פסקי דין על איאן נייג'ל דיוויס | פסקי דין על יוסף מנור | פסקי דין על אביב אלגור |

43066-01/13 א     09/12/2013




א 43066-01/13 איאן נייג'ל דיוויס נ' יוסף מנור, אביב אלגור








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 43066-01-13 מנור נ' אלגור ואח'

תיק חיצוני
:




מספר בקשה:
6

בפני

רשמת - כב' השופטת
אסתר נחליאלי חיאט


מבקש/ נתבע

איאן נייג'ל דיוויס

נגד


משיב
/ תובע

משיב פורמאלי / נתבע


יוסף מנור
אביב אלגור



החלטה


1.
בקשת הנתבע 2, מר איאן נייג'ל דייויס, שמקום מושבו בלונדון (להלן: "דייויס") לבטל את היתר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט – היא הבקשה נשוא ההחלטה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ראיתי להעתר לבקשה ולבטל את היתר ההמצאה.

2.
ביום 23.1.13 הגיש התובע, מר יוסף מנור
(להלן: "מנור") תביעה על סך 6.5 מליון ₪ נגד מר אביב אלגור
(להלן: "אלגור") ונגד דייויס ובצידה בקשה להתיר המצאת כתב התביעה לדייויס לכתובתו שבלונדון, ובית המשפט (כב' השופטת אביגיל כהן) התיר ההמצאה.
את היתר ההמצאה ביקש דייויס לבטל.

לקראת הדיון בבקשה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני כי המצהירים לא יחקרו והצדדים ישלימו טיעוניהם בדיון וההחלטה תנתן על בסיס החומר שבתיק והשלמת הטיעון.

טענות מנור
3.
מנור התקשר "במערכת הסכמית" עם חברת
investment in industry ltd.

i
3 ששמה שונה בהמשך ל"פיתוח ערבות הנגב והשפלה בע"מ" (להלן: 'החברה') שנשלטה ונוהלה במועדים הרלבנטיים על ידי אלגור ודייויס, שהם קרובי משפחה. לטענתו, דייויס היה הבעלים של מרבית מניות החברה ו"שלט" אף על מניות החברה שהחזיק אלגור, באמצעות חברות פרטיות שבשליטתם - חברת קיתרה נכסים בע"מ, חברה פרטית שאלגור מחזיק במניותיה (להלן: 'קיתרה') ואיתאקה נכסים בע"מ, חברה שדייויס מחזיק במניותיה (להלן: 'איתאקה').

4. מנור טוען שהשקיע בחברה בשתי דרכים; האחת, חתימה על הסכם לרכישת מניות שהחזיקה החברה בחברת ויטה פרי הגליל בע"מ (להלן: 'ויטה') בתמורה לסך של 1.5 מליון דולר ארה"ב. השניה, חתימת הסכם הלוואה במסגרתו הלווה מנור לחברה סך של 1.5 מליון דולר שהיה על החברה לפרוע עד ל - 1.1.05 אלא אם יוסכם אחרת בין הצדדים. לטענת מנור, היה ברור לו שמאחורי החברה עמדו שני הנתבעים, אלגור בחזית ודייויס שהוא "איש העסקים המכובד והעשיר מאנגליה" ובעל המניות העיקרי בחברה (ההסכמים צורפו כנספחים 4 ו-5 לתצהיר מנור בבקשה להיתר ההמצאה).

5. החברה לא פרעה את ההלוואה במועד שהוסכם ונחתמו הסכמים "מתקנים" שכללו מועדי פרעון חדשים, וניתנה למנור אופצית
put
למניות ויטה שנמכרו לו תמורת סך של 1.5 מליון דולר בכפוף למשלוח הודעה על מימוש האופציה במועדים שקבעו הצדדים (להלן: 'הסכם האופציה').
מנור טוען כי פעל בהתאם להסכם האופציה ושלח לחברה ביום 5.9.05 הודעה על רצונו לממש את האופציה; אלא שביום 1.4.06, יום לאחר המועד לביצוע השלב הראשון למימוש האופציה, מסרה החברה הודעת סירוב למימוש האופציה, מאחר שלטענתה, במועד בו אמור להתבצע שלב המימוש הראשון היה תלוי נגד מנור צו כינוס, שמשמעו כי המניות נשוא האופציה אינן 'נקיות' מזכויות צד ג' "ועל-כן נחשב הדבר כאילו לא מומשה האופציה והיא בטלה". מנור הבהיר כי אמנם בנק לאומי הגיש בקשה לצו כינוס נגדו, ביום 6.2.06 (במועד שלאחר הודעתו על מימוש האופציה) אך בקשת הבנק למתן צו הכינוס נמחקה (כאמור בפסיקתא מיום 27.4.06 נספח 10 לתצהיר מנור).

הגם שמנור העמיד את הנתבעים על טעותם (ההתכתבויות בין הצדדים - נספח 13 לתצהיר מנור) התמידה החברה בסירובה לאפשר מימוש האופציה.

