פסקי דין על אליהו ביטון | פסקי דין על ברק רוזן | פסקי דין על אסף טוכמאייר | פסקי דין על פאנגאיה נדל"ן |

55970-12/13 א     29/12/2013




א 55970-12/13 אליהו ביטון נ' ברק רוזן, אסף טוכמאייר, פאנגאיה נדל"ן בע"מ








המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 55970-12-13 ישראל-קנדה (ט.ר) בע"מ נ' ביטון ואח'




תיק חיצוני:




בפני

כב' השופטת
קרת-מאיר

כב' השופט
כבוב

כב' השופטת
רונן


המבקש
:

אליהו ביטון
ע"י ב"כ קיסלר
וגולן

- נגד –

המשיבים
:
1. ברק רוזן
2. אסף טוכמאייר
3. פאנגאיה נדל"ן בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד בלום
וחן

החלטה

1.
בקשה לחיוב בהפקדת עירבון.

2.
המבקש הגיש נגד המשיבים בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת. ביום 21.10.13 קבל בית-המשפט (כב' השופטת קרת-מאיר
) את הבקשה, ואישר הגשת תביעה נגזרת בשם המשיבה 3 (להלן: "החברה") נגד המשיבים 1-2. כנגד החלטה זו הגישו המשיבים בקשה לדיון חוזר מכוח ס' 41ה' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

טענות הצדדים

3.
בבקשה הנוכחית עתר המבקש כי בית-המשפט יחייב את המשיבים בהפקדת עירבון כתנאי לבירור הבקשה.

4.
המשיבים השיבו לבקשה והתנגדו לה. לטענתם, אין מקור בדין מכוחו אפשר לחייבם בעירבון. ככלל, כך נטען, פוגעת קביעת ערובה בשתי זכויות יסוד בעלות תוקף חוקתי- זכות הקנין וזכות הגישה לערכאות. בזכויות אלה ניתן לפגוע רק מכוח חוק או הסמכה מפורשת בו, ולא מכוח אנלוגיה. המשיבים טענו כי ישנה אפשרות לחיובו של תובע בערובה להוצאותיו של נתבע (בהליך המתנהל בפני
הערכאה הדיונית); וניתן לחייב מערער בערובה - בהליך של ערעור. אולם, כאשר התבקשו בתי-משפט להטיל ערובה בעניינים אחרים (כגון חיוב נתבע בערובה להוצאות התובע), הם סירבו לעשות זאת.

5.
המשיבים הוסיפו כי בניגוד לטענת המבקש, אין מקום לגזירה שווה בין ההליך של דיון חוזר לבין הליך של בקשת רשות ערעור. זאת משום שאילו בקש המחוקק להחיל על בקשה לדיון חוזר את ההסדר החל על בקשת רשות ערעור, חזקה שהיה עושה כן באופן מפורש. ואולם – כך נטען - ס' 41ה' לחוק בתי המשפט אינו מפנה להסדר החל על בקשות רשות ערעור שבתקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). לגישת המשיבים, ההסדר שבס' 41ה' הנ"ל בחוק בתי המשפט, מחייב דווקא מסקנה הפוכה. זאת, משום שהוא מאפשר לבית-המשפט המחוזי להעביר את הבקשה לדיון חוזר לבית-המשפט העליון על מנת שהוא ידון בה "כאילו היתה ערעור על החלטה". מכאן כי המחוקק לא התכוון לאפשר הטלת ערובה על מגיש בקשה לדיון חוזר, אלא-אם-כן הבקשה תועבר לבית-המשפט העליון.

6.
עוד טענו המשיבים כי בין בקשה לרשות ערעור לבין בקשה לדיון חוזר ישנו הבדל מהותי, שכן בקשת רשות ערעור היא הליך ערעורי, ובכול הליך ערעורי, מחויב יוזם ההליך בערבון או ערובה בהתאם לתקנות סדר הדין. לעומת זאת, כך נטען, בקשה לדיון חוזר היא הליך מקורי המתקיים "דה-נובו", ומכאן שמדובר בשני הליכים שונים בתכלית.

