פסקי דין על משה מאיה | פסקי דין על רומן גרומוב | פסקי דין על ליודמילה גרומוב |

21693-07/12 תאמ     24/12/2013




תאמ 21693-07/12 משה מאיה נ' רומן גרומוב, ליודמילה גרומוב








בית משפט השלום באשקלון



תא"מ 21693-07-12 מאיה נ' גרומוב ואח'




בפני

כב' השופט
עידו כפכפי


תובע

משה מאיה
ע"י ב"כ עו"ד ליאור בן-עמי


נגד

נתבעים
1.רומן גרומוב
2.ליודמילה גרומוב
ע"י ב"כ עו"ד נגר שמואל




פסק דין


1.
התובע הגיש לביצוע בתיק הוצל"פ 22-02754-12-7 שטר חוב בסך 25,000 שנערך ביום 23.6.10 עליו חתם הנתבע כעושה ולו ערבה הנתבעת, אמו. יוער כי שטר החוב לא מולא כראוי שעה שלא נרשם מועד פרעונו ובבקשת הביצוע חוב החוב ממועד עשיית השטר ביום 23.6.10.


ב"כ התובע הסכים למתן רשות להתגונן ובדיון מיום 28.1.13 התקרבו הצדדים להבנות בעקבותם הגיש התובע תצהיר משלים ובו פירט את הסעדים המעודכנים להם הוא עותר.

2.
שטר החוב ניתן במסגרת הסכם שכירות לשנה מיום 1.7.10 עד ליום 31.6.11 בו נקבע שיעור דמי השכירות לסך של
1,650 ₪ לחודש. בתום תקופת השכירות לא נכרת הסכם חדש אולם התובע הסכים להארכת השכירות לשיטתו לשנה נוספת באותם התנאים. נטען כי יתרת החוב מקוזזת כנגד עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע עקב נזקי הרטיבות בדירה. נטען כי עת קיבל הנתבע את החזקה בדירה טרם פונו חפציה של בעלת הדירה הקודמת ולאחר שפונו גילה הנתבע כי הקירות והריהוט סובלים מטחב ועובש בגין רטיבות. הנתבע
כי פנה לתובע לתקן את הנזקים אולם האחרון סרב. נטען כי בחורף הראשון של שנת 2010 החמיר המצב אולם פניות לתובע לא הועילו. הנתבע טען כי בלית ברירה נשאר לגור בדירה עד שעזב בחורף הבא לאחר שבעיות הרטיבות החמירו. להתנגדות צורפו תמונות המעידות לכאורה על בעיות רטיבות קשות בדירה, ללא שעולה בצילומים מתי נערכו ומבלי שצויין מי צילם את התמונות.

3.
בהתנגדותם טענו הנתבעים כי הנתבע גר בדירה עד לסוף פברואר 2012, תקופה כוללת של 18 חודשים. נטען כי שולמו מלוא דמי השכירות למעט סך של 6,650. בתצהיר הנתבע מיום 6.1.13 הכחיש קיומו של חוב דמי שכירות בסך 15,700 ₪. הנתבע הודה בחוב של 5,700 ₪ בגין שנת השכירות הראשונה וצירף אישורים שונים של העברות כספיות לתובע.
בסיכומי הנתבעים נטען כי בגין השנה הראשונה נותר חוב בסך 6,600 ₪ ובגין השנה השניה שולם סך של 10,700 ₪ מתוך חוב של דמי שכירות בגין שמונה חודשים, כך שמודה הנתבע בחוב נוסף של 2,500 ₪ בגין דמי שכירות. סך החוב בו הודה הנתבע בסיכומיו עומד על 9,100 ₪, בשונה מהנטען בהתנגדות.

בתצהירו המשלים של התובע, הממצה את דרישותיו העדכניות, טען כי הנתבע פינה את הדירה ביום 22.3.12 ולכן חייב בתשלום בגין תשעה חודשי שכירות בשנה השניה בה שילם רק 10,700 ₪. לגבי השנה הראשונה מסכימים הצדדים כי נותר חוב בסך 6,600 ₪. לפיכך דרש התובע סכום כולל של 10,750 ₪ בגין דמי שכירות וסכום נוסף של 554 ₪ בגין חשבון גז מיום 15.4.12. התובע ויתר על טענותיו בגין חובות לגורמים אחרים אשר נותרו רשומים על שם הנתבע. התובע הכחיש את הטענות בדבר מצב הדירה, או כי הנתבע פנה אליו במהלך תקופת השכירות. עוד מפנה התובע להוראות ההסכם בדבר ההצהרות אודות מצב הדירה ואופן מסירת הודעות.