6. לטענת מנור, דייויס הוא שקבל את ההחלטה שלא לקיים את הסכם האופציה והיה מעורב אישית בכל הנוגע להסכמים שחתמו הצדדים, השתתף בפגישות בהן נדונו עניינים עסקיים שונים לרבות ויטה, השתתף בפגישה עם אלגור ועמו בה נדונה סוגית עיכוב פרעון ההלוואה, ואלגור ודייויס הם שעומדים מאחורי החלטות החברה שלא לקיים את הסכם האופציה, ומלכתחילה התכוונו "לגרום לחברה שלא לעמוד בהתחייבויותיה" כלפיו.

7.
נוכח סירוב החברה לקיום הסכם האופציה הגיש מנור בקשה לפירוק החברה ובית המשפט (בתיק פש"ר 1891/06) נתן צו פירוק לחברה בקבעו כי במועד הרלבנטי המניות (שהיו בבעלות מנור) היו נקיות מזכויות צד ג'. לאחר שהחברה ערערה על צו הפירוק (ע"א 312/07) הופנה הסכסוך לבורר וביום 31.7.11 ניתן פסק הבורר (כב' השופט בדימוס ישי לויט - נספח 15 לתצהיר מנור) שקבע כי החברה לא עמדה בהתחייבויותיה בהסכם האופציה מסיבות כלכליות גרידא וחויבה לשלם למנור את מלוא התמורה בגין המניות כנגד העברתן נקיות מזכות צד ג' כלשהי.

הגם שדייויס לא היה צד להליך הבוררות ואף טען כי לא ידע על הליך הבוררות עד להמצאת כתב התביעה דנא, טוען מנור כי דייויס היה מודע להליך הבוררות, וכי החלטת החברה לא לאפשר מימוש האופציה "נעשתה תוך התייעצות וקבלת הנחיות" מדייויס, זאת למד מנור מעדות אלגור בבוררות שהעיד כי הסכם האופציה אושר על ידו ועל ידי דייויס "שהיו הדירקטורים היחידים בחברה".
סמוך לאחר מתן פסק הבוררות פנו אלגור ודייויס, באמצעות חברות שבשליטתם לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה לפירוק החברה בשל חובות החברה לחברות שבשליטתם, ובמסגרת פר"ק 20988-09-11, נתן בית המשפט המחוזי בנצרת צו לפירוק החברה.

8. על בסיס הנטען על ידו, מבקש מנור ליחס לדייויס את התנערות החברה ממילוי הסכם האופציה וטוען כי קמה לו זכות תביעה אישית נגד דייויס שהוא 'בעל המאה' ומשכך גם 'בעל הדעה' "וההחלטות הנוגעות לחברה התקבלו דרכו ובאישורו". לטענת מנור התרשל דייויס במילוי תפקידו, פעל בניגוד לחובות החלות עליו כמנהל החברה תוך תקווה "כי מסך ההתאגדות של החברה ישמש לו כר מגן לפעילות חסרת תום לב... באופן זה, רקם, יחד עם אלגור, תחבולה שתכליתה התנערות וביטול של חובת החברה לעמוד בהסכם האופציה שנחתם" בין הצדדים (סעיף 38 לתצהיר מנור).
מנור טוען שהנתבעים יחדיו היו "הרוח החיה" מאחורי פעילות החברה, הם שקיבלו את ההחלטות לרבות ההחלטה שלא לקיים את הסכם האופציה, וכי הגם שהחברה חתמה עמו על ההסכמים היה זה בתיאום עם דייויס.

לטענת מנור השקיע בחברה על סמך מצגי הנתבעים שהטעו אותו כפי שגם עשו ביחס לניהול עסקים נוספים שקשורים במישרין או בעקיפין לחברה ואליהם.