7.
מעבר לכל אלה, טענו המשיבים כי אין חשש שהמבקש יתקשה להיפרע מהמשיבים כדי הוצאותיו, אם הבקשה לדיון חוזר תידחה. הראיה לכך היא כי הוצאות המשפט שנפסקו לזכות המבקש שולמו לו על ידי המשיבים תוך ימים ספורים.

8.
המבקש השיב לתשובת המשיבים. הוא טען כי חוק בתי-המשפט אכן לא קבע דבר ביחס להפקדת ערובה, ותקנות סדר הדין לא תוקנו בהתאם, בשים לב להוספת סעיף 41ה' לחוק. אולם, סעיף 41ה' לחוק בית- המשפט נועד להחליף הגשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון על ההחלטה לאישור תביעה נגזרת, תוך שאיפה כי תתקבל החלטה סופית בענין זה בהליך מהיר. לכן יש ללמוד גזרה שווה לענין העירבון מתקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי.

לגישת המבקש, בחוק ובתקנות לא קיימות הוראות גם בנושאים אחרים הקשורים בבקשה לדיון חוזר- כגון הוראה ביחס למועד הגשת התשובה לבקשה וכיו"ב. אך לבית-המשפט יש שיקול דעת לקצוב את המועדים. באופן דומה, יש לבית-המשפט סמכות ושיקול-דעת גם ביחס להפקדת העירבון, מכוח סמכותו הטבעית והטבועה לקבוע הוראות שבסדר-הדין. העירבון נועד להבטיח תשלום הוצאות, כאשר אין מחלוקת כי בית-המשפט מוסמך לפסוק הוצאות במסגרת ההליך.

9.
עוד טוען המבקש, כי יש לקבוע מהו מעמדם של המשיבים בבקשה לדיון חוזר. הוא סבור כי מעמדם הוא מעמד דומה לזה של מי שהגיש בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, אם עמדה זו לא תתקבל - יש לראות את המשיבים לפחות כתובעים, ולהחיל עליהם את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין הדעת סובלת את קבלת עמדת המשיבים, לפיה הם יהיו פטורים מהפקדת עירבון בבקשתם לדיון חוזר.

המבקש הוסיף כי אם בית-המשפט יטיל על המשיבים להפקיד עירבון במסגרת הדיון החוזר, ויחליט להעביר את הענין לבית-המשפט העליון כפי שהוא מוסמך לעשות מכוח ס' 41ה' הנ"ל (כפי שיפורט להלן), יהיו המשיבים פטורים במקרה זה מהפקדת עירבון נוסף, מכוח הוראת תקנה 405 לתקנות סדר הדין האזרחי.

10.
המבקש טען כי המשיבים לא הוכיחו את טענתם בדבר "העדר חשש" מיכולתו להיפרע את הוצאותיו, אם ייפסקו נגד המשיבים הוצאות. על-כל-פנים, במקרה של הפקדת ערובה במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור, אין משמעות לשאלת החשש. מבקש רשות ערעור מחויב בהפקדת עירבון גם אם פרע את ההוצאות שהוטלו עליו במסגרת הערכאה הדיונית.

טענות הצדדים יידונו להלן.

ההליך של דיון חוזר

11.
הבקשה לדיון חוזר הוגשה מכוח ס' 41ה' לחוק בית המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984. הסעיף קובע כי:
"(ה) (1)
על אף האמור בסעיף קטן (ב) ובסעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק האמור או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;
(2) לבקשת בעל דין, יקיים בית-המשפט דיון חוזר בהחלטה כאמור בפסקה (1) בהרכב של שלושה שופטים; מצא ההרכב כי בקשה לדיון חוזר מעלה עניין שיש בו חשיבות, רגישות או חידוש מיוחדים, רשאי הוא להורות על העברת הדיון בו לבית המשפט העליון אשר ידון בבקשה לדיון חוזר כאילו היתה ערעור על ההחלטה; על החלטת ההרכב לפי פסקה זו לא תינתן רשות ערעור;
(3) אין באמור בסעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין לערער על החלטה כאמור בפסקה (1) במסגרת ערעור על פסק הדין
".

