פסקי דין על אורי אור | פסקי דין על מירה אור | פסקי דין על הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון |

1631-07/13 עתמ     07/01/2014




עתמ 1631-07/13 אורי אור, מירה אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית המשפט המחוזי בחיפה


07 ינואר 2014
עת"מ 1631-07-13 אור ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה
ואח'




בפני

כב' השופט
רון שפירא

העותרים
1
.
אורי אור
, ת"ז 010180818
2
.
מירה אור

, ת"ז 009580051


נגד

המשיבות
1. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה
2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון




פסק דין


הרקע לעתירה:
העותרים רכשו מגרש (חלקה 22 בגוש 11397 בקריית טבעון), שעמדו עליו בעת הרכישה (בשנת 2010) שני בתי מגורים. העותרים ידעו כי מדובר בקרקע חקלאית ושלא יינתן להם היתר בניה.

ביום 20.2.11 בסיור פיקוח שנערך על ידי מפקח מטעם הוועדה המחוזית במקרקעין הנ"ל נמצא כי העותרים מבצעים עבודות בנייה בניגוד לחוק וללא היתר. העבודות כללו יציקת רצפה, יציקת גג ובניית עמודים. בהתאם לתוכנית מתאר מקומית טב/62 – קרית חרושת, המקרקעין הינם חלק מקרקע חקלאית מוכרזת. הבנייה שבוצעה וטרם הושלמה בוצעה ללא היתר כאשר לעותרים ידוע כי בקרקע הנ"ל לא ניתן לקבל היתר לבניית בית מגורים. לאור האמור הוצא ביום 21.2.11 צו הפסקה מנהלי ונמסר למזכירתו של העותר. ביום 1.3.11 ניתן על ידי יו"ר הוועדה המחוזית צו הריסה מנהלי נגד המבנה בהתאם לסעיף 238א(ב1) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

ביום 9.3.11 הגישו העותרים בקשה לעיכוב צו ההריסה המנהלי לבית משפט השלום בחיפה
במסגרת עמ"א 16637-03-11. על אף קביעת בימ"ש השלום כי העותר (המבקש שם) "... מאשר ביצוע עבודות בנייה ללא היתר במקרקעין נשוא הבקשה בשל היעדר אפשרות לקבל היתר בשל היות הקרקע קרקע חקלאית..." נעתר ביהמ"ש ביום 4/4/11 לבקשת העיכוב והורה על הקפאת המצב בכדי לאפשר לעותרים להגיש "עתירה מנהלית לערכאה מוסמכת". העותרים הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה במסגרת עת"מ 14406-05-11 ובמסגרתה ביקשו לבטל את צו ההריסה. בתשובת הוועדה המחוזית צויין כי יש לסלק את העתירה על הסף לאור חוסר הסמכות העניינית וכן לגופה. במהלך הדיון שהתקיים בעתירה הסכימו העותרים בהמלצת ביהמ"ש למחוק את העתירה וסוכם כי עיכוב הביצוע שהורה עליו בימ"ש השלום יעמוד על כנו עד למועד הדיון בבימ"ש השלום הקבוע ליום 19.6.11.

ביום 25.10.11 ניתנה החלטת בימ"ש השלום (סגנית הנשיא, השופטת קנטור) אשר דחתה את בקשת העותרים להורות על ביטול צו ההריסה וקבעה שאין מקום להתלותו. בין היתר, נקבע בהחלטה כי המבקשים (העותרים כאן) היו ערים לכך כי מדובר בקרקע חקלאית והיו ערים לכך כי לא ניתן לקבל היתר לבנייה המבוקשת על ידם. כן נקבע כי המבקש עצמו אישר
כי היה מודע לכך שמדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, היה מודע לכך שכל בנייה טעונה היתר, אישר כי הוריד את גג האסבסט ויצק גג חדש, אישר כי הרים את מפלס הרצפה בגובה של חצי מטר, אישר כי העמודים התוחמים את המבנה מבחוץ הם בנייה חדשה וכך גם הכלונסאות, וזאת במסגרת תוכנית חיזוק לדבריו ואישר כי הדבר היחיד המקורי שנותר במבנה הם הקירות. בימ"ש השלום כותב בהחלטתו כי המבקש אומנם טען כי מדובר בשיפוץ בלבד וכי לטענתו לא חרג בס"מ משטחו המקורי של המבנה שהיה קיים במקום, ועל כן שיפוץ כזה אינו טעון היתר, אולם בפועל ניתן לראות הן מהתמונות והן מהסרטון כי אין מדובר בשיפוץ בלבד, כי נעשו תוספות בנייה, כי הוסר הגג המקורי, כי הורם מפלס הרצפה ולמעשה דבריי המפקח כי מדובר בבנייה חדשה הטעונה היתר לא נסתרים.