טוען מנור כי לחברה לא היתה כל כוונה לקיים התחייבויותיה החוזיות וכי הנתבעים לא עשו מאומה לגייס את הכספים לקיום הסכם האופציה. מנור למד על תוכנית המרמה של הנתבעים כלפיו, בין היתר, מכך שהחברה לא הציגה בהליך הבוררות חוות דעת בדבר "אי טהירותן של המניות" ובדבר "היותה של בקשת הכינוס משום טעם מספק להעלאת סירוב לפעול על פי הסכם האופציה מבחינתה של החברה או בדבר היכולת של החברה לסגת במצב דברים נתון מהתחייבות מפורשת שנטלה על עצמה" (סעיף 53 לתצהיר מנור), וכשהנתבעים הבינו כי כדי למלא את התחייבויות החברה יש לשלם למנור סכומי כסף העולים על שווי המניות נשוא הסכם האופציה "רקמו השניים תכנית ולפיה תסוכל הוצאתו לפועל של הסכם האופציה בדרכי תחבולה, שלא כדין, בניגוד לחובות החלות על החברה על פי ההסכם, ועליהם –מכח הדין" (סעיף 57 לבקשה למתן היתר ההמצאה).
לאור האמור, סבור מנור כי יש לו עילת תביעה טובה נגד דייויס, ויש להטיל עליו אחריות אישית מכח דיני הנזיקין ודיני החוזים, ואין לו חסינות מפני תביעה רק בגלל היותו אורגן בחברה.
מנור סבור כי הצגת דייויס כ"איש עסקים עשיר ומכובד העומד מאחורי פעילות החברה והיותו של אלגור אותה עת איש עסקים מכובד בנוף העסקי הישראלי" (סעיף 45 לבקשה למתן היתר ההמצאה) גרמו לו להכנס לעסקה מתוך אמונה שדייויס ינהג בתום לב ובמקצועיות, אך דייויס כשל והתרשל במילוי תפקידו כמנהל החברה תוך הפרת חובת הזהירות שלו כלפי מנור ומעשיו אלה עולים כדי תרמית, מצג שווא וגרם הפרת חוזה בהתאם לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כך גם חלה עליו חובה לנהוג בתום לב בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), אך הוא לא פעל כמתחייב.
לטענת מנור, היתר ההמצאה מבוסס כדבעי בחלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות") כדלהלן:
א.
תקנה 500(7) לתקנות, משנעשו המעשים והמחדלים של הנתבעים בישראל, לרבות ניהול משא ומתן עם מנור בחוסר תום לב.
ב.
תקנה 500(10) לתקנות מאחר ש"מסכת עובדתית הקושרת בין המשיב (דייויס –א.נ.ח) לבין אלגור והחברה, אשר גרמה בסופו של יום לנזקי המבקש" (סעיף 88 לבקשה), וצירופו לתובענה נדרש להכרעה "עובדתית ומשפטית משותפת" וההיתר יסייע לקיום דיון הוגן ויעיל שכן התביעה עוסקת בעילות משותפות כלפי הנתבעים.
ג.
תקנה 500(4)(א) ו-(ב) מאחר שההסכמים נשוא התובענה נערכו בישראל וכוללים תנאי כי "דיני מדינת ישראל יחולו על הסכמים אלה ועל כל עניין הקשור והנוגע בהסכמים והנובע מהם, לרבות פירושם ו/או ביצועם ו/או הפרתם ו/או ביטולם, וכן נקבעה סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לבית המשפט המוסמך בעיר ת"א" (סעיף 92 לבקשה); גם אם דיוויס לא חתום על ההסכם וגם אם לא נכח בעת חתימת ההסכמים הרי שאלגור שנכח בעת חתימת ההסכמים הוא מורשה של דייויס "בכל הנוגע לניהול ענייני החברה".
מנור מוסיף שהפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדיון בתובענה נגד דייויס, כיוון שמירב הזיקות נוטות בבירור לכיוון הפורום הישראלי.

טענות דייויס

9.
דייויס טוען, כי יש לבטל את היתר ההמצאה וכי כל שעומד מאחורי התובענה ובקשת היתר ההמצאה הוא "נסיון בוטה מצד המשיב (מנור –א.נ.ח) להטעות (חלילה) את בית המשפט הנכבד בהצגת מסכת דברים עובדתית שגויה ומטעה....." וכי רצונו של מנור "כנושה של חברה שנקלעה להליכי פירוק לגבות את חובו בכל מחיר גם בהיעדרה של יריבות בינו לבין המבקש – תורגם לכדי תובענה מופרכת ובקשה להיתר המצאה הנתמכת על אדנים עובדתיים כוזבים, והכל תוך התעלמות ממסך ההתאגדות של החברה..." (סעיף 7 לבקשה לביטול היתר ההמצאה).

10. לטענת דייויס הוא כלל לא היה דירקטור ו/או נושא משרה ו/או מורשה חתימה בחברה (סעיפים 2- 4 לתצהיר דייויס), וההסכמים נשוא התביעה נחתמו על ידי אלגור, כנושא משרה יחיד בחברה.

דייויס דוחה את הטענה כי היה חלק מתרמית נטענת וכן מבהיר כי אינו אחראי לכך שניתן צו לפירוק החברה (סעיפים 8 ו- 10 לתצהיר דייויס); לדבריו, מנור אינו עושה אבחנה בין התחייבויות החברה וממצאים שנקבעו ביחס אליה במסגרת הליך הבוררות לבין הנתבעים עצמם שלכל אחד מהם אישיות משפטית נפרדת– ובדרך זו, של ערבוב בין החברה לבין דייויס, מבקש ליחס לנתבעים "כוונה, התחייבות, מחדל וכיו"ב..." והכל כשדייויס כלל לא נטל חלק בהליך הבוררות, כלל לא ידע על קיומו עד להמצאת כתב התביעה לידיו (בהליך דנא) (סעיף 9 לתצהיר דייויס) וכלל אינו קשור לאותו הליך. דייויס מדגיש כי מנור מעולם לא פנה אליו בדרישה כלשהי ביחס להחלטת החברה לסרב למימוש האופציה וגם לא ביחס לבוררות.

