פסקי דין על חיים קליין | פסקי דין על שרה קליין | פסקי דין על פנחס בובליל

26831-07/10 א     03/11/2013




א 26831-07/10 חיים קליין, שרה קליין נ' פנחס בובליל








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 26831-07-10 קליין נ' בובליל

תיק חיצוני
:



בפני

כב' השופט
עידו כפכפי


תובעים

1
.
חיים קליין

2
.
שרה קליין
ע"י ב"כ עוה"ד אילון עישר
, זיו סימון


נגד


נתבע

פנחס בובליל
ע"י ב"כ עו"ד ויקי חיים שמעוני




פסק - דין

1.
האם חייב הנתבע להשיב לתובעים פיצוי שקיבל מהמדינה עקב פינוי גוש קטיף בגין חממות שעיבד בשטח שהוקצה לתובעים ביישוב גן-אור?

רקע וטענות הצדדים
2.
התובעים התגוררו בישוב גן-אור בגוש קטיף משנת 1992 ופונו במסגרת תכנית ההתנתקות באוגוסט 2005. במהלך תקופת מגוריהם בישוב היו התובעים בעלי זכות השימוש במשק 110 בגן-אור בו הקימו, בין היתר, חממות בשטח של כעשרה דונם, חממות מספר 304-306 בשטח של 10.33 דונם בגינן קיבל הנתבע את הפיצוי נשוא התביעה, (להלן - החממות).

הנתבע התגורר אף הוא בגוש קטיף במושב גדיד ועסק בחקלאות, בין היתר על ידי שכירת חממות ממתיישבים שונים . התובעים עסקו בחקלאות עד לשנת 2001 מועד בו השכירו לנתבע לשימושו, את החממות עד למועד ההתנתקות. הצדדים לא הציגו את הסכם השכירות לשנים 2001 עד 2003 אולם מסכימים כי היחסים היו יחסי שכירות, למרות שההסכמים כונו כהסכם שותפות והסכם הפעלה.

3.
בהסכם שותפות לתקופה מיום 30.07.03 עד 30.07.04 (להלן - ההסכם הקודם), שכר הנתבע מהתובעים
10 דונם חממות אשר כללו, בין היתר: מערכת השקיה, ניילון גג , חוטי הדלייה ורשתות אנטי וירוס .
בגוף ההסכם צוין כי "תקופת השותפות היא לשנה אחת בלבד ויתחדש במשא ומתן."
בנוסף צויין כי לאחר הפינוי, כל ההשקעות שהושקעו במשק וניתן יהיה להוציאם, יוצאו עפ"י רצונו של הנתבע.

4.
בתאריך 02.06.04 נחתם הסכם הפעלה נוסף, לתקופה של שנה (להלן - ההסכם). הסכם זה, אשר נערך לאור האפשרות המדינית שהוצהרה בפומבי כי יפונה גוש קטיף, כלל תניית ויתור של הנתבע על קבלת פיצוי עתידי, בנוסח הבא:
"
בכל מקרה של הפקעת המשק החקלאי ו/או פינויו ו/או מסירתו למדינה כתוצאה מהסדר מדיני ו/או החלטת ממשלה ו/או חקיקה, כל פיצוי בגין הזכויות במשק ו/או אובדן הכנסות עתידיות במשק יהיה שייך לצד א' בלבד ולצד ב' לא יהיו כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות בענין זה..."
(סעיף 7 להסכם).

הנתבע אינו מתכחש להסכם הנוסף על כל סעיפיו והמחלוקת נוגעת לפרשנות תניית הויתור, או ליתר דיוק היקף תחולתה. לטענת התובעים תניית הויתור גורפת וברורה וכל פיצוי שיתקבל הנוגע למשק שייך להם. הנתבע אינו מכחיש כי ההסכם נועד להגן על זכות התובעים לקבלת פיצוי עתידי בגין המשק, אולם לשיטתו ברור כי כוונת הצדדים היתה כי התובעים יפוצו בגין רכושם ולא ויתר על פיצויים אשר יגיעו לו בגין השקעותיו הוא בחממות.

5.
לטענת התובעים, לאחר הפינוי מגוש קטיף, ביקשו התובעים לקבל מועדת הזכאות לפי חוק יישום ההתנתקות (להלן – הועדה) את הפיצוי המגיע להם מהחממות שהוגדרו כחממות בסיווג ג' המזכות בפיצוי גבוה יותר. הנתבע סירב לדרישת התובעים וטען כי הזכאות לפיצוי בגין ההפרש בין סיווג ב' ל- ג' שייכת לו, מכוח השבחתו את החממות.

