פסקי דין על סמי חליו | פסקי דין על אברהם כהן | פסקי דין על דן כהן | פסקי דין על גאולה כהן ואח' |

4998/11 עא     26/01/2014




עא 4998/11 סמי חליו נ' אברהם כהן, דן כהן, גאולה כהן ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 4998/11
st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים




ע"א 4998/11

ע"א 5136/11


לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט ע' פוגלמן


כבוד השופט נ' סולברג




המערער בע"א 4998/11 והמשיב בע"א 5136/11:
סמי חליו



נ


ג


ד



המשיבים בע"א 4998/11
ובע"א 5136/11:

1. אברהם כהן
2. דן כהן
3. גאולה כהן


המשיבים בע"א 4998/11 והמערערים בע"א 5136/11:

4. אלי קצירי
5. דליה קצירי
6. עו"ד רענן שר טוב


המשיבים בע"א 4998/11 ובע"א 5136/11:

7. דביר יואל כהן
8. שירי כהן


9. דנה כהן


10. יורשי דוד כהן ז"ל


11. ניר כהן


12. תמיר רונית


13. אילנית פז


14. יוסף כהן


15. בנימין כהן


16. איתן כהן


ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1716/07 מיום 19.05.2011 שניתן על-ידי סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל


תאריך הישיבה:
ג' בחשון התשע"
ד

(7.10.2013)


בשם המערער בע"א 4998/11 והמשיב בע"א 5136/11:
עו"ד חגי נצר
; עו"ד אמיר איבצן


בשם המשיבים 1-3 בע"א 4998/11
ובע"א 5136/11:


עו"ד יהודה שלום

בשם המשיבים 4-6
בע"א 4998/11 והמערערים בע"א 5136/11:
עו"ד איתי גרינפלד


פסק-דין



השופט נ' סולברג
:


שני ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה ד"ר
ד' פלפל
) מיום 19.5.2011 שעניינם בזכויות בדירת מגורים ברח' דבורה הנביאה בתל-אביב.

עיקרי העובדות
1.
המשיבים 1-2, אב ובנו (להלן:
כהן
), הם המנהלים ובעלי המניות של חברת מפעלי צמר פלדה בע"מ (להלן:
חברת מפעלי צמר פלדה
) אשר בבעלותה מקרקעין בפתח-תקווה. בבעלות כהן האב חברה נוספת, חברת מזוג חלקות הדר בע"מ, אשר בבעלותה שתי דירות מגורים ברח' דבורה הנביאה 10 בתל אביב. דירה אחת הייתה מושכרת בשכירות חודשית (להלן:
הדירה המושכרת
) והדירה השנייה שימשה למגורי כהן הבן, יחד עם רעייתו גאולה, היא המשיבה 3 (להלן:
דירת המגורים
). במהלך השנים 2002-2003 נקלעה חברת מפעלי צמר פלדה לחובות כספיים. לא זו אף זו, נכדו של כהן האב – בנם של כהן הבן ואשתו גאולה – הסתבך בהימורים וצבר חובות בשוק האפור.

2.
בנסיבות אלה, ובעקבות איומי נושים, החליטו כהן למכור את הדירה המושכרת, כשבתמורה הכספית התכוונו לשלם את חובות חברת מפעלי צמר פלדה, ואת החובות שצבר הנכד כהן בשוק האפור. בהתאם לכך, ביום 19.6.2003, חתמו כהן וחברת מפעלי צמר פלדה כחייבים על הסכם פשרה עם החברות הנושות – סיוון יצור ושיווק חומרי ניקוי בע"מ ועמוס קאשי-גל שחר בע"מ – אשר נקטו בהליכי הוצל"פ נגד כהן ונגד חברת מפעלי צמר פלדה. בהסכם הפשרה נקבע כי הדירה המושכרת תימכר להן תמורת סך של 218,000$, כאשר מסכום זה יקוזז חוב בסך של 48,200$, בגין חובם של החייבים לחברות הנושות, ויתרת התמורה תועבר לידי כהן שהתכוונו לשלם באמצעותה את החובות ליתר הנושים.

סמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה הגיעו נושים מהשוק האפור לדירת המגורים ודרשו לקבל את סכום החוב המגיע להם. כהן הבן הראה להם את הסכם הפשרה והודיעם כי עם קבלת התמורה יגיע איתם להסדר כספי. במקביל פנה אחד, שלום ימיני, לכהן הבן, בהמלצה לפנות לאלי קצירי אשר הוצג על-ידי ימיני כמי שעוזר לחייבים שנקלעו לקשיים כספיים כלפי נושים בשוק האפור. כהן הבן ואשתו נפגשו עם קצירי והתרשמו מנכונותו לסייע להם. לטענת כהן, אמר להם קצירי, כי הסכם הפשרה שעליו חתמו הוא גרוע מבחינתם, והציע כי הוא יבצע עבורם את החזר התשלומים. כבטחון לתשלום חובם של כהן כלפיו, ביקש קצירי לשעבד לטובתו את שתי הדירות שבבעלות כהן, וכן את המקרקעין בפתח-תקווה שבבעלות חברת מפעלי צמר פלדה. קצירי הבטיח לכהן הבן ולאשתו גאולה, לפעול להפחתת שיעור חובותיהם, באמצעות מכירת הדירה המושכרת, במחיר בשיעור גבוה מזה הנקוב בהסכם הפשרה, וכן באמצעות מכירת המקרקעין שבבעלות חברת מפעלי צמר פלדה. כמו כן הבטיח קצירי, כי יממן מכיסו את ההוצאות הדחופות של כהן הבן ואשתו גאולה. בתמורה התחייבו כהן הבן ואשתו לשלם לקצירי ריבית בשיעור של 2.5% לחודש עד להחזר החוב. כהן הבן ואשתו מיהרו באותו ערב לביתו של כהן האב, העירו אותו משנתו, ודחקו בו לחתום על ההסכם עם אלי קצירי. בהתאם לכך, ביום 16.7.2003, חתמו כהן, חברת מפעלי צמר פלדה, חברת מזוג חלקות הדר, וקצירי, על הסכם אשר קבע כי קצירי יסייע לכהן לפרוע את חובותיהם. בתמורה הוסכם כי קצירי יקבל מאת כהן תשלומים מתוך התקבולים ממכירת המקרקעין של חברת מפעלי צמר פלדה ו/או ממכירת הדירות שברח' דבורה הנביאה בתל אביב, וכן גם ריבית חודשית בשיעור של 2.5%. עוד נקבע בהסכם, כי כהן מתחייבים להסדיר את חובם מול קצירי לא יאוחר מיום 31.12.2004 (להלן:
הסכם קצירי-כהן
). לאחר חתימת ההסכם, העבירו כהן הבן ואשתו לידי קצירי רשימה שצורפה כנספח להסכם, ובה פורטו שמות נושים וסכומי החובות הכספיים שדרשו (להלן:
נספח החובות
). לטענת כהן, הם הדגישו באזני קצירי כי סכומי הכסף הרשומים בנספח הם מופרזים. בנוסף, ולצורך הבטחת התשלום לקצירי, חתמו כהן הבן והאב כערבים על שטר חוב, ללא שנקבו בסכום, בחתימת חברות מפעלי צמר פלדה ומזוג חלקות הדר, וכמו כן שעבדו לטובת קצירי את הדירות שברח' דבורה הנביאה. ביום 17.7.2003 נרשם משכון על הדירות לטובת קצירי.

3.
ימים אחדים לאחר החתימה על הסכם קצירי-כהן, דאג קצירי להסיר את כל העיקולים מנכסיו של כהן האב. קצירי מכר את הדירה המושכרת לצד שלישי בסכום של 275,000$, שהוא שיעור גבוה מהתמורה שנקבעה בהסכם הפשרה, ושילם את החוב לחברות הנושות "סיוון" ו"קאשי". ביום 10.11.2003 חתם כהן האב על מסמך המופנה לעו"ד רענן שר-טוב – שבשרותיו המקצועיים הסתייע קצירי בביצוע פעולות משפטיות שונות – במסגרתו אישר כהן האב את העברת התקבולים ממכירת הדירה המושכרת לידי קצירי, כנגד הסרת המשכון שנרשם לטובתו. בנוסף, חתם האב כהן על יפוי-כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד שר-טוב למכור את הדירות (להלן:
יפוי הכוח
). במקביל פנה כהן האב לקבלת יעוץ משפטי. בעקבות פנייתו נשלח אל עו"ד שר-טוב ביום 18.1.2003 מכתב מטעם בא-כוח כהן, ובו התבקש עו"ד שר-טוב לפרט בכתב את התשלומים שאותם מתכוון קצירי לשלם מכספי מכירת הדירה המושכרת. כמו כן התבקש עו"ד שר-טוב לקבל אישור מאת כהן, בטרם יתבצע תשלום כלשהו. בעקבות מכתב זה, שלח קצירי ביום 20.11.2003 וביום 15.2.2004 רשימות ובהן פירוט החובות הכספיים של כהן, אשר אותם שילם ו/או התחייב לשלם לנושים השונים.

