פסקי דין על מיכאלובסקי ילנה | פסקי דין על .ב.ר קלין שרותים | פסקי דין על בני שוישה |

24144-11/11 סע     21/11/2013




סע 24144-11/11 מיכאלובסקי ילנה נ' .ב.ר קלין שרותים בע"מ, בני שוישה








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע


ס"ע 24144-11-11
21 נובמבר 2013




לפני:כב' השופט
משה טוינה
נציג ציבור מעבידים – מר אורן אהרוני

התובעת:
מיכאלובסקי ילנה

, (
ת.ז.
-
032476228)
ע"י ב"כ: עו"ד יגאל יופה
-

הנתבעים:
1. ח.ב.ר קלין שרותים בע"מ

, (
ח.פ
-
512674144
)
2.
בני שוישה

, (
ת.ז.
-
029637808
)
ע"י ב"כ: עו"ד רן כהן




פסק דין


מבוא:

1.
פסק דין
זה עניינו תביעה שהגישה הגב' ילנה מיכאלובסקי (להלן: "התובעת") נגד מעסיקתה חברת ח.ב.ר קלין שירותים בע"מ (להלן: "הנתבעת") ומר בני שוישה
, בעליה של הנתבעת ומנהלה (להלן: "הנתבע"). בתביעתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה וזכויות נלוות מכוח קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים, בסכום כולל של 77,103 ₪.

הצדדים:

2.
הנתבעת הינה חברה בע"מ למתן שירותי ניקיון לבתי מלון ומוסדות בכל רחבי הארץ.

3.
הנתבע הוא בעל השליטה בנתבעת ומנהלה בפועל.

4.
התובעת תושבת אשקלון, עבדה במשרה חלקית על בסיס שעתי בשכר מינימום, כעובדת ניקיון בשירות הנתבעת מחודש דצמבר 2001 ועד לחודש יוני 2011.

התביעה:

5.
בחודש נובמבר 2011 הגישה התובעת את התביעה נשוא פסק הדין. בתביעה טענה התובעת לחלותו של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון, ביחסים שבין הצדדים.

6.
על פי כתב התביעה, הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בפיטורי התובעת בחודש יוני 2011. כאמור בתביעה, הפיטורים באו לביטוי בהוצאת התובעת מסידור העבודה ובכך לסיום עבודתה בפועל. על פי הטענה בכתב התביעה, הפיטורים הם על רקע המצאת אישור רופא תעסוקה ביוני 2011 ולפיו התובעת מוגבלת בעבודתה כחדרנית, להעסקה של עד 4 שעות ביום לתקופה של שנה מיום הוצאת האישור.


משכך ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בסכום של 27,885 ₪ ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים על אלה.

7.
בתביעה טענה התובעת, כי יש לחייב את הנתבעת בשכר – תוספת וותק מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון ושכר על שעות עבודה בהן עמדה לרשותו של המעביד ועבדה בפועל ושכר בגינן לא שולם בטענה כי מדובר ב"זמני הפסקה".


במסגרת התביעה לשכר ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתוספת וותק בסך של 14,697 ₪ ובתשלום שכר "בגין הפסקות" בסכום של 8,898 ₪.

8.
התביעה לזכויות נלוות מבוססת על הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון והיא כוללת את התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה (בסך של 10,125 ₪), תשלום עבור ימי חג (בסכום של 14,392 ₪) ויתרת חוב המתייחסת לקצובת הבראה אשר לטענת התובעת לא שולמה במלואה (בסכום של 1,106 ₪).


יצוין כי כתב התביעה העלה טענה בלתי מפורטת של פדיון ימי חופשה אשר לא קיבלה ביטוי בתצהירים ובסיכומי התובעת, ובנסיבות אלו אין בדעתנו להידרש לה.

9.
לבסוף התבקש בית הדין לחייב את הנתבע - בעל השליטה ומנהל הנתבעת 1 - יחד ולחוד בחובות הנתבעת, בטענה כי האחרון ניצל לרעה את האישיות הנפרדת של החברה בע"מ; ולפיכך יש לייחס לו את חובות החברה בע"מ, לתובעת ולחייבו בהתאם בכל סכום בו תחויב הנתבעת.

טענות הנתבעים:

10.
בקצירת האומר טוענים הנתבעים, כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובעת, ללא מתן הודעה מוקדמת. בנסיבות אלה טענו הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה לפיצויי פיטורים ומנגד, לחייב את התובעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת (טענת הקיזוז).

11.
לגרסת הנתבעים אין בסיס לתביעת השכר ולתביעה לזכויות נלוות. בהקשר זה הכחישו הנתבעים את טענתה של התובעת לפיו התבקשה כביכול לעבוד ועבדה בפועל בזמן ההפסקה. הנתבעים הוסיפו כי לא חלה עליהם החובה לשלם לתובעת תוספת וותק, להסדיר את זכויותיה בקרן פנסיה, את הטענה לפיה זכאית התובעת לתשלום דמי חגים שלא שולמו לו, דחו והכחישו את קיומה של יתרת החוב הנטען על חשבון קצובת ההבראה.

