פסקי דין על מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א | פסקי דין על אייל שמואלי

10120/08 פ     09/12/2013




פ 10120/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' אייל שמואלי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"פ 10120-08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א
נ' שמואלי




בפני

שופטת הדסה נאור


בעניין:

מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א


ע"י ב"כ עו"ד מור ברכה
המאשימה



נגד


אייל שמואלי


ע"י ב"כ עו"ד אדוה ויצמן
הנאשמים


הכרעת דין

1.
הנאשם "הומלס", חסר בית ודר רחוב, נכנס למבנה נטוש, המצוי במתחם חנויות ברחוב הירקון 169, בתל-אביב (להלן: "המבנה"), שזכויות הקניין בו רשומות ע"ש מר חי יעקב מס' דרכון אמריקאי 140250471, (להלן: "המתלונן"), שהה וישן שם בתאריך 16.3.08 ובמהלך כחמש שנים עובר לתאריך זה, ללא קבלת אישור והסכמת המתלונן.

על מעשיו אלה מייחסת לו המאשימה ביצוע עבירה של הסגת גבול פלילית, על פי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.
במענה לכתב האישום הודה הנאשם כי הבעלות בנכס אינה שלו, כי "הסיג גבול", מבחינת היסוד העובדתי של העבירה אך כפר בקיומו של היסוד הנפשי וטען כי לא נכנס למבנה ושהה בו כדי להפחיד או להקניט אלא בשל מצוקה כלכלית והעובדה כי היה חסר דיור.

3.
המסגרת הנורמטיבית
על יסודותיה העובדתיים והנפשיים, נקבעה בסעיף 447(א) לחוק העונשין שזה לשונו:
"(א)
העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו,
להקניטו, או לעבור עבירה, דינו – מאסר שנתיים:
(1)
נכנס לנכס או על פניו;
(2)
לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין"

מאחר שאין מחלוקת לגבי קיומו של היסוד הפיסי של העבירה, נדון רק במשמעותו של היסוד הנפשי, כפי שפורש ונקבע לאורך השנים בפסיקה.

בהתחשב בכך שמדובר בעבירה התנהגותית, השימוש בהגדרת היסוד הנפשי של העבירה במונח "כדי" מצביע על כך כי מדובר ביסוד נפשי של "מחשבה פלילית", במובן של שאיפה להשגת מטרה - להפחיד, להעליב, להקניט או לעבור עבירה.

המלומד יעקב קדמי בספרו על הדין הפלילים חוק העונשין (חלק שני, מהדורה מעודכנת תשס"ו, 2005

מציין כי משמעותו של המושג "להקניט" רחבה יותר ממשמעותו הלשונית של המושג "להרגיז" (שהיה בנוסח שבפח"פ 1936), וכי על פי ההלכה הפסוקה היא כוללת, בין היתר: גרימת תחושת "אי נוחות" (ת"פ (ת"א) 409/57), או תחושת "מורת רוח" (ע"פ 48/49), "הקנטה לשמה" (ע"פ (ב"ש) 291/64), או אף "פגיעה בפרטיות" (ע"פ 295/77, ע"פ 63/58).

עוד מדגיש המלומד קדמי ומציין כי "...הלכה פסוקה היא שעצם כניסתו של אדם לרשותו של אחר, בלי הסכמתו ובניגוד לרצונו, עשויה בדרך כלל להרגיזו (ע"פ 48/49), וכאן לא היו כל מסיבות שמהן אפשר היה להסיק שלא הייתה למערער כוונה כזו..." (ע"פ 151/52, ח 1038 (שפירא נ' קיפניס).

ה"מוקנט" יכול שיהיה גם תאגיד, לרבות המדינה. ה"הקנטה" מתקיימת גם אם ה"מוקנט" אינו נמצא פיזית במקום ובשעת המעשה, באופן שהוא "יוקנט" לכשייודע לו הדבר (קדמי, עמ' 990-991).

הלכה פסוקה היא כי לעניינה של עבירה זו "ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות" שקולה כנגד "כוונה", לאמור: די בכך שהעבריין יודע ברמת הסתברות גבוהה כי התנהגותו תביא ל"תוצאה" האסורה – קרי: ל"הפחדת" או "להקנטת" המחזיק, ואין צורך בחפץ מצידו באותה תוצאה. לשון אחר, גם אם המעשה נעשה לתכלית שאינה נמנית בין התכליות האסורות המפורטות בהגדרת העבירה, די בכך שהנאשם יודע, ברמת הסתברות גבוהה, שעשייתו תגרום לאחת ה"תכליות" האסורות כדי לבסס את הרשעתו.

