פסקי דין על אברהם אטיאס
14529-02/11 פ 16/12/2013
פ 14529-02/11 מדינת ישראל נ' אברהם אטיאס
בית משפט השלום באילת
ת"פ 14529-02-11 מדינת ישראל
נ' אטיאס
בפני
כב' השופטת שוש שטרית
המאשימה:
מדינת ישראל
נגד
הנאשם:
אברהם אטיאס
הכרעת דין
החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו - הטרדה מינית.
פתח דברים
:
השועל
תלה
את
מבטו
בנסיך הקטן.
"בבקשה...אלף אותי!"
הוא אמר.
"אני רוצה מאד",
אמר הנסיך הקטן. "אבל אין לי זמן. עלי למצוא חברים, ולהכיר דברים רבים".
"אפשר להכיר רק מה שמאלפים",
אמר השועל. "לבני האדם כבר אין זמן להכיר באמת. הם קונים הכל מוכן מן המדפים בחנויות, אבל אין חנות שמוכרת חברים, ולכן לבני האדם אין חברים. אם אתה רוצה חבר, אלף אותי..."
"מה עלי לעשות?",
שאל הנסיך הקטן.
"צריך לנהוג באורך רוח",
ענה השועל. "קודם תשב במרחק מה ממני, ככה, בדשא. אני אביט בך מזווית העין, ואתה לא תאמר כלום.
מלים הן מקור לאי הבנות".
אנטואן דה סנט-אכזופרי
{מתוך הספר "הנסיך הקטן"}
במבוא להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ז-1997, נאמר:
"החוק המוצע נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם. הצעת חוק זו באה להגביר את המודעות הציבורית לחומרת התופעה תוך חינוכו של הציבור הרחב לכיבוד הזולת. החוק אינו מתיימר לאכוף מוסר או להתערב ביחסים חברתיים מרצון אלא למנוע מאדם לכפות את עצמו על מי שאינו מעוניין בכך...".
בעש"מ 671396 מדינת ישראל
נ' זוהר בן אשר, פ"ד נב(1) (1998) שניתן סמוך לפני חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית, (להלן: "פס"ד/עניין בן אשר"). השופט זמיר בוחן את המושג הטרדה מינית, מזהה אותה כתופעה חברתית נפוצה ומורכבת, כשהמכנה המשותף לכל צורותיה הוא התנהגות בעלת אופי מיני של אדם אחד שיש בה כדי לפגוע באדם אחר. קובע סימני היכר לזיהויה, ובין היתר מתריע בדברים הבאים: "צריך להישמר היטב, שמא הרצון להעניק הגנה מרבית מפני הטרדה מינית יוביל למבחן מחמיר יתר על המידה, ששכרו יצא בהפסדו. מבחן מחמיר עלול להטיל מורא גם על אנשים הגונים, שאין להם שום כוונה של הטרדה מינית, עד שהם ינהגו זה בזה באופן יבש ומנוכר, כשהם נזהרים מכל ביטוי של קרבה או חיבה מתוך חשש שביטוי כזה ולו רק מילולי, עלול להתפרש כהטרדה מינית. אכן, יודעי דבר אומרים שחשש כזה כבר גרם בארצות הברית לשיבוש בין יחסים אישיים אולי אפשר לומר יחסיים אנושיים, בעיקר במקומות עבודה. תוצאה כזאת עלולה לפגוע לא רק בחברה באופן כללי אלא גם באנשים שעליהם רוצים להגן מפני הטרדה מינית". בהמשך מוסיף השופט זמיר כי בית המשפט צריך להביא בחשבון את האפשרות של התפתחות כזאת.
נדמה, כי בכתב האישום המייחס לנאשם הטרדה מינית, צועדת המאשימה צעד מרחיק לכת
לקראת המקום בו מערכות יחסים במקום העבודה וגם שלא במקום העבודה, יתכנו רק אצל בני אדם
מאולפים כשאלה ינהגו זה בזה באופן מנוכר ויבש. בכתב האישום נדמה, מבקשת המאשימה לאלף בני אדם.
לצד חשיבות מטרותיו של החוק להטרדה מינית, כפי שמצאו ביטוי בהצעת החוק, בפסיקה ומאמרי מלומדים שנכתבו בקשר עם החוק, הושם הדגש על ההשלכות החברתיות והפגיעה ביחסיים הבין אישיים והאנושיים בשימוש לא זהיר של החוק, אלה התריעו לבל יתפסו תחת רשתו מקרים שאינם ראויים להיתפס תחת הגדרתה של ההטרדה המינית, והפיכתם של אנשים הגונים לעברייני מין. ראה למשל במאמרם של פרופ' קרמניצר וליאת לבנון, "האיסור הפלילי על הטרדה מינית – קידוש האמצעי ומחירו", שערי משפט ב, תשס"א – 2001. שם נאמר בין היתר "אין לשלול לחלוטין את השימוש בחוק הפלילי כמכשיר לקידום השינוי, אולם הוא צריך להיות מכשיר אחרון, שנעשה בו שימוש באופן מינימאלי, תוך הגדרה זהירה מאוד של הטרדה מינית...".
כן ראה במאמרה של אורית קמיר, "החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית – איפה אנחנו במלאת לו עשור?" בפרק שכותרתו "אמצעי שאינו משרת את מטרתו כהלכה: פתיחת שלושת מסלולי התביעה הובילה לבלבול ולהפניית יתר לאפיק הפלילי ושם בעמ' 69 נאמר "כוונת החוק הייתה לעודד נשים להתלונן על הטרדות מיניות במקומות העבודה, לפתוח בהליכי פיצויים אזרחיים, ורק במקרים חמורים במיוחד – להגיש תלונות פליליות".
כתב האישום והמענה לו
1.
כתב האישום מייחס לנאשם הטרדה מינית - עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק").
2.
על פי העובדות, שימש הנאשם כמ"מ רמ"ח תפעול בנמל אילת, במסגרת תפקידו היה ממונה על כ- 45 עובדים, ביניהם י.ק (להלן: "המתלוננת") אשר שימשה כמזכירתו בין התאריכים 8.3.2009 ועד 16.9.2009.
סמוך לאחר תחילת עבודת המתלוננת כמזכירתו ובמהלך חודש אפריל 2009, החל הנאשם להפנות למתלוננת תוך שניצל מרותו עליה, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, וזאת באמירות מילוליות בעל-פה, באמצעות משלוח מסרונים ודואר אלקטרוני, וכלהלן:
ביום 31.5.2009 סמוך לשעה 09:55 שלח הנאשם למתלוננת הודעת טקסט "שוב תודה. מתגעגע אבי", בהמשך היום בסמוך לשעה 13:44 "תודה מתוקה".
ביום 8.7.2009 סמוך לשעה 10:23 "אני מתגעגע", ובהמשך היום בשעה 13:30 "בואי נתחתן".
ביום 17.6.2009 סמוך לשעה 11:00 "את גדולה".
ביום 26.8.2009 במסגרת התכתבות בדואר אלקטרוני השיב הנאשם למתלוננת הודעות, ובין היתר כתב: "אל תקטיני את משמעות הקשר שהלוא במידת החשיבות והעניין את עומדת מעל כל שיעור מעניין ומשעמם כאחד כמו גם מעל הרבה נושאים אחרים! אם תמונה אזי שלך בעתות כאלו שכל שאני רואה זה קיר לבן";
-
"את יפה והילדים יפים (מעץ תפוחים לא נופל אגס) אשמור לי לזמנים קשים שאצטרך לשבור "קריז" מה אעשה אתך? מה?";
-
"אין ספק שבמלחמה הזו (בכל אופן בשלביה הראשונים) החלוקה תהא שאת בהתבצרות ואני בהתקפה / כיבוש (אגב יחס שעוד ישתנה), בשבילנו אני מבטיח שאנצח"; "את יכולה לברוח אך.. את לא יכולה להתחבאות...".
ביום 13.9.2009 בין השעות 5:42 ל- 14:20 שלח הודעות טקסט
בזו הלשון:
-
"זהו, אני רוצה להכין לנו תה צמחים מהגינה ועוגה שאני אופה כרגע לשם כך! צאי מבלי להדפיס וכן צאי מהקופסה שהלוא ברור לשנינו שתשיבי בנימוס לא, אך תפתיעי את עצמך ובלי מחשבות יתר בואי ונשתה תה
ראשון
של בוקר עם עוגה טובה רק את ואני במרפסת החצר לאורו של היום שעולה. מחכה לך, לא להסתבך זה קל";
-
"זהו!, שלא יקרה דבר לשואלים בעבודה יצאת בדחיפות הביתה, לשואלים מבית את בנצבא לצורך רישום רכבים ופינוי השטח. כל הרעיון הוא לצאת מהקופסא. בואי, יש יותר ממיליון סיבות למה לא, ואולי רק אחת לכן, ובכל זאת ספונטניות לא תזיק";
-
"יה מאכזבת אחת";
-
"... מתוקה, פתק קטן על הדלת וגם ב 7:30 יכלו לשוב ולפגוש בך יפתי. עוגת שוקולד או וניל תפוזים? יא מאכזבת";
-
"איזה אהבל אני! לא הבנתי שאת הבנת שאני שואל איזה עוגה את בעצם חושבת שאני בשלי? אז זהו שלא, אני שואל מה את מעדיפה שאני אכין בשבילך למשרד כמובן ... שוקולד או וניל תפוזים";
-
"כך יהיה! היזמה הבאה עליך! רק שאנו מזדקנים יותר מהר משנדמה לך, אז גברת להזדרז ...";
-
"הייתי רוצה אבל אז תברחי לי...";
-
"כי בזמן שישנת, אני חשבתי עלייך";
-
"אין ספק, אני מתגעגע! קצת פידבק לא יזיק";
-
"אשליות אשליות
אשליות, אחרי שבעורמה תחכום הורדת אותי למתחת לאפס אזי לא נותר לי להגיד כן".
עוד מיוחס לנאשם כי נהג להעיר למתלוננת כי היא נראית טוב כשהיא לבושה בשמלה ותמשיך להגיע בשמלות לעבודה, שתפזר שערה, אמר לה כי הוא צריך אותה לכל החיים וכי אין להם מספיק זמן ביחד ושהם צריכים להיות יחדיו 24 שעות, כשאלה הדברים נטען, נאמרים בתדירות גבוהה, נושאים אופי מיני ובמסגרת יחסי עבודה תוך ניצול מרותו עליה.
3.
בתשובה לכתב האישום, אישר הנאשם עובדת היותו ממונה על המתלוננת אשר שמשה כמזכירתו, הכחיש את המיוחס לו וטען כי לא הציע למתלוננת כל הצעה בעלת אופי מיני, לא בעל
פה, לא בכתב ולא בכל דרך אחרת. לטענתו התפתחה ביניהם מערכת יחסים קרובה הדדית ואמיצה, מערכת יחסים במסגרתה נהג והתייחס בכבוד למתלוננת.
הנאשם לא כפר בשליחת מסרונים ודואר אלקטרוני למתלוננת, אולם הוסיף וטען שאין ביכולתו לאשר תכנו של כל מסרון ומסרון ותכנה של כל הודעת דואר אלקטרוני, נוכח חלוף הזמן ובעיקר לאור העובדה שהתקשורת בניהם הייתה ענפה, הדדית והסתכמה במאות מסרונים שהוחלפו, ומכל מקום והגם שמדובר רק בהודעות שהוא שלח אליה, אין בתוכנם אופי מיני, אין בהם כדי להוות עבירה בכלל ועל רקע מערכת יחסיהם הקרובה בפרט.
הנאשם אישר את תוכן המסרונים מיום 13.9.2009 וחזר על טענתו כי תכנם של אלה אינו מהווה עבירה וכי נשלחו במסגרת מערכת יחסים קרובה ידידותית. הוסיף וציין כי רק תוכנם של המסרונים שהוא שלח למתלוננת בא בכתב האישום ואילו את המסרונים ששלחה המתלוננת אליו באותו יום ובכלל, לא בא זכרם בכתב האישום שכן המתלוננת בחרה למחוק אותם.
הנאשם הכחיש כי נהג להעיר בתדירות למתלוננת בקשר עם לבושה ושערה, לטענתו לעיתים נדירות החמיא בקשר ללבושה, ומעולם לא הערות בעלות אופי מיני, וגם אלה הנטענות כלפיו לא נושאות אופי מיני ואין בתוכנן להוות עבירה. הוסיף כי נדרש לחקירה רק בחודש אוקטובר 2009 זאת משום שהמתלוננת בחרה לכבוש את תלונתה על אף שתיעדה חלק מהמסרונים בזמן אמת.
4.
בסיכומים התייחסו באי-כוח הצדדים לשתיים מבין שש החלופות הנכללות בהגדרה של "הטרדה מינית" לפי סעיף 3(א) לחוק. החלופה האחת היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(3) לחוק, ועניינה הצעות
חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות; החלופה השנייה היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(4) לחוק, ועוסקת בהתייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות.
ה
מאשימה בסיכומיה בקשה לראות בהתנהגות הנאשם שמצאה ביטוי באמירות והתייחסויות כלפי
המתלוננת, אלה שבעל פה ואלה ששלח אליה במסרונים ודואר אלקטרוני,
בעלות רמיזות מיניות ועולות כדי הטרדה מינית, שכן אלה נאמרו במסגרת יחסי העבודה בניהם, כשהמתלוננת נתונה תחת מרותו של הנאשם, אשר ניצל מרותו, ובהתנהגותו
גרם לפגיעה ממשית במתלוננת עד כדי שלא יכלה להגיע לעבודתה.
ב"כ ה
נאשם בסיכומיו פרט והרחיב בשתי טענות עיקריות: האחת – עובדתית, והשנייה – משפטית. מבחינה עובדתית, טען למצג חלקי ומטעה בעובדות כתב האישום נגדו, לנזק ראייתי שנגרם כתוצאה ממחיקה של המתלוננת את מרבית התכתובת בניהם ולפגיעה אינהרנטית בהגנתו. ההודעות והמסרונים אותן הציגה המאשימה וכמפורט בכתב האישום הם רק חלק קטן משרשרת התכתבות ענפה בינו לבין המתלוננת במסגרת העבודה ומחוצה לה ועל רקע מערכת יחסיהם הקרובה והחברית.
מהבחינה המשפטית טען כי האמירות וההתייחסויות המפורטות בכתב האישום ועליהן מבקשת המאשימה לבסס הרשעתו בהליך פלילי, בין אלה שהודה בהן ובין אלה שהכחישן - אין להן אח ורע במשפט הפלילי, גם לא בדין המשמעתי, שכן אלה אינן בעלות אופי מיני כלל, אין להן קשר למין או לדברים הקשורים למין, בבחינתם כפי בנפרד ובפרט עת בחינתם על רקע מערכת היחסים שהתקיימה בין השניים. ניסיונה של המאשימה לכפות את יסודותיה של עבירת ההטרדה
המינית על אמירותיו של הנאשם, טען, היא בבחינת ניסיון להעביר פיל דרך קוף המחט ומתיימר להרחיב את יריעת תחולתה של העבירה הרבה מעבר למקובל לנדרש ולרצוי, תוך התעלמות מאזהרות המחוקק, הפסיקה והמלומדים, כי שכרו של ניסיון כזה ייצא בהפסדו.
הראיות
5.
התביעה מבססת עתירתה להרשעת הנאשם על עדות המתלוננת, המסרונים והודעות דואר אלקטרוני ששלח אליה הנאשם, על עדות הגר ששון חברתה של המתלוננת, חמו קטרין חוקרת במשטרה אשר ערכה את דוח ביצוע העימות בין הנאשם למתלוננת, אורית אהרוני חברתה של המתלוננת ומזכירתו של הנאשם, ומיכאל אילון אשר שימש כסמנכ"ל משאבים במועד הרלוונטי לכתב האישום ואליו היה כפוף הנאשם.
הגישה מסמכים: הודעות אס.אם.אס – מסרונים (ת/1א'-ת/1טז'); תכתובת דואר אלקטרוני (דוא"ל) מיום 26.8.2009 הכוללת 6 עמודים (ת/2); תכתובת נוספת מיום 26.8.2013 הכוללת 5 עמודים (ת/3); הודעות המתלוננת מיום 7.10.2009 (ת/4 ו- ת/5); ומיום 12.10.2009 (ת/6); הודעת
הגר ששון מיום 25.10.2009 (ת/7); הודעת נאשם מיום 12.10.2009 (ת/8); דוח עימות בין הנאשם למתלוננת מיום 18.10.2009 (ת/9); דיסק הסרטת העימות בין הנאשם למתלוננת (ת/10); הודעה - תלונת עובדת נגד מנהל על הטרדה מינית (ת/11).