התובעים ניסו לקבל את הסכמת הנתבע לכך שסכום הפיצויים עד לתקרת סיווג ב' יועבר אליהם, כאשר ההכרעה בדבר ההפרש בין סיווג ב' ל-ג' תהה נתונה לשיקול דעת הועדה. בפועל ביקשו התובעים כי הועדה תיתן תוקף להסכם בין הצדדים בו לשיטתם ויתר הנתבע על כל פיצוי בגין החממות. הסכמת הנתבע נדרשה על ידי הועדה כתנאי לקבלת הפיצוי.

בתאריך 28.12.09 פנו התובעים לועדה וביקשו ממנה להתערב בנושא. להפתעתם, גילו התובעים כי הנתבע פנה באופן נפרד לועדה וזו פסקה לו את הפיצוי שדרש. התובעים
הגישו לועדה "תצהיר משכיר חממות" מכוחו חולקו הפיצויים בין הצדדים תוך שסייגו בגוף התצהיר כי אינו מהווה ויתור על טענותיהם כנגד הנתבע.

הועדה פסקה לנתבע פיצוי בגין החממות בהחלטה משלימה מיום 30.12.08 במסגרתה הכירה בזכאותו לקבלת פיצוי בגין ההפרש בין סיווג ב' לסיווג ג' בסך של 36,000 ₪ לדונם ובסכום כולל של 371,000 ₪. התובעים קיבלו מהועדה בהחלטה משלימה מיום 27.4.10 את חלקם בפיצוי בגין החמות עד סיווג ב' בסך כולל של 413,200 ₪.

התובעים עותרים כי הנתבע ישיב להם את הפיצוי הנ"ל שנפסק לטובתו בסך 371,880₪,
בצירוף ריבית והצמדה מיום 18.02.05, המועד ממנו שוערכו הפיצויים בהם זכה
הנתבע.

6.
הנתבע טוען כי החממות נמסרו לידיו כאשר הן עומדות בקריטריונים של סיווג לפי רמה ב', כך שהתובעים היו זכאים לפיצוי בסך של 40,000 ₪ לדונם עבור החממות. הנתבע השביח את החממות ובעקבות זאת שונה סיווגן לרמה ג'. לפיכך קבעה הועדה כי הנתבע זכאי לפיצוי בסכום שהינו ההפרש בין גובה הפיצוי עבור סיווג ב' לבין סיווג ברמה ג'.

לשיטתו, בהתאם להסכם השכירות הקודם, רשאי היה לפרק את המיטלטלין מהחממות במקום הפיצוי הכספי ומשכך, הפיצוי שקיבל אינו עומד בניגוד להסכם השכירות. ככל שהסכם השכירות היה מסתיים לפני ההתנתקות, היה מפרק הנתבע את האביזרים והמיטלטלין שהתקין בחממות. עוד טען כי לא היה משקיע סכומי עתק בחממות לו ידע כי יהא עליו לפרק את החממות בתוך תקופה קצרה יחסית.
בנוסף נטען כי ככל שלא היה מחדש הנתבע את הסכם השכירות, היה מפרק את האביזרים שהשקיע בחממות, כך שהתובעים היו מקבלים ממילא פיצוי בסיווג רמה ב', ללא ההשקעה וההשבחה מצד הנתבע. הנתבע טוען כי קיבל את הפיצוי בהתאם להחלטת הוועדה ועל פי דין.



דיון והכרעה
7.
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 (להלן - חוק החוזים), קובע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים הנלמד מתוך החוזה ומהנסיבות החיצוניות הקשורות בו. למרות התיקון לחוק החוזים ולקולות אחרים לא
בוטלה ההלכה בדבר אופן פרשנות חוזה
(ע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ
, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן - הלכת אפרופים). בהתאם להלכה זו, "אומד דעת הצדדים" הוא: "המטרות
,
היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים." – זוהי התכלית הסובייקטיבית שלשמה נכרת ההסכם. בנוסף נקבע כי כדי לקבוע מה היה אומד דעת הצדדים, יש לפנות ללשון ההסכם ולנסיבותיו יחד. במידה ולא ניתן לאתר את התכלית הסובייקטיבית, יש לפרש את החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית: המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים."

בהמשך תוקן סעיף 25(א) לחוק החוזים, אולם שינוי זה לא ביטל את הלכת אפרופים, לפיה יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו. יוער כי התיקון חל לאחר ההסכם נשוא התביעה ונראה כי ממילא אינו חל על פרשנותו.

