פסקי דין על עמותת אור משה תורת משה | פסקי דין על עמותת אור משה תל אביב | פסקי דין על יוסף שבקס | פסקי דין על שמואל הלפרט ואח' |

1380/08 א     02/12/2013




א 1380/08 עמותת אור משה תורת משה נ' עמותת אור משה תל אביב, יוסף שבקס, שמואל הלפרט ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו




02 דצמבר 2013

ת"א 1380-08


לפני
כב' השופטת, ד"ר מיכל אגמון-גונן

בעניין:
עמותת אור משה תורת משה



ע"י ב"כ עו"ד נחום פלג




התובעת


נ
ג
ד



1.
עמותת אור משה תל אביב
2. יוסף שבקס
3. שמואל הלפרט
4. יוסף יהושע הלפרט
4. נחום גרוס



ע"י ב"כ עוה"ד דוד שוב
וקונסטנטין גולדברג

הנתבעים


פסק דין


התובענה שלפני הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכים שמתנהלים בין עמותת אור משה תורת משה
, היא התובעת, לבין עמותת אור משה תל אביב
, היא הנתבעת 1, על רקע סכסוך שפרץ בין חברי העמותות.

ההליך בתובענה שבכותרת עוכב לאור ריבוי ההליכים בין הצדדים שלפני. לאחר שההליכים האחרים הוכרעו, ביקשה התובעת להמשיך ולברר תובענה זו. הנתבעים, מצדם, טוענים, כי בשים לב לתוצאות ההליכים האחרים לא נותרה, למעשה, כל תובענה שיש לברר ולמצער, ככל שיש עוד תקומה להליך, הרי שיש להכריע בשתי הבקשות המקדמיות שהגישו במסגרת ההליך, בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968
ובקשה לסילוק על הסף.

החלטה זו עניינה, אפוא, בשאלה, האם יש להורות על המשך הדיון בתובענה, או שמא היא התייתרה. ככל שימצא כי יש מקום לניהול ההליך, אדרש לבקשות המקדמיות שהגישו הנתבעים בגדרי ההליך, אשר טרם נדונו על ידי.


1. רקע הדברים והליכים קודמים
התובעת, עמותת אור משה תורת משה
(להלן: התובעת או העמותה התובעת), הינה עמותה אשר נוסדה בשנת 1945 ואשר שמה לה למטרה לפתח ולקדם תלמוד תורה ולסייע לנוער עולה ולנוער במצוקה. התובעת הפעילה עד לשנת 1966 בית ספר טכנולוגי המשלב לימודי תורה במתכונת פנימייה לילדים בסיכון.

בשנת 1996 הקימה התובעת שותפות עם עמותת המרכז לחינוך מקצועי והשתיים הפעילו יחדיו את בית הספר הטכנולוגי "תורת משה", אשר פעל מתוך בניין ברחוב יהודה הלוי 85 בתל אביב, שהזכויות בו היו רשומות על שם העמותה התובעת (להלן: הבניין ברחוב יהודה הלוי).

הנתבעת 1, עמותת אור משה תל אביב
(להלן: הנתבעת או העמותה הנתבעת), הינה עמותה אשר נוסדה במסגרת השותפות בין עמותת המרכז לחינוך מקצועי לבין העמותה התובעת, לאחר שהשותפות קיבלה קרקע מעיריית תל אביב ברחוב דבורה הנביאה, לשם בניית מבנים חדשים לבית הספר. נתבעים 3-5,
ה"ה שמואל הלפרט, יוסף יהושע הלפרט ונחום גרוס, הינם חברי העמותה הנתבעת, אשר מחצית מחבריה הינם חברים בעמותה התובעת ומחציתם חברי עמותת המרכז לחינוך מקצועי. יוער, כי לטענת הנתבעים, הנתבע 3 איננו חבר בעמותה הנתבעת מזה למעלה מעשור.

בשטחים שהתקבלו מהעירייה הוקם המוסד החינוכי דתי "אור משה", שאליו הועבר בית הספר שפעל קודם לכן בבניין שברחוב יהודה הלוי. במוסד לומדים כיום נערים בסיכון משכבות מצוקה לימודי תורה וטכנולוגיה בתנאי פנימייה. הבניין ברחוב יהודה הלוי הושכר לחברה פרטית בשם סילון אחזקת נכסים (1987) בע"מ (להלן: חברת סילון) ושימש כבניין משרדים.

במשך השנים, נוהל בית הספר במשותף על ידי העמותה התובעת והעמותה הנתבעת, כאשר הרב ישעיהו לשס, חבר העמותה התובעת, שימש כמנהל חינוכי בלעדי של בית הספר. הנתבע 2, מר יוסף שבקס
, אשר הינו חבר בשתי העמותות ומי שהיה הממונה על ניהול הכספים של שתי העמותות, ניהל את ענייניו הכספיים של המוסד החינוכי.

בשנת 2006 פרץ סכסוך בין חברי העמותה התובעת ובמיוחד בין ה"ה לשס ושבקס. לשס וחברים נוספים בעמותה התובעת טענו, כי שבקס ניצל את תפקידו כמנהל כספים בשתי העמותות לצורך העברת כספים מהעמותה התובעת לעמותה הנתבעת, דבר שהוביל את העמותה התובעת לקשיים כלכליים. מנגד, טען שבקס, כי לשס פעל להשתלטות על העמותה התובעת מטעמים שאינם כשרים. בסופו של דבר, לאחר שלשס הגיש תביעה לבית הדין הרבני בבת-ים, החליטו הצדדים לפנות להליך של בוררות לפני בית הדין של הרב קרליץ בבני-ברק (להלן: הבד"צ), ובהתאם לכך חתמו הצדדים ביום 7.7.06 על שטר בוררות שלפיו פטורים הבוררים מסדרי הדין, מדיני הראיות, מניהול פרוטוקולים ומחובת הנמקה. כמו כן הוסכם, כי לבוררים הסמכות לדון בכל הסכסוכים הנובעים או הקשורים לעניין.

ביום 4.2.07 ניתן פסק בוררות (להלן: פסק הבוררות המקורי), שבמסגרתו נדחו מרבית טענותיו של מר לשס ונקבע, כי הטענות שנטענו כנגד מר שבקס, בכל הקשור להתנהלותו הכספית של המוסד, נבדקו ונמצאו כ"השמצות חסרות יסוד". במסגרת פסק הבוררות המקורי, מתחו הבוררים ביקורת חריפה על מר לשס כמנהל חינוכי של המוסד. נקבע, כי חלה במוסד הידרדרות חמורה וכי קיים "טיוח" של אותן בעיות. הבוררים ציינו, כי יתכן שההתדרדרות נובעת מהעובדה שבמוסד מועסקים קרובים רבים מדרגה ראשונה. הבוררים ציינו, כי נדרש "מהפך חינוכי" במוסד, שאחרת יהיה צורך לבצע שינויים בהנהלה החינוכית של המוסד.