6.
מ
טעם ההגנה העידו הנאשם ואורן עידו אשר עבד בלשכתו של הנאשם ובכפיפות לו במועד הרלוונטי לכתב האישום. טיעוני ההגנה בקשר עם קבילותם ומשקלם של הודעות אס.אם.אס (ת/1 א' - ת/1 טז'), ותכתובת דואר אלקטרוני (מיילים) מיום 26.8.2009
(ת/2 ו- ת/3), יבואו בהמשך.
רקע ועובדות שאינם במחלוקת:
7.
מהעובדות המוסכמות למדנו, כי ההיכרות בין הנאשם למתלוננת החלה בחודש יוני 2007, אז הייתה המתלוננת מנהלת לשכתו של מנכ"ל הנמל והנאשם היה יו"ר ועד העובדים. היכרותם באותה עת הייתה פורמאלית עד לשנת 2008 אז מונה הנאשם לעוזרו של המנכ"ל וההיכרות ביניהם הייתה אך ורק בקשר עם העבודה. באותה שנה, התגלעו חילוקי דעות בין הנאשם למנכ"ל ומערכת היחסים בין המתלוננת לנאשם הושפעה מכך והפכה לעוינת וכדבריה: "מערכת היחסים בינינו התחילה כשהוא היה עוזר מנכ"ל ואני הייתי מזכירה בלשכה... מאוד לא הסתדרנו, מערכת היחסים הייתה מאוד מאוד לא טובה" (פרו' עמ' 13 שו' 16-14). המתלוננת הנאשם והעדים אישרו כי המתלוננת
ראתה בנאשם אויב באותה תקופה ונהגה כלפיו כאויב.
בחלוף הזמן המנכ"ל שאת לשכתו ניהלה המתלוננת, סיים עבודתו בנמל ובמקביל יצאה המתלוננת לחופשת לידה ארוכה ואילו הנאשם קודם ועבר למלא תפקיד מ"מ רמ"ח תפעול בנמל.
מזכירתו של הנאשם באותה עת הייתה אורית אהרוני (להלן: "אורית") אשר הייתה צפויה לצאת לחופשת לידה במאי 2009. אותה אורית, המליצה לנאשם על המתלוננת כמחליפתה בזמן חופשת הלידה וזה האחרון קיבל המלצתה, והמתלוננת החלה לעבוד ביום 08.03.2009 כמזכירה נוספת במשרדו ובחופף לעבודתה של אורית. אורית יצאה לחופשת לידה ביום 14.05.2009, וממועד זה, המתלוננת למעשה שימשה כמזכירתו ומנהלת לשכתו של הנאשם עד לשובה של אורית ביום 01.09.2009 וממועד זה המתלוננת חזרה לעבוד בלשכתו של הנאשם כמזכירה שנייה ועד
למועד בו הגישה תלונתה בפני
מיכאל אילון מי ששימש סמנכ"ל באותה עת והיה ממונה על הנאשם.
עוד על פי העובדות עליהן לא חלקה המאשימה, בתקופה בה יצאה אורית לחופשת לידה, עובד נוסף בלשכתו של הנאשם היה מר עידו אורן (להלן: "עידו") אשר חלק עם המתלוננת את המשרד בו ישבה והסמוך למשרדו של הנאשם.
גרסת המתלוננת:
8.
בחקירתה הראשית סיפרה המתלוננת כי החלה עבודתה במשרד הנאשם לאחר שאורית מזכירתו הקבועה יצאה לחופשת לידה. סיפרה על היכרותה את הנאשם עוד בתקופה ששימשה מזכירת המנכ"ל והוא עוזר מנכ"ל, על מערכת היחסים באותה עת שהייתה קשה על רקע המתיחות בין המנכ"ל לנאשם, על כך שלאחר שהיא חזרה מחופשת לידה הנאשם כבר היה בתפקיד אחראי על משאבי אנוש ולמרות חששה לעבודתה על רקע יחסיהם הקודמים, הנאשם קיבל אותה כמחליפתה של מזכירתו שאמורה הייתה לצאת לחופשת לידה. את מעשה ההטרדה תיארה כהדרגתי, תחילה הערות על המראה החיצוני, "על שמלה שלבשתי שהיא יפה, על השיער ולאט לאט החמיר ל-'אנחנו צריכים לבלות כל החיים ביחד', 'אנחנו צריכים 24 שעות ביחד'. כל דבר שאמרתי הוא סובב את זה להערות מהסוג הזה. .... אני אומרת לו 'אני צריכה חמש דקות אתך' והוא עונה לי 'אני צריך אותך כל החיים', 'בואי נעבור לגור ביחד'. הימים היו מלווים בהערות כאלה והתחמקויות שלי, בלסובב את הדברים חזרה לעבודה ולהתחמק ולא לענות וזה הלך והחמיר... זה הגיע למצב שאם הייתי מרוכזת מידי בעבודה... הוא היה מעיר לי שאני לא מתייחסת אליו ומתעסקת בעבודה שלי. לא יכולתי לבוא ולהגיד לו שיפסיק" (פרו' עמ' 6 שו' 28- עמ' 7 שו' 4).
ההטרדה מצד הנאשם, העידה המתלוננת נמשכה גם בתכתובת האלקטרונית: "היינו מתכתבים הרבה, גם בענייני עבודה. נאמר שהיו פה המון אס-אם-אסמים, זה נכון וברור. התקשרות שלנו הייתה רציפה כעובד-מעביד. באיזשהו שלב כשהבנתי שיש בעייתיות ולא נוח לי ושאני נמצאת במצב שאני לא מסוגלת להתמודד אתו - שמרתי חלק מההודעות שהיו לי חריגות לעתיד במידה ואם אצטרך אותן שזה יהיה לי...
ניסיתי לעשות עוד דברים כדי לשמור שיהיה בגלל הפחד מהכוח שיש לו ידעתי שאני צריכה איזה שהן הוכחות... שמרתי חלק נבחר כהוכחה ולא מעבר לכך..." (פרו' עמ' 9 שו' 14-9).
המתלוננת אישרה כי המסרונים והודעות הדואר הם רק חלק מהתכתבות שהייתה בינה ובין הנאשם, לטענתה הגיבה להם בהתחמקויות ובאי נוחות, אולם את אלה התגובות לא מצאה לנכון לשמור. סיפרה כי הרקע להתכתבויות היה בעיקר בענייני עבודה, ואילו היא התחמקה וניסתה להחזיר את נושא השיחה לענייני עבודה, כשתגובת הנאשם לניסיונה, היא צחוק על איך הפכה למומחית בהחלפת נושאי שיחה.
על יחסיה עם הנאשם סיפרה: "מערכת היחסים בעבודה הייתה מאוד טובה, אני מאוד הערכתי ומעריכה אותו כאיש עבודה... הייתה הערכה מקצועית גדולה מאוד וזה היה הדדי. גם המערכת האישית שלנו הייתה טובה מאוד... הוא ידע עליי המון דברים" (פרו' עמ' 13 שו' 26-21). המתלוננת אישרה כי נהגה לעבוד שעות נוספות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות.
סיפרה על שיחות אישיות בינה לבין הנאשם תוך שהטעימה כי גם אחרים שיתפה בענייניה האישיים, שכן כזו היא, נוהגת לספר ולשתף אחרים בענייניה, גם הכמוסים.
את הנאשם שיתפה בדברים על בן זוגה ועל ילדיה, גם משום שהיה לה נוח לדבר, אולם גם באופן מכוון כדי לשנות נושא שיחה שלא הייתה נוחה לה. לטענתה לצד יחסי עבודה המצוינים ששררו בינה לבין הנאשם, וההכרה בכישוריה המקצועיים, ולצד חברותם הקרובה: "כן הרגשתי שאנחנו חברים, שאנחנו בקשרים טובים, קשרים מעולים" (פרו' עמ' 15 שו' 30-29), התייחסות הנאשם גרמה לה לחשש ואי נוחות עד כדי שנאלצה מידי יום לחשוב מה לומר, מה ללבוש, והאם להגיע עם שיער אסוף או פזור. המתלוננת הסבירה את הימנעותה להעיר לנאשם ולהעמידו על התנהגותו כלפיה בחשש מעימות צפוי ופגיעה בעבודתה עד כדי פיטוריה. סיפרה כי שיתפה את בן זוגה בכל הדברים כבר בתחילת תקופת ההטרדה, אולם סירבה להצעתו להתערב. תלונתה העידה, הוגשה עת הגיעה למצב שלא יכלה יותר וכמעט גמרה אומר בדעתה לעזוב את מקום העבודה, אולם חזרה בה והחליטה לפנות תחילה לסמנכ"ל משאבים ולאחר מכן הגישה תלונתה במשטרה.
9.
עדות אורית אהרוני - אורית עדת התביעה, הייתה מזכירתו של הנאשם משנת 2008 ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אורית הייתה צפויה לצאת לחופשת לידה, והיא שהמליצה לנאשם לקבל את המתלוננת כמחליפתה. סיפרה בחקירתה הראשית על חברות קרובה בינה לבין המתלוננת בעבודה ומחוצה לה. כן סיפרה על יחסיה עם הנאשם, מנהלה הישיר, תיארה חברות טובה ששררה ביניהם "הייתה בינינו נערכת (צ"ל מערכת) יחסים טובה, היינו אוהבים גם לשוחח בעניינים שלא קשורים רק לענייני עבודה. היינו יושבים לעיתים בארוחות צהריים ביחד, הייתה בינינו חברות מאוד טובה מעבר למקצועיות שלנו... היינו יושבים במשרד של אבי ומדברים גם על עניינים אישיים, דברים הקשורים בבית ובזוגיות ובילדים" (פרו' עמ' 58 שו' 3-1, 9-8).
עוד סיפרה בחקירתה הראשית על פגישתה עם המתלוננת ועל השיחה שהתקיימה ביניהן בנוגע לנאשם "הייתי בחופשת לידה מיום 14.5.2009 עד ליום 1.9.2009. אם אני זוכרת נכון, (המתלוננת,ש.ש) הגיעה לבקר אותי כחודש לאחר הלידה, בסביבות חודש יוני. במהלך הביקור היא סיפרה לי שאבי מחמיא לה על השיער ועל הלבוש ושמבחינתה זאת הטרדה. מההיכרות שלי עם אבי אני ישר שאלתי אותה אולי דברים אצלה לא הובנו נכון ואולי כדאי לדבר אתו בנושא וזהו. זאת בעצם השיחה הראשונה שהייתה לנו בנושא" (פרו' עמ' 58 שו' 16-12).
בחקירתה הנגדית מסרה "... אני הצעתי לה כמה פתרונות לעניין הזה של המחמאות והם נשללו על הסף מבחינתה. אני חושבת ששאלתי בהזמנות אם היה משהו חמור יותר כמו נגיעות, משהו שמרמז אופן מיני יותר קריטי בשביל לעבור את זה בשתיקה, והיא אמרה שלא, שרק מחמאות. לא חשבתי שהיא תרחיק עם זה לכת וזה בא לי בהפתעה" (פרו' עמ' 66 שו' 15-12).
אורית אישרה כי המתלוננת הייתה בלחץ ובחשש גדול ביחס להמשך עבודתה, בפרט לאחר חזרתה
מחופשת הלידה. אורית אישרה כי מערכת היחסים בין מיכאל לבין הנאשם הייתה רעועה וכי המתלוננת ידעה על כך. כן אישרה אורית כי הנאשם עשה ככל שניתן ויכול היה כדי להשאיר את המתלוננת בתפקידה: "אבי ראיתי רק את הצדדים הטובים שלו, ובעיקר ברצון שלו להשאיר אותה במשרד יחד איתי. היחסים שלו עם סמנכ"ל משאבי אנוש לא היו טובים היו המון חילוקי דעות ביניהם, כך שלא ידענו בוודאות שאבי יצליח להשאיר אותה והתחושה של מה יהיה איתה היתה לפני שיצאתי לחופשת לידה, היא חלקה איתי את הדברים ואני אהבתי אותה בתור בן אדם ודי רציתי שימצאו לה פתרון" (פרו' עמ' 68 שו' 26 - עמ' 69 שו' 2). בגילוי לב, אורית, חברתה הטובה של המתלוננת, משתפת בחקירתה החוזרת כי התחושה המלווה אותה היא שהמתלוננת הגישה תלונתה כדי להבטיח את המשך העסקתה בנמל. עדותה של אורית התרשמתי מהימנה, אורית העידה באופן קולח, קוהרנטי ובגילוי לב נדיר.
10.
עדות
מיכאל אילון
- בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש כסמנכ"ל משאבי אנוש ובתפקידו זה היה ממונה על הנאשם. מיכאל אישר כי יחסיו עם הנאשם לא היו במיטבם, וכי בינו לבין הנאשם היו חלוקי דעות מהותיים בענייני עבודה. מיכאל סיפר כי המתלוננת התקשרה אליו נשמעה נרגשת וביקשה להיפגש עמו בביתה: "... הגעתי אליה הביתה, ישבתי שם והיא סיפרה לי שהיא ביקשה במיוחד שאבוא אליה כי היא יצאה לחופשה והיא הייתה אמורה לחזור יום למחרת לעבודה והיא מפחדת לחזור לעבודה, שאלתי למה והיא אמרה שאבי מטריד אותה והיא מפחדת ממנו. שאלתי מה זה מפחדת ממנו, שתסביר, והיא אמרה שהוא מחזר אחריה במילים פשוטות באופן שהיא תופסת את זה כאגרסיבי והיא מפחדת. שאלתי אותה האם הוא פגע בה והיא אמרה לא, אמרתי "נו אז מה?" והיא אמרה "תראה, הוא שולח לי אס-אם-אסים, אימיילים, מציע לי הצעות", היא הקריאה לי מדף מה שהיא אמרה שכתוב באס-אם-אסים ובאימיילים. אני בעיקר נתתי לה לדבר כי היא הייתה נרגשת... מההתלהבות הרגשית שלה נתתי לה בעיקר לדבר, שאלתי אותה פה ושם שאלה והיא הייתה נחרצת שהיא לא יכולה לחזור" (פרו' עמ' 71 שו' 6-15, הדגשה שלי – ש.ש).
מיכאל סיפר בקשר לניוד עובדים שנדרש בנמל בתקופה הרלוונטית, ובין היתר אישר כי לאור חזרתה של אורית לעבודה מקומה של המתלוננת בעבודה לא היה ברור, "מחלקת התפעול זאת המחלקה שאבי היה ממונה עליה, אורית הייתה מזכירתו או מזכירה בתפעול, יצאה לחופשת לידה, (המתלוננת,ש.ש) החליפה אותה, אורית הייתה אמורה לחזור ובזה תם תפקידה של (המתלוננת, ש.ש) בתפעול" (פרו' עמ' 73 שו' 27-25), ובהמשך - "חגית הייתה אמורה ללכת לחופשת לידה ואני כמי שממונה על משאבי אנוש חשבתי שהדבר הנכון הוא (המתלוננת) תחליף את חגית..." (פרו' עמ' 74 שו' 20-21). עדותו של מיכאל הייתה קולחת, קוהרנטית ונמצאה מהימנה.
11.
עדות הגר ששון -
חברתה של המתלוננת העידה כי הן חברות טובות מזה 20 שנה, נפגשה עם המתלוננת בחודש אפריל סמוך לחג פסח בשנת 2009 אז סיפרה לה המתלוננת לראשונה על התבטאויות של הנאשם כלפיה. הגר סיפרה כי המתלוננת שיתפה אותה בתחושותיה הקשות, על עשרות התבטאויות של הנאשם כלפיה ועל הקושי שלה לדבר על הנושא. משנשאלה הגר באילו התבטאויות מדובר, טענה כי היא חושבת שמדובר בדוגמא אחת או שתיים שהמתלוננת סיפרה לה, "אמרתי שהיא לא פירטה לי, אני לא זוכרת שמשהו עלה בצורה מפורשת, היא נתנה לי את התחושה שהיו התבטאויות רבות...", בהמשך הוסיפה: "משהו על מראה או משהו אל תישארי בחדר, משהו כזה, אני לא כל כך זוכרת" (פרו' עמ' 49 שו' 8-7, 10). בהמשך חקירתה הנגדית אישרה עלה כי המתלוננת לא שיתפה אותה בעניינים הנוגעים לבן זוגה, ילדיה, דברים סודיים שכפי שיפורט בהמשך סיפרה המתלוננת בפרט לאוזנו של הנאשם. עדותה של הגר מצאתי בעייתית, לא ברור האם הדברים שסיפרה וכפי שיבוא בהמשך הם העצמה של מה שסיפרה לה המתלוננת או שהמתלוננת בחרה בעצמה להעצים.