כן צויין בהחלטת בימ"ש השלום כי המבקשים לא הגיעו לבית המשפט בידיים נקיות, שכן, על אף שהיו ערים למצב החוקי ועל אף שמפקח הוועדה התריע בפני
המבקש 1 עוד בשלב ראשוני ביותר של הבנייה על השלכות הבנייה ומשמעויותיה, המשיכו המבקשים בבנייה עד אשר נאלץ יו"ר הוועדה המחוזית להוציא את הצו. נקבע כי הצו היה נחוץ לשם
מניעת עובדה מוגמרת לאור מצב שלבי הבנייה במועד הוצאתו ולאור התנהלותו של המבקש, אשר למעשה החליט לעשות דין לעצמו. כן נקבע כי אין לקבל את טענת ההגנה מן הצדק במקרה שבנדון
וכי לא ניתן לקבוע כי המבקשים הוכיחו שבעניינם ננקטה אפליה כלשהי באכיפה או התנהגות בלתי נסבלת של רשות מרשויות השלטון. על כן, נדחתה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי או התלייתו.

בהמשך הגישו העותרים בקשה לעיכוב ביצוע החלטתה של השופטת קנטור בטענה שבכוונתם להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. בימ"ש השלום דחה את בקשת העיכוב. לאחר דחיית הבקשה לעיכוב לא הייתה מניעה לבצע את צו ההריסה וביום 16.11.11 נהרס המבנה שהוקם ללא היתר. בהמשך הגישו העותרים לוועדה המקומית בקשה להיתר בנייה לעבודות הבנייה שבוצעו על ידם, אך בקשתם נדחתה על ידי הוועדה המקומית וכן על ידי ועדת הערר ביום 11.4.13. ועדת הערר ציינה כי התוכנית החלה במקרקעין מייעדת אותם לחקלאות ואינה מאפשרת בנייה כלשהי.

טענות העותרים:
העותרים טוענים כי בשנת 2010 הם רכשו את המגרש שעליו עמדו שני בתי מגורים שנבנו בשנת 1934. נטען כי כפי שהוסבר לעותרים על ידי הבעלים הקודמים של החלקה, הבתים שימשו למגורי בעליהם השונים מאז הקמתם ועד היום. נטען כי נסח היסטורי משנת 1943 הנמצא בידי העותרים מוכיח על פי הערות רשם המקרקעין בראש הנסח כי מדובר במגרש לבניה. כן נטען כי על החלקה חלה תוכנית מתאר מקומית טב/62 – קרית חרושת, אשר מייעדת את המקרקעין שבנדון כחקלאיים. עם זאת, נטען כי מעיון בתשריט התוכנית עולה כי בתשריט סומנו מבנים שונים הקיימים על גדת נחל קישון כ"בניין קיים" ובכלל זה הבית דנן. נטען כי לאור העובדה שהתוכנית סימנה את הבית כבית קיים, ובהעדר הוראות לחדילת שימוש, יש ליתן לתוכנית פרשנות המקיימת את זכות הקניין, היינו, כזו המתירה עבודות לשימורו של הבית כבית קיים או לקימומו לאחר שנהרס.

