פסקי דין על אילן בן דב | פסקי דין על הרמוניה (בן דב) | פסקי דין על עו"ד ארד הויזמן | פסקי דין על אפרת דובזינסקי | פסקי דין על אבי דובז'ינסקי ואח' |

174376/09 א     12/12/2013




א 174376/09 אילן בן דב, הרמוניה (בן דב) בע"מ נ' עו"ד ארד הויזמן, אפרת דובזינסקי, אבי דובז'ינסקי ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 174376-09 בן דב ואח'
נ' עו"ד הויזמן ואח'




בפני

כב' השופט
מרדכי בן-חיים



התובעים:


1
.
אילן בן דב

2
.
הרמוניה (בן דב) בע"מ


נגד



הנתבע
:

עו"ד ארד הויזמן

נגד



צד ג' 1
:

אפרת דובזינסקי

צד ג' 2:

אבי דובז'ינסקי
צד ג' 3:

מיכאל בר לבב



פסק דין



א.
התביעה ובעלי הדין

1.
התובע 1 (להלן: "בן-דב") איש עסקים וחברה בשליטתו (התובעת 2) הגישו נגד הנתבע, עו"ד על פי משלח ידו, תביעה כספית על סך 789,720 ש"ח בעילה של רשלנותו שהתבטאה בטיפול בלתי מקצועי ברישום הערות אזהרה על דירות שבבעלות יחיד, צד ג' 1 ו-2.

2.
הנתבע מצידו הכחיש כי התרשל וכפר בחבותו כלפי התובעים.

3.
בצוותא חדא עם הגשת כתב הגנתו, שיגר הנתבע הודעה לצד שלישי (להלן: "ההודעה") לאפרת ואבי דובזינסקי (להלן בהתאמה: "אפרת ו"אבי") וכן לרו"ח מיכאל בר לבב (להלן: "בר לבב") בגדרה של ההודעה טען הנתבע לחבותם של מקבלי ההודעה לשפותו במלוא סכום התביעה.

ב.
עיקר טענות התובעים

1.
בן-דב טוען כי הנתבע היה פרקליטו של אבי וכי בן-דב, מכרו העסקי של אבי הסכים לסייע לאבי במצוקת אשראי אליה נקלע האחרון, על ידי העמדת אשראי בסך 1.5 מיליון ₪, כמפורט בהסכם הלוואה מיום 31.7.06 (להלן: "הסכם ההלוואה") לפיה העמיד בן-דב לאבי ו/או חברת מישוב שבשליטתו (להלן: "מישוב", באמצעות חברה הרמוניה שבשליטת בן-דב (להלן: "הרמוניה") ערבות בנקאית על סך 1.5 מיליון ₪ לתקופה של 5 חודשים (להלן: "הערבות הבנקאית ו/או ההלוואה).

2.
כאמור בהסכם ההלוואה התחייב אבי, לרשום לטובת התובעים להבטחת הערבות הבנקאית, הערות אזהרה על שתי דירות שבבעלות משותפת שלו ושל רעייתו אפרת (להלן: "הערות לטובת התובעים") וכן התחייב כי הדירות תהיינה חופשיות מכל שעבוד או זכות צד שלישי למעט משכנתא ראשונה על אחת הדירות.

3.
אפרת חתמה בשולי הסכם ההלוואה כאות להסכמתה לתנאיו.

4.
לגרסת התובעים רשם הנתבע ביום 31.8.06 הערות
על הדירות לטובת בן-דב; ואולם כנטען על ידי התובעים, בניגוד להתחייבותו של אבי על פי הסכם ההלוואה ובניגוד לחובתו של הנתבע לרשום את ההערות לטובת התובעים התברר כי הנתבע עצמו, רשם באותו יום ממש, גם הערות אזהרה נוספות לגבי אותם דירות וזאת לטובת אורן גיל ויהודה קרן (להלן: "הערות לטובת גיל וקרן") להבטחת סכום כולל בסך של כ-1.7 מיליון ₪ בקירוב מכוח הסכמי הלוואה שנחתמו עם גיל וקרן מאוחר יותר.

5.
התובעים טוענים כי מאחר ואבי לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק שנתן לו אשראי מומשה משכנתא ראשונה שהיתה רשומה על הדירות לטובת הבנק והדירות נמכרו על ידי כונס נכסים.

6.
התובעים ממשיכים וטוענים כי , הסכום שקיבל בן דב לאחר מימוש הדירות שמכירתן והתשלום לבנקים ולאחר הסדר הפשרה שנאלצו התובעים לחתום עם גיל וקרן (להלן: "הסדר הפשרה") מסתכם לסך 768,773 ₪, בלבד, ומשכך הסכום בו ניזוקו התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה, מסתכם לסך של 789,720 ₪.

7.
התובעים טוענים כי רישום ההערות לטובת גיל וקרן נוגדות את התחייבויות אבי כלפי התובעים וכי הנתבע היה מודע להתחייבויות אבי ואף רשם את כל הערות האזהרה.

יתר על כן, הנתבע היה מודע לעובדה כי הסכם ההלוואה שבין התובעים לאבי נחתם קודם לחתימת הסכמי ההלוואה שבין אבי מזה וגיל וקרן מזה.

8.
כנטען, ברישום כל הערות האזהרה בו ביום נהג הנתבע שלא בהתאם לרמת ההתנהגות והזהירות של עורך דין סביר באותן נסיבות שכן, היה עליו לצפות כי הרישום הסימולטני עלול לגרום לפגיעה מהותית בזכויות התובעים על פי הסכם ההלוואה.

ג.
עיקר טענות הנתבע

1.
בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את מרבית טענות התובעים וכפר בחבותו כלפיהם בהגדירו את התביעה כשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

2.
הנתבע טען כי לא ייצג את התובעים וכי כל פעילותו בעניין נשוא התביעה התמצתה לזיהויים של אבי ואפרת כמי שחתמו על בקשות לרישום הערות אזהרה ואישור חתימתם.

3.
הנתבע טען כי הנזק שנגרם לתובעים נגרם עקב מחדליהם הם, שכן, בחרו להפקיד את עריכת הסכם ההלוואה בידי מי שאינו עורך דין וכן נמנעו מהגשת תביעה נגד אפרת.

4.
הנתבע טען כי לא ידע על חתימת הסכם ההלוואה ולא היה מעורב בניסוחו כמו כן, לא נטל על עצמו את רישום הערת האזהרה ואף לא רשם אותן בפועל.