12.
הנתבעים הוסיפו כי אין בכתב התביעה בסיס לדרישת התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הנתבעת כלפי התובעת – ככל שישנם.

דיון והכרעה:

13.
על רקע טענות הצדדים, את פרק הדיון והכרעה נפתח בהצגת העובדות המתייחסות להעסקתה של התובעת בשירות הנתבעת, ונסיבות סיום הקשר. בסיום פרק העובדות, ניגש לבירור המשטר ההסכמי שחל על הצדדים ובפרט את טענת התובעת לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון; משם נפנה לדיון פרטני ברכיבי התביעה השונים; ואת הדיון בפסק הדין נסיים בתביעה להרמת המסך. תביעה במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בחובות הנתבעת כלפיה.

העובדות
:

14.
כמצוין לעיל, הנתבעת היא חברה בע"מ בבעלות ובניהול הנתבע, שעיסוקה במתן שירותי ניקיון (ראה: עדותו של הנתבע בעמ' 16
לפרוטוקול מיום 11.10.2012, שורות 26-30).

התובעת הועסקה על ידי הנתבעת מיום 20.12.2011 ועד לחודש יוני 2011 והוצבה מטעמה כחדרנית במלון "הולידי אין" באשקלון, במהלך כל תקופת הקשר.

15.
התובעת הועסקה במשרה חלקית (היקף משרה ממוצע הוא כ-35% משרה; ראה: הודעות ב"כ הצדדים לפרוטוקול בדיון בפני
כב' הרשם אדרת מיום 11.3.2012, עמ' 3 שורות 11-16); העבודה בפועל בוצעה במשמרות של 8 שעות (ראה: עדות התובעת עמ' 11 לפרוטוקול מיום 11.10.2012 שורות 26-30, שם נשאלה התובעת והשיבה: "ש. הם קבעו את אורך המשמרות שלך? ת. יש עבודה בחדרים, ובשטחים ציבוריים, העבודה בשטחים הציבוריים היא של מעל 8 שעות והעבודה בחדרים היא של 8 שעות, לפעמים יותר. ש. ביקשת פעם לעבוד פחות, חצי משמרת? ת. לא").

16.
בעדותה הוסיפה התובעת, כי ככלל הייתה משובצת למשמרות בעבודה בשבת ובחג. בהקשר זה נשאלה התובעת בחקירתה והשיבה:


"ש.
העבודה שלך כללה עבודה בחגים או שלא?
ת.
כן, חגים, שבתות, זה בית מלון.
ש.
את עבדת גם חגים וגם שבת?
ת.
כן.
ש.
תמיד?
ת.
כמעט תמיד" עמ' 14 לפרוטוקול מיום 11.10.2012
שורות 26-31.

נעיר כאן כי ביטוי להעסקת התובעת בחג ובשבת, נמצא בתלושי השכר ובהם פירוט התוספת ששולמה בגין העסקה בימי מנוחה שבועית וחג.

17.
לאורך המשמרת, היה על התובעת להימצא בתוך תחומי המלון. בתצהירה הוסיפה התובעת:

"במסגרת עבודתי נדרשתי על ידי החברה להישאר במקום העבודה, בשל חיוניות תפקידי והיותי זמינה במכשיר הביפר או המירס אשר ניתנו לי והיו ברשותי וזאת לצורך ביצוע "קריאות" לחדרים, היינו, חלוקת מגבות, סבונים וביצוע עבודות ניקיון דחופות" (סעיף 24 לתצהיר התובעת).

על האמור בתצהיר המצוטט לעיל, לא נחקרה התובעת בחקירתה הנגדית, ולפיכך יש לקבל את הטענה העובדתית העולה מעדות זו, כעובדה שאיננה שנויה במחלוקת.

18.
על אף שהתובעת נדרשה לעמוד לרשות העבודה בזמן ההפסקה, זמני ההפסקה נוכו משעות העבודה עבורן שולם לתובעת שכר.

19.
תמורת העסקתה שולם לתובעת שכר מינימום על בסיס שעתי וזכויות נלוות המקבלות ביטוי בתלושי השכר המצורפים לתביעה והם אינם במחלוקת (ראה: עדות הנתבע עמ' 16 לפרוטוקול מיום 11.10.2012, שורות 24-25).

20.
מתלושי השכר עולה כי עד לחודש מרץ 2008 לא דאגה הנתבעת להסדרת זכויותיה של התובעת בקרן פנסיה.