11. בנוסף טוען דייויס כי לא התמלאו התנאים למתן היתר המצאה בהתאם לתקנות, לא תנאים עובדתיים ולא איזו מבין חלופות תקנה 500 לתקנות.
אשר לתקנה 500(4) – לא נחתם כל הסכם עם דייויס וההסכמים שנחתמו הם בין החברה לבין מנור, ודייויס כלל לא נטל חלק במו"מ לקראת החתימה על ההסכמים.
כך תנאי תקנה 500 (10) אינם מתקיימים שכן תנאי לקיומה הוא שהתביעה נגד הנתבע הישראלי (אלגור) הוגשה כהלכה, ואילו בנסיבות הוגשה התביעה נגד אלגור שלא כהלכה מפאת היעדר עילה, מניעות והשתק, היעדר יריבות ועוד, ואין הצדקה לצירוף דייויס לתביעה.
ובאשר לתקנה 500(7) לתקנות נטען כי דייויס כלל לא כיהן כדירקטור ומנהל בחברה; המערכת ההסכמית התקיימה בין מנור לחברה כשדייויס לא נטל בה חלק; דייויס הוא בעל מניות בחברת איתאקה ולא חלה עליו חובת זהירות כלפי מנור שהוא צד שלישי ולכל היותר נושה של החברה. כך נטען כי אין כל יריבות בין מנור לדייויס ולא הובאה כל ראיה בדבר מעשה או מחדל של דייויס נגד מנור בתחום מדינת ישראל.
12. דייויס גם טוען כי התביעה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב שכן עילת התביעה הנטענת נולדה כנטען ביום בו קיבל מנור את מכתב הביטול בגין האופציה שנתנה לו (2.4.06) והתביעה הוגשה בחלוף קרוב ל- 7 שנים מיום היווצרות העילה הנטענת. שיהוי זה מקשה על דייויס להתגונן מפני התביעה ומקשה את בירור עובדות התביעה, שבעתיים כך כשמנור אף לא טרח לצרף את דייויס להליכים שניהל נגד החברה דבר המעיד על חוסר תום לב של מנור.

לדייויס טענות נוספות, ולא ראיתי לפרטן, רק לציין כי העיקריות שבהן הובאו לעיל.
הכרעה
13.
כפי שציינתי, לאחר עיון בטענות הצדדים, ראיתי לבטל את היתר ההמצאה.

את הבקשה להיתר המצאה בסס מנור על תקנות 500 (4) , 500 (7) ו- 500 (10).

האם התנאים שבתקנות הללו מתקיימים?
לבחינת השאלה יש לבחון את עילת התביעה שיש למנור נגד דייויס, כך בהתאם להלכה בע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ'
cae electronics ltd.
–(להלן: "הלכת אשבורן"):
"ראוי להרחיב מעט בנושא מידת ההוכחה הדרושה, ככל שזו נוגעת לעילת ההמצאה ולעילת התובענה. כאמור, על מבקש היתר המצאה מחוץ לתחום להראות הן כי עניינו בא בגדר עילות ההמצאה המנויות בתקנה 500, והן כי עומדת לו עילה לגופו של עניין. הפסיקה האנגלית הבחינה בין רמת ההוכחה הנדרשת לצורכי עילת ההמצאה, לעומת רמת ההוכחה הנדרשת לגבי עילת התובענה גופה (
seaconsar far east ltd. v. bank markazi jomhouri islami iran [1994] 1 ac 438
(להלן - עניין
seaconsar
); ראו גם זוסמן, עמ' 248-247; קונפינו-שר, עמ' 46). כאשר בוחן בית המשפט את עילות ההמצאה, עליו לבחון האם למבקש "תביעה הראויה לטיעון" (
good arguable case
). זוהי רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברות. בצד הבחינה של עילת ההמצאה, על בית המשפט לבחון את עילת התובענה גופה. לעניין זה נקבע בעניין
seaconsar
, כי על בית המשפט להשתכנע שמתעוררת "שאלה רצינית" שיש לדון בה
(ראו למשל, זוסמן, עמ' 247)".
בנסיבות המקרה דנא, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים על נספחיהן, לא שוכנעתי כי התביעה נגד דייויס מצדיקה מתן היתר ההמצאה, מאחר שהתשתית העובדתית שהניח היא נגד החברה ואילו בהיתר המבוקש טוען מנור את טענותיו נגד דיוויס באופן אישי.

14. תביעת מנור מבוססת על הטענה כי לדייויס כדירקטור וכנושא משרה בחברה אין חסינות מפני אחריות אישית ומשכך, הוא אחראי כלפי מנור בעילות מדיני החוזים ומדיני הנזיקין.

אין ספק כי אורגן בחברה אינו חסין מפני תביעות אישיות ככל שאכן יוכח, או למצער תונח תשתית עובדתית כי ביצע באופן אישי עוולה בנזיקין או כי פעל בחוסר תום לב וניתן להטיל עליו (ככל שיוכח כך) אחריות אישית (בענין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קארסקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661), אלא שבנסיבות דנא לא הובאו ראיות לתמוך את הטענה כי דייויס הוא נושא משרה ו/או דירקטור בחברה, ואת טענותיו מנסה מנור לבסס על 'תחושותיו'.
15. מעיון בדו"ח רשם החברות (נספח 2 לתצהיר מנור) עולה כי בעלי המניות של החברה הן קיתרה ואיתאקה וכי מנהל החברה הוא אלגור. אין כל ראיה לתמיכה בטענה כי דייויס ניהל את החברה, וכאמור טענה זו היא פרי תחושות מנור.