12.
עדות
חמו קטרין
- חוקרת במשטרת אילת גבתה את הודעת המתלוננת מיום 12.10.2009 קבלה ממנה הדפסות של המסרונים והודעות דואר אלקטרוני, חקרה את הנאשם וערכה את דוח העימות בין הנאשם למתלוננת. העדה סיפרה כי במועד הנ"ל יצרה קשר עם המתלוננת וביקשה ממנה להציג את המסרונים אותם שלחה לנאשם, ולמרות שהמתלוננת מסרה לה כי מחקה את המסרונים העדה לא מצאה לנכון ורלוונטי לעשות על מנת להגיע לפלט השיחות בין השניים. העדה גם אישרה כי אם הייתה המתלוננת מציגה בפני
ה את מכשיר הפלאפון כי אז הדבר היה מתועד בתיק החקירה.
גרסת הנאשם:
13.
זה המקום לציין כי בתום פרשת התביעה, טען ב"כ הנאשם "אין להשיב לאשמה" בנימוק כי האישום בדבר הטרדה מינית לא הוכח אף ברמה הלכאורית, הוסיף עובדות כתב האישום אינן מגיעות כדי עבירה של הטרדה מינית וכל שיש בו הוא זילות של עבירת ההטרדה המינית. הטעים כי ההליך הפלילי צריך להיות שמור בדרך כלל למקרים שיש בהם מעבר להטרדה מינית מילולית, וכשמדובר במקרה של הטרדה מינית מילולית היא צריכה להיות ברף החמור של ההטרדה. נוכח נסיבות המקרה שלפניי ולאחר שנשמעה כל פרשת התביעה, ומשנותר לשמוע גרסת הנאשם ועד נוסף, ולאחר שב"כ הנאשם הסכים לחזור מבקשתו, ללא החלטה לגופה של הטענה, המשיך בירור ההליך.
הנאשם תיאר את היחסים המתוחים שהיו בינו לבין המתלוננת בשנת 2008 וטרם שהחלה לעבוד כמזכירה מחליפה במשרדו, בחקירתו הראשית סיפר כי האווירה במשרד עם בואה של המתלוננת במהלך חודש מרץ 2009 הייתה מתוחה קמעה נוכח הזיכרונות שנשאו שניהם מהיכרותם הקודמת. כשזמן קצר לאחר מכן המתח חלף ובין השניים נרקמה חברות קרובה וכך תיאר: "אט אט גם (המתלוננת ש.ש) נפתחה יותר, היא הרשתה לעצמה, היא הרגישה אני מניח נוח יותר, היא הרגישה נוח בתוך ההווי הזה עד כדי שחשתי שמתפתחת חברות, ידידות אמיצה בינינו באופן שזה התבטא בשיחות אישיות, באופן שבו היא פתחה את סוגר ליבה והתחילה להיחשף לפניי. זה בא לידי ביטוי בארוחות משותפות שהיינו עושים בהפסקת אוכל ביחד, כשהיא הייתה יוזמת את הארוחות המשותפת (צ"ל משותפות), אני זוכר את ארוחות הבוקר שיעל הייתה יוזמת ביחד עם אורית ואיתי, היינו יושבים בחברותא. אני זוכר גם את השיחות שהיא הייתה מבקשת ברמה האישית של לדבר ולחלוק איתי" (פרו' עמ' 87 שו' 16-3).
על אופי השיחות סיפר: "אצל (המתלוננת,ש.ש) היה ניתן בקלות רבה על פניה לזהות את מצב רוחה, היא די הייתה נתונה למצבי רוח, בהתאם לכך גם הדברים היו מתנהלים וזה היה אופי השיחות בינינו. כשהיא הייתה במצב רוח רע, השיחות בינינו, על פי יוזמה שלה, היו מגיעות עד כדי מערכות היחסים שבינה לבין בן זוגה... זה אוסף של שיחות רבות, שיחות שאופיין הן שיחות שבין חברים, זאת שיחה שחבר טוב שלי מדבר איתי וכך חשתי – שהיא חברה טובה
שלי
" (פרו' עמ' 87 שו' 20-18, 33-32).
עוד מסר הנאשם בחקירתו הראשית כי תדירות השיחות האישיות בינו לבין המתלוננת הייתה גבוהה, כמעט יום יום. לטענתו, תמיד היה איזשהו משבר, איזשהו נושא שיחה שהמתלוננת רצתה להעלות ולשוחח אתו והוא היה שם בשבילה, אוזן קשבת, חברתו, מי שתמך וחלק אתה את המצוקה אותה הביעה. הנאשם הוסיף כי למתלוננת היו יחסי חברות טובים, אף מצוינים עם עובדי המשרד, אורית ועידו. סיפר כי הוא לא נהג לשתף אחרים בחייו האישיים אולם כשדיברו על הורות ודברים כלליים כן היה נותן דוגמאות בקשר עם משפחתו, שלל לחלוטין שיחות עם תכנים מיניים, העיד על עצמו כי אינו מרבה להחמיא לאחרים ומחמאות שהפנה למתלוננת או לאורית או לעידו בדרך כלל באו כתגובה על מחמאה שנתנו לו קודם, כמו למשל על כך שהסתפר יפה. המחמאות שהחמיא היו מידתיות, ראויות, מעולם לא פוגעניות.
לטענת הנאשם, הוא מעולם לא ביקש מהמתלוננת להגיע עם שמלות, היא נהגה לרוב להגיע עם שמלות. לא הבחין בשום שינוי בצורת הלבוש או השיער אצל המתלוננת משך כל תקופת העבודה המשותפת שלהם. לטענתו, השיח ביניהם היה מושתת על הדדיות מוחלטת, על כבוד הדדי וחברות קרובה סמוך לאחר שהתחילה את העבודה במשרדו ועד ליום האחרון בו עבדה.
באשר למסרונים והודעות הדוא"ל מסר כי אלה שהוצגו כראיה הם
חלק קטן משרשרת ארוכה של התכתבות במועדים הרלוונטיים ובכלל. בכל מקרה טען, כי תכני המסרונים היו בהתאמה לאלה שקיבל מהמתלוננת, ובמידת הפתיחות שהייתה בניהם. בהתייחסו למשל למסרון בו כתב "מתגעגע" סיפר כי אם כותבים לו מהמשרד " מתגעגעות" אז הוא משיב " מתגעגע", וכך בקשר עם מסרון כמו "בואי נתחתן" הסביר כי אילו כל רצף השיחה בינו לבין המתלוננת היה מוצג כי אז הדברים היו פשוטים וברורים, שכן המתלוננת ביצעה עבודה טובה באותו יום הוא החמיא לה, כך החמיא גם למזכירתו אורית. בכל מקרה אין בתכנים שבכל המסרונים כולל הדואר האלקטרוני כל ביטוי מיני או התייחסות למיניותה של המתלוננת, המסרונים כפי שהוגשו "תלושים" ואינם משקפים את השיח ביניהם.
בקשר עם הזמנתו את המתלוננת לביתו לתה ועוגה בשעת בוקר מוקדמת, סיפר כי כמה ימים לפני, וגם ערב קודם פנתה אליו המתלוננת אשר בשגרה הייתה במצב לחץ, הייתה בלחץ גדול מאוד, ובמצב רוח מדוכדך ובקשה להתייעץ על עניינים אישיים דוחקים בביתה, כמו מצב כלכלי. בבוקרו של יום בו הוא נמצא בחופשה, המתלוננת היא זו שיזמה את השיחה הראשונה, פנתה אליו ושוב העלתה פניו את הלחץ בו היא נמצאת, שתפה אותו בהתלבטות אם להגיע לעבודה או לא, והוא מתוך דאגה ועל רקע היחסים שהתפתחו בניהם חשב שנכון להזמינה אליו ולנסות לעודד את רוחה, והדגיש כי באותו בוקר נכחה בדירה, בתה בת ה- 15 של אשתו. המתלוננת הוסיף התלבטה וכשהחליטה שלא להיענות להזמנה, הגיע הוא מאוחר יותר עם העוגה אותה אפה, למשרד בו שהתה באותה עת גם אורית. האווירה הייתה טובה המתח אצל המתלוננת התפוגג ואז פנה לדרכו. בחקירתו הנגדית השיב לשאלות ביחס למסרונים וחזר וטען כי אילו היה מוצג כל שרשור ההתכתבות בינו לבין המתלוננת, כי אז לא היה מוגש כתב אישום, ובכל מקרה לא היה שם שום דבר מיני, הייתה חברות ודאגה.
14.
עדות אורן עידו – אורן הצטרף למשרדו של הנאשם כשבועיים לפני שהמתלוננת הצטרפה כמזכירה נוספת טרם שהחליפה את אורית. אורן שעבד יחד עם המתלוננת סיפר כי יום עבודתו החל מוקדם בשעה 05:10 ונמשך 8 שעות מינימום. בחקירתו הראשית תאר את מערכת היחסים שלו עם המתלוננת כ"טובים מאוד, מאוד מאוד". "הייתי הידיד הכי טוב שלה והיינו נפגשים גם אחרי שעות העבודה, היינו הולכים ליד (צ"ל לים) ביחד עם הילדים שלה והילדים שלי ואשתי, יחסים מאוד טובים, יחסי חברות ועבודה" (פרו' עמ' 114 שו' 11-10, 8). אורן תיאר את המתלוננת כמי שנתונה תמיד בלחץ כשעיקר הלחץ נבע מחששה לעתידה במקום העבודה, מסר כי המתלוננת שיתפה אותו בחששות אלה, כשלצד חשש זה הוסיפה עד כמה טוב לה במשרד "ואני מדגיש את זה - היה לה ממש טוב שם". ובהמשך "... היא שיתפה מה יהיה כשאורית תחזור, איפה היא תהיה, שהרבה יותר טוב לה במשרד מאשר בהנהלה איפה שהייתה פעם".
לשאלה האם שמע את הנאשם מחמיא למתלוננת על שיערה, על השמלות, על כך שהיה דורש ממנה לבוא לבושה בשמלות, אומר לה "מתוקה", "יקירה", "יפתי" או כל התבטאות כזו או אחרת, השיב "לא. מבחינתי לא היה ולא נברא, להיפך - מההיכרות שלי עם אבי זה ממש לא בלקסיקון שלו" (פרו' עמ' 114 שו' 21-19).
בחקירתו האישית לא שלל כי הנאשם אמר למי ממזכירותיו "יקירה".
עידו אישר כי הפלאפון של הנאשם נשאר לא פעם אצל מי ממזכירותיו, כן אישר כי כל אחד מעובדי המשרד היה יכול לצפות בדוא"ל שבתיבת הדואר של הנאשם. עדותו של עידו התרשמתי, מהימנה הייתה.
דיון והכרעה – הטרדה מינית, חיזור לגיטימי ו/או חברות
15.
סעיף 3(א)
מגדיר כל אחד מהמעשים האלה כהטרדה מינית:
"(1))
(2)
...
(3)
הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות;
(4)
הטרדות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות;
(5)
התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;
(6)
הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ז), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:
..."
סעיף 5 לחוק הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998. קובע כדלקמן: "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו מאסר שנתיים".
16.
בבקשו להתוות סימני דרך להערכת התנהגות העולה כדי הטרדה מינית - השופט זמיר (בעש"מ בן אשר הנ"ל) הניח כאבן ראשונה שאין בילתה, כי על ההתנהגות, בכל צורה, להיות "בעלת אופי מיני":
"התנהגות אינה מהווה הטרדה מינית אלא אם היא, כשמה, בעלת אופי מיני. מכאן שהתנהגות לא תיחשב הטרדה מינית, גם אם היא מטרידה, אם אין לה אופי מיני או אם אין היא באה לידי ביטוי בדברים הקשורים למין. התנהגות שהיא הטרדה מינית מכוונת, במקרה הרגיל, להשיג טובת הנאה מינית: יחסי-מין, או אפילו סיפוק מיני מעצם מעשה ההטרדה, כגון סיפוק מחיבוק או חיכוך. אך לא תמיד כך...".
ובהמשך:
"מהי התנהגות בעלת אופי מיני? ברור שלא כל קשר בין שני המינים נושא אופי מיני: מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני, ואפילו חיבוק או נשיקה, לא בהכרח יש להם אופי מיני. הכול תלוי בטיב היחסים שבין שני הצדדים ובנסיבות...".
המילים כמקור לאי הבנות בין גבר לאישה, נמצא לרוב במקרים של הטרדה מינית אשר המכנה המשותף לכל צורותיה (לרבות המילולית) היא התנהגות בעלת אופי מיני, שם מובנם של המילים ושל ההתייחסויות, הוא לרוב המובן אותו בחר לעצמו האומר וזה שבחר לעצמו השומע.
"...להטרדה מינית יש, כמובן, היבט סובייקטיבי. הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שנראה הטרדה מינית לאדם אחד, לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד נוטים לראות אותו מעשה בעיניים שונות.
...... ברור שאי אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה מסוים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד... אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד, אין בה כדי להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי
" (ראה שם, פרשת בן אשר)".
המלים או צירופי המילים: "שוב תודה, מתוקה"; "את גדולה"; "בואי נתחתן"; "שוב תודה, מתגעגע" - אינן צריכות לבדיקת ראייה של המסתכל ולא חשוב דרך איזה צבע משקפים בחר להסתכל. אלה המילים והתייחסויות אינן בעלות אופי מיני, והן לא מתמקדות במיניותה של אישה. האם מישהו רוצה להרשיע בהליך פלילי ולהטיל סנקציה עונשית בגלל אמירות כמו "מתוקה", "את גדולה", "בואי נתחתן"??. הגם ואמירות כאלה חזרו על עצמן באופן תדיר וגרמו אי נוחות כזו או אחרת למתלוננת (ולא כך הדבר בענייננו), הצטברותן יכולה להגיע לכל היותר לכדי הטרדה, בוודאי שלא הטרדה מינית, משום שאינם בעלות אופי מיני כלל.
17.
המאשימה עצמה מאשרת כי המילים והתייחסויות בהן פנה הנאשם למתלוננת אינן בוטות (ראה בסיכומיה). אולם, מבקשת היא לראות במכלול ההתייחסויות הנאשם, על רקע יחסי העבודה בניהם, עת הנאשם בעל סמכות וממונה על המתלוננת, כניצול
מרותו עליה וכמי שגרם לה לפגיעה ממשית המגיעה עד כדי הטרדה מינית פסולה. למעשה מבקשת המאשימה לראות במעשה הנאשם כפגיעה המבוססת על האפקט המצטבר של התייחסויותיו כלפי המתלוננת, אפקט שהביא לכך שזו שינתה את לבושה ואת סידור שערה ועד להצרת צעדיה עת נמנעה מלהגיע למקום עבודתה.
באמירותיו והתייחסויותיו של הנאשם למתלוננת ביום 26.08.2009 במסגרת התכתבות בדואר אלקטרוני, והצעתו באמצעות מסרון ששלח ביום 13.09.2009 המזמינה את המתלוננת, היא מזכירתו העובדת תחת מרותו, לביתו בשעת בוקר מוקדמת והמשכה במסרונים נוספים שתכנם פורטו לעיל ועוד יפורטו - לא נמצא מילים וביטויים, לא במובהק ולא בקלוש, הקשורים למין או במיניותה של המתלוננת.
18.
השאלה האם האמירות והתייחסויות הנאשם לרבות הצעתו בהן הודה, הגיעו כדי הטרדה מינית פסולה שיש בה פגיעה ממשית במתלוננת כפי הנטען, או הם פגיעה קלה או שמא התנהגות שאינה חורגת מהתנהגות מקובלת ומהסטנדרט הראוי למקרה שלפניי - תבחן בהתחשב במכלול הנסיבות, על פי ההקשר בו נאמרו, ועל רקע טיבה של מערכת היחסים בין השניים
.
מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת:
19.
כמתואר מהעדויות והראיות שבאו לפניי, סביבת העבודה אותה ניהל הנאשם ובה עבדה המתלוננת ויתר העובדים הייתה טובה ונעימה והיחסים בין העובדים במשרדו של הנאשם כולל עם הנאשם היו קרובים וחבריים. אורית העידה: "הייתה בינינו מערכת יחסים טובה, היינו גם אוהבים לשוחח בעניינים שלא קשורים רק לענייני עבודה... הייתה בינינו חברות מאוד טובה מעבר למקצועיות שלנו" (פרו' עמ' 58 שו' 3-1), וכן: "מעבר לענייני העבודה, שוב, היינו נוהגים לאכול במשרד מזמינים צהריים יחד היינו יושבים במשרד של אבי ומדברים גם על עניינים אישיים דברים הקשורים לבית בזוגיות ובילדים הייתה אווירה מאוד טובה במשרד" (פרו' עמ' 58 שו' 9-5).