4.
ראיות המאשימה להוכחת היסוד הנפשי, שבעבירת הסגת הגבול, מבוססות בעיקרן על עדותו היחידה של ב"כ המתלונן, עו"ד אליהו חסטר (להלן: "עו"ד חסטר"), לאחר שלא עלה בידי המאשימה להביא לעדות את המתלונן עצמו, שהינו תושב חוץ, המתגורר בניו יורק.

ראיות ההגנה, לאי קיומו של יסוד העבירה שבמחלוקת, נסמכות על עדותו של הנאשם.

עדי התביעה הנוספים העידו על עצם נוכחותו ומגוריו של הנאשם במבנה, כחמש שנים, עובר למועד הנטען בכתב האישום, עובדה שאינה מוכחשת על ידי ההגנה, ומשכך, לכאורה, לא היה בעדותם כדי לתרום ולהוסיף להוכחת או הפרכת קיומו של היסוד הנפשי, במעשיו של הנאשם.

הדגשתי לכאורה, שכן מדו"ח הפעולה שערך רס"ר צחי ברנשטיין (להלן: "השוטר") בתאריך 16.3.08, ואשר הוגש בהסכמה, עולות העובדות הבאות, שכפי שיובהר להלן תומכות בגרסתו של עו"ד חסטר:

א.
בתאריך 13.3.08 הגיש המתלונן תלונה נגד הנאשם על הסגת גבול למבנה.
ב.
בתאריך 16.3.08 הצביע עו"ד חסטר בפני
השוטר על הנאשם, בעת שהלה ישב במתחם ככר אתרים, כעל הפולש למבנה. הנאשם הודה בפני
ו שהוא מתגורר במבנה כ- 5 שנים.

גם מהודעתו של הנאשם במשטרה, בחשד להסגת גבול פלילית, שנמסרה ביום א' 16.3.08, והוגשה בהסכמה, עולה כי הנאשם אישר, שמספר ימים קודם לכן וליתר דיוק ביום ד', בתאריך 12.3.08, הגיעו אליו המתלוננים והוא אף מסר "לאנשים שבאו עם המתלוננים..." את המפתח של המבנה כדי "שיראו את המקום" וכי גם לאחר אותו מועד הוא ממשיך להתגורר במבנה ו"טוען לזכויות במקום" – זכויות אותן לא עלה בידו להוכיח.
מנגד, ביקשה ב"כ הנאשם להסתמך על עדותו של עד התביעה מר אלוני חיים (להלן: "מר אלוני"), כדי להצביע על אינטרס של עו"ד חסטר להתלונן נגד הנאשם ועל פגיעה במהימנות גרסתו, הכול כפי שיפורט בהמשך.

5.
על פי גרסתו של עו"ד חסטר, במועד בלתי ידוע במהלך שנת 2008, הגיע המתלונן ארצה וסיפר לו שבעת שביקר בכיכר אתרים, במתחם החנויות השייכות לו, על פי שטר המכר שהוגש, ראה שמישהו מתגורר במקום. למחרת אותה שיחה הלך עם המתלונן ועם קבלן הוצאה לפועל למקום. קבלן ההוצאה לפועל, בנוכחות המתלונן, הסביר לנאשם, שפתח בפני
הם את דלת המבנה, שאין לו זכות להיות במקום משום שמדובר בנכס המתלונן, "אז הנאשם מסר את המפתחות ויצא. למחרת אני ויעקב חי [המתלונן – ה.נ.] ניגשנו למקום. שוב ראינו אותו. הוא יצא ואיים ואמר שלא כדאי שנבוא לשם. הוא אמר "לא כדאי לכם לבוא לפה ואין לכם מה לעשות פה" ועזבנו את המקום... בפעם השנייה כשאני והבעלים רצינו להתקרב לשם, הוא יצא והפיל אימה".