12.
ההליך של בקשה לדיון חוזר הוא הליך חדש, שהאפשרות לו נוספה לחוק החברות מכוח תיקון 59 לחוק בתי-המשפט מיום 27.7.2010 (ס"ח תש"ע מס' 2253). הבקשה הנוכחית היא אחת הבקשות הראשונות לדיון חוזר המוגשות למחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. לכן, מטבע הדברים, אופן הדיון בבקשות מסוג זה והכללים הדיוניים החלים עליהן, אינם מוגדרים עדיין.

13.
ההליך של "דיון חוזר" נוסף לחוק בתי-המשפט במסגרת התיקון שמכוחו הוקמה המחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. האפשרות להגיש בקשה לדיון חוזר חלה על בקשות לתביעות נגזרות ובקשות לאישור תביעות ייצוגיות לפי פריט 5 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות שהתקבלו על-ידי בית-המשפט. בקשות כאלה הן בסמכותה העניינית של המחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, אם הן מוגשות מלכתחילה לבית-משפט זה. הבקשה הנוכחית היא בקשה שהוגשה על החלטה של שופטת המחלקה הכלכלית, והיא נדונה בהרכב של שלושת שופטי המחלקה הכלכלית.

ההסדר החוקי ביחס לערובה להוצאות

14.
תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, קובעות שני סוגים שונים של הסדרים ביחס לחיובו של יוזם הליך בהוצאותיו של הצד שכנגד. ההבחנ
ה היא בין תובע לבין מערער או מבקש רשות ערעור.

15.
באשר לתובע, קובעת תקנה 519 לתקנות כי:
"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות
".

16.
התקנות קובעות גם הסדרים ביחס למגיש ערעור, או למגיש בקשת רשות ערעור על החלטה של הערכאה הדיונית. באשר לערעור קובעת תקנה 428 כי:
"משהוגש כתב הערעור, יקבע הרשם של בית המשפט שלערעור את סכום הערבון שעל המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של כל משיב ואת המועד להפקדתו וימציא למערער הודעה על כך; לענין סימן זה דין כתב ערבות בנקאית כדין ערבון".

ולגבי בקשת רשות ערעור, קובעת תקנה 404 כי:
"(א) עם הגשת בקשה לרשות ערעור, יפקיד המבקש עירבון או יתן ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב בבקשה ובערעור, ויצרף את המסמכים המפורטים בתקנה 419, אך רשאי בית המשפט לדון בבקשה אף אם לא צורפו העתקים מהחלטות הערכאות הקודמות הנוגעות לאותו ענין.
(ב) על הפקדת עירבון או מתן ערובה בבקשה לרשות ערעור יחולו הוראות תקנות 427 עד 433, בשינויים המחויבים
".

17.
מעיון בתקנות הללו עולה אם כן כי מחוקק המשנה התנה הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בהפקדת עירבון או ערובה להוצאותיו של המשיב בערעור. תקנה 427 קובעת מפורשות כי "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". תקנה 431 קובעת כי אי קיום הוראה בדבר העירבון, תביא לדחיית הערעור.

תקנה 429 מתייחסת לאפשרות של המערער לבקש לתת ערובה אחרת במקום עירבון. אולם, הכלל הוא כי כאשר עומדת בפני
בית-המשפט בקשה לערעור על החלטה תקפה של בית-משפט אחר, ערעור כזה כרוך בכך שהמערער יערוב להוצאות המשיב.

לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעה הראשונית, המוגשת בטרם קיימת החלטה שיפוטית ביחס לענין הנדון, הכלל הוא כי התובע אינו חייב לערוב להוצאותיו של הנתבע. יחד עם זאת, לבית-המשפט ניתנה סמכות, בנסיבות המתאימות, להיעתר לבקשה של נתבע, ולחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של הנתבע אם התביעה תידחה.