העותרים טוענים כי כאשר קיבלו את החזקה בבתים הם הבחינו כי אחד הבתים היה מקורה בלוחות אסבסט מתפוררים ששבריהם היו מפוזרים בחצר. הם הודיעו למהנדסת המועצה המקומית טבעון על המפגע וביקשו היתר להחליף את גג האסבסט בגג אחר. המהנדסת השיבה לעותרים שאין למשיבה 2 סמכות לתת היתר כזה שכן הקרקע עליה בנוי הבית הוכרזה
כחקלאית. העותרים טוענים כי לא יכלו להשלים עם מגורי בנותיהם ובני משפחתם בתוך מפגע סביבתי חמור כזה והזמינו חברה מורשית על ידי המשרד לאיכות הסביבה לפנות את האסבסט על פי הכללים שהיו נהוגים אז. העותרים מציינים כי מיד אחרי פינוי לוחות האסבסט ולפני פירוק הקונסטרוקציה מפלדה הגיע לחצר העותרים מפקח הבנייה של הוועדה המחוזית ואמר לעותר שעתה, משפינה את לוחות האסבסט, הוא אינו רשאי להניח גג אחר במקום האסבסט. למרות זאת, לאחר פינוי האסבסט קירו העותרים את ביתם בגג בטון בשטח זהה לשטח גג האסבסט שהוסר. העותרים טוענים כי ידעו שלא יינתן להם היתר בניה, באשר השטח מוגדר כחקלאי, אך סברו בתום לב שזכותם המלאה להשתמש בבתים שרכשו כדין ובכסף מלא לצרכיהם כפי שעשו כל הדיירים המתגוררים בשכנות להם על אותה חטיבת קרקע חקלאית ויש להם זכות לשפצם ולהכשירם לצרכיהם.

נטען כי במהלך שיפוץ הבית הוציאה המשיבה 1 לעותרים צו הפסקת עבודה ומיד לאחר מכן הוצא צו הריסה מנהלי לתוספת הבנייה שללא היתר. בתחילה עוכב צו ההריסה על ידי בימ"ש השלום בחיפה. העותרים הגישו ערר על צו ההריסה לוועדת הערר ובמקביל הגישו לוועדה המקומית בקשה להריסה עצמית של הגג ואף קיבלו הצעות מקבלנים לניסור בטון. הבקשה סורבה. גם עתירה מנהלית שהגישו העותרים לבימ"ש זה בוטלה על ידי הצדדים בהמלצת ביהמ"ש. נטען כי ביום 15.11.11 פג תוקף צו עיכוב ההריסה שניתן על ידי בימ"ש השלום ולמחרת בבוקר הגיע בולדוזר שנשכר על ידי הוועדה המחוזית, מלווה בכוח משטרתי, אשר הסיר את הגג והרס את כל הבית עד למסד. העותרים טוענים כי הגישו ערר לוועדת הערר נגד צו ההריסה אך הדיון נקבע ליום 11.12.11 ומאחר שהבית נהרס קודם לכן לא היה כל טעם בשמיעת הערר ולכן העותרים משכו את הערר. לאחר ההריסה הגישו העותרים בקשה לקימום המבנה אשר נדחתה על ידי המשיבות והערר על החלטה זו נדחה על ידי ועדת הערר. העותרים ביקשו להקים על הריסות הבניין סוכת גפנים וגם בקשה זו נדחתה על ידי הוועדה המקומית. על כך הגישו העותרים ערר אשר התקבל לטענתם.

העותרים טוענים כי יש להצהיר שהריסת ביתם, לאחר שהוצא לחלק ממנו צו הריסה מנהלי, מבלי להמתין לערר אשר הגישו העותרים לוועדה המחוזית, ומבלי שאפשרו להם לבקש מביהמ"ש המחוזי עיכוב ביצוע, נעשתה שלא כדין או בחוסר סמכות או בחוסר סבירות.

כן נטען כי החלטת הוועדה המקומית שאושרה על ידי ועדת הערר שלא להתיר לעותרים להקים מחדש את הבית שנהרס נעשתה שלא כדין או בחוסר סמכות או בחוסר סבירות.

עוד נטען כי על הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לפצות את העותרים על הנזקים שנגרמו להם בגין הריסת הבית כמפורט לעיל ובהתאם לסעיף 238י"ג לחוק התכנון והבנייה.

העותרים טוענים כי הפעולות שנעשו במבנה הם פירוק גג האסבסט, פירוק קונסטרוקציית הברזל שתמכה בגג האסבסט ופירוק הנמכת תקרה מלוחות עץ עם בידוד תרמי וכן דפנות העץ של הגג במשולשי הגמלונים, בניית גג מבטון מזויין הנשען על עמודים מבוססי כלונסאות הצמודים לקירותיו של הבית מבחוץ, הריסת הקירות הפנימיים והגבהת רצפת הבית ב- 50 ס"מ כדי להגן על הבית מפני הצפות.