עידו אורן העיד: "ממש טובה, אם זה ארוחות בוקר, אווירה ממש טובה, כייף. מאחל לכולם אווירה כזאת באמת" (פרו' עמ' 115 שו' 21-23).
20.
על מערכת היחסים שבין הנאשם למתלוננת, העיד הנאשם כי הגעתה של המתלוננת לעבוד בלשכתו הייתה מלווה תחילה "בקצת מתח טבעי" על רקע היכרותם הקודמת שנשאה זיכרונות לא נעימים, אולם השתדלות שלו ושל אורית והמתלוננת גם הפיגה את המתח וככל שחלפו הימים מערכת היחסים התפתחה לכדי חברות טובה בין כל העובדים ולמעשה התאימה עצמה להווי שהיה קודם במשרדו אשר היה פתוח, מושתת על כבוד הדדי וחברות טובה. כך תיאר בין היתר התפתחות יחסיו עם המתלוננת: "חשתי שמתפתחת חברות, ידידות אמיצה בינינו באופן שזה התבטא בשיחות אישיות, באופן שבו היא פתחה את סגור ליבה והתחילה להיחשף בפני
י" (פרו' עמ' 87 שו' 16-10).
בחקירתה הראשית תיארה: "מערכת היחסים בעבודה הייתה מאד טובה, אני מאד הערכתי ומעריכה אותו כאיש עבודה... הוא נתן לי הרבה סמכות, האמין בי, סמך עליי... אני חושבת שהייתה הערכה מקצועית גדולה מאד וזה היה הדדי. גם המערכת האישית שלנו הייתה טובה מאד. כעובד צמוד אתה לומד להכיר אחד את השני, היו בינינו שיחות, הוא ידע עליי המון דברים" (פרו' עמ' 13 שו' 21-23), ובהמשך עדותה הוסיפה: "כמו שאמרתי, הייתה מערכת הדדיות, הייתה הערכה. כן הרגשתי שאנחנו חברים, שאנחנו בקשרים טובים, קשרים מעולים. מבחינת העבודה איזה בוס הוא, לא יכולתי לבקש הרבה מעבר, איש עבודה, מערכת יחסים טובה" (פרו' עמ' 15 שו' 31-29). בהמשך עדותה הוסיפה וחזרה לתאר את מערכת יחסים שהושתתה על ידידות וקרבה, כשלמעשה היא מצביעה על שני רבדים במערכת היחסים שנרקמה בינה לבין הנאשם. רובד אחד בענייני העבודה והשני אישי. על זה שבעבודה למדנו מהמתלוננת והנאשם וגרסתם לעניין זה נתמכה בעדותם של אורית ועידו ובמידת מה גם של מיכאל אילון. על הרובד האישי וכהגדרת המתלוננת "המערכת היחסים האישית" אישרה בחקירתה הנגדית, כי זה כלל שיחות אישיות רבות שלה עם הנאשם, אישרה כי במרבית השיחות שניהלו, הנאשם לא נהג לדבר בענייניו האישיים אלא בעיקר הקשיב לדבריה.
בחקירתה הנגדית אישרה שבמהלך אותן שיחות אישיות שיתפה את הנאשם בהתנסויות שלה בסמים, יחסיה עם בן זוגה, מחשבות אובדניות שהיו לה, קשייה ולבטיה בקשר עם ילדיה הקטינים, ונמצא כי בשיחות ביניהם הגיעה המתלוננת עד כדי גילויי תחושות רגשות ומחשבות (פרוטוקול עמ' 21-20), שברגיל נשארים במקומם הכמוס, ואם כבר מתגלגלים החוצה כי אז לבטח קרוב לאוזנו של אדם קרוב, עליו סומכים, שבו נותנים אמון והוא חבר של ממש.
21.
מבין חבריה הטובים לעבודה, אין אחד, כולל עידו שהעיד על חברות מאוד קרובה עם המתלוננת, לפניו חשפה המתלוננת מצפונות ליבה. עידו אמנם ידע לספר על התייחסות כזו או אחרת בקשר שלה עם ילדיה, אולם לא בחשיבות ועומק הדברים כמו שידע הנאשם. גם חברתה הטובה מזה 20 שנים, הדר ששון, לא ידעה פרטים על המתלוננת כפי שהביאה זו לאוזנו של הנאשם. בהינתן האמור, נראה כי דברים שהרחיבה הנאשמת לספר על עצמה בחקירתה הראשית, כמי שנוהגת לתאר בין רבים את התנסויותיה ולספר על ענייניה וסודותיה, נועדו בעיקר לצמצם את הרובד האישי בינה לבין הנאשם או לפחות להפכו לנעדר ייחודיות, כך למשל טענתה לפיה הפתיחות אותה גילתה בשיחותיה עם הנאשם: "... חשוב לי להגיד שהוא לא היחיד. אני בדרך כלל בן אדם שמדבר עדיין דברים שאולי למישהו אחר סודיים, אצלי כל האנשים מסביבי יודעים אותם..." (פרו' עמ' 13 שו' 29-25) נמצאה לא מדויקת. ראיות התביעה עצמה נמצא, תומכים בגרסת הנאשם לקיומה של מערכת יחסים קרובה במיוחד בה יחסי עבודה טובים מאוד ולצדם חברות אישית המצביעה על
המקום של הנאשם
אצל המתלוננת ושלה אצלו.
22.
במקום הזה, אותו תיאר הנאשם בעדותו כקרבה גדולה וחברות המושתתת על הערכה וכבוד, נפקד מקומה של המיניות אליה מכוונת המאשימה. ביסוס ותימוכין לכך נמצא, בין היתר, בהודאתה של המתלוננת בחקירתה הנגדית, לפיה נהגה לשתף מי מחבריה לעבודה בקשר עם פנטזיות מיניות שלה כלפי עובד כזה או אחר, כשהסברה לכך שאת הנאשם לא שיתפה משום חששה לשוחח אתו על ענייני מין, התרשמתי, רחוקה מלהיות אמת. הנאשם סיפרו עליו עדי התביעה אורית ועידו - איש נעים בהליכותיו ובדיבורו, ודבריהם נתמכו באישורה של המתלוננת לדברים אלה. המתלוננת גם אישרה בחקירתה הנגדית, כי הנאשם מעולם לא שוחח עמה בנושאים מיניים ובמהלך חקירתה עלה כי ההתבטאויות והפנטזיות המיניות שלה לא היו סוד כמוס בין עובדי הנמל, הנאשם שמע עליהם. עוד עלה כי על אף הקרבה הרבה בניהם, ולמרות שכביכול הייתה לנאשם "סיבה" ורקע ליזום עם המתלוננת שיחה בעלת אופי מיני, הנאשם לא ניצל מצב זה בכלל וכמקדם לניסיונות וההצעות המיוחסים לו בפרט. הנאשם התרשמתי, הרחיק עצמו משיחות מיניות עם המתלוננת, לא רק משום נועם הליכותיו ונימוסיו, ולא רק משום שלא נהג לשוחח עם אחרים בנושאים מיניים, אלא בעיקר משום המקום המיוחד שהיה למתלוננת אצלו, יכול שזה המקום לא רק חברי היה, יכול שהיה גם רגשי, אולם וכפי שיובא בהמשך - נעדר אותה מיניות מיוחסת.
23.
הספק במהימנות גרסת המתלוננת מתעצם בעיון בשלוש הודעותיה במשטרה (טרם העימות), בהן נמצא כי היא נמנעה לספר על יחסיה האישיים הקרובים עם הנאשם, וכי הציגה מצג לפיו הקפידה לנהל עם הנאשם מערכת יחסים של עבודה "נטו" וכי ימיה לוו ב"התחמקויות" מכל נושא שלא היה כרוך בעבודה.
כך למשל: "..מגיבה בהתחמקויות ומושכת אותו לנושאים הקשורים בעבודה" (ת/5 שו' 4-3) כי כל הזמן הייתה מתמקדת ב"איך להסית את הדברים לענייני העבודה..." (ת/9 שו' 20-19).
כך למשל: "לא יכולתי לבוא ולהגיד לו שיפסיק" (פרו' עמ' 7 שו' 4-3), "היו ימים בבית שעות שלמות הייתי יושבת וחושבת איך אני אומרת את הדברים, ידעתי שלא מוחלט לא יהיה לי אומץ להגיד..." (פרו' עמ' 14 שו' 18-15) וכן: "בעיקר לא יכולתי להביא את עצמי להגיב – לא לא ולא דברים מפורשים אחרים, פשוט לא יכולתי" (פרו' עמ' 15 שו' 4-3) וכי: "הימים היו מלווים בהערות כאלה ובהתחמקויות שלי בלסובב את הדברים חזרה לעבודה ולהתחמק ולא לענות וזה הלך והחמיר" (פרו' עמ' 7 שו' 2-1), "זה היה חוזר על עצמו, שאני מתחמקת ממנו ומסיטה את הנושא ...." (פרו' עמ' 11 שו' 17-16).
24.
תיאורה של המתלוננת את התנהגותה כאמור בהודעתה במשטרה ועדותה לפניי, אינו מתיישב עם גרסתה אודות השיחות האישיות הרבות שניהלה עם הנאשם משך תקופת עבודתה תחתיו, ואינו מתיישב עם ראיות אובייקטיביות (תכתובות דוא"ל) מהן עולה, כי גם "עמוק" בתקופת הטרדה וקרוב למועד הגשת תלונתה היא לא "התחמקה" מלשוחח עם הנאשם על נושאים שאינם קשורים לעבודה, נהפוך הוא - היא עצמה יזמה שיחות מעין אלה.
כך למשל, ביום 26.08.2009 (יותר מארבעה חודשים לתוך ההטרדה הנטענת, עת שהנאשם נכח בשיעור במסגרת לימודיו) כותבת לו המתלוננת בדוא"ל (ת/3): "יש שיעור משעמם עכשיו? אפשר להתחיל להתכתב? חכה שנייה, אני שולחת לך תמונה נחמדה ששלחו לי ואהבתי...".
המתלוננת אין חולק, היא זו שיזמה במועד הנ"ל את ההתכתבות עם הנאשם בשתי הפעמים, כשבפעם השנייה, היא פותחת ומבררת אם אפשר להתכתב, היא שולחת מיוזמתה תמונת קריקטורה נחמדה (כך לדבריה) וברי כי אין מדובר "בענייני עבודה". מכאן באותו יום המשיכה התכתבות בניהם שלא בענייני עבודה. כשהתבקשה המתלוננת לתת הסבר להתנהלותה האמורה, השיבה לב"כ הנאשם: "... אין לי מה להגיד לך. אני לא מסתירה את זה, שלחתי, התכתבנו, הייתה בינינו מערכת של ידידות והיה בינינו קשר ואני אומרת גם שאני מפרידה בין הדברים. אני לא חושבת שהידידות בינינו צריכה להוביל להערות" ולשאלת בית המשפט, למי אמרה שהיא מפרידה?, ענתה המתלוננת "אני משיבה שאמרתי פה שאני מפרידה בין הדברים" (פרו' עמ' 31 שו' 30-19).
כאשר התבקשה להסביר כיצד בשלב מתקדם של תקופת ההטרדה היא יוזמת קשר עם הנאשם שלא בענייני עבודה, השיבה
: "
אצלי יום לפני, יומיים לפני, שבועיים לפני, חודש לפני, זה אותו דבר מבחינתי
"
(פרו' עמ' 33 שו' 19-14, הדגשה שלי – ש.ש).
ביום 16.09.2009, למעלה מחמישה חודשים בתקופת ההטרדה הנטענת וימים ספורים טרם שהגישה תלונתה במקום העבודה, שלחה המתלוננת לנאשם הודעת דוא"ל (פרו' עמ' 30 שו' 15-12), ובה
שאלה "אפשר להתכתב, איך השיעור?".
המתלוננת הסבירה כי היה מדובר בהתכתבות שהיא "נטו" לצרכי עבודה (פרו' עמ' 30 שו' 24-16).
ואולם, כאשר הוצג למתלוננת כי לאחר שהנאשם השיב לה בענייני עבודה וסיים "עכשיו תוכלי לשוב להתחפר" היא ענתה "דווקא שאלתי אם אפשר להתכתב אך התעלמת ממני" (פרו' עמ' 31 שו' 4-3) שינתה המתלוננת מגרסתה וענתה: "זה לא קשור לעבודה, שאלתי אם אפשר להתכתב ולא התכוונתי אם אפשר להתכתב איתו על עוד נושא של עבודה, זו התכתבות בינינו", ומשנשאלה - "מה זה בינינו, במסגרת הידידות ביניכם?" השיבה "כן, במסגרת זה שזו ההתנהלות בינינו, מאותה סיבה שכתבתי" (פרו' עמ' 31 שו' 16-13).
משנשאלה שוב הכיצד זה שבשלב מתקדם מאוד של הטרדה, ואך ימים ספורים טרם שהגישה תלונתה במקום העבודה היא יוזמת קשר עם הנאשם שלא בענייני עבודה, השיבה "עניתי לך שזה אותו דבר מבחינתי, יום לפני ושבוע לפני" (פרו' עמ' 31 שו' 18-17).
האמור עד כה, משמיט את הקרקע מתחת לטענות המתלוננת על "התחמקויותיה" מהנאשם משיחות שאינן בענייני עבודה,
ומעמיד בספק גדול מהימנותה בדבר
היותה מוטרדת גם לשיטתה.
25.
בתלונתה במשטרה, ציינה המתלוננת כי לא אחת מתח הנאשם על עצמו ביקורת ביחס להתנהלותו, כך למשל: "ובכל הפעמים שהוא אמר וחזר שצריך להרחיק אותי אז אמרתי לו אולי אמת כדאי ואמרתי לו אם קשה לך במצב כזה תרחיק אותי ותעביר אותי מקום אך זה לא עזר הוא לא היה מעביר אותי בחיים" (ת/5 שורות 8-6, וראה גם ת/6 שו' 15-11).
ובעימות בניהם: "היו שתי הזדמנויות שהנושא עלה הוא חזר יום אחרי נסיעה שלו מתל אביב הוא אמר לי שהוא חשב כל הנסיעה ושההערות שלו לא במקום ושהוא צריך להפסיק אותם שזה לא לעניין, הוא באמת הפסיק לתקופה קצרה אבל הייתה עוד פעם שהוא היה אומר שצריך להרחיק אותי ממנו בגלל מה שזה גורם לו להרגיש, באחת הפעמים אמרתי לו שאם זה מה שזה גורם שירחיק אותי" (ת/9 שורות 83-79), ובעדותה חזרה
על הדברים (פרו' עמ' 14 שו' 32-27, עמ' 15 שו' 1).
טענתה של המתלוננת לפיה הציעה לנאשם "להרחיק" אותה מעליו, בגלל "מה שזה גורם לו להרגיש" מצד אחד אינה מתיישבת עם העובדה כי היא עשתה ופעלה אצל הנאשם להשאיר אותה כמזכירתו (פרו' עמ' 45 שו' 22-19), לרבות בפני
ה לגורמים שונים בנמל כדי שידברו עם הנאשם שיפעל להשאירה כמזכירתו (פרו' עמ' 114 שו' 32-30; עמ' 44 שו' 21-17, עמ' 4 שו' 30-19).
אורית ועידו העידו, כי ככל שקרב מועד חזרתה של אורית לעבודה, גבר החשש של המתלוננת לעתידה בנמל כשעדותם בעניין זה נתמכת בדברי המתלוננת. מצד שני, דברים אלה, לפיהם המתלוננת מוסרת כי
אמרה כמה פעמים לנאשם שירחיק אותה ממנו כי "אם זה מה שגורם לו להרגיש" והיא ידעה בליבה כי הוא מעולם לא ירחיק אותה (ר' ת/5 שו' 7-6), מצביעים על שיח ש"בינו לבינה" על עניינים שבלב, ולא סביר בעיני שזהו שיח בין מטריד למוטרדת ולא סביר שהם באו במסגרת שיחה בין השניים בקשר ל"הטרדותיו" של הנאשם. טענה זו של המתלוננת, בתוספת דבריה למיכאל כי הנאשם מחזר אחריה במילים פשוטות במחמאות מעמידה את הדברים במקום בו נמצא הגבול שבין חברות, רגשות ועד לחיזור לגיטימי, אולם הרחק הרחק מהגבול בו הדברים מגיעים כדי הטרדה מינית.
