פסקי דין על סיסאי נוגה | פסקי דין על חון יוספי | פסקי דין על דוד סחייק | פסקי דין על אופיר ערן | פסקי דין על דורון בירו | פסקי דין על איתן לייב | פסקי דין על פקדו סמו | פסקי דין על אסף גלוסקא | פסקי דין על אשר אברהם | פסקי דין על יעקב בן שלוש | פסקי דין על מקסים קרבצוב |

183/03 פ     31/10/2004




פ 183/03 מדינת ישראל נ' סיסאי נוגה, חון יוספי, דוד סחייק, אופיר ערן, דורון בירו, איתן לייב, פקדו סמו, אסף גלוסקא, אשר אברהם, יעקב בן שלוש,מקסים קרבצוב




1
בתי המשפט
פ 000183/03
בבית המשפט המחוזי בירושלים
01/11/2004
תאריך:
כב' השופט משה רביד

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
משה סעדה
ע"י ב"כ
נ ג ד
1. סיסאי נוגה

2. חון יוספי

3. דוד סחייק

4. אופיר ערן

5. דורון בירו

6. איתן לייב

7. פקדו סמו

8. אסף גלוסקא

9. אשר אברהם

10. יעקב בן שלוש

11. מקסים קרבצוב
הנאשמים
1 . עו"ד הורוביץ מיכאל

2 . עו"ד המבורגר ראובן
3 . עו"ד שנקולבסקי זכריה
4 . עו"ד זילברברג יוסי
5 . עו"ד רוטנברג ניר
ע"י ב"כ
מופיעים עו"ד משה סעדה

עו"ד שגיב רוטנברג ונאשם 10

ב"כ הצדדים: למניעת ספק ההסדר הוא כי התביעה תטען להרשעה מאסר על-תנאי ושל"צ.
עו"ד רוטנברג: אנו במסגרת ההסדר רשאים לטעון לאי הרשעה ושל"צ.

הכרעת דין וגזר דין - נאשם 10

1. "גזירת הדין, מידתה ושיעורה, קשים הם שבעתיים מהכרעת הדין"...
(דברי המשנה לנשיא, השופט אלון, בע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(1) 177, 179).
ההליך

2. במסגרת הסדר טיעון, הודה הנאשם 10 (להלן - הנאשם) בעבירה המיוחסת לו באישום השביעי - גרימת היזק בזדון לרכב, עבירה על סעיף 413ה לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין).
עובדות אישום זה הן כדלקמן: בתאריך 18.11.02, בין השעות 02:00 - 04:00 בג'בל ג'וער שבחברון, נצמד הנאשם, בג'יפ בו נהג, לכלי רכב שחנו במקום ודחף אותם. כתוצאה מכך, התהפך רכב אחד על צידו ורכב נוסף התהפך על גגו. באירוע נוסף, שהתרחש, ככל הנראה, באמצע נובמבר 2002, נצמד הנאשם, באמצעות ג'יפ בו נהג, לרכב פיז'ו 205, שחנה במקום, ודחף אותו. כתוצאה מהדחיפה, התדרדר הרכב במדרון התלול, עד אשר נחבט ונעצר.

טענות הצדדים

3. הנאשם העיד מספר עדים אשר דיברו על סגולותיו. אחד מחבריו לילדות העיד כי כילד וכנער, היה הנאשם נכון תמיד להושיט עזרה לזולת. חבר אחר שהכיר, בעת שהיה טירון, סיפר, אף הוא, כי הנאשם עזר לחבריו לשירות הצבאי הן פיזית והן בלימוד החומר העיוני. מפקדיו ציינו אותו לשבח והוא "צ'ופר" ביציאה לחופשות. אביו של הנאשם סיפר על הערכים שנטע בלב בנו, על צערו של בנו אשר הודח ממשמר הגבול ועל כך שחלומו ללכת לקורס קצינים התנפץ.

