פסקי דין על יאיר רחמין | פסקי דין על אברהם רחמין | פסקי דין על דוד רחמין ואח' | פסקי דין על בנק לאומי לישראל | פסקי דין על משה אינגביר | פסקי דין על יפה שגיא |

3422/09 תאק     02/02/2014




תאק 3422/09 יאיר רחמין, אברהם רחמין, דוד רחמין ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, משה אינגביר, יפה שגיא








בית המשפט המחוזי בירושלים


02 פברואר 2014
תא"ק 3422/09 בנק לאומי לישראל בע"מ
נ' רחמין ואח'
ת"א 25513-08-11 רחמין ואח'
נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת תמר בזק-רפפורט


התובעים בת"א 25513-08-11
הנתבעים בתא"ק 3422/09

1
.
יאיר רחמין

2
.

אברהם רחמין
3
.
דוד רחמין

4
.

נחום רחמין
תובעים 1, 3 ו-4 על ידי ב"כ עוה"ד רם שמגר


נגד

הנתבעים בת"א 25513-08-11
הנתבע 1 תובע בתא"ק 3422/09
1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. משה אינגביר

3. יפה שגיא

על ידי ב"כ עוה"ד יאיר ליבוביץ'
וליאור בן דרור




פסק דין


לפניי שתי תביעות שהדיון בהן אוחד, בהסכמה: תביעת בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן –
הבנק
) כנגד המבקשים, ה"ה רחמין (להלן –
רחמין
), שבתא"ק 3422/09 (להלן –
תביעת הבנק
); ותביעת רחמין כנגד הבנק בת"א 25513-08-11 (להלן –
תביעת רחמין
).

רקע עובדתי

1.
ברקע ההליכים פעילותה של חברת נידר – חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (להלן –

נידר
). נידר הוקמה כחברה פרטית בשנת 1987, ובשנת 2007 נעשתה לחברה ציבורית, והנפיקה לראשונה אגרות חוב לציבור. באותה שנה התקשרה נידר בהסכם לרכישת מקרקעין במתחם "הולילנד" בירושלים (להלן –
המקרקעין
או
מקרקעי נידר
). במסגרת זו התקשרה נידר ביום 27.11.07 בהסכם עם הבנק למימון רכישת המקרקעין (להלן –
הסכם המימון
). להבטחת פירעון כספי המימון, מושכנו המקרקעין בגדרו של הסכם המימון לטובת הבנק. בנוסף, נכללה בהסכם המימון התחייבות נידר לעמידה בהתניות פיננסיות ולשיפור מבנה ההון של נידר בהמשך (סעיפים 2.5 ו-8.4 להסכם המימון). ב"דוחות כספיים ליום 31.12.07", כפי שפורסמו בידי נידר, פירטו רחמין, כי התחייבות נידר היתה לשיפור מבנה ההון של החברה כך שההון העצמי יעמוד לפחות על 13% ליום 31.12.07, ויעלה בהדרגה עד ל-18% ביום 31.12.08 (ע' 12 לפרק ג'). הלכה למעשה, כפי שצוין בדוחות הכספיים, ביום 31.12.07 עמד ההון העצמי של החברה על 6.6% בלבד, כך שהחברה לא עמדה בהתחייבות שבהסכם המימון.

2.
לטענת רחמין, לאחר שפרסמה נידר את הדיווח האמור, פעלו רחמין מול הבנק על מנת להסדיר את העניין ולשנות את ההתניות הפיננסיות. באותה עת, ביום 15.4.08, היה על רחמין לשאת ביתרת תשלום בגין חוב מע"מ, שעל פי המתוכנן הייתה אמורה להיות ממומנת בידי הבנק, מכוח הוראות הסכם המימון. אלא שעקב הפרת ההתניות הפיננסיות, סירב הבנק ליתן אשראי נוסף לנידר במסגרת הסכם המימון. הבנק הסכים להזרים סך 8 מיליון ש"ח לחשבון שייפתח על שם האחים רחמין אישית, כנגד בטוחות אישיות שלהם, שהועמדו בהמשך (חשבון מס' 663300/87 שיכונה להלן –

חשבון רחמין
), וכך היה: הבנק הזרים לחשבון רחמין סך של שמונה מיליון ₪, וסכום זה הועבר מחשבון רחמין לחברת נידר, אשר שילמה חוב לרשויות מע"מ.

3.
באותו מועד – 15.4.08 – אף חתמו האחים רחמין על כתב התחייבות, כנגד ויתור הבנק על מימוש זכויותיו בגין אי עמידה בהתניות הפיננסיות (נספח י"א לתצהיר אביטל; להלן –

כתב ההתחייבות
). כתב ההתחייבות כלל, בין היתר, התחייבות לנחיתות התחייבויות חברת נידר כלפי רחמין לעומת התחייבויותיה כלפי הבנק, כפי שפורט ב"כתב הנחיתות" שנחתם באותו יום (נספח י"ג לתצהיר אביטל); התחייבות להקטנת הוצאות ההנהלה ודמי הניהול; התחייבות למימוש נכסים; והתחייבות להעמדת מקורות מימון חיצוניים בידי רחמין, על מנת לשפר את מבנה ההון של החברה, כך שעד ליום 30.6.08 תעמוד נידר בהתניות הפיננסיות.

4.
ביום 27.7.08 פנתה נידר לבית משפט זה במסגרת תיק פש"ר 5235/08, בבקשה למתן צו הקפאת הליכים (נספח י"ד לתצהיר אביטל; להלן –

בקשת ההקפאה
). כפי שצוין בבקשת ההקפאה, נעשתה היא על דעת בעלי השליטה, רחמין, לנוכח מצוקה תזרימית שבה הייתה מצויה נידר באותה עת. כאמור בבקשת ההקפאה, מצוקה זו באה על רקע קיום חלקי בלבד של הוראות כתב ההתחייבות ואי קיום ההתניות הפיננסיות (סעיף 22 שם). בקשת ההקפאה נתמכה בתצהירו של מר יאיר רחמין
. בית המשפט נעתר לבקשה וניתן צו להקפאת הליכים.

5.
ביום 16.8.09 הגיש הבנק לבית משפט זה את תביעת הבנק, במסגרתה עתר בסדר דין מקוצר, כנגד רחמין אישית, לפירעון יתרת החוב בחשבון רחמין.

6.
ביום 14.10.09 הגישו רחמין לבית משפט זה תביעה לסעד הצהרתי כנגד הבנק (ת"א 3510/09), אשר במסגרתה עתרו לאכיפת כתב ההתחייבות מיום 15.4.08; לחלופין, להצהרה כי זכויות הבנק במקרקעי נידר כפופות לזכויות רחמין; ולחלופי חילופין, להצהרה כי הבנק הפר את ההסכמים שנחתמו בינו לבין נידר ורחמין, וכפועל יוצא מכך אינו זכאי להעמיד לפירעון מידי את האשראי.

7.
במקביל, במסגרת הליך הקפאת ההליכים, הועמדו מקרקעי נידר למכירה. ביום 14.2.10 התקיימה בבית משפט זה, במסגרת הליך הפירוק שיזמה נידר, התמחרות בין מציעים שונים. על הפרק עמדו הצעות לרכישת המקרקעין ב"עסקת תמורות" – עסקה שחלק מהתשלום על פיה הינו במזומן, וחלקו מתמורות שיתקבלו ממכירת הדירות שייבנו במקרקעין.

8.
עו"ד דורון לנגה, אשר ייצג את רחמין באותו הליך, מציין בתצהיר שמסר מטעם רחמין, כי סבר כי טוב יעשו רחמין אם יפגשו עם נציגי הבנק ערב ההתמחרות, על מנת להגיע להסכמה כוללת עם הבנק, כנגדה יציעו רחמין לבנק לשפר את מצבו בהתמחרות.