אמירות והתייחסויות בעל פה
26.
על ההטרדות ותדירותן סיפרה המתלוננת לחברתה הדר כי מדובר בעשרות התבטאויות ביום (ת/7 שו' 27-26). כך גם בהודעתה במשטרה ב"דיבור פנים מול פנים,
sms
, מיילים שטרם הדפסתי ובטלפון. יום יום במקרים מסוימים גם כל היום
" (ת/4 שו' 34-33).
הוכח, כי משך כל תקופת עבודתה של המתלוננת במשרדו של הנאשם, היא חלקה את המשרד עם אדם נוסף. תחילה עם אורית, לאחר מכן עידו ואז שוב אורית. עובדה זו מלמדת על מצג אחר אותו הציגה המתלוננת בהודעתה במשטרה (ת/4). שם לשאלה האם מזמן יציאתה של אורית לחופשת לידה הייתה מזכירתו האישית של הנאשם לבד (כך לשון השאלה) השיבה "כן". אכן המתלוננת הייתה מזכירתו האישית של הנאשם לאחר צאת אורית לחופשת לידה, אולם לא מצאה להוסיף ולהבהיר לחוקרת כי היא לא הייתה העובדת היחידה במשרד באותה תקופה, אלא הותירה רושם כאילו היא והנאשם לבדם היו בכל אותה תקופה במשרד עד לחזרתה של אורית – ולא היא.
בעדותם מסרו אורית ועידו כי לא שמעו איזה מכל אותן עשרות התבטאויות עליהן סיפרה המתלוננת (פרו' עמ' 59 שו' 4-2 ועמ' 114 שו' 26-19). גם כמות ותדירותם של המסרונים והודעות הדואר, לא מצביעים על הטרדה יום יומית לא כל שכן על הטרדה משך כל היום. בחקירתה הנגדית וכשעומתה מול העובדה שעידו לא שמע התבטאות כמו "תאספי את השיער את יפה ככה" השיבה המתלוננת ש"אף אחד לא שמע" וכי הנאשם דאג לומר את הדברים כשלא היה אף אחד בסביבה ומשום שהנאשם נהג לשמוע
מוזיקה ב"פול ווליום".
27.
המוזיקה אותה שמע הנאשם ב"פול ווליום", טענה המתלוננת גם מנעה ממנה כל ניסיון שעשתה להקליט ולתעד את התבטאויותיו "עשיתי, אי אפשר לשמוע בו, אבי יושב במשרד עם מוזיקה מאוד מאוד חזקה ולא מצליחים לשמוע שם כלום. יש שם כמה דברים קטנים כשהוא שאל מתי נתנשק, את גדולה, ונורא קשה לשמוע את זה. יצא שכל פעם שהוא אמר את הדברים לא אצלו במשרד אלא אצלי במשרד וניתן היה לשמוע – אז המכשיר לא הקליט" (פרו' עמ' 35 שו' 14-13).
הנאשם אישר כי נהג לשמוע מוזיקה בווליום גבוה, אולם הוסיף כי כאשר היו נכנסים אליו למשרד היה מנמיך את המוזיקה (פרו' עמ' 90 שו' 27-21) וגרסתו נתמכת בגרסתה של אורית, שאמנם אישרה כי הנאשם נהג להאזין במשרדו למוסיקה בווליום גבוה אך זאת רק ב"חלק מהזמן" (פרו' עמ' 61 שו' 10-9), וכמו הנאשם גם היא סיפרה בעדותה כי בעת שנכנס מאן דהוא למשרדו של הנאשם "הוא היה מנמיך את המוזיקה" (פרו' עמ' 65 שו' 4-2). זו אף שללה אפשרות שהמוזיקה הייתה כה גבוהה עד שלא ניתן לשמוע ו/או להקליט (פרו' עמ' 65 שו' 8-5). גרסת המתלוננת באשר למוזיקה החזקה שבקעה ממשרדו של הנאשם אינה מתיישבת עם אותן שיחות עומק אישיות שניהלה עם הנאשם כשהם לבדם, ולא ברור הכיצד ברקע המוזיקה החזקה כל כך, שמעה את הדברים.
28.
עידו, שכאמור עבד עם המתלוננת במשרדו של הנאשם תקופה של למעלה מארבעה חודשים, והחל יום עבודתו במשרד המשותף לו ולמתלוננת, בין השעות 06:00-05:30 00 ועבד כל יום שמונה וחצי שעות, והיה חברה הקרוב של המתלוננת, לא זיהה לדבריו כל גילוי חוסר נוחות או התנהגות מתחמקת של המתלוננת מהנאשם (פרו' עמ' 114 שו' 32-30). נהפוך הוא, עידו סיפר כי כשהמתלוננת בקשה לשוחח עם הנאשם בעת שהיה במשרדו, הייתה נוהגת לרכון דרך פתח החלון שחיבר בין המשרדים, כך שהייתה מכניסה חצי מגופה, על אף שהדבר לא היה נחוץ (פרו' עמ' 113 שו' 33-26).
גם גרסת המתלוננת לפיה נאלצה לשנות סגנון לבושה ושערה נוכח אמירותיו של הנאשם, לא הוכחה
אלא גם נסתרה בעדותה של אורית שעבדה יחד עם המתלוננת במשרדו של הנאשם ושעל היכרותה וחברותה המאוד קרובה עם המתלוננת, אין חולק (ר' פרו' עמ' 65 שו' 17-12).
29.
בסיכומם של דברים עד כה - תימוכין לגרסתה של המתלוננת על עשרות התבטאויות של הנאשם כלפיה משך תקופת עבודתה לא מצאנו, תימוכין להתחמקויותיה מהנאשם לא מצאנו, כך גם ביחס לשנויים בלבושה ושערה, ויותר מכך, בעדותם של אורית ועידו חבריה הקרובים של המתלוננת, נשללה גרסתה.
מסרונים ודוא"ל
- משקלם הראייתי:
30.
אין חולק כי בין הנאשם והמתלוננת הוחלפו עשרות רבות של מסרונים והתכתבויות בדוא"ל.
המתלוננת בהודעתה במשטרה מסרה כי הוטרדה מינית גם באמצעות מסרונים ודוא"ל ומשהבינה כי היא למעשה מוטרדת מינית החלה לשמור את ההודעות (ת/4 שו' 18-17). אלא מה, מצאה לנכון לשמור ולתעד מסרונים מארבעה מועדים בלבד והתכתבות דוא"ל ממועד אחד בלבד (ת/1-ת/3), כשהתיעוד הוא חלקי גם ביחס למועדי השיחות אותן "שמרה".
הדרך בה שמרה המתלוננת את ההתכתבות בינה לבין הנאשם הייתה מהטלפון למחשב והדפסתן "העברתי את ההודעות מהטלפון למחשב כדי שאוכל להדפיס אותן ולהראות אותן" (פרו' עמ' 7 שו' 24). כשנשאלה המתלוננת, בחקירתה הנגדית, מדוע מחקה מהמכשיר הסלולארי שהיה ברשותה את כל יתר ההודעות, השיבה "בטלפון שהיה לי אני חושבת ששם זה מוגבל כי הוא טלפון ישן" (פרו' עמ' 37 שו' 15-12). אולם לאור טענתה כי נהגה להעביר את ההודעות למחשב ולהדפיסן כפי שאכן עשתה, הרי לא נותרה מגבלת אחסון ככל שהייתה במכשיר הסלולארי שלה, ותשובתה הייתה רחוקה מלהיות מספקת. בהמשך חקירתה אישרה המתלוננת שהתיעוד החלקי בו נקטה אינו משום
מגבלת אחסון וכי "המטרה של זה לא היה לשמור את כל ההתכתבויות בינינו ואת כל ההתנהלות בינינו, לא חשבתי שנגיע למצב כזה שאצטרך להראות רצף או לא להראות רצף, שמרתי הודעות בודדות שנראה לי שחשוב היה שאשמור אותן" (פרו' עמ' 37 שו' 24-19).
ב"כ הנאשם התנגד להגשת המסרונים והדוא"ל משום שסבר שהפגמים שנפלו בראיות הופכים אותן לבלתי קבילות. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעניין קבעתי כי מדובר בראיות קבילות, ואמיתות תוכנן תיבחן ותישקל על פי טיבן במכלול הנסיבות (פרו' עמ' 46 שו' 21-18).
31.
מטעמים שלא הובהרו, המשטרה לא טרחה להסדיר קבלת פלטי תקשורת עובר להגשת התלונה, והמאשימה אחריה עובר להגשת כתב האישום. הדבר נעשה לראשונה, על ידי הנאשם לאחר הגשת כתב האישום במסגרת בקשה לעיון בחומר חקירה, אולם נוכח חלוף הזמן ממועדי ההתכתבות ועד להגשת כתב האישום (כשנתיים) כל שניתן בידו של הנאשם בצו בית המשפט, הוא פלט שיחות יוצאות ונכנסות (כולל זיהוי שיחה כמסרון) בינו לבין המתלוננת.
32.
מפלט השיחות עולה כי בין חודש אפריל 2009 ולחודש ספטמבר 2009, הנאשם והמתלוננת ניהלו שיחות טלפוניות רבות והוחלפו ביניהם מסרונים רבים, 162 במספר. מוסכם ואין חולק בין הצדדים
כי פלט השיחות אינו משקף את מלוא היקפן על אף שנחזה שהחל מיום 08.07.2009 החלפת ההודעות בין הנאשם למתלוננת הייתה חד-צדדית (הודעות יוצאות מאת הנאשם בלבד), אין חולק כי בכל המועדים, לרבות המועדים המנויים בכתב האישום, התקשורת בין הנאשם למתלוננת הייתה הדדית וגם במועדים המצוינים בפלט השיחות (ר' הצהרת המאשימה בפרו' עמ' 41 שו' 26-24). גם אין חולק כי התקשורת ביניהם התנהלה גם באמצעות מכשיר הטלפון שבמשרד בו עבדו (פרו' עמ' 93 שו' 20-17).
עוד עולה בעיון בפלט השיחות, כי למעט מסרון מיום 17.06.2009, שהינו מסרון בודד, כל יתר המסרונים ותכתובות הדוא"ל הם חלק משרשרת ארוכה של מסרונים ודוא"ל שהוחלפו בין השניים בכל אחד מהמועדים.
ב"כ הנאשם בסיכומיו טען כי המסרונים והודעות דואר אלקטרוני הן בגדר "מסמך", אולם לאור מהותן הייחודית (כאשר הם חלק מרצף של הודעות שהוחלפו תוך פרק זמן קצר), הן למעשה
"שיחה" ה"מוקלטת" בכתובים ולפיכך הן גם בגדר "הקלטה". מכאן כי "הראיה הטובה ביותר" הן בנוגע למסרונים והן בנוגע לדוא"ל - היא זו המכילה את כל רצף ההודעות שהוחלפו בכל אחד מהמועדים הרלוונטיים - באופן שמשקף נאמנה את ה"שיחות" שהתנהלו ומעניק להן יכולת לדבר בעד עצמן.
אין ולא יכול להיות חולק כי בכל אחד מהמועדים המדוברים התנהלה שיחה רציפה בכתובים בין הנאשם למתלוננת, שיחה באמצעות מסרונים ובאמצעות דוא"ל. אין חולק שככל ורצף השיחות (ודי היה ברצף השיחות במועדים הרלוונטיים) היה נשמר ומתועד על ידי המתלוננת
אלה יכלו לדבר בעד עצמן. אין חולק כי מתוך כל שיחה שהתנהלה בין השניים בכל אחד מהמועדים, המתלוננת שמרה רק "קטע שיחה" או "קטעי שיחה" וכדלקמן:
2 מסרונים בלבד, מבין 23 המסרונים שהוחלפו בינה ובין הנאשם ביום 31.05.2009.
2 מסרונים בלבד מבין 8 מסרונים שהוחלפו בינה ובין הנאשם ביום 08.07.2009.
10 מסרונים בלבד מבין 28 מסרונים שהוחלפו בינה ובין הנאשם ביום 13.09.2009.
מהמסרונים אותם שמרה המתלוננת בנוגע למועדים 31.05.2009 ו- 08.07.2009 אין ולא ניתן ללמוד על תוכן ו/או אופי השיחה שהתנהלה בין השניים. באשר לתכתובת בדוא"ל, כאמור, גם בדרך זו התנהלה שיחה בין השניים וגם ביחס לשיחות אלה כאמור אין תיעוד מלא, שכן תכתובות הדוא"ל כוללות "טקסט מצוטט ומוסתר" שתוכנו והיקפו אינם ידועים. מצב זה מותיר חשש ממשי כי אותן קטעי שיחה שהוגשו כראיה אינם מציגים תמונה אמינה של השיחה שהתנהלה בין השניים. לעניין זה ראה ע"פ 639/79 דוד אפללו נ' מדינת ישראל
, לד(3) 570, נקבע, בכל הנוגע לתיעוד משני של "הקלטה" כי "השאלה העיקרית היא תמיד זו: אם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע...". כך גם בע"פ 2801/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(1) 791, 803, נקבע כי: "מרכז הכובד הוסט מן הפרטים הטכניים של תקינות ההקלטה - המכשיר והסרטים - וממיומנויות המקליט, אל 'שלמות' ההקלטה - כאשר פגמים וליקויים הקוטעים את השיחה אינם פוסלים מלכתחילה את קבילות הסרט, אלא אם כן מותירים הם חשש שמא ההקלטה אינה מציגה תמונה אמינה של השיחה". דברים אלה שנאמרו על קבילות בהחלט יפים, מקל וחומר לעניינים של משקל.
במקרה לפניי הגם שאניח כי שיטת התיעוד של המתלוננת את ההודעות בינה לבין הנאשם, שהתבצעה בהעברה ממכשיר הפלאפון למחשבה האישי והדפסתם והעברת הודעות הדוא"ל מהמחשב בעבודה למחשבה האישי הייתה מדויקת, הראיות שהוצגו לפניי רחוקות מלהציג תמונה שלמה ואמתית של השיחות שהתנהלו בפועל.
33.
על החשיבות בראיית מכלול הנסיבות לקביעת טיב היחסים שבין הצדדים המעורבים לצורך קביעה האם התנהגות כזו או אחרת מהווה הטרדה מינית פירט השופט זמיר בפרשת בן אשר בדברים הבאים:
"ברוב המקרים התשובה לשאלה, אם הייתה או לא הייתה הטרדה מינית, פשוטה וברורה. אולם יש לא מעט מקרים גבוליים, שהם ספק הטרדה אסורה ספק התנהגות קבילה. במקרים כאלה התשובה לשאלה תלויה במכלול הנסיבות של כל מקרה כשהן מצטרפות ויוצרות יחד את מערכת היחסים של הצדדים המעורבים. לא כל מעשה לעצמו, ולא כל התבטאות בנפרד, אלא כולם כמכלול. את מכלול המעשים וההתבטאויות יש להעריך על רקע הנסיבות של המקרה.
במסגרת הנסיבות נודעת חשיבות מיוחדת לשאלת המעמד של המטריד כלפי המוטרד: אם המטריד ממונה על המוטרד או נמצא בעמדה של סמכות או השפעה המאפשרת לו להיטיב או להרע עם המוטרד, למשל, במקום העבודה; היחסים הקודמים בין המטריד לבין המוטרד: האם היו ביניהם יחסי קירבה; מהות ההטרדה: האם הייתה גופנית או מילולית, והאם נשאה אופי עוין או חברי; תדירות ההטרדה: האם היה זה מעשה חד
-
פעמי או מעשים חוזרים ונשנים לאורך זמן. נתונים אלה נשקלים זה לאור זה והמשקל היחסי שלהם תלוי זה בזה"
(ר' עמ' 688, ההדגשות שלי ש.ש).
אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בממונה ועובדת שהיא תחת מרותו, למדנו על ההכרות המוקדמת של המתלוננת והנאשם, למדנו על מערכת היחסים בניהם, זו במישור המקצועי וזו האישית. ויחד עם זאת, המכלול - לא הונח לפני. אין חולק כי המסרונים כמפורט בכתב האישום הם פחות משליש מכמות המסרונים שהוחלפו בין המתלוננת לנאשם, וההתכתבות בדוא"ל אף היא חלקית וחסרה, ואלה החסרים כפי שיפורט בהמשך, הם מהותיים ומשמעותיים ומהווים פגיעה מהותית בהגנתו של הנאשם. המתלוננת כפי שהעידה לעניין זה, בחרה
לשמר ולתעד רק חלק של שיחותיה עם הנאשם, והמצב הנתון הוא כי חסר המכלול, כי רק חלק קטן מהתמונה הונח לפניי, כשהוא נתון לפרשנותה וראייתה הסובייקטיבית של המתלוננת או שמא בחירתה לראות ולהבין את שנכון לה.
