פסקי דין על יחזקאל ביניש | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על נתי שמחוני | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על אהרון כהן | פסקי דין על שושנה ורדה כהן | פסקי דין על מאיר כהן ואח' |

20955-05/12 א     09/12/2013




א 20955-05/12 יחזקאל ביניש, עו"ד, נתי שמחוני, עו"ד נ' אהרון כהן, שושנה ורדה כהן, מאיר כהן ואח'






בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 20955-05-12 ביניש נ' כהן ואח'

התובעים:
1. יחזקאל ביניש
, עו"ד
2. נתי שמחוני
, עו"ד
ע"י ב"כ עוה"ד יהונתן כאהן, דפנה כאהן ואח'

נגד

הנתבעים:
1. אהרן כהן

2. שושנה ורדה כהן

3. מאיר כהן

4. מלכה כהן

5. כליפה כהן

6. סבירסה כהן

7. עובדיה כהן

8. נכסי סנהדריה השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גיל הירשמן
, ענבל נוה ואח'
פסק-דין

א. כללי:

1. לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויי ציפייה בשל הפרת הסכם שכר טרחה ולתשלום שכר טרחה ראוי, נוסף, בגין פעולות משפטיות אחרות ובסך כולל של כ- 4,000,000 ₪. כמו כן, עתירה לפסק-דין הצהרתי לזכויות חייב בדירות מגורים, מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל) ובמניות של חברה פרטית ובניגוד לרישום הזכויות במרשמים הרלבנטיים.

ב. על העובדות, הטענות וההליכים:

2. התובעים הינם עורכי-דין במקצועם (להלן – עו"ד

בייניש ו- עו"ד

שמחוני), שהתקשרו עם הנתבע 1 (להלן – הנתבע) בהסכם לייצוג משפטי, ופעלו עבור הנתבע משך כשנה וחצי עד להפסקה חד צדדית של ההתקשרות על-ידי הנתבע. הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) הִנה אשתו של הנתבע. הנתבעים 7-3 הִנם בני משפחתו (להלן – בני המשפחה). הנתבעת 8 הִנה חברה פרטית אשר הוקמה ביום 10.5.2010 (להלן – החברה) על-ידי גיסו ואחיינו של הנתבע עבורו ואשר על-פי הנטען, הקמתה נועדה לצורך הסתרת והברחת כספים של הנתבע מרשויות המס בחו"ל.

3. ביום 13.6.2010 התקשרו התובעים והנתבע בהסכם שכר טרחה (להלן – ההסכם – מוצג ג' לתצהיר עדותו הראשית של עו"ד

בייניש. מכאן ואילך, הנספחים הִנם בתיק המוצגים מטעם התובעים, אלא אם כן צוין מפורשות אחרת). על-פי ההסכם, התובעים ייצגו את הנתבע בעניין שחרור כספים שנתפסו על-ידי משטרת ישראל, באמצעות היחידה לחקירות בינלאומיות, במסגרת חקירה בחשד לביצוע עבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, שיוחסו לנתבע ולחשודים נוספים (מוצג ב/1 עד מוצג ב/4 שעניינם הודעות הנתבע לפני גורמי החקירה במשטרת ישראל). במהלך החקירה נתפסו בחשבונות בנקאיים של החשודים (כמפורט במוצג ו'), שהתנהלו בחלקם על שם הנתבע (באופן ישיר ובנאמנות) והחברה, בבנק המזרחי בע"מ (להלן – בנק מזרחי) ובבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – בנק לאומי), כספים בסך כולל של 95,505,311 ₪ (להלן – התפוסים). בהסכם נקבע, כי שיעור שכר הטרחה של התובעים בגין הטיפול המשפטי, כאמור, יעמוד על 10% (עשרה אחוזים) משווי התפוסים שיוחזרו בכל דרך שהיא לנתבע, כולל מע"מ (להלן – שכר הטרחה). עוד נקבע, כי שכר הטרחה ישולם בתוך 10 ימים ממועד החזרתו של כל תפוס לידי הנתבע.

4. קודם לחתימת ההסכם נחתם הסכם שכר טרחה אחר מיום 7.6.2010 (מוצג ד') בגין ייצוג משפטי לנתבע, שעניינו ליווי בשלבי החקירה הפלילית מול הגורמים הרלבנטיים עד לקבלת החלטה בדבר העמדה לדין, לרבות שימוע במידת הצורך. שכר הטרחה בגין הייצוג המשפטי-הפלילי, נקבע בסך השווה בשקלים ל- 30,000 יורו בתוספת מע"מ. עוד נקבע, כי ככל שיוגש כתב אישום יסוכם שכר הטרחה בגין הייצוג המשפטי, בנפרד.

5. על-פי הנטען, פעלו התובעים עבור הנתבע וניהלו מגעים עם הגורמים הרלבנטיים לעניין שחרור התפוסים במשך כשנה וחצי. התובעים הדגישו, כי נדרשו לשעות רבות של טיפול משפטי, כולל פגישות, הגשת מסמכים לבית-המשפט, ניהול משא ומתן עם נציגי המדינה, התכתבויות שונות לרבות ייצוג הנתבע בהליכים שהתנהלו במדינת צרפת על-ידי שופט חוקר וכן ייצוגו מול מוסדות בנקאיים והכל, כדי להשיג שחרור מקסימלי מסכום התפוסים.

6. במהלך תקופת ההסכם נפגשו התובעים עם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטים הממונים מטעמו על ניהול החקירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) ובפרקליטות המדינה, והכל על פי בקשת הנתבע ובמסגרת הנחיותיו, כדי לקבל את ההצעה המיטבית לעניין שחרור התפוסים, אשר לטענתו כולם בבעלותו (להמחשת הפעולות שנקטו התובעים, מוצג ז'). כחלק מהפעולות שננקטו, נסעו התובעים לצרפת ונפגשו עם שופט חוקר מקומי כדי לאפשר את כניסתו של הנתבע לצרפת מבלי שייעצר (מוצג ח').

7. לטענת התובעים, הפעולות שנקטו גרמו להצלחה ראשונית ולשחרור סך של כ-26,000,000 ₪ מהתפוסים המהווים כ-26% (להלן – הסדר הביניים) ולהשיבם לנתבע (מוצג ט/1 – הוראה של משטרת ישראל לבנק מזרחי מיום 7.9.2010 לשחרור סכום של 1,000,000 ₪, מוצג ט/2 – החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 6.3.2011, המורה על שחרור 25,000,000 ₪). בגין שחרור הסכום האמור, שולם שכרם של התובעים בהתאם להסכם ובשיעור של 10%. התובעים המשיכו לפעול לשחרור סכומים נוספים מהתפוסים וניהלו משא ומתן אינטנסיבי עם גורמי המדינה. בתחילת חודש יולי 2011 העבירה המדינה לידיהם הצעה לפיה –מיתרת הכספים התפוסים (63,935,944 ₪) תחולט מחצית, ואילו המחצית הנותרת (31,967,972 ₪) תשוחרר ותושב לידי הנתבע. לטענתם, הנתבע דחה את ההצעה וביקש מהתובעים להמשיך לנהל משא ומתן על-מנת לשפרה. התובעים המשיכו וניהלו משא ומתן בעניין זה, קיימו פגישות רבות עם הגורמים מטעם המדינה בהתאם להנחיותיו של הנתבע ותוך תיאום עמו, ולא חסכו בזמן ובמאמצים, לרבות פגישות עם גורמים בכירים בפרקליטות המדינה.

8. ביום 29.1.2012 ללא כל התראה מוקדמת, ולתדהמת התובעים, בשעה שעסקו במרץ בטיפול וייצוג הנתבע במסגרת משא ומתן לשחרור יתרת התפוסים ולגיבוש הסדר כולל בתיק, התקבל במשרדם מכתב הכולל את הודעת עו"ד

איתן לירז (להלן – עו"ד

לירז) לפיה, מונה משרדו לטפל בנושאים שבטיפולם, כאשר למכתב צורף ייפוי כוח חתום על-ידי הנתבע מיום 26.1.2012 (מוצג י'). התובעים הדגישו, כי הודעת עו"ד

לירז נמסרה לאחר שהובאה לפני הנתבע הצעת המדינה לשחרור מחצית מיתרת הכספים התפוסים. בנסיבות אלה נטען, כי הנתבע העביר את המשך הייצוג בעניינו לעו"ד

לירז בחוסר תום לב, לאחר שהתובעים, בעמל רב, העבירו לידיעתו את הצעת המדינה, והכל מתוך כוונה להשתחרר מההסכם (להלן – הפסקת ההתקשרות). התובעים הדגישו, כי על פי הסכם שכר הטרחה שנכרת בין הנתבע לבין עו"ד

לירז (מוצג יב') התחייב הנתבע לשלם שכר טרחה בשיעור של 5% בלבד. זאת, לאחר שמרבית העבודה בעניינו הושלמה, בטרם העברת הייצוג והגשת כתב האישום בעניינו, במסגרת הסדר טיעון ושחרור חלק נכבד מיתרת התפוסים, אירעה זמן קצר לאחריה. בנסיבות אלה ניצל הנתבע את המצב שנוצר, וכדי להשתמט מתשלום שכר הטרחה על-פי ההסכם המגיע לתובעים, פנה לעו"ד

לירז, שלאחר ימים ספורים בלבד גיבש הסדר כולל בין המדינה לנתבע, עליו עמלו התובעים, ואף שהשיג שיפור מסוים במהלך המשא ומתן עם המדינה, זה מהווה קצירת פירות והחוליה האחרונה על בסיס תהליך ארוך וממושך שניהלו התובעים עבור הנתבע. התובעים הטעימו, כי הנתבע פעל להפסקת ההתקשרות מבלי שפנה תחילה אליהם בטענה או בטרוניה כלשהי ומבלי שניתנה להם הזדמנות להוסיף או לתקן את מה שסבר שטעון תיקון.

