פסקי דין על עדנה ארז כהן | פסקי דין על עלה ארז | פסקי דין על אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות

7925/13 רעא     31/12/2013




רעא 7925/13 עדנה ארז כהן, עלה ארז נ' אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות




החלטה בתיק רע"א 7925/13


בבית המשפט העליון


רע"א 7925/13



לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


המבקשים:

1. עדנה ארז כהן



2. עלה ארז



נ


ג


ד



המשיבה:
אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.10.2013 בהפ"ב 44508-02-12 שניתן על ידי כבוד השופט ב' גרינברגר

בשם המבקשים:
בעצמם


החלטה


לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
ב' גרינברגר
) בהפ"ב 44508-02-12 מיום 21.10.2013, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לבטל את פסק המשקם שניתן לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן:
החוק
).

רקע והליכים קודמים

1.
כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשת 1, עדנה ארז-כהן (להלן:
עדנה
), הינה חברה במושב אבן ספיר מאז שנת 1956, והמבקש 2, עלה ארז
, הינו בנה ובעל מעמד של בן ממשיך במשק וחבר מושב משנת 2000. עדנה עסקה בגידול עופות מטילות במושב. בעקבות שינויים במושב בשנות ה-70 של המאה הקודמת שופצו לולים רבים במושב אך הלול שהפעילה עדנה לא שופץ. בשנת 1984, הגם שנבנה לול למבקשים כנגד הלוואה שניתנה להם, הם לא קיבלו אשראי לרכישת עופות מהמשיבה ולכן בהדרגה חדלו מהעיסוק החקלאי. בשנת 1991 תבעה המשיבה את עדנה בהליך בוררות בגין החוב שנוצר ובפסק בוררות מיום 12.2.1992 הוכר חוב בסך 132,429 ש"ח ונקבעו הסדרי תשלומים. בעקבות חקיקת החוק, ניתן פסק משקם חלקי בעניינה של עדנה ביום 10.8.1997 במסגרתו הופחת חובה למשיבה ונקבע שיתרת החוב תסולק בתשלומים במשך 17 שנה (להלן:
הפסק הראשון
). עוד נקבע כי מחובה של עדנה תקוזז יתרת הזכות שעמדה לה בכרטיס השוטף שלה במושב, אך סכום זה לא קוזז בסופו של דבר. בעקבות כך, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לתקן את פסק המשקם וזה המליץ לצדדים על פשרה ביום 23.12.2003. ביום 17.6.2008 הסכימה המשיבה להצעת הפשרה וזקפה לזכות המבקשים את הסכום המגיע להם רק בשנת 2011.

2.
בשנת 1991 קיבלה המשיבה פיצוי בסך 1,490,793 ש"ח מהחברה לפיתוח ירושלים בגין מכירת מטעים. המבקשים, לאחר שהגיעו לידיהם שמועות ומסמכים שונים, סברו כי סכום זה, שצריך היה להתחלק שווה בשווה בין כל חברי המושב, לא חולק באופן שווה בסופו של דבר ולכן פנו למשקם כדי שייתן פסק סופי שיחייב את המשיבה לקזז מחובם גם את חלקם בסכום זה. המשיבה טענה כי סכום זה חולק באופן שווה לכל חברי המושב, וכי הבלבול של המבקשים נובע מכך שבתחילה החליט ועד המושב בהחלטה מיום 13.10.1991 לחלק לכל החברים סכום שווה של 21,605.70 ש"ח, כאשר מי שנמצא ביתרת חוב כלפי המשיבה, יקוזז תחילה חובו כנגד סכום זה (להלן:
ההחלטה הראשונה
). לטענת המשיבה לאחר שנודע כי ניתן להשיג יתרון מס בחלוקה אחרת, בוטלה חלוקה זו (להלן:
ההחלטה השנייה
) ותחתיה ניתן לכל חבר מענק בסך 16,121.15 ש"ח שנרשם כ"תקציב סוכנות" ופעולת הזיכוי הראשונית בוטלה (להלן:
מענק הסוכנות
). המבקשים טענו לפני המשקם כי בפועל התרחשה חלוקה אחרת לחלוטין, לפיה מי שהיה ביתרת חובה הנמוכה מ-20,000 ש"ח כלפי המשיבה קיבל את חלקו היחסי בסכום לפי ההחלטה הראשונה באמצעות שיקים וכי מי שיתרת החובה שלו עלתה על 20,000 ש"ח לא קיבל דבר ואף לא קוזז חובו. לטענתם, מענק הסוכנות חולק ללא כל קשר לכספי הפיצוי לכל חברי המושב ולכן הם זכאים לחלקם בכספי הפיצוי. בשל כך, לטענת המבקשים, נותר סכום מכספי הפיצוי בקופת המשיבה, אותו חילקה פעם נוספת באמצעות שיקים לחברים שלהם יתרת זכות כלפיה. בפסק משקם סופי שניתן ביום 22.1.2012 (להלן:
הפסק השני
), נדחו טענות המבקשים והתקבלה גרסת המשיבה לפיה מענק הסוכנות מהווה את חלקו של כל חבר בפיצוי בגין מכירת המטעים.