בדיון שהתקיים ביום 20.10.13 טען ב"כ מנור כי דייויס "לא נושא משרה רשמי הוא נושא משרה מכח ההגדרה שבחוק החברות שכן הוא מניע את המהלכים והחוק קובע שמי שמניע את המהלכים הוא נושא משרה". גם בתגובת מנור לבקשה לביטול היתר ההמצאה חזר וטען כי דייויס שימש "דה פקטו כנושא משרה ו/או דירקטור בחברה זו" (סעיף 54 לתגובה לבקשת לביטול היתר ההמצאה), ואולם טענות אלה לא נתמכו במסמכים וגם אינן מתיישבות עם דו"ח רשם החברות ממנו עולה כי אלגור הוא היחיד שרשום כמנהל החברה. טענות מנור כי דייויס הוא שקיבל בפועל את ההחלטות ביחס לחברה לא נתמכו בכל ראיות ולכל היותר "זו תחושתו".

אף מנור עצמו מציין כי דייויס לא נכח בעת החתימה על ההסכמים, כפי שאכן עולה כי דייויס אינו חתום על ההסכמים וכי החברה היא שחתמה על ההסכמים עם מנור.

גם שלושת הפגישות שלטענת מנור התקיימו בינו לבין דייויס היו בנוכחות אנשים נוספים, ואין בהן ללמד על מעורבות של דייויס בהסכמים נשוא התביעה ו/או על היות דייויס נושא משרה בחברה בפועל – שבעתיים כך כאשר קיימת מחלוקת לגבי אופי הפגישות הנטענות, כך לטענת מנור מדובר בפגישות עסקיות ולטענת דייויס, מדובר בפגישות חברתיות, בהם נכחו כאמור אנשים נוספים שאין להם כל קשר להסכמים.

זאת ועוד, מנור עצמו מודה שההסכמים נערכו במעורבות ישירה של אלגור (סעיף 44 לתצהיר מנור) אך לטענתו נערכו ב"תיאום" עם דייויס, אלא שאין כל תמיכה לטענת ה"תיאום", ומסקנת מנור כי היה "תיאום" אינה נתמכת בכל ראייה חיצונית ונראה כי אף היא מבוססת על תחושות מנור וממילא אין בתחושה זו לסתור את טענות דייויס.

לא רק זאת אלא שמנור בעצמו טוען שסיכום "עסקאות קניית המניות ומתן ההלוואה, נשוא ההסכמים השונים" (סעיף 44 לתצהיר מנור) נעשו עם אלגור; אכן מנור טוען שדייויס "אישר" את ההסכמים עימו, לרבות הסכם האופציה נשוא התובענה דנא, אלא שאת טענתו מבסס על 'היותו מנהל החברה' וכפי שכבר ציינתי טענה זו אינה נתמכת בראיה כלשהי ולא הוצג כי דייויס הוא מנהל החברה - אלא להפך, הרישומים של החברה מעידים אחרת - כי דייויס אינו מנהל בחברה כפי שהצהיר ולא נסתר, ובתצהירו אף הדגיש כי כלל לא נטל חלק במו"מ לקראת חתימת ההסכמים נשוא התביעה (סעיף 6 לתצהיר דייויס) וכי פגש במנור בסך הכל פעמיים בנסיבות חברתיות וכלל לא עסקיות.
16. בהעדר ראיות ל'תחושות' מנור ניסה לבסס את טענתו על עדות אלגור בבוררות שדייויס לא היה שותף להליך ומשכך גם לא היתה לו הזדמנות לחקור את אלגור, ממילא אין מנור יכול לבסס את טענתו כי אלגור העיד שדייויס היה מנהל בחברה וההחלטות התקבלו על ידי דייויס שכן בתצהירו בהליך זה (שצורף לתשובת דייויס לתגובת מנור לבקשת הביטול) הצהיר אלגור כי דייויס לא כיהן כנושא משרה, לא היה חבר בדירקטוריון החברה ולא היה מורשה חתימה. כן הוסיף אלגור שלא זכור לו שהוא נכח בפגישה שהתקיימה בין דיוויס למנור ושבמסגרתה דנו בעסקי בעסקי ויטה או החברה.

כאמור, מנור לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענה כי דייויס ניהל את החברה ומתדפיס רשם החברות עולה כי אלגור הוא היחידי שרשום כמנהל החברה.

כך גם הטענות של מנור כי דייויס היה 'הרוח החיה' מאחורי החברה, כי "חלקו" היה כפול מחלקו של אלגור וכי מניות אלגור היו שייכות למעשה לדייויס לא נתמכו בראיות ואף אינן מתיישבות עם דו"ח רשם החברות (נספח 2 לתצהיר מנור) ממנו עולה כי מניות החברה הוחזקו על ידי החברות קיתרה ואיתאקה.

17. לזאת להוסיף, כי
את מכתב מימוש האופציה (נספח 8 לבקשה למתן היתר ההמצאה) שלח מנור לחברה באמצעות אלגור ולא באמצעות דייויס, מכאן ש'בזמן אמת' אף מנור ידע כי אלגור הוא שניהל את החברה כפי שמתיישב עם דו"ח רשם החברות שאלגור הוא מנהל החברה. גם מכתב מנור מיום 5.3.06 (נספח 11 לבקשה למתן היתר ההמצאה) נשלח לחברה באמצעות אלגור; יאמר כי לא הוצגה כל תכתובת בין דייויס למנור והדברים מדברים בעד עצמם.

לאור המפורט, יאמר כי לא מצאתי ממש בטענות מנור שדייויס היה נושא משרה ו/או דירקטור בחברה וניהל אותה בפועל, והתרשמתי כי מדובר ב'תחושות' מנור בלבד.