ימים ספורים לאחר שניתן פסק הבוררות המקורי, ביום 8.2.07, התקיימה אסיפה של העמותה התובעת ולאחריה התקיימו אסיפות נוספות, האחרונה שבהן ביום 18.7.07, שבמסגרתן הוחלט על החלפת חלק מחברי העמותה בחברים חדשים, מקורביו של לשס, וכן הוחלט על מכירת הבניין ברחוב יהודה הלוי, לשם כיסוי חובותיה של העמותה התובעת. מהלך זה בעמותה התובעת החריף את המחלוקת שבין הניצים, כאשר שבקס ומקורביו ראו בהתנהלות זו ניסיון השתלטות של מר לשס על העמותה התובעת.

לאחר מתן פסק הבוררות המקורי, ביום 13.5.07, הוציא משרד רו"ח ורדי האוזר נתיב ושות' טיוטת דו"ח ביקורת לגבי הניהול הכספי של התובעת (להלן: דו"ח ורדי-האוזר). זאת, לבקשת החשב הכללי במשרד האוצר במסגרת התכנית לבקרה על התמיכות מתקציב המדינה למוסדות ציבור הנתמכים על פי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, תשמ"ח – 1985. בטיוטת הדו"ח נקבע, בין היתר, כי "העמותה אינה עומדת בדרישות חוק העמותות ומנהל תקין בכל הנוגע לשימוש בחשבונות הבנק ובכל הנוגע למורשי חתימה שאינם תואמים את האמור בתקנונה", וכי "הניהול הכספי הינו סביר אך אינו כולל את כל הנהלים הדרושים לענייני הכספים והתפעול". נקבע עוד, כי "על פי העולה מהמידע והנתונים שהונחו בפני
הביקורת, קיים חשש להתנהלות לא תקינה למול צדדים קשורים."

לנוכח המפורט בדוח ורדי-האוזר ולנוכח ניסיון ההשתלטות על העמותה התובעת וההחלטה על מכירת הבניין שברחוב יהודה הלוי, הגישו הצדדים בשנת 2008 תביעות שונות לערכאות שונות:

התביעה הראשונה הוגשה ביום 6.2.08 על ידי מר שבקס לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז ובמסגרתה עתר מר שבקס לביטול כל ההחלטות שהתקבלו בעמותה התובעת, שבאמצעותן בוצעה ההשתלטות עליה, וכן לביטול ההחלטה על מכירת הבניין שברחוב יהודה הלוי (ת"א 1396-02-08). בתובענה
נטען, כי העמותה התובעת לא הייתה רשאית להחליט על מכירת הבניין ללא אישור בית משפט, שכן הנכס הוא הקדש כמובנו בחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 וכי האספות שהתכנסו במהלך קיץ 2007 אינן חוקיות ואין תוקף להחלטות שנתקבלו במסגרתן. יש לציין, כי הליך זה נפתח באישור הבד"צ, לנוכח סירובה של העמותה התובעת להתדיין בעניין זה לפני בד"צ ולנוכח הודעתה, כי מכירת הבניין ברחוב יהודה הלוי הושלמה. הדיון בתביעה נקבע לפני כב' השופט אברהם יעקב.

התביעה השנייה היא התביעה שלפני, אשר הוגשה ביום 30.3.08 על ידי העמותה התובעת ונטען בה, כי הנתבעים, ובעיקר מר שבקס, ניהלו והפעילו את העמותה הנתבעת במטרה לגרום לנזקים ולרוקן מתוכן את העמותה התובעת, כאשר הם למעשה חותרים תחת אושיות העמותה התובעת (ת"א 1380/08). הנתבעים, מצדם, הגישו בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות) ובקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתרת עובדות מהותיות, מעשה בית דין והיעדר עילה.

התביעה השלישית הוגשה על ידי התובעת לבית המשפט השלום בת"א ביום 30.3.08 ובמסגרתה נטענו אותן הטענות שנטענו בתביעה שלפני, הפעם רק ביחס למר שבקס (ת"א 22368/08). יש לציין, כי ההליך בתביעה זו עוכב לנוכח ההליך שנדון לפני, תוך שבית המשפט ציין בהחלטתו, כי יש מקום לעכב את התובענה גם לנוכח הליך הבוררות שבין הצדדים (החלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 2.11.08).

בנוסף להליכים אלה, הגישו הצדדים לבית משפט זה בקשות לאישור ולביטול פסק הבוררות המקורי (ה"פ 535/08, ה"פ 662/08). ביום 6.07.09 נדחו הבקשות בהסכמה.

לאחר דחיית הבקשות, פנה מר שבקס לבד"צ וביקש שפסק הבוררות יעודכן באופן שהוראותיו יהיו ניתנות לביצוע ולאכיפה. ביום 24.9.09 ניתן "פסק הבוררות המעודכן" על ידי הבד"צ (להלן: פסק הבוררות המעודכן), שבמסגרתו שב והבהיר בית הדין, כדלקמן:
"ההתנהלות הכספית של העמותות נבדקה ביסודיות לגבי שנת תשס"ו, ע"י מינהלן שליווה את הניהול הכספי תקופה ממושכת. הכרעתו בעניין זה היתה חד משמעית "לא נמצאו ראיות או מקום לחשש בדבר שימוש בלתי ראוי בכספי המוסד ונראה כי המוסד מנוהל מבחינה כספית בצורה סבירה. הטענות.. נמצאו השמצות ללא כיסוי"..

חובות בין העמותות- ככל העולה מבדיקת בית הדין אין עילה לתביעות כספיות בין העמותות נכון ליום מתן פסק הדין הנ"ל..

יודגש, כי הרב לשס טען טענות רבות מאד בתחום הכספי, וכולן נבדקו. כאמור בפסה"ד הנ"ל נמצאו הטענות השמצות ללא כיסוי."

בחודש נובמבר 2009 הגישו העמותה התובעת ומר לשס בקשה לביטול פסק הבוררות לבית משפט זה
(ה"פ 15117-11-09). לנוכח הצהרתם של העמותה הנתבעת ושל מר שבקס, לפיה טרם גיבשו עמדתם האם להגיש בקשה לאישור פסק הבוררות, ניתן ביום 9.3.10

פסק דין
בהסכמה שלפיו תמחק הבקשה לביטול פסק הבוררות. נקבע, כי אם יוחלט להגיש בקשה לאישור פסק הבוררות תעמוד לעמותה התובעת ולמר לשס הזכות להגיש בקשה לביטולו תוך 30 יום מיום קבלת הודעה על הגשת הבקשה לאישור.
ביום 14.4.10 הגישו העמותה הנתבעת ומר שבקס בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז (ה"פ 17188-04-10) וביום 20.5.10 הגישו התובעת ומר לשס בקשה לביטולו (ה"פ
31763-05-10). הדיון בתובענות נקבע לפני כב' השופטת גרסטל.