9. נוכח האמור טענו, כי יש לאכוף על הנתבע את ההסכם ולחייבו בשיעור שכר הטרחה שנקבע, על יסוד הצעת המדינה (עובר להפסקת ההתקשרות) לשחרר את מחצית יתרת הכספים התפוסים לידיו ובסך כולל של 3,196,797 ₪ (כולל מע"מ), המהווים פיצויי קיום כדי מלוא שכר הטרחה עליו הוסכם. לחלופין נטען, כי השכר הראוי המגיע לתובעים בגין השירות המשפטי שניתן לנתבע עבור שחרור התפוסים, עד למועד ביטול ההסכם, שקול לשיעור שכר הטרחה.

10. התובעים הוסיפו וטענו כי לצד ההסכם ולבקשת הנתבע, ניתן טיפול משפטי נוסף בעניינן של שתי תביעות שהוגשו נגד חברה בניהולו ובשליטתו (מוצגים יא/1-יא/2) שבגינם לא שולם שכר טרחה המתחייב מהטיפול שהזמין (כעולה ממוצג יד'), בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת מהן. כמו כן, נטען לתשלום שכר טרחה ראוי, בגין ניהול כספים של הנתבע, בארץ ובחו"ל, בדיקת הסכמי השקעות ומשא ומתן עם בנקים בארץ ובחו"ל וכן, ביצוע פעולות כספיות בנקאיות רבות. התובעים העריכו את שכר הטרחה עבור פעולותיהם בסך של 580,000 ₪ המהווה שכר ראוי לשירות שניתן, כאמור, וכמקובל בפעולות מעין אלה. התובעים הוסיפו וטענו לשכר טרחה ראוי נוסף בשיעור של 88,160 ₪ (כולל מע"מ) בגין ייצוג הנתבע על פי בקשתו לפני שופט חוקר בצרפת, במסגרת התיק הפלילי שהתנהל בעניינו שם, ועל-מנת לאפשר את כניסתו למדינה חרף ההליכים הפליליים שננקטו כנגדו באותה עת.

11. לסיכום נטען, כי על הנתבע לפצות את התובעים ויש לחייבו בתשלום פיצויי קיום בגין הפרת ההסכם בשיעור שכר הטרחה, וכן לשלם שכר טרחה ראוי בגין הפעולות המשפטיות הנוספות (כפי שפורטו בסעיף 51 לכתב התביעה), ובסך כולל של 3,911,357 ₪.

12. בעניינם של הנתבעת, בני המשפחה והחברה נטען, כי הנתבע רכש בכספים ששוחררו מהתפוסים (מוצג טז') שתי דירות מגורים (להלן – הדירות) ברחוב יהודה 40 בירושלים (כמפורט בהסכמי המכר – מוצגים יט/3-יט/4), שנרשמו על שם בני המשפחה (כעולה מנסח רישום לשכת המקרקעין – מוצגים יט/1-יט/2), וזאת במטרה להבריח נכסים אלה מנושיו הרבים. בית-המשפט התבקש להצהיר כי הדירות הִנן בבעלותו של הנתבע, חרף רישום נוגד בלשכת רישום המקרקעין, כקבוע בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. התובעים הוסיפו וטענו, כי החברה הוקמה על-ידי הנתבע לצורך הברחת רכוש, ובעלי מניותיה מחזיקים במניות החברה מטעמו. לפיכך, התבקש בית-המשפט להצהיר, כי החברה הִנה בבעלות הנתבע, על אף הרישום ברשם החברות.

13. בהגנתם, טענו הנתבעים, כי התביעה הוגשה נוכח טענות רבות שהפנה הנתבע לתובעים, הן בעניין התנהלותם לשחרור התפוסים והן בקשר לפעולות שעשה עו"ד

בייניש, ללא הרשאה, בכספים ששוחררו מהתפוסים והוחזקו בידיו בנאמנות, בטרם הפסקת ההתקשרות. בתמצית נטען, כי בתקופת ההסכם איבד הנתבע בהדרגה את אמונו בתובעים ופקפק ביכולתם לייצגו נאמנה מול גורמי המדינה ולגבש עבורו הסדר כולל בגדר הסדר טיעון נוכח החקירה הפלילית שהתנהלה כנגדו וכן בעניין שחרור התפוסים. הנתבע הדגיש, כי לא נתן את הסכמתו להסדר הביניים, לפיו הוחרגו לטובתו מתוך התפוסים סך של 25,000,000 ₪ בלבד. כמו כן הלין על גביית שכר טרחתם של התובעים מכספים שהופקדו בידיהם הנאמנות (בחשבון נאמנות שניהל עו"ד

בייניש) במסגרת עניין אחר, להלן. בנוסף טען לעיכוב ניכר בהעברת מלוא הכספים ששוחררו לידיו בשלבים, בניגוד לדרישתו וללא פירוט ודיווח על שנעשה בכספו עת הוחזק בידיהם. לטענתו, בעת שהתקבלו אצל עו"ד

בייניש מקצת מהתפוסים ששוחררו על-ידי המדינה (26,000,000 ₪), פעל עו"ד

בייניש בכספים אלו כראות עיניו, בין היתר, העביר את הכספים לחשבון שפתח במדינת שוויץ, שלא על פי בקשתו והנחיותיו של הנתבע.

14. הנתבע הטעים, כי התובעים מיהרו לגבות סך של 2,500,000 ₪ שכר טרחתם (המהווים 10% מהתפוסים ששוחררו), מתוך כספי תמורה שהגיעו לידיו הנאמנות של עו"ד

בייניש מצד שלישי במסגרת עסקת מכר במקרקעין, המצויים ברח' כרמלית בתל-אביב (להלן – עסקת כרמלית), אף שאין כל קשר בין התמורה ששולמה בגין עסקת כרמלית, לבין ייצוג הנתבע לעניין שחרור התפוסים, בטרם אלה הועברו לידיו, בפועל. הנתבע פנה לתובעים פעמים רבות בטענות על חוסר שביעות רצונו מהתנהלותם, לרבות בעניין היעדר דיווח בחשבונות הנאמנות שניהל עו"ד

בייניש, בקשר לכספים ששוחררו מהתפוסים ואשר הועברו לחשבון נאמנות בארץ ובחו"ל (בשוויץ), שלא על-פי הרשאתו, ואף ציין בפני
הם, כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עימם ולפנות לקבלת שירותים משפטיים מעו"ד

לירז. בסופו של דבר, לאחר שהוצג לפניו הסדר טיעון כולל בעניינו, אשר כלל החזרת מחצית מיתרת הכספים התפוסים (בסך של כ-32,000,000 ₪) בלבד, דחה את ההצעה, חרף התנהלות התובעים אשר דחקו בו לקבלה, לאחר שטענו, כי לא ניתן להשיג הצעה טובה יותר עבורו ולאחר שהבהירו לפניו שככל שלא ייתן הסכמתו, לא יהיה בידם להמשיך את ייצוגו. בנסיבות אלה, לא נותרה בידו הברירה, אלא להודיע על הפסקת ההתקשרות עם התובעים.

15. ואכן, כחודש לאחר סיום ההתקשרות, ופנייה לעו"ד

לירז, הושג הסדר טוב יותר בהסכמת נציגי המדינה לפיו יחולט סך של 22,000,000 ש"ח בלבד והנתבע יקבל כ- 67% מיתרת הכספים התפוסים. נוכח האמור טען, כי הפסקת ההתקשרות עם התובעים נעשתה בתום לב, זאת לאחר שסבר כי ניתן לקבל תוצאה טובה יותר באמצעות טיפול של עורך-דין אחר, ולאחר שפקפק ביכולתם לייצגו, משאיבד את אמונו בהם, בין היתר, נוכח התנהלותם בכל הנוגע לניהול חשבונות הנאמנות וקבלת כספו.

16. הנתבעים הדגישו, כי התובעים קיבלו שכר טרחה כולל בשיעור של 2,600,000 ₪ ויש בו להוות שכר ראוי בגין פעולותיהם עד למועד הפסקת ההתקשרות. לחלופין נטען כי יש לקזז משכר הטרחה שייקבע את הכספים המוחזקים על-ידי התובעים בנאמנות אשר טרם הועברו לידי הנתבע. בהקשר זה יוער, כי במהלך הדיון הוגשה תביעה נפרדת בבית-משפט זה (ת"א 64489-10-13) כנגד עו"ד

בייניש, על סך של 3,259,877 ₪, בטענה להפרת החובות המוטלים עליו, בין היתר, כנאמן על כספי הנתבע, ובשעה שלא השיב חלק מהכספים שהוחזקו בידיו הנאמנות, לנתבע. עוד יצוין, כי בעניין החברה, לא כפרו הנתבעים בטענות התובעים, ממילא לא הובאה כל טענת הגנה בכתבי הטענות (בתצהיר הנתבע, ובסיכומיהם). לפיכך ומטעם זה בלבד יש מקום לקבל את התביעה, כנגדה (תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) וליתן את הסעד המבוקש, בעניינה.

