פסקי דין על אלי קטן | פסקי דין על תצפיתן | פסקי דין על רמי וסרמן ואח' |

27651-08/13 פ     22/12/2013




פ 27651-08/13 מדינת ישראל נ' אלי קטן, תצפיתן בע"מ, רמי וסרמן ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"פ 27651-08-13 מדינת ישראל
נ' קטן ואח'




בפני
כב' סגנית הנשיא, השופטת אורית קנטור

המאשימה

מדינת ישראל


נגד

הנאשמים
1. אלי קטן
, ת.ז 052075090

2. תצפיתן בע"מ
, ח.פ 512455692

3. רמי וסרמן, ת.ז 053918421

4. ש.ר.ם פתרונות דיגיטלים בע"מ, ח.פ 512769563



החלטה

פתח דבר:

1.
בתאריך 3.11.13 העלה הנאשם מספר
1 טענות מקדמיות עוד בטרם הוקרא כתב האישום. בית המשפט
הורה לנאשם להעביר את סיכומיו בכתב והורה כי המאשימה תשיב בתוך 30 יום מיום קבלת הסיכומים הנ"ל.

2.
ביום 10.11.13 הגיש הנאשם כתב טענות מקדמיות ובתאריך 19.12.13 (באישור בית המשפט) הגישה המאשימה את סיכומיה במענה לטענות הנאשם.

טיעוני הנאשם:

3.
הנאשם טען כי העבירות נשוא כתב האישום התיישנו שכן מדובר בעבירות שנעברו בשנת 2000. הנאשם טען עוד כי נפלו פגמים בחקירתו ע"י החוקר.


הנאשם טען כי השיהוי בהגשת כתב האישום מקים גם טענה של הגנה מן הצדק וזאת כטענה חליפית לטענת ההתיישנות. לדברי הנאשם נגרם לו עינוי דין בכך שכתב האישום הוגש בחודש אוגוסט 2013 ביחס לעבירות שנעברו, כאמור, בשנת 2000.

4.
כן טען הנאשם כי חלה בעניינו הגנה מן הצדק בשל אובדן חומר חקירה ונזק ראייתי ואשר חלק מחומר הראיות עליו הוא אמור להתבסס, אינו מצוי בידי המאשימה והעלה טענה כי הראיות החסרות לא אבדו אלא הועלמו.


הנאשם טען לתחולת הדוקטרינה של נזק ראייתי שכן לדבריו, בהיעדר החומר שאבד, תיפגע יכולתו להתגונן.

5.
הנאשם הפנה לפסיקה התומכת בתחולת כל הטענות המקדמיות החלות בעניינו, לטענתו. לטיעוניו צירף הנאשם מסמכים מתיק החקירה, לרבות ההודעה באזהרה שקדמה לארבע ההודעות שנגבו ממנו ותרשומת נוספת מתיק החקירה.

6.
הנאשם חזר וציין כי כל הטענות שהעלה – התיישנות, אובדן חומר, שיהוי בהגשת כתב האישום וההתנהגות השערורייתית הבלתי סבירה והבלתי נסבלת של הרשות, מצדיקים במקרה את ביטולו או מחיקתו של כתב האישום.

טיעוני המאשימה:

7.
המאשימה בטיעוניה הפנתה תשומת לב בית המשפט
לכך שהעבירות המיוחסת לנאשם, הן עבירות מסוג פשע, כאשר בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, תקופת ההתיישנות בגינה היא 10 שנים, כאשר לעניין עבירות בניגוד לסעיף 220 לפקודת מס הכנסה, תקופת ההתיישנות היא כעבור 10 שנים משנת המס בה נעברה העבירה.

8.
ב"כ המאשימה לא חלקה על כך שמרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל בשנת 2000 אך ציינה כי החקירה הפלילית בעניינו של תיק זה, החלה בשנת 2005. בשלב זה הופסק מרוץ ההתיישנות והיות וכתב האישום הוגש בתאריך 14.8.13, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

ב"כ המאשימה ציינה עוד כי החקירה נמשכה זמן רב, נוכח טענות הנאשם אותן העלה בשינויים שקויימו לו ובמסגרת ההליך האזרחי שהתנהל בעניינו, טענות שהיה צורך בבדיקתן , טרם הוחלט סופית להגיש את כתב האישום נגדו.

9.
ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את הטענה של הגנה מן הצדק וציינה כי מדובר בהליך קיצוני שבית המשפט נזקק לו במקרים חריגים. לדבריה אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ואין מקום לקבוע מראש כי כתב האישום יבוטל בשל שיהוי.

10.
ב"כ המאשימה הפנתה לשורה של פסקי דין, בהם נדחו טענות שיהוי, חרף העובדה כי חלפו תקופות ארוכות וציינה כי תיק החקירה אומנם הגיע לפרקליטות בשנת 2006 אך לאור השלמות חקירה ולאור הטענות שהעלה הנאשם בשלושת השינויים שנערכו לו, בחינת החומר בפרקליטות ארכה זמן רב מעבר לנסיבות בהן עזבו שני פרקליטים שטיפלו בתיק זה אחר זה.

11.
ב"כ המאשימה ציינה כי חלק ניכר מטענות הנאשם הועלו גם במסגרת ההליך האזרחי בעניינו במסגרת ע"מ 812/06 ו-813/06 ונקבעו בהן ממצאים עובדתיים על ידי כב' השופט סוקול.


המאשימה ציינה כי דין טענה זו, כמו גם הטענות ביחס לחומר חקירה, דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי וניהול הוכחות ואין דינן להביא לביטול כתב האישום בשל כך.