החל מחודש מרץ 2008 הוסדרו זכויותיה של התובעת בקרן הפנסיה "מיטבית" אשר בניהול חברת הביטוח כלל, באופן חלקי כדלקמן:


בשנת 2008 נוכה משכרה של התובעת סכום של 212 ₪ לטובת הפרשה לקרן פנסיה; בשנת 2009 נוכה משכרה של התובעת סכום של 507 ₪ לטובת ההפרשה לקרן פנסיה; בשנת 2010 נוכה משכרה של התובעת סכום של 387 ₪ לטובת הפרשה לקרן פנסיה;
בשנת 2011 נוכה משכרה של התובעת סכום של 343 ₪ לטובת הפרשה לקרן פנסיה.


דוח חברת הביטוח "כלל" מלמד כי היתרה הצבורה ברכיב התגמולים בחשבון העמית (התובעת) חלק עובד ומעביד, נכון ליום 1.1.2010 הוא בסך כולל של 692 ₪.

21.
דהיינו, על אף שהנתבעת ניכתה משכרה של התובעת במהלך השנים 2008 ו-2009 סכום כולל של 717 ₪, הרי שבפועל הועבר סכום הנמוך מסכום הניכוי לטובת ההסדר הפנסיוני של
התובעת וחלקו של המעביד מומן מתוך הכספים שנוכו משכרה של התובעת, חלק העובד.



דוח חברת הביטוח כלל מלמד עוד, כי במהלך שנת 2010 העבירה הנתבעת לחברת הביטוח על חשבון תגמולים חלק עובד סכום של 301 ₪, בעוד שמשכרה של התובעת נוכה במהלך אותה שנה, סכום של 387 ₪ חלק העובד לטובת התגמולים.

22.
אין בפני
נו אישור להפרשות המעביד לטובת קרן הפנסיה במהלך שנת 2011, על אף טענת הנתבעת כי הכספים שנוכו משכרה של התובעת לטובת ההפרשה לקרן הפנסיה – הופקדו על שמה בקרן. מחדל זה בהבאת ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענת הנתבעת, יש לזקוף לחובתה של הנתבעת (ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה(1) 736,760). מסקנה מהאמור לעיל היא, כי הכספים שנוכו משכר התובעת לטובת קרן הפנסיה במהלך שנת 2011, לא הופקדו בקרן על שמה.

23.
ביום 19.6.2011 קבעה רופאה תעסוקתית כי התובעת מוגבלת לעבודה כחדרנית, ל-4 שעות ביום (נזכיר כי במהלך תקופת הקשר שובצה התובעת למשמרות של 8 שעות כל אחת), אשר הומצא לנתבעת בידי התובעת בסמוך להוצאתו.

24.
מיום המצאת אישור הרופאה התעסוקתית לנתבעת, לא שובצה התובעת בפועל לעבודה כחדרנית. לעניין זה נביא מעדותה של התובעת בפני
נו:


"מאותו יום שנתתי את האישור לא עבדתי יותר, אפילו לא חצי שעה. התקשרתי כמה פעמים והם אמרו תחכי בסבלנות, מחפשים משהו. בסוף כתבתי מכתב ונתתי לוויקטור, למלון ומשרד כוח אדם, אמרתי שאני רוצה עבודה בשבילי שמתאימה לי ואם לא מכתב פיטורים". פרוטוקול מיום 11.10.12 עמוד 12 שורות 9-12.

25.
ביום 6.7.2011 פונה התובעת לנתבעת בכתב כדלקמן:


"אני... (התובעת, הוספה שלי-ט.מ.) מועסקת דרך החברה שלכם.


על סמך האישור הרפואי שקיבלתי מהרופא התעסוקתי בתאריך ... הנני כשירה לעבוד אך ורק 4 שעות ביום בעבודה מאומצת.


העתק מסמך רפואי זה נשלח בדואר רשום למעסיק שלי וגם הועבר למחלקת כוח אדם של מלון "הולידי אין" באשקלון....


ברצוני לומר שכבר יותר משלושה שבועות אני לא מקבלת משמרות עבודה במלון, למרות שפניתי לנציג המחלקה ולנציגת כוח אדם, לא קיבלתי תשובה ברורה.


בהקשר לנאמר, אני מבקשת או שלתת לי עבודה שמתאימה למגבלה הרפואית שלי או לתת מכתב פיטורין".

26.
במהלך פגישה שהתקיימה ביום 30.8.2011 בין הצדדים, נמסר לתובעת מכתב מאותו היום בחתימת באי כוחה של הנתבעת ולפיו, יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוני 2011. לעניין זה נביא את המכתב כלשונו:


"הנדון: סיום יחסי עובד מעביד.


....

בשמה של מרשתנו, חברת ח.ב.ר. קלין שירותים בע"מ, הננו מתכבדים לאשר לך בזאת כי עבדת אצל מרשתנו מיום 20.12.01 וכי החל מחודש יוני הסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים שבנדון" (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

27.
מחלופת המכתבים עולה אפוא תמונה ברורה ולפיה לאחר המצאת האישור של רופאת התעסוקה לנציגי הנתבעת, לא שובצה התובעת לעבודה בפועל, חרף פנייתה; ולטענת הנתבעת עצמה – יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוני 2011.