17. בעניין הדירות נטען, כי אף שהנתבע יזם ומימן את רכישתן, אלה נרשמו על שם הנתבעת ובני המשפחה "...במסגרת התחשבנות בין בני המשפחה" ולא לצורך הברחת נכסים. הנתבע הכחיש את טענות התובעים לעניין שכר טרחה נוסף, בגין שירות משפטי אחר כנטען, זאת משלא נכרת כל הסכם שכר טרחה ומשלא נעשו פעולות של ממש בעניין זה. נוכח האמור, טען כי יש לדחות את התביעה.

18. לצד הגשת התביעה הוגשה בקשת התובעים לעיקול זמני בעניין הדירות ולכספים בחשבונות בנקאיים שפורטו, לרבות בחשבונות החברה (החלטת בית-המשפט – כב' השופט יעקובי מיום 11.5.2012). הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עורכי-הדין בייניש ושמחוני וכן חוות-דעת מומחה (עו"ד

אמנון זכרוני), לביסוס טענות התובעים לעניין שיעור השכר הראוי המגיע, הן בגין שחרור התפוסים והן בגין ייצוג הנתבע בפני
גורמים זרים בחו"ל. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע בלבד. לבקשת התובעים זומנו הנתבעת ובני המשפחה למתן עדותם. לאחר שנחקרו המצהירים על תצהיריהם, הנתבעת והנתבע 3 מסרו את עדותם, הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הובא לפניי למתן פסק-דין, כדלקמן.

ג. השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:

19. מעיון בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים (על נספחיהם), חקירת העדים והסיכומים עולה, כי השאלה היחידה האמתית השנויה במחלוקת בין הצדדים, הדורשת ליבון והכרעה, עניינה בנסיבות שקדמו להפסקת ההתקשרות ובשאלה האם עילתה, בעיתוי ובאופן בו הסתיימו היחסים המשפטיים, הייתה הוגנת ובתום לב.

20. ייאמר מיד כי לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי את השיקולים הנוגעים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבע נהג שלא בתום לב עת פנה בעניין שחרור יתרת התפוסים לעו"ד

לירז. מהראיות שהוצגו לפניי שוכנעתי במידה הדרושה, כי הסיבה העיקרית והדומיננטית להפסקת ההתקשרות אינה סיבה הוגנת כפי שטען הנתבע ובשל חוסר שביעות רצונו מהתנהלות התובעים, אלא במטרה להפחית משיעור שכר הטרחה. עם זאת, מצאתי בנסיבות העניין לייחס לתובעים אשם תורם מסוים בשל שיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין של כשִשה חודשים לערך, ממועד מתן ההצעה על-ידי גורמי המדינה בחודש יולי 2011 ודחייתה על-ידי הנתבע, עד לקבלת הסכמתו (המאולצת במידה מסוימת) להצעה, בתחילת חודש ינואר 2012, מבלי שניתן לו הסבר מניח את הדעת לעיכוב הממושך במשא ומתן והעילה להקפאת המגעים עם גורמי המדינה (בשל הליכים שנקטה ממשלת צרפת לעיקול התפוסים), אף שהיה עליהם לדעת על הסיבה להקפאת המגעים בזמן אמת, לדווח על כך לנתבע ולקבל את הנחיותיו, בהתאם. בנסיבות אלה מצאתי כי התנהגותם, כאמור, תרמה במידה מסוימת להפסקת ההתקשרות ומשכך, יש מקום להטיל עליהם אחריות חלקית ויחסית להפרת ההסכם.

21. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי התובעים זכאים לשכר טרחה נוסף בגין הפעולות המשפטיות הנטענות, בין אם בשל כך שמקצת מהן חוסות תחת ההסכם ואינן מזכות את התובעים בשכר טרחה נוסף, ובין אם בשל כך שלגבי חלקן האחר, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס שיעור שכר הטרחה הראוי. מאידך, בעניין הדירות, נחה דעתי כי יש לקבל בעיקרה את תביעת התובעים (למעט בעניין מחצית מהזכויות הרשומות על שם הנתבעת) ולהצהיר, כי יתרת הזכויות בדירות – כמו גם בחברה – הִנן בבעלות הנתבע חרף הרישום במרשמים הרלבנטיים. דרך הילוכנו בפסק-הדין יהיה כדלקמן. בתחילה, נעמוד על מקומה הגיאומטרי של הסוגיה שבמחלוקת. בהמשך, נידרש לנסיבות שקדמו להעברת הייצוג לעו"ד

לירז. על-רקע האמור, נברר את טענות הנתבע ונכריע בשאלה, האם הפסקת ההתקשרות נעשתה מסיבה הוגנת או – כפי שנטען על-ידי התובעים – שלא בתום לב. עוד נעמוד על טענתם הנוספת של התובעים לשכר טרחה ראוי בגין פעולות משפטיות אחרות שנעשו עבור הנתבע, על פי בקשתו ונסיים, בעניין עתירתם לסעד הצהרתי בעניין הדירות והחברה.

ד. המסגרת הנורמטיבית:

22. לעניין ההסכם – הלכה פסוקה היא, כי בהתקשרות שבין עורך-דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך-הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו בטרם הושלם הטיפול בעניין שבקשר אליו נתבקשו שירותיו של עורך הדין ובתנאי, שיובטח לו שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן (ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) (להלן – עניין סיבוס)). זכותו של הלקוח להפסקת ההתקשרות בכל עת, יש בה כדי ליצור את האיזון הראוי בין זכותו לייצוג, תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך-הדין לקבל את שכרו בגין טרחתו (עניין סיבוס, עמ' 124). קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-הדין חלה מכוח הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וצריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. עם זאת, שיעורו אינו בגדר ידיעה שיפוטית של בית-המשפט, ועל קביעותיו בעניין זה להתבסס על ראיות שיונחו לפניו ובכלל זה במקרים המתאימים על בסיס חוות דעת מומחה (שם, עמ' 125).

23. לעניין שכר הטרחה – כידוע, ישנם מספר דרכים לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין. שיטת אחת, הִנה הסכמה על סכום קבוע שישולם לעורך-הדין עבור פעולה משפטית מוגדרת, ללא תלות בשעות הטיפול שיידרשו לביצוע הפעולה או בתוצאותיה. דרך נוספת הִנה תשלום בהתאם למספר השעות שיקדיש עורך-הדין לטיפול בעניינו של הלקוח. הדרך השלישית, היא הרלבנטית לענייננו, הנה קביעת שכר טרחה מותנה (contingency fee). הכוונה, למנגנון תשלום, לפיו תלוי שכר הטרחה בתוצאות הטיפול שהנפוץ שבהם הוא שכר טרחה המבוסס על אחוז מסוים, בין קבוע ובין משתנה, מהסכום בו זוכה הלקוח בסיום ההליך שננקט בעניינו. יוער, כי על-פי הקבוע בסעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי -הדין, תשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי-הדין) נאסר על עורך-הדין לגבות שכר טרחה מותנה בהליך פלילי, אך לא נאסר לעשות כן ביחס לשכר טרחה במישור האזרחי (כלל 9(ב) לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986), הגם שנתונה ללשכת עורכי-הדין סמכות להתערב בשכר הטרחה המותנה, מקום בו היא סבורה כי שכר זה מופרז (סעיף 84(ב) לחוק לשכת עורכי-הדין; עלע 6/78 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין חיפה נ' אליהו שמואל, פ"ד לג(3) 813 (1979)). לשכר טרחה מותנה שני צדדים: מחד, תקווה של הלקוח להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה. מאידך, עורך-דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים (בין אם התביעה נדחתה ובין אם מסיבה אחרת), אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה. לעיתים, מנגנון שכר טרחה מותנה המבוסס על אחוזים מן הסכום המתקבל בסיום הטיפול המשפטי (בין אם הליך אזרחי בגדר תובענה ובין אם פעולה אחרת), עשוי לעורר קשיים בלתי מבוטלים כתוצאה מניגוד עניינים מובנה בין הלקוח לעורך- הדין בשל אינטרסים מנוגדים. עורך- הדין, המעוניין להביא לפשרה בשלב ההתחלתי של הייצוג ובכך, למקסם את שכרו לשעת עבודה והלקוח המעוניין להשתחרר בשלב מתקדם של הטיפול ובכך, לחסוך חלק נכבד משכר הטרחה המבוסס על אחוזים מהסכום המתקבל ולהעדיף תשלום מופחת (כשכר ראוי) עבור שעות עבודה (ע"א 2871/00 מועין חורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פ"ד נז(6) 319, 330 (2000); רע"א 7510/07 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' עו"ד

דוד הורוביץ (9.9.2007)). מכאן, יש לבחון בזהירות את התנהגות הצדדים עובר להפסקת היחסים המשפטיים ביניהם בטרם הסתיים הטיפול המשפטי וכמתחייב מנסיבות העניין.