4. ב"כ המאשימה הדגיש כי מדובר בעבירה חמורה שהעונש עליה הנו חמש שנות מאסר. אין המדובר במעשה חד פעמי הנובע מסערת רגשות, עקב אירוע חבלני - בו נרצחו מספר חברים. הנאשם עשה את המעשה בעת שלבש מדיי משמר הגבול. הנאשם פגע לא רק בקורבנותיו, אלא גם בכל לובש מדים העושה עבודתו נאמנה בשמירה על הביטחון השוטף. בית המשפט צריך להעביר מסר ברור כי אל להם ללובשי המדים לתת פורקן ליצריהם, בדרך של ענישה מחמירה ומרתיעה.
הנאשם הנו בחור צעיר ללא עבר פלילי. חבריו העתירו עליו שבחים ואף שירות המבחן המליץ לא להרשיעו. דא עקא, אינטרס הציבור - לפיו יש להטיל עונש מרתיע, עדיף במקרה זה מן האינטרס של הנאשם, ולכן אין מנוס מהרשעתו. האיזון המתאים יימצא לא באי הרשעה, אלא בעונש עליו המליצה התביעה - מאסר על-תנאי ושל"צ. זו ענישה שמאזנת בין השיקולים לקולה ולחומרה.
יתרה מזאת, לא התקיימו, במקרה דנא, הנסיבות החריגות ויוצאות הדופן המצדיקות אי הרשעתו של המערער, בעבירות אותן עבר. הנאשם לא הצביע על נתון קונקרטי - לפיו אם יורשע יהיה מובטל. כל נאשם, אשר מורשע, נפגע, וייתכן שקשת העבודות שהיתה פתוחה לפניו טרם הרשעתו, תצטמצם - אך בכך לא סגי. על אפשרות הפגיעה עקב גזר הדין, צריך היה הנאשם לחשוב לפני שעבר את העבירות.

5. ב"כ הנאשם טען כי עבירותיו של הנאשם מינוריות בהשוואה לאישומים שהוגשו נגד חבריו לפלוגה. בנסיבות אחרות, היה אישום זה מוגש לבית משפט השלום ולא לבית משפט זה.
לנאשם, כפי שהעידו חבריו, יש ראש גדול. הנאשם רצה לתרום לצבא. הוא יצא לקורס מכי"ם, אך נפצע במהלך הקורס. לאחר מכן, סיים הנאשם קורס חובשים והתנדב לשרת בתפקיד זה, בחברון. מסכת המעשים העבריינית, בה הורשע הנאשם, אירעה לאחר פיגוע שבו שנים עשר חיילים נרצחו באזור חברון. מדובר באירוע חד פעמי. הנאשם מעולם לא הסתבך במסגרת שירותו הצבאי.
הכתובת היתה על הקיר. הצבא לא פעל במאומה כדי להדריך את חיילי יחידת משמר הגבול כיצד לנהוג וכיצד להפיג את המתח והתסכול, בו הם מצויים, בעת שירותם בחברון.
עוד יש לזקוף לזכות הנאשם כי הודה מיד וחסך מזמנו של בית המשפט.
בנסיבות אלה, יש לקבל את המלצות שירות המבחן ולא להרשיע את הנאשם.

6. שירות המבחן ציין אף הוא כי הנאשם נפגע מהדחתו ממשמר הגבול. הנאשם הנו אדם נורמטיבי. העבירות שביצע חריגות לאורח חייו, ומהוות ביטוי לכעס ולתסכול שהצטברו בקרבו, על רקע אובדן חבריו. אי לכך, כאמור, ממליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה ולהטיל על הנאשם של"צ. עוד ניתן לראות כי הנאשם קיבל חוות דעת חיוביות מגורמים רבים: הנאשם שירת, לאחר הדחתו ממשמר הגבול, כחובש במרפאה בצריפין. במכתב הערכה שכתבה האחראית על המרפאה, נאמר כי הנאשם הצטיין כחובש חרוץ, נאמן, ישר, חברותי ופועל היטב בצוות. גם בתעודת השחרור, לא חסכו מפקדיו של הנאשם שבחים ממנו, כחייל "בעל כושר חשיבה, פיקח, עצמאי בביצוע תפקידו. ביצע המוטל עליו. בעל כושר עבודה עם קהל. חברותי ומקובל על חבריו". גם במכתב ממקום עבודתו הנוכחי, לאחר ששוחרר מהצבא, נאמר כי הנאשם הנו עובד מסור ואחראי.

דיון

7. כפי שרמזתי בפתח דבריי, קשה היתה עליי ההחלטה כיצד לנהוג בנאשם. מדובר בבחור הראוי לכל השבחים, שמעד פעם אחת בשירותו הצבאי. אין צורך להכביר מלים על התנאים הקשים בהם משרתים החיילים בחברון. מצד אחד, נתונים החיילים למשטמה של תושבי חברון הערבים, הזורקים עליהם בקבוקי תבערה ואבנים, ומצד שני, מטיח בהם חלק מהאוכלוסייה היהודית בחברון, קללות ונאצות, ואף יורק עליהם, מתוך הנחה שמדובר בחיילים המייצגים שלטון זר. הרושם העולה הוא כי הצבא ומשמר הגבול אינם מתדרכים מספיק את החיילים כיצד לפעול בעת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, יהודית וערבית וכיצד לפרוק את תסכולם במצבים בלתי אפשריים בעיר חברון, בה מצויה מערת המכפלה, המהווה כשלעצמה מוקד לחיכוכים דתיים ולאומניים. לתוך מצב בלתי אפשרי זה, נקלע הנאשם שלא בטובתו, ועבר את העבירות המיוחסות לו.