3.
המבקשים הגישו בקשה לתיקון הפסק השני לפי סעיף 28 לחוק, וטענו כי בפסק השני קיימת טעות על פני הפסק שכן המשקם התעלם משני נספחים המעידים באופן חד משמעי על כך שהמשיבה חילקה סכומים בשיקים או במזומן לחלק מחברי המושב וכי הם עצמם לא קיבלו סכומים אלו. לטענתם, הסכומים המצטברים באותם נספחים, שכותרותיהם מתייחסות לכספי הפיצוי, עולים כדי סכום הפיצוי בניכוי שכר טרחת עורכי דין, ולכן לא ניתן היה לקבוע שהם קיבלו את חלקם בכספי הפיצוי. עוד טענו המבקשים כי יש לבטל את הפסק השני מהסיבה שלא ניתנה להם הזדמנות לטעון טענות ולהביא ראיות לאור העובדה שהמשיבה לא העבירה לידיהם מסמכים שונים ומהותיים על אף שדרשו לקבלם. המשיבה מצידה טענה שלא קיימת כל טעות בפסק השני, וחזרה על טענותיה לפיה הנספחים אליהם מפנים המבקשים מתייחסים לחלוקה על פי ההחלטה הראשונה, אשר בוטלה, וכי מענק הסוכנות, אותו קיבלו גם המבקשים, מהווה את חלקו של כל חבר מושב בכספי הפיצוי. עוד טענה המשיבה כי בקשת התיקון מהווה למעשה בקשה לביטול הפסק השני וכי היא הוגשה בשיהוי ניכר שכן היא מתייחסת לחלוקת כספים שבוצעה 20 שנים קודם לכן. לבסוף, טענה המשיבה כי קיים מעשה בית דין ביחס לטענות המבקשים, שכן הנספחים אליהם הם מפנים נכללו בחומר שהוגש לפני המשקם בטרם מתן הפסק הראשון.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.
בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי בקשת התיקון שהגישו המבקשים היא למעשה בקשה לביטול הפסק השני, שכן היא מבקשת לשנות את כל הממצאים שבו, ולכן התייחס אליה בהתאם. בית המשפט ציין כי הגם שהחוק מאפשר לבקש את ביטולו של פסק משקם בשל טעות הגלויה על פני הפסק, הרי שכדי לבסס עילת ביטול זו הטעות חייבת להיות גלויה ויש להראות כי מדובר בטעות ברורה ומהותית, כזו שאינה מצריכה את בירור העובדות ובחינת הראיות מחדש. בית המשפט הוסיף כי המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית וכי עובדות אלה הוכרעו כבר על ידי המשקם, וכבר בשל כך אין מקום לקבל את הבקשה. גם לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי הקביעות בפסק השני מקובלות עליו. בית המשפט הסביר כי העובדה שהנספחים אליהם מפנים המבקשים מעידים על חלוקת כספים למי שהיו ביתרת זכות כלפי המשיבה, אינה מעידה על חלוקה בלתי הוגנת. בית המשפט קבע כי משעה שלא הוכיחו המבקשים שמענק הסוכנות מבוסס על כספים אחרים שאינם כספי הפיצויים, הרי שאך הגיוני שלאחר זקיפת מענק הסוכנות בכרטיסיות של כל חברי המושב תפעל המשיבה לחלוקת הסכום שהתקבל בפועל כדי להחזיר את חובותיה לחברים הנמצאים ביתרת זכות. לכן, אין זה מפתיע שהסכומים המצטברים בנספחים המתייחסים לחלוקת כספי הפיצוי במזומן עולים כדי סכום הפיצוי, וכי סכומים אלו חולקו רק למי שהיה ביתרת זכות כלפי המשיבה לאחר זקיפת מענק הסוכנות.
5.
באשר לאי מתן ההזדמנות לטעון טענות ולהביא ראיות; קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהמשיבה התנהלה בצורה בעייתית, הרי שלא נגרם בשל כך נזק של ממש למבקשים. זאת, כיוון שעל אף שלטענתם לא היה בידיהם את אחד הנספחים המוכיח את טענתם בעת הגשת הבקשה, עובדה היא שידעו לבססה על העובדות המופיעות באותו נספח. בית המשפט זקף לחובתם של המבקשים גם את העובדה שעל אף שהיו יכולים לחקור את חבר ועד המושב ממנו שמעו, כביכול, על אותה חלוקה בלתי שוויונית, בחרו שלא לעשות כן. בית המשפט קיבל גם את טענת המשיבה לפיה הבקשה הוגשה בשיהוי, שכן לאחר שהתברר למבקשים בשנת 2004 שרשם האגודות השיתופיות אינו יכול לסייע להם, המתינו כחמש שנים נוספות עד שפנו למשקם בבקשה לתת פסק משקם סופי. לבסוף, קיבל בית המשפט את טענת מעשה בית הדין שהעלתה המשיבה, וקבע כי בהליך שהוביל למתן הפסק הראשון הוצגו לפני המשקם כל הנתונים שעל בסיסם התבקש מתן הפסק השני או לכל הפחות כי ניתן היה להציגם כבר אז.


כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

6.
המבקשים טוענים, ראשית, כי הבקשה מצדיקה דיון בגלגול שלישי כיוון שהשאלות העולות בעניינם חורגות מעניינם הפרטי ונוגעות גם ל-33 משפחות נוספות במושב. המבקשים מוסיפים כי העובדה שבית המשפט המחוזי אישר את הפסק השני על אף שקיימת בו, על פי טענתם, טעות הגלויה על פני הפסק, מהווה עיוות דין המצדיק את קבלת הבקשה.
לגופו של עניין, טוענים המבקשים בתמצית כי שגה בית המשפט כשקיבל את פרשנות המשיבה למשמעותן של חלוקות הכספים השונות, וזאת על אף שפרשנות זו הינה מורכבת ובלתי הגיונית לאור חומר הראיות בתיק. לטענתם, הנספחים המעידים על חלוקת הכספים הנוספת על מענק הסוכנות מעידים על כך שמקור כספים אלו הוא בפיצוי בגין המטעים ולכן ברור שמענק הסוכנות הוא סכום נפרד שאינו קשור לסכומים אלו. לכן, לטענתם, שגה בית המשפט כשקבע כי אין כל טעות הגלויה על פני הפסק השני. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כשלא נתן משקל מספיק לעובדה שנמנעה מהם האפשרות להביא ראיות לפני המשקם, וזאת על אף שקבע בהחלטתו כי יש ממש בטענותיהם בעניין זה. לטענתם, העובדה שלא זימנו את חבר הועד להעיד לפני המשקם נובעת מכך שזה החליט שלא לתמוך בעמדתם עוד, וזאת רק כדי לא לחשוף את התנהלותו הבעייתית בפרשה. המבקשים טוענים כי המשיבה העלימה מהם את המידע לפיו אותו חבר ועד הוא ידיד נפש של בא כוחה ולכן היה מקום לקבוע שנמנעה מהם האפשרות להביא ראיות. באשר לעניין השיהוי, טוענים המבקשים כי אין כל בסיס לקביעה לפיה הגישו את בקשת ביטול הפסק השני בשיהוי, שכן הם חיו שנים תחת מצג השווא, לטענתם, לפיו מענק הסוכנות מהווה את הפיצוי בגין המטעים.