24. בענייננו, אין חולק כי ההסכם תלוי תוצאה, קרי: זכאות התובעים לשכר הטרחה תלויה בתוצאות פעולותיהם ויכולתם להשיג שחרור מקסימלי מהתפוסים. במילים אחרות, כל צד קיבל סיכון, התובעים בשל כך ששכר טרחתם תלוי בשיעור הכספים שישוחררו מהתפוסים והנתבע, ידע כי התובעים יעשו ככל יכולתם כדי לשחרר סכום משמעותי מהתפוסים, ממנו ייגזר שכר הטרחה. בנסיבות אלה, ההסכם מבוסס במידה רבה על יחסי אמון קרובים ועל חובות תום לב מוגברות של הצדדים האחד כלפי השני בקיום התחייבויותיהם, זאת מכוח עיקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), ועל-פיו מוטלת חובה על הצדדים לממש את זכויותיהם החוזיות בדרך מקובלת ובתום לב. צד המפר חובה זו, נחשב כמי שהפר את החוזה (ע"א 3912/90 eximin s.a תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 78 (1993) (להלן – עניין eximin)).

25. עם זאת, יש לזכור כי עצם עמידתו של צד על זכותו החוזית אין בה, כשלעצמה, חוסר תום לב אלא נדרשות נסיבות מיוחדות המצביעות על העדר תום לב (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 268 (1992)) ומתוך מבט קרוב לענייננו, מחד, רשאי הלקוח (בהעדר תניה מפורשת אחרת) לסמוך על זכותו המשתמעת בהסכם שכר הטרחה, להפסיק את ההתקשרות בכל שלב של הטיפול המשפטי ובסיום היחסים המשפטיים לבדם, אין כדי חוסר תום לב. מאידך, שימוש אופורטוניסטי בזכות להפסקת ההתקשרות, תוך התעלמות מהאינטרסים של עורך-הדין, ייחשב כחוסר תום לב בקיום החוזה ויזכה את הצד הנפגע בפיצויי קיום (ראה: א. זמיר חוזה קבלנות פירוש לחוקי החוזים 405 (בעריכת ג. טדסקי, תשנ"ה-1994)).

26. לשון אחר, אין ללמוד מזכותו של הלקוח להפסקת הטיפול בכל עת כי זה רשאי לרוקן מתוכן את חובתו על פי הסכם שכר הטרחה ולנהוג בחוסר תום לב. אמנם, הסכם התקשרות בין לקוח לעורך-דין מבוסס על אמון הדדי, ולפיכך, מקום בו הלקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך-הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית-המשפט לשלם לעורך-דינו פיצויי ציפייה. אולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הִנו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח ואין מקום לאפשר לו להשתחרר מההסכם אשר כרת עם עורך-דין פלוני בלי להיות חייב בגין תשלומי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך-דין אלמוני (ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד

נ' משה סורוצקין פסקה 18 (20.3.2008) להלן – עניין קורפו)). מכאן, במקום בו הפסיק הלקוח את ההתקשרות שלא בתום לב, יש להטיל עליו לשלם פיצויי ציפייה, קרי: תשלום מלוא שכר הטרחה המוסכם (עניין קורפו לעיל; ע"א (י-ם) 11097/07 עו"ד

משה באדר נ' נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה שיתופית בע"מ (15.12.2007)).

27. מטעם זה, יש לדחות את טענות הנתבעים בסיכומיהם (סעיפים 53-44) מחמת העדר רלבנטיות, שכן אין חולק בדבר זכותו של הנתבע להפסקת ההתקשרות בטרם שוחררו כספים נוספים מיתרת התפוסים, מבלי שיידרש לשלם שכר טרחה בשיעור שנקבע בהסכם ובלבד, שעשה כן מסיבה הוגנת ובתום לב (אם כי היה עליו לשאת בשכר ראוי המשקף את טרחת התובעים עד למועד סיום היחסים החוזיים ועל-יסוד תשתית ראייתית מוכחת לביסוס שיעורו).

ה. על הנסיבות שקדמו להפסקת ההתקשרות:

28. כאמור, בנסיבות רגילות, רשאי היה הנתבע להפסיק את ההתקשרות על פי ההסכם, ובלבד שסיבת ההפסקה הִנה סיבה הוגנת. לגרסתו, כפי שהובאה בתצהירו ובחקירתו, לא שבע נחת מהתנהלות התובעים, הן מול גורמי המדינה, באשר לשחרור התפוסים והחלק שהועבר לידיו בגדר הסדר הביניים, והן במהלך ניהול הכספים ששוחררו והטיפול בהם, בעיקר על-ידי עו"ד

בייניש. בהקשר זה יוער, כי משהוגשה תביעה נפרדת כנגד עו"ד

בייניש לפיצויים, בגין התנהלותו בחשבונות הנאמנות שניהל עבור הנתבע בארץ ובחו"ל והטיפול בכספי הנתבע, אינני נדרש בגדר הדיון בתובענה שלפניי לטענת הקיזוז שהובאה בכתב הגנתו, שכן זו תתברר בהליך אחר. טענותיו בעניין התנהלות עו"ד

בייניש בחשבונות הנאמנות ייבחנו אך לעניין סיבת הפסקת ההתקשרות והאם היה בהן כדי להצדיק העברת הייצוג לעו"ד

לירז.

29. בחקירתו (פרוטוקול מיום 6.11.13 עמ' 18, ש' 31-7), הציג עו"ד

בייניש גרסה מפורטת על התנהלות התובעים והפעולות שננקטו עבור הנתבע בקשר עם גורמי המדינה לצורך גיבוש הצעה מיטיבה, ככל שניתן, בעניין שחרור יתרת התפוסים, תוך שהדגיש את עמדת הנתבע, לפיה נתן את הסכמתו לקבלת מחצית מיתרת התפוסים. בנסיבות אלה, מכתבו של עו"ד

לירז בדבר העברת הייצוג לידיו התקבל באופן מפתיע, שכן לא נמסרה הודעה מוקדמת על כוונת הנתבע לעשות כן, בשל טענתו לחוסר שביעות רצון מטיפול התובעים בעניינו, וממילא, לא ניתנה להם הזדמנות סבירה לפעול לשיפור הצעת המדינה. עו"ד

שמחוני העיד אף הוא לעניין הנסיבות שקדמו להפסקת ההתקשרות (עמ' 24), והדגיש, כי למעשה, גיבש הסדר כולל עם גורמי המדינה בעניינו של הנתבע, הן לעניין שיעור יתרת התפוסים שישוחררו, והן לעניין הסדר טיעון בהליך הפלילי, שלפיו יוגש כתב אישום מצומצם בעניין בנק לאומי בלבד (ת/1).

30. בהקשר זה, ובתשובה לשאלת בית-המשפט , השיב עו"ד

בייניש, כי בעקבות שיחות עם גורמי המדינה התגבש הסדר לפיו תוחזר לנתבע מחצית מיתרת הכספים התפוסים שנותרו. הנתבע דחה את הפשרה המוצעת וביקש, כי התובעים ימשיכו לנהל משא ומתן על-מנת לשפר את ההצעה. התובעים פנו לנציגי המדינה, ואולם נמסר להם כי המשא ומתן מוקפא, זאת מבלי שידעו באותו מועד מדוע ולמה, אלא רק בדיעבד, שכן ממשלת צרפת פנתה לבית-המשפט וביקשה לעקל את התפוסים. רק משנדחתה בקשתה, חזרו התובעים לנתבע והציגו לפניו את ההסדר שהתגבש, וזה השיב: "...קחו כבר חמישים אחוז ותגמרו עם זה" (עמ' 18, ש' 17). התובעים השיבו לגורמי המדינה על נכונותם לקבל את הצעתה לשחרור מחצית מיתרת התפוסים במסגרת הסדר טיעון כולל, אולם בטרם עלה בידם לגבש את ההסדר הודע לעו"ד

בייניש כי במשרדו התקבל מכתב מעו"ד

לירז, המייצג את הנתבע. עו"ד

בייניש הדגיש כי הנתבע כלל לא מסר לתובעים על כוונתו לפנות לעו"ד

לירז, ומשפנה לנתבע לברר את פשר הדבר: "...הוא אמר לי שזה יעלה לו יותר בזול" (שם, ש' 27). עו"ד

בייניש התרעם על התנהגות הנתבע והדגיש לפניו כי היה עליו להודיע לתובעים על כוונתו להפסיק את ההתקשרות. בהמשך, כשנשאל הנתבע מה יעלה בגורל ההסכם, "...הוא אמר שהוא לא יודע והתחמק" (שם, ש' 28). בכך הסתיימו היחסים המשפטיים בין הצדדים.

31. לעניין דרכי עבודתם והדיווחים שמסרו התובעים לנתבע במהלך תקופת ההתקשרות, העיד עו"ד

בייניש כי: "...הנתבע 1 בתחילת דרכו ביקש שאני לא אכתוב לו מיילים שאני לא אכתוב לו מכתבים... כל פעם שהוא בא למשרדי, מה שהוא ביקש כל מכתב בתיק צולם. הכול נמסר לו לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש או ארבע, ארבע או חמש פעמים בשבוע הוא בא למשרד וביקש העתקי חשבונות מהבנק ומה היתרות שלו... הוא קיבל כל מסמך אותו ביקש" (עמ' 13, ש' 24-18). ועוד "...ראשית האיש [הנתבע – מ.ב.] קיבל כמו שיש לי, דף חשבון כל פעם שהוא ביקש, הוא ידע בדיוק... הוא צילם כל יום עשרות מסמכים" (עמ' 15, ש' 7-4).