28.
להשלמת התמונה העובדתית נוסיף כי לטענת הנתבעים הציע הנתבע לתובעת עבודה חלופית מתאימה בפגישה מיום 30.8.2011 ובשיחות טלפון שהתקיימו עוד לפני אותה פגישה. טענות אלה נשללו על ידי התובעת אשר מספרת כי הצעת העבודה היחידה שהוצעה לה הועלתה בפגישה מיום 30.8.2011, והיא כמפקחת במלון בעין גדי (ראה: דברי התובעת בפרוטוקול הדיון המקדמי מיום 11.3.2012: "רק באוגוסט דיברנו והוא אמר שיש עבודה בחדרנות בעין גדי ושם יכול להיות שיש עבודה כמפקחת. אני מעולם לא עבדתי בתל אביב. העבודה שהציעו לי בחדרנות בעין גדי היא של 8 שעות לפחות, אני גרה באשקלון ויש לי משפחה באשקלון והילדה לומדת באשקלון והורים קשישים ואני לא יכולה לעבוד בעין גדי").

מהתרשמותנו מהעדות בפני
נו, עדיפה בעיננו גרסת התובעת לפיה לא הוצעה לה עבודה חלופית, עד למפגש ביום 30.8.2011. מסקנה זו לפיה לא הוצעה לתובעת עבודה חלופית עד לסוף אוגוסט 2011, מתחזקת מהעובדה כי מכתבה של הנתבעת לתובעת מאותו היום, שותק בכל הנוגע להצעות עבודה חלופיות שהוצעו לתובעת ולהן סירבה. נדגיש כי לטעמנו מצופה מהמעביד הטוען כי העובד סירב להצעות עבודה חלופיות, לציין את הדבר בנקודת הזמן הרלוונטית, ובענייננו במכתב הנתבעת מיום 30.8.2011.

29.
על רקע העובדות הנ"ל, נפנה לשאלת תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון ביחסים שבין הצדדים; ולבחינת רכיבי התביעה השונים לגופם. כאמור, את פרק הדיון וההכרעה בפסק הדין נסיים בטענת התובעת להרמת מסך.


שאלת תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון:

30.
כמצוין לעיל, התקבלה התובעת לעבודה בנתבעת בחודש דצמבר 2001. נכון לאותו מועד עמד בתוקף צו ההרחבה בענף הניקיון, ההסכם הקיבוצי הכללי במפעלי הניקיון והתחזוקה, שהוא מספטמבר 79' הקובע כי:


"תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין האיגוד הארצי של מפעלי הניקיון והתחזוקה בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, אגף לאיגוד מקצועי שנחתם ביום ... (15.1.79) ונרשם בפנקס ההסכמים הקיבוציים... תורחב וכי ההוראות האמורות יחולו על כל העובדים בניקיון ומעבידיהם בישראל במפעלי הניקיון והתחזוקה (הדגשה שלי-ט.מ.)".

31.
כאמור לעיל, הנתבעת היא חברה בע"מ הפועלת בענף הניקיון. התובעת היא עובדת בניקיון. עוד נוסיף, כי פעילותו של המפעל, השירות שניתן על ידו, הם שקובעים את סיווגו הענפי ולא זהות מקבל השירות (כך לדוגמא, חברה המספקת שירותי ניקיון למפעל מתכת, איננה מפעל הפועל בענף המתכת). אשר על כן טענת הנתבעת לפיה אין לראות בה כמפעל הפועל בענף הניקיון, בטענה כי השירות ניתן בפועל לבתי מלון – לאו טענה היא.

32.
אשר על כן, משנקבע בצו ההרחבה כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון הכלולות בתוספת לצו, חלות על כל העובדים בניקיון ומעבידיהם בישראל במפעלי ניקיון –
ונתבעת היא "מפעל ניקיון" והתובעת "עובדת בניקיון" - הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הניקיון הכלולות בתוספת לצו – מחייבות ביחסים שבין הנתבעת לתובעת.

33.
על רקע הדברים האמורים, ניגש לבחינת רכיבי התביעה השונים ונתחיל בתביעה לפיצויי פיטורים.


התביעה לפיצויי פיטורים:

34.
כמפורט בפרק העובדות, בעקבות המצאת אישור רופא התעסוקה לנתבעת על המגבלה הרפואית החלה על העסקתה של התובעת, הוצאה זו משיבוץ העבודה ובכך בפועל הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.

יוצא מכאן, כי מי שהביא לסיומם של יחסי עובד מעביד, היא הנתבעת – המעבידה, בהתנהגותה.