18.
לכן, כדי לבחון את טענות הצדדים ביחס לחיוב בהפקדת עירבון, יש מקום קודם כל לבחון את סיווגו של ההליך – האם מדובר בהליך ערעורי
או בהליך ראשוני, בו נדונות טענות הצדדים מלכתחילה. לאחר מכן, ולאור הסיווג, יהיה מקום לבחון האם יש מקום לחייב את המבקש העותר לקיומו של דיון חוזר, בעירבון או ערובה להוצאותיו של הצד שכנגד.

סיווג ההליך של "דיון חוזר"

19.
אנו סבורים הליך של דיון חוזר הוא הליך "ערעורי" ולא הליך של דיון ראשוני.

הליך של דיון חוזר הוא הליך חריג, במסגרתו מתאפשר דיון נוסף בהחלטה בפני
הערכאה שנתנה אותה, כשבדרך-כלל אחד משופטי ההרכב בדיון החוזר יהיה השופט שנתן את ההחלטה. מבחינה זו דומה הליך של דיון חוזר להליך של "דיון נוסף" בבית-המשפט העליון. בטרם תיקון חוק בתי המשפט, ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה לאשר תביעה ייצוגית או תביעה נגזרת – משום שמדובר ב"החלטה אחרת" ולא ב

פסק דין
, ולכן אין עליה ערעור בזכות.

20.
בהצעת החוק לתיקון 59 לחוק בית המשפט, נקבע נוסח הסעיף הרלוונטי כך:
"על אף האמור בסעיף קטן (ב), לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי כמפורט להלן, ואולם אין באמור כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין לערער על החלטה כאמור במסגרת ערעור על פסק הדין;
(1) החלטת בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות; ואולם בית המשפט יקיים לבקשת בעל דין, דיון חוזר בהחלטה כאמור בהרכב של שלושה שופטים.
(2) החלטת בית המשפט בהרכב, כאמור בפסקה (1)".

21.
האפשרות לקיום דיון חוזר בפני
הערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית, נבעה – כך עולה מדברי ההסבר להצעת החוק - מהרצון בקיומו של הליך מהיר ויעיל בבקשות "כלכליות" "נוכח התמריץ המובנה לערער על החלטות המאשרות תובענות ייצוגיות ותביעות נגזרות, והחשיבות הרבה בהגברת הוודאות וקבלת החלטה סופית בהליך משפטי במהירות, הנחוצה בעולם הכלכלי" (ה"ח הממשלה 484, עמ' 363 מיום 3.2.10). המחוקק בקש לתת במסגרת התיקון "מענה, אף אם חלקי, לכשל בתחום אכיפה הפרטית של הדין הכלכלי בישראל, בפרט בתחום התביעות הייצוגיות" (ר' מאמרן של ד' רימון וט' אמיר "בית משפט כלכלי – מדלוור לישראל", תאגידים ז/4 נובמבר 2010, עמ' 3, בעמ' 75).

28.
המאמר הנ"ל כולל ניתוח מפורט של התיקון לחוק בתי-המשפט, ובכלל זה של ניתוח כוונת המחוקק בהסדר החדש של "דיון חוזר". המחברות מציינות בהקשר זה כי:
"במסגרת ההסדר הוחלפה ההיזקקות לרשות הערעור בפני
בית-המשפט העליון בזכות לתקיפת ההחלטה בפני
הרכב מורחב של אותה ערכאה... השופטים היושבים בדיון החוזר צפויים להיות שופטים הבקיאים בחומר הנדון (שכן השופט שנתן את ההחלטה יישב כנראה בהרכב המורחב וכאשר הדיון מתנהל בפני
המחלקה הכלכלית, יהיה זה הרכב קבוע), הבירור צפוי להיות מהיר, וככל שלבסוף תתקבל התביעה גופה, יהיה ניתן לערער גם על אישור התובענה כייצוגית במסגרת פסק הדין" (עמ' 80 במאמר).