9.
ואכן, באותו יום התקיימה פגישה בבנק בין מר דוד רחמין לבין מר משה אינגביר
, ראש מערך אשראים מיוחדים בבנק, וגב' יפה שגיא
, ראש סקטור גביה במערך האמור. לטענת רחמין, באותה פגישה הגיע הוא לסיכום כולל עם נציגי הבנק בדבר יישוב המחלוקות שבין הבנק לבין רחמין, וזאת כנגד כך שרחמין יביאו לכך שבהתמחרות תוצע עסקת מזומן בתמורה גבוהה משמעותית מזו שעמדה על הפרק באותה עת. הבנק מצדו ישלם לרחמין פיצוי בסך 20 מיליון ₪, אך אם הבנק יגבה ממכירת המקרקעין למעלה מ-130 מיליון ₪, יגדל סכום הפיצוי, כך שאם הבנק יגבה 135 מיליון ₪, יקבלו רחמין פיצוי של 25 מיליון ₪, וזאת בנוסף לוויתור על יתרת החובה שבחשבון האחים רחמין. כך לטענת רחמין.

10.
לגרסת הבנק, באותה פגישה הוחלפו דברים בין הצדדים באשר לעמדותיהם, אך לא סוכם דבר. עמדת נציגי הבנק לא עלתה בקנה אחד עם הצעת דוד רחמין. על פי עמדת נציגי הבנק באותה עת,
"המקסימום שאפשר לשקול ללכת לקראת המשפחה, הוא להפחית החוב [שעל פי ספרי הבנק, הינו כ-141 מיליון ₪; הח"מ] ב-20 מיליון ₪, ואף זאת לא יהיה קל להעביר בוועדה [המוסמכת של הבנק; הח"מ]". לדברי הבנק, באותה פגישה הטעימו נציגיו, כי בשלב זה אין סיכום מחייב, כך שעל משפחת רחמין להחליט בינה לבין עצמה האם להגיש הצעה במסגרת ההתמחרות, ובאיזו מתכונת, ובכך הסתיימה הפגישה (פרוטוקול פנימי של הבנק אודות הפגישה צורף כנספח י"ד לתצהירה של גב' שגיא והציטוטים שלעיל מובאים משם). בהמשך, התקיימו ישיבות בין רחמין לבין נציגי הבנק ביום 2.3.10; ביום 22.4.10; וביום 14.10.10, שעל פרטיהן נעמוד בהמשך, וגם בהן הבהיר הבנק, לטענתו, כי לא סוכם דבר.

11.
הלכה למעשה, בהתמחרות ביום 14.2.10, הוגשה הצעת מזומן מטעם קבוצת משקיעים "רמי לוי-דן-נהור", אשר רכשה את המקרקעין תמורת סך כ-140 מיליון ₪ (נספח כג לתצהיר שגיא). לטענת רחמין, הם חלק מקבוצה זו, והם אלה שהביאו לגיבוש ההצעה כמות שהוצעה, אחר שוויתרו על טענות שונות, אשר שוויין הנטען הוא כ - 11,000,000 ₪.

12.
באותה עת, כאמור, היו תלויות ועומדות בין הצדדים שתי תובענות: תביעת הבנק דנן (ת"א 3422/09) ותביעת רחמין בת"א 3510/09. ביום 17.10.10 הגיש הבנק, במסגרת תביעת רחמין, בקשה לסילוק תביעה זו על הסף, בין היתר, בטענה כי מדובר בתביעה כספית במסווה לתביעה לסעד הצהרתי, וכן בטענה להיעדר יריבות בין רחמין לבין הבנק, בכל הנוגע לטענות המפורטות בכתב התביעה, שאינן אלא טענות נידר.

13.
ביום 17.11.10, שעה שהבקשה לסילוק על הסף הייתה תלויה ועומדת, ובמועד שבו היה עליהם להשיב לבקשה זו, פנו רחמין לבית המשפט במסגרת תובענתם שלהם בבקשה למחיקת תביעתם. זאת כיוון שלדבריהם, תשעה חודשים קודם לכן, ביום 14.2.10 הגיעו להסדר עם הבנק, אשר הבנק מתכחש לו, ולפיכך הגישו ביום 13.9.10 תביעה אחרת כנגד הבנק (ת"א 4589-09-10), להצהרה אודות תוקפו של ההסכם שנעשה, לטענתם, ביום 14.2.10 עם הבנק. ב

פסק דין
מיום 2.12.10 מפי כב' השופט מרזל, התקבלה בקשת רחמין והתביעה בת"א 3510/09 נמחקה.

14.
גם התביעה שת"א 4589-09-10 נמחקה. זאת, בפסק דינו של כב' השופט יעקבי מיום 14.7.11, אחר שהורה על הסבת התביעה לסעדים אופרטיביים, ולא הצהרתיים, אך הדבר לא בוצע. בעקבות כך, הוגשה ביום 15.8.11 תביעת רחמין דנן (ת"א 25513-08-11), הכוללת בקשה לסעדים אופרטיביים כנגד הבנק, כמו גם הצהרתיים, כפי שיבואר.

15.
בתביעה דנן תובעים רחמין מהבנק סך של 20,000,000 ₪ מכוח הסדר רחמין-הבנק שמיום 14.2.10. כן עתרו רחמין להצהרה, כי אין להם כל חוב אישי כלפי הבנק, וכי חוב זה נכלל בתביעת החוב של הבנק כלפי חברת נידר במסגרת הקפאת ההליכים; להצהרה כי התנהלותו חסרת תום הלב של הבנק כלפיהם וכלפי נידר, בפרט בכל הנוגע לדרישות בדבר שמירת יחס מסוים בין היקף התחייבויות נידר לבין ההון העצמי שברשותה, גרמה לרחמין נזק בשיעור של עשרות מיליוני שקלים, שאותו יש לקזז מחוב רחמין לבנק, ככל שקיים חוב כזה; להצהרה כי הבנק מנוע מלפעול נגד רחמין, נוכח הוראות הקפאת הליכים בעניינם; ולהורות על צו מניעה לעיכוב הליכים שונים של הוצאה לפועל שנקט כלפיהם הבנק. לחלופין נטען בתביעת רחמין, כי ככל שייקבע שהבנק איננו מחויב לסיכום שהגיעו בשמו נציגיו הבכירים במסגרת הסדר רחמין-הבנק, יש לחייב אישית את אותם בכירים, נתבעים 2 ו-3 בתביעת רחמין, עקב מצג רשלני והתנהגות בחוסר תום לב בעת משא ומתן ובחוסר תום לב בקיום הסדר.

16.
תביעת הבנק שמנגד, כאמור, הוגשה בסדר דין מקוצר, וביום 3.10.10 הוגשה בה בקשת רשות להגן. טענות ההגנה של רחמין בבקשת הרשות להגן מפני תביעת הבנק היו, בתמצית, אלה: תביעת הבנק מנוגדת לצו הקפאת ההליכים שניתן בבית משפט זה. על-פי הנטען, החוב בחשבון רחמין בבנק הוא, הלכה למעשה, חובה של נידר. כנגד חברה זו ניתן צו להקפאת הליכים. צו זה חל, כנטען, גם על הליכים כנגד בעלי שליטה בנידר, ולכן יש למחוק את התביעה על הסף. עוד נטען, כי בידי הבנק ביטחונות העולים על סכום החוב, וכי הבנק אף פעל למימוש בטחונות אלו, ונוכח כך, לא היה מקום להגשת התביעה. בנוסף טענו רחמין, כי הבנק נהג כלפי נידר שלא כדין, ובכך גרם לקריסתה ולנזקים לרחמין. נוכח האמור סוכם עם הבנק, כי רחמין יקבלו פיצויים בסך 20,000,000 ₪ בגין נזקיהם, וכי הבנק ימחל להם על יתרת החובה בחשבון רחמין, כך שלא היה מקום לתביעת הבנק, מכוח הסיכום. לבסוף נטען, כי תביעת הבנק הינה שימוש לרעה בהליכי משפט, כיוון שנועדה להביא את רחמין לחזור בהם מטענותיהם כנגד הבנק.