5.
הנתבע כופר בנזקים שנגרמו לתובעים בשל מימוש הדירות וחלוקת עודף הכספים בהתאם להסדר הפשרה וטוען כי מן הדין היה שהתובעים היו מערבים אותו בהליכי המימוש מתחילתם ולא מעמידים אותו בפני
עובדה מוגמרת.

6.
הנתבע הוסיף וטען כי רישום הערות לטובת גיל וקרן אינו נוגד את התחייבות אבי ואפרת כלפי התובעים.

7.
הנתבע שיגר הודעה לצדדים השלישיים בגדרה ייחס לכל אחד מהם מעשים ומחדלים המהווים עילה לשיפוי כלפי הנתבע אם יחוייב בתשלום נזקים לתובעים.

ד.
עיקר טענות יחידי הצד השלישי במסגרת ההודעה

1.
אבי, הוכרז בזמנו כפושט רגל, אך נקבע כי ההליך שננקט נגדו אינו חוב בר תביעה בהליכי פשיטת הרגל.

אבי לא הגיש כתב הגנה, אך לבקשת הנתבע, ובהסכמתו של אבי הותר לו להגיש תצהיר עדות ראשית (החלטה מיום 14.2.12).


בתצהירו טען אבי כי השירות המשפטי שביקש וקיבל מן הנתבע התמצה באישור חתימותיהם שלו ושל אפרת על הבקשות לרישום הערות אזהרה וכי הוא עצמו פנה ללשכת רישום המקרקעין ופעל לרישום ההערות.

2.
בר לבב טען בכתב הגנתו כי אין לייחס לו רשלנות שכן, היה על הנתבע לפעול בהתאם להוראות הסכם ההלוואה, וכי משלא עשה כן, פעל ברשלנות וכי מכל מקום, רשלנותו של הנתבע ניתקה את הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו הנטענים (והמוכחשים) של בר לבב.

בר לבב אף כפר בטענה כי הסיג את גבול המקצוע.

3.
אפרת טענה בכתב הגנתה כי מלכתחילה לא הסכימה למשכן את דירת המגורים אך בעלה אבי השיאה כי גם אם תימכר אחת מן הדירות היא לא תחוב בסכום כלשהוא וכי בסופו של יום הסכימה למשכון הדירות לטובת התובעים ולאחר מכן לטובת גיל וקרן.

אפרת הוסיפה כי לא חתמה על הסכם ההלוואה ורק נתנה הסכמתה למשכן את הדירות, אפרת הטעימה כי מעולם לא חתמה על בקשות לרישום הערות אזהרה.

ה.
המחלוקת

1.
הפלוגתאות הצריכות להתרה בתובענה זו עניינן הן בחבותו הנטענת של הנתבע כלפי התובעים מכוח עילת הרשלנות, והן בחובת השיפוי של יחידי הצד השלישי כלפי הנתבע, כדלקמן:

1.1
מעמדו של הנתבע ביחד לתובעים והאם הוכחה חובת זהירות מצידו כלפיהם.

1.2
בהנחה שהופרה חובת זהירות העולה כדי רשלנות, האם הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק.

1.3
האם יש לזקוף לחובת התובע ו/או בר לבב אשם מכריע שגרם לנזקיו של התובעים.

1.4
האם הוכחו עילות ההודעה כלפי מי מבין יחידי הצד השלישי בבחינת מעוולים במשותף.

1.5
גובה הנזק וחלוקתו.






ו.
דיון וממצאים

1.
העובדות ביסוד עריכת הסכם ההלוואה עיקר הוראותיו וחתימתו

1.1
הסכם ההלוואה שנחתם ביום 31.7.06 צורף כנספח א' לתצהיר בן-דב וחזותו מעידה עליו כי נחתם בין בן-דב מזה ואבי מזה וכי גם חתימת אפרת נמצאת עליו בתור מי שמסכימה לתוכנו.

1.2
בסעיף 4.1 התחייבו אבי ואפרת:
"לחתום על כל המסמכים הדרושים לרישום הערת אזהרה כביטחון להחזר ההלוואה"
.

בפסקה (ה) של פיסקה 2.1 התחייבו אבי ואפרת:
"כי לא ייעשו במעשה או במחדל כל שינוי במצבם הפיזי המשפטי או הרישומי של נכסי הנדל"ן הנ"ל, ולא ישעבדו אותם ו/או יגרעו מזכויותיהם בנכסים אלו, בכל דרך החל ממועד חתימת הסכם זה"
(להלן: "ההתחייבות המגבילה")

1.3
בסעיף 4.4 נאמר:
"כל הפעולות לרישום הביטחונות יבוצעו על ידי אבי ואפרת ובאחריותם"
.

1.4
בתצהיר עדותו הראשית טען בר לבב כי סיכם עם אבי על נוסח ההסכם שתנאיו היו מקובלים על בן-דב והוא שהחתים עליו את הצדדים (סעיף 3 לתצהירו).

2.
מתכונת הדיון

הטענות והראיות שנטענו והובאו במסגרת הליך זה מחייבות דיון והתייחסות להערכת התנהלותם של כל אחד מבין בעלי הדין בהקשר העובדתי וזאת לצורך קביעת ממצאים הן באשר למישור הנורמטיבי והן באשר לסוגיית הקשר הסיבתי.

3.
התנהלותו של התובע

3.1
התובע הגיש את התביעה נגד הנתבע בלבד זאת חרף העובדה לפיה כפי שיתברר בהמשך הדברים הסכם ההלוואה נערך על ידי בר לבב על פי בחירתו של התובע וכי הסדר הפשרה נעשה כשנתיים קודם להגשת התביעה וללא שהנתבע היה מודע לו ולבטח לא מעורב בו בכל דרך.

3.2
בתשובה לשאלת בית המשפט, האם לא סבר כי מי שצריך לטפל בהסכם ההלוואה זה עורך דין ולא רו"ח השיב בן-דב:
"באותה עת שבחרתי לפנות לרו"ח בר לבב באופן טבעי אני מפנה אליו בעיות מסוג זה. הנושא נראה לי פשוט וברור מאוד"
(עמ' 21 שורות 30-33 ועמ' 22 שורות 1-6).

בן דב אף הודה כי לא שילם לבר לבב שכר בגין הטיפול בהסכם ההלוואה כיוון שזה נכלל במסגרת הסכם הריטיינר שביניהם (עמ' 15 שורות 26-30).