ריבוי ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים, שיש בהם כדי להשליך על התובענה שלפני ועל הסעדים המבוקשים במסגרתה, הביא אותי להחלטה, כי יש לעכב את ההליך שלפני עד להכרעה בתביעות האחרות, וכך הורתי במסגרת החלטתי מיום 12.5.10.

ביום 2.12.10 אישר בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (מפי כב' השופטת גרסטל) את פסקי הבוררות שהוציאו
הבוררים.

יש לציין, כי במסגרת פסק הדין מיום 2.12.10, דחתה כב' השופטת גרסטל את הטענה, לפיה הסכם הבוררות ניתן בחוסר סמכות מאחר שהבד"צ מעולם לא הוסמך במסגרת הסכם הבוררות להכריע בסכסוכים שבין העמותות לבין עצמן, ובלשונה:
"בכל הנוגע לעילת הביטול הכלולה בסע' 24(1) לחוק הבוררות - המבקשים טוענים כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים אולם הוא אינו חל על כל הסכסוך הנדון שכן הסכם הבוררות לא נתן לבוררים סמכות לדון בעניין שבין העמותות לבין עצמן. אני דוחה טענה זו אשר אינה עולה בקנה אחד הן עם נוסח הסכם הבוררות הן עם רשימת הגורמים החתומים עליו ולא ברור על מה היא נסמכת: הצדדים חתמו על הסכם בוררות ובו הסכימו כי הבוררים יפסקו "בדבר כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בעניין כינוס עמותת אור משה תל אביב
ע"ר 58013496 ועמותת אור תורת משה ע"ר 580090595, תביעה בתחום החינוך וניהול המוסד ותביעות כספיות וכן ניהול הגשמי וכל הסכסוכים הנובעים ו/או הקשורים ו/או המסתעפים מהעניין הנ"ל ...". על הסכם הבוררות חתומים: יוסי שבקס, ישעיהו לשס, נחום פודלובקי, לנג, שלמה מרגלית
וכן מצורפות חותמות עמותת
אור משה
תורת משה (ע"ר), ואור משה תל אביב. עייננו הרואות כי לא
רק שטענת המבקשים אינה נכונה היא אלא שמדובר בבסיס העניין אותו הגדירו הצדדים כמחלוקת הנתונה לפסיקת הבוררים והוא כל הניהול הכספי והחינוכי של העמותות."
(ההדגשות לעיל ולהלן שלי- מ' א' ג').

במסגרת פסק הדין, התייחסה גם כב' השופטת גרסטל לטיוטת דו"ח ורדי-האוזר, שעליו, נסמכת, גם התובענה שלפני:
"באשר לעילת הביטול הכלולה בסע' 24(10) לחוק הבוררות- טוענים המבקשים כי לאחר מתן פסק הבוררות נתגלו עובדות אשר לא היו ידועות להם קודם. לטענתם,
בשנת 2007 ניתן כאמור דוח ורדי-האוזר. מהבקשה עולה שבדוח הביקורת נקבע שהמשיב במשך שנים לקח כספים שלא כדין מהעמותות, מעל באמון ועשה שימוש בנכסיה וכספיה של המבקשת 2 לצרכיו האישיים. בדוח נקבע גם כי יש חשש אמיתי שהמשיב עשה שימוש שלא כדין בכספי העמותה. לטענת המבקשים יש בקביעות אלו כדי להוות עובדות חדשות שיש בהן כדי לשנות את בסיסו של פסק הבוררות מן היסוד ולכן יש לבטלו...
עיון בטיוטת דו"ח ורדי- האוזר מעלה כי קביעותיו אינן נחרצות כפי שמתארים זאת המבקשים: לא נקבע כי המשיב מעל בכספים אלא נקבע כי "קיים חשש לדיווח לא נאות ולהתנהלות לא תקינה בכל הנוגע לגופים הקשורים לעמותה ולפעילות עימם". עוד נמצא בבדיקה ש"העמותה אינה עומדת בדרישות חוק העמותות ומנהל תקין בכל הנוגע לשימוש בחשבונות הבנק..". ויחד עם זאת נקבע ש"הניהול הכספי סביר אך אינו כולל את כל הנהלים הדרושים לענייני הכספים והתפעול". בדוח הומלץ להקפיא את כספי התמיכה למוסד עד לקבלת כל ההסברים הנדרשים מהעמותה וכן הומלץ לעמותה עצמה לבצע שינויים בכל הנוגע לנהלים בניהול הכספי הן מבחינת רישום ובקרה הן מבחינה תפעולית. בכך, למעשה לא שונה הדוח באופן מהותי ויסודי מפסק הבוררות: פסק הבוררות, על כל גרסאותיו, קובע כי הניהול הכספי של העמותה הוא סביר ועם זאת ממליץ כי יבוצע קיצוץ כספי בתחומים שונים במבקשת: חשבונות הטלפון הסלולארי, שכרם של חלק ממנהלי העמותה והוצאות הרכב. אף אם הניסוח שונה, וההדגשות שונות המהות זהה ולפיה הניהול הכספי של העמותה הוא סביר ויחד עם זאת יש לבצע שינויים הן בחלוקת התקציב הן בפיקוח עליו והן בדיווח. החשדות שמועלים בדוח, כל עוד לא נבדקו והוכחו הם בגדר חשדות בלבד, ואינם מהווים ראיה חד משמעית
. למותר לציין שאין די בחשדות בלבד כדי לגרום לביטולו של