17.
בקשת הרשות להתגונן התקבלה בעיקרה, למעט בכל הנוגע לטענת רחמין, כי בידי הבנק ביטחונות העולים על סכום החוב, ולפיכך מנוע הוא מלהגיש את התביעה. בקשת רשות להתגונן מטעם מר יאיר רחמין
, בגין יתרת חובה בחשבונו האישי, נדחתה.

18.
שתי התובענות התבררו לפניי במאוחד, לפי החלטה מיום 12.1.12, שניתנה בהסכמת הצדדים. בתובענות התקיימו הליכים מקדמיים לא מעטים והוגשו בקשות. בסופם של דברים הוגשו ראיות הצדדים, כדלקמן: מטעם רחמין, הוגשו תצהירו של מר יאיר רחמין
, תצהירו של מר דוד רחמין ותצהירו של עו"ד דורון לנגה. מטעם הבנק, הוגשו תצהירו של מר משה אינגביר
, תצהירה של גב' יפה שגיא
, תצהירו של מר דוד אביטל ותצהירו של מר תמיר לרר. המצהירים כולם נחקרו על תצהיריהם. בשלב החקירות לא היו רחמין מיוצגים, אחר שסמוך לתחילת שלב שמיעת ההוכחות, אשר נקבע לשמיעה רצופה משך ששה ימים, ביקשו באי כוחם שלא לייצגם. רחמין הסכימו לכך, אף שהובהר להם מבעוד מועד, כי לא תהיה דחיה בגין כך. כמו כן, הוגשו סיכומים בכתב בשלושה סבבים, ואף נשמעה השלמת טיעון בעל פה, כשבשלב זה חזרו 3 מתוך ארבעת האחים רחמין להיות מיוצגים.

אחר כל אלו, בשלו התובענות למתן

פסק דין
.

מסגרת הדיון

19.
כפי שניתן לראות מתיאור הדברים עד כה, מדובר בתובענות שטיעוני רחמין בהן הינם "תמונת ראי": טענות ההגנה מפני תביעת הבנק הן, במידה רבה, "תמונת ראי" של טענות התביעה בתביעת רחמין.

נפתח אפוא בדיון בתביעת הבנק וממנה נעבור לדיון בטענות רחמין - הן בטענות ההגנה שלהם מפני תביעת הבנק והן בטענותיהם בתביעתם שלהם.

תביעת הבנק – סילוק יתרת החובה בחשבון רחמין, בצירוף ריבית פיגורים

20.
תביעת הבנק מבוססת על יתרת חובה בחשבון רחמין, אשר עמדה נכון ליום 1.7.09 על סך 9,118,964.64 ₪ (נספחים ב1 ו-ב2 לכתב התביעה). מדובר בחשבון שבעליו הרשומים הם ארבעת האחים רחמין – אברהם, דוד, יאיר ונחום, כעולה מנספחים י"ז, י"ח, י"ט וכ"ג לתצהירו של מר דוד אביטל – הסכם תנאי ניהול חשבון; בקשה לפתיחת החשבון; נספח לבקשה לפתיחת החשבון; והצהרה על נהנה ובעל שליטה בחשבון. האחים רחמין התחייבו למתן בטחונות אישיים לטובת חשבון זה (ראו: נספח כ"ד לתצהיר אביטל), ובפועל, שיעבדו נכסים מנכסיהם למטרה זו, כעולה ממסמכי שיעבוד שצורפו כנספח כ"ה לתצהיר אביטל. לטענת הבנק, אחר שהוכח, ולא שנוי במחלוקת, כי הבנק דרש מרחמין את סילוק יתרת החובה שבחשבון, ואף הוכח, ולא נסתר, שיעור הריבית הנוהג בבנק ליתרות חובה בחשבון מסוג זה, מחויבים רחמין, ביחד ולחוד, לשלם לבנק את סך יתרת החובה, בצירוף ריבית פיגורים, כפי שנטענה, עד למועד הפירעון.

21.
לטענת רחמין, פטורים הם מחובה זו ממספר נימוקים, אשר עליהם עמדנו לעיל ועיקרם מהווים את התשתית לתביעתם של רחמין. נדון אפוא בטענות אלו.


טענת רחמין – יתרת החובה בחשבון רחמין היא חוב של נידר ולא של רחמין אישית

22.
טענתם הראשונה של רחמין היא, כי אף שעל פי מסמכי החשבון מדובר, לכאורה, בחשבון שבבעלותם, הלכה למעשה, מדובר בחוזה למראית עין. בהקשר זה, מבקשים רחמין להציג את נסיבות פתיחת החשבון וללמוד מנסיבות אלו, כי החוב שבחשבון הוא חובה של נידר, ולא חוב אישי של רחמין. בנוסף טוענים הם, כי יתרת החובה בחשבון זה נתבעה בידי הבנק במסגרת "תביעת חוב" שהופנתה אל המנהלים המיוחדים של נידר, שמונו לה במסגרת הקפאת ההליכים, כך שהבנק מנוע ומושתק מלטעון כי מדובר בחוב אישי של רחמין. עוד טוענים רחמין, כי הבנק מחל להם על חוב זה במסגרת הסדר רחמין-הבנק.

הטענה בדבר חוזה למראית עין


23.
כאמור, לטענת רחמין, הרקע לפתיחת החשבון מלמד כי מדובר, למעשה, ביתרת חוב של נידר ולא שלהם, שכן בפועל, הכספים שהוזרמו לחשבון רחמין שימשו את נידר. כפי שפורט לעיל, ברקע פתיחת החשבון מצויה רכישת המקרקעין בידי נידר. לטענת רחמין, עובר לחתימת הסכם המימון, בסמוך לחתימה, דרש הבנק כי חלקה של נידר במימון העסקה, יעמוד על 39%, תחת 25% כפי שדובר בשלבים קודמים, ואף 17% כמקובל, לטענת רחמין, בעסקאות מסוג זה. בנוסף, לטענת רחמין, ההתניות הפיננסיות, אשר אי עמידת נידר בהן היא שהביאה לפתיחת חשבון רחמין, הוספו בידי הבנק, שלא כדין, לאחר חתימת הסכם המימון, עת העלה הבנק דרישה לשמירת יחס מינימאלי בין היקף התחייבויותיה של נידר, לבין ההון העצמי שברשותה. או אז, נאלצו רחמין לחתום על מסמך נוסף, נלווה להסכם המימון, בדבר ההתניות הפיננסיות (להלן –

מסמך ההלימות
או
מסמך הקובננטים
או
ההתניות הפיננסיות
). מסמך זה הוא אשר הביא לכך שביום 1.4.08 נאלצה נידר לדווח לבורסה, כי אינה עומדת בדרישות הבנק בדבר ההתניות הפיננסיות לפי מסמך ההלימות. דיווח זה הוא שהוביל לפתיחת חשבון רחמין ולהזרמת הכספים שנדרשו לנידר לצורך תשלום מע"מ, לחשבון זה, שכן לא ניתן היה להזרים את הסכום לטובת נידר במסגרת הסכם המימון. על רקע זה נפתח החשבון על שם ארבעת האחים רחמין, אף שהיה ברור וידוע כי סכום ההלוואה מועבר לנידר, וזאת, למעשה, כחלק מהמימון שמעמיד הבנק לרכישת המקרקעין על ידי נידר. בנסיבות אלו, כך נטען, יתרת החובה בחשבון המופיעה, לכאורה, על שם ארבעת האחים רחמין, אינה אלא הלוואה לנידר לצורך השלמת מימון רכישת המקרקעין על ידי נידר, ונידר היא החבה בהשבתה.