ברע"א 3961/10
המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ,
26.02.12 נקבע:
"...כי הפירוש הנכון של התיקון לחוק הוא זה אשר לפיו הסיפא של הסעיף מבטא את החזקה הפרשנית בדבר פירוש החוזה בהתאם לפשט לשונו... תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."
8.
במקרה דנן, ההסכם אשר לכאורה נחזה כהסכם פשוט וברור מבחינה לשונית, מעלה שאלה אשר אינה ברורה מאליה מניסוחו בדבר היקף הויתור העתידי הכלול בו. התובע טען בתצהירו כי באותה עת, ניסו שני הצדדים לצפות את העתיד ולנסח מסמך שיהיה רלוונטי לפיצויים שיתקבלו בגין ההתנתקות. לשם כך פנו הצדדים לרו"ח אליעזר יעקוב אשר סייע להם בעריכת ההסכם ובעריכת ההסכמים הקודמים. התובע הודה כי יתכן וההסכם נכתב בצורה כוללת, עם זאת, לטענתו, כוונתו נותרה ברורה- יצירת מסמך מחייב אשר יבטיח לו ולאשתו את מלוא הפיצויים אשר יינתנו עבור הקרקע.

הנתבע מנגד, אמנם הסכים לוותר על כל פיצוי שיגיע לתובע בגין החממות, אך לטענתו, לא התכוון לוותר על פיצוי הקשור ישירות להשקעותיו הוא, אשר בלעדיהן ממילא לא היו התובעים זכאי לתוספת הפיצוי בגין החממות שבמחלוקת.

כדי להוכיח מה הייתה כוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם,
היה עליהם להזמין לעדות את עורך המסמך אשר יתכן והיה שופך אור על נסיבות חתימת ההסכם וכוונת הצדדים. בהעדר ראיות חיצוניות לעדויות בעלי הדין קשה לאמוד את אומד דעתם. ככלל, המנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת התובע אשר עליו מוטלת חובה ההוכחה בתיק יחד עם זאת הנטל להוכיח כוונה אשר אינה עולה בבירור מלשון החוזה מוטלת על הנתבע. לפיכך נראה כי לא ניתן לתת משקל ראייתי להעדרו של עורך המסמך.

ניתן להביא ראיות לנסיבות עריכת המסמך כדי להוכיח את פרשנותו ואין הדבר מהווה עדות בעל פה אסורה כנגד מסמך בכתב. בע"א 3894/11
דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום
, 6.6.13, למרות נוסח כתב ערבות ברור ממנו עולה לכאורה כי נועד לחול על כל חוב של הערב, התקבלה הפרשנות מכח נסיבות העסקה כי חל על עסקה מסויימת. כך גם במקרה דנן, כדי לקבוע מה היקף הויתר המעוגן במילים "כל פיצוי בגין הזכויות במשק" יש לבחון את נסיבות ההסכם וניסוחו הכולל.

עיון בהסכמים שערכו הצדדים בסיועו של רו"ח או מנהל החשבונות, שככל הנראה טיפל בשני הצדדים, מלמד כי מדובר במסמכים חלקיים אשר אינם מנוסחים באופן מוקפד ונעדרים מהם פרטים מהותיים. עובדה זו מחלישה את לשון ההסכם כעוגן יחידי ומשמעותי לפרשנות כוונתם. צדדים אשר מביעים דעתם כי ההסכם בכתב אינו משקף את מכלול ההסכמות אינם יכולים לצפות כי לאחר מעשה תנתן ללשון משמעות מכרעת (השווה חוות דעתו של כב' השופט ג'ובראן, פסקאות 12-13
בע"א 3894/11 הנ"ל). ההסכם הקודם הגדיר בצורה מפורטת את טיב החממות בהן עשה הנתבע שימוש. בהסכם נשוא המחלוקת נקבע באופן כללי כי המשק החקלאי של התובע כולל 10 דונם חממות. הגדרות המשק החקלאי הינן חלק מ"הסכם ההפעלה" אשר אף אינו מגדיר את דמי השכירות / ניהול, שישלם השוכר. סעיף 7 להסכם הכולל את תניית הויתר מנותק מיתר הוראות ההסכם. לא מדובר בהסכם פשרה או כתב קבלה וסילוק המגדיר במפורש את היקף הויתור הכלול בו. לפיכך לשון ההסכם אינה שוללת את פרשנות הנתבע לפיה לא ויתר הוא על פיצוי שייקבע בעתיד בגין השקעותיו במשק התובעים.

9.
בחקירתו הודה הנתבע כי במסגרת ההסכם האחרון, ויתר על כל הזכויות שיגיעו לתובע בגין
החממות, "כל הזכויות שמגיעות לו אני לא אפגע לו בשום זכות", (עמ' 20, שורה 23 , עמ'21 שורה 7). הנתבע אישר כי התובע פחד להאריך את חוזה השכירות למעלה משנה מחשש שייפגו זכויותיו בעת ההתנתקות ולכן הוספה תניית הויתור להניח דעתו של התובע כי לא ידרוש פיצוי בגין נכסים השייכים לתובע. הנתבע הודה כי במועד חתימת ההסכם היה מודע להשקעות שביצע בחממות אולם לא דאג לכך שההסכם ישקף את השקעותיו. עם זאת הבהיר כי היה זה ברור מאליו שזכאי הוא להשבת השקעותיו או פיצוי בגינן.