8. בית המשפט רשאי להימנע מהרשעה כאמור בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, ולהטיל על נאשם צו שירות לתועלת הציבור, עם מבחן או בלעדיו, או להטיל על נאשם מבחן טהור, כאמור בסעיף 1(1)(א) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשל"ט-1969. אם הרשיע בית המשפט את הנאשם, עדיין יוכל לעשות שימוש בסמכותו ולבטל את ההרשעה כאמור בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, וזאת, אם סבר בית המשפט שהמקרה מתאים להפעלת אחד מאמצעי השיקום שנמנו לעיל. מדובר, אפוא, בהוראה דיונית הפותחת פתח לשימוש באחת משתי הסמכויות הללו.
ככלל, ימנע בית המשפט מהרשעה רק בנסיבות חריגות. כך נאמר מפי הנשיא שמגר בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל
, תק-על כרך 85 (3) (תשמ"ה-1985), 737:

"בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני
בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות".

השופטת דורנר, בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337, 341-342, דוגלת אף היא בגישה שרק במקרים חריגים, בהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר, מצדיקה שלא להטביע אות קלון פלילי עליו, אזי שומה על בית המשפט להימנע מהרשעה:

"מבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן הרשעה לבין חומרתה של העבירה... הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
(ראו גם דברי המשנה לנשיא, שם, עמ' 344).

על דברים אלה חזר בית המשפט מפי השופטת פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689-690:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית-משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז1977- ושלפיו רשאי בית-המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות-דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה.(ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל
, לא פורסם; ע"פ 2972/97 כהן נ' מדינת ישראל
, לא פורסם; ע"פ 2513/98 מדינת ישראל
נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
פ"ד נב(3) 337, בעמ' 341).

(ראו גם רע"פ 6915/03 גומייד נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(4), 971; דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל
נ' אסד, תק-על 2004(2), 2060; רע"פ 4107/02 אסד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(2) 248; 683; ע"פ (י-ם) 8363/04; 8388/04 טלבי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); ת"פ (ת"א) 3330/02 מדינת ישראל
נ' ואקנין, פורסם באתר המשפטי נבו).

9. נוכל, אפוא, לסכם ולומר כי מאחר שהכלל הוא כי יש להרשיע, על הנאשם מוטל הנטל להצביע על נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המצדיקות אי הרשעתו בדין. בית המשפט ישקול, במסגרת זו, גם את המלצתו של שירות המבחן. בחינה זו היא בחינה אינדיבידואלית, המתייחסת לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לנסיבות ביצוע העבירה, לחומרת העבירה ולסיכויי שיקומו. נדגיש, כי השיקול של שיקום הנאשם אינו אך אינטרס של הנאשם, אלא גם אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן, בע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל
, תק-על 2001(1), 1029:

"האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק האינטרס של העבריין, ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו, לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה עלולה לפגוע בכך"

בכך לא תמה דרכו של בית המשפט. גם אם הוכיח הנאשם את האמור, על בית המשפט לשקול שיקולים כלליים הנוגעים להרתעת הציבור, וכן עליו לשקול אם יש להוקיע את הנאשם הספציפי, כאשר השיקולים הם מעורבים: כלליים ואינדיבידואליים.
לפיכך, להמלצת שירות המבחן נותן בית המשפט משקל, אך לא משקל מכריע, שכן שירות המבחן בוחן רק גזרה צרה ממכלול השקולים לעונש. כך גם נאמר מפי השופטת חיות:

"עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני
בית המשפט בגוזרו את הדין, ועליו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה"
(רע"פ 5176/03 סוריאנו נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(2) 2255; רע"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל
, תק-על 2002(3) 2597; רע"פ 35/02 בנימין נ' מדינת ישראל
, תק-על 2002(1) 284).