העותרים מציינים כי מסביב לחלקתם יש עוד מספר חלקות הנמצאות אף הן על אותה חטיבת קרקע המוגדרת כחקלאית ועליהם בנויים בתים ששופצו בשנים האחרונות ובין היתר גם נוספו להם קומות והוחלפו גגותיהם. כן נטען כי רשות הקישון הקימה חומת הגנה מפני שטפונות נחל קישון בגבולות החלקה של העותרים וחלקת השכן הגובל בחלקת העותרים וגם פעולה זו מצריכה היתר בניה כדין.

לטענת העותרים, מאחר שמדובר בבית שנמצא בשימוש למגורים מזה 78 שנים והתוכנית החלה על המקרקעין לא קבעה כאילו הבית חורג ולא קבעה מועד לסיום השימוש בו מכוח הוראת סעיף 178 לחוק ואף סימנה את הבית כ"בית קיים", הנחת העבודה הינה כי הבית חוקי וכי השימוש בו הותר למגורים. כן נטען כי מכוח זכות השימוש זכאים העותרים להקים מחדש את הבית אשר נהרס לטענתם שלא כדין. עוד נטען כי הסכמת המדינה להמשך מגורי התושבים בשכונה העומדת על קרקע חקלאית מכילה בתוכה גם את ההסכמה שהאנשים, במידת הצורך, יוכלו לשפץ את הבתים הקיימים שיפוץ פנימי וחיצוני כאחד. כן טוענים העותרים כי בכל הבתים הסמוכים לביתם נעשו בעבר עבודות שיפוץ, הרחבה, הוספת קומות, החלפת גגות ורק כלפיהם הפעילו הוועדות אמצעים של צו הריסה וביצועו בפועל.

עוד נטען כי אם וככל שהוועדה המקומית הייתה חפצה בכך, הרי שמיום תחילתה של התוכנית, רשאית הייתה הוועדה המקומית (באישור הוועדה המחוזית) לערוך רשימה של שימושים חורגים ש"ייצרה" תוכנית זו ובכלל זה להמליץ על משך התקופה שיותר להמשיך בשימוש זה. כך לפי סעיף 178 לחוק התכנון והבנייה. נטען כי מאחר שתשריט התוכנית סימן את הבית כבית קיים, יש בתכלית התוכנית כדי להטות את הכף לטובת פרשנות לפיה התוכנית מתירה עבודות אשר כל מטרתן "לשמר" את הקיים. כן נטען כי פרשנות התוכנית האוסרת ביצוע עבודות "תחזוקה" למבנים שסומנו בתוכנית כמבנים קיימים יש בה כדי לפגוע בזכות הקניין של בעליהם. על כן נטען כי יש לפרש את התוכנית באופן שזו מתירה ביצוע עבודות לשימורם ותחזוקתם של המבנים דנן כמבנים קיימים. נטען גם כי משך כל השנים לא נקטו הרשויות בצעדים כלשהם להריסת המבנים או הפסקת השימוש למגורים במבנים הקיימים בשטח החקלאי על פי התוכנית ולכן ישנה הסכמה של רשויות התכנון לפיה השימוש בבית למגורים הינו מותר. לכן נטען כי משמעות החלטת הוועדה שלא להתיר את החלפת גג האסבסט המסוכן או הגבהת רצפת הבית הינה כי השימוש בבית המגורים יהפוך לאסור או לבלתי אפשרי הלכה למעשה, למרות שהתוכנית לא קבעה כן וסימנה את הבית כבית קיים ללא הוראות חדילת שימוש.

טענות המשיבה 1:
באשר לטענת העותרים כי הריסת המבנה לא הייתה כדין טוענת המשיבה 1 כי צו ההריסה ניתן ובוצע כדין, בסבירות וללא כל חריגה. כמו כן, נטען כי הסעד המבוקש בעניין זה הינו תיאורטי גרידא שכן הבניין כבר נהרס ביום 16.11.11. הדיון בצו ההריסה התנהל במסגרת התיק הפלילי בבימ"ש השלום והעותרים אף הגישו בקשה לביטול צו ההריסה, אשר נדחתה על ידי הערכאה המוסמכת לכך. נטען כי העותרים מיצו את ההליכים בכל הנוגע לצו ההריסה ולא ניתן כיום לעקוף את ההליכים שהתקיימו במישור הפלילי באמצעות הגשת עתירה זו.