לגרסת התובע הנתבע ידע בעת חתימת ההסכם כי הוא מוותר על כל פיצוי שיתקבל בגין נכסי התובע ובכללם כל פיצוי בגין החממות. "הוא הציע מראש שאם יהיה התנתקות ויהיה פיצויים בגין החממות הוא מוותר על כל פיצוי בגין החממות ולי מגיע כל הזכויות במשק", (עמ' 10, שורה 9). התובע בעדותו אישר כי הכוונה בהסכם הייתה שכל פיצוי ששייך למשק, מבנים וציוד של המשק, יועבר אליו, (עמ' 10, שורה 28) . במענה לשאלה, האם הוא מסכים שהנתבע זכאי לקבל פיצוי עבור המיטלטלין והציוד שלו, השיב התובע: "ודאי". (עמ' 10, שורה 30) .

ההסכם נערך כשנה לפני ההתנתקות ולפני חקיקת חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 אשר פורסם ביום 18.2.05. לפיכך לא יכלו הצדדים לדעת אילו מבחנים תחיל המדינה ביחס לפיצוי המתיישבים בגוש קטיף בכלל, ומה יהיה היחס בין בעל אדמה (ככל שהיתה בעלות שם), לשוכר הקרקע החקלאית בפרט.
התובע לא צפה שהחממות יזכו לסיווג הגבוה ביותר בעקבות ההשקעות שביצע הנתבע:
"לא ידענו בכלל על הסיווגים האלה... התביעה היא לא על איזה סיווג קיבל המשק שלי או לא אלא יש הסכם ביני לבין בובליל שהוא ויתר מראש על פיצוי ואני זכאי לכל הזכויות במשק של החממה. על המיטלטלין וכל מה שבובליל השקיע בחממות הם שייכות לעניין הגידול שבו הוא שינה את יעוד המשק שלי. וזה לא השביח את המשק ולא שיפר את המשק. אני לא יודע אם זה שייך איזה סוג החממה ואיזה סיווג הם קיבלו."(עמ' 12-13 שורות 28-2)

10.
הנתבע טען כי ההסכם האחרון מהווה המשך להסכם שלפניו ולמעשה, יש לראות את ההסכמים כמקשה אחת. הטענה הועלתה בהקשר לסעיף שהיה כלול בהסכם הקודם אולם לא הופיע בהסכם, לפיו לאחר הפינוי, יוכל הנתבע להוציא מהמשק את ההשקעות שהושקעו על ידו. לטענת הנתבע, מאחר ולא הוציא את התוספות שהשקיע במשק בגינן עלה סיווג החממות לרמה ג', הוא ראוי לקבל פיצוי בגינן. אשר כל כן, לגישת הנתבע, הפיצוי שקיבל מהועדה אינו עומד בניגוד לתניית הויתור בהסכם.


כאמור לעיל, ההסכמים שערכו הצדדים בסיועו של רואה החשבון לא שיקפו את מכלול הסכמתם. הצדדים לא ייחסו משמעות מכרעת לניסוח ההסכמים ופעלו על בסיס אמון הדדי. לפיכך אין בידי לקבל את המשמעות המכרעת שמבקשים התובעים לייחס לניסוח השונה של ההסכמים והעדרו של סעיף בהסכם המתיר לנתבע להוציא את השקעותיו. לא ניתן ללמוד מהעדרו של סעיף זה על העדר זכות לנתבע להוציא השקעותיו ואף התובע אישר כי לא היה מונע בעדו מלהוציאן לו ביקש לעשות כן. מדובר בהסכמים בעלי ניסוח שונה אולם מתייחסים לאותן חממות וההבדל המהותי ביניהם הוא תניית הויתור.

בתצהיר התובע נטען כי: "מר בובליל התחנן שנרשה לו להישאר במשק והסכים לותר על פיצויים כי רצה להמשיך לעבוד..." (ס' 18 לתצהיר).
בעדות התובע הבהיר: "אנו בשנת 2004 כשההסכם עד שנת 2003 נגמר רצינו את המשק חזרה...ביקשנו את החממות חזרה כי רצינו לחזור לחקלאות, עקב מצב כלכלי שנקלענו אליו. עם מו"מ שהיה לנו עם מר בובליל הוא הציע מראש שאם יהיה התנתקות ויהיה פיצויים בגין החממות הוא מוותר על כל פיצוי בגין החממות ולי מגיע כל הזכויות במשק."
(עמ' 10, שורות 6-10).
לא מצאתי לייחס משקל לעובדה כי הנתבע לא פינה את השקעותיו, למרות שהייתה לו הזדמנות לעשות כן. כפי שהעיד, מנהל החשבונות יעץ לו לבחור במסלול פיצוי שיפורט להלן וככל הנראה מבחינה כלכלית לא היה כדאי לנתבע לפרק השקעותיו. לעובדה זו אין נפקות לעצם זכאותו לפיצוי בגין שינוי סיווג החממות.