3.4
בן-דב הטעים כי המניע למתן ההלוואה לאבי היה חברי ופילנטרופי גרידא והתבסס על היכרות מוקדמת ביניהם.

3.5
אשר להערכתו לגבי עדיפות זכויותיו על אלו של גיל וקרן העיד בן-דב:
"ברור לי שהוא (הנתבע) ידע כי מוקנית לי זכות הראשונים אך הוא רשם הערת אזהרה גם לטובת קרן וגיל"
(עמ' 16 שורות
30-33).

3.6
בן-דב הטעים באופן ברור וחד משמעי כי נתן ידו להסדר הפשרה מתוך מניע אנושי לאחר שהוכח להנחת דעתו שגיל וקרן העבירו לאבי כספים "אמיתיים" וכן קיבל את עצת פרקליטיו להתפשר בשל חוסר הוודאות לגבי החלטת בית המשפט (סעיפים 19-24 לתצהירו ועדותו בעמ' 17, 16 ובעמ' 25).

3.7
על יסוד הראיות שבפני
והערכתן הגעתי למסקנה כי בן-דב התרשל הן בהפקדת הטיפול בעריכת הסכם ההלוואה ובפיקוח על ביצועו, בידי בר לבב שאינו עורך דין בהכשרתו וללא שטרח
לוודא את כישוריו. ביטוי נוסף, לחוסר הזהירות של התובעים בעמידה על משמר זכויותיהם מצוי בעובדה כי ויתרו, למעשה, על סיכוייהם הסבירים לגבור על גיל וקורן במאבק על יתרת הסכומים שנותרו לאחר מכירת הדירות וזאת תוך שהתעלמו ממה שנראה כזכותם העדיפה של התובעים מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") בשים לב שהתחייבותם של אבי ואפרת כלפיהם לרישום משכנתא על הדירות, קדמה בזמנה להתחייבות כלפי גיל וקורן.

4.
התרשלותו הנטענת של הנתבע – ראיות וממצאים

4.1
אין חולק כי הנתבע לא היה בא כוחם של התובעים ומשכך הבחינה הנורמטיבית תתמקד בשאלה, האם הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובעים וכן, האם הופרה חובת זהירות זו (להלן: "הסוגיה הנורמטיבית").

כמו כן, יש ליתן את הדעת לשאלה, האם הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות מזה ובין הנזק הנטען לתובעים.

4.2
אפתח בסוגיה הנורמטיבית; טענתם הראשונה של התובעים בעניין זה, הינה בקליפת אגוז כי גרסתו של הנתבע לפיה לא טיפל ברישום הערת האזהרה הינה גרסה כבושה שאינה עולה בקנה אחד עם גרסתו הקודמת ואין ליתן בה אמון, מה גם שאין היא מתיישבת עם נוסח חתימתו על טופס הבקשה לרישום הערת אזהרה (נספח י"ט לתצהיר בן דב).

התובעים אף הטעימו כי גם אם תתקבל גרסתו של הנתבע לפיה הוא רק אישר את החתימות, ניתן היה לצפות ממנו כעורך דין סביר כי יבדוק אם לא קיימות סתירות בין ההערות.

4.3
הנתבע לעומת זאת חזר על טענתו לפיה אבי הוא שרשם את הערות האזהרה וכי מלכתחילה כל מה שהתבקש על ידי אבי לעשות - התמצה באימות חתימותיהם של אבי ואפרת (סעיף 2.1 לתצהירו).

יתר על כן כך הנתבע - הוא לא ידע על קיומו ותוכנו של הסכם ההלוואה בכל מועד שקדם ליום 27.8.06 שאז חתם על הבקשה לרישום הערות האזהרה לטובת התובעים (סעיף 2.4 לתצהירו).

4.4
הנתבע מוסיף וטוען כי גם לעיצומו של הדין החל, אין לומר כי רישום ההערות לטובת גיל וקרן הסותרת את העיסקה עם התובעים.

4.5
אשר לחוסר מעורבותו של הנתבע בעצם רישום הערות האזהרה נמצא לנתבע תנא מסייע בדמותו של אבי שהעיד בתצהיר עדותו הראשית וכן בחקירתו כי כל הערות האזהרה הן לטובת התובעים והן לטובת גיל וקרן נרשמו על ידו (סעיף 1 לתצהירו ועדותו בעמ' 54 שורה 9).

לא זו אף זו זאת; אבי פירט בתצהירו עובדות שיש בהן במובהק כדי לתמוך בגרסתו של הנתבע (סעיפים 3.4) והתמיד כך גם בעדותו (עמ' 54 שורות 1-8).

4.6
ב"כ התובעים ביקש להטיל דופי באמינות גרסתו של אבי ככזו המונעת בין היתר ממניע טקטי הנעוץ בכך שדחיית התביעה נגד הנתבע תביא ממילא לדחיית ההודעה נגדו (עמ' 53 שורות 9-13) הגם שאבי דחה גרסה זו - אין להתעלם ממשקלה. מה גם שאבי התקשה במתן תשובות לשאלות המתחייבות מהיגיון הדברים ובכלל זאת תשובתו לשאלה, מדוע לא ביקש מהנתבע לבצע את הרישום, אם הוא כבר מגיע אליו עליה השיב אבי;
"אני לא יודע כיצד לענות על כך...כיוון שלא הייתי מיוצג אז לא ראיתי צורך לבקש מעו"ד הויזמן שיעשה את רישום הערות האזהרה"
(עמ' 55 שורות
27-33).

4.7
ניסיונו של הנתבע להרחיק עצמו כמי שטיפל בענייני מישוב ובעניינו של אבי בשנת 2006 (עמ' 38 שורות 1-6) נראה מגמתי ובלתי אמין, ומסקנתי הינה כי הנתבע העניק בתקופה הרלבנטית לרישום הערות האזהרה, שירותים משפטיים לאבי וכי משלוח נסח הרישום על ידו לבר לבב נעשה על פי בקשתו של אבי וכצעד מקדים לקראת חתימת הסכם ההלוואה.

4.8
במהלך עדותו עומת הנתבע עם טפסי הבקשות לרישום הערת אזהרה שם מופיעה חתימתו וחותמו על המילים "חתימת המטפל ברישום הפעולה"

והשיב:
"אמרתי שאני חתום בתחתית עמ' 7, זה טופס סטנדרטי מה שכתוב כתוב, אני לא טיפלתי ברישום הערות האזהרה"
(עמ' 39 שורות 8-13).