נוסיף כאן כי העובדה שמכתב הנתבעת מיום 30.8.2011 מציין כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוני 2011, מלמד כי הנתבעת לא עשתה כל מאמץ לשבץ את התובעת לעבודה המתאימה למגבלותיה, כך שבפועל הסתיימו יחסי עובד מעביד עם המצאת אישור רופא התעסוקה לנתבעת – ביוני 2011.

35.
במאמר מוסגר נוסיף, כי משהסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים ביוני 2011 בעקבות סירובה של הנתבעת להציב את התובעת לעבודה התואמת את מגבלותיה, לא יכולה הנתבעת להשתחרר מהחובה לשלם פיצויי פיטורים בטענה לפיה באוגוסט 2011 הציעה לתובעת כביכול, עבודה מתאימה.


למען הסר ספק רק נציין, כי אין לראות בהצעת העבודה לתובעת לעבודה בעין-גדי, עבודה מתאימה.

36.
מהמקובץ עולה, כי יחסי עובד מעביד הסתיימו בפיטורי התובעת, ללא מתן הודעה מוקדמת; ובהתאם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך של 27,885 ₪ (על פי החישוב הבא: שכר ממוצע בשנה האחרונה – 2,935 ₪ כפול תקופת העבודה שאיננה במחלוקת – 9.5 שנים; סה"כ – 27,885 ₪).

37.
לאור המחלוקת בשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, הרינו מעמידים את שיעור הלנת פיצויי הפיטורים על גובה הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמיום 1.7.2011 ואילך.


תביעת השכר:

38.
תביעת השכר מורכבת מהדרישה לתשלום שכר על זמני ההפסקה, זמנים שנוכו משעות העבודה בגינן שולם שכר ובתשלום תוספת וותק שמקורה בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה בענף הניקיון.

39.
במסגרת התביעה לשכר על "זמני ההפסקה" התבקש בית הדין לפסוק לתובעת סכום של 8,898 ₪. נזכיר כי לטענת הנתבעת התביעה לשכר על זמני ההפסקה משוללת יסוד, משלטענתה לא עמדה התובעת לרשות המעבידה בזמן ההפסקה.

40.
כידוע, ה
הבחנה בין שעות עבודה לבין שעות שאינן בגדר שעות עבודה אינה בעצם
הימצאותו של העובד פיסית במקום העבודה אלא בשאלה אם מהבחינה המהותית עומד העובד בפועל לרשות העבודה או לרשות עצמו (
דב"ע שן/3-84

מדינת ישראל

נ'
רון

, פד"ע כב 433 (27.12.90);
עע (ארצי) 131/07,

גולדברג

נ'
אורטל שירותי כח אדם בע"מ

(13.5.09)).


באותם מצבים בהם נדרש העובד לשהות במקום העבודה בזמן ההפסקה, בשל אופיו של מקום העבודה ועל אחת כמה וכמה, בשל התפקיד שממלא העובד – על המעביד שהחזקתו ובשליטתו הרישומים והנתונים הנוגעים לעבודתו של העובד, להוכיח כי חלקן של שעות הנוכחות או השהייה במקום העבודה אכן אינן מהוות "שעות עבודה" כמשמעותן בחוק, המזכות את העובד בתשלום שכר עבודה על פי הדין

(ראה: ע"ע 131/07 גלעד גולדברג – אורטל שירותי כוח אדם בע"מ, פסקה 28 לפסק הדין).

41.
במקרה שלפנינו נמצא כי בזמן ה"הפסקה" נדרשה התובעת להימצא בפועל במקום העבודה ועמדה לרשות העבודה. לעניין זה יש לציין, כי עצם חובת ההימצאות של התובעת במקום העבודה בזמן ההפסקה, שעה שלא הייתה מניעה אובייקטיבית מיציאת התובעת אל מחוץ לחצרים במקום העבודה, מלמדת על היותה של התובעת נתונה למרות המעביד בזמן ההפסקה. בפועל הפעיל המעביד את מרותו על התובעת בזמן ההפסקה, משהייתה זו זמינה לקריאה ועבדה בפועל בהתאם לצורך – במהלך ההפסקה מבלי שיש לדבר ביטוי ברישומי הנוכחות. מכאן שזמני ה"הפסקה" הם זמנים שבהם עמדה התובעת לרשות העבודה.

42.
משמצאנו כי התובעת עמדה לרשות העבודה בזמן ה"הפסקה", זמני ההפסקה שנוכו הם שעות עבודה בגינן זכאית התובעת לשכר. לפיכך

על הנתבעת לשלם לתובעת שכר בכפוף לתקופת ההתיישנות על "זמני ההפסקה" שנוכו מתחום יום העבודה בסך של
8,085 ₪, על פי החישוב הבא:

שכר עבור מחצית שעת הפסקה על פי שכר שעתי אחרון
x
מספר ימים בחודש
x
שיעור היקף המשרה


x
7 שנים - 11 ₪
x
25 ימים
x
35% היקף משרה
x
84 חודשים.