4.
לימים התגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרעון החובות. הם לא הצליחו ליישב את המחלוקת ולהגיע לפתרון מוסכם, וכהן הגישו תלונה למשטרה נגד קצירי. לצורך בירור תלונתם, התבקשו כהן להגיש נסח טאבו עדכני של דירת המגורים שבה מתגוררים כהן הבן ואשתו. לטענת כהן, רק כאשר פנו אל רשם המקרקעין לצורך קבלת הנסח, התחוור להם כי נרשמה על דירת המגורים הערת אזהרה לטובת דליה קצירי, אשתו של אלי קצירי. בהמשך, ומבירורים נוספים שערכו, התברר לכהן כי ביום 16.3.2005 נחתם הסכם בין אלי קצירי – באמצעות עו"ד שר-טוב – ובין דליה קצירי, במסגרתו נמכרה לה דירת המגורים תמורת סך של 280,000$. בעקבות זאת, הגישו כהן ביום 9.1.2007 תביעה לבית המשפט המחוזי. בהמשך התברר לכהן כי בחלוף הימים בוטלה עסקת המכר של אלי קצירי עם דליה קצירי, ותחתיה נחתם הסכם חדש למכירת דירת המגורים, לאדם בשם סמי חליו
, תמורת סך של 330,000$. הסכם זה נחתם ביום 19.1.2007, עשרה ימים לאחר הגשת התביעה הנ"ל לבית המשפט המחוזי. כהן עתרו לקבלת

פסק דין
המצהיר על ביטול הסכמי המכר לדליה קצירי (מיום 16.2.2005) ולסמי חליו
(מיום 19.1.2007); לביטול הערות האזהרה על דירת המגורים שנרשמו אצל רשם המקרקעין לטובת דליה קצירי וסמי חליו
; לביטול יפויי הכוח שניתנו לעו"ד שר-טוב; לביטול השעבוד שנרשם לטובת קצירי, ולביטול שטר החוב שנחתם על-ידי כהן. כמו כן ביקשו כהן ליתן צו האוסר על עו"ד שר-טוב להשלים את הליכי רישום הדירה על-שם דליה קצירי או על-שם סמי חליו
; צו האוסר על עו"ד שר-טוב לעשות כל פעולה משפטית או שימוש אחר בייפוי כוח שנמסר לו, וצו האוסר על אלי קצירי, עו"ד שר-טוב וסמי חליו
, לנקוט בכל הליך לפינוי כהן מדירת מגוריהם. בהחלטה מיום 21.3.2007 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט
י' זפט
) לבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על השלמת רישום הזכויות בדירת המגורים על-שם דליה קצירי, והאוסר על ביצוע כל פעולה או עסקה בקשר עם הדירה, עד להכרעה בתובענה.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי
5.
בית המשפט המחוזי בחן תחילה את היקף ההתחייבויות על-פי הסכם קצירי-כהן, ולאחר מכן בחן את תוקפם של הסכמי המכר של דירת המגורים.



היקף ההתחייבויות על-פי הסכם קצירי-כהן
הנושים הממוסדים
6.


בין הצדדים נסובה מחלוקת בנוגע לפרשנות סעיפי המבוא להסכם קצירי-כהן. לטענת כהן, חובם על-פי ההסכם הוא להחזר התשלומים בתוספת ריבית מוסכמת בשיעור של 2.5% עבור סכומי החובות שקצירי שילם
בפועל
לנושים. לעומתם טען קצירי, כי כהן חבים במלוא סכומי הכסף המפורטים ב
נספח החובות
הנ"ל, בתוספת ריבית בשיעור של 2.5%, בין אם שילם את הסכומים הללו במלואם, בין אם הגיע עם הנושים להסדר. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת כהן, בקובעו כי לשון הסכם קצירי-כהן הריהי ברורה וחד-משמעית. על-פי ההסכם, חובם של כהן הוא
"הסכום הנקוב בחשבונות הבנקים ו/או תיקי ההוצל"פ ו/או בשיקים שלא כובדו ו/או במסמכי החוב אשר הינם בחתימתה ו/או בהסבתה ו/או בערבותה אשר שולמו ע"י קצירי
". עמדת כהן, לפיה חובם מתמצה בתשלומים ששולמו בפועל על-ידי קצירי, היא הפרשנות הנכונה להסכם. בהתאם לכך, בחן בית המשפט המחוזי מהו סכום הכסף ששילם קצירי בפועל לנושים. טענת קצירי, לפיה הוא אינו זוכר כמה שילם לכל נושה במדויק, נדחתה. בית המשפט קבע, בהתאם לראיות שהובאו לפניו, כי קצירי שילם סך של 352,250 ₪ לבנקים; סך של 49,000 ₪ לחברת אלבר; סך של 93,836 ₪ לרשויות מע"מ; סך של 7,168 ₪ לעיריית תל אביב-יפו, וסך של 25,000 ₪ שהועבר לחשבון הבנק של גאולה כהן, אשת הבן כהן. בית המשפט הוסיף כי אמנם סכום החוב של החברות הנושות "סיוון" ו-"קאשי" נרשם ב
נספח החובות
בסך של 529,698 ₪, אולם קצירי עצמו העיד כי שילם פחות מהחוב הרשום. קצירי לא זכר את סכום הכסף במדויק, ובית המשפט המחוזי קבע כי יש להעמיד את הסכום כסכום שנקבע ב
הסכם הפשרה
הנ"ל שלא יצא אל הפועל, סך של 210,000 ₪. בהתאם לכך ובחישוב כולל קבע בית המשפט המחוזי כי סך כל התשלומים שביצע קצירי לנושים הממוסדים עומד על 737,254 ₪.

הנושים בשוק האפור
7.
פלוגתא נוספת אשר עליה עמד בית המשפט המחוזי נגעה לסכום החובות לנושים בשוק האפור. הסיכום בעניין החובות לשוק האפור נעשה בעל-פה, וזאת מחמת רצונם של כהן שלא להעלות על הכתב את החובות הללו. כהן טענו כי לפי ההסכם הם התחייבו לשלם לקצירי סכום כסף שתקרתו 600,000 ₪, גם אם יצליח להביא לסילוק החובות הללו בסכום כסף בשיעור נמוך יותר. אלי קצירי טען מנגד, כי חובם של כהן הוא החוב הנקוב ברשימת החובות שכהן מסרו בידו – נספח החובות הנ"ל – ללא קשר לשיעור סכומי הכסף שהוא שילם בפועל. הסכום על-פי הרשימה עמד על סך של 1,040,000 ₪, ולטענת קצירי כהן חבים במלואו. גם בעניין זה אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת כהן. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום החוב שהיה רשום על-שם הנושה אורי בן שמואל, בסך של 170,000 ₪, לא שולם על-ידי קצירי. בהפחתת סכום זה מהסכומים הנקובים ברשימה, נותר סכום חוב בשיעור של 870,000 ₪. קצירי העיד כי שילם לנושים אף פחות מסכום זה, ואין הצדקה – לפי קביעת בית המשפט המחוזי – בהתאם לפרשנות ההסכם, להורות לכהן לשלם יותר ממה שקצירי שילם בפועל. בית המשפט ציין כי קצירי רשם בכתב-ידו את הסכום של 600,000 ₪, ולצִדו ציין את המילה
"אפורים"
. עדות כהן, לפיה הם הסכימו עם קצירי על סכום כסף בתקרה של 600,000 ₪ נמצאה מהימנה, ובהתאם לכך נקבע כי סך חובם של כהן בקטגוריית נושים זו עומד על סכום של 600,000 ₪.

8.
לסיכום הדברים קבע בית המשפט המחוזי כי חובם של כהן לקצירי הוא בשיעור סכומם המצטבר של החובות לנושים הממוסדים (737,254 ₪) עם החובות לשוק האפור (600,000 ₪), וממנו יש להפחית את החוב לנושה אורי בן-שמואל, שלא שולם על-ידי קצירי (170,000 ₪). בהתאם לכך, הועמד חובם של כהן על סכום של 1,167,254 ₪
(737,254 + 600,000 – 170,000 = 1,167,254). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מחלוקת כי הדירה המושכרת נמכרה ביום 12.9.2003. לאחר ניכוי מס שבח קיבל קצירי מידי הנושים עבור מכירתה סכום של 955,684 ₪. לפיכך, ולאחר קיזוז התשלום שהתקבל ממכירת הדירה המושכרת, עמד חובם הנותר של כהן על סכום של
211,570 ₪ (1,167,254 - 955,684 = 211,570). בית המשפט הוסיף לחוב זה את תוספת הריבית בגין התשלומים ששילם קצירי ממועד החוב ועד לפרעונו באמצעות מכירת הדירה המושכרת ביום 12.9.2003, וקבע כי סכום החוב של כהן לקצירי עומד על 215,924 ₪.