4.9
אוסיף כי הנתבע הודה בלחץ החקירה כי אבי הסביר לו שתכלית ההערה היא להבטיח את התחייבויותיו של אבי כלפי כל השלושה (התובעים, קרן וגיל - עמ' 40 שורות 1-4 וכן תשובתו לשאלה 22 בשאלון במ/2).

4.10
הנתבע השיב בשלילה על השאלה, האם לא נדלקה מולו נורה אדומה כשנוכח לראות כי אבי ואפרת התחייבו לרשום הערות אזהרה ל-3 אנשים לגבי אותו נכס (שם, שורות 7-11).

4.11
בתשובה לשאלה:
"אתה לא חושב שראוי לבדוק שאין סתירה בין הערות האזהרה"
.

והשיב הנתבע:
"אני לא התבקשתי לבדוק, תפקידי הוגדר מראש בתור מאמת בלבד, מאשר חתימה, הוצגו בפני
הסכמים חתומים כמעשה גמור מלפני שבועות רבים"
(עמ' 40 שורות 12-16).

4.12
בשים לב לנסיבות לפיהן אבי פנה לנתבע בשני מועדים נפרדים, סמוכים זה לזה (27.8.06 ו-30.8.06 - עדות הנתבע בעמ' 39 שורות 27-32) נשאל הנתבע, האם לא מצא לנכון לומר משהו לאבי, לנוכח העובדה שהוא מגיע אליו עם בקשות שונות והשיב:
"כשהוא בא אלי הוא אמר לי שהוא נוטל הלוואות מחברים, התחייבתי לרשום להם הערות אזהרה...ידעתי שהוא יכול היה לעשות זאת בטאבו...לא הסברתי לאבי את הדחיפות הנודעת בדרך כלל לרישום הערות אזהרה, אבי הוא איש נדל"ן, אני לא מודע לפרטי ההתקשרות שלו...לא התעמקתי בחוזים"
(עמ' 40 שורות 26-33 וכן בעמ' 42 שורות 28-31).

4.13
בהמשך עדותו, הודה הנתבע (אם כי בחוסר רצון) כי אבי הסתיר ממנו מידע בכך:
"שאבי היה אצלי הוא לא אמר לי שהוא התחייב שלא לרשום הערת אזהרה נוספת או סותרת".

טענה זהה בעיקרה טען הנתבע נגד אבי בסעיף 4.4.3 להודעה.

להלן נשאל הנתבע:
"אתה חושב שהוא היה צריך להגיד לך".

והשיב:
"בדיעבד אני חושב שכן".

בהמשך נשאל:
"אולי בדיעבד אתה חושב שהיה נכון שהיית בודק את זה לבד?"

והשיב:
"אני חושב שלא" (עמ' 43 שורות 7-15).

4.14
לא מן המותר הוא להוסיף כי גרסתו העקבית של הנתבע לפיה אבי הוא שרשם את ההערות אינה מתיישבת עם האמור במכתבו לב"כ התובעים מיום 5.5.08 (נספח ב' לתצהיר בן-דב) שם טען הנתבע בסעיף 2:
"הח"מ נתבקש על ידי דובז'ינסקי
(אבי-מ.ב.ח) לבצע עבורו פעולה טכנית של רישום הערת אזהרה ותו לא באמצעות שליחות משפטית ביום 31.8.00 וכך נעשה"

הנתבע לא חסך מאמצים לתרץ את הסתירה (קצה עמ' 43 ועמ' 44) אך גרסתו הבלתי עקבית והימנעותו מלהביא ראיות זמינות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו משרה תחושת אי נוחות לגבי איכות זכרונו ובעיקר אמינות גירסתו בסוגיה זו (שנתמכה למעשה רק על ידי אבי), כמפורט בהרחבה בפיסקאות 26-28 לסיכומי התובעים.

4.15
על יסוד הראיות שהובאו בפני
בעניין מעורבותו של הנתבע, אני קובע כדלקמן:

4.15.1
הגם שלא שוכנעתי כי הנתבע הוא שביצע בפועל את רישום הערות האזהרה הרי שהוכח בפני
כי הוא היה מודע למיצער לגרעין העיסקה שבין התובעים לאבי. דהיינו, כי התובעים הסכימו ליתן לאבי הלוואה כנגד רישום הערות אזהרה לטובת התובעים.

4.15.2
ב"כ התובעים מזה וב"כ הנתבע מזה התנצחו ארוכות בשאלה, האם הנתבע הוא שרשם בפועל את הערת האזהרה או דילמא היה זה אבי שעשה כן.

עסקינן לדידי, בשאלה אשר התשובה עליה משנית בחשיבותה שכן שבחתימתו (הבלתי מוכחשת) של הנתבע על טופס הבקשה לרישום הערות האזהרה (להלן: "טופס הבקשה") כמי "שמטפל ברישום הפעולה" הוא נטל על עצמו את האחריות לביצוע רישום הערות האזהרה לטובת התובעים במועד המוקדם ביותר שניתן, כמקובל לגבי רישום הערות אזהרה, קרי, ביום 27.8.06 או בסמוך לכך שעה שקיבל לידיו את הסכם ההלוואה וטופס הבקשה.

4.15.3
בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ. יהודית שטיל (פורסם בנבו) נפסק:
"בשל חשיבותה של הערת אזהרה, פרקטיקה מקובלת היא שבסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה. מי שמטפל ברישום העיסקה, חייב לדאוג לרישומה של הערה כזו...כך נדרש מכל עורך דין הפועל בשקידה סבירה..."
(ההדגשה שלי-מ.ב.ח).

וכן ראו ת"א (חיפה) 690/04 יעל נגלר נ. י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ (פורסם בנבו-פיסקה 53).

4.16
משכך, גם אם אבי הוא שביצע בפועל את רישום ההערות לטובת התובעים, שומה היה על הנתבע, כעורך דין סביר העוסק בתחום דיני המקרקעין והמודע לתכליתה של הערת אזהרה, להעמיד את אבי במפורש על חובת הרישום המיידי של ההערה, זאת לא עשה הנתבע גם על פי הודאתו.

4.17
אם לא די בכך, קרי, לגירסת הנתבע:

"הוצגו בפני
ו הסכמים, הסתכלתי על הנתונים הטכניים, שמות, גוש וחלקה ותו לא" (עמ' 40 שורות 21-23).