11.
מהעדויות ונסיבות עריכת ההסכם עולה כי אומד דעתם המשותף של הצדדים היה להסיר דאגה מלב התובעים מהחשש כי עצם העובדה שהנתבע מעבד את החממות במשק, עלולה לגרוע מזכויותיהם העתידיות שהיקפן טרם הוגדר אז. למרות שמדובר בתניית ויתור גורפת, מעדיף אני עמדתו של הנתבע כי לא התכוונו הצדדים לפגוע בזכות הנתבע לקבל פיצוי בגין השקעותיו בחממות. לצדדים היה ברור כי הנתבע ביצע השקעות בחממות ולא הוגדר במפורש כי גם השקעותיו הופכות לרכוש התובעים. הכוונה המשתמעת, מאווירת חוסר הוודאות ששררה אז, הינה כי הצדדים ביקשו למנוע מצב בו עיבוד הנתבע את חממות התובעים יגרע מזכויותיהם העתידיות. מקום בו פעולות הנתבע מזכות אותו והתובעים לא חסרים, לא נועד ההסכם לשלול זכאותו.

12.
ההלכה קובעת כי רק כאשר לא ניתן לדלות מההסכם ונסיבותיו את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ניתן לחפש את אומד הדעת האובייקטיבי.

בעניין זה נקבע בהלכת אפרופים כי:


"אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד הדעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים שבהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוואנטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת לפני השופט, על-פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים..."

במקרה דנן, ניתן ללמוד על התכלית האובייקטיבית מהחלטות הועדה וכן מהסכמים נוספים שערך הנתבע עם בעלי חממות אחרים. אמנם הנתבע לא הגיש את ההסכמים כחלק מראיותיו אולם צירף תצהירי משכירי החממות שהוגשו לוועדה וניתן ללמוד על תוכנם מהחלטות הועדה. ב"החלטה בעניין פיצוי סופי" מיום 9.4.08 עולה כי המנגנון לחלוקת השקעות בין בעלים לשוכר הינו מקובל ומשקף את התכלית האובייקטיבית. החלטת הועדה בעניין פיצוי הנתבע בגין השקעותיו בחממות התובע בצירוף הסכמים שערך עם בעלי חממות אחרים, מהווים עדות לכך כי התכלית האובייקטיבית להסכם ההפעלה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע.

האם השקעות הנתבע הקימו את הזכאות לפיצוי מהמדינה לחממה בסיווג ג'?
13.
למרות שבפועל אין מחלוקת כי השקעות הנתבע הקימו את הזכאות לפיצוי שבמחלוקת, בחרו התובעים להתכחש לעובדה זו ולטעון כי לא עלה בידי הנתבע להוכיחה. בהחלטתי מיום 13.10.13 איפשרתי לנתבע לצרף לסיכומיו את החלטות הועדה כדי שתוצג מלוא התמונה העובדתית אודות שיקולי הועדה והסיבות בגינן הועבר הפיצוי לנתבע. (לעניין האפשרות לצירוף ראיות לשם בירור האמת, ראה רע"א 1297/01
מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד נה (4) 577 (2001)).


אמנם ממצאים עובדתיים במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר, אולם במקרה הנדון החלטות הועדה הוגשו לצורך הוכחת הפיצוי שניתן לנתבע ולא ניתן לנתק את עצם מתן הפיצוי מהנימוקים מכוחם הוענק.

ועדות הזכאות אינן טריבונלים מעין שיפוטיים אלא גופים מנהליים המכריעים בתביעות פיצויים עבור המינהלה. (בג"ץ 1661/05
המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל
, פ"ד נט(2) 481 (2005). בסיפת החלטה הועדה מיום 27.04.10 נקבע כי התובעים רשאים לערער על החלטת הועדה לבית משפט השלום בירושלים בתוך 45 ימים. התובעים לא ערערו על ההחלטה אלא הגישו תביעה זו.