24.
אין לקבל את טענת רחמין, והיא מוקשה מעיקרה. כאשר צדדים מתקשרים בהסכם למראית עין, שאיננו משקף את ההסכמה הפנימית ביניהם, הם מבקשים, משיקוליהם, להציג כלפי חוץ מצג פיקטיבי אודות ההסכמה הקיימת ביניהם, בעוד שבינם לבין עצמם קיימת הסכמה שונה בתוכנה מזו שהוצגה כלפי חוץ (ראו לדוגמה: ע"א 3725/08

חזן נ' חזן
(פורסם במאגרים; 3.2.11)). רחמין לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי החשבון הנדון נפתח על שמם, על מנת להציג מצג פיקטיבי כלפי מאן דהוא. כלומר, לא הוצגה כל מוטיבציה למי מן הצדדים להצגת הסכום שהוזרם לחשבון ה"ה רחמין, כסכום שהוזרם אל רחמין באופן אישי ולא אל נידר, אף שלטענת רחמין, כוונת הבנק הייתה להזרים את הכספים לנידר, ולא לרחמין. בפרט, לא הוצגה כל סיבה לכך שהבנק יהיה מעוניין ליתן אשראי נוסף לנידר ולהגדיל את החשיפה מול נידר, אך להציג את הדברים כאילו מדובר בהזרמת כספים לרחמין אישית. ההיפך הוא הנכון. כפי שעלה מן הראיות ויפורט, הבנק סירב להזרים את הכספים לנידר. הבנק הסכים להזרים את הכספים דווקא לרחמין אישית, ולא לנידר, משיקולים בנקאיים, כלכליים. במצב זה, אין מדובר כלל בחוזה למראית עין, אלא בהתקשרות שתוכה כברה.

טענת רחמין – הרקע לפתיחת חשבון רחמין הוא התנהלות פסולה של הבנק במתן שיעור מימון נמוך ובכפיית ההתניות פיננסיות בדבר יחס מינימלי בין הון עצמי להלוואות

25.
אשר לראיות ולטענות שהוצגו בדבר הרקע לפתיחת החשבון – טענת רחמין, כי לצורך רכישת המקרקעין העמיד הבנק מימון בשיעור נמוך מהמקובל, לא הוכחה כלל ועיקר. גם גרסתם של רחמין, כי הדרישה לחתום על מסמך ההלימות הועלתה רק לאחר שנחתם הסכם המימון, לא הוכחה והיא נסתרת מתוך הסכם המימון עצמו. כאמור, סעיף 2.5 להסכם המימון קובע, כי תנאי להעמדת סכום כלשהו על חשבון המימון הינו "התחייבות לעמידה בהתניות הפיננסיות כפי המצ"ב". גם סעיף 8.4 להסכם המימון מזכיר את מסמך ההתניות הפיננסיות ככזה המצורף להסכם המימון, במסגרת התנאים למימון בניית הפרויקט שייבנה על המקרקעין: "ישופר מבנה ההון כפי התחייבותכם להתניות הפיננסיות המצ"ב". הדברים הוצגו לפני רחמין בעת חקירתם הנגדית, אך לא ניתן הסבר משכנע מצדם, כיצד זה מתיישבת לשונו הברורה של מסמך שנחתם בידיהם עם טענותיהם היום, כי מסמך ההלימות נכפה עליהם בדיעבד, לאחר שהסכם המימון כבר היה חתום. בצדק טוען הבנק, כי טענה זו של רחמין איננה משכנעת, בין היתר, נוכח דברים שנרשמו בידי נידר ומנהליה בדו"חות הכספיים שלה, בכל הנוגע להסכם המימון ולמסמך ההלימות. בדו"חות אלה לא נמצא זכר, בזמן אמת, לטענת רחמין דהיום, כי מסמך ההלימות נכפה על נידר בדיעבד (ראו: ע' 12 לפרק ג' לדוחו"ת הכספיים, נספח י' לתצהיר אביטל).

26.
בנוסף, טענתם של רחמין בדבר כפייה זו, הוכחשה במישרין בידי מר דוד אביטל, ראש ענף ירושלים והדרום בסקטור הקבלנים במערך הנדל"ן בבנק, אשר הצהיר כי ההתניות הפיננסיות נכללו בהסכם המימון ונחתמו בידי נידר כחלק בלתי נפרד מהסכם המימון, לאחר שנושא זה הוסכם בין הצדדים עוד בטרם חתימה על הסכם המימון. הצהרתו של מר דוד אביטל לא נתקפה ולא הופרכה. היא עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם המימון עצמו, ויש לבכרה על פני גרסת רחמין בסוגיה זו, אשר סותרת את לשון המסמך, וכאמור, אף אין לה אחיזה בדו"ח התקופתי של נידר מזמן אמת (נספח י'לתצהיר אביטל), כמו גם בהגיונם של דברים.

27.
אי עמידת נידר בהתניות הפיננסיות עובר למועד תשלום המע"מ בגין העסקה ביום 15.4.08 איננה, אפוא, פרי כפייה שנכפתה נידר בדיעבד בעניין זה, שלא בתום לב, אלא מדובר בתוצאה של הסכמה בין הצדדים, כפי שנעשתה על פי הסכם המימון גופו.

28.
משלא עמדה נידר בתנאי הסכם המימון וההתניות הפיננסיות שנלוו לו, ממילא לא היה מקום להעמיד לנידר עצמה את ההלוואה הנדרשת למימון המע"מ, שכן הדבר חרג מהעמדת המימון באופן לו התחייב הבנק בתחילת הדרך. הפתרון שנמצא נעשה על דרך הזרמת הכספים לחשבון משותף של ה"ה רחמין. פתרון זה איננו, כלל ועיקר, "חוזה למראית עין". מדובר בהסכמה של אמת להעמדת הלוואה לרחמין אישית, כאשר הם החייבים ולא נידר, וזאת כדי שלא להגדיל את יתרת החובה של נידר. אכן, אין ספק כי הבנק היה מודע לכך שההלוואה תוזרם בידי רחמין מחשבונם, לחשבונה של נידר. אך בכך אין כדי להפוך את שלב הביניים, שבו הוזרמה ההלוואה לרחמין, לעניין שנעשה "למראית עין" בלבד. אדרבא, ההזרמה לרחמין נעשתה על מנת שלא להגדיל את החשיפה של הבנק מול נידר, אלא מול רחמין, כפי שציין יאיר רחמין
בחקירתו הנגדית: "הבנק נתן לי אשראי ולא לחברה, כי הוא ראה בכסף שהוא נותן לי להכניס לחברה כהגדלת ההון העצמי" (פרו', ע' 65, ש' 8-9). אמנם, במקומות אחרים בחקירתו הנגדית ביקש מר יאיר רחמין
לעמוד על טענתו כי מדובר באשראי שהוזרם לחברה. אולם, דומה כי דבריו של מר רחמין, כפי שצוטטו לעיל, מתארים היטב את המצב כפי שהיה: הבנק נתן אשראי לרחמין, ולא לנידר, במודע ובכוונת מכוון, על מנת שלא להגדיל את יתרת החוב של נידר, ולהקים חבות אישית לרחמין. עמד על כך גם המצהיר מטעם הבנק, מר אביטל, אשר נחקר אודות נסיבות פתיחת החשבון והזרמת ההלוואה אליו (פרו', ע' 219, ש' 8-16):
"משנתגלו לפנינו התוצאות הכספיות של נידר, יחסי המינוף של נידר, שעומדים בסתירה לציפיותינו, הובהר ליאיר היטב שאנו צריכים לשקול אם אנו רוצים להמשיך לנהל את הקשרים... שלישית, אם אנו נענה [לבקשה להגדלת מסגרת האשראי - הח"מ], זה לא יהיה במישור של החברה, כי נידר לא יכולה להמשיך להגדיל את המינוף שלה, בהינתן התוצאות שלה. לכן, אם נסכים להעמיד אשראי נוסף לטובת הצרכים הדחופים שלכם, המצוקות שהיו לכם, אם נסכים לכך, זה יהיה רק במישור הפרטי, כדי שבעלי המניות יזרימו הון לחברה, ואחר שההלוואה שלהם מונחתות ביחס לחברה. בדרך זו אנו מעריכים, שההון המוחשי של נידר יגדל, ורק בדרך הזו היינו מסכימים להעמיד אשראי נוסף. רק בדרך שבעלי המניות יזרימו הון לחברה".