32. כך גם בעניין דיווחים באשר להעברות הכספים שהתקבלו משחרור התפוסים והעברתם לחשבון אשתו (עמ' 13, ש' 28-26; עמ' 14, ש' 10), ובתשובה לשאלה, האם הנתבע דווח לגבי העברות הכספים והאם אלה נעשו על-פי בקשתו (עמ' 14, ש' 10). בכל הנוגע לניכוי שכר הטרחה מכספים של הנתבע שהופקדו בחשבון נאמנות שניהל עו"ד

בייניש עבורו, השיב כי אכן ניכה את שכרו, אולם כך נהג בהסכמת הנתבע (עמ' 13, ש' 4-2) והוסיף: "...הוא [הנתבע מ.ב.] אף פעם לא התלונן לאחר הניכוי של שכר הטרחה" (שם, ש' 7), ועוד: "...נכון, אבל זה נעשה לא רק בהסכמה אלא על-פי דרישתו של הנתבע 1", וזאת בשל הנסיבות שאפיינו את עניינו של הנתבע ורצונו להעביר את הכספים ששוחררו לחשבונות אחרים, שכן "...כשנכנסו כספים מעסקת כרמלית שגם אותם הוא רצה לסלק במהירות מהארץ כדי שהצרפתים לא ישימו יד על הכספים" (עמ' 14, ש' 20-19). עו"ד

בייניש הדגיש כי הנתבע נתן את הסכמתו לניכוי שכר הטרחה מכספים שהתקבלו עבורו ממקור אחר. זאת, בשל רצונו לחסוך בעלויות המרת הכספים למט"ח ואת העמלות הכרוכות בכך (שם, ש' 24-23), ונתן את הסכמתו המפורשת, אם כי בעל-פה, להעברת יתרת הכספים לחשבון נאמנות שניהל עבורו עו"ד

בייניש בחו"ל (עמ' 15, ש' 31-13; עמ' 16, ש' 18-15).

33. עו"ד

שמחוני אישר בעדותו את גרסת עו"ד

בייניש. בעניין ניכוי שכר הטרחה מהתפוסים ששוחררו הטעים, כי: "...מעולם הנתבע 1 לא אמר לי בפני
י או הביע טרוניה באשר לכך" (עמ' 23, ש' 7). בעניין נסיבות הפסקת ההתקשרות הוסיף, כי להבנתו עו"ד

לירז לא הוסיף מעבר להסדר הטיעון שגובש עם המדינה והדגיש: "...עו"ד

לירז נכנס למתווה קיים. המתווה הוא תוצר של הליך שימוע אותו אני ניהלתי בהליך זה היו שתי פרשות" (עמ' 24, ש' 22-17). העד השיב כי בשל פעולותיו הסכימה המדינה להגיש כתב אישום מצומצם יותר כנגד הנתבע, זאת הודות להליך השימוע שניהל.

34. מנגד, חזר הנתבע על גרסתו כפי שהובאה בתצהירו לעניין התנהלות התובעים במהלך תקופת ההתקשרות, וחוסר שביעות רצונו מהתנהגותם. לדבריו, "...אמרתי לו (עו"ד

בייניש – מ.ב.) כמה פעמים שאינני מרוצה מהעבודה שלהם... הם לא היו אמיתיים איתי" (פרוטוקול מיום 19.11.13 עמ' 19, ש' 5-3). עם זאת הודה, כי טרוניותיו הובאו בעל-פה בלבד (עמ' 20, ש' 12-4). יודגש, כי לאחר שפנה הנתבע לעו"ד

לירז בתחילת ההליכים והביא לפניו את חששו מעו"ד

בייניש, שכן "...יש לו קשרים גדולים מאוד ויש לו כספים שלי" (שם, ש' 17), השיב עו"ד

לירז לנתבע שאין לו ממה לחשוש ובלשונו "...תוך כמה שעות אני מביא לך את הכסף שלך" (שם, ש' 19). חרף זאת, לא מצא הנתבע לנכון להפסיק את ההתקשרות עם התובעים במועד מוקדם יותר, אף שלגרסתו ידע על פגמים בהתנהלותם (עמ' 26, ש' 16). מכאן, אינני מקבל את טענתו כיום לחששותיו ופחדיו לגורל כספו (ובעיקר מעו"ד

בייניש), נוכח ההבטחה שקיבל מעו"ד

לירז שלא יאונה לו כל רע ומשלא הובא טעם מבורר מדוע המתין פרק זמן כה ממושך עד לסיום ההתקשרות בפועל, עד סמוך למיצוי המשא ומתן המתקדם עם גורמי המדינה וגיבוש הסדר כולל בעניינו.

35. על-רקע האמור, טענות הנתבע בסיכומיו (סעיפים 68-64) אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו ולא מתיישבות עם השכל הישר והיגיון הדברים, שכן אם ההתקשרות עם התובעים הגיעה לסיומה בחודש יולי 2011, מדוע לא פנה כבר באותו מועד לעו"ד

לירז, אף שסבר שזה ישיג הסדר טוב יותר עבורו ולמרות זאת העדיף את ההתקשרות עם התובעים ואת המשך הטיפול בעניינו, למשך מספר חודשים נוספים, חרף חוסר שביעות רצונו מהתנהלותם.

36. בהקשר זה מצאתי, כי חקירתו של הנתבע הותירה לפניי רושם עגום ביותר. בעדותו נמצאו סתירות לא מעטות, המכרסמות בגרסתו, ואלו פורטו בהרחבה בסיכומי התובעים (סעיפים 50-41), שבעיקרם מקובלים עליי, ואין צורך לשוב ולהידרש אליהם. עם זאת, יש להדגיש מספר מאפיינים הרלבנטיים להערכת עדותו. מאפיין מרכזי שחזר ונשנה בעדותו הינו תשובתו הלאקונית לשאלות שהופנו אליו – "...לא זוכר" (למשל: עמ' 24, ש' 1; עמ' 27, ש' 20; עמ' 28, ש' 6; עמ' 29, ש' 10-8 ועוד). מאפיין נוסף, רלוונטי לסיבה שבגינה ביקש להפסיק את ההתקשרות, הִנו אמירתו הסתמית, לפיה ביקש לעשות כן בשל "...דברים שאמרו [התובעים – מ.ב.] ולא קיימו" (עמ' 18, ש' 24) או "...הם לא היו אמתיים איתי. היו שקרים" (עמ' 19, ש' 5). לאמירה כללית מעין זו, שאיננה מלווה בפירוט מניח את הדעת, הנתמך בראיות חיצוניות פוזיטיביות כנדרש בנסיבות העניין, אין ליתן משקל, וגרסתו, לפיה פנה לתובעים פעמים רבות, בעל פה, וביקש את הפסקת הייצוג (עמ' 20, ש' 12), אף שלא הובאה בגינה כל תמיכה ממקור אחר, איננה יכולה להתקבל. לעדותו (עמ' 25, ש' 29-18), לפיה הפעילות בחשבונות הנאמנות התנהלה ללא ידיעתו והרשאתו, אין כל בסיס, זאת לנוכח הראיות בכתב (ת/2; ת/5; מוצג יב'; מוצג יח' ועוד), המלמדות אחרת. בנסיבות אלו, אינני מקבל את גרסתו לפיה לא ידע ולא נתן את הסכמתו לפעולות שביצעו התובעים בכספים ששוחררו מהתפוסים, לרבות העברתם לחשבון נאמנות בחו"ל ומשם, לגורמים שונים על-פי בקשתו. והעיקר, כאמור לעיל, הנני דוחה את טענתו לפיה כבר בחודש מרץ 2011, עמד על טעויות התובעים ואיבד את האמון בהם (עמ' 26, ש' 16; עמ' 35, ש' 12-10), אף שלא עשה דבר בעניין זה ולא פנה אליהם בתלונה, בכתב או בדרך אחרת, עד למועד הפסקת ההתקשרות בפועל, עשרה חודשים לאחר מכן.

37. לעומתו, גרסת התובעים הוצגה בצורה שוטפת ומסודרת ובעיקרה הותירה רושם מהימן. עדותם של עו"ד

בייניש ועו"ד

שמחוני קולחת, רציפה ובוטחת, תוך שהשיבו על כל השאלות שנשאלו בחקירתם. במהלך עדותם, הישירו מבט והעידו ללא היסוס. עדותם, בקשר לנסיבות שגרמו להפסקת ההתקשרות, כמו גם לעניין התנהלותו של עו"ד

בייניש בחשבונות הנאמנות, ברשות ובסמכות, הגיונית ומתיישבת עם מכלול הראיות, וככזו מקובלת עליי (לכללים המנחים באשר לאופן בו בית-המשפט קובע את עמדתו בסוגית מהימנות עדים, ראו: ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2012)).