תוקף הסכמי מכירת דירת המגורים
9.
לאחר חישוב יתרת החוב, קבע בית המשפט המחוזי, כי ניתן היה לכאורה למכור גם את דירת המגורים לצורך פרעון החוב. יחד עם זאת, ולאחר בדיקת הסכמי המכר, קבע בית המשפט המחוזי כי עסקאות המכירה היו פיקטיביות, וכי יש לבטלן. בית המשפט המחוזי ציין כי דירת המגורים נמכרה פעמיים; פעם ראשונה ביום 16.3.2005 לדליה, רעייתו של קצירי; פעם שניה ביום 19.1.2007 לסמי חליו
, ונרשמה לטובתו הערת אזהרה אחרי ביטול ההערה שהייתה רשומה על-שם דליה קצירי. בנוגע להסכם המכירה הראשון, לדליה קצירי, נקבע כי למרות שלפי תנאי ההסכם, התשלום עבור הדירה נעשה על-ידי המצאת כתב קיזוז שהפקדתו תֵחשב כתשלום מלוא התמורה (סעיף 6 להסכם) ודליה קצירי תהיה אחראית לפנות את כהן הבן ואשתו מהדירה, בהסכמת כהן האב (סעיף 7 להסכם), הרי שכהן האב וכן כהן הבן ואשתו גאולה כלל לא ידעו על המכירה. עו"ד שר-טוב העיד כי אינו זוכר אם הודיע לכהן על מכירת הדירה לדליה קצירי, וגם אלי קצירי לא דיווח מצִדו על העסקה לכהן. נקבע כי קצירי התנהל בחוסר תום לב. קצירי לא קיבל תמורה כלשהי בגין עסקת המכר, וברי כי המכירה לא נועדה לקיזוז חובם הנטען של כהן כלפיו, אלא לשם גזֵלת הנכס. העסקה לא דוּוחה לשלטונות המס, והיא פיקטיבית. בית המשפט המחוזי קבע כי גם חוזה המכר השני, עם סמי חליו
, הוא חוזה למראית עין, וכי גם עסקה זו היא פיקטיבית. כהן לא יוּדעוּ על המכירה; עו"ד שר-טוב לא קיבל מאת סמי חליו
את הכספים במעמד חתימת החוזה, בניגוד למה שנרשם בחוזה המכר; מועד חתימת העסקה, ביום 19.1.2007, נקבע בעיתוי תמוה, עשרה ימים לאחר הגשת התביעה על-ידי כהן, וזמן קצר בלבד לפני מתן צו המניעה הזמני על-ידי בית המשפט המחוזי. העסקה השניה הותירה תחושה כי כל מטרתה לא הייתה אלא להרחיק את קצירי ורעייתו דליה מזיקה לדירה, באמצעות רישומה על-שם סמי חליו
. נקבע כי עו"ד שר-טוב נמנע מהפעלת שיקול דעת, מקום שהיה צריך לעשות כן. עו"ד שר-טוב חטא למקצוע עריכת הדין, ומעשיו הם רמיסה של כללי האתיקה המקצועית, והפרה של החוק, בהימנעותו מדיווח על העסקאות לרשויות המס. עו"ד שר-טוב גם לא מילא אחר חובת הנאמנות שלו כלפי כהן האב, אשר מסר לו את יפויי הכוח. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי למרות שסמי חליו
ניסה להציג עצמו כצד זר, בלתי מעורב, הרי שהמצג אינו משכנע. סמי חליו
ידע מתחילת המגעים כי בדירה מתגוררים כהן הבן ואשתו גאולה. כיוצא בזה, התנהלותו אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מרוכש תם לב. השימוש ביפויי הכוח נעשה שלא כדין, פסק בית המשפט המחוזי, ואין תוקף לעסקאות המכר.

10.
בהתאם לאמור, פסק בית המשפט המחוזי כי ההסכמים למכירת דירת המגורים בטלים ומבוטלים, בהיותם חוזים למראית-עין, הן בעסקה עם דליה קצירי, הן בעסקה עם סמי חליו
. בנוגע לדליה קצירי, נקבע כי משנמחקה הערת האזהרה שנרשמה על-שמה, אין לה כל זכויות בדירה ועל כן אין מקום ליתן סעד הצהרתי נגדה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הערת האזהרה אשר נרשמה על הדירה על שם סמי חליו
בטלה; נאסר על עו"ד שר-טוב להשלים את הליכי רישום הזכויות בדירה על שם סמי חליו
; יפוי הכוח שנמסרו לעו"ד שר-טוב בכל הקשור לביצוע פעולות משפטיות לגבי הדירה, לרבות העברת בעלות בה, בטלים; הוּצא צו לא-תעשה נגד עו"ד שר-טוב, האוסר עליו לעשות כל שימוש ביפויי-הכוח שנמסרו לו; המשכון שנרשם על הדירה אצל רשם המשכונות ביום 17.7.2003 בוטל, ושטר החוב שנחתם ביום 16.7.2003 על-ידי חברת מפעלי צמר פלדה וחברת מזוג חלקות הדר, בערבות של כהן, בוטל. כמו כן חוייבו קצירי, עו"ד שר-טוב וסמי חליו
בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 55,000 ₪.


ע"א 5136/11
תמצית טענות המערערים – אלי קצירי, דליה קצירי, ועו"ד שר-טוב
11.
לטענת המערערים, פסיקת בית המשפט המחוזי שגויה. לא היה מקום לבטל את יפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם על-ידי כהן האב, ולא היה מקום לבטל את עסקת מכירת הדירה לסמי חליו
. בהתאם לתנאי הסכם קצירי-כהן, היה רשאי קצירי להשתמש בבטוחות שניתנו לו על-ידי כהן לצורך גביית חובם כלפיו. בית המשפט המחוזי פסק כי כהן חייבים לקצירי סכום של 215,924 ₪ נכון ליום 12.9.2003. לסכום כסף זה יש להוסיף ריבית שנתית בשיעור של 30%, ובהתאם לכך עומד סכום החוב, נכון למועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, על סך של 2,105,320 ₪. הסכם ההלוואה בין קצירי לבין כהן לא בוטל, יפוי הכוח עודנו תקף, ומכוחו מותר היה למכור את דירת המגורים.

12.
המערערים הוסיפו וטענו כי לדידם שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות הסכם קצירי-כהן, ובחישוב שיעור החוב. לטענתם, ביסוד ההסכם עמדו מספר מטרות: הטבת מצבם של כהן באמצעות דחיית מועד פרעון חובותיהם; ריכוז כל חובותיהם אל מול גורם אחד; והפחתת שיעורי הריבית שכהן חוייבו לשלם לנושים. תכלית העסקה מבחינתו של אלי קצירי הייתה להגדיל את רווחיו מבלי לפגוע בכהן. על-פי ההסכם, היה על קצירי לפרוע את חובות כהן, ואילו החובות המקוריים יהפכו בפועל לקרן חוב חדשה כלפי קצירי, וכהן יחוייבו בגינה בריבית חודשית בשיעור של 2.5%. אין נפקות לשאלה אם קצירי פרע את סכום החוב המלא, או אם נאותו הנושים למחול על חלק מהחוב. סכום הכסף שבו חבים כהן, הוא זה הנקוב בנספח החובות. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי טעה בפסיקתו כי הביטוי "
אשר ישולמו על-ידי קצירי
" המצויין בהסכם קצירי-כהן נועד לקבוע את סכום החוב. ההסכם מגדיר אֵלו מקורות חוב יכללו בהסכם. סכומי החובות הם אלו הנקובים בנספח להסכם. גם כהן הודו כי לפי הסיכום בעל-פה בעניין החובות לנושים בשוק האפור זכאי קצירי לקבל כרווח את ההפרש שבין הסכום הנקוב לבין הסכום ששולם בפועל, ואין הצדקה להתערב בהסכמה זו. המערערים הוסיפו וטענו כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי קצירי לא מילא אחר חיוביו שלפי ההסכם. קצירי לא התחייב לפרוע את כל החובות לכל הנושים. התחייבותו הייתה
"לפרוע את כל סכום קרן החוב או חלקו"
. אין בסיס לטענה כי כהן המשיכו לקבל איומים מנושים. רק בהזדמנות אחת הגיע גבר מאיים לבית כהן, וככל הנראה היה זה נושה חדש. כל החובות, למעט החוב לנושה אורי בן שמואל, שולמו על-ידי קצירי. עוד ציינו המערערים כי חישוב החובות שנעשה על-ידי בית המשפט המחוזי הוא שגוי. בית המשפט המחוזי טעה בהעמידוֹ את סכום החוב לחברות הנושות "סיוון" ו"קאשי" על סך של 210,000 ₪, בהתאם להסכם הפשרה. הסכם הפשרה לא נחתם, וממילא כהן הפרו אותו בהימנעותם מלשלם לחברות הנושות את החוב עד ליום 10.7.2003. קצירי הציג אישור תשלום לחברות "סיוון" ו"קאשי" על סך של 529,698 ₪, ולא היה מקום להעמידו על שיעור נמוך מזה. המערערים הוסיפו וטענו, כי כהן חבו לנושים הממוסדים חובות כספיים בסכום של 1,094,070 ₪. פירוט התשלומים הוא כדלקמן: תשלום לחברות "קאשי" ו"סיוון" - 529,689 ₪; תשלום לחברת אלבר - 73,731 ₪; העברת מזומן מקצירי לכהן - 25,000 ₪; תשלום לבנקים - 352,250 ₪; תשלום לרשויות מע"מ - 93,836 ₪; תשלום לעירייה - 7,168 ₪, והעברת כספים נוספת מאת קצירי לכהן - 12,387 ₪. ביחס לחובות בשוק האפור טענו המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה בהגבילוֹ את סכום החובות ל-600,000 ₪. קצירי אמנם רשם סכום זה על פתק, אולם היה זה בטרם חתמו הצדדים על ההסכם, ולפני שהועברה לידיו רשימת החובות. קצירי רשם את אשר רשם רק לצורך הערכת סדר גודל של החובות, ואין בנתון הנ"ל, הנובע מהסכמה שבעל-פה, כדי לגבור על המסמך הכתוב בנספח החובות. במסמך נספח החובות עמד סכום החוב הכולל לנושים בשוק האפור על 1,040,000 ₪. מתוך סכום כסף זה, לא שילם קצירי חוב אחד בלבד, לנושה אורי בן-שמואל, לפיכך יש להפחיתו, וסך חובם של כהן כלפי קצירי עומד בהתאם לכך על 870,000 ₪. הגבלת הסכום ל-600,000 ₪, כדרך שנעשתה בבית המשפט המחוזי, אינה מבוססת והיא תמוהה. לא הובאה כל אסמכתא לטענה על פרעון חלקי בלבד על-ידי קצירי, ואין הצדקה להפחתה בסכום החובות. מכאן, ובהתאם לחישוב שעשו המערערים, חובם של כהן בטרם מכירת הדירה המושכרת עמד על סך של 1,964,070 ₪, ולאחר קיזוז הסכום שהתקבל ממכירת הדירה המושכרת (955,636 ₪) עמד חובם של כהן על סכום של 1,088,434 ₪. משלא נפרע סכום כסף זה כפי שנקבע בהסכם קצירי-כהן, רשאי היה קצירי לממש את הבטוחות שהיו בידו, ולמכור את דירת המגורים.