34.
כאמור, הדרך בה שמרה המתלוננת את ההתכתבות בינה לבין הנאשם הייתה העברה ממכשיר הפלאפון שלה למחשב והדפסתן "העברתי את ההודעות מהטלפון למחשב כדי שאוכל להדפיס אותן ולהראות אותן", כשנשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע מחקה מהמכשיר הסלולארי שהיה ברשותה את כל יתר ההודעות, הסברה היה מגבלת זיכרון, ובהמשך חקירתה, לאחר שעומתה עם דבריה כי נהגה להעביר את ההודעות למחשבה האישי, אישרה כי שמרה רק הודעות בודדות שנראה לה חשוב לשמור.
המתלוננת טענה עוד: "כשהתלוננתי במשטרה אמרתי שיש לי הודעות אס-אם-אס לטלפון, הגעתי עם הטלפון גם. הוצאתי אותן מבלו-טוס והגעתי אם הטלפון עצמו שם רשומות ההודעות והמספר, אני הדפסתי אותן והגעתי גם עם הטלפון" (פרו' עמ' 7 שו' 22-19), ובהמשך: "הבאתי את הטלפון למשטרה, הם לא יכולים לקחת את הטלפון, הבאתי אותו כדי להראות שזה אחד לאחד ולא משהו שכתבתי באופן ידני, הגשתי את הדפים, ואת הטלפון בן זוגי החביא בבית כי פחדתי שהוא ייעלם לי. הטלפון בבית ואת ההודעות אני יכולה להציג" (פרו' עמ' 7 שו' 30-27) ובהמשך עדותה הוסיפה וטענה: "הראיתי את הטלפון ואמרתי שההודעות שם..." (פרו' עמ' 37 שו' 32-25).
לטענתה של המתלוננת כי הגיעה למשטרה עם מכשיר הפלאפון ברשותה ואף הציגה אותו, אולם לטענה זו אין אחיזה בחומר הראיות וכל שנרשם בהודעתה של המתלוננת הוא: "הערת חוקרת: "המתלוננת מוסרת לידי דפים כאשר לדבריה הדפיסה אותם באמצעות הבולטוס (צ.ל. בלוטוס) ומדובר בהודעות
sms
" (ר' ת/4 שו' 20-19) בעניין זה החוקרת חמו קטרין, העידה כי ככל והייתה המתלוננת מציגה בפני
ה מכשיר פלאפון כי אז הדבר היה נרשם כהערה. כך או אחרת, המכשיר הסלולארי בו נקלטו ותועדו המסרונים לא הובא כראיה, כך הדבר בכל הנוגע למחשב אליו כביכול הועתקו ההודעות. הראיה היחידה שהוגשה לעיוני הם התדפיסים
(ת/1).
35.
הדברים האמורים נכונים גם באשר להודעות דוא"ל רבות מאוד שהוחלפו בין הנאשם למתלוננת, המתלוננת בחרה "לשמור" אך ורק 2 תכתובות, שתיהן מאותו מועד (ת/2 ו- ת/3).
שיטת ה"תיעוד" בה נקטה המתלוננת בכל הנוגע לדוא"ל, הייתה העברתו (
forward
בעגת מחשבים), מחשבון הדוא"ל שבמחשב שבמקום העבודה לחשבון הדוא"ל הפרטי שלה (
gmail
) (זאת ביום 09.09.2009) - תוך שמחקה את ההודעות מהמחשב במקום העבודה, והדפסת התכתובות בביתה ביום 12.10.2009, מועד בו נמסרו למשטרה (ר' ת/6 שו' 4-2 וכן פרו' עמ' 34 שו' 3-2).
בשתי התכתובות שהוגשו ישנו טקסט חסר (ר' ת/2 עמ' 6-5, ת/3 עמ' 4-3, אישור המתלוננת לדברים בפרו' עמ' 34 שו' 5-4 ו- 16-10), והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הטקסט החסר מצוי דווקא בחלקי התכתובת שנרשמו על ידי המתלוננת.
36.
ב"כ הנאשם טען כי אין
לקבל את הסבריה של המתלוננת להתנהלותה האמורה, אשר הלכה למעשה פגעה בהגנתו של הנאשם ויצרה נזק ראייתי המונע לקדם את גילוי האמת. וביקש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי הגם שבמצב רגיל מדברת זו על מחדלי המשטרה, אך יפה היא גם למחדלי עדי התביעה. דעתי בעניין זה כדעתו של ב"כ הנאשם. אוסיף ואומר שהגם שהייתי מקבלת את הסברי המתלוננת למחיקת מרבית ההודעות שבינה לבין הנאשם, לא היה בכך לרפא את הפגם המהותי שנפל בראיות שהוגשו לעיוני, שכן במקרה לפני המדובר באישום פלילי של הטרדה מינית מילולית שעיקרו מבוסס על ראיות שמהותן דברים שנאמרו בין שניים במסגרת שיחה, אמנם בכתובים, אבל שיחה. אין מי שיחלוק על כך כי בשיחות שבמועדים הרלוונטיים לכתב האישום, חסר רקע השיחה, חסרות תגובותיה של המתלוננת לפני ואחרי, חסרה השתלשלות השיחה. לעניין זה ראה ובשינויים המחויבים בבע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל
ובע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו), שם נקבע כי:
"... נפקדותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה האם עסקינן במחדלה כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית המכלול" (ההדגשה שלי – ש.ש).
37.
זה המקום לציין כי טענת המאשימה בסיכומיה, לפיה לנאשם "אשם תורם" באשר לחסר בראיות וזאת משום שגם הנאשם "מחק" את המסרונים מהמכשיר הסלולארי שהיה ברשותו ומשום שהנאשם "יכל בעצמו לפנות לחברת התקשורת בה הוא מנוי, מיד אחרי חקירתו במשטרה, או לפניה, ולדרוש את כל הפלטים החסרים לו (כולל תוכנם!)" (ר' עמ' 19 לסיכומי המאשימה) דינה להידחות משני טעמים. ראשית, המתלוננת הודתה כי לאחר שהבינה שהיא מוטרדת מינית החליטה לנקוט בפעולת תיעוד, ומשכך מצופה היה שהתיעוד יהיה שלם ומשקף נאמנה את השתלשלות הדברים בין השניים, לפחות ביחס למועדים הרלוונטיים, מצופה היה שתשמור את תגובותיה. אלא והגם שחשבה על "היום שאחרי" החליטה המתלוננת למחוק את מרבית ההודעות. לעומתה, טען הנאשם כי עשה את שנהג לעשות בדרך שגרה - למחוק מסרונים ממכשיר הסלולארי. גרסתו של הנאשם סבירה ומקובלת עליי בעוד שזו של המתלוננת מעלה ספק באשר לתכנים של ההודעות אותן בחרה למחוק, יכול שאלה לא התאימו לגרסתה? שנית, הגם שמאשימה מצאה לבחון ולהפוך ולחקור
בסוג המכשיר אותו החזיק הנאשם וגודל הזיכרון שהכיל, לא היה בכך להחריג התנהגותו בעניין זה. המסרונים שבמחלוקת, כמו גם תכתובות הדוא"ל, היו כדברי ב"כ "עתיקי יומין" ביחס למועד הגשת תלונתה הכבושה של המתלוננת במקום העבודה (במועד שלאחר יום 17.09.2009), לא כל שכן ביחס למועד תלונתה הכבושה במשטרה (ביום 07.10.2009). כך למשל, המסרונים מיום 31.05.2009 (שלושה וחצי חודשים טרם התלונה במקום העבודה), מיום 17.06.2009 (שלושה חודשים טרם התלונה במקום העבודה), מיום 08.07.2009 (יותר מחודשיים טרם התלונה במקום העבודה). כך גם בין מועד המסרונים האחרונים שבכתב האישום מיום 13.09.2009 ועד המועד שבו נודע לנאשם על הגשת התלונה על ידי המתלוננת במקום העבודה חלפו לכל הפחות כשישה ימים. ניסיון החיים מלמד כי שמירה של מסרונים ישנים נובעת בעיקר משום הרצון לשמר "מזכרת" ו/או לתעד למטרה כזו אחרת, כפי שהייתה למתלוננת, אולם במקום בו לנאשם אין כל מטרה ביחס למסרונים לאחר שליחתם, אין שום סיבה הגיונית כי ישמור אותם.
גם הטענה לפיה יכול היה הנאשם לפנות בעצמו לחברת התקשורת ולדרוש את כל פלטי התקשורת כולל לתוכנם, אין בידי לקבל. פלטי תקשורת הכוללים שיחות נכנסות ניתן לקבל רק באמצעות צו בית משפט ואת זה עשה הנאשם עם הגשת כתב האישום וכל שתפס בידו הוא פלט שיחות (כולל מסרונים) יוצאות ונכנסות בינו לבין המתלוננת, תוכנם של המסרונים וודאי שלא ניתן היה להפיק נוכח
חלוף הזמן.
במחדלים עליהם הצביע ב"כ הנאשם, בין אם אלה מחדלי הרשות החוקרת או מחדלי המתלוננת, תוצאת הדברים היא כי מכל שיחה שהתנהלה בין המתלוננת לנאשם באמצעות מסרונים ודוא"ל הוגש לעיוני רק קטע מהשיחה, קטע אותו בחרה המתלוננת לשמור, קטע בו רב הנסתר על הגלוי. מכאן וכשמדובר בשיחות המהוות את עיקר עובדות כתב האישום, הנזק ראייתי הינו משמעותי, והפגם בכל אחד ואחד מהמסרונים והדוא"ל שהוגשו כראיה הוא מהותי, כל אחד בפני
עצמו וכולם כאחד.
תכנם של המסרונים והדוא"ל:
38.
נעבור ונבחן את תכנם של המסרונים והודעות בדוא"ל - ביום 31.05.2009 שלח הנאשם למתלוננת מסרון "שוב תודה, מתגעגע אבי" (ת/1א' שהינו מסרון מס' 8 מבין 23 מסרונים שהוחלפו באותו מועד), ובהמשך מסרון "תודה מתוקה" (ת/1ה' שהינו מסרון מס' 23) -
באלה המסרונים
לא טמונה כל "הצעה".
תוכנם של יתר 21 המסרונים אינו ידוע לנו. המתלוננת לא ידעה לספר מה נרשם בשאר התכתובת ושיערה "שהרוב היה עבודה. אני לא יודעת" (פרו' עמ' 37 שו' 11-5).
הנאשם לא זכר את התכתובת הספציפית, שהוחלפה בינו ובין המתלוננת שלושה וחצי חודשים טרם הגישה תלונתה הראשונית במקום העבודה, אך לא הכחיש שליחת תוכן דומה תוך שטען כי אין ולא היה להם אופי מיני, וכבר נאמר בפתח הדברים כי אלה אינם בעלי תוכן מיני. יחד עם זאת ועל מנת לעמוד על הצעד הגדול בו בחרה המאשימה לצעוד בהגישה כתב אישום זה, אפרט בטענות הנאשם:
הנאשם הסביר כי אמירה כגון "מתגעגע" סביר שנרשמה ביום בו שהה בלימודים, וכוונתו הייתה להביע את געגועיו "למשרד, לעבודה, לחברים" (פרו' עמ' 91 שו' 10-4, ת/8 שו' 41-36).
ובאשר לאמירה כגון "מתוקה" הסביר הנאשם כי "בדרך כלל, אני לא נוהג לקרוא מתוקה, אצלי היה יותר 'יקירה'" (פרו' עמ' 91 שו' 15-11) וכי השימוש במילה "מתוקה" היה מועט
(פרו' עמ' 96 שו' 13-1), ואכן עיון בכל המסרונים ובדוא"ל מעלה כי הנאשם השתמש במילה "מתוקה" פעמיים בלבד (משך שלושה וחצי חודשי תיעוד), נתון המדבר בעד עצמו. ב"כ הנאשם הוסיף כי יגע ולא מצא
פסק דין
/הכרעת דין לא בהליך הפלילי ולא המשמעתי בו השימוש במילה "מתוקה" הוכר כשלעצמו כהטרדה מינית. על מצב זה אמרו חז"ל "יגעת ולא מצאת – אל תאמין".
לסיכום עד כה, לא נמצא כי מדובר ב"הצעות" וממילא האמירות הנ"ל אינן בעלות אופי מיני, לא במפורש ולא במשתמע, לא כל שכן לאורה של מערכת היחסים שנרקמה והתקיימה בין השניים.
39.
שבועיים לאחר מכן, ביום 17.06.2009 שלח הנאשם למתלוננת מסרון "את גדולה" (ת/1 שהינו מסרון יחיד מאותו מועד) - מסרון שברי כי לא טמונה בו כל "הצעה".
כאשר המתלוננת התבקשה להסביר כיצד אמירה זו מהווה הטרדה מינית, טענה "אין לי מה להסביר. הסברתי שזה חלק מכל ההתנהלות שם" (פרו' עמ' 38 שו' 22-19) ובהמשך: "לא אמרתי שזה מה שהטריד אותי מינית, לא באתי עם 'את גדולה' וזהו", ובהמשך: "שוב, ההתייחסות והדיבור והפנייה אליי לא נראו לי" (פרו' עמ' 38 שו' 31-28).
הנאשם לא זכר את התכתובת הספציפית, שהוחלפה בינו ובין המתלוננת שלושה חודשים טרם הגישה תלונתה הראשונית במקום העבודה, אך לא הכחיש שליחת תוכן כזה והסביר כי אמירה כגון "את גדולה" הינה מחמאה שמשמעותה "כל הכבוד" (פרו' עמ' 91 שו' 31-23, עמ' 92 שו' 2-1). והוסיף כי היו פעמים כשהצליחו במשרד להגיע להישג כזה או אחר, נהג עידו לפנות אליו באמירה "אתה מלך" אולם הוא לא שם על ראשו כתר שכן לא באמת חשב שהוא מלך... הדברים מדברים בעד עצמם ונראה כי כל שאוסיף מיותר יהיה.
40.
בחלוף שלושה שבועות נוספים, ביום 08.07.2009 שלח הנאשם למתלוננת מסרון "אני מתגעגע" (ת/1ב' שהינו מסרון מס' 5 מבין 10 מסרונים שהוחלפו באותו מועד), ובהמשך מסרון "בואי נתחתן" (ת/1ג' שהינו מסרון מס' 8 מבין עשרת המסרונים שנשלחו - תוכנם של יתר 8 המסרונים אינו ידוע לנו).
הנאשם לא זכר את התכתובת הספציפית, שהוחלפה יותר מחודשיים טרם הגישה תלונתה הראשונית במקום העבודה, אך לא הכחיש שליחת תוכן שכזה, על הסברו של הנאשם כי אמירה כגון "מתגעגע" כגעגועיו "למשרד, לעבודה, לחברים" בימים בהם שהה בלימודים כבר הרחבנו (פרו' עמ' 91 שו' 10-4). באשר לאמירה כגון "בואי נתחתן" הסביר הנאשם כי היא דומה לאמירה "את גדולה" שמשמעותה היא "כל הכבוד", וזאת בצורה הומוריסטית (פרו' עמ' 91 שו' 31-23, עמ' 92 שו' 2-1), תוך שציין כי כחלק מהווי המשרד המתלוננת הייתה נוהגת לומר כי היא אינה נשואה.
אורית אישרה שכחלק מהווי המשרד היו מקרים בהם הנאשם השתמש במינוח "בואי נתחתן", זאת כמחמאה על פתרון מוצלח ובצורה הומוריסטית (פרו' עמ' 61 שו' 23-21).
המתלוננת אישרה כי אכן הייתה נוהגת לומר במשרד שהיא היחידה שאינה נשואה (פרו' עמ' 39 שו' 32-28, עמ' 40 שו' 11-1), אך טענה כי אמירה כגון "בואי נתחתן" לא נאמרה בהומור ואותה היא לא הצחיקה. גרסה זו של המתלוננת אינה עומדת במבחן המציאות.
41.
עיון בתכתובת הדוא"ל שהוכתרה בכותרת "סידור אבטחה" (ת/3), מיום 26.08.2009 (מועד מאוחר ממועד ההודעות לעיל), מלמד כי תחילת התכתובת היא בכך שבשעה 13:12 שלחה המתלוננת לנאשם קובץ ובו סידור אבטחה ושאלה את הנאשם "האם בסדר כך?".