38. מכל המקובץ עולה, אפוא, כי בחודש יולי 2011 הוצע לנתבע במסגרת הסדר כולל עם המדינה, כי תוחזר לו מחצית מיתרת הכספים התפוסים. הנתבע דחה את ההצעה, תוך שביקש מהתובעים להמשיך במשא ומתן בניסיון לשפר את ההסדר המוצע. בשלב זה, נוכח הליכים שניהלה ממשלת צרפת לעיקול התפוסים, הוקפא המשא ומתן עד לסוף חודש ינואר 2012 – זאת, מבלי שידעו התובעים על עילת ההקפאה בזמן אמת. לקראת סיום תקופת ההקפאה, במהלך חודש דצמבר 2011, ניסו התובעים לקדם את ההסדר המוצע ואף פנו ליועץ המשפטי לממשלה (סיכומי הנתבע, סעיפים 74-69). לאחר שניתנה הסכמת הנתבע להסדר (כנראה בתחילת חודש ינואר 2012), לפיו יקבל מחצית מיתרת התפוסים, גיבש עו"ד

שמחוני עם פרקליטות המחוז את פרטי ההסדר הכולל והודיע על כך לנתבע (ת/3). אולם, בסמוך לאחר מכן ובאופן מפתיע התקבלה הודעת עו"ד

לירז על ייצוג הנתבע ולאחריה, בשיחה שקיים עו"ד

בייניש עם הנתבע, זה מסר לו על הפסקה חד צדדית של ההתקשרות.

39. לפיכך, מקום בו הסכים הנתבע (אם כי לא בלב שלם, בשל חלוף הזמן ורצונו לסיים את הטיפול בעניינו) להצעת המדינה (פרוטוקול מיום 6.11.13 עמ' 18, ש' 17), כל שנותר הוא לגבש את ההצעה לכדי הסדר כולל. משגרסתו בדבר חוסר שביעות רצונו מטיפול התובעים בעניינו, כמו גם בעניין ניהול הכספים ששוחררו מהתפוסים והעברתם לידיו (ולאחרים, על-פי בקשתו), כסיבה שהצדיקה את הפסקת ההתקשרות במועד ובעיתוי בה הופסקה הלכה למעשה, נדחתה (ואינני מקבל את טענותיו כיום בסיכומיו (סעיפים 83-77) לפיהם פנה לעו"ד

לירז במועד שפנה משום שסבר לקבל הצעה טובה יותר) ומשלא ניתנה לתובעים התראה מוקדמת על כוונתו לסיים את ההתקשרות, תוך מתן הזדמנות לגבש הצעה מטיבה תוך זמן סביר, אין מנוס אלא מלקבוע כי הפנייה לעו"ד

לירז, נעשתה בחוסר תום לב "...(ו)רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר" (עניין קורפו פסקה 18). ודוק, אף אם נניח לטובת הנתבע כי לא נתן הסכמה פוזיטיבית מפורשת (בתחילת חודש ינואר 2012) להסדר המוצע ולקבלת מחצית מיתרת התפוסים, בלבד, דעתי היא כי "...האופן והעיתוי בהם הופסקה ההתקשרות" (עניין קורפו פסקה 16) ללא התראה מוקדמת על כוונה לעשות כן, נוכח התנהלותם הנטענת של התובעים בטיפול בעניינו ומשלא ניתנה להם הזדמנות להשיג הצעה מיטיבה, תוך זמן סביר, עלו כדי הפרה של ההסכם.

40. הנה כי כן, בחינת הראיות וחקירות המצהירים מעלה בעליל כי הפסקת ההתקשרות נגרמה לא בשל חוסר שביעות רצונו של הנתבע מהטיפול המקצועי שניתן לו על-ידי התובעים, או בשל התנהלות עו"ד

בייניש בקשר לכספים שהוחזקו בידיו הנאמנות (לרבות העברתם וניהולם במסגרת חשבון נאמנות בחו"ל), כפי שטען, אלא בעיקר בשל רצונו להפחית משיעור שכר הטרחה בגין השירות שקיבל, נוכח האפשרות שהזדמנה בדרכו לעשות כן, על דרך העברת הייצוג לעו"ד

לירז. מכאן, משלא הונחה תשתית ראייתית לביסוס טענתו לחוסר שביעות רצונו מהטיפול מול גורמי המדינה בעניין התפוסים וליקויים, לכאורה, בהתנהלות עו"ד

בייניש בחשבונות הנאמנות בארץ ובחו"ל (הגם שהיה ראוי לתעד את הפעולות בכספים ובעיקר את ההרשאות לביצוען באופן מפורש ובכתב) וכל עוד המטרה שלשמה שכר את שירותי התובעים, שעניינה שחרור מרבי של יתרת התפוסים, בעינה עומדת, אין לאפשר לו להשתחרר חד צדדית מההסכם מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה. אכן, כעולה מהראיות (בעיקר מעדותו של עו"ד

שמחוני עמ' 24 ועמ' 25, ש' 8-1), שוכנעתי כי ניתן היה להגשים באמצעים סבירים את אותה מטרה לעניין שחרור יתרת התפוסים, אף אילולא הפסקת ההתקשרות (עניין קורפו פסקה 20). מכאן, אילו היה פונה הנתבע לתובעים ומעמיד אותם על דרישתו ורצונו בשיפור ההצעה שהובאה על-ידי גורמי המדינה, טרם גיבוש ההסדר הכולל, יש להניח כי ניתן היה להשיג הסדר כולל במתכונת ובשיעור דומה לזה שהושג בפועל. למצער, היה עליו ליתן לתובעים הזדמנות נאותה לנסות ולהשיג את ההסדר המשופר בתוך זמן סביר ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

41. כללם של דברים, התנהגות הנתבע עובר להפסקת ההתקשרות עולה כדי חוסר תום לב המזכה את התובעים בפיצויי קיום ובתשלום שכר הטרחה וטענות התובעים בסיכומיהם לעניין זה (סעיפים 113-105, לרבות הפסיקה הנזכרת שם), מקובלות עליי. בנסיבות אלה, אינני נדרש לטענות הנתבעים בסיכומיהם (סעיפים 103-96) בעניין הוכחת שיעורו של השכר הראוי המגיע לתובעים עד למועד הפסקת ההתקשרות, מחמת העדר רלבנטיות. זאת ועוד, הנני דוחה את טענותיהם להרחבת חזית (סעיפים 87-85), מטעמי התובעים בסיכומי תשובתם (סעיפים 53-42) כמו גם את טענתם לעניין תחולתו של סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, בין אם משום שהובא לראשונה בסיכומיהם ובין אם לגופו של עניין, כפי שפורט בסיכומי תשובת התובעים (סעיפים 22-10).

עם זאת, כפי שפתחנו, שוכנעתי כי יש מקום להטיל על התובעים אשם תורם מסוים בשל פרק הזמן (הממושך בנסיבות העניין) של כשִשה חודשים, במהלכו לא השכילו התובעים לעמוד על סיבת ההקפאה בזמן אמת ( פרוטוקול הדיון עמ' 18, ש' 15-12), הגם שלכאורה היה עליהם לדעת (כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט השלום בראשון לציון, בעניין התפוסים) וממילא, לא מסרו לנתבע דיווח מלא בעניין, תוך קבלת הנחיותיו להמשך המשא ומתן (כעולה מסיכומי הנתבעים, סעיפים 73-72). אכן, עיקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים חל על הצדדים להסכם. הלכה פסוקה היא, כי במקרים המתאימים רשאי בית-המשפט לקבוע כי גם הצד הנפגע אחראי באשמו לנזק שנגרם לו ויש ליתן ביטוי לכך ולקבוע את אשמם היחסי של הצדדים, אשר עשויות להיות לכך נפקויות לגבי כימות הפיצויים (עניין eximin לעיל; דנא 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ עמוד 48 (17.7.2011); רע"א 9488/02 שחר נ' גד (23.3.2005); ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס (25.3.2008); ע"א 2239/06 אמיר חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (28.11.2007); ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים (28.12.2009)). בענייננו, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות נחה דעתי כי יש לקבוע את אשמם התורם של התובעים בשיעור של כ- 35% וכפועל יוצא להעמיד את זכותם לקבלת פיצויי ציפייה, בהתחשב בשיעור התפוסים ששוחרר בפועל לידי הנתבע, על דרך האומדן ובסכום גלובלי של 2,100,000 ₪. ומכאן, לעניין טענות התובעים לשכר טרחה ראוי בגין פעולות משפטיות נוספות שבוצעו לבקשת הנתבע.
ו. על הפעולות הנוספות:

42. בטרם נידרש לטענות התובעים לגופן, יש להזכיר את ההלכה הנוהגת לעניין החובה הכללית המוגברת המוטלת על עורך-הדין, מכוח חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי לקוחו (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; רע"א 6222/13 משה סטרוגנו, עו"ד

נ' שלמה שרבט פסקה 13 (17.11.2013)), בין היתר, נפסק כי עליו לערוך הסכם שכר טרחה בכתב, שאם לא כן יישא בסיכונים הנובעים בשל מחדלו לעשות כן (רע"א 4723/05 שלמה לוי נ' יהונתן ברוש (12.9.2005); רע"א 7394/07 עו"ד

אמיר גאנם נ' גנא פאעור (8.10.2007); ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ ואח' נ' יצחק יחיאל עו"ד

, פ"ד נח(5) 20 (2004)).