13.
המערערים הוסיפו וטענו כי לא נפל כל פגם בהסכם מכירת דירת המגורים לסמי חליו
. חליו רכש את הדירה בתום לב, ומתוך ציפייה כי העסקה תניב לו רווח כלכלי. אין בסיס לטענה כי סמי חליו
הוא איש קש. הדירה נמכרה לחליו בהתאם לשווייה במועד מכירתה; סמי חליו
לא הכיר את קצירי בטרם העסקה, ולא הכיר גם את שאר המערערים. פרטי העסקה ומערכת היחסים הפנימית בין קצירי לבין סמי חליו
בסוגיית התמורה על הדירה אינם מעניינם של כהן. משנקבע כי כהן חבים לקצירי סכום כסף, ומשלא שולם הסכום, זכותו של קצירי עומדת לו, להיפרע באמצעות מכירת דירת המגורים. המערערים הוסיפו כי בכל מקרה, וגם אם היה ראוי, מטעמי מוסר, כי ישלחו הודעה נוספת לכהן על אודות חתימה על הסכם המכר עם סמי חליו
, הרי שאין בהימנעותם ממתן הודעה כדי לפגוע בתוקפו. דירת המגורים נמכרה כדין, ואין הצדקה לביטול ההסכם.
ע"א 4998/11
תמצית טענות המערער – סמי חליו
14.
לטענת חליו, שגה בית המשפט המחוזי בפסיקתו, הן לעניין סכום הכסף שחבים כהן לקצירי, הן בעניין ההסכם שנעשה עמו למכירת דירת המגורים. לדבריו, טעה בית המשפט המחוזי באופן חישוב הריבית על החוב. בית המשפט המחוזי הפסיק את מרוץ הריבית ביום מכירת הדירה המושכרת (12.9.2003). לטענת חליו, לא היה זה נכון להפסיק את מרוץ הריבית במועד זה, מכיוון שטרם שולם אז סכום החוב המלא על-ידי כהן. המועד הרלוונטי להפסקת מרוץ הריבית הוא יום מימוש המשכון בהתאם למכתבו של עו"ד שר-טוב (6.2.2005). לפי החישוב, סכום החוב עומד על כ-350,000 ₪. סמי חליו
הוסיף כי בין כה ובין כה, משלא נפרעה יתרת החוב, היה קצירי רשאי לממש את הבטוחות, בין באמצעות העברת דירת המגורים לעצמו, בין באמצעות מכירתה לצד ג'.

15.
סמי חליו
הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הסכם המכר שנחתם עמו נעשה למראית עין בלבד, וכי נועד להרחיק את אלי קצירי ואת דליה קצירי מזיקה לדירה. לחליו לא צמחה כל תועלת מהסכם המכר, לבד מהשקעה כספית. מי שחותם על חוזה למראית עין, עושה כן על מנת ליצור מצג מסוים שיקנה לו יתרון משפטי. לא כך הם פני הדברים בענייננו. מכירת הדירה נעשתה מכוח יפוי כוח בלתי חוזר. יפוי הכוח מעולם לא בוטל, ולא הועלתה טענה כלשהי נגד תוקפו. עוד טען סמי חליו
, כי אין לעובדה שידע כי דירת המגורים תפוסה על-ידי כהן הבן ואשתו גאולה כל משמעות. עצם הידיעה אינה פוגמת בתוקף הרכישה כשלעצמה. חליו הדגיש כי הוא אינו חבר, ואינו איש קש של קצירי. לדבריו, לא ידע על הסכסוך בין כהן לבין קצירי, והעניין התברר לו רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות חקירת המשטרה. חליו לא ידע, לדבריו, על הגשת התביעה מטעם כהן, ולא על הוצאת צו המניעה. הנמקת בית המשפט המחוזי לפיה סמיכות המועדים בין הגשת התביעה לבין מכירת הדירה, מעלה חשש כי מדובר בהסכם פיקטיבי, אינה מתיישבת עם העובדה כי חליו דיווח על העסקה למס שבח עוד ביום 25.6.2006, זמן רב לפני הגשת התביעה נגד קצירי. לסיום ציין חליו, כי הקביעה לפיה כהן לא ידעו על עסקת המכר היא שגויה. אל כהן נשלחו מכתבים חד-משמעיים הן על-ידי קצירי, הן על-ידי עו"ד שר-טוב, המיידעים אותם בדבר מימוש המשכון באמצעות יפויי-הכוח. כהן האב, שהוא הבעלים הרשום של הדירה, לא התייצב לעדות ולא נתן כל תצהיר. הודעתו החד-משמעית של עו"ד שר-טוב בעניין שליחת המכתבים לא נסתרה, ואין פגם בהסכם המכירה.


עיקרי טענות כהן
16.
כהן טוענים מנגד, כי דין הערעור להידחות. קביעותיו של בית המשפט המחוזי, עניינן בסעדים הצהרתיים בלבד. בניגוד לטענת המערערים, חישוב החוב נעשה אגב אורחא, ולא כקביעה אופרטיבית בעניין שיעור החוב של כהן. החישוב נעשה רק על מנת לבדוק את גרסת המערערים לגבי נחיצות מכירת דירת המגורים. כהן הוסיפו כי אין פגם בפסיקת בית המשפט המחוזי בעניין פרשנות ההסכם. לשון ההסכם ברורה – כהן התחייבו להחזיר אך ורק את סכומי הכסף ששילם קצירי בפועל, ואין בסיס לטענה כי כהן התחייבו לשלם לקצירי את כלל הסכומים הנקובים בנספח החובות, בין אם שולמו על-ידי קצירי במלואם, בין אם לאו. לפי ההסכם, כהן חבים בסכומים
"אשר שולמו על-ידי קצירי"
, קרי, רק מה ששולם בפועל, ולא מעבר לכך. כל פרשנות אחרת סותרת את לשון החוזה ונוגדת את ההגיון שבבסיסו. מששילם אלי קצירי פחות מסכומי הכסף המצויינים בהסכם, הוא אינו זכאי לקבלת מלוא הסכומים הנקובים בנספח החובות. כהן הוסיפו וטענו כי בדין אימץ בית המשפט המחוזי את ההסכמות אשר אליהן הגיעו הצדדים בנוגע לחובות לנושים בשוק האפור. סכומי-הכסף שצויינו בנספח החובות הם סכומים מופרזים, ורק סכומי השיקים המפורטים ברשימה הם חובות אמיתיים. קצירי עצמו הודה כי רשם בכתב-ידו את הסכום 600,000 ₪ כסכום החוב לנושים בשוק האפור. זה היה בסיס ההסכם, ואין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. כהן הוסיפו, כי מעת שנקבע כי קצירי הפר את ההסכם בכך שנמנע מלשלם לנושה אורי בן-שמואל, יש לחזור אל האמור בהסכם, אשר קובע כי חובם של כהן הוא רק עבור הסכומים שקצירי שילם בפועל, בתוספת הריבית המוסכמת. קצירי נמנע מלפרט מהם סכומי-הכסף ששילם בפועל, והתחמק מלענות על שאלות שהופנו אליו בעניין זה. לכן אין אפשרות כלשהי לקבוע מהם סכומי-הכסף המדוייקים אשר אותם שילם קצירי לנושים. משכך, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי סכום החוב הוא 600,000 ₪, בהתאם לסיכום שנקבע בין הצדדים.

17.
כהן הוסיפו וטענו כי בצדק בוטלו יפויי-הכוח והבטוחות. קצירי לא עמד בהתחייבויותיו וגרם לכהן נזק רב. הוא לא שילם את כל סכומי החוב לחברת אלבר, אשר פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד כהן האב, והוא נמנע מלשלם לנושה אורי בן-שמואל. החישובים שביצע בית המשפט המחוזי מבוססים על השערות, ואין בהם כדי לקבוע ממצא עובדתי בּדוּק ומבורר בעניין סכומי-הכסף ששולמו. לטענת כהן, על-פי התחשיב שלהם, הם חייבים לקצירי לכאורה סך של 25,000 ₪ בלבד. זאת ועוד: גם אם קיימת לכהן יתרת חוב לכאורית זעומה, עו"ד שר-טוב לא היה רשאי להפעיל את יפויי-הכוח למכירת דירת המגורים באופן אוטומטי כפי שעשה. הצדדים מעולם לא ערכו חשבון מסודר על מנת לדעת אל-נכון אם קיימת יתרת חוב. עו"ד שר-טוב הפר את החובות המוטלות עליו; הוא נמנע מהפקדת הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה המושכרת בחשבון נאמנות; הוא לא ערך רישום מפורט של התשלומים ששולמו, והוא לא נתן לכהן דין וחשבון על פעולותיו. עו"ד שר-טוב פעל כ"מריונטה" בשירותו של אלי קצירי ומסר בידיו את כל הכסף, תוך שהוא מפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפי כהן האב בתור שלוחו. עו"ד שר-טוב ידע על המחלוקת בין כהן לבין קצירי, ואף-על-פי-כן לא בדק האם אכן קיימת יתרת חוב המעניקה לו זכות לעשות שימוש ביפויי הכוח.