43.
התביעה לתוספת וותק, היא מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון ובמסגרתה עלתה הטענה כי התובעת זכאית לתוספת וותק החל מהשנה השנייה להעסקתה בסך של 0.35 ₪ לכל שעת עבודה והחל מהשנה השישית לתוספת בשיעור 0.46 ₪ לשעה. התובעת העמידה את התביעה ברכיב זה על סך של 14,697 ₪ בגין 7 השנים האחרונות להעסקתה.

44.
אין בדעתנו להאריך בטענות התובעת לתוספת וותק, שעה שהתביעה לתוספת וותק נקבעה בערכים של לירות ישראליות ומבוססת על טבלאות שכר שהן חלק מההסכם הקיבוצי בענף הניקיון, שלא עודכנו מאז. בהתאם נפסק

בע"ע 43772-08-11, שפלב דימטרי
נ' ב.ש אבידר שמירה ונקיון בע"מ
(להלן: "

פסק דין
שפלב"),
כי
לא ניתן להתבסס על צו ההרחבה במסגרתו נקבעה הזכות לתוספת וותק בערכים של לירות ישראליות, על בסיס טבלאות שכר שאף הן נקובות בלירות ישראליות - לצורך קביעת הזכאות ושיעור הזכאות לתוספת וותק, היום ללא הצגת תשתית עובדתית מתאימה, דהיינו, תחשיב מדויק במסגרתו מכומתת הזכאות והתביעה לתוספת וותק בערכים של שקלים חדשים.

45.
בענייננו, בדומה לפסק הדין בעניין שפלב הנ"ל, לא הציגה התובעת בכתב התביעה ובתצהיר תחשיב של תוספת הוותק בערכים שקליים, נכון למועד הגשת התביעה; ובהעדר תשתית עובדתית לסכום הנתבע ברכיב זה, דין התביעה לתוספת וותק להידחות.


התביעות לזכויות נלוות:

46.
התביעה לזכויות נלוות כוללת את הרכיבים הבאים: פיצוי על אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, דמי חגים, יתרת חוב על חשבון קצובת הבראה ודמי פדיון חופשה.

47.
התביעה לפיצוי על אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה מתחלקת לשניים: הטענה הראשונה של התובעת היא, לפיצוי על העדר הפרשות לקרן הפנסיה בתקופה שעד לחודש מרץ 2008; הטענה השניה היא לפיצוי על הפרשות בחסר בתקופה שמחודש מרץ 2008 ועד לסיום ההתקשרות בין הצדדים, ביוני 2011.

48.
כמפורט בפרק העובדות, לא דאגה הנתבעת להסדרת זכויותיה של התובעת בקרן פנסיה, בתקופה שעד לחודש מרץ 2008. תלושי השכר ודוח חברת הביטוח כלל מלמדים, כי בתקופה שלאחר מרץ 2008 ההפרשות הן בשיעור של פחות מ-6% מהשכר ומלוא סכום הניכוי לא הועבר לקרן הפנסיה.

49.
משנמצא כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון חל ביחסים שבין הצדדים, חייבת הייתה הנתבעת לדאוג להסדרת זכויותיה של התובעת בהסדר פנסיה מקיפה, מתחילת עבודתה בשירותה, בדצמבר 2001 (ראה: סעיף י' לתוספת שעניינו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו במסגרת צו ההרחבה ועניינו, חובת הפרשה לפנסיה מקיפה).

50.
כבר נפסק כי עובד שמעבידו נכשל בהסדרת זכויותיו לפנסיה מקיפה, זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד (חלק המעביד) לקרן (ראה:ע"ע 324/05 אצ'דלייב נ' עמישב, ניתן ביום27.3.06). לאור האמור זכאית התובעת לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה בתקופה שעד לחודש מרץ 2008, בסכום של 2,863.8₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2011, בהתאם לחישוב הבא:


השכר הכולל ששולם לתובעת בתקופת העסקה בגינה ניתן לתבוע את הפיצוי, בכפוף לטענת ההתיישנות – מחודש נובמבר 2004 ועד מרץ 2008 כולל –47,730 ₪.


שיעור הפרשת המעביד לטובת הסדר פנסיה מקיפה משכר העובד – 6%.


סה"כ תרומת המעביד לטובת הבטחת זכויות התובעת לקרן פנסיה מקיפה, בתקופה שלפני מרץ 2008 ובכפוף לטענת ההתיישנות – 6%
x
47,730 ₪

51.
כמצוין בפרק העובדות, החל מחודש מרץ 2008 הוסדרו זכויותיה של התובעת בקרן הפנסיה באופן חלקי. די לומר כי במהלך התקופה שמחודש מרץ 2008 ועד לסיום העסקתה של התובעת בחודש יוני 2011, הפקידה הנתבעת כספים בקרן הפנסיה על חשבון תגמולים חלק המעביד מכספה שלה סכום של כ-300 ₪ בלבד (הפקדות הנתבעת לטובת חלק העובד במהלך שנת 2010).