הנתבע אף הודה כי:
"ב-27/8 ראה את החוזה של בן-דב ואני משער שראיתי את התאריך שלו גם. וב-30/8 ראה את ההסכם של יהודה ואני מניח שראיתי את התאריך שלו גם"
(עמ' 41 שורות 3-5).

4.18
חרף היותו מודע כאמור, לעובדות בדבר זהות הדירות מושא הערות האזהרה מזה ואת הזכאים השונים ופער הזמנים שבין מועדי ההתחייבות מזה, הודה הנתבע כי לא נתן לאבי כל הנחיות לגבי סדר רישום ההערות (שם, שורות 6-7).

4.19
על כך אוסיף כי מעיון בטופסי הבקשה לרישום הערות אזהרה לטובת התובעים עליהם חתם הנתבע עולה כי רישום ההערות לגבי כל אחת מן הדירות נסמך על הסכם (שלא בדומה לטפסים שנערכו לגבי קרן וגיל). סבורני כי בנסיבות העניין ומתוקף אחריותו כעו"ד המטפל ברישום ההערה שומה היה על הנתבע כעורך דין סביר לעיין בהסכם ההלוואה שאז היה מתוודע לעובדה כי אבי ואפרת התחייבו כלפי התובעים בהתחייבות המגבילה.

4.20
במצב דברים זה ניתן להניח כי קודם לחתימתו על הטופס המיועד לרישום הערות האזהרה לטובת גיל וקרן היה הנתבע למיצער מעמיד את אבי על האפשרות לפיה רישום הערות לטובת גיל וקרן אינו מתיישב עם ההתחייבות המגבילה כלפי התובעים.

לעניין זה אבהיר כי לאור האמור לעיל, אין נפקא מינא לכך שהמציאות המשפטית מכירה ברישום הערות נוספות ואפילו נוגדות על אותו נכס כנאמר ב-ע"א (חיפה) 4006/96 שצוטט על ידי ב"כ הנתבע בסיכומיו.





4.21.
חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובעים

4.21.1
כאמור, אין טוען בפני
כי הנתבע ייצג את התובעים ומשכך המקור לחבותו כלפיהם ככל שיימצא אינו יכול להתבסס על קשרי עורך דין - לקוח.


עם זאת, השיח המשפטי בסוגיית חובת הזהירות של פרקליט צידד זה מכבר בהטלת אחריות בנזיקין על עורך דין גם כלפי צד שלישי.

4.21.2
ב-ע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני כנסים (1997) בעמ' נ. עו"ד יובב פפר
(פורסם בנבו) נאמר:
"חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה...הפסיקה אף הרחיבה את חובת הזהירות של עורך דין גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו"
.

4.21.3
בהלכה קודמת נומקה עמדה זו:
"באופיו המיוחד של המקצוע המשפטי ועל חובות ההגינות בהן חב עורך הדין לציבור כולו כיוון שהציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו...הוא חב חובת זהירות לא רק כלפי מרשו אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור כולו"
.

ע"א 265/02 סילביו נחום עו"ד נ. רחל דורנבאום (פורסם בנבו).

עקבותיה של עמדה זו המצדדת בהגברה והרחבה של אחריות עורך הדין ניכרים גם בפסק הדין שניתן ב-רע"א 1103/09 עו"ד חדד נ. עו"ד כהן (פורסם בנבו).

4.21.4
עסקינן עד כאן בחובת הזהירות המושגית של עורך דין, בידוע הוא כי לצורך הקביעה כי הופרה חובת הזהירות יש צורך גם בקביעה שהנסיבות מקימות גם חובת זהירות קונקרטית.

לדידי, האחריות שנטל עליו הנתבע כמי שמטפל ברישום ההערות לטובת התובעים חייבה אותו כאמור לאתר ולעמוד על משמעותה של ההתחייבות המגבילה וכי כעורך דין סביר שומה היה עליו לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לתובעים.

4.21.5
ב-ע"א 1239/09 (מחוזי ת"א) עו"ד שר טוב נ. הבנק הבינלאומי


הראשון למשכנתאות
(פורסם בנבו) חוייב פרקליט ברשלנות מקצועית בכך שאפשר קיומה של עסקה נוגדת בנסיבות בהן ידע כי בבסיס כתב ההתחייבות עומדת עסקה מסוימת ומשכך, היה חייב לקבל את נתוניה או למיצער את הסכם העסקה (פיסקה 75 לפסק הדין).

4.21.6
מן הכלל אל הפרט;
הנתבע עוול במחדל רשלני כלפי התובעים בהתעלמו מן האחריות שנטל עליו בתוקף חתימתו על הטופס לרשום הערות אזהרה לטובתם, הן בכך שלא נתן דעתו לדחיפות הנובעת לרישום מהיר של הערת אזהרה, והן בכך, לא העמיד את אבי על העובדה שרישום ההערות לטובת גיל וקרון עומדת בסתירה להתחייבות המגבילה.

5.
קשר סיבתי בין רשלנות הנתבע לנזק

5.1
משפסקתי כי הנתבע התרשל בכך שנמנע מלהבהיר לאבי שרישום הערות לטובת גיל וקורן סותר את ההתחייבות המגבילה כלפי התובעים – יש לבחון, האם מתקיים קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין נזקם של התובעים.

5.2
בראש ובראשונה אטעים כי אם ההערות לטובת גיל וקורן לא היו נרשמות, לא היה נגרם לתובעים נזק כלשהוא שכן, לא היה בנמצא גורם שיתחרה בתובעים על עודף הכספים שנותרו ממכירת הדירות וסיפוק בעלי המשכנתא הראשונה.

5.3
ב-ע"א 2008/07 עו"ד נירה לוטן נ. דוד ירמייב ז"ל (פורסם בנבו), עלתה על מדוכת הדיון סוגיית הקשר הסיבתי שבין רשלנותו של עורך דין שייצג לקוח בעסקת רכישת דירה ובין נזקיו הממוניים והבלתי ממוניים של הלקוח.

בנותנו דעתו לסוגיית הקשר הסיבתי קבע בית המשפט:
"בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק, עלינו לבחון התקיימותם של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי (עיינו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113
...הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן בשאלה האם הקשר הסיבתי העובדתי לא נשלל בשל שיקולים של 'סיבתיות משפטית'. אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הצפיות, שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו. יצוין עוד, כי התערבותו של גורם זר, בין אם מדובר בצד שלישי (כגון המתווך, או המוכרים לענייננו), או הניזוק עצמו (ירמייב) - אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר סיבתי בין התרשלות לבין הנזק, שכן גם אז יש לבחון האם ההתערבות היתה צפויה" (שם, בפיסקה 56).