12.
ב"כ המאשימה ציינה כי בהתאם למבחן התלת שלבי שנקבע בעניין בורוביץ', הרי אל מול הפגם לכאורה בשיהוי והשלכותיו על הנאשם, ניצבת העובדה כי מדובר בעבירות חמורות וכי תשתית הראיות שנאספה נגד הנאשם היא מוצקה.


לטענת המאשימה לא נפגעה יכולתו של הנאשם להתגונן. הנאשם נחקר מספר פעמים, ידע על מה הוא נחקר ובמקביל אף ניהל הליך אל מול פקיד השומה האזרחי באותו עניין.


הנאשם אף עשה ככל שביכולתו כדי לשכנע את המאשימה שלא להגיש נגדו כתב אישום. הנאשם בחר להשתמש בזכות השתיקה בחלק מחקירותיו והשיב לשאלות בחלק אחר ומכאן שידע על מה הוא נחקר ומהם המעשים אשר לטענת המאשימה מהווים עבירה לפי פקודת מס הכנסה.

13.
ב"כ המאשימה ציינה עוד כי ביטויו של השיהוי בכתב האישום, ככל שייקבע כזה בסיום ההליך, צריך לבוא בגזירת העונש ולא בביטול כתב האישום.

דיון והכרעה:

14.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אחלק החלטתי לשניים.

הנאשם טען כי העבירות בגינן הואשם, התיישנו שכן חלפו למעלה מ-13 שנים מאז בוצעו העבירות נשוא כתב האישום במהלך שנת 2000 ועד אשר הוגש כתב האישום בתאריך 14.8.13. הנאשם טען אפוא כי בהתאם להוראת 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי, חלה התיישנות על העבירות ואין להעמידו לדין בגינן.

15.
לעניין זה אני מאמצת את עמדת המאשימה : בצדק ציינה ב"כ המאשימה את סעיפי החיקוק החלים על העבירות נשוא כתב האישום – סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 ואת תחולת סעיף 225 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א -1961.


ביחס לעבירות בגינן הואשם הנאשם אכן תקופת ההתיישנות היא 10 שנים באשר מדובר בעבירות מסוג פשע.

16.
בהתאם להוראת סעיף 9(ג) ולאחר שהמאשימה הצהירה כי החקירה בתיק החלה בשנת 2005 לאחר שהתגלה דבר ביצוע העבירות לכאורה על ידי פקיד השומה, מרוץ תקופת ההתיישנות מופסק במועד זה ומתחיל מחדש
שכן לעניין התקופות האמורות, נערכה חקירה על פי חיקוק ומניין התקופות אמור להתחיל מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום . משנת 2005 ועד מועד הגשת כתב האישום בחודש אוגוסט 2013 , לא חלפו 10 שנים ועל כן כתב האישום מוגש בתוך תקופת ההתיישנות.

17.
בנסיבות אלה אני דוחה את הטענה שהעלה הנאשם בהתאם להוראת סעיף 149(8) לחסד"פ.

18.
באשר לטענה של הגנה מן הצדק, נשוא סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, הן בשל השיהוי שבהגשת כתב האישום – ואורך התקופות מדבר בעד עצמו, הן בשל אובדן חומר חקירה, הן בשל טענה לנזק ראייתי והן בשל התנהגות שערורייתית נטענת של הרשות, אני קובעת כי בשלב זה לא ניתן להכריע בטענה. יש מקום להביא ראיות לעניין זה הן ע"י המאשימה והן ע"י הנאשם , כאשר כמובן ידי התביעה כפופים לחקירה הנגדית ע"י הנאשם.

19.
ככל שהדברים מתייחסים לשיהוי שהגשת כתב האישום, בצדק מציינת ב"כ המאשימה כי הכלל הוא ששיהוי בהגשת כתב אישום ככל שייקבע כזה, צריך לבוא בגזירת העונש ולא בביטול האישום ומכל מקום ההסבר לשיהוי – בין אם באשמת המאשימה ובין אם בשל התנהלותו של הנאשם, צריך להיות מוכח במהלך המשפט.

20.
ככל שהדברים מתייחסים לאובדן חומר חקירה ומכאן לנזק ראייתי שנגרם להגנת הנאשם, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים וזאת צריכה להיות מוכרעת במהלך שמיעת הראיות בתיק.

יובהר לנאשם כבר עתה כי כל טענה שיש לו כנגד אי העמדת חומר חקירה או אי מתן אפשרות לעיון בהתאם לזכותו לפי סעיף 74 לחסד"פ צריכה להיות מובאת, במידת האפשר, ובהתאם להוראת סעיף 74 (ג) בפני
שופט שאינו דן באישום, קרי בפני
השופט התורן.

21.
ככל שהדברים מתייחסים לטענה בדבר התנהגות שערורייתית, בלתי סבירה ובלתי נסבלת של הרשות, אין די בהעלאת טענות בעלמא, כאשר הנטל להביא ולו ראשית ראייה ביחס לטענות מעין אלו, רובץ לפתחו של הנאשם.

22.
סוף דבר
ומבלי לקבוע מסמרות, אני דוחה בשלב זה את תחולת הטענות המקדמיות להן טען הנאשם.


הנאשם יהיה רשאי לטעון את טענת ההגנה מן הצדק בסיכומיו, לאחר שיובאו כל העובדות הצריכות לעניין בפני
בית המשפט
הן בפרשת התביעה והן בפרשת ההגנה לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט הפלילי.


החלטה זו תישלח לצדדים.


בהתאם להחלטתי מיום 3.11.13 בתאריך 1.1.14 ישיבו הנאשמים לאישום.

ניתנה היום,
י"ט טבת תשע"ד, 22 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














פ בית משפט שלום 27651-08/13 מדינת ישראל נ' אלי קטן, תצפיתן בע"מ, רמי וסרמן ואח' (פורסם ב-ֽ 22/12/2013)