מידע לאחר מכן, עדיין בשעה 13:12, השיב הנאשם למתלוננת: "אני הרוס, אני תובע חברות"
שבסגנונו דומה ל"בואי נתחתן", וכוונתה לומר שהמתלוננת עשתה עבודה טובה בהכנת סידור האבטחה. המתלוננת הגיבה לאמירה זו מיד "מעולה!...:} אני מפיצה" - דהיינו, המתלוננת הבינה גם הבינה כי הנאשם אינו מציעה לה "חברות" אלא מחמיא לה על עבודתה הטובה. ולא למיותר לציין, כי ה"סמיילי" שהוסיפה לתגובתה מלמד, מניה וביה, שלא הוטרדה מאמירתו של הנאשם בטח ובטח לא "שידרה" לנאשם כי היא סולדת מאמירה זו, נהפוך הוא. מעבר לאמור, ולא למיותר אציין כי הגם שאמירות כמו אני "אני תובע חברות" "בואי נתחתן" "מתוקה" "את גדולה" ודומיהן לא הצחיקו את המתלוננת והיא חשה אי נוחות מסוימת, הן לא הגיעו בתדירותן לרמת הטרדה
ודאי לא להטרדה מינית.
42.
בחלוף חודש ושלושה שבועות נוספים, ביום 26.08.09 הוחלפו בין הנאשם למתלוננת שתי תכתובות דוא"ל, אשר התנהלו במקביל. תוכנן המלא של התכתובות אינו ידוע לנו ובשתיהן (ת/2 ו- ת/3) ישנו "טקסט מצוטט מוסתר" שתוכנו והיקפו אינם ידועים לנו, כאשר ב- ת/3 חסר דף שלם של ההתכתבות (ת/3 מכיל
5 עמודים).
תחילתה של תכתובת הדוא"ל שהוכתרה בכותרת "אני רוצה לדבר איתך בנושאה מחשוב. משהו כמו 15 דקות" (ת/2) היא בשעה 12:29 בבקשתו של הנאשם כי המתלוננת תתאם לו פגישה עם אחד מעובדי הנמל והמשך ההתכתבות, עד לשעה 13:06, עוסקת בתיאום אותה הפגישה.
בשעה 13:36 כתב הנאשם למתלוננת "נעלמת?....משהו שאמרתי" ולהודעה זו השיבה המתלוננת בשעה 13:39, אך את תוכן תשובתה לא ידוע משום שהטקסט מוסתר (ת/2 עמ' 5).
בשעה 13:42 כתב הנאשם למתלוננת "אנחנו נכנסים למלחמה" והמתלוננת השיבה להודעה זו בשעה 13:45 "מה פתאום. רק שתדע - עוד לא אכלתי, עוד לא סידרתי את הבלאגן על השולחן, עוד לא סיימתי כל מה שרציתי לעשות ופולניה שכמוני - יש לי עוד הרבה על מה להתלונן..." והמשך הטקסט המכיל תגובתה של המתלוננת, לא ידוע משום שהטקסט מוסתר (ת/2 עמ' 6).
בשעה 13:53 כתב הנאשם "צפוי שזה יהיה קו ההגנה שלך. אין ספק שבמלחמה הזו (בכל אופן בשלביה הראשונים) החלוקה תהא שאת בהתבצרות ואני בהתקפה/כיבוש(אגב יחס שעוד ישתנה), בשבילנו אני מבטיח שאנצח", תוכן הודעה זו הגדירה המאשימה בכתב האישום, כהצעה בעלת אופי מיני.
דברי הנאשם אין חולק כי באו כתגובה ישירה לדברי המתלוננת הנסתרים מעינינו ובנסיבות אלה נפגעה הגנתו של הנאשם והספק האינהרנטי פועל לטובתו. יחד עם זאת תוכן ההודעה כשלעצמה ועל פניה מלמד כי אין מדובר בהצעה כלשהיא, והמילים אינם נושאות אופי מיני. התוכן יותר מתאר מצב של מערכת היחסים בין השניים מנקודת ראותו של הנאשם, נראה שזו האישית עליה העידה המתלוננת עצמה שהיא מאוד קרובה, שיכול והייתה על גבול שבין החברות לחיזור לגיטימי בין שניים קרובים מאוד, והרחק מהטרדה מינית הגם שנקודת מבטה של המתלוננת בתגובתה שלפני ואחרי נסתרת מעין.
43.
תכתובת הדוא"ל שהוכתרה בכותרת "סידור אבטחה" (ת/3) תחילתה בשעה 13:12, במקביל לתכתובת הדוא"ל ת/2, בכך שהמתלוננת שלחה לנאשם קובץ ובו סידור אבטחה ושאלה את הנאשם "האם בסדר כך?" מיד לאחר מכן, עדיין בשעה 13:12, השיב הנאשם למתלוננת "אני הרוס, אני תובע חברות". לכך הגיבה המתלוננת, עוד בשעה 13:12 "מעולה!...:} אני מפיצה" וכבר התייחסנו למעלה כי הנאשם למעשה מחמיא למתלוננת על עבודתה הטובה.
בהמשך, בשעה 13:14, כתב הנאשם "את יכולה לברוח אך... את לא יכולה להתחבאות?"
אמירה זו אינה נושאת אופי מיני. אם כי יש בה בצירוף התיאור "את בהתבצרות" שלעיל, כדי לחזק הערכה כי בין השניים יכול והחלו "משחקי חיזור" כשאלה על רקע מערכת יחסיהם הקרובה והאישית רחוקים מלהוות ניצול מרות, הטרדה או הטרדה מינית, שכן כבר נאמר "... חיזור בעל אופי מיני, כשלעצמו, אינו פסול, וגם כאשר אין הוא רצוי ואפילו הוא מתקבל כהטרדה ופוגע, עדיין אין הוא בהכרח בלתי חוקי" (דברי השופט זמיר, בעניין בן אשר) ובענייננו ככל שהיה חיזור או קרוב לכך, הוא לא היה בעל אופי מיני, כפי שנראה על פני הדברים ויראה בהמשך.
המתלוננת, לאחר האמור, בשעה 13:17 כותבת לנאשם "יש שיעור משעמם עכשיו, אפשר להתחיל להתכתב? חכה שניה, אני שולחת לך תמונה נחמדה ששלחו לי ואהבתי...".
המתלוננת היא זו שיוזמת את המשך ההתכתבות עם הנאשם ושולחת לו "תמונה נחמדה" מיוזמתה, כאשר ברי שאין מדובר ב"ענייני עבודה" ומכאן ואילך ההתכתבות אינה בענייני עבודה. כפי שכבר צוין, האמור לעיל משמיט את הקרקע מתחת לטענות המתלוננת אודות "התחמקויותיה" מהנאשם משיחות שאינן נסובות על ענייני עבודה, ומטענה כזו או אחרת בדבר נחמדות מאולצת של המתלוננת כלפי הנאשם, על מנת שלא יבולע לה. המתלוננת יכולה הייתה להפסיק את ההתכתבות, הדבר היה בידה, היא זו שיוזמת שיחה, לא בענייני עבודה, והתנסחותה בוודאי שלא מלמדת על אי נוחות, חשש, חוסר ביטחון, או רצון לרצות -
להיפך.
בשעה 13:21 השיב הנאשם למתלוננת: "אל תקטיני את משמעות הקשר שהלוא במידה החשיבות והעניין את עומדת מעל לכל שיעור מעניין ומשעמם כאחד כמו גם מעל הרבה נושאים אחרים ! אם תמונה אזי שלך בעיתות כאלו שכל שאני רואה זה קיר לבן" (ההדגשות שלי ש.ש).
המתלוננת אינה "מתחמקת" ובשעה 13:24 שולחת לנאשם תמונה של עצמה עם ילדיה
- והנאשם מגיב לכך, בשעה 13:30, "את יפה והילדים יפים (מעץ תפוחים לא נופל אגס), אשמור לי לזמנים קשים שאצטרך לשבור 'קריז'. מה אעשה איתך? מה?".
המשך ההתכתבות, על תוכנה והיקפה, אינו ידוע לנו ומצוי בעמוד שלם שלא הוגש וב"טקסט מוסתר" בעמודים שהוגשו. אין מדובר בהצעות כלשהן וממילא האמירות הנ"ל אין בעלות אופי מיני.
בתכתובת הדוא"ל הנ"ל יש לחזק את גרסת הנאשם בדבר טיב היחסים ששררו בינו ובין המתלוננת ולהחליש את גרסת המתלוננת אודות התחמקויותיה ל-ענייני עבודה. ויוטעם, כי לאור העובדה שחלקים נרחבים מהתכתובת נסתרים מעינינו, גם בעניין זה נפגעה הגנתו של הנאשם והספק האינהרנטי בכל מקרה פועל לטובתו.
44.
ביום 13.09.09, בחלוף כשלושה שבועות מאז הדוא"ל (ויותר מחודשיים מאז המסרון הקודם אותו שמרה המתלוננת), הוחלפה תכתובת ענפה של מסרונים בין המתלוננת לנאשם, ממנה הוגשו רק
10 מסרונים (ת/1ז'-טז'; שהינם כשליש מהמסרונים שהוחלפו באותו מועד, כאשר ת/1ז' אינו המסרון הראשון בזמן מבין המסרונים שנשלחו/התקבלו באותו היום) ובהם הנאשם מציע למתלוננת להגיע לביתו בשעת בוקר לתה ועוגה - ותוכנם של יתר 18 המסרונים אינו ידוע לנו.
הנאשם הסביר כי הזמנתו על הלשון הציורית משהו ועל המחמאות שמצויות במסרונים שכתב, נבעה מכך שערב לפני כן ובאותו הבוקר הביעה המתלוננת בפני
ו, מצוקה אישית והוא ביקש לעודד את רוחה (ת/8 שו' 58-52; פרו' עמ' 92 שו' 32-15, עמ' 93 שו' 13-6). הנאשם הדגיש כי אין ולא היה בהצעה הזו כל דבר מיני וכי בתה הגדולה של רעייתו שהתה בבית באותו בוקר (ת/8 שו' 72-71).
המתלוננת אישרה בעדותה הנגדית כי באותה תקופה היא הייתה נתונה במשבר אישי (פרו' עמ' 40 שו' 18-15) ולא שללה כי ביום 12.09.09 סיפרה לנאשם על מצוקתה "יכול להיות שזה היה ב- 12.09, אני מניחה שאמרתי לו את מה שהרגשתי" (פרו' עמ' 40 שו' 22-19).
המסרון שהכיל את ההודעה המזמינה את המתלוננת לתה ועוגה, נשלח למתלוננת בשעה 05:42 אולם וכאמור, לא היה המסרון הראשון באותו בוקר, פלט השיחות מעלה כי קדמו לו מסרונים שנשלחו בין השניים, ועדותו של הנאשם כי מי שיצר באותו בוקר את השיח בניהם היא דווקא המתלוננת - לא נסתרה.
המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית "גם פה היו התכתבויות שלי ומענה שלי, לא יכולתי להתעלם, אין ספק שהיו התכתבויות ממני אליו אבל זה היה בהתחמקויות ובהרגשה של אי-נוחות" (פרו' עמ' 10 שו' 2-1).
המתלוננת לא ידעה לתאר כיצד התחמקה, מה היו תוכן "התחמקויותיה": "בגלל שלא שמרתי אני לא יכולה להתחייב, אבל אני עניתי לו שאני לא אוהבת עוגת תפוזים, אני לא בדיוק זוכרת, התחילה התכתבות. אני זוכרת שעניתי לו משהו שאני צריכה להיות שם בשביל העבודה בתור מזכירה במחלקת התפעול. יש 45 עובדים בערך ואני מספקת שירות להם. אני לא זוכרת את המלל, אבל את זה בוודאות עניתי..." (פרו' עמ' 9 שו' 32-16).
45.
אין חולק
כי מדובר בהצעה ואין חולק כי הזמנת מנהל את מזכירתו בשעת בוקר מוקדמת לביתו מעוררת שאלות ותמיהות. אלא ששאלות ותמיהות אלה, מקבלות מענה בהינתן העובדות שאין מדובר ביחסי רק ביחסי עבודה טובים מאוד בין השניים, אלא בשניים שלהם מערכת אישית קרובה עד כדי שהמתלוננת חושפת את נבכי ליבה בפני
הנאשם והוא חבר וכתף לבכות עליה במהלך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום, ערב לפני ובבוקר ההצעה.
המדובר בהזמנה יחידה והגם כשהיא באה בלשון ציורית ובליווי מחמאות, אינה בעלת אופי מיני, (יש לקחת בחשבון כי בתה בת ה- 15 של אשת הנאשם שהתה בדירה באותו בוקר) כל שכן בבחינתה באספקלריית טיב היחסים שהתקיימו בין הנאשם לבין המתלוננת ובנסיבות בהן הוצעה. לכך יש להוסיף את העולה מהמסרונים הנוספים מאותו בוקר, שהגם שלא באו במלואם יש בהם ללמד על שיח חופשי, המתלוננת בחרה לא להגיע, הנאשם כיבד החלטתה, ועל אף שהיה חופשה באותו יום, בסופה של התכתבות הגיע למשרד עם העוגה אותה אפה (פרו' עמ' 10 שו' 3-2) ויחד עם אורית עודדו את רוחה של המתלוננת.
מכל האמור, אמירותיו של הנאשם במסרונים ובדוא"ל לא באו לידי ביטוי בהצעות חוזרות או התייחסויות/אמירות חוזרות, אלא בהצעה אחת ויחידה ביום 13.09.2009 בה הוא מזמין את המתלוננת לביתו על רקע כמתואר לעיל, האמירות והתנהגות הנאשם לא היו בעלות אופי מיני, לא כל שכן כאשר בוחנים אותן על רקע טיב היחסים שהתנהלו בין הנאשם למתלוננת.
את מי שיתפה המתלוננת, מה סיפרה ומתי?
46.
המאשימה בקשה לתמוך עדותה של המתלוננת בכך שהפנתה לדבריה המתלוננת שטענה כי שיתפה במצוקתה את בן זוגה, את אימה, את הדר, אורית, אחת, סימה נמיר (מנעמ"ת) (להלן: "סימה") ומיכאל אילון. בן זוגה של המתלוננת אותו שיתפה במהלך כל התקופה כדבריה, אימה וסימה לא העידו בבית המשפט.
הראשונה שנחשפה לגרסת המתלוננת היא הדר, וזאת בסמוך לחג הפסח שנת 2009 (שהחל ביום 04.04.09 והסתיים ביום 15.04.09) (ת/7 עמ' 3). הדר מסרה בהודעתה במשטרה כי "אחרי שעה של שיחה" (ת/7 שו' 5-4) סיפרה לה המתלוננת ש"הבוס שלה אטיאס נדמה לי, מטריד אותי, באופן מילולי, אמרה שזה התחיל ממחמאות שנראו לי לא לעניין באופן אישי, נראה לי חודרני יותר מאיזה יופי את נראית היום, ושרמז לה רמיזות תישארי אצלי בחדר בטון שהוא אחר ושלפעמים גם היה לא נחמד כלפיה מילולית" (ת/7 שו' 12-7) (ההדגשה שלי ש.ש). דברי הדר אינם מתיישבים עם גרסת המתלוננת שכן זו נמצא לא סיפרה בשום מקום ולאף אחד על מחמאות "חודרניות" ויש לתמוה מדוע סיפרה זאת להדר אם סיפרה; כזכור, הערות שחרגו ממחמאות על לבושה החלו רק לאחר עזיבתה של אורית (ביום 14.05.09) (ת/4 שו' 14-12) ותמוה הכיצד זה סיפרה המתלוננת להדר על הערות אלה טרם התרחשותן? זאת ועוד, המתלוננת עצמה לא טענה כי הנאשם "היה לא נחמד כלפי מילולית" ותמוה מדוע סיפרה זאת להדר, או מדוע הדר תיארה כך את הדברים??
השנייה לה סיפרה המתלוננת על הטרדות מצד הנאשם היא
אורית, וזאת בחודש יוני 2009. אורית מסרה כי המתלוננת סיפרה לה ש"... אבי מחמיא לה על השיער ועל הלבוש ושמבחינתה זו הטרדה" (פרו' עמ' 58 שו' 14-13) ולא הוסיפה. אורית בעדותה גם ציינה, כי שאלה את המתלוננת "אם היה משהו חמור יותר כמו נגיעות, משהו שמרמז אופן מיני יותר קריטי... והיא אמרה שלא, רק המחמאות..." (פרו' עמ' 66 שו' 15-12).