18.
אני רואה להוסיף, שטענות מנור במהותן מכוונות נגד התנהלות החברה שעימה התקשר בהסכמים נשוא התביעה, לרבות הסכם האופציה. כך למשל, טוען מנור כי "החברה לא טרחה להשיב ולו לפנייה אחת שלי (מנור –א.נ.ח) בדבר רצוני לממש את זכותי לפי הסכם האופציה..." (סעיף 54 לתצהיר מנור).כך למשל, נטען כי מרגע שנמסרה הודעת מנור על רצונו לממש את האופציה "חלה על החברה" חובה לשלם את תמורת האופציה בשלושה תשלומים בהתאם להסכם האופציה (סעיף 58 לתצהיר מנור). ואף מנור בעצמו מייחס לחברה את הטענה שלא היתה כל כוונה לקיים את הסכם האופציה וכי החברה היא ש"נמנעה מלבצע את פסק הבוררות" ולא שילמה את תמורת המניות נשוא הסכם האופציה (סעיף 63 לתצהיר מנור).

החברה היא שחתמה על הסכם האופציה עם מנור ולא דייויס ו/או אלגור אישית ונראה כי עובדה זו נשתכחה ממנור כפי שנשתכח ממנו עקרון האישיות המשפטית הנפרדת כאשר טען כי לדייויס עצמו לא היתה כוונה לקיים את הסכם האופציה והוא עצמו לא נקט בכל פעולה לגיוס הכספים נשוא הסכם האופציה. להדגיש, כי דייויס אישית לא היה צד להסכם האופציה נשוא התביעה ואף הצהיר כי אין לו כל טענה לזכות בהתאם לחוזה (סעיף 8 לתצהיר דיוויס).

19. לציין כי אף מנור עצמו טוען בתגובתו לבקשה לביטול היתר ההמצאה כי לאחר מתן פסק הבוררות פנה לב"כ החברה "לצורך מימוש פסק הבוררות. רק לאחר שכלו כל הקיצין והמשיב (מנור –א.נ.ח) לא הצליח לממש את פסק הבוררות שנפסק לטובתו, נאלץ המשיב להגיש את התובענה דנן כנגד המבקש (דייויס- א.נ.ח) ואלגור" (סעיף 109 לתגובת מנור לבקשת ביטול היתר ההמצאה).


דברים אלה של מנור מבססים את התרשמותי כי בשל הקושי הנטען לגבות את הסכום שנפסק לזכות מנור בפסק הבורר (החברה מצויה בפירוק) החליט מנור לנסות ולגבות את פסק הבורר מבעלי המניות של החברה בדרך של טענות מטענות שונות שאין להן כל עיגון בחומר הראיות גם לא בדין. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת דייויס כי מנור אינו עושה אבחנה מתחייבת בין החברה לבין הנתבעים, ובוחר לייחס לנתבעים את הקביעות שנקבעו ביחס לחברה במסגרת הליך הבוררות, כמו גם הטענה לפיה "הררי המלל העולים מן הבקשה, באמצעותם מבוקש ליצור יריבות כלשהי בין המשיב (דייויס- א.נ.ח) לבין המבקש (מנור –א.נ.ח), ובדרך זו לאפשר קבלת היתר המצאה אליו – אינם נתמכים הלכה ולמעשה באיזה מנספחי הבקשה להיתר המצאה, ולמעשה – אינם נתמכים בדבר.." (סעיף 34 לבקשה לביטול היתר ההמצאה).

20.
כדי לבסס את עילת התביעה האישית טען מנור טענות בדבר תרמית ומצג שווא של דייויס ובכלל זה טענות לפיהן דייויס "הוציא" כספים מהחברה עת רכש מהחברה מניות של ויטה בתמורה לסך של 8 מליון ₪ בלבד שעה שעוד באותו היום רכשה החברה את אותן המניות בתמורה לסך של 16 מליון ₪, וכן טענות לפיהן דייויס רקם תוכנית במטרה לא לקיים את הסכם האופציה מתוך שיקולים כלכליים. ואולם, כדרכו, נטענות טענות מנור בכלליות ובעמימות ואינן מבוססות על ראיות שיכולות להיות חומר לכאורי מספק לצורך ביסוס עילה אישית נגד דייויס ואף לא לצורך ביסוס היתר המצאה אל מחוץ לתחום. כך למשל טען בדיון שהתקיים ביום 20.10.13 כי "אנו טוענים שמר דייויס, כבעל שליטה בחברה, כמי שנושא משרה בפועל, פעל בתרמית, ברשלנות".
וכן כי:
"לנו יש תביעה במהותה נזיקית נגד בעל שליטה בחברה שיש בסה"כ שני בעלי מניות, אם לא אחד. חברה פרטית, לא ציבורית. שני בעלי מניות, שלטענתנו פעלו בתרמית ולכן לנו התובעים יש עילת תביעה ישירה נגדם למרות שלכאורה החברה היא זו שפעלה. המסך התאגידי לא פוטר אותם"
(עמ' 4 לפרוטוקול).
הנה כי כן, מנור עצמו מבהיר כי התביעה נגד דייויס נשענת על פעולות תרמית נטענות שביצע בכח היותו בעל מניות. על המבקש לייחס לבעל מניות חוב של החברה לעמוד בתנאים מסוימים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") שבהתקיימם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות. בנסיבות דנא, לא טען מנור שיש להרים את מסך ההתאגדות בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות – להיפך – בדיון שהתקיים בפני
טען ב"כ מנור כי "אנחנו לא טוענים להרמת מסך בכלל. הרמת מסך לא נזכרת בכתב התביעה ולו פעם אחת" (עמ' 4 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, בהן מחד נטענות טענות לתרמית שביצע דייויס כבעל מניות בחברה (סוגיה שהיא עצמה טעונה בירור נוכח העובדה שדיוויס אינו מחזיק במניות החברה במישרין אלא באמצעות חברת קיתארה) ומאידך לא נטען כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות (בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות) שממילא לא בוססו התנאים להרמת מסך בהתאם לחוק החברות, אני מקבלת את טענת דייויס בתשובתו לתגובת מנור לבקשת ביטול היתר ההמצאה, כי מנור "מבקש לדלג על המשוכה ולהרים בפועל את מסך ההתאגדות נגד כלפי המבקש (דייויס –א.נ.ח)...מבלי לעמוד בתנאיו של סעיף 6 לחוק החברות".
מכל אלה, לא שוכנעתי כי לגופו של ענין עומדת למנור עילת תביעה טובה הנדרשת נגד דייויס (הלכת אשבורן).
21. ואשר לתחולת תקנות 500(4), 500(7) ו-500(10).