וכן השוו; בר"ע 4394/09 לנדר נ. סגיב הנדסה ושות' 1993 בע"מ (פורסם בנבו) שם, נדרש בית המשפט להרחבת רכיבי הקשר הסיבתי המשפטי (בפיסקה 7).

5.4
אני פוסק איפוא כי הנתבע הפר חובת זהירות שחלה עליו כלפי התובעים וכי מתקיים קשר סיבתי הדוק בין רשלנותו ובין הנזק.

6
בחינת הראיות וקביעת ממצאים לגבי אחריותם של יחידי הצד השלישי

6.1
התנהלותו של בר לבב

אפתח בבחינת התנהלותו של בר לבב בהיותו שלוחו של התובע וכמי שהיה מופקד על שמירת זכויותיו.

6.1.1
בר לבב העיד כי בעת חתימת הסכם ההלוואה הציע אבי כי הנתבע שייצג את אבי יטפל ברישום הערת האזהרה לטובת התובעים והוא בר לבב נתן הסכמתו לכך בשם בן-דב (סעיף 8 לתצהירו).

בעדותו הודה בר לבב כי לא אימת "הצעה" זו עם הנתבע (עמ' 26 שורות 7-10).

6.1.2
יתר על כן, בהמשך הילוך עדותו אישר בר לבב כי אבי קיבל את הערבות הבנקאית בנוכחותו של בר לבב (עמ' 27 שורה 24) וזאת ביום חתימת הסכם ההלוואה (עמ' 29 שורות 25-26).

בר לבב אף הודה כי אפשר לאבי לקבל
את הערבות הבנקאית קודם לרישום הערת האזהרה (עמ' 30 שורות 3-6) ואף העיד כי סבר שהערת האזהרה תירשם:
"בסמוך מאד לאחר מתן הערבות הבנקאית יום יומיים"
(שם, שורות
7-8).

6.1.3
בעדותו טען בר לבב כי פנה לאבי באופן חוזר ונשנה כדי לוודא את רישום ההערות לטובת בן דב (עמ' 28 שורות 1-3) הגם שבר לבב סבר כי הרישום מתבצע באמצעות עו"ד הויזמן (הנתבע) הוא לא מצא לנכון לפנות לנתבע בעניין זה (שם, שורות 3-12).

בהמשך עדותו משנשאל בר לבב, אם היה עליו לוודא כלפי בן דב את רישום הערת האזהרה? השיב;
"אפשר לצטט את בן-דב, לא היתה הוראה חד משמעית אלי...בענין ווידוא רישום הערות"
(עמ' 29 שורות 21-24).

6.1.4
אם אין די בכל אלו, הודה בר לבב כי היה מודע לעובדה כי כל עוד לא נרשמה הערת האזהרה אין בטוחה להלוואה (שם, שורות

20-21).
חרף זאת ובניסיון מסורבל למעט ממחדלו לוודא כדבעי את רישום ההערות לטובת התובעים, העיד בר לבב כי:
" אינו זוכר שבן-דב נתן לו הערה שהביצוע של אותם בטוחות יתבצע בד בבד או לפני מתן הערבות הבנקאית"
ומשהופנה לגרסתו של בן-דב בתצהירו שאינה מתיישבת עם עדותו של בר לבב טען האחרון כי:
"שם דגש על המצאת הבטוחות למעט רישומן"
.
והסביר כי כוונתו לכך:

"שאבי הראה לו על אלו נכסים הוא מתכוון לרשום את הערת האזהרה"
(בעמ' 34 שורות 19-31).
6.1.5
בר לבב הודה כי לא נכח שעה שאפרת חתמה על הסכם הלוואה ולא טרח לאמת זאת עימה אלא הסתפק בכך שאבי אמר לו שהיא חתמה וראה את חתימתה (עמ' 33 שורות 4-7).
6.1.6
חרף כל האמור עד כאן טען בר לבב בעדותו כי:
"גם היום אני סבור כי התנהגתי באופן סביר לחלוטין"
(עמ'

29-30).

6.1.7
היבט אחר הצריך לבחינה בהערכת סבירות התנהלותו של בר לבב, נוגע לעובדה כי נטל עליו ביצוע שירות משפטי (עריכת הסכם הלוואה מגובה בביטחונות ופיקוח על ביצועו) הגם שהוא נעדר השכלה משפטית פורמלית ואף לא מצא לנכון להמליץ בפני
בן דב כי הנושא יטופל על ידי עורך דין (עדותו בעמ' 26 שורות
11-14).

6.1.8
בר לבב טען כי ניסח את הסכם ההלוואה על בסיס ידע אישי ומסמכים דומים (עמ' 25 שורות 24-26).

בר לבב הטעים כי הכשרתו המשפטית מתבססת על קורסים משפטיים שנטל במהלך הכשרתו כרו"ח (עמ' 31 שורות 1-6).

מסקנתי הינה שבר לבב חרג לתחום עיסוקם המקובל (אם לא הבלעדי) של עורכי הדין, ללא שניחן בכשירויות ובניסיון המעשי הדרוש לשם כך.

6.1.9
יתר על כן, בהתנהלותו של בר לבב בפיקוח על יישום הסכם ההלוואה וקבלת הביטחונות, נפלו כשלים מהותיים שנזקפים רובם ככולם לחובתו הן במתן ההלוואה קודם לקבלת הביטחונות והן ובעיקר העדר בקרה ווידוא מצידו על רישומן המיידי של הערות האזהרה לטובת התובעים. מחדל אחרון זה, שיפעל את רישום ההערות לטובת גיל וקרן בניגוד להתחייבות המגבילה.

6.2
התנהלותו של אבי ואחריותו


6.2.1
גרסתו של אבי מתאפיינת בנטילת אחריות
מצידו לגבי עצם פעולת הרישום של כל ההערות תוך הפניית אצבע כלפי הנתבע כמי שידע שהערות האזהרה לטובת התובעים מהוות בטוחות לפירעון הלוואה.