פסק דין
חלוט. הדוח האמור הוצא בשנת 2007, כשנתיים לפחות
לפני הגשת התובענות שלפני. אם ננקטו צעדים מעשיים לאחר מתן דוח זה בכל הנוגע לבדיקת העמותה ואם נמצאו ממצאים ומסקנות חד משמעיים היה על המבקשים להציגם לבית המשפט. משאלה לא הוצגו לא ניתן על סמך הדוח שלפני לקבוע כי יש בעובדות המצויות בו כדי לשנות את פסק הבוררות מיסודו. הצגת טענות בדבר נקיטת מעשים לכאורה של רשויות מנהליות שונות אינה מספקת כדי להוכיח שאכן נפל דבר והחשדות אומתו. יתרה מכך, גם אם היה בעובדות כדי ליצור מצב עובדתי ומשפטי חדש, לא ניתן להתעלם מכך שיתכן שהיה באפשרות המבקשים לדעת על דוח זה עוד במהלך הבוררות. כאמור הדוח נערך ביחס למבקשת 2, וכפי שמצוין בדוח (עמ' 5 נספח "ה" לבקשה) עוד בשנת 2006 נערכו סיורים במבקשת 2 בליווי המשיב, סיורים שכללו סקירה של פעילות המבקשת 2 כשבין היתר נבחנו מקומות הלימוד, ומגורי התלמידים. אמנם טוענים המבקשים כי עריכת הדוח, אסיפת החומרים ותוצאותיו היו ידועות למשיב בלבד והוא הסתירם מפניהם, אולם עולות שאלות בכל הנוגע לידיעתם של המבקשים: האם ייתכן שהמבקש 2 בתור האחראי הבלעדי לבית הספר לא היה מודע לסיור שנערך בבית הספר עצמו ושבמהלכו נבדקו מספר התלמידים הנוכחים? האם ייתכן שהמבקשת 1 והמבקש 3, שמשמש כמורשה חתימה במבקשת ובחשבונות הבנק שלה לא הכיר ולא היה מודע לבדיקה ולדרישות השונות? אין כל מענה על שאלות אלו בגוף הבקשה. כל שטעונים המבקשים הוא ש"התגלה".. מבלי לפרט באופן בהיר ומדויק את מועד הגילוי ואופן הגילוי ונסיבותיו.
לעניין זה רב הנסתר על הגלוי...לנוכח כל האמור לעיל אני סבורה כי הוראות סע' 24 לחוק הבוררות אינן חלות בענייננו. כמו כן אני סבורה כי
לא נגרם עיוות דין למבקשים באופן המצדיק את ביטולו של פסק הבוררות."
(ההדגשות שלי – מ' א' ג').


ביום 27.7.12 קיבל בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (מפי כב' השופט אברהם יעקב) את התביעה שהגיש מר שבקס וקבע, כי הבניין ברחוב יהודה הלוי הינו הקדש וככזה חלים עליו דיני ההקדשות האוסרים מכירתו ללא אישור בית משפט. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי ההסכם למכירת הבניין ברחוב יהודה הלוי, מבוטל. עוד נקבע בפסק הדין, כי מכירה זו של הבניין הייתה פועל יוצא של שרשרת החלטות ופעולות שעשתה העמותה התובעת בסמוך למכירה, אשר מגלות טעם לפגם גם הן, ובלשונו של בית המשפט:
"..מדובר בשלוש אסיפות שקדמו למכירה; אסיפה כללית מיום 24.5.2007, אסיפה כללית מיום 4.6.2007 ואסיפה כללית מיום 15.7.2007.

באסיפה ביום 24.5.2007 הצטרף ישראל פיינמן כחבר חדש בעמותה ובאותה ישיבה מונה כחבר ועד ומורשה חתימה. גם צבי הראל מונה באותה אסיפה למורשה חתימה מבלי שהיה חבר עמותה באותו מועד ובניגוד להוראות תקנון העמותה בנוסחו אז. פועל יוצא של הפרות תקנון אלה הוא כי השניים לא היו מוסמכים כדין לחתום בשם העמותה לאחר אסיפה זו..

באסיפה מיום 4.6.2007 התקבל לראשונה צבי הראל כחבר עמותה. באותה אסיפה עצמה מונו שלושה מורשי חתימה: צבי הראל (שאמנם הפך לחבר בעמותה אך לא חבר ועד ולכן לפי התקנון דאז אינו יכול לשמש כמורשה חתימה), ישראל פיינמן (שמונה באסיפה הקודמת, וכעת מונה פעם שנייה כמורשה חתימה) וישראל לשס. ההחלטות שהתקבלו באסיפה זו היו מבוססות על שינוי התקנון שהתקבל באסיפה הקודמת, אשר היה, כאמור, בלתי חוקי, וגם משום שלא אושר על ידי רשם העמותות עד לאותה אסיפה.

באסיפה מיום 15.7.2007 נבחר צבי הראל ליו"ר העמותה וחבר ועד (וכעת שניים המה חברי הועד, צבי הראל וישראל פיינמן). באותה אסיפה הוחלט למכור את הבניין והוא אכן נמכר שלושה ימים מאוחר יותר ב- 18.7.2007 (אז הועבר תשלום ראשון על חשבון המכר) מבלי שהתקיים הליך תמחור קודם למכירה.
החלטות אלה התקבלו על בסיס הפעולות הלא חוקיות שנעשו באסיפות הקודמות, זימון לאסיפה נשלח 4 ימים לפני כינוסה ולא 7 ימים כנדרש ולא הוזכר בו נושא מכירת הבניין, כפי שנדרש היה לעשות.


לעניין ההחלטה על מכירת הבניין יובהר, כי גם אילו היתה מתקבלת טענת נתבעת 1 לפיה במועד המכירה לא ידעה כי הבניין הוא הקדש ציבורי, הרי שלפי הנחיות ניהול תקין של רשם העמותות, בעת מכירת נכס מנכסי העמותה על העמותה ליתן הזדמנות למציעים להציע הצעות רכישה בתנאי שוק חופשיים. תנאי זה מצטרף אל שרשרת הפרות הוראות התקנון והוראות רשם העמותות שהפרו האסיפה וועד העמותה.

עינינו הרואות, כי במהלך חודש וחצי הוחלפו כל חברי העמותה אשר שימשו בה תקופה ממושכת, ותחתם מונו חמישה חברים חדשים בני אותה משפחה, הוחלפו מורשי החתימה בעמותה, נבחר יו"ר שכחודש וחצי לפניכן לא היה כלל חבר בעמותה, והוחלט על מכירת הנכס היחיד שהיה בבעלותה במשך עשרות שנים
."
(ההדגשות שלי – מ' א' ג').

בית המשפט הורה, בסיפא פסק הדין, כי "לנוכח הפגמים שנפלו באסיפות העמותה בקיץ 2007, מבוטלות בזה כל החלטות האסיפה הכללית בישיבת וועד העמותה אשר התקבלו ביום 24.5.07, ביום 4.6.07, וביום 15.7.07".

על פסק הדין הוגש ערעור, אשר נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 13.5.13 (ע"א 6897/12, 7482/12).

2. הבקשה לחידוש ההליך
ביום 30.6.13 התקבלה הודעה מטעם התובעת, שבמסגרתה עדכנה התובעת את בית המשפט, כי הערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט אברהם יעקב מיום 27.7.12, נדחה. התובעת הודיעה, כי "לאור העובדה שפסה"ד מחוז מרכז עוסק בהחלטות הנוגעות לעסקת המכר בלבד – מעוניינת התובעת להמשיך ולנהל את התביעה דנן."