43. לעניין הנסיעה לצרפת וטיפול בכספי הנתבע בחו"ל – טוענים התובעים בסיכומיהם (סעיפים 115-114), כי זכאים לקבל שכר טרחה נוסף, ראוי, בגין ייצוג הנתבע בפני
שופט חוקר בצרפת, זאת מתוך מטרה לאפשר את כניסתו לתחומי המדינה. פירוט הפעולות בעניינו הובאו בתצהיריהם (סעיף 58 לתצהיר עו"ד

בייניש; סעיף 43 לתצהיר עו"ד

שמחוני). באשר לשיעור שכר הטרחה, מפנים התובעים לחוות דעתו של עו"ד

זכרוני (סעיף 2 א'-ג'). עוד נטען, כי עו"ד

בייניש זכאי לשכר טרחה ראוי בגין הטיפול בכספי הנאמנות אותם ניהל עבור הנתבע בארץ ובחו"ל (כמפורט בתצהירו בסעיף 49) ובהתאם לשיעור המפורט בחוות דעתו של עו"ד

זכרוני (סעיף 2 ד').

מנגד, דחה הנתבע בסיכומיו (סעיפים 129-124) את טענותיהם. בתצהירו (סעיפים 58-57) מסר, כי לא ביקש לבצע עבורו את הפעולות הנוספות הנטענות וכי הנסיעה לצרפת בוצעה במסגרת ההסכם. הנתבע הדגיש, כי התובעים לא פנו אליו בדרישה לתשלום שכר טרחה אף שביקשו וקיבלו תשלום עבור החזר הוצאותיהם. בעדותו הוסיף "...בייניש בשביל שיקבל את שכר הטרחה שלו, אמר לי שכדאי שייסע לצרפת ביקש ממני שאשלם עבור זה ככה וככה. וכך שילמתי וזהו" (פרוטוקול מיום 11.11.13 עמ' 38, ש' 21-17). בהמשך "... זה בתוך ההסכם שכ"ט שלו, הוא צריך לעבוד הוא יצא אך לא לבקשתי" (שם, ש' 26). הנתבע הדגיש כי "בייניש אמר שנסע לצרפת לסדר לי את התיק כדי שלא יהיה עיקול. שאלתי כמה עולה, אמר לי כרטיסים תשלם אותם... מעולם לא אמר לי שהוא דורש שכ"ט עבור הנסיעה לצרפת" (עמ' 39, ש' 11-5).

44. בחינה כוללת ושלמה של עדות עו"ד

בייניש (למשל, פרוטוקול מיום 6.11.13 עמ' 18) מעלה, כי נדרש להעברת כספים ששוחררו מהתפוסים בגדר הסדר הביניים, לחו"ל, בשל הנסיבות המיוחדות שאפיינו את עניינו של הנתבע, על רקע החשדות החמורים שיוחסו לו גורמי החקירה בארץ ובחו"ל והחשש לעיקול התפוסים. נוכח האמור, פעל עו"ד

בייניש מכוח חובתו המקצועית כלפי הנתבע לעשות ככל שניתן במסגרת החוק כדי לשמור על מקצת מהתפוסים ששוחררו ולייחד אותם לנתבע, מבלי שגורם חיצוני ישים ידו עליהם וכפועל יוצא לקבל את שכר טרחתו מהכספים שיגיעו בפועל לידי הנתבע. בין היתר, ניהל חשבון נאמנות עבור הנתבע בארץ ופעל להעברת כספים מהחשבון, לחשבון נאמנות אחר בשוויץ (עמ' 16, ש' 17-15), לבקשתו, ולנהלם בגדר חשבון נאמנות, עד להעברתם לנקודות הקצה. זאת, על-רקע הנסיבות המיוחדות שאפיינו את הטיפול המשפטי בעניינו של הנתבע (כעולה מכתב האישום שהוגש בעניינו במסגרת ההסדר הכולל – ת/1) ומשלא נחתם הסכם שכר טרחה, בכתב, נפרד לעניין זה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי במידה הדרושה כי יש לפרש את דבריו של הנתבע "...אל תדאג אני אדאג לשלם לך" (עמ' 16, ש' 22-21) באופן המלמד על הסכמה מפורשת לתשלום שכר טרחה נוסף ונפרד בגין הפעולות הנטענות ולזקוף זאת לחובתו, בעיקר, נוכח החובה המוגברת המוטלת על עורך- הדין כלפי הלקוח, ולענייננו, לוודא כי הנתבע יודע ומבין היטב את משמעות בקשתו להעברת הכספים לחו"ל, באופן שיידרש לשלם שכר טרחה נוסף בגין הטיפול שהתבקש (ראו והשוו רע"א 6222/13, לעיל). במיוחד, על-רקע הנסיבות החריגות, טיבן ומהותן, מדובר בפעולות נלוות-צדדיות, טפלות לטיפול המשפטי שנטלו על עצמם התובעים בגדר ההסכם, שעניינו "...להביא לשחרורם של כלל או חלק מהתפוסים... שיוחזרו בכל דרך שהיא ללקוח" (סעיפים 3-2; מוצג ג'). כך גם לעניין הנסיעה לצרפת וניהול משא ומתן בעניינו של הנתבע בפני
שופט חוקר. גם כאן לא שוכנעתי, בשים לב להעדר הסכם שכר טרחה בכתב, נפרד ומיוחד לעניין זה, כמו גם העדר פנייה בכתב לתשלום שכר טרחה לאחר מתן השירות (עדות עו"ד

שמחוני עמ' 23, ש' 29-17) – אף שהתובעים פנו וקיבלו החזר הוצאות – והגם שהנני מוכן להניח רווח משני לנתבע על דרך של הסכמת שלטונות צרפת לכניסתו של הנתבע לצרפת, כי יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום שכר טרחה ראוי, נוסף על שכר הטרחה בהסכם.

45. כללם של דברים, נוכח מכלול הראיות על רקע הפעולות המשפטיות שנטלו על עצמם התובעים בגדר ההסכם לשחרור התפוסים, לא שוכנעתי, כי יש לראות את פעולותיהם בעניין ניהול כספי התפוסים ששוחררו, בארץ ובחו"ל, כמו גם לעניין הנסיעה לצרפת, המקימות עילה נפרדת לשכר טרחה נוסף על שכר הטרחה בהסכם, מקום שאלה היו דרושות ונחוצות לצורך שחרור התפוסים לידי הנתבע, שרק קבלתם בפועל לידיו, מזכה את התובעים בקבלת שכר הטרחה. מכאן, הנני דוחה את תביעתם לשכר טרחה בגין פעולות אלה.

46. לעניין תביעת עו"ד

בייניש לשכר טרחה בגין הטיפול בתביעות המשפטיות – הנני מוכן להניח, כי הונחה תשתית מספקת לביסוס הטענה בדבר בקשת הנתבע לטיפול בהליכים המשפטיים מושא התביעות. עם זאת, לא שוכנעתי, נוכח העדרו של הסכם שכר טרחה בכתב, מיוחד גם לעניין זה, כי עו"ד

בייניש עמד בנטל להוכחת שיעורו המוסכם הנטען ולמצער, משלא נטען וממילא לא הוכח שיעורו הראוי, כנדרש (עניין סיבוס עמ' 125). בתצהירו (סעיף 49 ב', ג') מסר עו"ד

בייניש כי שכר הטרחה המגיע בגין הטיפול בכל אחת מהתביעות הינו בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. עו"ד

בייניש הוסיף כי כך סוכם עם הנתבע. אולם לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוסדר הטיפול המשפטי המיוחד על דרך של הסכם שכר טרחה בכתב, וממילא, לא הונחה תשתית מספקת לביסוס הטענה, לפיה נתן הנתבע את הסכמתו המפורשת לשיעור שכר הטרחה הנטען (במובחן מבקשתו לטיפול המשפטי בתביעות). בנסיבות אלה היה על עו"ד

בייניש להניח תשתית עובדתית לביסוס השכר הראוי המגיע בגין הטיפול המשפטי. את זאת לא עשה ואין די במסמכים שצורפו לתיק המוצגים (מוצג יד' ומוצג טו'). למצער, לא הובאה בחוות דעתו של עו"ד

זכרוני התייחסות לעניין זה ולא הוצגו במהלך הדיון ראיות אחרות שיש בהן כדי לבסס את שיעורו. הלכה פסוקה היא, כי על התובע להוכיח את הנתונים העובדתיים שישמשו בסיס לחישוב וקביעת השכר הראוי. ודוק, לא די כי יוכיח את התחייבות הלקוח לתשלום שכר הטרחה, אלא עליו גם להוכיח את שיעורו הראוי במידת וודאות סבירה (ראו והשוו ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981); ע"א 9656/05 נפתלי שוורף נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27.7.2008)). משלא עשה כן, ויצר בהתנהלותו הדיונית עמימות עובדתית משמעותית, אין מנוס אלא מלדחות את תביעתו, לשכר טרחה ראוי בגין הטיפול בתביעות המשפטיות, בשל העדר הוכחה.

47. מכל המקובץ עולה, כי התובעים לא השכילו לבסס את תביעתם לשכר טרחה מוסכם או ראוי בגין הטיפול המשפטי הנוסף הנטען ולתשלום שכר טרחה נוסף על זה שנקבע בהסכם, ומשכך, דין תביעתם בעניינים אלו להידחות. ומכאן לעניין הדירות.