6.
הנאשם, כאמור, אישר בהודעתו במשטרה כי מספר ימים לפני שנחקר הגיעו המתלוננים למבנה, בו המתגורר, וכי הוא אף מסר להם ולאנשים שהגיעו עמם את מפתח המבנה, אף שלטענתו מסר את המפתח רק על מנת שיוכלו לראות את המבנה.
במהלך עדותו הראשית בבית המשפט אישר הנאשם, שבשנת 2008 נפגש עם עו"ד חסטר במבנה וכך תיאר את המפגש ביניהם: "הוא בא ושאל אותי מה אני עושה במקום. אמרתי לו שאין לי לאן ללכת. הייתי במצב של חולי... הוא אמר לי שאני צריך לצאת ואמרתי שאני לא יכול לצאת כי אין לי לאן ללכת. הוא אמר שהוא ילך למשטרה. אז אמרתי שילך למשטרה, שאין לי בעיה".
לאורך כל עדותו הקפיד הנאשם להדגיש את העובדה שמדובר במבנה נטוש, מוזנח, הרוס, ושבור, שאיש לא התעניין בו, וכי נוכח מצבו הכלכלי והבריאותי והעובדה שהיה חסר מקום מגורים, נכנס להתגורר במקום, כחמש שנים לפני שעו"ד חסטר פנה אליו בשנת 2008 ואמר לו שעליו לפנות את המקום.

לאורך כל עדותו הכחיש הנאשם שהוא מכיר את הבעלים של המקום, או פגש בו, כשבתחילה אף ניסה לטעון שעו"ד חסטר הגיע לבד למבנה, פעם אחת בלבד, ורק בהמשך, לאחר חקירה נגדית חוזרת ונשנית בנקודה זו, הודה כי התקיימו שני מפגשים במבנה, בהם היה נוכח עו"ד חסטר, כשלפחות באחד מהם היו נוכחים, יחד עם עו"ד חסטר, אנשים נוספים, אך עמד על דעתו שבאף אחד מהמפגשים לא איים על איש.
על פי תיאורו, במפגש הראשון "חסטר בא עם האנשים ואני הבאתי את המפתח שיראו את המקום", אך הוסיף וטען שבמפגש זה "אף אחד לא אמר לי לצאת מהמקום. האנשים האלה לא אמרו לי לצאת מהמקום".
למפגש השני הגיע, לדבריו, עו"ד חסטר לבדו, שביקש ממנו, באותה הזדמנות, לצאת מהמבנה ואף הוסיף ואמר שהוא הולך למשטרה.

7.
על העובדה שהנאשם נכנס למבנה מוזנח, מלוכלך והרוס לא הייתה ואין מחלוקת.
אין גם מחלוקת שהנאשם נכנס להתגורר במבנה ללא הסכמת או ידיעת בעלי הזכויות הקנייניות, בידיעה שהוא עצמו לא רכש כדין כל זכות קניינית במבנה.
אין גם מחלוקת שבמועד כלשהו, במהלך שנת 2008, טרם חקירת הנאשם במשטרה, נאמר לו כי עליו לעזוב את הנכס.

השאלות שבמחלוקת הינן עובדתיות ומשפטיות.
א.
האם מצבו של המבנה והעובדה שהנאשם לא ידע למי הוא שייך, אף שלא הכחיש שלו עצמו אין זכויות קנייניות בו, אפשרו לו, מבחינת הדין הפלילי, להיכנס להתגורר במבנה ללא הסכמת וידיעת בעלי הזכויות.
ב.
האם ההוראה לנאשם לעזוב את הנכס ניתנה לו על ידי בעל הזכויות במבנה, כמחזיק בנכס או על ידי מיופה כוחו, כדין.
ג.
אם התשובות לשאלות א' וב' הינן חיוביות, מה דין המשך ישיבתו בנכס, והאם יש במעשיו כדי להפחיד, או להקניט, מחזיק בנכס, כמשמעותו בסעיף 447(א) לחוק העונשין.

8.
אפתח דווקא בניתוח הראיות לשאלה העובדתית, שהינה השאלה השנייה בסדר השאלות שבמחלוקת.
כאמור, לטענת הנאשם, עו"ד חסטר הוא שאמר לו בפגישה השנייה, אליה, לטענתו, הגיע לבד, שעליו לעזוב את הנכס.