18.
לסיום טענו כהן, כי חוזי המכר שערך עו"ד שר-טוב למכירת דירת המגורים לא היו אלא חוזים למראית עין. בגין מכירת הדירה לדליה קצירי לא התקבלה תמורה כלשהי, ומטרת המכירה של דירת המגורים לסמי חליו
הייתה אך ורק לצורך הרחקת אלי קצירי ורעייתו דליה מזיקה לדירה. מכלול נסיבות מכירת הדירה לסמי חליו
מעלה כי מדובר בעסקה למראית עין; חליו לא היה תם לב; הוא ידע על הבעייתיות בקשר עם הדירה, ועל כך שכהן הבן ואשתו גאולה מתגוררים בה; עורכת הדין שייצגה את סמי חליו
בעסקה הייתה מושעית בעת ההיא מלשכת עורכי הדין; עו"ד שר-טוב חתם על העסקה בשמו של קצירי, והוא לא טרח לעדכן אותו על אודות ביצועה; גם לכהן לא נמסרה הודעה על מכירת הדירה. הטענה לפיה עו"ד שר-טוב שלח מכתב לכהן ועדכן אותם בדבר מכירת הדירה לסמי חליו
, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. ספק רב אם נשלח מכתב כלשהו, ומכל מקום, אין במשלוח מכתב לכהן האב, שהיה אז בן למעלה מ-90, משום הודעה מספקת. זאת ועוד: סמי חליו
לא ביקר כלל בנכס, אלא נתן אמון מוחלט בקצירי. חליו לא התעניין במעמדם המשפטי של הדיירים בדירה, וגם שאלת התמורה מעלה סימני שאלה רבים. כל האמוּר מלמד כי חליו לא היה אלא "איש קש" של קצירי, וכי עסקת מכירת הדירה הייתה פיקטיבית. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות היטב, ואין לאפשר למערערים להמשיך בניסיונם הנלוז לזכות בכספים נוספים שאינם מגיעים להם.

דיון והכרעה
19.
למקרא פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובעקבות בחינת טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה – אלה שבכתב ואלה שבעל-פּה – דומה כי ממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים היטב בחומר הראיות. הלכה פסוקה היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. לערכאה הדיונית יש יתרון בכגון דא, בשל ההתרשמות הישירה מן העדים, על רקע המכלול. בנסיבות העניין דנן, אין הצדקה לסטות מדרך הכלל. גם מרבית מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות ומנומקות היטב, דומני, זולת עניין אחד שלגביו הנמקתי שונה, אך מובילה לאותה תוצאה, ועניין נוסף, שלוֹ משמעות אופרטיבית: לדעתי לא היה מקום לבטל את הבטוחות שניתנו לקצירי. אפרט להלן את עמדתי.

פרשנות הסכם קצירי-כהן
20.
הצדדים חלוקים בשאלה מהו היקף החובות על-פי ההסכם; קצירי טוען כי כהן התחייבו לשלם לו את סך חובותיהם על-פי נספח החובות, ללא תלות בתשלומים שביצע בפועל. כהן טוענים כי התחייבותם על-פי ההסכם מתמצית בסכומי-הכסף ששולמו בפועל על-ידי קצירי. זוהי לשון סעיפי המבוא להסכם קצירי-כהן, שפרשנותם נתונה במחלוקת:

"הואיל והחייבים נקלעו לחובות כספיים לצדדים שלישיים, כמפורט ברשימה המצורפת להסכם זה (להלן: "סכום קרן החוב") בגין חובות לבנקים ו/או תיקי הוצל"פ ו/או שיקים שלא כובדו ו/או מסמכי חוב אשר הינם בחותמת ו/או בהסבת ו/או בערבות מי מהחייבים (להלן: "החוב")

והואיל והחייבים פנו לקצירי על מנת שזה יסייע בידם ויפרע את סכום קרן החוב בגין החוב לצדדים השלישיים וקצירי הסכים לפרוע את כל סכום קרן החוב או חלקו

והואיל והוסכם כי בכפוף לפירעון סכום קרן החוב או חלקו, יהיה סכום החוב המוסכם של החייבים לקצירי בגין החוב שנפרע על-ידי קצירי, הסכום הנקוב בחשבונות הבנקים ו/או תיקי ההוצל"פ ו/או בשיקים שלא כובדו ו/או במסמכי החוב אשר הינם בחתימתה ו/או בהסבתה ו/או בערבותה אשר שולמו ע"י קצירי (להלן: "סכום החוב המוסכם")
.

21.
כפי שציין בית המשפט המחוזי, על פרשנות ההסכם להעשות בהתבסס על החקיקה במועד הרלוונטי. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוסחו אז, קבע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות"
. עיינתי בלשון ההסכם, ומצאתיה ברורה. שלוש הגדרות נכללות בסעיפי המבוא:
"סכום קרן החוב"
– הסכום המפורט
ברשימה המצורפת להסכם, בגין חובות כספיים לצדדים שלישיים;
"החוב"
– חובות כלפי בנקים; תיקי הוצל"פ; שיקים שלא כובדו; מסמכי חוב בחותמת או בהסבה או בערבות החייבים;
"סכום החוב המוסכם"
– סכום כסף בגין החוב שנפרע על-ידי אלי קצירי, הוא הסכום הנקוב בחשבונות השונים אשר שולמו על-ידי קצירי. הגדרת
"סכום החוב המוסכם"
היא ההגדרה הרלוונטית לענייננו, היא ההגדרה אשר אליה מפנים הצדדים בשאר סעיפי ההסכם, וזהו סכום הכסף אשר אותו התחייבו כהן לשלם (ראו: סעיף 2 להסכם קצירי-כהן). מה כולל אם כן אותו
"סכום חוב מוסכם"
? לדידי, כאמור, לשון ההגדרה מפורשת וחד-משמעית. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש לבכֵּר את עמדת כהן, לפיה הם התחייבו לשלם לקצירי את סכומי-הכסף ששולמו על-ידו בפועל.
"סכום החוב המוסכם"
אינו אלא סכום הכסף אשר אותו שילם קצירי כשפרע את סכום קרן החוב שבו חבו כהן. הסכום מורכב אך ורק מאותם כספים אשר
"שולמו על-ידי קצירי"
. פרשנות זו מחוייבת מן הלשון, והיא מתיישבת גם עם נסיבות חתימת ההסכם. אין בידי לקבל את טענת קצירי, לפיה נועדו המילים "
אשר שולמו על-ידי קצירי
" להגדיר את מקורות החוב אשר יכללו בהסדר, קרי, חובות אשר ישולמו על-ידי קצירי, ויהפכו לחוב של כהן כלפי קצירי; לעומת חובות שלא ישולמו על-ידי קצירי, ולא יכללו במסגרת החוב של כהן כלפיו. כהן פנו לקצירי על מנת שיסדיר את כל חובותיהם לנושים השונים. הם קיוו כי במסגרת ההסכם יצליח קצירי לפרוע את מלוא סכום קרן החוב (ראו: שורות 11-18 בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). אין טעם ולא תכלית לכך שכהן יסכימו עוד מלכתחילה, במסגרת הסכם קצירי-כהן, לכך שחלק מהחובות לא יכללו במסגרתו. מטרתם הייתה להיפטר מכל החובות, ואין היגיון מבחינתם להסכים מלכתחילה להחריג חלק מהנושים בהסכם עם קצירי. על כל פנים, מצב דברים שכזה טעון ביסוס בראיות, וכאלה לא הובאו. אדרבה, עדויות הצדדים ונסיבות כריתת ההסכם, מלמדים אחרת, וכפי שפסק בית המשפט המחוזי. כזכור, שטר החוב ושאר הבטוחות שניתנו על-ידי כהן לקצירי, שעליהן ארחיב עוד בהמשך, ניתנו ללא הגבלת סכום. אין זה מן הנמנע שכך היה משום שהצדדים לא ידעו, במועד חתימת ההסכם, מה יהיה סכום החוב הסופי. הם ידעו היטב כמה דרשו הנושים בעת ההיא, לפי האמור בנספח החובות, אך מטבע הדברים לא ידעו אז כמה ישלם קצירי בפועל. יתכן שבשל כך נמנעו מקביעת סכום להגבלת שטר החוב. כך או כך, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי על-פי הסכם קצירי-כהן חובם של כהן כולל אך ורק את סכומי-הכסף ששולמו על-ידי קצירי בפועל, וכך אציע לחברַי כי נקבע.

חישוב סכומי החובות לנושים הממוסדים
22.
בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין את שיעור סכומי-הכסף ששולמו בפועל על-ידי קצירי לנושים הממוסדים, ובהם חברת אלבר, מע"מ, אגרות, עיריית תל אביב-יפו, וכן סכום כסף במזומן שהועבר מאת קצירי לידי כהן. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט מבוססות על הראיות שהובאו לפניו, והלכה ידועה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ראו ע"א 501/84 "
מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון
, פ"ד מב(2) 89 (1988)). קצירי נמנע מהבאת מסמכים בעניין סכומי-הכסף ששילם לפרעון החובות של כהן, וטען כי אינו זוכר כמה שילם לכל נושה. לטענתו, בעבר הייתה ברשותו רשימה ובה פירוט כמה שולם בפועל לכל אחד מהנושים, אך רשימה זו איננה עוד ברשותו. הימנעותו של קצירי מהבאת ראיות שמתבקש כי ימצאו תחת ידו, על מנת לבסס את טענותיו למי שילם וכמה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה על-פי דיני הראיות למסקנה
שאילו הובאו, הן היו פועלות לחובתו. הימנעותו כאמור, נזקפת אפוא במישור הראייתי לטובת הצד שכנגד
(
ראו ע"א 2275/90
לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג
, פ"ד מז (2) 605,
614-615; ע"א 989/03
חטר-ישי נ' חיננזון
, פסקה 25 לפסק הדין (26.1.2005)). בית המשפט המחוזי מצא את גרסתו של קצירי, לפיה לא ידע כמה שילם ומהם הרווחים שהפיק מן העסקה, תמוהה. דומני, כי בצדק נקבע כך. כהן הביאו מצדם ראיות על מנת להוכיח את שיעור סכומי-הכסף ששולמו בפועל לטענתם על-ידי קצירי. סכומי-הכסף ששילם קצירי בפועל הם בשיעורים נמוכים מסכומי-הכסף שנרשמו בנספח החובות. קצירי לא הכחיש עובדה זו, והסתפק בהקשר הזה בטענה כי אין משמעות לשיעור התשלום בפועל. משנקבע כי על-פי ההסכם התחייבו כהן לשלם אך ורק את סכומי-הכסף ששילם קצירי בפועל, סבורני כי נכון עשה בית המשפט המחוזי בדחותוֹ את טענותיו של קצירי, ובאמצוֹ את סכומי-הכסף שנטענו על-ידי כהן כסכומי התשלום בפועל. משלא הביא קצירי ראיות לתמיכה בגרסתו, לא נותר לבית המשפט המחוזי אלא לבסס את ממצאיו על הראיות שהגישו כהן. זאת ועוד, לא ראיתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי על שיעור סכומי-הכסף לחברות הנושות "סיוון" ו"קאשי". כהן העידו כי קצירי שילם פחות מסכום הכסף שצויין בנספח החובות; גם קצירי אמר בעדותו: "
אני מסכים. שילמתי פחות מזה
" (עמוד 33 שורה 24 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). קצירי לא הציג נתונים על שיעור התשלום בפועל לחברות הנושות, ובכך נמנע מהוכחת טענותיו בהקשר זה. הסכם הפשרה שהוצג על-ידי כהן (פסקה 2 לעיל) כולל את הסכום שהחברות הנושות "סיוון" ו"קאשי" הסכימו לקבל מאת כהן במסגרתו. ספק בעיניי, אם קצירי, אשר העיד כי שילם סכום מופחת, שילם סכום בשיעור גבוה מסכום החוב שאותו הסכימו החברות הנושות לקבל מלכתחילה. משכך, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי סכום התשלום בפועל לחברות הנושות "סיוון" ו"קאשי" הוא הסכום הנקוב בהסכם הפשרה, קרי, 210,000 ₪.