ובהמשך (שם, ש' 20-23):

"דרך של הזרמת הון לחברה, היא שבעלי המניות מקבלים אשראי במישור הפרטי, אותו מעמידים כהלוואות לנידר, הלוואות מונחתות ביחס לאשראי הבנקאי לנידר, ובדרך הזו אנו מכירים בהלוואת הבעלים כחלק מההון העצמי של החברה".

29.
הנה כי כן, אין מדובר ב"חוזה למראית עין" כלל ועיקר, אלא בהתחייבות של אמת שנטלו רחמין אישית כלפי הבנק, להשבת אותם 8 מיליון ₪ שהוזרמו לחשבונם המשותף.

עוד באשר לשאלת זיהוי החייבים בכיסוי יתרת החוב בחשבון רחמין

30.
לטענת רחמין, במועד פתיחת חשבון רחמין לא היו בידי הבנק כל בטחונות אישיים של רחמין להחזר ההלוואה, ועניין זה תומך בטענתם כי ההזרמה לחשבון זה, ולא לנידר, אינה אלא למראית עין. כפי שהעיד מר אביטל, כך נעשה אחר שהכספים נדרשו לרחמין בדחיפות והייתה הבנה בין רחמין לבין הבנק, כי רחמין ישלימו את הבטוחות במועד מאוחר יותר (פרו', ע' 219, ש' 28-31, ע' 220 ש' 1-2). נכונותו של הבנק לדחות את מועד העמדת הבטוחות, כדי לאפשר את הזרמת הכספים שהיו נחוצים לרחמין בדחיפות, איננה הופכת את ההלוואה לכזו שנעשתה למראית עין. אדרבא, עובדה היא כי בהמשך, הועמדו הביטחונות האישיים בידי רחמין, עניין המעיד באופן ברור על כך כי אכן מדובר בחוב אישי שלהם ולא בחוב של נידר. אלמלא היה מדובר בחוב אישי, לא היה כל צורך בבטוחות האישיות שרחמין העמידו לטובת החשבון, אשר ההלוואה היחידה שניתנה בו היא ההלוואה דנן.

31.
על יסוד האמור, דוחה אני את טענת רחמין, כי פטורים הם מכיסוי יתרת החובה בחשבון רחמין, בשל כך שזיהויו של החשבון, ככזה שעל שמם של רחמין אישית, הינו, כביכול, למראית עין בלבד וכי מדובר בחוב של נידר. כן נדחות טענות רחמין בדבר שיעור המימון שהעמיד הבנק לעסקה ובדבר מועד חתימת מסמך ההלימות.




טענת רחמין – הבנק מושתק ומנוע מלטעון כי יתרת החוב בחשבון רחמין איננה של נידר, בשל תביעת החוב שהגיש בהליך ההקפאה

32.
אין חולק, כי ביום 4.9.08 חתמו נציגי הבנק על מסמך "תביעת חוב" בשם הבנק, שהוגש אל נאמני נידר במסגרת הקפאת ההליכים, אשר כלל את יתרת החובה בחשבון רחמין. לטענת רחמין, הפניית תביעת חוב אל הנאמנים, הכוללת דרישה בגין יתרת החובה בחשבון, מלמדת כי אכן מדובר בחוב של נידר, ולא בחוב אישי. עוד נטען, כי הגשת תביעת חוב זו מהווה הודאת בעל דין מצדו של הבנק, כי מדובר בחוב של נידר, אחר שתביעת החוב אף נתמכה בתצהיר חתום על ידי הגורמים המוסמכים בבנק. מכל מקום, כך נטען, הבנק מושתק ב"השתק שיפוטי" מלהעלות במסגרת ההליך שלפניי, טענות סותרות לעמדה שהובעה בהליך ההקפאה.

33.
אין לקבל טענה זו. כעולה מנספחים כ"ח וכ"ט לתצהירה של גב' יפה שגיא
מטעם הבנק וכמפורט בתצהירה, הפנה הבנק אל נאמני נידר שני מסמכים, הנושאים את הכותרת "תביעת חוב", ובהם הפריד בין דרישותיו הנובעות מחובותיה של נידר, לבין דרישותיו הנובעות מחובותיהם של רחמין. בתביעת החוב הראשונה נאמר, כי היא מוגשת בגין חובות חברת נידר כלפי הבנק. וכך לשונה: "אני, הח"מ... בשם הנושה בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: הנושה) מצהיר בזה כי בתאריך 28.7.08 החברה הייתה והיא עודנה חייבת לנושה סך של 225,404,999.39 ₪" (נספח כ"ט לתצהיר שגיא). תביעת חוב אחרת ונפרדת, בנוסח שונה, הוגשה בכל הנוגע ליתרת החוב שבחשבון רחמין. וכך לשונה: "אני, הח"מ... בשם הנושה בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: הנושה) מצהיר בזה כי בתאריך 28.7.08 האחים רחמין – אברהם, דוד, יאיר ונחום, בחשבונם המשותף שמספרו 901-663300/87 היו ועודם חייבים לנושה סך של 8,212,000.61 ₪".

כלומר, אף שתביעת החוב בעניין יתרת החובה שבחשבון רחמין נמסרה לנאמנים, לא נאמר בה, כי החוב שבחשבון הוא חוב של נידר, בחשבון של נידר, אלא פורש כי החוב הוא בחשבון שנפתח על שם האחים רחמין, ולא על שם החברה. ואכן, הנאמנים, בהחלטתם מיום 27.5.10 (נספח ל' לתצהיר שגיא), ציינו:

"ביום 8.9.08 הגיש הבנק תביעת חוב לידי הנאמנים על סך של כ-225 מיליון ₪, בגין חובות נטענים של החברה כלפיו. יצוין, כי במקביל הגיש הבנק תביעת החוב לידי הנאמנים על סך של כ-8 מיליון ₪, בגין חובות נטענים של בעלי השליטה כלפיו. כידוע, הנאמנים מונו כנאמנים לחברה בלבד, ולפיכך, אין בכוונתם (וגם אין בסמכותם) להכריע בטענות הבנק בעניין חובות בעלי השליטה כלפיו".