בע"א 461/69
יעקב ביטון ואח' נ' הממונה על מס בולים
, פ"ד כד (1) 50 (1970), נקבע כי:
"גם מקום שנמנע אדם מלערער על דרישת המנהל, והזמן להגשת ערעור עבר, אין ולא כלום אחר מעשה המינהל; מעשה המינהל כמוהו כמעשה בית דין. זו היא מסקנה הגיונית הנובעת מהענקת זכות ערעור , בה יכול אדם להשתמש תוך מועד קצוב; עבר המועד ולא עירער... החבות שרירה וקיימת והיא סופית."
על סמך מצג התובעים לועדה, תצהיר משכיר חממות שנסיבות הגשתו לועדה יפורטו להלן, נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין החממות עד סיווג ב' וכי החממות הינן בסיווג ג' מכח השקעות שביצע בובליל. עולה
כי התובעים מושתקים מלטעון כנגד החלטות הועדה שכן, בהעדר הגשת ערעור על ההחלטה במועד, נוצר מעשה בין דין גם ביחס לסיבה מכוחה זכו החממות לסיווג ג'. יתרה מכך, התובעים מנועים מלהתכחש להצהרה עובדתית שנתנו בהליך אחר בנוגע להיקף השקעתם בחממות, מכוחה נקבעו זכויות מהותיות לפיצוי, בגדרו של הליך זה מכח השתק שיפוטי. העובדה כי התובע רשם על התצהיר שהגיש לועדה שהוא: "שומר לעצמו את הזכות לעמוד על זכויותיי ממר בובליל" , אינה מעלה או מורידה מתוקפה המחייב של הצהרתו לועדה.

בהליך זה לא היה על הנתבע להוכיח בשנית את היקף השקעותיו ורשאי הוא להסתמך על קביעות הועדה גם ללא הגשת חוות הדעת השמאיות ומלוא החומר שהוגש לועדה. למרות שדי בקביעות הנ"ל של הועדה כדי להשתיק את התובעים בנוגע לסיבה מכוחה זכו החממות לסיווג ג', גם יתר הראיות בתיק מובילות למסקנה זו.

14.
חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן - החוק) מסדיר את עניין הפיצויים מאוצר המדינה, להם היו זכאים המפונים לאחר הפינוי. סעיף 6 לתוספת השלישית לחוק (להלן - התוספת) שעניינה "פיצוי בשל עסק" מסדיר את נושא הפיצויים בגין חממה.

בהתאם לסעיף 6 קיימים שלושה דגמים של חממות המקנים רמות שונות של פיצוי:
חממה מדגם א'- חממה הכוללת שלד ברמה בסיסית וכיסוי רשת בלבד, לרבות בית רשת ומנהרה לירקות.
חממה מדגם ב'- חממה הכוללת שלד, כיסוי פלסטיק או זכוכית, מערכת השקיה, ראש מערכת לבקרת דישון והשקיה, או פריטי רכוש קבוע אחרים, המיועדים לחממות שהם שווי ערך.
חממה מדגם ג'- חממה הכוללת שלד, כיסוי פלסטיק או זכוכית, מערכת השקייה, ראש מערכת לבקרת דישון והשקיה, מערכת חימום או מזרון לח או שולחנות גידול או פריטים שווי ערך.

ס' 6(ב)(2) לתוספת קובע כי בחממה המעובדת על ידי שוכר , בעל החממה יהיה רשאי לבחור בפיצוי לפי הפסקה דלעיל ואם עשה כן, ישולם לו פיצוי השווה למכפלת החלק היחסי של השקעותיו בחממה מתוך כלל ההשקעות שלו ושל השוכר בחממה, בסכום הנקוב לדונם לאותו דגם חממה, כקבוע בפסקה 1(א)- (ג). אף לשוכר ניתנה אפשרות לבחור בפיצוי לפי ס' 6(ב)(1) ולקבל פיצוי השווה למכפלת החלק היחסי של השקעותיו בחממה מתוך כלל ההשקעות שלו ושל בעל החממה, או לחילופין, לבחור בפיצוי בשל פריטי הרכוש הקבוע, בהתאם לסעיף 5 לתוספת העוסק בפיצוי חשבונאי על בסיס פרטי הרכוש הקבוע.

התובעים קיבלו פיצוי עבור החממות שהיו בבעלותם, בהתאם לסעיף 6(ב)(1)(ב) לתוספת, דהיינו: חממה מדגם ב'- פיצוי בסך 40,000 ₪ לדונם. הנתבע קיבל פיצוי עבור ההפרש בין סיווג ב' (40,000 ₪) לבין סיווג ג' (76,000 ₪), דהיינו: פיצוי בסך 36,000 ₪ לדונם.