היקף החובות לנושים בשוק האפור
23.
אינני מוצא עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי גם ביחס להיקף החובות לנושים בשוק האפור. כאמור, ההסדר בעניין הנושים הללו לא עוגן בהסכם בכתב. לאחר הסיכום בעל-פה העבירו כהן רשימה המפרטת את סך חובותיהם לשוק האפור ושם צויינו חובות בסך של 1,040,000 ₪. בבית המשפט המחוזי טענו כהן, כי
"סוכם עם אלי קצירי שהוא ישלם לשוק האפור עד 600,000 ₪ ועל זה נשלם לו 30% ריבית בשנה או 2.5% ריבית בחודש, ואם הוא יצליח לשלם לשוק האפור פחות מ-600,000 ₪ אנחנו בכל זאת נשלם לו 600,000 ₪ וזה יהיה שלו"
(עמוד 14 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). לדברי כהן, קצירי נדרש לשלם את מלוא החובות לכל הנושים, אך הוא לא עשה זאת. החוב לנושה אורי בן-שמואל בסך של 170,000 ₪, לא שולם. ממילא, יש להפחית מן הסכום שקצירי טוען כי שילם, ולהעמידוֹ על 870,000 ₪. קצירי העיד בבית המשפט המחוזי כי שילם פחות מסכומי-הכסף הנקובים בנספח החובות. לטענתו "
אני לא זוכר. 10% פחות אולי
" (שם, עמוד 39 שורה 15). הפחתה של 10% מסכום של 870,000 ₪ מצמצמת את הפער ביחס לסכום הכסף הנטען על-ידי כהן. זאת ועוד: קיים רישום בכתב-ידו של קצירי ובו נכתב כזכור 600,000 ₪ בעבור חובות "אפורים". קצירי לא הכחיש כאמור כי רשם זאת, אך טען כי מדובר היה באומדן בלבד. ברם, משלא הוצגה על-ידי קצירי ראיה תומכת אחרת, אין לנו להסתמך אלא על סכום זה. הנה כי כן, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי 600,000 ₪ הוא תקרת הסכום אשר עליה הסכימו הצדדים עבור תשלום חובות לנושים בשוק האפור. זהו החוב שחבו כהן לקצירי בגין קטגורית חובות אלה, ואינני סבור כי יש הצדקה להתערב בקביעה זו.

סיכום סכומי החובות
24.
סיכום ביניים – תחשיביו של בית המשפט המחוזי, הן לגבי סכומי החובות לנושים הממוסדים, הן לגבי סכומי החובות לנושים בשוק האפור, מעוגנים כדבעי. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על הראיות שהובאו לפניו, ואינני רואה הצדקה לסטות מהן. בהתאם לכך נקבע כי חובם של כהן לאחר קיזוז התמורה מהדירה המושכרת עומד על סך של 211,570 ₪. כיוצא בזה, לא מצאתי ממש בטענת סמי חליו
על אופן חישוב הריבית. הסכם קצירי-כהן קבע כי חובם של כהן ישא ריבית מיום החוב ועד ליום התשלום בפועל. בית המשפט המחוזי ציין בפסק הדין את ימי התשלום בפועל של החובות השונים, ועל בסיסם חושבה הריבית. סכום הריבית התווסף כדין לסכום החוב שנותר לאחר מכירת הדירה המושכרת ביום 12.9.2003. התחשיב האמוּר נעשה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, על מנת לבדוק את נחיצות מכירת דירת המגורים. בהתאם לכך, כאמור, סך החוב של כהן עמד על 215,924 ₪.

הסכמי מכירת הדירה – חוזים למראית עין?
25.
בית המשפט המחוזי מצא כי הגם שניתן היה לכאורה, לאור חובם של כהן, למכור את דירת המגורים, הרי שהסכמי המכר שנעשו היו פיקטיביים ויש לבטלם. גם לדעתי יש לבטל את הסכמי המכר הללו, אם גם מטעמים שונים מאלו שנקבעו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק כי ההסכמים היו חוזים למראית עין, ועל כן דינם להתבטל. כשלעצמי, הסתפקתי אם נכונה הקביעה כי בחוזים למראית עין עסקינן. מאפיין מרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה

הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין

(ראו: ע"א 53/86
סולל נ' צוקרמן
, פ''ד מב(2) 625 (1988))
.
כפי שציינה פרופ' גבריאלה שלו:
"חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה"
(ג' שלו
דיני חוזים – החלק הכללי
, 255 (תשס"ה)). בחוזה למראית עין מציגים הצדדים כלפי חוץ מציאות משפטית שאינה משקפת את אשר הוסכם בין הצדדים כלפי פנים (ע"א 630/78
ביטון נ' מזרחי
, פ"ד לג(2) 576, (1979)). לא כך הם פני הדברים לפי הממצאים העובדתיים בפרשה הנדונה. אין לומר כי קצירי וחליו לא היו מעוניינים בביצוע הסכם המכר מחד גיסא, וכי ערכו ביניהם עסקה נסתרת אחרת, מאידך גיסא. בעניין שלפנינו, בית המשפט אינו נקרא להרים את המסך מעל פני העסקה הגלויה, על מנת שתֵחשף העסקה האמיתית, הסמויה, בין הצדדים. הצדדים ערכו חוזה מכר שמטרתו מימוש הבטוחות שהיו ברשותו של קצירי. הסכם המכר נועד להעביר לבעלותו של חליו את הדירה, כדי לפרוע את חובותיהם של כהן. אין ניתן לומר, על כל פנים לא הוּכח, כי מערכת ההסדרים שבין הצדדים כוללת תנאים, אשר נקבעו אך ורק כלפי חוץ, בלא שהייתה כוונה לקיימם מלכתחילה. בנסיבות אלה סבורני כי אין לומר שהסכם המכר הוא הסכם פיקטיבי, שמאחוריו מסתתר חוזה אחר בין הצדדים.
זהו אינו חוזה למראית עין. עם זאת, כאמור, סבורני כי התוצאה האופרטיבית שעליה הורה בית המשפט המחוזי, קרי,
ביטול החוזים, היא נכונה. להלן אנמק את מסקנתי זו, בהתבסס על יחסי השליחות בין עו"ד שר-טוב לבין כהן.