34.
אזכור יתרת החוב שבחשבון רחמין בתביעת חוב שהבנק הפנה אל נאמני נידר, מלמד אמנם על זיקה מעשית אפשרית שראה הבנק בין יתרת החובה שבחשבון זה לבין נידר, ועל הערכתו כי בנסיבות מסוימות ייתכן שכיסוי יתרת החובה בחשבון רחמין תיעשה ממקורותיה של נידר. אין מדובר בהערכה מנותקת מן המציאות (אך לאו דווקא מעוגנת בדין), שכן אין חולק שבסופו של דבר, הכסף שהוזרם לחשבון רחמין הועבר לחשבונה של נידר. בהתאם, לא כלל הבנק בתביעת החוב בגין החוב האישי של האחים רחמין, אלא את יתרת החובה בחשבון המשותף הנדון של האחים רחמין, ולא יתרות חובה אישיות של כל אחד מהם בחשבונות אחרים. ואכן, בהסכם שנעשה בין הבנק לבין הנאמנים בסופו של דבר הוסכם, כי אם וכאשר ייקבע במסגרת ההליך שלפניי, כי יתרת החוב שבחשבון רחמין הינה חוב של נידר, ישולמו הכספים מקופת נידר (סעיף 3.1 לעמוד השביעי לת/13), ובהתאם מבקשים רחמין כי אורה כי החוב ייפרע מקופת נידר. אלא שאינני סבורה כי קמה עילה לכך, וכי יש בכל אלו כדי להפוך את יתרת החוב שבחשבון רחמין, אשר נפתח בכוונת מכוון ובהסכמה מלאה על שם האחים רחמין, ליתרת חוב של נידר. הערכות מוקדמות בבנק, כי יתכן שבהמשך ניתן יהיה, במצב כזה או אחר, לכסות את היתרה שבחשבון אשר רובצת לפתחם של רחמין אישית, מחברת נידר, איננה הופכת את החוב לחובה של נידר. מסמכי פתיחת החשבון, אשר אינם כלל ועיקר "מסמכים למראית עין", קבעו כי החשבון הוא חשבונם של האחים רחמין; האחים רחמין העמידו בטחונות אישיים לחשבון זה; ועליהם מוטל הנטל לכסות חוב זה.

35.
למעלה מן הצורך אעיר, כי לאמתם של דברים נראה, כי למעשה בהיבט הכספי, נוכח הוראת סעיף 3.1 להסדר של הבנק עם נאמני נידר, כפי שאושר בהחלטת בית משפט זה (כב' השופט מינץ) מיום 2.3.11 (ת/13), סיווג יתרת החובה שבחשבון רחמין ככזו שהיא לחובת רחמין אישית או לחובת נידר, איננו מעלה ואיננו מוריד מנקודת ראותו של הבנק, למעט בעניין ריבית הפיגורים. המצב כיום הוא שהבנק זכאי לכיסוי של החוב, בין אם מרחמין אישית, ובין אם מקופת נידר, אחר שהנאמנים הקצו סכום למטרה זו, למקרה שייקבע במסגרת ההליכים שלפניי, כי יתרת החובה שבחשבון רובצת לפתחה של נידר. עיקרה של ההשפעה הכספית איננו אפוא על הבנק, אלא על הנושים הבלתי מובטחים של נידר, אשר הסטת סכום חוב אישי של רחמין, מרחמין אל קופת נידר, תותיר להם, לכאורה, יתרה נמוכה יותר להיפרע ממנה. בדיון לפניי אישר מר יאיר רחמין
, כי שיעור הכיסוי של החובות הבלתי מובטחים בנידר עומד על כ-30%, תוך שהוא טוען כי הלכה למעשה, בעלי החוב עתה הינם בעיקר מי שרכשו את אגרות החוב במחירים נמוכים ביותר (אך גם ספקים). לגרסתו, היתרה שעומדת לחלוקה לטובת בעלי האג"ח, עולה על סך הוצאותיהם לרכישת האג"ח. הסבר דומה לא ניתן בקשר לספקים, ודומה כי אין חולק כי אלו נאלצים לשמוט כ-70% מחובותיה של נידר להם (ראו: פרו', ע' 54, ש' 13 ואילך). הלכה למעשה, לא הוצבה לפניי תשתית ראייתית ומשפטית להסטת החוב בחשבון רחמין מרחמין אישית לנידר. בהתאם קובעת אני, כי יתרת החובה בחשבון רחמין חלה על רחמין, ולא על נידר. דרישת רחמין כי הבנק יגבה את החוב מקופת נידר, נדחית.

טענת רחמין בדבר הסדר עם הבנק מיום 14.2.10

36.
לטענת רחמין, כי מכוח הסכמה שגובשה עם הבנק זכאים הם לסך של 20 מיליון ₪ מן הבנק, כמו גם לפטור מכיסוי יתרת החובה בחשבון רחמין. כאמור לעיל, לטענת רחמין, על רקע ההתמחרות באשר למקרקעין, התקיימה ביום 14.2.10 פגישה במשרדי הבנק בין מר דוד רחמין (להלן גם –

דוד
) לבין מר משה אינגביר
, ששימש באותה עת ראש מערך אשראים מיוחדים בבנק (להלן –
אינגביר
), וגב' יפה שגיא
, ראש סקטור בניה במערך אשראים מיוחדים בבנק (להלן –
שגיא
). לטענת מר דוד רחמין, באותה פגישה הוסכם, בלחיצת יד, כי הבנק יוותר על גביית יתרת החובה בחשבון רחמין; ויפצה את רחמין ב-20 מיליון ₪, בגין טענותיהם השונות כנגד הבנק. בנוסף, אם יגבה הבנק מעל 130 מיליון ₪ בגין חובה של נידר, תועבר יתרה זו לטובת רחמין.

37.
הרקע הנטען לסיכום זה מטעם רחמין מבואר בתצהירו של מר דוד רחמין, ועל פיו שני עניינים עיקריים עמדו בבסיסו. ראשית, עובר ליום 14.2.10, הייתה תלויה ועומדת כנגד הבנק תביעת רחמין בת"א 3510/09, שבגדרה האשימו רחמין את הבנק בקריסת נידר ובנזק ישיר ועקיף של מאות מיליוני שקלים לרחמין ולנידר, בגין אילוצם של רחמין, שבועות אחדים לאחר חתימת הסכם המימון, לחתום על "מסמך ההלימות", כתנאי להזרמת המימון לביצוע רכישת המקרקעין. הצדדים חפצו "לקנות סיכונים" בכל הנוגע לתביעה זו, שהייתה, לטעמו של רחמין, "מבוססת וברורה ומגובה בניירת מתאימה להוכחתה". שנית, באותה עת הועמדו המקרקעין למכירה, וההצעות שעמדו על הפרק לא כללו הצעה משמעותית לרכישה במזומן, אלא לעסקאות מסוג "עסקת תמורות", אשר במסגרתן רק חלק מהתמורה משולם במזומן, והיתרה מתקבולי הרוכשים מעסקאות עתידיות. על פי הנטען, באותה עת עמדו על הפרק שתי עסקאות: האחת, הוצעה על ידי קבוצת פרשקובסקי; והשניה, הוצעה על ידי קבוצת רחמין-ברזילי. בנוסף, כנטען, שעה לפני מועד הדיון, חידשה קבוצת דן-רמי לוי את מעורבותה בעניין, לאחר נתק של יומיים.