מנגד, כאמור, לטענת עו"ד חסטר כבר בפגישה הראשונה, שהתקיימה בנוכחות בעל הזכויות, המתלונן וקבלן הוצאה לפועל, נאמר לנאשם שאין לו זכות להיות במקום, שכן מדובר בנכס פרטי של המתלונן, ושעליו לעזוב את המבנה והנאשם אף מסר לידיהם את המפתח למבנה.
למחרת, לטענתו, כשהגיע פעם נוספת, גם הפעם יחד עם המתלונן, ראו במקום שוב את הנאשם, שאף איים עליהם ועל כך הגיש המתלונן תלונה במשטרה.
על פי דוח הפעולה של השוטר, המתלונן אכן הגיש תלונה נגד הנאשם על פלישת הנאשם למבנה, וגם מספר ימים לאחר שהמתלונן הגיש את תלונתו, המשיך הנאשם להתגורר במבנה.
העובדה, שהמתלונן הגיע למבנה כמה ימים לפני חקירתו של הנאשם במשטרה, אושרה על ידי הנאשם עצמו, בהודעתו במשטרה.

מכלול ראיות המאשימה, שבבסיסן עדותו של עו"ד חסטר והנתמכות, כאמור, בדוח הפעולה של השוטר ובאמרת הנאשם במשטרה, הובילו אותי למסקנה כי הוכח עובדתית, שימים ספורים לפני שהנאשם נחקר במשטרה הובהר לו, על ידי קבלן ההוצאה לפועל, בנוכחות המתלונן ועל דעתו, שהאחרון מתנגד לשהייתו במבנה וכי עליו לפנותו.
למסקנה זו הגעתי לאחר שבחנתי את גרסת הנאשם, על זהות הגורם שהודיע לו שעליו לפנות את המבנה, אל מול גרסתו של עו"ד חסטר, שהייתה עדיפה עליי לאחר שגם מצאתי חיזוקים לאמינותה ולסבירותה.
העובדה, שהמתלונן הינו בעל הזכויות במבנה, הוכחה באמצעות שטר המכר, שהוגש כראייה, ללא התנגדות, והמלמד על זכויות המקרקעין שלו במבנה, זכויות שאין מחלוקת שהחזקה בהן לא הועברה על ידו לאחר.
גם אם לא ביקר המתלונן לעיתים תכופות במבנה, עדיין הזכות והרשות לקבוע איזה שימוש ייעשה בנכס, וזכותו למנוע מאחר מלהשתמש בנכס, לא הופקעה מידו, אלא אם נאמר שבעצם כניסתו של הנאשם למבנה, ללא קבלת רשות מהמתלונן, הופקעו זכויותיו בנכס מיניה וביה וזכות ההחזקה הועברה אליו.
דומני שתוצאה זו היא בלתי סבירה בעליל נוגדת את רוח החוק ואת כוונת המחוקק .
עצם הגשת התלונה למשטרה, על כניסת הנאשם לנכס שלא כדין, על ידי המתלונן, שהוא בעל השליטה בו, מלמדת כי המתלונן לא ויתר על זכויות ההחזקה בנכס ומחזקת את עדותו של עו"ד חסטר, לפיה הוראת הפינוי שניתנה לנאשם, כפולש, ניתנה על ידי המחזיק, כדין.
העובדה שהמתלונן לא הגיע למסור עדות אינה מאיינת את זכויותיו כמחזיק, ועו"ד חסטר שהיה נוכח, יחד עם המתלונן, במעמד בו הודע לנאשם שעליו לפנות את המבנה, יכול להעיד על אופיו של המפגש ועל התכנים שעלו בו, כעדות מכלי ראשון.
9.
ב"כ הנאשם ביקשה, בסיכומיה, לקבוע שעדותו של עו"ד חסטר אינה אמינה וכי מאחורי הגשת התלונה עמד אינטרס אישי, להעביר את חיובי הארנונה על המבנה על כתפי הנאשם. זו הסיבה לטענתה שעו"ד חסטר טען שהנאשם השתלט על כל המתחם, על 13 חנויותיו, בעוד הנאשם התגורר רק ביחידה אחת מהן.
את טענתה ביקשה לבסס, בין היתר על עדותו של עד התביעה חיים אלוני, שאישר לבקשתה את גרסת הנאשם לפיה בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד חסטר הציע האחרון לנאשם להעביר את הארנונה של הנכס על שמו תמורת סכום סמלי שייתן לו בעל הנכס.
עו"ד חסטר הכחיש טענה זו כשעל פי גרסתו במקביל להגשת התלונה במשטרה דיווח על כך לעירייה שכן "לפני כן היינו שם בדיון לעניין הארנונה כי ביקשתי פטור מתשלום ארנונה, מאחר שהנכסים לא היו ראויים לשימוש". בעקבות ההודעה על הימצאות פולש בנכס "ועדת הערר הורתה להעביר את החיובים על שם הפולש
משנת 2008. על ההחלטה הזאת העירייה ערערה".