בכל הנוגע לסעד הכספי המבוקש על ידי העותרים טוענת המשיבה 1 כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך להעניק סעדים שנופלים במסגרת סמכויותיו שניתנו על פי חוק. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000, קובע כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים ידון בעתירות נגד החלטת רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. נטען כי מאחר שעניינה של העתירה הינו בבקשת סעד כספי מרשות מנהלית, סעד שאינו מוסדר כעניין בין ענייני התוספת הראשונה לחוק, המהווה רשימה סגורה, בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בסעד זה.

המשיבה 1 טוענת עוד כי המבנה נהרס ביום 16.11.11 והחלטת ועדת הערר ניתנה ביום 11.4.13 בנוכחות העותר, אך למרות זאת העתירה הוגשה רק ביום 2/7/13. נטען כי מדובר בשיהוי חמור בהגשת העתירה, המצדיק את דחייתה.

עוד נטען כי היה על העותרים לצרף כמשיבה את ועדת הערר המחוזית משום שהעתירה תוקפת גם את החלטתה מיום 11.4.13 שלא להתיר לעותרים להקים מחדש את המבנה באיזור חקלאי. נטען כי גם אי צירוף צדדים רלוונטיים לעתירה מחייב את דחיית העתירה על הסף.

המשיבה 1 טוענת גם כי דין העתירה להדחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים מצד העותרים, אשר החליטו ליטול את החוק לידיהם, בנו מבנה ללא היתר בנייה, וכעת מבקשים הם סעד הצהרתי, לא כל שכן סעד כספי בגין הריסת הבית. כל זאת למרות צו הפסקה מנהלי שנמסר ביום 21.2.11 למזכירתו של העותר, אך הבנייה בכל זאת נמשכה.

באשר לטענות העותרים טוענת המשיבה 1 כי אין ספק שפעולות הבנייה שבוצעו על ידי העותרים מחייבות היתר בנייה שיש להוציאו טרם התחלת הבנייה. העותרים ידעו שיש צורך בהוצאת היתר בנייה וטענתם כאילו ביצעו אך ורק עבודות שיפוץ משוללת כל יסוד. יתרה מזו, נטען כי סעיף 145 לחוק מחייב הוצאת היתר בנסיבות העניין שכן בפני
נו הריסת והקמת בניין. נטען כי עבודות הבנייה שבוצעו על ידי העותרים אינן מהוות שינוי פנימי כלל ועיקר ובמסגרת העבודות נבנו גג חדש, רצפה חדשה ואף נהרסו כל הקירות הקיימים. נטען כי העותרים לא חולקים על כך שהתוכנית החלה על המקרקעין הינה טב/62 ובהתאם לתוכנית ייעוד הקרקע הינו חקלאי, אינו כולל זכויות בנייה ואינו מאפשר שימושי מגורים. למרות זאת העותרים מבקשים לראות בתוכנית כמאפשרת להם לשמר את הבניין הקיים.

המשיבה 1 טוענת כי סימון מבנים בתשריט התוכנית אינו נותן להם באופן אוטומאטי הכשר תכנוני ואין משמעותו כי מבנים אלו הותרו מבחינה תכנונית. נטען כי התוכנית ערוכה על רקע מדידה ולכן סומנו בה גם המבנים הקיימים, אולם אין בסיס לטענה כי בכך התכוונה התוכנית לאפשר הוצאת היתרי בנייה למגורים באזור חקלאי זה שאין בו זכויות בנייה והתוכנית אינה מאפשרת בו שימושי מגורים. נטען כי בתוכנית נקבע מפורשות בסעיף 1 כי היתר יינתן אך ורק בהתאם לייעוד שנקבע לאותו אזור.

עוד נטען כי אין מחלוקת שייעוד הקרקע הינו חקלאי ולכן לא ניתן לתת היתר בנייה למגורים. נטען כי העותרים מודים בעתירתם שהתוכנית אינה כוללת כל סעיף שמכשיר את הבנייה הקיימת, אך לטענתם, לאור העובדה שהבניין הופיע בתשריט, הרי שיש בכך די כדי להורות על הכשרתו. נטען כי העותרים לא הצביעו על תשתית תכנונית או משפטית המאפשרת להם להוציא היתר בנייה למגורים בחלקה. גם ועדת הערר סברה כי אין אפשרות ליתן את היתר הבנייה המבוקש על ידי העותרים.