38.
לטענת רחמין, על רקע אלו התייצב באותו יום, 14.2.10, מר דוד רחמין לפגישה עם אינגביר ושגיא במשרדי הבנק, לצורך ניהול משא ומתן אינטנסיבי לסיום כל המחלוקות. במסגרת זו הבהיר מר דוד רחמין לנציגי הבנק, כי אם יוסכם עם רחמין על פיצוי בגין נזקיהם, תוך ויתור הדדי על טענות, ניתן יהיה להביא לרכישת המקרקעין בעסקת מזומן בסכום ראוי, ולא באחת מעסקאות התמורות שעמדו על הפרק באותה עת, חלופה שאף בעיני נציגי הבנק הייתה מועדפת. לטענת מר דוד רחמין, נוכח כל אלו ערך בשעת הפגישה אינגביר, במעמדה של שגיא, תחשיב לעצמו, אחר שעיין בניירת הרלבנטית, ובסיכומו אמר, כי הבנק יוכל לפצות את רחמין ב-20 מיליון ₪, בנוסף לוויתור על החוב שבחשבון (כ-8 מיליון ₪ נומינאלי). בתגובה, השיב דוד, לדבריו, כי רחמין דורשים פיצוי מינימאלי של 40 מיליון ₪, בנוסף לוויתור על החוב בחשבון רחמין. אינגביר השיב, על פי הנטען, כי ספק אם הנאמנים יאשרו את החוב שבחשבון רחמין, כחוב של נידר, וכי סכום כולל העולה על 30 מיליון ₪, מצריך דיון ואישור בוועדה העליונה של הבנק, ואילו סכום נמוך מזה, מצוי בסמכותו. או אז, כך טוען דוד רחמין, הציע הוא כי הפיצוי יעמוד רק על 30 מיליון ₪. גם לכך לא הסכים אינגביר, ואזי הציע דוד, כנטען, הצעת פשרה, במתכונת אשר הובאה לעיל, אשר לה, לטענת דוד, הסכים אינגביר (כלומר, 20 מיליון ₪ כפיצוי מינימאלי, אשר עשוי לגדול אם הבנק יגבה עבור המקרקעין מעל 130 מיליון ₪, וכן ויתור על החוב שבחשבון רחמין) (סעיף 16 ואילך לתצהיר דוד רחמין).

39.
לטענת מר דוד רחמין, לאחר שהצדדים לחצו ידיים, עדכן כל אחד מהם את באי כוחו, אשר היו ערוכים לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים לקראת ההתמחרות, ובמסגרת זו הנחה דוד את אחיו, יאיר, להציע עסקת מזומן, ולא עסקת תמורות. ואכן, בדיון בבית משפט זה באותו יום, הודיע ב"כ רחמין, עו"ד דורון לנגה, כי התגבשה הצעה לרכישה במזומן בסך 140 מיליון ₪, וכי רחמין תומכים בהצעה זו.

40.
גרסת אינגביר ושגיא באשר למה שהתרחש באותה פגישה, שונה במידה רבה מזו של רחמין, בכל הנוגע לגיבוש הסכמה. לטענת אינגביר, לפגישה מיום 14.2.10 קדמה פגישה מיום 4.1.10 בינו לבין מר דוד רחמין. פגישה מקדימה זו תועדה בפרוטוקול פנימי נושא תאריך 12.1.10, שצורף כנספח א' לתצהירו של מר אינגביר. במסגרת פגישה זו טען רחמין, כי להערכתם, ולאחר שהתייעצו, על הבנק לפצותם בסך של כ-90 מיליון ₪. עם זאת, הם מוכנים לשים את הפרשה מאחוריהם, בתנאים הבאים: הבנק יקבל 60 מיליון ₪ במזומן, ומכיוון שלדעתו חובות נידר והאחים רחמין עומדים על 125 מיליון ₪, המשמעות היא פיצוי של 75 מיליון ₪ [כך במקור – הח"מ] לאחים רחמין. תגובתו של אינגביר לכך בפגישה מיום 4.1.10 מפורטת בפרוטוקול פנימי של הבנק אשר צורף כנספח א' לתצהירו, בזו הלשון: "משה [אינגביר] השיב שההחלטה בעניין זה איננה בסמכותו ועל דוד רחמין להגיש הצעתו בכתב, בצורה תמציתית והיא תועבר על ידי למקבלי ההחלטות בבנק (דירקטוריון). כמו כן ציין, כי לדעתו, הסיכוי שהצעה זו תתקבל על ידי הנהלת הבנק, קלושים ביותר ושלא יפתחו ציפיות". בפגישה זו נכח גם מר תמיר לרר, ששימש באותה עת כמורשה חתימה באגף אשראים מיוחדים בבנק (להלן –

לרר
), ומסר תצהיר מטעם הבנק. לרר הוא שרשם את פרוטוקול הפגישה והוא מאשר כי האמור בפרוטוקול משקף את הדברים שנאמרו בה (סעיף 4 לתצהירו).

41.
על פי הנטען מפי הבנק, על רקע זה התקיימה פגישה נוספת ביום 14.2.10, המתועדת, לטענת הבנק, בפרוטוקול פנימי של הבנק שרשמה שגיא בו ביום, ואשר צורף כנספח י"ד לתצהירה. לטענת נציגי הבנק, באותה פגישה הציע דוד רחמין, כי הבנק יפצה את האחים רחמין ב-40 מיליון ₪, אולם אינגביר הסביר לו, לדבריו, כי איננו מוסמך להתחייב לפשרות או לפיצוי בסכומים בהם מדובר, אלא יש להביא כל הצעה לדיון בוועדות המוסמכות. כעולה מתרשומת הפרוטוקול הפנימי, באותה פגישה ציין אינגביר, כי "המקסימום שאפשר לשקול ללכת לקראת המשפחה" הוא להפחית את החוב ב- 20 מיליון ₪ מתוך חוב כולל של 141 מיליון ₪, תוך שהובהר, כי אם בית המשפט יקבע בהחלטה סופית, כי החוב לבנק נמוך מהסך הנ"ל, ההפחתה תצטרך להצטמצם בהתאמה. אינגביר הוסיף והבהיר שגם זאת לא יהיה קל להעביר בוועדה. לדברי אינגביר, וכעולה מן התרשומת, בעקבות כך הציע מר דוד רחמין הצעה נוספת, שעל פיה אם יאושר לבנק בהליכי חדלות הפירעון של נידר, חוב מעל 135 מיליון ₪, אזי הוויתור של הבנק יהיה על 25 מיליון ₪, ואם יאושר חוב מתחת 135 מיליון ₪, הוויתור יפחת מ-25 מיליון ₪ בהתאמה, כך שלבנק יוותרו בפועל 110 מיליון ₪. לדברי אינגביר, הוא חזר והבהיר, כי לא ניתן להגיע לסיכום, שכן ההצעה איננה בגבול סמכותו, ומשפחת רחמין צריכה להחליט בינה לבין עצמה האם להגיש הצעה בהליך ההתמחרות ואיזו, ללא קשר לציפיות לאישור הסדר עם הבנק, וכי אין להודיע בבית המשפט או בכל פורום אחר כי הבנק תומך בהצעה, שכן לא סוכם על כך.

42.
שני הצדדים מבקשים לתמוך את עמדתם באשר לסיכום שהושג, או לא הושג, ביום 14.2.10, באירועים שאירעו לאחר מועד זה. במסגרת זו טוען מר דוד רחמין, בין היתר, כי לאחר הפגישה האמורה, התקיימו פגישות נוספות בהן אשררה הגב' שגיא את הסיכומים וההבנות, ואף הקריאה בקול רם את תרשומת הפגישה מיום 14.2.10. כן הוסכם, כי אם הבנק יצליח לגבות יותר מ-135 מיליון ₪, יתחלקו הצדדים חצי בחצי בעודף.