תקנה 500(10) לתקנות קובעת כי בית משפט רשאי להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט במקרה בו:
"האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה".
בבקשה טען דיוויס בהרחבה לענין היעדר עילת תביעה נגד אלגור (הוא ה 'האדם האחר') וטען בין היתר, כי גם יש לסלק על הסף את התביעה שהוגשה נגד אלגור, אלא שאינני נזקקת לטענות אלה לאור דברי שלעיל כי כלל לא שוכנעתי שיש למנור עילת תביעה טובה נגד דייויס וממילא לא שוכנעתי שדייויס הוא בעל דין דרוש ו/או נכון בתביעה דנא. דייויס אינו מנהל החברה, כך לפי הרישום ברשם החברות, גם לא הוצג מסמך כלשהו לביסוס טענה שיש בה לסתור את טענת דייויס כי אינו מנהל החברה, דייויס גם לא חתום על ההסכמים נשוא התביעה וטענותיו כי לא ניהל מו"מ לכריתת ההסכמים עם מנור לא נסתרו, גם לא הובאו כל ראיות לכאוריות לטענות מנור כי "המעשים והמחדלים שגרמו לנזקיו של המשיב (מנור –א.נ.ח) נעשו על ידי שניהם במשותף" (סעיף 74 לתגובת מנור לבקשת לביטול היתר ההמצאה).
זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענות מנור כי דייויס היה ה"רוח החיה" שמאחורי החברה, למעט 'תחושות' מנור. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי דייויס הוא בעל דין דרוש או נכון בהליך דנא.
להבהיר, כי אלגור, שלא כמו דייויס, היה מנהל החברה בעת הרלבנטית וככל שיש ממש בטענות נגדו (ואינני קובעת דבר ביחס לעילת התביעה כלפי אלגור) אין בכך כדי להכשיר צירופו של דייויס להליך – כמי שאין ראיות כי היה נושא משרה ו/או מנהל בחברה (לא לפי דו"ח רשם החברה ואף לא בפועל).

22. את הטענה להמצאת התובענה בהתאם לתקנה 500(4)(א) ו-(ב) ראיתי לדחות. תקנה זו קובעת שבית המשפט רשאי להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט במקרה בו:
"התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:
(א)
החוזה נעשה בתחום המדינה;
(ב)
החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או מתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה;"
תנאי להחלת תקנה 500(4) הוא קיומו של חוזה בין הצדדים שההפרה נטענת לגביו, ורק אם שוכנע בית המשפט בדבר קיומו של חוזה, יוכל להעתר לבקשה, שהרי מדובר בצעד דרסטי בו מרחיב בית המשפט את תחום שיפוטו אל מחוץ לתחומו הטבעי, ונוטל לעצמו סמכות בעניינו של נתבע זר, ומשכך לא בכדי נקבע כי "יש לפרש ספק, המתעורר בקשר לבקשה להמצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט, לטובת הנתבע הזר, תוך סירוב ליתן את ההיתר" [ראו: א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 542; כן ראו בר"ע 210/81
holz&sohn-rapid
נ' שעין פ"ד לו (3) 633].
כפי שפורט, אין מחלוקת כי לא נחתם חוזה בין מנור לדייויס. מנור עצמו, מבקש ללמוד על נסיבות חתימת ההסכמים ומתוכם להסיק על מעורבות דייויס, או על חתימת ההסכמים ע"י מורשה; בבקשה למתן היתר המצאה מציין כי: "אין ולא יכול להיות חולק כי ההסכמים שנערכו בין המבקש (מנור- א.נ.ח) לבין החברה..." נוצרו בישראל, וכדי להחיל את התקנה דנא על ענייננו, טען מנור כי דייויס היה מעורב בחתימת ההסכמים בינו לבין החברה וכי אלגור, שנכח בעת חתימת ההסכמים נשוא התביעה, היה מורשה של דייויס "בכל הנוגע לניהול ענייני החברה". להדגיש כי מנור לא הביא כל ראיה לבסס את הטענה כי אלגור היה "מורשה" של דייויס לניהול ענייניו בישראל והסתפק בהבאת תחושותיו ומסקנותיו. להזכיר פעם נוספת, אלגור רשום כמנהל החברה ומתוקף האמור היה נוכח בעת חתימת החוזה בין מנור לחברה.
ההסכמים נשוא התביעה, לרבות הסכם האופציה, נחתמו בין מנור לחברה; דייויס כלל לא היה צד להסכם, וממילא לא התמלאו תנאי תקנה 500(4) לתקנות ולא ראיתי להתיר ההמצאה אל מחוץ לתחום בהסמך על תקנה זו.