מאחר שהיה למתלונן זכות לפטור מארנונה, נוכח מצב הנכסים שלא היו ראויים לשימוש, אף אליבא דגרסת הנאשם, לא ראיתי טעם בהצעה לשלם לנאשם סכום סמלי על מנת שחיובי הארנונה יעברו אליו ואין בטענה זו הגיון לא מבחינת המתלונן אף לא מבחינת הנאשם והיא נשמעת מופרכת מעיקרא.
העד חיים אלוני אמנם הובא כעד תביעה על מנת להוכיח את נוכחותו של הנאשם במבנה, אך לאורך כל עדותו ניתן היה לחוש בסימפטיה שהוא חש לנאשם וברצון לסייע בידו.

10.
בחזרה לשאלה הראשונה שבמחלוקת.
עצם כניסתו של הנאשם למבנה ושהייתו בו, במשך כחמש שנים עובר למועד שבו נאמר לו מפורשות ששהייתו במקום אינה לגיטימית, אינה על דעת המתלונן וכי עליו לעזוב, ככל שנעשתה שלא למטרת השגת אחת מהתכליות עליהן בא החוק להגן, אינה מהווה עבירה פלילית.
מכאן, משלא הופרכה טענת הנאשם לפיה נכנס לנכס, שעל פניו נראה מוזנח ונטוש, כדי למצוא בו מחסה בהיותו דל אמצעים וחסר בית, ניתן לקבוע שלא הוכח שהנאשם נכנס לנכס ושהה בו, עד למועד בו הודע לו שהמשך ישיבתו במבנה הינה שלא על דעת המחזיק, כדי להשיג את אחת המטרות, שהן יסוד מיסודות העבירה של הסגת גבול פלילית.

11.
ואחרון אחרון לשאלה השלישית שבמחלוקת.

כאמור, הוראת החוק בה עסקינן, קובעת כי העבירה משתכללת גם מקום שמלכתחילה הכניסה לנכס הייתה כדין, אם המשך השהייה במקום יש בה כדי "להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו, או לעבור עבירה...".

מרגע שהתבקש הנאשם לעזוב את הנכס ואף הובהר לו שאם לא יעשה כן תוגש נגדו תלונה במשטרה, המשך ישיבתו במקום - בין אם בהקנטת הפונה, על פי גרסת הנאשם עצמו, כשענה לפנייתו לעזוב שאם לא כן יפנה למשטרה: "אמרתי שילך למשטרה, שאין לי בעיה" ובין אם על פי גרסת עו"ד חסטר לפיה הטיל עליהם אימה כשאמר להם "לא כדאי לכם לבוא לפה ואין לכם מה לעשות פה" – מגבשת את יסודות העבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה.

12.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי בין התאריכים 12.3.08 ועד תאריך 16.3.08 ביצע הנאשם את העבירה של הסגת גבול פלילית, לאחר שנשאר לשבת במבנה, חרף הדרישה לפנותו על ידי המחזיק בו כדין.

תגובתו של הנאשם, לפנייה והדרישה שיפנה את הנכס, מלמדת כי הוא ידע ברמה גבוהה של הסתברות כי התנהגותו תביא לתוצאה האסורה – קרי: ל"הפחדת" או "להקנטת" המחזיק אף אם לא חפץ בתוצאה זו.

התוצאה היא שאני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה על פי סעיף 447(א)(2) לחוק העונשין.




ניתנה היום,
ו' טבת תשע"ד , 09 דצמבר 2013, במעמד הצדדים









פ בית משפט שלום 10120/08 מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' אייל שמואלי (פורסם ב-ֽ 09/12/2013)