בהמשך מציינות הכותבות כי:
"ניסיון העבר מלמד, כי הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון מאריכה את ההליך בזמן רב לנוכח עומס התיקים בו, ומנגד, ככל שהענין יידון בפני
המחלקה הכלכלית, הרי שזו צפויה להתמקד בתיקים בתחומים ממוקדים ובשל כך יתאפשר לה לדון בתיקים אלו בפרקי זמן קצרים באופן משמעותי. לכן, נראה סביר לצפות כי קיום הליך דיון חוזר באותה ערכאה
ישפר את מהירות ויעילות הדיון" (עמ' 81-82 למאמר).

29.
קבלת עמדת המשיבים, לפיה ההליך של דיון חוזר יהיה הליך של דיון ראשוני, במסגרתו ידון בית-המשפט בהרכב של 3 שופטים מלכתחילה בבקשת האישור, מנוגדת כמובן להיגיון הזה. כך, אם יצטרך בית- המשפט לשמוע את הבקשה מראשיתה, כולל שמיעת העדויות כולן ובחינתן מנקודת מבט של ערכאה ראשונה, לא יהיה בכך כדי לייעל את הדיון ולזרזו. להיפך - יהיה מדובר בהליך ארוך, שההחלטה בקשר אליו לא תתקבל במהירות. מכאן שהפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק בתיקון לחוק בתי-המשפט מכוחו נכלל סעיף 41ה' בחוק.

30.
המשיבים הפנו את בית-המשפט להחלטה בדיון חוזר של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א. (מחוזי ב"ש) 3112-04 רידניק נ. זמיר (11.9.13)). לגישתם, קבע בית-המשפט באותו ענין כי בקשה לדיון חוזר היא "הליך מקורי המתנהל 'דה נובו'" (ר' ס' 25 לתגובת המשיבים לבקשה).

איננו מקבלים את הטענה. ראשית, עיון בהחלטתו הנ"ל של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מעלה כי בית- המשפט לא קבע שם כי הדיון החוזר מתנהל כהליך מקורי. בית-המשפט קבע באותו ענין כי אין לקבל את הטענה לפיה במסגרת בקשה לעיון חוזר, מוסמך בית-המשפט רק להחליט אם להעביר את הדיון לבית-המשפט העליון. יתרה מזאת: בפועל, לא דן בית- המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה לאישור התביעה הנגזרת נושא החלטתו מחדש, "דה נובו", אלא דן בה כבערעור.

31.
לגישתנו שלנו, ההליך של דיון חוזר הוא הליך ערעורי, שנועד לאפשר קיומה של בחינה חוזרת מהירה של ההחלטה לאישור תביעה ייצוגית או נגזרת, חלף הגשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. במקום הליך של בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, איפשר המחוקק - בהתייחס להחלטות נושא ס' 41 ה' לחוק בתי המשפט - למי שנפגע מההחלטה לשוב ולפנות בזכות לערכאה שנתנה את ההחלטה, ולבקש ממנה לשוב ולבחון אותה בהרכב מורחב של שלושה שופטים.

32.
הליך של "דיון חוזר" הוא הליך מסוג מיוחד, שיש לו הן מאפיינים של ערעור והן של בקשת רשות ערעור. הדמיון לבקשת רשות ערעור הוא בכך שמדובר בתקיפה של החלטת ביניים (לאשר תביעה נגזרת או תביעה ייצוגית). אולם, בדומה לערעור, מדובר בהליך בזכות, ולא נדרשת רשות של בית-המשפט לבקש דיון חוזר.