ז. על הדירות:

48. טוענים התובעים בסיכומיהם, כי כספי התפוסים ששוחררו שימשו את הדירה לרכישת הדירות שנרשמו על שם הנתבעת ובני המשפחה, על-מנת להבריח את נכסיו מנושיו הרבים. הנתבע דוחה את טענתם וטוען בסיכומיו (סעיף 131) ובתצהירו (סעיפים 63-61), כי רישום הדירות משקף נכונה את הבעלות בהן. עם זאת, הנתבע הודה כי יזם ומימן את רכישת הדירות מכספו, אולם הוסיף כי רכישתן ורישום הזכויות בהן על שם בני משפחתו נעשתה "במסגרת התחשבנות ביננו". עוד טען, כי אין לו נושים וממילא לא נתקיימו אותות מרמה בהתנהגותו עובר לרכישת הדירות.

49. כאמור, הנתבעת ובני המשפחה בחרו שלא לעשות תצהיר עדות ראשית מטעמם, חרף הטענות בעניינם ועתירת התובעים לסעד הצהרתי הנוגד את רישום זכויותיהם בדירות. להתנהלותם הדיונית התמוהה לא הובא כל הסבר מניח את הדעת. זאת ועוד, להתנהגותם במהלך הדיון בשעה שבחרו שלא למסור את גרסתם לעניין הדירות (מבלי שניתן טעם לדבר), יש להוסיף כי למעט הנתבעת והנתבע 3, לא התייצב מי מהם למתן עדות, חרף החלטה מפורשת של בית-המשפט. אכן, לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית משפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן הדומה לראייה נסיבתית וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה שכן, היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דרך ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב (ע"א 55/89 קופול (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)). זאת ועוד, "ככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

50. בענייננו, לא שוכנעתי כי ניתן הסבר של ממש למחדלם של בני המשפחה והנתבעת מלעשות תצהיר עדות ראשית לעניין הדירות, ובעיקר לא ניתן טעם מבורר להיעדרות בני המשפחה (למעט הנתבע 3) מלהתייצב לדיון ולמסור את גרסתם, אף שזומנו כעדי התובעים. מכאן, יש לזקוף את מחדלם כראיה נסיבתית הפועלת לחובתם ובעניינם של יתר בני המשפחה יש להתנהלותם משמעות ראייתית של ממש עד כדי קבלת טענות התובעים כנגדם.

51. לגופו של עניין, אין חולק כי הנתבע יזם ומימן מכספו את רכישת הדירות. בנסיבות אלה, מקום בו לא נטען (והוכח) כי הדירות ניתנו לבני המשפחה במתנה, קמה חזקה שבעובדה לפיה בני המשפחה הרשומים כבעלי הזכויות, מחזיקים בנאמנות בזכויות עבור הנתבע, הנחה שלא נסתרה. טוען הנתבע, כי רכישת הדירות ורישומן על שם בני המשפחה נעשתה במסגרת התחשבנות. אולם, לטענה סתמית זו לא הובא כל פירוט וממילא, לא נתמכה הטענה בראיות חיצוניות פוזיטיביות, ולא ניתן להסיק ממנה דבר המלמד על זכויות בני המשפחה בדירות. בעדותה (פרוטוקול מיום 11.11.2013 עמ' 14, ש' 26-19) השיבה הנתבעת כי הדירות נרכשו ונרשמו על שם בני המשפחה "...מכסף שלהם של המשפחה" (שם, ש' 24) ואולם כשנשאלה בדבר ההתחשבנות השיבה: "אני יודעת שיש שם התחשבנות אבל בדיוק מה אני לא יודעת" (שם, ש' 26). בחקירתו, העיד הנתבע 3 כי העביר לנתבע בצרפת כספים בסך של כ-260,000 יורו, זאת לפני "...7-8 שנים" (עמ' 16 ש' 25-9). יחד עם זאת, אף שמדובר בסכום נכבד, לא הוצגה כל ראיה נוספת בתמיכה, המעידה על מסירת כספים לנתבע כפי שטען, כמו גם לעניין דרכי העברתם.

52. כללו של דבר, לא הוצג כל מסמך המעגן את ההתחשבנות הנטענת בין בני המשפחה לנתבע, ממילא לא ניתן כל פירוט סביר בדבר טיבה ומהותה, ובשים לב לחלקו הרשום של הנתבע 3 בדירות, שאיננו מתיישב עם הסכום שלטענתו הועבר לנתבע ותשובתו בעניין זה (עמ' 17, ש' 19), שאף היא איננה מניחה את הדעת, שוכנעתי, בשים לב להתנהלותו הדיונית, שאין לקבל את גרסתו בדבר בעלותו בדירות בחלק הרשום על שמו. כך גם בעניינם של יתר בני המשפחה, שלא טרחו להכחיש את טענות התובעים ולהעמיד גרסה מהימנה ומפורטת בתצהיר (ובעדות) בדבר רכישת זכויותיהם הנטענות בדירות וגם בעניין זה מקובלות עליי טענות התובעים בסיכומיהם (סעיפים 104-93), לרבות הפסיקה הנזכרת שם.

53. כך לעניין בני המשפחה ואולם בעניין הנתבעת, דעתי שונה. בחינת עדותה כמכלול מעלה כי לא נסתרה גרסתה בדבר שיתוף של הנתבע בזכויותיה הרשומות בדירות ובלשונה: "...כל מה שיש לו אהרן, זה ביחד אני והוא... אני יודעת שיש לנו חשבון משותף" (עמ' 12, ש' 27-21). ובהמשך: "...לפני הרבה זמן, אני התחתנתי לפני 16 שנים... פתחנו חשבון בבנק הפועלים... אולי 15 שנים החשבון משותף" (עמ' 13, ש' 3-1). בתשובה לשאלה האם הדירה משותפת לה ולבעלה – הנתבע והאם הם בני זוג, השיבה: "...בסדר, אבל זה על שמי, אנחנו נשואים, בגלל זה אנחנו ביחד אבל זה שלי נרשם על שמי" (עמ' 14, ש' 6). בתשובה לשאלה נוספת מדוע נרשמו הזכויות על שמה בלבד השיבה: "...כן. זה יותר בטוח בשבילי כשזה על שמי. בגלל שהיה הרבה סכסוכים... הוא עשה עסקים עם אנשים שלא אהבתי" (שם, ש' 8-6). הנה כי כן, רישום הזכויות על שם הנתבעת (בחלקים שיוחדו לה), לבדה, נעשה נוכח סכסוכים של הנתבע עם גורמים שונים ומשסברה שכך יותר בטוח.

54. על פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. החזקה בדבר השיתוף בזכויות נלמדת מאופיים של חיי הנישואים וחלה על כל הנכסים של בני הזוג ואין היא מוגבלת לנכסים משפחתיים בלבד. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (31.12.2006)).

55. בענייננו, התובעים לא הניחו ראיות כבדות משקל שיש בהן כדי לעמוד בנטל הדרוש לסתור את הלכת השיתוף, לא כל שכן מקום בו רשומות הזכויות (בחלקים הרלבנטיים) בדירות על שם הנתבעת ומשכך, והגם ששוכנעתי כי יתר הזכויות של בני המשפחה הִנן בבעלות הנתבע, אין בתשתית הראייתית שהובאה לביסוס בעלותו, כדי לסתור את חזקת השיתוף, ביחס לחלקה של הנתבעת בדירות. עם זאת, משלא נטען על-ידה אחרת, לעניין היקף זכויותיה בדירות, נוסף על אלה הרשומות על שמה, יש לייחד רק מחצית מהן ולהותירן בבעלותה הבלבדית.

56. לפיכך, הגם שאין מקום להכיר במלוא זכויותיה הרשומות בדירות כמשקפות את בעלותה, מכוח חזקת השיתוף, יש לקבל את טענתה כדי מחצית מזכויותיה הרשומות בדירות ובשיעור של 29/100 חלקים. מאידך, אין בהכרה בזכויותיה כדי למנוע קביעה נוגדת של זכויות יתר בני המשפחה הרשומות, בדירות. כללם של דברים, הנני מקבל את תביעת התובעים למתן סעד הצהרתי בדבר זכויות הנתבע בדירות בשיעור של 71/100 חלקים.

57. בעניין החברה – משלא הובאה הכחשה בכתב ההגנה, לא הוגש תצהיר של נציג מוסמך מטעמה ולא הובאה כל ראיה אחרת שיש בה כדי לסתור את טענות התובעים (ונדמה כי אף הנתבע מכיר בהם, משלא טען אחרת בתצהירו ובסיכומיו), הנני מקבל את התביעה בעניינה ומצהיר, כי מניות החברה הנן בבעלות הנתבע.

ח. סוף דבר:

58. א. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 2,100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ב. הנני מצהיר כי 71/100 חלקים מהזכויות הרשומות בדירות הִנן בבעלותו של הנתבע ומורה על עיקולם כקבוע בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל.
ג. הנני מצהיר כי הנתבע הוא הבעלים היחיד והבלעדי של החברה.
ד. הנתבע יישא בהוצאות המשפט בסך של 50,000 ₪ וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך של 200,000 ₪ (כולל מע"מ). יתר הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך-דין, יחד ולחוד עם הנתבע, בשיעור של 10% מהסכומים שנקבעו לעיל.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 22









א בית משפט מחוזי 20955-05/12 יחזקאל ביניש, עו"ד, נתי שמחוני, עו"ד נ' אהרון כהן, שושנה ורדה כהן, מאיר כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 09/12/2013)