לשון החוק מלמדת כי המדינה לא מעניקה פיצוי כפול בגין אותם נכסים. סעיף 6 מתווה את החלוקה בין משכיר לשוכר על פי מידת השקעתם כדי שלא יגרע חלקו של מי שהשקיע. אף התובעים בחרו לבחור במסלול פיצוי לפי סעיף 6 לתוספת כפי שעשה הנתבע, ככל הנראה בעצת רואה החשבון אשר מצא כי באופן זה יזכו לפיצוי גדול יותר. טענת התובעים בסיכומיהם כי הנתבע יכל לבחור במסלול סעיף 5 לתוספת ובכך שני הצדדים היו נהנים, לא הוכחה לא מהבחינה המשפטית ולא מהבחינה העובדתית. ממילא טענה זו אינה מהווה חלק מעילת התביעה. ודאי שבעריכת המסמך לא צפו הצדדים אפשרות מעין זו.

15.
כאמור לעיל, הנתבע טען כי החממות נמסרו לידיו כשהן עונות להגדרת הסיווג לפי רמה ב' וכי השבחת החממות על ידו הביאה לכך שהסיווג עלה לרמה ג'. התובע לא הכחיש כי זמן קצר לאחר תחילת תקופת השכירות, החליף הנתבע את מערך ההשקיה שהיה מותקן בחממות על מנת לשנות את צורת גידול הירקות מ"גידול רגיל" ל"גידול במצע מנותק" עם זאת טען, ללא ביסוס מספיק, כי "עוד טרם השינויים שביצע הנתבע, ענו החממות שהושכרו להגדרת הסיווג ג'", (ס' 11- 12 לתצהיר התובע).

בהחלטת הועדת בעניין פיצוי סופי לנתבע (מיום 9.4.08) - בסעיף 8 להחלטה בעמ' 6, בעניין "חישוב הפיצוי בשל חממות לפי סעיף 6(א) לתוספת השלישית לחוק", נקבע כי הנתבע לא יפוצה בגין 10.33 דונם חממות (מס' 304,305,306) מדגם ב' שבבעלות התובעים, מאחר ולא היה בפני
הועדה תצהיר התובע, קליין חיים.

בתאריך 30.12.08 נתנה הועדה החלטה משלימה בעניינו של הנתבע. ההחלטה ניתנה לאחר שבתאריך 21.12.08 התקבל לידי הועדה מאת ב"כ התובעים שייצגם בהליכים שם, תצהיר התובע
לפיו החלק היחסי של השקעותיו בחממות מתוך כלל ההשקעות שלו ושל הנתבע הינו 52.4%, דהיינו 40,000 ₪ לדונם. על אף שכוונת המצהיר לא הייתה ברורה לה, הניחה הועדה
כי הכוונה הייתה, שאם החממות תסווגנה כדגם ב', הרי שמלוא הפיצוי בגינן יהיה לתובע ואם תסווגנה כדגם ג', הרי ש- 40,000 ₪ לדונם ישולמו לתובע ו- 36,000 ₪ לנתבע.

בסעיף 5 להחלטתה קבעה הועדה כי על פי סקירת הנכסים מיום 22.10.06 של "חבקין שמאים בע"מ" - החממות נשוא תיק זה סווגו כחממות מדגם ב' ובוצעו בהן השקעות בציוד לשנת שמיטה בסך של 31,877 ₪. לאחר עיון בטופס י"א של הנתבע {טופס 1342 לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה(פחת) 1941} מצאה הועדה כי בוצעו השקעות רבות בחממות וכי בין השאר, נרשמה השקעה ב"מצע חממות לשמיטה" בשנת 2001, שהייתה אכן שנת שמיטה.
הובהר כי הכלל הנוהג בוועדות הזכאות הינו כי ציוד לשנת שמיטה מוכר כפריט שווה ערך רק אם נרשם כפריט רכוש קבוע בטופס י"א. נוכח העובדה שההשקעה נרשמה בטופס י"א של הנתבע, קבעה הועדה כי החממות תסווגנה כחממות מדגם ג' והפיצוי המגיע לנתבע יהיה
36,000 ₪ לדונם ובסה"כ 371,880 ₪.

מן האמור לעיל עולה כי ההחלטה לסווג את החממות כדגם ג' ולא כדגם ב' התקבלה בגין ההשקעות שביצע הנתבע בחממות בשנת השמיטה ורישומן בטופס הפחת שהגיש למס הכנסה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע לפיה החממות נמסרו לו בעת שעמדו בקריטריונים של סיווג לפי רמה ב' ואילו לאחר השבחתן על ידו, שונה סיווגן לג'.
עדות התובע
לפיה, הנתבע הביא ציוד נוסף לחממות על מנת לשנות את שיטת הגידול לגידול במצע מנותק שיתאים לצרכי שנת השמיטה, תומכת אף היא בגרסת הנתבע. השאלות בחקירה נגדית בנוגע למענקי השקעות של הנתבע (ת/2) אינן שוללות מסקנה זו.