52.
לפיכך זכאית התובעת לפיצוי על אי הסדרת זכויותיה בקרן הפנסיה לתקופה שלאחר חודש מרץ 2008, בהתאם לחישוב הבא:


סך הכל השכר מחודש מרץ 2008 ועד לחודש יוני 2011 – 105,231 ₪

חלק המעביד לטובת הסדרת זכויות התובעת לפנסיה על השכר האמור (6% כפול סך הכל) – 6,314 ₪

גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בשל ההפקדה בחסר, שהוא שווה לחלק המעביד לטובת הסדרת זכויותיה של התובעת לפנסיה בתקופה שמחודש מרץ 2008 ואילך, פחות תרומת המעביד בפועל (300 ₪), סך הכל סכום של – 6,014 ₪

53.
בהתאם הרינו פוסקים לתובעת פיצוי על ביצוע הפרשות בחסר לקרן הפנסיה, בסכום של 8,877.8 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2011 ועד למועד התשלום בפועל.


דמי חגים

54.
התביעה לתשלום דמי חגים מתבססת על הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון, אשר הורחבו בצו ההרחבה. די לומר כי ההוראה הרלוונטית בהסכם הקיבוצי בענף הניקיון שתחולתה הורחבה קבע כי על המעסיק, הנתבעת בעניינו, לשלם לעובד, התובעת, תשלום בעד עשרה ימי חג בשנה (ראה: סעיף 7 להוראות המורחבות בתוספת לצו ההרחבה).

55.
עם זאת, חובת התשלום על ימי חג חלה ביחס לאותם עובדים המועסקים בשכר יומי אשר לא עבדו ביום החג עצמו. כאמור בענייננו סיפרה התובעת בעדותה, כי ככלל עבדה בימי החג, עובדה המקבלת ביטוי בתלושי השכר. אשר על כן, מעבדה התובעת בפועל בימי החג ושולם לה גמול על העסקה ביום החג, אין היא זכאית לתשלום דמי חגים.

56.
לאור האמור התביעה לתשלום דמי חגים – נדחית.

דמי הבראה

57.
בהתאם להסכם הקיבוצי המסדיר את הזכות לקצובת הבראה, זכאי עובד לקצובת הבראה על בסיס חלקיות משרתו, שעה שהיקף הזכות נקבעת בהתאם לוותק של העובד במקום העבודה. על פי ההסכם הזכות לתבוע דמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד – מוגבלת לשנתיים האחרונות טרם סיומם של יחסי עובד מעביד.

58.
בהתחשב בוותק של התובעת במקום העבודה (9 שנים), היא זכאית לדמי הבראה בהיקף של 7 ימי הבראה על בסיס חלקיות משרה של 35%. בהתאם, בשנתיים האחרונות להעסקתה של התובעת, הייתה התובעת זכאית לדמי הבראה עבור חמישה ימי הבראה (לפי החישוב הבא: מכסה של 7 ימי הבראה בשנה
x
שנתיים אחרונות
x

35% משרה).

59.
נכון למועד סיום העסקתה של התובעת, תעריף של יום הבראה עמד על 365 ₪ ליום – דהיינו, כי התובעת זכאית לקצובת הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתה בסכום כולל של 1,825 ₪.

60.
תלושי השכר מלמדים כי במהלך שנת 2010 ולאחר סיום העסקתה של התובעת במהלך שנת 2011 (במסגרת גמר חשבון המקבל ביטוי בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2011), שולמו לתובעת דמי הבראה בסכום העולה על האמור לעיל – התביעה לתשלום דמי הבראה נדחית.

התביעה להרמת מסך
:

61.
הסוגיה האחרונה המחייבת הכרעה במסגרת

פסק דין
זה, היא טענת התובעת להרמת מסך ולחיוב הנתבע אישית בחובות החברה, הנתבעת כלפיה.


בבסיס הבקשה להרמת מסך, הטענה לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, בנימוק כי הנתבע ניכה כספים משכרה של התובעת לטובת קרן הפנסיה ואלה לא הועברו ליעדם. נטען עוד, כי נמצא שאשתו של הנתבע שימשה כמנהלת החשבונות בנתבעת והיותה של החברה חברה משפחתית, מגדיל את החשש לעירוב נכסים בין הנתבעת לבין הנתבע.

הנתבעת מנגד, טענה כי התובעת לא הרימה הנטל להוכיח כי
התקיימו נסיבות המצדיקות הרמת המסך במקרה שלפנינו ועל כן יש לדחות את טענותיה לעניין זה.