6.2.2
בתשובה לשאלה, מדוע לא התייחס בתצהירו לסתירות שבין הסכם ההלוואה עם התובעים מזה, וחוזי ההלוואה עם גיל וקורן השיב אבי:
"לפי מיטב הבנתי וידיעתי לאורך כל הדרך בשני החוזים גם אילן בן-דב וגם קורן וגיל ידעו מהרגע הראשון שבן-דב קודם להם"
(עמ' 53 שורות 13-17).

6.2.3
מעצם חתימתו על הסכם ההלוואה כמו גם אימרתו לפיה ידע שבן-דב קודם לגיל וקורן ברי כי אבי היה מודע היטב לתוכן ההתחייבות המגבילה ולמשמעותה.


6.2.4
בהמשך עדותו של אבי ומשהופנה לגרסת הנתבע לפיה הוא הסתיר ממנו מידע מהותי השיב אבי:
"הטענה של עו"ד הויזמן אינה נכונה. אני מתקן, באותו רגע לא הייתי מודע לכך שאני מסתיר ממנו מידע כי באתי לבקש ממנו אימות חתימה ותו לא"
(שם, שורות 24-29).

ברי, כי תשובתו הבלתי עקבית של אבי, בחלקה "המתוקן" באה להגן על עצמו במובן זה שלא ראה לנכון לחשוף בפני
הנתבע את "קדימותן" של הערות האזהרה לטובת התובעים בפני
הנתבע שתפקידו אליבא דאבי התמצה באישור חתימות גרידא.

גרסתו של אבי הינה כשל אדם המנסה להלך בין הטיפות ולרצות את התובעים כמו את הנתבע; מטבע הדברים יש להתייחס אליה בחשדנות.

6.2.5
אבי התקשה גם ליתן גרסה רציונלית וממוקדת על השאלה המתבקשת, מדוע הנתבע, כעו"ד של מישוב אשר ההלוואה יועדה אליה – יטול על עצמו לרשום את הערת האזהרה, וטען בתחילה כי תפס את העסקה כעסקה אישית (עמ' 55 שורה 23) ולאחר מכן טען כי אינו יודע להשיב על כך (שם, שורות 27-30).

6.2.6
לא עלה בידו של אבי גם ליתן תשובה עניינית לשאלה, מדוע הביא עימו את ההסכמים ואף הציגם בפני
הנתבע אם אמנם ביקש מן הנתבע לאמת חתימות גרידא (עמ' 56 שורות 3-8).

6.2.7
הדוגמא המאלפת ביותר לקלות הראש בה נהג אבי לגבי ביצוע התחייבות שנטל על עצמו לרישום הערת האזהרה לטובת התובעים עולה מעדותו שעה שנשאל:
"למה לא הלכת ורשמת ב-28/8/ את הערת האזהרה לטובת בן-דב אלא חיכית עד 31/8 שתרשמנה גם הערות לגבי גיל וקרן?"

ותשובתו:
"רציתי לחסוך לי שתי נסיעות לטאבו. ביודעין שהמסמכים של הערת האזהרה של בן-דב מקנים לו זכות קדימה על סמך ניסיוני שלי. מעולם לפני כן לא הייתי בטאבו, מידע כללי שהיה לי"
(עמ' 56 שורות 19-23).

6.2.8
אין צורך להכביר מילים על כך שבצד ניסיון שקוף וברור לחפות על הנתבע, מפרנסת עדותו של אבי ממצאים נוגים וקשים באשר למידת הזלזול וכפיות הטובה שהפגין כלפי התובעים.

6.2.9
בשים לב לעובדה שאבי היה היוזם הבלעדי לנטילת ההלוואה מן התובעים ובבחינת הנהנה העיקרי ממנה וכן היה מודע להתחייבות המגביל - הרי שהמעשים והמחדלים המציינים את התנהלותו עולה כדי רשלנות גסה.

6.3
חבותה הנטענת של אפרת

6.3.1
הנתבע טען בהודעה כי אפרת חתמה על הסכם ההלוואה בגדרו נכללה גם התחייבות שלא לשנות או לגרוע ממצבם המשפטי או הרישומי של הדירות, וכן הוסיף וטען כי אפרת חתמה על ההסכמים עם קרן וגיל תוך שהיא מעלימה מידיעתם את דבר חתימתה על הסכם ההלוואה עם בן-דב .

6.3.2
הנתבע אף טען כי אפרת חתמה על הבקשות לרישום הערות האזהרה חרף הנטען כי בקשות אלו סותרות אחת את רעותה.

6.3.3
ליבת טענתה של אפרת כלפי ההודעה הינה כי פעלה על פי בקשות בעלה (אבי) אך לא היתה מודעת לתוכן ההסכמים עליהם חתם למעט הסכמתה לשעבוד הדירות לטובת התובע.

6.3.4
ב"כ הנתבע הפנה לסתירות בולטות שהתגלעו בהרצאת גירסתה של אפרת ובכלל אלו העובדה כי בכתב ההגנה שהגישה הודתה אפרת כי חתמה על הסכם ההלוואה כמי שמסכימה לתוכנו אלא שבסעיף 6 לתצהיר עדותה הראשית כמו גם בחקירתה (עמ' 60 שורות 15-27) הכחישה כי חתמה על ההסכם.

למותר לציין כי לא התרתי הכחשה זו ומשכך יש לראות באפרת כמי שחתמה על ההסכם והסכימה לתוכנו כפי שנחזה מקטע החתימות בעמ' 5 של הסכם ההלוואה.

6.3.5
אטעים כי בחקירתה טענה אפרת:
"אבי ביקש ממני שאוותר על הדירות או אסכים למשכנן לטובת ההלוואות לצורך אולי הבראת עסקיו והסכמתי לזה"
(עמ' 65 שורות 4-6).


אפרת אף הודתה כי ידעה שבן-דב נתן את ההלוואה אך טענה כי לא היתה מודעת אם אבי רשם את הערת האזהרה (שם, שורות 11-17).

6.3.6
בהמשך חקירתה הודתה אפרת כי לא סיפרה לעורך הדין של קרן וגיל כי הדירות כבר מושכנו (שם, שורות 30-32) ולא הכחישה כי ידעה שקרן וגיל נותנים הלוואה כנגד שעבוד אותן דירות (עמ' 66 שורות 5-9).

ניתן להעריך במידה רבה של ודאות כי לו היו גיל וקרן מודעים לאפשרות כי הדירות כבר "מושכנו" היו נמנעים מלהתקשר עם אפרת ואבי בחוזי הלוואה שהביטחונות לגביהם
הינן הדירות שקודם לכן מושכנו לתובעים.