23. גם את טענות מנור לתחולת תקנה 500(7) לתקנות ראיתי לדחות.
בהתאם לתקנה 500(7) לתקנות, רשאי בית משפט להתיר המצאה אל מחוץ לתחום כאשר: "(7) התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה;"
על מנור היה להניח תשתית לכאורית ל'מעשה או מחדל בתחום המדינה' ולא להתמיד בדבריו ולטעון טענות כלליות עמומות וסתומות, בהן אין די.
הנטל להוכיח בראיות לכאוריות, ביצוע מעשה או מחדל מוטל על מנור המבקש להמציא את התובענה אל מחוץ לתחום השיפוט; כך מוטל על מנור להיות ברור ולהגדיר את המעשה או המחדל ואת התרחשותו בישראל וזאת לא עשה מנור. אומר כי מנור לא ביסס ולו ראשית ראיה להחלת תקנה 500(7) לתקנות ולא די במחדלים נטענים של החברה כדי להרחיב את תחולת התקנה על דייויס.
אין ספק כי מנור ניסה באמצעות טענות כלליות, לייחס לדייויס מעשים ומחדלים של החברה ועל בסיסן ביקש להמציא לו את התובענה, ואולם לכל אורך הבקשה ומכל החומר שהוצג לא מצאתי ביסוס לטענות כלפי דייויס מלבד תחושות מנור כי 'דייויס הוא הרוח החיה'.
ברור כי אין די באלה כדי להרחיב את סמכות בי"מ ישראלי על זר המתגורר בלונדון, גם אם יש לו קשר עסקי כזה או אחר המתנהל בישראל.

24.
מכל האמור לא שוכנעתי שיש למנור עילת תביעה רצינית נגד דייויס ובין היתר לא שוכנעתי כי דייויס האיש ביצע מעשה / מחדל נגד מנור וכאמור לא די באמירות עמומות וכלליות כי דייויס באופן אישי אחראי להפרת התחייבויות החברה ולמצער היה על מנור להניח ראיות לכאוריות לתמיכה בטענות אלה (גם אם היה עובר את המשוכה של הרמת מסך, שאף לא נתבקשה בעניננו).
אין ספק כי טענות מנור הן טענות נגד החברה, טענות שנולדו בשל כך שהחברה לא קיימה את פסק הבורר ולא שילמה לו את החיובים שנפסקו נגדה, ואולם תביעה ישירה כלפי בעל מניות, רק בגלל היותו בעל מניות, אינה הדרך הראויה לגבות את פסק הבורר שניתן נגד החברה. לציין כי עיינתי בשלל הטענות שטען מנור ולא ראיתי להתייחס לכולן משלא מצאתי בהן ממש וממילא לא שוכנעתי שיש בהן כדי לשנות החלטה זו.
כאמור, לא רק שדייויס כלל לא היה צד לבוררות הרי שמהחומר עולה כי החברה היא שחתמה על ההסכמים נשוא התביעה ולא דייויס ועולה בבירור כי משלא עמדה החברה בהתחייבויותיה מנסה מנור לייחס את התנהלותה לדייויס; לאלה לא נמצא עיגון בראיות הלכאוריות גם לא בדין. זאת ועוד, לא רק שדייויס אינו חתום על ההסכמים נשוא התביעה הרי שגם לא הובאה כל ראיה לכאורית ממנה ניתן היה ללמוד כי דייויס היה צד למו"מ שהתנהל בין מנור לחברה ואין בקיומן פגישות בהן נכחו דייויס ומנור ושלגבי טיבן ואופיין קיימת מחלוקת, כדי ללמד על ניהול משא ומתן כלשהו בין דייויס למנור, שבעתיים כשהחברה היא שחתמה על ההסכם.
בנסיבות אלה, אין מקום להחיל את תקנה 500(7) בענייננו.

25. סיכומו של דבר, אני נעתרת לבקשת דייויס ומבטלת את היתר ההמצאה.
אני מחייבת את מנור (התובע) לשאת בהוצאות דייויס (הנתבע 2) בסך 15,000 ₪.


ניתנה היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.


אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי








א בית משפט מחוזי 43066-01/13 איאן נייג'ל דיוויס נ' יוסף מנור, אביב אלגור (פורסם ב-ֽ 09/12/2013)