יש לציין, כי במסגרת ההודעה האמורה ציינה התובעת, כי שאלת ההשלכה שיש לפסק הדין של כב' השופט יעקב על הליכים משפטיים אחרים אשר ניהלה ומנהלת התובעת נדונה לאחרונה במסגרת הליך משפטי נוסף שבו נטלה התובעת חלק, אשר נדון, אף הוא, בבית משפט זה (ה"פ 35451-03-10 לפני כב' השופטת אבניאלי).

המדובר בהליך שנפתח בעקבות הליך בוררות שנוהל בין העמותה התובעת לבין חברת סילון וזאת בקשר עם הבניין שברחוב יהודה הלוי, שאותה שכרה חברת סילון מהעמותה התובעת. ביום 28.11.11 ניתן פסק הבורר ונקבע במסגרתו, כי חברת סילון הפרה את הסכם השכירות ועליה לשלם לעמותה התובעת את דמי השכירות שלא שולמה במועדם ולפנות את המושכר. במהלך חודש מרץ 2010 הגישה חברת סילון לבית משפט זה תובענה לקבלת סעד הצהרתי, לפיו פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות ולפיכך הוא בטל (ה"פ 35451-03-10). הליך זה, אשר נדון לפני כב' השופטת אבניאלי, עוכב, אף הוא, לנוכח ההליך שהתקיים לפני כב' השופט יעקב. ביום 7.9.12, בעקבות מתן פסק דינו של כב' השופט יעקב, הגישה חברת סילון בקשה למתן

פסק דין
, בו טענה כי יש ליתן את הסעד המבוקש בתובענה בשים לב לעובדה, שבמסגרת פסק הדין של כב' השופט יעקב, בוטלו כל "החלטות האסיפה הכללית של בישיבת וועד העמותה אשר התקבלו ביום 24.5.07, 4.6.07 וביום 15.7.07." חברת סילון טענה, כי הפועל היוצא של פסק הדין הינו, כי חברי העמותה, אשר תבעו את חברת סילון בהליך הבוררות, לא היו מוסמכים כלל להגיש את התביעה כנגד חברת סילון, שכן הם מונו בהתאם להחלטות באסיפות אותן ביטל בית המשפט בפסק הדין, כך שיש לראות בהליך הבוררות הליך שנוהל בחוסר סמכות. טענה זו נדחתה על ידי כב' השופט אבניאלי בהחלטתה מיום 29.10.12 בציינה, כי אין בין ההחלטות שבוטלו, שעניינן מינוי מורשי חתימה על הסכם מכר וקבלת החלטה על מכירת הבניין, לבין ניהול ההליכים בעניינה של חברת סילון לפני הבורר דבר וחצי דבר, וכי ביטול אותן החלטות אינו מצדיק ביטול פסק הבורר.

יש לציין, כי על החלטת השופטת אבניאלי הוגש ערעור, שטרם נדון (ע"א 9045/12).

בהודעתה מיום 30.6.12, ביקשה התובעת למצוא בהחלטת כב' השופטת אבניאלי תימוכין לעמדתה, כי אין בין פסק הדין של כב' השופט יעקב לבין ענייננו אנו דבר, ועל כן אין מניעה, כביכול, מלהמשיך ולברר את התובענה.

בתגובת הנתבעים להודעת התובעת מיום 16.9.13 נטען, כי התובעת, בהודעה מטעמה, מתעלמת ומעלימה מבית המשפט את כל אותן התפתחויות בהליכים בין הצדדים אשר השלכותיהן קריטיות להליך זה, ובפרט את פסקי הבוררות ואת פסק הדין שאישר אותם. על פי הטענה, לאור כל אותן הכרעות שהתקבלו בינתיים בהליכים בין הצדדים, המהוות מעשה בית דין, אין לתביעה זו כל תקומה. לחילופין נטען, כי ככל שימצא כי יש מקום לניהול ההליך, הרי שיש להכריע, תחילה, בבקשות המקדמיות שהגישו הנתבעים במסגרת ההליך: הבקשה לעיכוב הליכים והבקשה לסילוק על הסף.

לאור האמור, הורתי בהחלטתי מיום 16.9.13, כך:
"הנתבעים, המשיבים בתגובתם, הגישו למעשה בקשה לסילוק התובענה על הסף מטעמים שונים בעיקרם מעשה בית דין. התובעת תגיב לבקשה תוך 30 ימים מהיום. הנתבעים רשאים להשיב לתגובה תוך 20 ימים מיום שיקבלו אותה. לאחר מכן תנתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף."

ביום 20.10.13 התקבלה תגובת התובעת וביום 10.11.13 התקבלה תשובת הנתבעים לתגובת התובעת.

3. טענות הצדדים
הנתבעים
טוענים, כי התביעה כולה, על קרביה וכרעיה, כבר הוכרעה בפסק הבוררות אשר עסק ביחסים הכלכליים שבין העמותות. נטען, כי לאחר שפסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט המחוזי מחוז מרכז, המדובר בפסק חלוט המהווה מעשה בית דין על עיקרה של התביעה – העניינים הכספיים שבין העמותות. לאור זאת, כך נטען, דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. נטען, כי גם אם תטען התובעת כי קיימים אי אלו נושאים שאינם כלולים בפסק הבוררות, הרי שיש לקבל את הבקשה שהגישו הנתבעים לעיכוב הליכים ולהעביר את ההתדיינות
לבוררות, שבמסגרתה תוכל התובעת לבקש תיקון או השלמה מהבוררים בקשר לאותם נושאים שאינם כלולים, כביכול, בפסק הבוררות.