כזכור, המתלוננת מסרה כי בתקופה בה אורית שהתה בחופשת לידה אמירותיו של הנאשם חרגו ממחמאות (ת/4 שו' 14-12) ואין שלא לתמוה הכיצד אמירות, שהן לכאורה בוטות יותר ומטרידות יותר מהמחמאות הנטענות על הלבוש והשיער, לא בא זכרן בדבריה של המתלוננת לאורית, לא כל שכן לאור גרסתה של אורית כי שאלה את המתלוננת האם נאמרו דברים החורגים ממחמאות והמתלוננת השיבה על כך בשלילה. ולא למיותר לציין את דברי המתלוננת, כי אורית אמרה לה "אם זה היה קורה לה בעלה היה מעיף לו סטירה" (פרו' עמ' 28 שו' 16-12) דברים שנסתרו בעדותה של אורית.
בתאריך לא ידוע, פנתה המתלוננת לאחת בשם סימה (מנעמ"ת), ולטענתה זו המליצה לה לפנות למיכאל, שהיה סמנכ"ל משאבי אנוש (פרו' עמ' 15 שו' 13-11) - סימה, כאמור לעיל לא מסרה עדות, והפנייתה של המתלוננת דווקא לסמנכ"ל משאבי אנוש, מיכאל אלון ולא לממונה על הטרדה מינית במקום העבודה, מעלה תמיהה ושאלה, שכן המתלוננת אישרה שבעלה של סימה העובד בנמל היה מסוכסך עם הנאשם: "אני חושבת שכן. גם ידעתי קודם לפני שהגעתי אליה שהם מסוכסכים" (פרו' עמ' 47 שו' 8-3). בהמשך, במועד שבין 21.09.09 - 17.09.09 פנתה המתלוננת למיכאל, וביקשה ממנו להגיע לביתה "לא יכולתי להביא את עצמי להגיע לשם" (פרו' עמ' 15 שו' 18-17) ולדברי מיכאל, המתלוננת אמרה לו שהיא "מפחדת לחזור לעבודה" שהיא "מפחדת" מהנאשם (פרו' עמ' 71 שו' 9-1). הראתה לו
את המסרונים והדוא"ל (פרו' עמ' 15 שוק 20-18; פרו' עמ' 71 שו' 13-11) ולא סיפרה על האמירות וההתייחסויות המילוליות האחרות שהפנה אליה הנאשם.
כאן המקום לציין, כי מיכאל תיאר בעדותו את התנהגותה המתלוננת כמפוחדת ומלאה חרדה, וזו ההתנהגות נראה, אינה עומדת במבחן המציאות והשכל הישר (גם לא הגיון של נפגעת עבירות מין) ואף לא במבחן גרסתה הפנימית של המתלוננת עצמה. הרי אורית ועידו סיפרו על האווירה הטובה במשרד, והמתלוננת עצמה תיארה אווירה טובה מאוד ששררה במשרד, על ידידותה עם הנאשם עד ליומה האחרון במשרד, וחזרה והדגישה כי מבחינתה יום לפני התלונה שבוע או חודש זה אותו הדבר "עניתי לך שזה אותו דבר מבחינתי, יום לפני ושבוע לפני" (פרו' עמ' 31 שו' 18-17).
מהאמור, לא נמצא בדברי עדי ההגנה, בניהם חברתה הטובה של המתלוננת, ויריבו של הנאשם כדי לחזק מהימנותה של המתלוננת, נהפוך הוא. חוסר ההתאמה בין גרסת המתלוננת, כפי שנטענה במשטרה ובבית המשפט, לבין דברים שלכאורה מסרה לעדים "בזמן אמת", מלמד על חוסר מהימנותה. כך, גם העדר ההלימה בין תוכן התלונה והתנהלותה של המתלוננת בעבודה עד ליום האחרון בעבודה, לבין
הפחד והחרדה שהציגה בפני
מיכאל, מלמד אף הוא, על חוסר מהימנותה.
המניע האפשרי לתלונת המתלוננת:
47.
המאשימה עמדה בחקירתה הנגדית ושאלה את הנאשם על המניע להגשת התלונה נגדו. המניע האפשרי כבר יאמר, הדהד בשקט גדול באולם בית המשפט עת שסיימה המתלוננת למסור גרסתה, הדהד עוד יותר לאחר שעדי התביעה, אורית ומיכאל העידו לפניי. כמה התבקשה וכמה נכונה הייתה שאלתו המסכמת של ב"כ המאשימה לנאשם בעניין זה "מה גורם לה לעשות את שעשתה לבחור שהיה הכי טוב אליה...תסביר לי?".
זה הנאשם השיב, כי היה יותר ממופתע, כי היה חבוט, וכי התקשה להבין את המהלך, והתשובות אצל המתלוננת. משלא הרפה ב"כ המאשימה משאלתו, השיב הנאשם כי להערכתו אולי עניין חזרתה של אורית לתפקידה כמזכירתו, מעמדה של המתלוננת בעבודה והבנתה כי לא הכל בידיו ויכול שלא יוכל למלא
ציפיותיה כי תישאר לעבוד בנמל.
הסברו של הנאשם מוביל אותנו לדברים שנאמרו בע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מ.י. (2012), בעקבות דברים דומים שנאמרו בע"פ 993/00 נור נ' מ.י. (2002), פ"ד נו (6) 205, 238-237:
"כידוע, נאשם אינו חייב ליתן מניע המסביר מדוע מבקש עד תביעה להעליל עליו, שהרי די בהוכחת קיומו של ספק סביר העולה מחומר הראיות על מנת להביא לזיכויו. יחד עם זאת, במקרים שבהם התמונה מורכבת, ומלאכת הערכת המהימנות קשה היא, אך טבעי הוא שהשופט היושב בדין יבחן מדוע תמציא המתלוננת תלונה כוזבת כלפי נאשם. במצב בו הציע נאשם הסבר כלשהו לתלונה שהוגשה, אין די בהעלאת הסבר תיאורטי בעלמא - על ההסבר לעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר ולהתיישב עם יתר הראיות בפרשה, כדי שיהיה בכוחו לעורר את הספק הנדרש לזיכויו של הנאשם".
בחינתו של המניע כפי שיובא להלן, כבר יאמר, אינה כדי לעורר את הספק הנדרש לזיכוי הנאשם במקרה שלפניי, שכן בחינת הראיות עד כה מספקת לזיכויו.
המתלוננת החלה לעבוד כמזכירתו של הנאשם על תקן מחליפה של אורית שיצאה לחופשת לידה. כאשר אורית חזרה, עלתה האפשרות במחלקת משאבי אנוש להעביר את המתלוננת לתפקיד אחר, על מנת שתחליף את חגית, עובדת נמל נוספת שהייתה אמורה לצאת לחופשת לידה. הוכח כי בימים שאחרי יציאת אורית לחופשת לידה ושקדמו להגשת התלונה, המתלוננת גילתה לעידו לא אחת על חששותיה באשר להמשך תפקידה במשרד ובנמל בכלל, כך גילתה גם לאורית עת ביקרה אותה סמוך בחודש יוני. לאחר חזרתה של אורית מחופשת הלידה (ביום 01.09.09) חששה של המתלוננת למקום העבודה הלך והתגבר ולטענת ב"כ הנאשם לא מן הנמנע כי המתלוננת השתמשה בתלונה כדי להבטיח את המשך תעסוקתה בנמל בטווח הארוך.
מיכאל, שהיה סמנכ"ל משאבי אנוש, סיפר כי "ואמרתי לו (לנאשם) שזה ברור לו שיעל אמורה להחליף את חגית כשאורית חוזרת... ובזה נגמר תפקודה בתפעול" (פרו' עמ' 73 שו' 25-12) וכי המתלוננת ידעה ממנו שהיא מיועדת להחליף את חגית ולאחר מכן "אלוהים גדול" (פרו' עמ' 78 שו' 30-28).
מיכאל, שאישר כי ביחסיו של הנאשם "היו עליות ומורדות" (פרו' עמ' 74 שו' 32-25) סיפר כי הנאשם פנה אליו כדי להשאיר את המתלוננת כמזכירתו "הגם שזה מעבר למכסת מספר כח האדם" וכי מיכאל סבר "שזה לא נכון" אך הסכים שהנאשם ינסה לשכנע את המנכ"ל (פרו' עמ' 73 שו' 18-4).
48.
אורית יוזכר, היא חברתה הטובה של המתלוננת, סיפרה שלאחר חזרתה מחופשת הלידה "היו לה (למתלוננת)
הרבה ימים של דכדוך ועצבנות אפשר לקרוא לזה מעצם החזרה שלי למשרד, מה יהיה אתה, ובזה היא שיתפה אותי" (פרו' עמ' 64 שו' 17-15). אורית הוסיפה ואישרה כי חששה של המתלוננת נבע מכך שהיא הבינה
כי מקומה בעבודה מעורער (פרו' עמ' 65 שו' 28-29).
אורית אישרה כי היה ידוע למתלוננת שבאותה העת (ולאור כניסתו של מיכאל לתפקיד) כוחו של הנאשם לקבוע משרדות הוא מוגבל וכי ה"כוח" היה מצוי באותם הימים בידיו של מיכאל שהיה "כוכב עולה" בנמל (עמ' 62 שו' 25-21, עמ' 66 שו' 21-16) וכי היה ידוע שמיכאל אינו מחבב את הנאשם (פרו' עמ' 66 שו' 19-18).
בחקירתה החוזרת, משנשאלה אורית האם על פי תיאור דבריה בחקירה הנגדית "... המתלוננת רצתה להישאר בעבודה ושכל התלונה הזאת היא בגלל הרצון שלה להישאר בעבודה" השיבה בגילוי לב נדיר: "זאת התחושה שלי, כן". עוד סיפרה בחקירתה החוזרת: "היחסים שלו עם סמנכ"ל משאבי אנוש לא היו טובים והיו המון חילוקי דעות ביניהם, כך שלא ידענו בוודאות שאבי יצליח להשאיר אותה והתחושה של מה יהיה איתה הייתה לפני שיצאתי לחופשת לידה, היא חלקה איתי את הדברים..." (פרו' עמ' 68 שו' 32-31, עמ' 69 שו' 2-1), ובהמשך: "אני חושבת שמכיוון שגם הנמל לא היה בתקופה טובה להשאיר עוד עובדת אצלי במשרד וגם המלחמות שהיו בין אבי לבין סמנכ"ל משאבים, היתה ליעל תחושה שהוא לא יצליח לעזור לה ואולי היא מצאה מוצא אחר דרך סמנכ"ל משאבים" (פרו' עמ' 69 שו' 17-14).
49.
בחקירתה הנגדית של המתלוננת נלמד כי מקומה בעבודה היה מעורער עוד טרם שהחלה לעבוד במחלקת התפעול כמזכירתו של הנאשם, סיפרה: "כשאני הייתי אמורה לחזור מחופשת לידה, די הייתי בטוחה שאני לא אחזור לעבודה" (פרו' עמ' 44 שו' 2-1) ואישרה כי הרגישה שכאשר אורית חוזרת מחופשת הלידה
"שאין לי תפקיד" (פרו' עמ' 44 שו' 7-6).
המתלוננת מסרה: "אני כן הבעתי חששותיי גם בפני
אבי. כמה שאני זוכרת שאין תפקיד בשבילי, ברגע שאורית חוזרת אין לי משרה" (פרו' עמ' 44 שו' 11-10). על הלחץ בו הייתה המתלוננת על אף מאמציו של הנאשם להשאירה בתפקיד ולחילופין בתפקיד אחר וארוך טווח, ניתן ללמוד מפנייתה לגורמים נוספים, כשהבינה שלמעשה החלטת ההנהלה היא זו שתקבע "לי היה לחץ והוא אמר שיופעל לחץ וכן ישאירו אותי בעבודה", המתלוננת מוסיפה כי ביום 16.09.2009, יומה האחרון במשרד, וסמוך לפני הגשת התלונה, היא הייתה עדיין באי וודאות ובמילותיה "בלחץ" לגבי מקום עבודתה (פרו' עמ' 45 שו' 24-12).
המתלוננת גם אישרה כי מיכאל היה "כוכב עולה" בנמל בשנת 2009 (פרו' עמ' 47 שו' 17-15) וכי ידעה שבינו לבין הנאשם "היה ביניהם מתח" (פרו' עמ' 47 שו' 14-11). כן אישרה כי בעקבות התלונה זכתה למעשה לקידום (פרו' עמ' 45 שו' 8-6).
עוד בקשר לעניין זה, בהודעת המתלוננת במשטרה נמצא כי הגישה תלונתה משום החשש שמה המשרה שלה בסכנה "אחרי שזה יצא והוא יצא לחופשה ולי נאמר שיעשו בירור ויעיפו אותו מהנמל הבנתי שעם כל הפוליטיקה זה לא יקרה, ממש לא, והוא יחזור לנמל כרגיל ואני תוך חודשיים אני ימצא את עצמי בחוץ במקרה הטוב" (ת/6 שו' 29-25, פרו' עמ' 48 שו' 31-25).
50.
בהינתן האמור, ועל רקע בחינת הראיות עולה כי האפשרות לפיה המתלוננת שהייתה בלחץ גדול סמוך לפני קבלת החלטה באשר להמשך עבודתה, חששה שתעבור להחליף את חגית באופן זמני ולאחר מכן היא עלולה למצוא עצמה ללא עבודה - השתמשה בהגשת התלונה כדי "לשמור" על
עצמה ולבסס את מקומה בנמל ובהמשך באמצעות הגשת תלונתה הכבושה למשטרה - מביא למסקנה הגיונית כי מדובר במניע אפשרי, מניע מתקבל על הדעת שיכול לשמש הסבר להגשת התלונה על ידי המתלוננת ולערער עוד יותר את גרסתה.
כאן המקום להדגיש כי יום העבודה האחרון מבחינתה של המתלוננת עם הנאשם, היה עוד יום עבודה שגרתי, והשאלה מה השתנה ביום התלונה מכל הימים, חזרה ונענתה כי לא היה מבחינתה כל הבדל בין היום בו הגישה את התלונה לשבוע או חודש לפני הגשתה. משנשאלה שוב הכיצד זה שבשלב מתקדם מאוד של הטרדה, ואך ימים ספורים טרם שהגישה תלונתה במקום העבודה היא יוזמת קשר עם הנאשם שלא בענייני עבודה, השיבה "עניתי לך שזה אותו דבר מבחינתי, יום לפני ושבוע לפני" (פרו' עמ' 31 שו' 18-17).
כאמור, תשובת המתלוננת לא רק השמיטה את הקרקע מתחת לטענותיה בדבר התחמקויותיה מהנאשם משיחות שאינן בענייני עבודה, אלא גם אינו מתיישב עם טענתה העיקרית לפגיעה ממשית ולפיה הגיעה למצב בו לא יכלה יותר להמשיך, עד כדי שלא לא יכלה להגיע לעבודה. שהרי אם מבחינת תחושותיה כלפי התייחסויות הנאשם, יום, שבוע וחודש לפני שהתלוננה, התחושה דומה, והיא לא הצביעה על התנהגות כזו או אחרת של הנאשם "שהחמירה" מבחינתה לקראת הגשת התלונה, הרי שתשובה סבירה ויותר מאפשרית היא במניע האפשרי - ההחלטה על המשך עבודתה קרבה ויכול שהחליטה להקדים "תרופה למכה" וממקום דאגתה ולחצה לעתידה התעסוקתי נסוגה מבחינתה החברות והידידות עם הנאשם.
סיכומם של דברים
51.
לאחר בחינת כל הראיות והעדויות, כל אחת בפני
עצמה וכולן יחד כמכלול עולה, כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה שהנאשם הטריד מינית את המתלוננת. על פניו, וגם בבחינת התנהגות הנאשם על רקע מערכת היחסים האישית הקרובה בינו ובין המתלוננת, נמצא כי זו חרגה ורחקה מגבולות מרות, לא נמצא ניצול מרות, ההיפך, התרשמותי ממכלול הראיות שבאו לפני, כי
הנאשם נהג בכבוד ובהערכה רבה כלפי המתלוננת הן מהבחינה המקצועית והן כאדם ואישה. לא נמצא כי התנהגותו הייתה בעלת אופי מיני. לא נותר כל ספק בעיני כי לא הייתה הטרדה מינית, וכאמור בפתח הדברים אני מזכה את הנאשם מעבירה של הטרדה מינית.
המזכירות תשלח עותק הכרעת הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ד , 16 דצמבר 2013, בהעדר.
פ בית משפט שלום 14529-02/11 מדינת ישראל נ' אברהם אטיאס (פורסם ב-ֽ 16/12/2013)