חובות השליחות - כללי
26.
כאמור לעיל, כהן האב חתם על יפוי-כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד שר-טוב לביצוע פעולות משפטיות במקרקעין שבבעלותו. סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן:
חוק השליחות
) קובע, כי
"שליחות היא יפוי כוח של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי"
. על-פי סעיף 8 לחוק השליחות:
"
קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו".
בהמשך לכך נקבע
:
"
הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה
"
(סעיף 9 לחוק השליחות).
בתי המשפט עמדו בהרחבה על היקף חובות הנאמנות של השלוח: "
חובת הנאמנות הכללית של השלוח היא לראות תמיד את אינטרס השולח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על האינטרס האישי של עצמו. עליו להיות מסור לשלוח ולפעול לטובתו, ולטובתו בלבד"
(א' ברק
חוק השליחות – כרך שני,
1036 (1996)). חובותיו של השלוח כוללות בין היתר את החובה להימנע מניגוד עניינים, ואת החובה
להנהיג שיטת עבודה לפיה ימסר מידע לשולח באופן סדיר, מבלי שהדבר מותנה בבקשה לעשות כן (ראו ע"א 262/86
רוט נ'
deak and co. inc
,
פ"ד מה(2) 353 (1991)). יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין:
"שליחות נבנית על נאמנות ועל אמון, ובאין נאמנות לא תיכון שליחות. שלוח הוא זרועו הארוכה של שולחו, וכשם שזרוע אין לה משל עצמה ולא כלום, נתונה היא לפקודתו של הראש ולא תעשה אלא דבר שהראש יפקוד עליה (או יתיר לה) לעשות, כך דינו של שלוח (שלא בשליחות להבטחת זכותו של אחר), החב את עצם קיומו לשולחו"
(ע"א 4092/90
מיטלברג נ' נייגר
, פ"ד מח(2) 529, 554 (
1994
)).
עו"ד שר-טוב לא מילא אחר חובותיו אלו. כפי שצויין לעיל, כהן האב מסר לידי עו"ד שר-טוב יפוי-כוח בלתי-חוזר, במסגרתו יִפּה את כוחו לבצע עבורו פעולות משפטיות הנוגעות לדירות שבבעלותו. ואולם, בניגוד לחובותיו, לא פעל עו"ד שר-טוב לטובת כהן.
עו"ד שר-טוב נמנע מלדווח לכהן על אודות שתי עסקאות המכר, בניגוד לסיכום שאליו הגיע עם כהן האב; גם רשויות המס לא קיבלו דיווח על העסקאות; לא נפתח חשבון נאמנות, ועו"ד שר-טוב נמנע מהפקדת הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה המושכרת בחשבון שכזה. זאת ועוד: לא התקבלה תמורה ממשית עבור עסקת המכר הראשונה, שבה נמכרה דירת המגורים לדליה קצירי; לא הומצא כתב קיזוז כנגד התשלום; העסקה נועדה על מנת לזכות שלא כדין בנכסם של כהן, וביצועה נעשה בחוסר תום לב. גם ביחס לעסקת המכר השניה הפר עו"ד שר-טוב את חובות הנאמנות. עו"ד שר-טוב פעל למימוש עסקת מכר הדירה למרות שבמועד החתימה לא הועבר סכום של 160,000$, בניגוד לאמור בחוזה; מועד החתימה על ההסכם מעורר גם הוא קשיים, שעליהם עמד בית המשפט המחוזי. הבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת סמי חליו
נעשתה לאחר שכבר הייתה תלויה ועומדת בקשת כהן לצו מניעה זמני. חליו מצדו העביר כספים לעו"ד שר-טוב, גם לאחר שניתן צו מניעה זמני האוסר עליו לעשות כל פעולה משפטית בקשר לדירה. ההסברים שנתן עו"ד שר-טוב להעברת כספים אלה, אינם מניחים את הדעת. בשליחותו נפל פגם. ממכלול מעשיו עולה כי עו"ד שר-טוב הפר חובות נאמנות ודיווח שהיה חייב בהן. לא בכדי קבע בית המשפט המחוזי כי עו"ד שר טוב חטא למקצועו, רמס ברגל גסה את כללי האתיקה המקצועית והפר את החוק כשערך עסקאות במקרקעין מבלי שדיווח עליהן לרשויות המס. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עו"ד שר-טוב פעל כ"מריונטה" בשירותו של קצירי והתעלם מחובותיו כלפי כהן. גבי דידי, התנהלותו מזכה את כהן בסעדים כפי הקבוע בסעיף 9 לחוק השליחות.

27.
יחד עם זאת, מן הראוי לציין כי שליחותו של עו"ד שר-טוב לא הייתה שליחות רגילה, אלא הייתה זו שליחות בלתי הדירה אשר מכונה גם "שליחות להבטחת זכותו של אחר". בשליחות שכזו האינטרס המוגן אינו אך כלפי השולח, אלא גם ובעיקר כלפי צד שלישי המסתמך על שליחותו (ראו ע"א 4261/91
חברת גן הלויתן בע"מ נ' משה
(13.4.1995)). שליחות בלתי הדירה כוללת הוראות יחודיות לה. כך לדוגמה, לא תסתיים שליחות בלתי הדירה על יסוד רצונו הבלעדי של השולח (סעיף 14(ב) לחוק השליחות). עיקר הנאמנות מופנה דווקא כלפי הצד שלישי, אשר בו רואים את ה'נהנה' מהשליחות (ע"א 237/83
מילר נ' רורליך
, פ"ד מ(2) 468, 472 (1982))
. אכן, הרשאה להבטחת זכותו של אחר נועדה להגן על צד שלישי. במרבית המקרים, הצד השלישי, שאינו צד לשליחות, איננו מודע להיקף השליחות ולמועד סיומה. בשל כך, ומחשש שמא יפעל בתום לב בהתאם לשליחות שאינה תקֵפה, ביקש המחוקק להגן עליו. ברם, הגנה זו אינה נדרשת בענין דנן. חליו, לפי ממצאי בית המשפט המחוזי, איננו צד שלישי המסתמך על יפוי כוח בתום לב.
"ניסיונו להציג עצמו כצד זר, בלתי מעורב, שכל ההתרחשויות נפלו עליו כרעם ביום בהיר, אינו משכנע כלל"
(עמ' 18 לפסק הדין).
חליו היה מודע לכך שכהן מתגוררים בדירה, ואף-על-פי-כן בחר להמשיך בביצוע עסקת המכר; הוא מעולם לא ביקר בדירה ולא פנה לדיירים שהתגוררו בה; חליו נעזר כאמור בעורכת דין שהייתה מושעית באותה תקופה מלשכת עורכי הדין, וגם הנסיבות שאפפו את הסדרי התשלום בינו ובין קצירי מעוררים תמיהה. מועד החתימה על ההסכם, בסמוך להגשת הבקשה לצו מניעה, מוקשה, ומעלה חשד לפעולה מתואמת נגד כהן. נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן הגנה לצד שלישי כבשליחות שנועדה להבטחת זכותו של אחר,
בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק השליחות. בצדק נקבע כי קצירי וחליו פעלו בחוסר תום לב ותוך ניצול מצבם של כהן. עו"ד שר-טוב פעל כשלוח של קצירי ללא התחשבות בחובותיו כלפי כהן. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי
"ע"י השימוש שלא כדין בהרשאה שניתנה, פסק מיופה הכוח מלהיות שלוחו או ידו הארוכה של נותן יפוי הכוח, והפכו לצד ג' למעשה לחוזה"
(עמ' 18 לפסק הדין). אינני סבור כי בביטול יפוי הכוח ובביטול הסכמי המכר בהתאם לסעיף 9 לחוק השליחות, תהא פגיעה לא מוצדקת בזכותו של חליו, כצד שלישי. הלכה למעשה התהפכו היוצרות, וכהן הם אלה שראויים להגנה. זכותם של כהן כי עניינם יטופל בנאמנות, הופרה. עו"ד שר-טוב העדיף על פניהם את קצירי וחליו ועשה עמם יד אחת נגד שולחיו. אֵלו זכאים לביטול יפויי הכוח ולביטול הסכמי המכר.

הבטוחות שניתנו לקצירי
28.
כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי קצירי פעל בחוסר תום לב מוחלט כלפי כהן, כשרקם עסקאות פיקטיביות ופעל לגזלת נכסם. בהתאם לכך הורה על ביטול הבטוחות שמסרו כהן לקצירי. בין היתר הורה בית המשפט המחוזי על ביטול המשכון שנרשם על הדירה אצל רשם המשכונות ועל ביטול שטר החוב בערבות כהן. אינני סבור כי יש הצדקה לביטולן של בטוחות אלה. כאמור לעיל, הן ניתנו כחלק מהסכם קצירי-כהן. סעיף 3 להסכם קבע כי:
"להבטחת תשלום סכום החוב המוסכם ועוד הריבית, יחתמו החייבים על שטר חוב, על מלוא סכום החוב המוסכם ועוד הריבית וכן ימשכנו החייבים לטובת קצירי את מלוא זכויותיה במקרקעין בפתח-תקווה הידועים כגוש 6365 חלקות 8,9, ו-75 ובתל-אביב הידועים כגוש 6623 חלקה 927 דירות 2 ו-3 (להלן: המקרקעין) הכוללים גם את מלוא הזכויות הצמודות למקרקעין"
. הבטוחות נועדו להבטיח את תשלום החוב. הצדדים לא ערערו על חוקיות ההסכם, הוא עומד בתוקפו, ועדיין מחייב אותם. אינני סבור שישנה הצדקה לביטול סעיף שכזה מסעיפי הסכם קצירי-כהן, כאשר לא נמצא פגם בחוקיותו. הצדדים נחלקו כזכור על פרשנות הסכם קצירי-כהן ועל סכום החוב הנובע ממנו. בית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע, וכאמור אין הצדקה להתערב במסקנתו. ברם, משנמצא כי לכהן נותר עדיין חוב כלפי קצירי, ומשלא בוטל ההסכם, ותנאיו שרירים וקייים, רשאי קצירי לממש את הבטוחות שניתנו לו. אכן, זכותו איננה בלתי מוגבלת. הוא אינו רשאי לנהוג בחוסר תום לב, ומימוש הבטוחות צריך להעשות בהתאם לדין ולהסכם, ובאופן ההולם את שיעור החוב. אולם, כל עוד עומד הסכם קצירי-כהן בתוקפו, וכל עוד לא נפרע חובם של כהן כלפי קצירי, רשאי קצירי לממש את הבטוחות. שטר הערבות שנחתם על-ידי כהן, וכן המשכון שנרשם אצל רשם המשכונות על-שם קצירי יעמדו בתוקפם. בכפוף לכך, אציע לחברַי לדחות את שני הערעורים. קצירי, שר-טוב וחליו ישאו בהוצאות הערעור וכל אחד מהם ישלם לכהן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.