בנוסף נטען כי ההיתר שמבקשים העותרים כעת אינו עוד היתר לבניין קיים שכן הבניין שעמד במקום נהרס ומדובר כעת בבנין חדש למגורים שלא ניתן לאשר בנייתו בקרקע חקלאית. נטען כי אף אם הפעולות שבוצעו נועדו להסרת סכנה כנטען על ידי העותרים, לא יעלה על הדעת להסיר את הסכנה בדרך שמהווה הפרה בוטה של החוק. כן נטען כי לא ניתן לקבל את טענת העותרים לפיה אי נקיטת פעולות על ידי רשויות התכנון להריסת המבנה מכשירה את הבניין ומאפשרת לערוך בו שינויים, שכן העותרים לא ביקשו להותיר את הבניין הקיים אלא לסלקו ולהקימו מחדש. נטען כי החלקה נרכשה על ידי העותרים בשנת 2010 והיה להם די והותר זמן לבחון את המצב התכנוני שחל על החלקה ולא ניתן לקבל את הטענה שנפגעה זכות הקניין שלהם. מכל מקום, נטען כי מימוש קניינו של אדם במקרקעין כפוף לדיני התכנון והבנייה.

כן נטען כי הטענה כי בנסח הטאבו ההיסטורי רשום כי האיזור מיועד לבנייה אינה יכולה להועיל לעותרים שכן ברור כי האמור בנסח ההיסטורי אינו יכול לגבור על הוראות חוק התכנון והבנייה ותוכניות שהותקנו לפי כל דין.

נטען כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה אי עריכת רשימה של שימושים חורגים בהתאם לסעיף 178 לחוק משמעותה מתן הכשר למבנים. נטען כי מרגע שהתוכנית קיבלה תוקף כל מבנה קיים שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות התוכנית ואשר לא ניתן לגביו אישור של שימוש חורג הופך בהכרח למבנה לא חוקי.

נטען כי בענייננו מדובר בעבודות בנייה חדשות הטעונות היתר ובהיעדרו של היתר כדין רשאית הייתה הוועדה המחוזית להוציא את צו ההריסה. כן נטען כי אין מקום להתערב בהחלטות שניתנו על ידי הוועדה המחוזית שהינן ראויות.

טענות המשיבה 2:
המשיבה 2 טוענת כי לא היא שביצעה את ההריסה, אלא המשיבה 1.

עוד נטען שההריסה היא בגדר מעשה עשוי ולכן גם אם יגיע בימ"ש זה למסקנה כי מדובר במעשה לא חוקי או החורג ממתחם הסבירות לא תהיה כל נפקות לפסיקה כי ההריסה כבר בוצעה.

נטען כי אם העותרים מבקשים לתבוע פיצויים, ניתן היה לתבוע נזק בתביעה אזרחית רגילה ולבססו על עילה הנובעת מטענותיהם.

כן נטען כי העותרים מיצו את זכויותיהם והגישו ערר על החלטת המשיבה 1 שלא לאשר את הקמת הבית והערר נדחה ביום 11.4.13. על כן, אם סברו העותרים כי ההחלטה בערר הינה שגויה, היו צריכים להגיש עתירה מנהלית נגד החלטת ועדת הערר וזאת לא עשו, אלא כעת בחלוף למעלה מחודשיים וחצי מאז ניתנה ההחלטה בעניינם.

נטען כי העותרים פעלו בשיהוי מאחר שמעשה ההריסה אותו הם תוקפים ארע ביום 16.11.11 וההחלטה בערר ניתנה ביום 11.4.13.

עוד נטען כי ביהמ"ש המנהלי אינו עוסק בהצהרה על זכאות לפיצוי ואם העותרים סבורים כי נגרם להם נזק שלא בצדק הם יכולים להגיש תביעה אזרחית במסגרת המותווית בסעיף 238א'(י"ג)
לחוק התכנון והבנייה ובגדר אותה תביעה יידונו כל טענותיהם, לרבות טענותיהם המנהליות.