62.
כידוע, בבסיסם של דיני החברות עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מבעלי המניות, ממנהליה ומעובדיה (ראה: סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט-1999


דב"ע נג/3-205
, מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז 345). מכוח ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, לא ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות או לאורגנים של החברה אשר פעלו בשמה.

63.
עם זאת, עיקרון האישיות העצמאית הנפרדת של החברה בע"מ איננו חזות הכל והוא נסוג באותם מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון זה. במצבים אלה - מצבים בהם הוכח שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ - מאפשר הדין לייחס את חובות החברה בע"מ לבעלי המניות ולאורגנים של החברה. לעניין זה נבקש להפנות לפסק דינו של כב' השופט צור בע"ע 1452/04,
שלמה אביר נ' מנסור חוסן ואח' לפיו:


"דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה... אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה... אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות, שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא צודקות" (ד"ר א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפטי י"ז(1), עמ' 201)"
ע"ע 1452/04,
שלמה אביר נ' מנסור חוסין ואח' (לא פורסם) פסקה 7 לפסק הדין.

64.
בפסק הדין בתיק 1201/00, יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, עמד כב' השופט צור על מעמדם המיוחד של עובדי החברה בתוך קבוצת הנושים של החברה בע"מ ועל ההשלכות הנובעות ממעמדם המיוחד בעת שמתבקש בית הדין להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה בע"מ לאורגן. כך נפסק כי:


"... עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד, קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק, לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו, אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם, תוך שהם מעמידים את עובדיהם – לעיתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתיעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגשת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, על בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו
(הדגשה שלי-ט.מ.)". פסקה 23 ל

פסק דין
ערב חדש.

65.
בע"ע 150/07,
ח.א. בוני חיפה נ' עמאר חורי, חזר בית הדין הארצי מפי כב' השופטת רוזנפלד על השימוש בעיקרון תום הלב כעיקרון מרכזי בשעת בחינת סוגיית הרמת מסך ההתאגדות ביחסים שבין בעלי החברה ומנהליה – לעובדיה. מפסק הדין עולה, כי הפרת חובת תום הלב מצידם של אלה שפעלו בשם החברה בהעסקת העובד, היא לכשעצמה יכולה לשמש כבסיס מספיק לחיובם האישי בהתחייבויות שנטלה על עצמה החברה המעסיקה.

66.
בענייננו, נוכחנו על פגיעה מתמשכת בזכויותיה של התובעת כעובדת, הן בהתעלמות מזכויותיה של התובעת להסדר פנסיוני והן באי תשלום השכר על שעות עבודה בטענה כי מדובר בשעות של הפסקה.

חמור במיוחד השימוש בכספים שנוכו משכר התובעת לטובת קרן הפנסיה, לתשלום חלק המעביד לקרן. בהקשר זה נפסק, כי
אורגן בחברה בע"מ אשר ניכה משכרו של העובד את תרומתו של העובד לקרן הפנסיה ולא העביר את הכספים ליעדם, מסתכן בהרמת מסך ההתאגדות ובחיובו האישי בחובות החברה בע"מ לעובד. לעניין זה נפנה לפסק הדין בעניין ע"ע 1137/02, יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, שם נאמר בהקשר זה כי:

"בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי
חוק העונשין
ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר
(דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עמהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך".

67.
בענייננו, ההתנכרות לזכויותיה של התובעת כעובדת (ראה: ע"ע 1192/02, חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ נ' ריאד עבדאל רחמן) ובפרט אי העברת הניכוי משכרה של התובעת לטובת קרן הפנסיה ליעדו (ראה:
ע"ע (ארצי) 185/08
אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ- אלי סטרוגו),

מצדיקים את קבלת דרישת התובעת והרמת מסך ההתאגדות, כך שיש לייחס לנתבע את חובות הנתבעת לתובעת – יחד ולחוד.

סוף דבר:

68.

מן המקובץ לעיל עולה כי על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:



א.
פיצויי פיטורים בסך 27,885 ₪.

ב.
תשלום שכר בגין עבודה בזמן הפסקות בסך 8,085 ₪.

ג.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה בסך 8,877.8 ₪ .

לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.11.

69.
משנתקבלה תביעת התובעת ברובה,
הנתבעת תשלם הוצאות משפט
ושכר
טרחת עו"ד
בסך כולל של 2,500 ₪.

70.
פסק הדין ניתן במותב חסר בהתאם להחלטת בית הדין מיום 11.10.12

ערעור על פסק הדין הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, (21 נובמבר 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.


מר אורן אהרוני
נציג ציבור מעבידים

משה טוינה

שופט







סע בית דין אזורי לעבודה 24144-11/11 מיכאלובסקי ילנה נ' .ב.ר קלין שרותים בע"מ, בני שוישה (פורסם ב-ֽ 21/11/2013)