10. הנאשם היה שוטר בעת ביצוע העבירה. הוא נשא את דגל שמירת החוק באשר הלך ולאן שפנה. הוא נתפס בעיני הציבור הרחב כמי שיוכל לשים בו מבטחו, בעת צרה. היה עליו להגן על החלש מפני האלים והבריון. אם הנאשם הופך לבריון- כלו כל הקיצים ואין תקומה לשלטון החוק. לפיכך, על בתי המשפט להעביר מסר ברור, צלול, חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים, למען ישמעו וייראו. שוטר המועל בתפקידו - אין מנוס מהרשעתו וזאת כדי להשיב את אמון הציבור בכל הממונה על אכיפת החוק. אין טוב מלהביא את דבריו של השופט חשין, אשר בלשונו המליצית, בבש"פ 2224/94 מדינת ישראל
נ' שטרית, כפי שפורסם באתר המשפטי נבו, הביע במלותיו, טוב ממני, את הסכנה הטמונה בהתנהגות שאינה הולמת מצד שוטר בעת מילוי תפקידו. אמנם שם דובר באלימות קשה נגד קטין, אך הדברים קולעים גם למה שארע במקרה זה, הגם שחומרתו פחותה, שכן אין מדובר באלימות אלא "רק" בפגיעה ברכוש אשר הנאשם הופקד על הגנתו, כמי שצריך היה לשמור על הסדר הציבורי:

"עם ישראל מצוי עתה בתקופה קשה של חייו. אירועים שיבואו אפשר יקשו עלינו ואולי אף יקשו במאוד-מאוד. בתוך כל אלה מחובתנו הראשונה היא לשמור על צלם-האנוש שבנו, שאירועים שסביבנו לא יפגעו בנו ובטפנו ויהפכו אותנו לחייתו-יער. אין ענייננו אך בעבירת שוד, בעבירת אלימות קשה או בעבירת סמים. ענייננו בעבירה שאם תפשה במחנה תביא להרס החברה בה חיים אנו, להתפוררות מוסדי שלטון. מה לי אסכולה מקילה מה לי אסכולה מחמירה. אם כך ייפרעו פרעות בישראל, לא תיכון ממלכה ולא תישמר מדינה. האם ייאמר עלינו כי בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה? אם כך נוהגים מי שכוח הממלכה הופקד בידם, מה יאמר אדם הנושא עיניו אל מנהיגיו כי יורו אותו הדרך.
נאמר על כך במקום אחר, ואחזור על הדברים:נ אם פשה הנגע במחנה, נעשה בכל כוחנו לבערו, ואם טרם פשה - נעשה בכל כוחנו ולא יפשה. אכן, פסיכולוגים ואנשי חינוך - ואפשר אף אנשי מדינה - ילמדונו היכן טעינו וכיצד נתקון את דרכינו, ואולם עד שייעשה כן יעלו בתי המשפט את תרומתם לביעור הנגע. יצא הקול וילך מקצה הארץ ועד קצה:ב יישמע וידעו הכל, כי לא נשקוט ולא ננוח עד אשר ירפא לנגע ויהודי לא יתעלל באדם, לא ביהודי, לא בערבי ולא
בכל האדם".

11. הענישה הנה לעולם אינדיבידואלית. לא היה הנאשם מצביע בפני
י על נתונים קונקרטיים שיפגעו בו קשות עקב ההרשעה, הייתי מוכן להטות אוזן ולשקול אם יש מקום להימנע מהרשעה. כאשר מדברים על אפשרויות הטמונות בחיק העתיד, שאין יודע אם תתרחשנה אם לאו, הרי אין מקום להימנע מהרשעה [(ע"פ (ב"ש) 7149/00 מדינת ישראל
נ' גדסי, תק-מח 2001(1) 5628; ת"פ (י-ם) 209/96 מדינת ישראל
נ' אהליך יעקב, פס"מ תשס"ב (1) 493; ע"פ (י-ם) 8363/04; 8388/04 טלבי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)].

סיכום

12. לאור האמור אני מרשיע את הנאשם בשתי של עבירות גרימת היזק בזדון לרכב, עבירה על סעיף 413ה לחוק העונשין.

13. אני דן את הנאשם כדלקמן:
(א) לששה חודשי מאסר על-תנאי והתנאי שהנאשם לא יעבור תוך שלוש שנים את העבירה בה הורשע.
(ב) לשל"צ בהיקף של 150 שעות. הנאשם יעביר סדנאות בתחום עזרה ראשונה וילווה טיולים כחובש במסגרת יחידת המתנדבים בעיריית הוד השרון. הפיקוח על השירות ייעשה באמצעות שירות המבחן.
זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.
המזכירות תשלח העתק מהכרעת הדין וגזר הדין לשירות המבחן.

ניתן היום ט"ז בחשוון, תשס"ה (31 באוקטובר 2004) במעמד הצדדים.
משה רביד
, שופט








פ בית משפט מחוזי 183/03 מדינת ישראל נ' סיסאי נוגה, חון יוספי, דוד סחייק, אופיר ערן, דורון בירו, איתן לייב, פקדו סמו, אסף גלוסקא, אשר אברהם, יעקב בן שלוש,מקסים קרבצוב (פורסם ב-ֽ 31/10/2004)