דיון ומסקנות:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה. העתירה, כפי שהוגשה, מבקשת מביהמ"ש לעניינים מנהליים לפסוק סעדים שאין בנסיבות העניין אפשרות להעניק לעותרים.

בכל הנוגע לבקשת העותרים כי ביהמ"ש יצהיר שהריסת הבניין נעשתה שלא כדין – יש לקבל את טענת המשיבות כי מדובר בבקשה לסעד תיאורטי שדינה להידחות שכן הבניין כבר נהרס ומדובר במעשה עשוי. ביהמ"ש לעניינים מנהליים, בדומה לבג"צ, אינו נדרש לעתירות תיאורטיות. ראו:
בג"צ 10026/04 פועלים אי.בי.אי חיתום והנפקות בע"מ נ' הממונה על הגבלים עסקיים (

פסק דין
מיום 6/2/05);
בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נ"ג(5) 241 (1999).

בענייננו, כאמור, צו ההריסה כבר בוצע וניתנו בעניין זה החלטות חלוטות על ידי בימ"ש השלום, שהינו ביהמ"ש המוסמך להורות על ביטול צו הריסה מנהלי. העותרים מימשו את זכויותיהם בעניין הטענות נגד צו ההריסה במסגרת ההליך הפלילי שנוהל בעניין זה. הם הגישו בקשה לביטול צו ההריסה אשר נדחתה בסופו של יום בהחלטה מנומקת של הערכאה המוסמכת לכך, כפי שפורט לעיל. אם סברו העותרים כי מדובר בהחלטה שגויה, היה עליהם להגיש ערעור ולא ניתן להעלות כיום טענות נגד חוקיות צו ההריסה ולנסות לעקוף במסגרת העתירה המנהלית את ההחלטות שניתנו במסגרת ההליך הפלילי והפכו לחלוטות. ראו:
בג"צ 3889/13 חואשי נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה (החלטה מיום 25.6.13).

גם בכל הנוגע לסעד הכספי המבוקש על ידי העותרים במסגרת עתירה זו יש לקבל את טענת המשיבות כי אין מקום שביהמ"ש לעניינים מנהליים ידון בשאלות שעניינן סעד כספי, זולת אלה שהוקנו לו במפורש בחוק. ראו לעניין זה:
בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (החלטה מיום 2/3/10).

ראו גם סעיף 238א'(י"ג) לחוק בו נקבע כי תביעה לקבלת פיצוי בגין הריסה שנטען שבוצעה בניגוד לחוק תוגש לבית המשפט המוסמך כהמרצת פתיחה. מכאן שלעילה זו קים סעד חילופי ועל העותרים למצות הליך זה, ככל שיבקשו לתבוע פיצוי כספי.

כן יש לקבל את טענת המשיבות כי היה על העותרים לצרף כמשיבה את ועדת הערר המחוזית משום שהעתירה תוקפת גם את החלטתה מיום 11.4.13. גם מטעם זה של אי צירוף כל הצדדים הרלוונטיים לעתירה יש לדחות את העתירה.

עוד יש לקבל את טענת המשיבה 1 כי יש חוסר ניקיון כפיים בהתנהלות העותרים, אשר החליטו ליטול את החוק לידיהם, בנו מבנה ללא היתר בנייה, וכעת מבקשים הם סעד הצהרתי, לא כל שכן סעד כספי בגין הריסת הבית. כל זאת למרות צו הריסה מנהלי שנמסר להם, אך הבנייה בכל זאת נמשכה.