33.
אנו סבורים כי הבחינה של ההרכב המורחב בערכאה הדיונית את ההחלטה שעליה מבוקש דיון חוזר, איננה בחינה מלכתחילה. ההרכב השומע את הבקשה לדיון חוזר אינו צריך לכן לשוב ולבחון את הראיות, והוא אינו שומע מחדש את העדויות. ההרכב בוחן
את ההחלטה שניתנה על ידי בית-המשפט – מנקודת מבט של ערכאת ערעור, ומחליט האם הוא מוצא לנכון לאשר אותה או להתערב בה ולשנותה.

34.
מסקנה זו עולה בין היתר מהאמור בסעיף 41 ה' לפיו להרכב הדין בדיון חוזר, רשאי להעביר את הבקשה בנסיבות המתאימות לבית המשפט העליון אשר ידון בה "כאילו היתה ערעור על ההחלטה". כלומר, במקום שהדיון ב"ערעור" על ההחלטה (המכונה "דיון חוזר" כאשר מדובר באותה ערכאה) יתקיים בפני
בית-המשפט המחוזי, יכול ההרכב המורחב להחליט כי הדיון – אותו הדיון עצמו – יתקיים בפני
בית-המשפט העליון, אשר – כמו בית-המשפט המחוזי, ידון בבקשה כבערעור. כללי הדיון אינם משתנים, אלא רק הערכאה הדנה.

35.
בימים האחרונים ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) ברע"א 5296/13 אנטורג נ. שטבינסקי (24.12.113). באותו הענין התייחס בית-המשפט בין היתר לשאלת תחולתו של סעיף 41(ה)(2) לחוק בתי-המשפט – האם הוא חל על הליכים עיקריים שהוגשו לבית-המשפט לאחר היום הקובע, או שמא הוא חל על הליך הבקשה לדיון חוזר, אם זה הוגש לאחר היום הקובע (כך טענו המשיבים באותו ענין). לענייננו, החשיבות היא בכך שבית המשפט ראה את שני ההליכים כ"השגה על החלטת בית המשפט המחוזי" כאשר השאלה שנבחנ
ה היא מהו הפורום שידון בה – בית-המשפט המחוזי בהרכב של שלושה, או בית-המשפט העליון.

36.
מעבר לכך, הסיפא לסעיף 41ה(2) קובע כי: "על החלטת ההרכב לפי פסקה זו לא תינתן רשות ערעור". העובדה כי אין זכות ערעור נוספת על החלטת ההרכב, עולה בקנה אחד עם ההנחה כי הדיון בפני
ההרכב הוא דיון "ערעורי" ולא דיון ראשוני, ולכן ישנה הצדקה לשלול זכות ערעור נוספת.

37.
בדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט ציין מי שהיה באותה עת יו"ר הרשות לניירות ערך כי "חשבנו שיהיה נכון לקבוע הסדר שבו אחרי שהשופט המקצועי החליט בעניין, אם החברה רוצה לערער, אנחנ
ו נרחיב את ההרכב לשלושת השופטים שידונו יחד בסוגיה הזו" (ר' דבריו של פרופ' זוהר גושן בדיוני ועדת חוקה, חוקה ומשפט ביום 23.6.10, עמ' 24, ההדגשה היא שלנו).

38.
המסקנה לפיה ההליך של דיון חוזר הוא הליך ערעורי עולה גם מהאמור במאמר הנ"ל "בית המשפט הכלכלי – מדלאוור לישראל", שם כותבות המחברות כי "בהחלט סבירה ההנחה שעם כינון המחלקה הכלכלית והסדר הערעור החדש... יתרבו אישורי התובענות הייצוגיות" (ר' עמ' 83 למאמר, ההדגשה היא שלנו).

39.
סיכומה של נקודה זו – ההליך של דיון חוזר הוא הליך בו בוחן
בית-המשפט בערכאה שקיבלה את ההחלטה המקורית, בהרכב של שלושה שופטים, את ההחלטה בבחינה "ערעורית", ולא דן בבקשה נושא הבקשה מלכתחילה.

האם יש להתנות בקשה לדיון חוזר בהפקדת עירבון?