16.
התנהלות התובעים סביב קבלת הפיצוי בגין החממות עוררה תמיהות רבות. בתאריך
07.01.10 פנו התובעים לועדה במכתב זועם (נספח ד' לתצהירי התובע), ובו טענו כי לא ברור להם כיצד קיבלה הועדה את תביעת הנתבע מבלי ליידע אותם ולבקש את עמדתם. בהתייחס לתצהיר מיום 21.11.07 טענו התובעים כי יתכן ואינם חתומים עליו או שמא, התצהיר כוזב.

מהחלטה משלימה של הועדה מיום 27.04.10 בעניינם של התובעים, ניתן ללמוד כי בהחלטה מיום 12.01.10 דחתה הועדה
את טענת התובעים ושבה והפנתה אותם לתצהיר התובע מיום 21.11.07. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 26.01.10 צורף מכתבו של עו"ד אריאל ביטון, מי שהיה ב"כ התובעים, אשר אישר את חתימת התובע על התצהיר וציין כי התכחשותם של התובעים לתצהיר, הינן שקריות. הועדה זימנה את שני הצדדים לשימוע אשר היה אמור להיערך ביום מתן ההחלטה המשלימה (27.04.10). במועד זה התקבל תצהיר הנתבע מיום 26.04.10 ותצהיר התובע מיום 25.04.10. בתצהיר הנתבע צוין כי הפיצוי המגיע בגין החממות 304,305,306, יחולק בינו לבין התובעים, כך שחלקו היחסי של הנתבע יעמוד על 36,000 ₪ לדונם וזאת בהנחה והחממות יוכרו כחממות מדגם ג'. נוכח היחסים המתוחים בין הצדדים, דרשה הועדה מב"כ התובעים, עו"ד זיו סימון
, לאשר כי בעניין חממות מס' 304-306 יש לנהוג בהתאם לתצהיר התובע מיום 21.11.07 ואכן, בשיחה טלפונית שהתקיימה בין יו"ר הועדה לבין ב"כ התובעים, ניתן אישור לפיו יחולק הפיצוי כך שהתובעים יקבלו פיצוי בסך 40,000 ₪ לדונם ואילו הנתבע יקבל פיצוי בסך 36,000 ₪ לדונם. הועדה בדקה ומצאה כי אכן בהחלטה מיום 30.12.08 נקבע כי החממות הנ"ל הינן חממות מדגם ג' "בשים לב להשקעות בפריטים שווי ערך שהופיעו בטופס הפחת של בובליל". בהתאם לתצהיר התובע מיום 21.11.07, פוצה הנתבע בגין החממות בסך 36,000 ₪ לדונם והתובעים בסך 40,000 ₪ לדונם.

האמור בהחלטה זו מעלה תמיהות ביחס להתנהלות התובע. לא ברור מדוע מחד, טען התובע כי תצהירו זויף ומאידך, זנח את הטענה ואף ויתר על השימוע שהיה אמור להתקיים בנוכחותו ובנוכחות הנתבע, אשר במהלכו יכול היה לשטוח טענותיו בפני
הועדה. יתירה מכך, באמצעות בא כוחו, ביקש התובע מהועדה לפעול בהתאם לתצהיר הנטען כמזויף. התובע אף לא הגיש ערר על החלטת הועדה ועל כן חל כלפיו השתק והוא מנוע מלטעון כי הנתבע אינו זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בחממות.

התובעים בחרו להביא ראיות חלקיות בדבר ההליך מכוחו זכו לפיצוי בגין החממות ובנסיבות עלומות אלו, ברור רצונם לראות בהסכם חזות הכל. נסיבות העניין מדגישות את הצורך בפרשנות חוזה על בסיס לשונו והנסיבות החיצוניות.

השבת הפיצוי שקיבל הנתבע מהמדינה בגין השקעותיו בחממות התובעים מנוגדת אף לדיני עשיית עושר ואינה מחוייבת מלשון ההסכם.

סוף דבר
17.
תניית הויתור בהסכם סובלת פרשנות אשר שוללת מהתובעים את הזכות לבקש מהנתבע השבת פיצויים שקיבל מהמדינה בגין השקעותיו בחממות. כוונת הצדדים היתה למנוע גריעה בזכויות התובעים והוכח כי לא נגרעו זכויותיהם עקב הפיצוי שקיבל הנתבע.


אשר על כן, התביעה נדחית.


שני הצדדים בחרו להציג ראיותיהם באופן חסר והנתבע אף עתר לצירוף ראיות בשלב הסיכומים. בנסיבות אלו מצאתי כי אין הנתבע זכאי לשיפוי בגין מלוא הוצאותיו.


התובעים ישאו בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 5,000 ₪.




ניתנה היום, ל'ל' חשון תשע"ד, 3 03 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 26831-07/10 חיים קליין, שרה קליין נ' פנחס בובליל (פורסם ב-ֽ 03/11/2013)