דיון והכרעה

7.
לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין
[
ראו למשל
: רע"א 1857/13
טנוס נ' טנוס
(2.4.2013), פסקה 6 לחוות דעתי; רע"א 1175/13
ארלנגר נ' עמותת בית הכנסת הגדול
(14.4.2013), פסקה 8 לחוות דעתי].
אמות מידה אלה מוחלות גם על בקשת רשות ערעור על פסק משקם מכוח סעיף 29 לחוק [ראו למשל: רע"א 8604/11
בלחסן נ' מושב תלמי אליהו (קראוזה) אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
(3.1.2012), פסקה 14 להחלטתי; רע"א 2982/11
שוסיף נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
(16.6.2011), פסקה 7 להחלטתי]. אינני סבור כי במקרה דנא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה דנא עיוות דין המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן זה בחן את טענות המבקשים והכריע בהן לגופן תוך יישום פסיקת בית משפט זה.

9
.
למעלה מן הצורך, אציין כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי הטעות בפסק השני לה טוענים המבקשים אינה עולה כדי "טעות הגלויה על פני הפסק". ברע"א 6726/96

אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
, פ"ד נה(5) 166 (2001), נדרש בית משפט זה לשאלה מהי אותה טעות הגלויה על פני הפסק. השופט
י' זמיר
קבע באותו עניין כי
:

"בית-המשפט לא יתערב בפסק המשקם אלא אם הטעות "גלויה". מה פירוש? בית-המשפט ייטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק, לאור החומר שבתיק, טעות ברורה ומהותית" (שם, בעמ' 190).


מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעיון בטענות המבקשים ובנספחים אליהם הפנו, נחה דעתי שהטעות לה טוענים המבקשים אינה עונה על הגדרה זו. יתרה מכך, בית המשפט לא עצר מלאכתו בקביעה זו ואף המשיך ובחן את הדברים לעומקם כאשר קבע לאחר דיון מעמיק שהטעות לה טוענים המבקשים לאו טעות היא. לכן, למעשה, הבקשה שלפני כלל אינה מתייחסת לדחיית טענתם לפיה קיימת טעות הגלויה על פני הפסק אלא משיגה על קביעת בית המשפט לפיה אין מדובר בטעות כלל. השגה כאמור אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, כפי שפירטתי לעיל.

10.
באשר לטענת המבקשים הנוגעת לאי ההזדמנות להביא ראיות, השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כשדחה טענה זו. היה זה באחריותם של המבקשים להביא לעדות את אותו חבר ועד ככל שחשבו שעדותו יכולה להואיל להם ולכן אין לקבל את טענתם בהקשר זה. יש להדגיש כי ממילא לפי פסיקת בית משפט זה יש לפרש את עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 בצמצום רב, ודעתי היא כי טענתם של המבקשים אינה יכולה לעבור מסננת זו [ראו: רע"א 6327/12
ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ
(1.9.2013), פסקה 21 לחוות דעתי]. לבסוף, אדגיש כי המבקשים כלל לא התייחסו לקביעת בית המשפט לפיה הם מושתקים מלהעלות את טענותיהם בשלב זה בשל מעשה בית דין המתקיים לאור הפסק ראשון ובשל כך בלבד ניתן היה לדחות את בקשתם.

11.
אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ח בטבת תשע"ד (31.12.2013).




ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


13079250_w01.doc

חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 7925/13 עדנה ארז כהן, עלה ארז נ' אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות (פורסם ב-ֽ 31/12/2013)