40.
לאור המסקנה שלעיל, יש לבחון את השאלה האם יש להחיל על הליך של דיון חוזר את תקנות סדר הדין האזרחי החלות על הפקדת עירבון במסגרת ערעור ובקשת רשות ערעור.
אנו סבורים כי לאור ההיגיון שעמד ביסוד תקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית-המשפט הדן בבקשה לדיון חוזר, להתנות את הדיון בהפקדת עירבון. כפי שהובהר לעיל, מתקנות סדר הדין האזרחי עולה כי בית-המשפט מוסמך להתנות דיון בהפקדת ערובה הן בדיון ראשוני (מכוח תקנה 519), והן בדיוני ערעור ובקשת רשות ערעור.

41.
תכלית ההסדרים הללו היא לשמור על האינטרסים של הצד שנגד – הבטחת תשלום הוצאותיו אם התביעה נגדו תידחה, והגנה על זכות הקנין שלו, וכן על האינטרס המערכתי של מניעת בזבוז משאבים בגין הליכי סרק (ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ. עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865).

אולם, התקנות החמירו יותר עם מי שמבקש כי עניינו יידון פעם נוספת, במסגרת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה שכבר ניתנה. במקרים כאלה, כפי שהובהר, הכלל הוא כי יופקד עירבון, והחריג הוא פטור.

42.
איננו מקבלים את טענת המשיבים לפיה התניית הדיון החוזר בהפקדת עירבון, היא פגיעה בזכויות יסוד ללא הסמכה בדין. לטעמנו, כפי שהובהר לעיל, ההליך של דיון חוזר הוא הליך ערעורי. מהות ההליך אינה נגזרת משמו אלא מאופיו. העובדה שהמחוקק לא כינה את ההליך בשם "ערעור" או "בקשת רשות ערעור" אין בה כדי לשנות את מהותו, וכתוצאה מכך – את הכללים שיש להחיל עליו. הליך שבמהותו
הוא בחינה מחודשת של החלטה שכבר ניתנה על ידי בית-המשפט המוסמך, הוא הליך שביחס אליו נקבע כי הכלל צריך להיות חיוב בערובה להוצאותיו של הצד שכנגד (בניגוד כאמור להליך בו טרם ניתנה החלטה לגופו של ענין בטענות הצדדים). הכלל הזה צריך לחול אם כן גם על ההליך דנן.

43.
מסקנה זו עולה בין היתר גם מההסדר החל על בקשה לערובה להוצאות. כך, תקנה 519 קובעת כי בית המשפט רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע. אף על פי כן, אין חולק כי ניתן לבקש ערובה להוצאות גם בהליך בו אין "תובע" ו"נתבע" – כמו המרצת פתיחה (שם ישנם מבקש ומשיב). בקשה לערובה להוצאות התבקשה – והתקבלה גם כאשר ההליך שנדון היה בקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית (ר' רע"א 2795/10 דר. גיא פיטוסי נ. מדינת ישראל, 7.3.11).

44.
לאור כל האמור לעיל, אין צורך לבחון את טענת המשיבים לפיה לא נדרש עירבון להבטחת הוצאות המבקש, משום שהם נשאו בהוצאות שנפסקו לחובתם במסגרת בקשת האישור. כאמור, במסגרת הליך ערעורי, נדרש מבקש הערעור להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הצד שכנגד ככלל, ללא קשר לשאלת יכולתו הצפויה לשלם את ההוצאות אם ייפסקו נגדו.

45.
סוף דבר – אני קובעים כי תנאי לבירור הבקשה לדיון חוזר הוא כי המשיבים יפקידו בקופת בית המשפט סכום במזומן או ערבות בנקאית צמודה על סך 50,000 ₪ להבטחת הוצאות הצד שכנגד אם הבקשה תידחה. העירבון יופקד תוך 10 ימים מהיום.

איננו עושים צו להוצאות הבקשה הנוכחית.







ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 55970-12/13 אליהו ביטון נ' ברק רוזן, אסף טוכמאייר, פאנגאיה נדל"ן בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/12/2013)