הנתבעים
טוענים עוד, כי במסגרת פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט אברהם יעקב מיום 27.7.12 נקבע, כי כל האספות שקיימה התובעת במהלך קיץ 2007 בטלות ומבוטלות, בהיותן מנוגדות לתקנונה של התובעת ולחוק העמותות, תש"ם–1980. על פי הטענה, החלטות אלה עסקו, בין היתר, בלב לבה של פעילות העמותה – מינוי חברים חדשים, מינוי ועד מנהל, הענקת זכויות חתימה, שינוי תקנון, צירוף חברים חדשים ועוד. נטען, כי פועל יוצא של האמור הוא, כי התובעת מתנהלת, הלכה למעשה, מזה שנים ארוכות, ללא ועד מנהל ובלעדי מורשי חתימה כנדרש. על פי הטענה, ההשלכה המידית של מצב זה היא שתביעה זו שהוגשה לבית המשפט לא אושרה כדין על ידי המוסדות המתאימים בעמותה התובעת, ולפיכך יש להורות על סילוקה בהעדר כל הרשאה להגישה. לעניין זה מדגישים הנתבעים, כי החלטת כב' השופטת אבניאלי, שבה מבקשת התובעת להיאחז, מתייחסת אך ורק למישור היחסים שבין התובעת לבין חברת סילון ואין בה כדי להשליך על ענייננו. נטען גם, כי החלטת כב' השופטת אבניאלי מתייחסת להליכים שנוהלו בחוסר סמכות בעבר וברי כי לא ניתן לאשר ניהול הליכים בחוסר סמכות בעתיד וכי מכל מקום, החלטת כב' השופטת אבניאלי הינה מוטעית והמסקנה המתחייבת מאימוץ פסק הדין של כב' השופט אברהם יעקב הינה ביטול הבוררות נשוא תביעת סילון.

הנתבעים
מוסיפים וטוענים, כי ככל שבית המשפט יסבור כי יש מקום לניהול ההליך, הרי שיש להכריע, תחילה, בבקשות המקדמיות שהגישו בגדרי הליך זה.

התובעת
טוענת, כי אין זו הפעם הראשונה בה טוענים הנתבעים כי יש מקום לסלק את התביעה על הסף. על פי הטענה, הנתבעים ממחזרים טענות ישנות ולא רלבנטיות, אשר לא התקבלו על ידי בית המשפט, בניסיון לסלק מעל פניהם את התביעה המוצדקת והמבוססת של התובעת, ולחילופין להוציאה מבית משפט זה ולהעברתה "למחוזותיהם".

התובעת
טוענת עוד, כי התביעה שבנדון אינה קשורה לבוררות בבד"צ, שכן היא מבוססת על דו"ח ורדי-האוזר, אשר נערך בשנת 2007 ולא היה מונח לפני הבד"צ. לאור האמור, כך נטען, פסקי הבוררות של הבד"צ, אף שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי מחוז מרכז, הינם חסרי רלבנטיות לתביעה זו.

התובעת
מוסיפה וטוענת, כי גם פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט אברהם יעקב אינו יכול לסייע לנתבעים, באשר פסק הדין מתייחס לסעדים שהתבקשו בקשר למכירת הבניין שבבעלות התובעת ולא למחלוקות כספיות ואחרות שבין הצדדים.

במענה לטענות התובעת טוענים הנתבעים, כי הבקשות המקדמיות שהגישו בגדרי ההליך מעולם לא נדונו והוכרעו, זאת משום שבית משפט זה מצא לנכון לעכב את ההליך מחמת הליך תלוי ועומד.

הנתבעים
טוענים עוד, כי פסק הדין של כב' השופטת גרסטל מהווה מעשה בית דין וסותם את הגולל על תביעה זו ולמצער, כי הוא מכריע את הכף לקבלת הבקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות.

4. ההכרעות בהליך הבוררות והשלכותיהן על תביעה זו – קיומו של מעשה בית דין
א. המסגרת הנורמטיבית
סעיף 21 לחוק הבוררות קובע, כך:
"בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין".

משמעותו של סעיף זה פורשה בפסיקה, כך שפסק בוררות שניתן בין צדדים לבוררות מהווה מעשה בית דין ביחסים ביניהם מכוח הסכמתם להליך הבוררות וללא תלות בשאלה האם אישר אותו בית המשפט אם לאו, ואין הם רשאים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך לאחר שהבורר הכריע בסכסוך ביניהם (ראו ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 451 (2004) (להלן: עניין לב יסמין); רע"א 2441/09 בנדיקט נ' בנדיקט, פסקה 28 (ניתן ביום 22.6.10); רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (ניתן ביום 11.7.13) (להלן: עניין קולומביה); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב, 851 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)).

לכלל בעניין מעשה בית דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא. שני הענפים האמורים מבטאים תפיסה שלפיה יש בכוחה של ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות המשפטית באותו עניין. הענף אשר רלוונטי לענייננו הוא כלל השתק העילה. על פי כלל זה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט או בורר מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (לעניין השתק עילה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)).

לכלל בדבר השתק עילה שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בפסקה 7 (ניתן ביום 8.9.05) (להלן: עניין גורה)):
"בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העלולה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל דין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני
בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר..".

(ראו גם רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2003); ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 13 ו-16 (ניתן ביום 12.10.09)).

המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו "מבחן זהות העילות". השאלה הרלוונטית, בהקשר זה, היא אם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ראו ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 (1985)). לעניין זה נודעת חשיבות לשאלה אם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים (ראו עניין לב יסמין בע"מ, בעמ' 453). ככלל: "מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה" (ראו עניין גורה, פסקה 9. כן ראו ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992); רע"א 1026/07 שמואל הרשקוביץ נ' החברה הישראלית לטבק (מ.ט.) בע"מ, פסקה ז' (ניתן ביום 20.3.07)).

מעבר לאפשרות קיומו של מעשה בית דין בין צדדים לבוררות הנובעת מהסכמתם לכך שהמחלוקות ביניהם תוכרענה בהליך הבוררות (ואשר עליה גם ניתן להתנות כאמור בסעיף 21 לחוק), לאחר שפסק הבוררות מאושר על ידי בית המשפט, נראה כי אין עוד תחולה לסעיף 21 לחוק ותחתיו חל סעיף 23(א) לחוק הקובע כך:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".

סעיף 23(א) לחוק שונה מסעיף 21 לחוק בכך שהוא אינו כולל סייג המאפשר לצדדים להתנות על תחולתו. כבר נפסק על ידי בית משפט העליון, כי פסק בוררות שאושר על ידי בית משפט לפי סעיף 23 לחוק מהווה מעשה בית דין בין הצדדים וחליפיהם (ראו ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 689 (2004); רע"א 8913/10 סופר אכונומיק 1999 בע"מ נ' עיריית באקה ג'ת, פסקאות 7-9 (ניתן ביום 16.1.11); עניין קולומביה, פסקה 14. ראו גם אוטולנגי, בעמ' 851).



ב. מן הכלל אל הפרט
על מנת להכריע בשאלת קיומו של השתק עילה במקרה שלפניי יש לבחון אם העילות אשר עומדות בבסיסה של התובענה זהות לעילות אשר נכללו במסגרת פסק הבוררות.

