברה או לנושאי המשרה בה נזק מיוחד ובלתי-הפיך – כך תגבר הנטייה לקבל את הבקשה ולדחות את הפרסום ולהיפך. כלומר – כאשר מדובר בעתירה שקשה לאמוד את סיכוייה, וכאשר הנזקים הנטענים הם נזקים "רגילים" ולא נזקים מיוחדים וחריגים, הנטייה תהיה להורות על פרסום ההחלטה.

יישום הכלל על המקרה דנן
24.
לאור האמור לעיל, יש לבחון אם כן האם בנסיבות המקרה דנן, יש מקום להיעתר לבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פרסום החלטת הוועדה.

באשר לסיכויי העתירה- הרי מדובר בעתירה המתייחסת להליך חדש, כאשר לפחות חלק מהשאלות המשפטיות העולות במסגרת העתירה הן שאלות שטרם הוכרעו על ידי בית-המשפט. לכן, קשה לקבוע כי מדובר בעתירה שהסיכויים שתתקבל הם גבוהים במיוחד – כפי שלא ניתן גם לקבוע כי מדובר בעתירה בעלת סיכויים נמוכים.

25.
הקריטריון העיקרי להכרעה בבקשה, צריך אם כן להיות בשאלת הנזק המיוחד והחריג שהפרסום עלול להסב לחברה או לנושאי המשרה. בהקשר זה אני סבורה כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של נזק מיוחד כזה. המבקשים טענו למספר נזקים שהפרסום עשוי לגרום להם. הם טענו כי הפרסום עלול להביא להגשת בקשות לאישור תביעות ייצוגיות נגד החברה, בקשות שהן כשלעצמן עלולות להביא לנזקים נגררים נוספים. עוד נטען כי הפרסום עשוי לסכל אפשרות של החברה לגייס אשראי, וכן כי הפרסום עלול להסב נזק לנושאי המשרה בחברה, שהם אנשים פרטיים, שפרסום החלטת המותב עלול להטיל בהם דופי, ולהביא לפגיעה חסרת תקדים בתדמיתם ובמוניטין שלהם.

26.
אני סבורה כי הטענות הללו הן טענות כלליות, שיפות גם למקרים אחרים של חברות ונושאי-משרה שניתנו כנגדם החלטות של המותב. אין מדובר בטענות קונקרטיות, היפות באופן ספציפי לנסיבות המקרה דנן. במילים אחרות – אם יתקבלו טענות אלה, הרי למעשה ניתן יהיה לקבוע כי כמעט בכל מקרה בו מוגשת עתירה מנהלית, יהיה מקום לדחות את פרסום ההחלטה עד לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט בעתירה. כאמור, זו אינה מצוות המחוקק, אשר קבע כי הכלל הוא שלאחר פרק הזמן של 60 יום, הרי יש לפרסם את ההחלטה – בין אם הוגשה עתירה ובין אם לאו.

27.
הנזקים להם טענו המבקשים הם כאמור נזקים כלליים. כך, ביחס לכל מפר שנקבע כנגדו כי הוא בצע הפרה, ישנו חשש אפשרי כי ייעשה ניסיון להגשת תביעה ייצוגית. יחד עם זאת, בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך כי במסגרת הפרסום, יפורסם גם דבר הגשת העתירה, כך שתובעים פוטנציאליים יוכלו לבחון גם את טענות המפרים כנגד ההחלטה. דברים דומים ניתנים להיאמר ביחס לנזק האפשרי ביחס לגיוס אפשרי של אשראי. החברה לא ציינה כי יש לה צורך לגייס אשראי בתקופה הקרובה, או כי היא בצעה פעולות כלשהן לצורך גיוס אשראי, שפרסום ההחלטה עשוי לסכל. החשש הכללי מפני קושי בגיוס אשראי- אין די בו כדי להימנע מפרסום ההחלטה.

הנזק לשמם הטוב של נשאי המשרה, אף הוא נזק כללי, שעלול להיגרם ביחס לכל נושא-משרה שניתנה נגדו החלטה ביחס להפרה. יחד עם זאת, יש לציין בהקשר זה את טענת המבקשים לפיה מדובר בהליך מנהלי, שהוא הליך חמור פחות מהליך פלילי (ר' ס' 10 לתשובה לתגובה), ולכן הנזק שייגרם לשמם הטוב של נושאי המשרה
הוא לגישתם שלהם קטן יותר מאשר הנזק שהיה נגרם לו היה מדובר בהליך פלילי.

28.
מעבר לכל האמור לעיל, יש לציין כי בקשת המבקשים כללה גם בקשה לצו איסור פרסום על העתירה עצמה. זאת – כך טענו המבקשים - משום שהעתירה מתייחסת באופן ישיר ובפרוטרוט להחלטת המותב, ההחלטה שעיכוב פרסומה מתבקש.

מניעת פרסום קיומו של הליך משפטי היא חריגה מהכלל בדבר פומביות הדיון. הכלל בדבר פומביות הדיון נקבע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1968. זהו כלל שנועד להבטיח שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה. הכלל של פומביות הדיון נועד בין היתר לאפשר לציבור לדעת את הדין, לבחון את פעולת בתי-המשפט ולוודא כי פעילות זו מתנהלת כתיקנה בהתאם לדין.

29.
בבג"ץ 3917/97 האגודה לזכויות האזרח נ. שר המשפטים (8.10.2009) התייחס בית המשפט העליון (כב' הנשיאה בייניש) לנושא של זכות העיון כנגזרת של פומביות הדיון. בית-המשפט קבע כי עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי, וכי הוא בעל מעמד חוקתי על חוקי בשיטתנו המשפטית, שעל חשיבותו ומרכזיותו אין חולק (ר' גם ס' 3 לחוק יסוד השפיטה ורע"א 3007/02 יצחק נ. מוזס, פ"ד נו(6) 592 (2002). מדובר בכלל שנועד להבטיח שקיפות, פתיחות וביקורת ציבורית, והבטחתו היא הכרחית לתקינות מערכת המשפט כולה, ולהבטחת אמון הציבור בה.

30.
כאמור, בקשת המבקשים נועדה למעשה להביא לכך שהדיונים בעתירה כמו עצם הגשתה לא יהיו פומביים. לאור החשיבות הרבה של עיקרון פומביות הדיון – כפי שעולה מהדברים שהובאו בקצרה לעיל, הרי שיש לדחות את הבקשה גם מטעם זה, מאחר שהמבקשים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי יש מקום לנהוג במקרה דנן באופן חריג, בניגוד לכללים, ולאפשר לקיים את הדיון בעתירה ללא ידיעת הציבור אודותיה.

לכן, ומכל הטעמים שלעיל, אני דוחה את הבקשה.
המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות בקשר עם הבקשה בסכום כולל של 4,000 ₪.


ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ד, 18 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.








עתמ בית משפט מחוזי 37447-10/13 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ, אלון הרפז, אבי מוטולה ואח' נ' רשות ניירות ערך, ועדת האכיפה המנהלית (פורסם ב-ֽ 18/11/2013)