ש ו פ ט


השופט י' דנציגר
:


אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט
נ' סולברג

, ואבקש להוסיף שלוש הערות:

1.
מנקודת המבט של דיני החוזים מעוררות נסיבות חתימת ההסכם בין קצירי לבין כהן אי נוחות. קצירי תיאר עצמו בכתב ההגנה ובתצהיריו כמי ש"עוסק (בין היתר) בסיוע לחייבים מסוגים שונים, המתקשים לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם. פעילותו [...] נעשית בדרכים חוקיות בלבד ובסיוע עורכי דין מקום שהדבר דרוש"; כמי שהינו בעל "כישורים וקשרים מיוחדים הנדרשים כדי לסייע לחייבים שנקלעו למבוי סתום...כדוגמת המקרה דנן של חובות כספיים לגורמים ב'שוק האפור'"; וכמי ש"מתפרנס מעיסוקו זה ואינו עושה את עבודתו לשם שמיים... [ו]נוהג לסכם עם הנעזרים בשרותיו את יחסיו עימם ואת שכרו, כולל עריכת הסכם בכתב, כל מקרה לגופו ועל פי המסוכם בין הצדדים...". תיאור זה אינו מתיישב, בכל הכבוד, עם האופן שבו נחתם ההסכם עם כהן, ובמיוחד עם האופן שבו נחתם ההסכם עם כהן האב. יוזכר, קצירי נפגש עם כהן הבן ואשתו ואמר להם כי הסכם הפשרה שנחתם בין כהן לבין החברות הנושות בהוצאה לפועל הינו גרוע מאד עבורם. עוד באותו היום, בשעת ערב מאוחרת (22:00), מיהרו קצירי וכהן הבן ואשתו לביתו של כהן האב, אשר באותה עת היה בן 91 שנים, העירו אותו משנתו, ובמעמד זה חתם כהן על ההסכם שלגביו התגלעה בין הצדדים המחלוקת הפרשנית דנן. בנוסף חתמו במעמד זה כהן האב והבן על שורה של בטוחות וערובות: ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד שר-טוב; שטר חוב ללא נקיבה בסכום לטובת קצירי; שטר משכון שבו ממשכנים כהן והחברות שבבעלותם את המקרקעין בפתח תקווה ואת שתי הדירות שברח' דבורה הנביאה בתל-אביב לטובת קצירי.


אין חולק כי כהן לא התייעצו עם עורך דין בטרם ההתקשרות בהסכם עם קצירי ובטרם החתימה על כל הבטוחות דלעיל, וניכר כי ההתקשרות כולה לוותה באווירת לחץ ובהלה. לכך יש להוסיף את האירועים שהתרחשו לאחר מכן – היעדר מעקב ורישום אחר הכספים ששולמו לנושים השונים (תוך שקצירי טוען במהלך המשפט כי הוא אינו זוכר כמה שילם לכל נושה וכי רשימה שערך בזמנו אינה ברשותו עוד); היעדר מעקב אחר הכספים שנכנסו ויצאו מחשבון הנאמנות שניהל עו"ד שר-טוב; "מכירת" הדירה בפעם הראשונה לאשתו של קצירי, מבלי ליידע את כהן; "מכירת" הדירה בפעם השנייה לסמי חליו
, שוב מבלי ליידע את כהן – אשר לא ניתן לראותם כהתנהלות בתום לב, ואף לא כהתנהלות בדרך מקובלת.


בנקודה זו ראוי להדגיש כי גם אם לא נמצא בנסיבות העניין דופי בעיסוקו של קצירי, וגם אם לא נטען, וממילא לא הוכח, שחתימתם של כהן על ההסכם נעשתה בנסיבות של טעות, הטעייה, עושק או כפייה, הרי שקשה לבחון את שאלת פרשנות ההסכם במקרה דנן במנותק לחלוטין מהנסיבות שתוארו לעיל. ודוק, מקובלת עלי קביעתו של חברי השופט
סולברג
, בהמשך לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי לשון ההסכם ברורה ותומכת בפרשנות המוצעת על ידי כהן. עם זאת, גם אם אניח לצורך הדיון, ובבחינת למעלה מן הצורך, כי הלשון אינה חד-משמעית בנסיבות העניין ועשויה להכיל את שתי הפרשנויות המוצעות, זו של קצירי וזו של כהן, הרי שקשה להתעלם מהתנהלותו הכוללת של קצירי ומהעובדה שלקצירי הייתה עדיפות והשפעה גדולה יותר על עיצוב תנאי ההסכם, ולפיכך יש להעדיף את הפירוש שנגדו על פני הפירוש שלטובתו.

2.
חברי השופט
סולברג
הדגיש את שלל פעולותיו של עו"ד שר-טוב, אשר נעשו תוך הפרה בוטה של חובותיו כלפי כהן במישור דיני השליחות (פסקאות 27-26 לחוות דעתו של חברי). אני מצטרף לקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של חברי במלואן, אך אבקש להדגיש כי הפניית הזרקור לעו"ד שר-טוב אינה מקטינה את חלקו של קצירי בנסיבות העניין ואת האחריות שיש להטיל עליו. אם עו"ד שר-טוב הוגדר על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי חברי השופט
סולברג
כ"מריונטה" בשירותו של קצירי, הרי שקצירי אינו אחר מאשר "מפעיל המריונטה". התנהלותו של קצירי בנסיבות העניין אינה יכולה להיחשב בשום אופן כהתנהלות בדרך מקובלת ובתום לב בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.


בנקודה זו רואה אני לנכון להעיר הערה באשר לסיווגם של שני הסכמי "המכר" – ההסכם ל"מכירת" הדירה לאשתו של קצירי ולאחר מכן ההסכם ל"מכירתה" לחליו – כחוזים למראית עין. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בחוזים למראית עין שדינם בטלות בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. חברי השופט
סולברג
מטיל ספק בקביעה זו, אך מגיע בסופו של יום לתוצאה זהה – בטלות ההסכמים – באמצעות דיני השליחות. כאמור, ניתוחו של חברי לעניין דיני השליחות מקובל עלי במלואו. עם זאת, איני משוכנע שבית המשפט המחוזי שגה בקביעתו בדבר סיווג ההסכמים האמורים כהסכמים למראית עין. לכל הפחות ניתן לומר, בזהירות הראויה, כי בשני ההסכמים קיימים אלמנטים חשודים – ההסכם הראשון נכרת עם אשתו של קצירי ובמסגרתו לא שולמה כל תמורה, וההסכם השני נכרת לכאורה עם צד שלישי שאינו קשור לקצירי, אך בפועל גם במסגרתו לא שולמה כל תמורה ומועד כריתתו בסמוך לאחר הגשת התביעה על ידי כהן מעורר תמיהה. בסופו של יום איני רואה צורך להכריע בשאלה האם האלמנטים החשודים במקרה דנן מצטברים לכדי חוזים למראית עין, מכיוון שדי בקביעותיו של חברי בהתאם לדיני השליחות על מנת להגיע לתוצאה זהה – בטלות ההסכמים עם אשתו של קצירי ועם חליו, וביטול ייפוי הכוח שניתן לעו"ד שר-טוב.

3.
באשר לביטול הבטוחות; חברי השופט
סולברג
סבור שיש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לביטול הבטוחות שמסרו כהן לקצירי. המדובר בשטר החוב בערבות כהן ובשעבוד שהוטל על נכסי המקרקעין השונים, אשר מהם נותרה כיום דירת המגורים בה מתגוררים כהן הבן ואשתו. מקובלת עלי קביעתו של חברי כי בנסיבות דנן קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר ביטול בטוחות אלה אינה מוצדקת, וזאת בהיעדר טענה מצד כהן בדבר בטלות ההסכם עקב אי חוקיות או פגם בכריתה, ולנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי כי נותר עדיין חוב של כהן כלפי קצירי.


בניגוד לייפוי הכוח, אשר בוטל לנוכח השימוש חסר תום הלב שעשו בו קצירי ועו"ד שר-טוב – "מכירת" הדירה לאשתו של קצירי ולאחר מכן "מכירתה" לחליו – לא מצאתי כי נטען, וממילא לא הוכח, שקצירי נקט בפעולות כלשהן למימוש הבטוחות באופן שעולה כדי חוסר תום לב המצדיק ביטולן. אכן, קצירי נהג באופן כללי בחוסר תום לב ובדרך בלתי מקובלת בקיום ההסכם, וייתכן שניתן היה לראות בהתנהלות זו כהפרה של ההסכם. אלא שכהן לא ביקשו בתביעתם לבטל את ההסכם בגין הפרתו, וכאמור גם לא טענו שיש מקום לבטלו בגין אי חוקיות או פגם בכריתה. עיון בכתב התביעה שהגישו כהן לבית המשפט המחוזי ובסיכומיהם שם מעלה כי טענותיהם לעניין ביטול הבטוחות נטענו באופן לאקוני בשולי הדברים, ללא בסיס עובדתי וללא דיון משפטי, בניגוד לטענותיהם לעניין ביטול ייפוי הכוח. משכך, מצטרף אני לקביעתו של חברי כי בנסיבות העניין לא היה מקום להורות על ביטול הבטוחות. תוצאה זו מותירה אמנם את הצדדים בריבם וברי כי יידרשו התדיינויות משפטיות נוספות ביניהם בנוגע להסכם וליתרת החוב של כהן לקצירי. עם זאת, תוצאה זו נגזרת מהדרך הדיונית שבה בחרו כהן לפסוע, ועל אף הרצון להביא לסיום כולל של המחלוקות בין הצדדים אין מקום לבצע "קיצורי דרך" ולהורות על ביטול הבטוחות ללא דיון עובדתי ומשפטי מסודר בטענה זו.


סוף דבר; בהיעדר טענה מצד כהן לביטול ההסכם, נותר ההסכם לעמוד על כנו – ועימו גם הבטוחות שניתנו לקצירי. לא למותר לציין כי הותרת הבטוחות על כנן אינה מעניקה לקצירי "כרטיס פתוח" לעשות ככל העולה על רוחו. מימוש הבטוחות על ידי קצירי צריך להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב, בהתאם להסכם ולמגבלות הקבועות בדין.


בכפוף לאמור לעיל, מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט
סולברג
.




ש ו פ ט


השופט ע' פוגלמן

:


אני מסכים לפסק הדין של חברי השופט
נ' סולברג

ולהערותיו של חברי השופט
י' דנציגר

.




ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט
נֹעם סולברג
.




ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ד (26.1.2014).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


11049980_o11.doc

עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עא בית המשפט העליון 4998/11 סמי חליו נ' אברהם כהן, דן כהן, גאולה כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 26/01/2014)