התביעה שלפני הוגשה ביום 30.3.08 ובמסגרתה נטען, כי מר שבקס עשה שימוש בכספים של התובעת והעביר אותם לנתבעת כך שלמעשה הנתבעת קיבלה לידה שלא כדין על חשבון התובעת בהלוואות שונות שנלקחו סכומי עתק אשר נכון לשנת 2004 הסתכמו בסך של למעלה מ-1,200,000 ₪. נטען גם, כי מר שבקס ביצע, בסיוע הנתבעים הנוספים, פעולות שונות במטרה למוטט את התובעת, בהן הפסקת תשלום משכורות למורים בבית הספר, לעובדים השונים ולספקים. נטען גם הנתבעים החליפו את המנעול למשרדו של מר לשס ומאוחר יותר אף העבירו אותו מתפקידו וכי מר שבקס פעל להשתלטות על הכספים המגיעים לתובעת ממשרד החינוך.

טענות דומות עד כדי זהות נטענו על ידי מר לשס כנגד מר שבקס לפני בד"צ, כפי שעולה ממסמך נושא כותרת "בוררות בעניין עמותת אור משה-תורת משה, אור משה ת"א, מחדלי יוסף שבקס
" (המסמך צורף כנספח ז' לבקשת הנתבעים לעיכוב הליכים). במסמך האמור, נטען, בין היתר, כי מר שבקס העלים מידע על גובה ההכנסות של העמותות ואף העלים הכנסות שנתקבלו, כי הוא הקים מוסדות נוספים ועמותות נוספות בהן הוא מורשה חתימה באופן אשר אפשר "ניוד כספים מחשבון לחשבון ומעמותה לעמותה". נטען גם, כי מר שבקס מנע תשלומי משכורת וספקים והלין שכר וכי הוא פועל להדחתו של מר לשס מתפקידו.

ברם, כל הטענות האמורות נדחו במסגרת פסק הבוררות המקורי ופסק הבוררות המעודכן ונקבע, כי כל הטענות שנטענו כנגד מר
שבקס בכל הקשור להתנהלותו הכספית של המוסד נבדקו ונמצאו כהשמצות חסרות יסוד, ובלשון פסק הבוררות המקורי:
"א. בעניין הניהול הכספי:
בבדיקה יסודית שנערכה בנוגע לשנה"ל תשס"ו נמצא כי אין מקום לטענות של הרב לשס בנוגע לניהול הכספי
.
לא נמצאו כל ראיות או מקום לחשש בדבר שימוש בלתי ראוי בכספי המוסד ונראה כי המוסד מנוהל מבחינה כספית בצורה סבירה, הטענות שהועלו בדיונים ושנבדקו נמצאו השמצות ללא כיסוי
. (אין בכך משום נקיטת עמדה לגבי ניהול הכספים לפני שנה"ל תשס"ו, מפני נושא זה הועלה בשלב מאורח יותר, ולא נבדק לעומק).
עם זאת מוצא המנהלן מטעם בית הדין להעיר:
1. יש צורך בנוכחות פיזית של מנהל הכספים במוסד לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שעות.
2. יש הכרח לבצע קיצוץ בתקציב המוסד, כולל קיצוצי שכר, המלצתו היא לקבל את הצעת הקיצוץ שהוגשה ע"י הניהול הכספי.

3. בכלל הקיצוץ יש להפחית את גובה שכרם של הרב בקרמן והרב סילבר, וכן לבטל החזר הוצאות דלק שמקבל הרב שבקס, ולהדק את הפיקוח על השימוש בדלקנים ועל כיסוי הוצאות רכב.

4. יש לשקול את הצורך בשתי המזכירות (חינוכית וכספית), ורצוי להחליפן במישהו שימלא את המשימות ולא יהיה מבני המשפחה.

ב. בעניין הניהול החינוכי:
מהעדויות שנשמעו בבית הדין עולה, כי למרות שלמוסד יש הצלחות חינוכיות, באופן כללי מצטיירת תמונה של הידרדרות חמורה בשנים האחרונות, ושל טיוח בעיות בתחום זה (אפשר שהדבר קשור לכך שבצוות החינוכי יש קרובים רבים מדרגה ראשונה). בית הדין איננו קובע כי האשם הבלעדי בכך הוא הרב לשס- המנהל החינוכי, אך ברור כי הנהלת העמותה צריכה לדרוש מהפך, ואם לא יתבצע מהפך, יהי צורך לעשות שינויים בהנהלה החינוכית..."

(ההדגשות לעיל ולהלן שלי- מ' א' ג'). "

ובפסק הבוררות המעודכן מיום 24.9.09:

"ההתנהלות הכספית של העמותות נבדקה ביסודיות לגבי שנת תשס"ו, ע"י מינהלן שליווה את הניהול הכספי תקופה ממושכת. הכרעתו בעניין זה היתה חד משמעית "לא נמצאו ראיות או מקום לחשש בדבר שימוש בלתי ראוי בכספי המוסד ונראה כי המוסד מנוהל מבחינה כספית בצורה סבירה. הטענות.. נמצאו השמצות ללא כיסוי"..
..
חובות בין העמותות- ככל העולה מבדיקת בית הדין אין עילה לתביעות כספיות בין העמותות נכון ליום מתן פסק הדין הנ"ל
..

יודגש, כי הרב לשס טען טענות רבות מאד בתחום הכספי, וכולן נבדקו. כאמור בפסה"ד הנ"ל נמצאו הטענות השמצות ללא כיסוי."

כאמור, ביום 2.12.10 אישר בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (מפי כב' השופטת גרסטל) את פסק הבוררות המעודכן.

במצב דברים זה, פסקי הבוררות אכן מקימים השתק עילה ביחס לתובענה שלפני, אשר, למעשה, "נבלעת" בפסקי הבוררות שהוצאו בעניינם של הצדדים ואין כל מקום להמשיך ולבררה.

התובעת טוענת, כי התביעה שבנדון מבוססת על דו"ח ורדי- האוזר אשר נערך בשנת 2007 ולא היה מונח לפני הבד"צ. על פי הטענה, במסגרת הדו"ח האמור נקבע, כי הנתבעת קיבלה לידיה על חשבון התובעת הלוואות המסתכמות בסך 1,200,000 ₪ נכון לשנת 2004 והשבתו של סכום זה נתבעת במסגרת התובענה הנוכחית. לאור האמור, נטען, כי פסקי הבוררות של הבד"צ, אף שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי מחוז מרכז, הינם חסרי רלבנטיות לתביעה זו. אינני מקבלת טענה זו. כאמור לעיל, מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה. את הטענה שלפיה לנתבעת חוב כספי לתובעת היה על התובעת להעלות במסגרת הבוררות. לא זאת אף זאת, וכפי שציינה כב' השופטת גרסטל, "לא ניתן להתעלם מכך שיתכן שהיה באפשרות המבקשים לדעת על דוח זה עוד במהלך הבוררות".