דיון והכרעה
4.
הנתבע לא התייצב למועד ההוכחות בטענה כי חלה. ב"כ הנתבעים לא העלה כל בקשה ביחס להעדרו ולפיכך עולה כי בהעדר התייצבות, לא הוצגה כל גרסה עובדתית נגדית מצד הנתבעים. הנתבעת לא יודעת את העובדות מידיעה אישית מאחר ורק ערבה לחיובי בנה. נוכח הסתירות הפנימיות בגרסת הנתבעים ממילא לא ניתן לסמוך על האמור בתצהירם ביחס לתשלומים ומועד עזיבת המושכר. עולה כי לא נסתרו טענות התובע ביחס לחוב המפורט לעיל בגין דמי שכירות ותשלום הגז. בחקירת התובע עמד הוא על כך כי הנתבע עזב לקראת סוף חודש מרץ. בנוסף עמד על כך כי לא פנה אליו הנתבע במהלך תקופת השכירות וכי התמונות שהוצגו לעיונו אינן משקפות את מצד הדירה, לשיטתו יכול ושונו בתוכנת הפוטושופ.


בפועל טענו הנתבעים לקיזוז אולם תצהיריהם לא פירטו את סכום הקיזוז ואופן חישובו אלא רק טענו כי כל חוב שנותר יש לקזז כנגד עוגמת הנפש. ככלל, גם אם ניתן להכיר בנזק לא ממוני כסכום בר קיזוז, כנובע מהסכם השכירות, מדיניות שיפוטית ראויה היא להמנע מהכרה בטענות מסוג זה כטענות קיזוז. מדובר בסכום לא קצוב אשר ממילא נתון לשיקול דעת בית המשפט בתום ההליך וככזה אינו מתאים כטענת קיזוז.


טענות הנתבע מנוגדות להצהרתו בסעיף 7 להסכם כי בדק את המושכר ומצאו מתאים לשימושו. הטענות להטעיה לא פורטו כנדרש במיוחד נוכח האפשרות בהסכם לשלוח הודעות בכתב. הדעת נותנת כי לו מצב הדירה לא היה מאפשר מגורים סבירים בחורף הראשון היתה נמסרת הודעה בכתב או לכל הפחות לא היה מבקש הנתבע להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת, או כל תקופה אחרת.


סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971 קובע כי השוכר לא זכאי להסתמך על טענת אי התאמה אם לא הודיע על קיומה תוך זמן סביר לאחר שגילה אותה ונתן למשכיר הזדמנות לתקנה. הנתבע לא הוכיח כי מסר הודעות ונתן הזדמנות לתקן וזאת בהעדר פניות בכתב ומחמת אי התייצבותו לדיון.


לפי סעיף 9(א) לחוק השכירות והשאילה ניתן היה להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לבין שוויה לפי החוזה. יחד עם זאת, תנאי להפעלת סעד זה הינו מסירת דרישה לתיקון למשכיר, תנאי שלא הוכח כי התקיים במקרה דנן. הנתבע לא הוכיח מה השיעור בו פחת שווי השכירות עקב הפגמים הנטענים, שלא הוכחו, ועובדה זו מהווה טעם נוסף לדחיית טענות הגנתו. כדי להשען על טענה מעין זו יש להודיע למשכיר, לכל הפחות, כי אם לא יתוקן הנכס ישלם השוכר סכום מסויים שחישב. לא ניתן להעמיד את המשכיר לאחר מעשה בפני
עובדה כי הופחתו דמי השכירות. יתרה מכך, הנתבע יכל לעזוב את המושכר בגין מצבו והמשך החזקה ללא הודעות מתאימות שוללת את זכותו להפחית מתשלום השכירות.

5.
לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 11,304 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדי מיום 1.4.2012. בנוסף ישאו בהוצאות התובע בגין אגרות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומן, ובשכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪.


התובע יתאים את גובה החוב בתיק ההוצל"פ לסכום פסק הדין וזכאי שם בנוסף לשכר טרחה שיפסק בתיק ההוצל"פ. נוכח התוצאה יש לבטל בתיק ההוצל"פ את שכר הטרחה שנפסק עם פתיחתו ולהתאים שכר הטרחה לביצוע

פסק דין
נוכח שיעור פסק הדין.

ניתן היום,
כ"א טבת תשע"ד, 24 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 21693-07/12 משה מאיה נ' רומן גרומוב, ליודמילה גרומוב (פורסם ב-ֽ 24/12/2013)