לגופו של עניין אין מנוס מלקבוע שאין חולק, וגם העותרים אינם חולקים על כך, שעל פי התוכנית החלה על המקרקעין ייעוד הקרקע הינו חקלאי, אינו כולל זכויות בנייה ואינו מאפשר שימושי מגורים. למרות זאת העותרים מבקשים לראות בתוכנית כמאפשרת להם לשמר את הבניין הקיים. לא ניתן לקבל את טענת העותרים כי מאחר שהמבנים מסומנים בתוכנית כמבנים קיימים יש בכך כדי להכשירם. על אחת כמה וכמה אין בכך כדי להכשיר בנייה כלשהי וכך נקבע אף על ידי ועדת הערר אשר כאמור לעיל כבר דנה בטענות העותרים לעניין זה וקבעה כי הקרקע מיועדת לחקלאות ולא ניתן להתיר בנייה למגורים. כן לא ניתן לקבל את טענת העותרים כי היה מדובר ב"שימור הקיים" מאחר שמהמסמכים שהוצגו לעיוני עולה כי מדובר בבניית מבנה הכולל גג חדש, רצפה ועמודים המקשרים בין הגג לרצפה ולא רק בהחלפת גג האסבסט שהיווה סכנה, לטענת העותרים. בכל מקרה, מאחר שהבניין שהיה קיים במקום נהרס, לא ניתן להתיר כעת הקמת בניין חדש בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין ולא ניתן לאשר בניית בית מגורים בקרקע חקלאית בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין. לא ניתן להיעזר לעניין זה גם בנסח ההיסטורי אליו מפנים העותרים, שכן התוכנית החלה על המקרקעין כעת מייעדת אותם לחקלאות ולא למגורים (ועל כך אין מחלוקת).

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי יש אפשרות להיעתר לסעד מהסעדים המבוקשים על ידי העותרים במסגרת עתירה מנהלית זו.

באשר לטענות העותרים לעניין אכיפה בררנית, כאשר לטענתם כל השכנים שנמצאים באותו מצב משפטי כמו העותרים משפצים ובונים ורק ביתם של העותרים נהרס, היה על העותרים לנסות ולמצות את ההליכים הפליליים עד תום, וייתכן שהיה מקום להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בימ"ש השלום במסגרת ההליך הפלילי. לא ניתן לקבל טענות אלה במסגרת ההליך המנהלי מאחר שהליך זה לא נועד לשם עקיפת המסלול הפלילי, כאמור לעיל.

על כן העתירה נדחית.

בשולי האמור לעיל יצויין כי לכאורה יש ממש בטענת העותרים כי מדובר במצב שעל הרשויות המתאימות להידרש אליו בצורה מסודרת ושוויונית לגבי כל הבתים הבנויים על אותו שטח המוגדר כחקלאי. במקרה שבנדון הרשויות התכנוניות מאפשרות, כך לכאורה, מצב שבו מחד קיימים על הקרקע החקלאית מבנים המשמשים למגורים מזה שנים, ואף כפי שניתן לראות במקרה זה, מתבצעות עסקאות במקרקעין ובמבנים הנמצאים עליהם, עסקאות מכר שדווחו לרשויות ושולמו בגינן המיסים המתאימים, ככל הנראה, ומאידך רוכש הנכס לא יוכל לממשו למטרה שלשמה הוא נקנה ואשר שימשה במשך שנים את בעלי הנכס הקודמים. זאת בשעה שבאותה קרקע חקלאית מצויים בתים אחרים המשמשים למגורים וככל הנראה אף שופצו עם השנים. מדובר במצב שעל פני הדברים נראה כבלתי סביר ובלתי שוויוני.

עם זאת, כאמור, בנסיבות העניין, מאחר שמדובר במבנה שנהרס לאחר שקוים בעניינו הליך פלילי בכל הנוגע לצו ההריסה, ובמצב הדברים הנוכחי לא ניתן ליתן היתר להקמתו מחדש לאור התוכנית החלה על המקרקעין, לא ניתן להיעתר לסעדים המבוקשים במסגרת עתירה זו והעתירה נדחית.

יתכן, והדבר יהיה טעון בדיקה, כי פתוחה הדרך בפני
העותר לפנות בבקשה לתיקון נקודתי בתב"ע בדרך של שינוי יעוד המקרקעין, או בכל דרך אחרת. חזקה על הרשויות כי אם תוגש בקשה בהתאם כי אז ישקלו הרשויות, בין הייתר, את האמור לעיל ויתנו את החלטתם תוך שמירה על עקרון השוויון שבין דומים ומניעת אפליה. ואולם לענין זה על העותרים לפעול בהתאם לחוק ולפנות בהליך המתאים. לעת הזו לא ניתן להעתר לבקשתם. כאמור לעיל, העתירה נדחית.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ו' שבט תשע"ד, 07 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.


ר' שפירא, שופט









עתמ בית משפט מחוזי 1631-07/13 אורי אור, מירה אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון (פורסם ב-ֽ 07/01/2014)