מכל מקום, וכפי שיובהר להלן, אף אם נותרו עניינים כלשהם שלא נבלעו במסגרת פסקי הבוררות, אני סבורה כי יש להורות על עיכוב ההליך שלפני לאור שטר הבוררות שעליו חתמו הצדדים.


5
. עיכוב הליכים לאור שטר הבוררות שעליו חתומים הצדדים
שטר הבוררות שעליו חתמו הצדדים הינו מקיף ביותר ונקבע במסגרתו, כי לפני הבד"צ ידונו:
"כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בעניין כינוס עמותת אור משה תל אביב
.. ועמותת אור תורת משה.. , תביעה בתחום החינוך וניהול המוסד ותביעות כספיות וכן ניהול הגשמי וכל הסכסוכים הנובעים ו/או הקשורים ו/או המסתעפים מהעניין הנ"ל..".

כמדומני, כי קשה למצוא שטר בוררות מפורט ומקיף יותר משטר בוררות זה.

הסכם בוררות מבטא את הסכמת הצדדים למסור סכסוך עתידי ביניהם להכרעת בורר המוסכם עליהם. בית המשפט העליון נתן דעתו פעמים רבות לחשיבות הטמונה בכיבוד הסכמי בוררות ופעל על מנת לסכל ניסיונות להתנער מהם שלא בתום לב. מסיבה זו יטה בית המשפט לתת תוקף להסכם בוררות בין הצדדים וכאשר יידרש ליתן פרשנות לתניית בוררות יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך לפני בית המשפט (ראו רע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פ"ד מח(1) 775, 780 (1994); רע"א 4620/08
interton inc
נ'
avr
communications ltd
,
פסקה 22 (2008); רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ'
jsc aeroavit airlines
, פסקה 24 (2012).

מתוך גישה זו, עוצב הדין החל על אותם מקרים בהם חרף קיומה של תניית בוררות תקפה מממש צד הכפוף לה את זכותו לפנות לערכאות השיפוטיות. הדרך המשפטית עליה הורה המחוקק במצבים אלו היא עיכוב הליכים בתובענה שהוגשה לבית המשפט נוכח קיומו של הסכם בוררות. הוראת החוק העיקרית המסדירה את סוגיית עיכוב ההליכים והעברתם לבוררות מצויה בסעיף 5 לחוק הבוררות, הקובע:
"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב)בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג)בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."

כאשר מתקיימים התנאים הכלולים בסעיף, הרי שככלל יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות (ראו, למשל: רע"א 4716/04
hotels.com
נ' זוז תיירות בע"מ
, פסקה 4 ( 2005) (להלן: עניין
hotels
); רע"א 4956/07 לבנברג נ' ביקור חולים – הוספיטל, פסקה 4 (2009); רע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (2009)). עם זאת, ראוי להדגיש, כי גם אם מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת אם לעכב את ההליכים אם לאו (ראו אוטולנגי, עמ' 256). בהסכמה למסור סוגיה לבוררות אין כדי לשלול את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעניין (ראו ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ'
berg east imports inc
, פ"ד נד(1) 697, 706 (2000)). ואולם, בית המשפט יטה להורות על עיכוב הליכים בתובענה בהתקיים התנאים הדרושים בדין ויידרש טעם מיוחד על מנת שיחליט בית המשפט שלא לעכב את ההליכים בהתאם לסמכותו בסעיף 5(ג) לחוק (ראו רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, 773-772 (2001); עניין
hotels
, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; אוטולנגי, עמ' 281).

כאמור, בתובענה שלפני נטען, כי מר שבקס עשה שימוש בכספים של התובעת והעביר אותם לנתבעת כך שלמעשה הנתבעת קיבלה לידה שלא כדין על חשבון התובעת בהלוואות שונות שנלקחו סכומי עתק אשר נכון לשנת 2004 הסתכמו בסך של למעלה מ-1,200,000 ₪. נטען גם, כי מר שבקס ביצע, בסיוע הנתבעים הנוספים, פעולות שונות במטרה למוטט את התובעת, בהן הפסקת תשלום משכורות למורים בבית הספר, לעובדים השונים ולספקים. נטען גם הנתבעים החליפו את המנעול למשרדו של מר לשס ומאוחר יותר אף העבירו אותו מתפקידו וכי מר שבקס פעל להשתלטות על הכספים המגיעים לתובעת ממשרד החינוך. ואולם, הטענות המועלות בגדרי תובענה זו הינן מסוג הטענות והתביעות שעליהן חל שטר הבוררות.

גם יתר התנאים הכלולים בסעיף 5 לחוק הבוררות מתקיימים בענייננו; הנתבעים העלו את הטענה כי יש לעכב את ההליך בהזדמנות הראשונה מבחינתם, בבקשתם לעיכוב הליכים מיום 3.12.08, ולאורך כל ההליך הם הביעו נכונות לניהול הליך בוררות לפני הבד"צ. יש לזכור, בהקשר זה, כי התובענה שהוגשה ביום 6.2.08 על ידי מר שבקס לבית המשפט המחוזי – מחוז מרכז, הוגשה באישור הבד"צ, לנוכח סירובה של העמותה התובעת להתדיין בעניין זה לפני בד"צ ולנוכח הודעתה, כי מכירת הבניין ברחוב יהודה הלוי הושלמה.

משהסכימו הצדדים לבוררות לפי בד"צ ולא מתקיים בענייננו טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא ידון בבוררות, יש להעניק משנה תוקף לתנית הבוררות אשר תגשים רצון משותף זה של הצדדים ולהורות על עיכוב ההליכים בתביעה זו.

לפני סיום אציין, כי בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, לא נדרשתי לטענת הנתבעים לפיה פועל יוצא של ביטול האספות שקיימה התובעת במהלך קיץ 2007, כפי שנקבע במסגרת פסק דינו של כב' השופט יעקב, הוא כי תביעה זו שהוגשה לבית המשפט לא אושרה כדין על ידי המוסדות המתאימים של העמותה. עם זאת אציין, כי גם טענה זו, על פניה, אינה משוללת יסוד.

6. סוף דבר
לאור כל האמור ובשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, אני מורה על דחיית התובענה
.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך 10,000 ₪. סכום זה נפסק בהתחשב בכך שמדובר בעמותה.

סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.


ניתנה היום,
כ"ט כסלו תשע"ד, 02 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.









א בית משפט מחוזי 1380/08 עמותת אור משה תורת משה נ' עמותת אור משה תל אביב, יוסף שבקס, שמואל הלפרט ואח' (פורסם ב-ֽ 02/12/2013)