6.3.7
אפרת הודתה כי היה לה אינטרס ישיר וברור לכך שחברת מישוב לא תקרוס (עמ' 67 שורות 25-28).

6.3.8
בהערכה כוללת ניכר כי עדותה של אפרת מתאפיינת הן באמינות לקויה והן בניסיון לגמד את חלקה בפעילות שהובילה לרישום הערות האזהרה הן לטובת התובעים והן לטובת גיל וקרן תוך הטלת האחריות לכך כמו גם על עצם היוזמה לשעבד את הדירות – על אבי.

6.3.9
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הנתבע מזה וטענותיה של אפרת מזה הגעתי לידי מסקנה כי יש להחזיק את אפרת כמי שהיתה מודעת להתחייבות המגבילה הכלולה בהסכם ההלוואה עם התובעים.

6.3.10
משפסקתי כי אפרת היתה מודעת להתחייבות כלפי בן-דב, וכי היה לה עניין בכך שמישוב לא תקרוס ולנוכח הודאתה כי לא גילתה על אוזנם של קרן וגיל על דבר קיומה של ההתחייבות המגבילה הרי שלמיצער, פעלה ברשלנות, אם לא בעצימת עיניים.

7.
אשם עצמי תורם ומעוולים במשותף

7.1
בין התובעים לנתבע נתגלעה מחלוקת משפטית בשאלת תחולת סעיף 64 לפקודת הנזיקין, כותרתה; "גרם נזק באשם":
"אשם" – הוא למעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק, אולם לא יראוה כך אם נתקיימה אחת מאלה:
(1)
...
(2)
אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.
(3)
...

7.2
"מבחן הסיבה המכרעת" הינו חמקני ומערב שיקולי סבירות, ציפיות והשפעתו של גורם זר מתערב בכל אלו.

ב-ע"א 1989/94; 610 גדליה בוכוינדר ואח'
נ. כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו) נדרש בית המשפט לסוגיית הסיבה המכרעת:
"'הסיבה המכרעת' נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עובדים שלושה מבחנים חילופיים.
המבחן הראשון הוא מבחן הצפיות, העונה על השאלה אם הדירקטור, כדירקטור סביר, צריך היה לדעת כי התרשלות שלו תביא לנזקה של החברה. כאשר הנזק נגרם על ידי התערבותו של גורם זר, כי אז השאלה הינה אם דירקטור סביר היה צופה את תכונותיה הכלליות של התערבות זו. המבחן החלופי השני הוא מבחן הסיכון, העונה על השאלה אם הנזק שנגרם לחברה הוא בתחום הסיכון שיצרה התרשלותו של הדירקטור. כאשר גורם זר מעורב בעניין, השאלה הינה אם התערבות זו הינה בתחום הסיכון. המבחן השלישי הוא מבחן השכל הישר, העונה על השאלה אם התכונות המציינות את התרשלותו של הדירקטור תרמו בפועל להתהוותה של התוצאה מהזיקה. כאשר בנושא מעורב גורם זר, השאלה הינה אם התערבותו שוללת, כעניין שהגיון, את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי".

7.3
הגעתי למסקנה כי התנהלותם של בן-דב ושל בר לבב כמי שמונה על ידי בן דב כשליחו והאחרון אחראי לפעילותו מכוח סעיף 67 לפקודת הנזיקין, עולה כדי רשלנות שהזיקה לתובעים בצד מסקנה זו סבורני כי התערבותו של גורם זר (רשלנותם הכוללת של הנתבע וכן של אבי ואפרת) גורעים מן המשקל המשותף הנובע לרשלנות התובעים ובר לבב באופן המקיים את הסייג האמור בפיסקה (2) של סעיף 64 לפקודת הנזיקין.

7.4
בזקיפת רשלנות לפתחם של התובעים, אין כדי לנקות את הנתבע מן האחריות הנובעת למעשיו ומחדליו כפי שפורטו לעיל.

7.5
על יסוד הוראות סעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין, אני קובע כי חלוקת האחריות לנזק הינה 40% לחובת התובעים ו-60% לחובת הנתבע.

משכך, אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובעים שיעור של 60% מסכום הנזק. דהיינו, סך של 473,832 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית דין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

7.6
ההודעה לצד שלישי

7.6.1
יחידי הצד השלישי הינם בבחינת מעוולים יחד (מעוולים במשותף)
כאמור בסעיף 11 לפקודת הנזיקין, וחובת השתתפותם (שיפויים) כלפי הנתבע מוסדרת בסעיף 84 לפקודת הנזיקין.

ב-ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ. יגאל תנעמי (פורסם בנבו), נקבע כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף נקבעת לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם בעיני השופט היושב לדין (פיסקה 20 לפסק הדין).

7.6.2
הגעתי למסקנה כי חרף העובדה שבר לבב הינו בגדר מעוול במשותף, הרי רשלנותו "נבלעה" באשמם של התובעים, כאמור לעיל ומשכך, איני רואה מקום להשית עליו חובת שיפוי נפרדת כלפי הנתבע (ראו; סעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין).

7.6.3
אשר לאבי ולאפרת עמדתי הינה כי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לאבי גבוהה יותר
במידה ניכרת מזו שיש לייחס לאפרת שכן, לא זו בלבד שאבי היה היוזם לקבלת ההלוואה אלא שמצאתי כי אבי תימרן את אפרת מלכתחילה למצב של חוסר ברירה.

7.6.4
אני מקבל את ההודעה כלפי אבי ואפרת באופן שעל אבי תוטל אחריות בשיעור של 30% מכלל הנזק בעוד שעל אפרת תחול אחריות בשיעור של 10%.

7.6.5
אני מחייב איפוא את אבי לשלם לנתבע סך של 236,916 ₪ בעוד שעל אפרת לשלם לנתבע סך של 78,972 ₪.

7.6.6
לסכומי החיוב של אבי ואפרת כלפי הנתבע יווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת ההודעה.

כמו כן, אני מחייב את אבי ואפרת, יחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות אגרת בית משפט בגין ההודעה, ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

הודעה זכות ערעור.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ט' טבת תשע"ד, 12 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 174376/09 אילן בן דב, הרמוניה (בן דב) בע"מ נ' עו"ד ארד הויזמן, אפרת דובזינסקי, אבי דובז'ינסקי ואח' (פורסם ב-ֽ 12/12/2013)