43.
גב' שגיא מצדה מזכירה פגישה מיום 2.3.10, שבה הציע מר רחמין הצעה נוספת, ועל פיה אם הנאמנים יאשרו חוב לבנק, כולל החוב שבחשבון רחמין, בסך 130 מיליון ₪ ומטה, יוותר הבנק על 20 מיליון ₪ כפיצוי לרחמין; אם הנאמנים יאשרו סכום העולה על 135 מיליון ₪, יוותר הבנק על 25 מיליון ₪; ובכל סכום שמעל 135 מיליון ₪, יחלקו הבנק ורחמין חצי בחצי. לטענת שגיא, הצעה זו של מר דוד רחמין, כפי שהועלתה באותה ישיבה, מלמדת, כי מר דוד רחמין עצמו לא חשב כי במועד הישיבה (2.3.10), היה בין הצדדים סיכום מחייב, שאלמלא כן, מה הטעם בהצעה?! בנוסף, מטעימה גב' שגיא, כי גם במסגרת אותה פגישה שבה והבהירה, כי לא הושגו שום הבנות, וכי אין לנציגי אגף אשראים מיוחדים סמכות לקבל את ההצעות. גרסת הבנק בעניין זה נתמכת גם בתצהירו של מר לרר, אשר ערך את הפרוטוקול הפנימי באותה ישיבה, ומאמת כי הפרוטוקול משקף את הדברים שנאמרו בישיבה (סעיף 5 לתצהיר לרר).

44.
רחמין מבקש להסתמך בתצהירו גם על פגישה נוספת מיום 22.4.10, שבה השתתף גם עורך דינם של רחמין באותה העת, עוה"ד דורון לנגה. לטענת דוד רחמין, בפגישה זו חזרה שגיא והקריאה את ההבנות וההסכמות מיום 14.2.10. לדבריו, באותה פגישה ביקש עוזרה של יפה שגיא
לקבל ממנו פירוט של ההבנות, ואלו סופקו לבנק, אולם בשלב זה נמנע הבנק מלקדם את יישום ההבנות והתחמק מרחמין. לטענת רחמין, כך אירע משום שבמקביל התפרסמה "פרשת הולילנד", וכן משום שבידי הבנק הייתה הבטחה לקבל את מלוא כספו במזומן ובזמן, כך שרחמין לא היו נחוצים לבנק עוד.

45.
רחמין תומכים את גרסתם באשר למה שאירע באותה פגישה, גם בתצהירו של עו"ד לנגה, אשר אף נחקר על תצהירו.
עו"ד לנגה גרס, כי בפגישה מיום 22.4.10 הועלו עקרונות ההסכמות בין הצדדים, והיו מחלוקות בין דוד רחמין לבין גב' שגיא, אך "סך הסכומים והסיכום היה מאוד ברור" (סעיף 17 לתצהירו). עו"ד לנגה ציין בתצהירו, כי "תחושתי בסוף הפגישה הייתה – הסכם עקרוני – יש. פרטיו – (בקשת הבנק לנושא סכום מינימום והקשר לחשבון הפרטי) הסופיים, מחייבים גיבוש שייעשה בשלב העלאת הדברים על הכתב".

46.
לבנק, מצדו, גרסה אחרת לאשר אירע בפגישה מיום 22.4.10. בתצהירה מפנה גב' שגיא לפרוטוקול שנרשם בגין אותו דיון ואשר צורף כנספח ט"ז לתצהירה. בתצהיר היא מציינת, כי בפגישה שבה והקריאה את סיכום פרוטוקול הפגישה מיום 14.2.10, בדבר פערי העמדות והעדר סיכום (נספח י"ד לתצהירה), והבהירה, כי עד שתביעת החוב שהבנק הגיש לא תאושר, לא ניתן יהיה לדון בהצעה זו או אחרת, וכן כי דבר לא סוכם עד כה, שכן גם אם אינגביר ימליץ לקבל הצעה כזו או אחרת, יש צורך באישור הוועדה העליונה, ואין ודאות שהוועדה תאשר את המלצתו. גב' שגיא מכחישה את הטענה, כי הדברים היו מוסכמים בעיקרון, אך לא סופיים. לדבריה, היא לא אמרה כי הדברים מוסכמים, לא בעיקרון ולא בכלל, אלא ציינה כי דבר לא סוכם.

47.
בישיבה זו נכח גם מר לרר, שהיה באותה שעה מורשה חתימה באגף אשראים מיוחדים בבנק, אשר תצהירו הוגש גם הוא מטעם הבנק. אף עד זה מדגיש, כי הובהר בישיבה שדבר לא סוכם עד כה, ואף תומך דבריו בסיכום פגישה שרשם באותה ישיבה, שלפיו עו"ד לנגה ציין בפגישה, כי "בישיבות הקודמות, עלו עקרונות שהיו צריכים לקבל אישורים בדרגים המתאימים, ותו לא".

48.
אחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בסוגיה זו, ובמכלול הראיות שבאו לפניי, לא שוכנעתי כי ביום 14.2.10 גובשה בין הבנק לבין רחמין הסכמה מחייבת, בוודאי לא במתכונת לה טוען דוד רחמין כאמור לעיל (שלפיה הבנק יוותר על גביית יתרת החובה בחשבון רחמין; יפצה את רחמין ב-20 מיליון ₪, בגין טענותיהם השונות כנגד הבנק; ובנוסף, אם יגבה הבנק מעל 130 מיליון ₪ בגין חובה של נידר, תועבר יתרת חובה זו לטובת רחמין). התמונה הכוללת המתקבלת היא, כי בפגישה ביום 14.2.10 הביע מר אינגביר, מטעם הבנק, פתיחות לפתרון של מחיקת 20 מיליון ₪ מתוך חוב כולל של 141 מיליון ₪ שיוכר בידי הנמאנים, ליישוב מלוא הסכסוכים שבין הצדדים. דרישותיו של מר דוד רחמין היו גבוהות יותר, אך הוא היה נכון להתגמש אל מול הבנק לפתרון אחר, המדבר בפיצוי בסכום של 20 מיליון ₪, שיכול שיעלה עד לסך 25 מיליון ₪, אם יוכר לבנק חוב העולה על 130 מיליון ₪. יצוין כי למעשה, הפער בין עמדות הצדדים היה גדול עוד יותר מן הנחזה מהשוואת המספרים לעיל, שכן דוד רחמין גרס כי רחמין יקבלו פיצוי בסך 20 עד 25 מיליון ₪, בתוספת למחילת הבנק על יתרת החוב שבחשבון רחמין, העולה על 8 מיליון ₪; ואילו אינגביר הציג, כי לכל היותר יוכל להמליץ על מחילה על חוב של 20 מיליון ₪, בהנחה שיוכר במלואו חוב בשיעור של 141 מיליון ₪. אינגביר אף הבהיר, כי אם תושג הסכמה, נחוץ אישור הגורמים המוסמכים בבנק להצעה זו. נוכח הפער בין העמדות, לא הושגה הסכמה, אף לא הסכמה הכפופה לאישור הועדה המוסמכת בבנק, שכן מר דוד רחמין לא הביע הסכמה למסגרת שהציע מר אינגביר ומר איגביר לא הסכים למה שהציע רחמין, גם לא להצעה המופחתת. בהעדר מפגש רצונות, לא קיים סיכום המונע מן הבנק את גביית יתרת החובה בחשבון רחמין; אף לא קיים סיכום המקים לרחמין עילה לקבלת פיצוי בסך 20 מיליון ₪ מהבנק; ולא הוכח חוסר תום לב מצד הבנק בניהול המשא ומתן.

אפרט.

49.
כעולה מן האמור, ההסדר לו טוענים רחמין הוא הסדר בהיקפים כספיים ניכרים ביותר, שנעשה בין גופים עסקיים. בהקשר זה יש להדגיש, כי גם רחמין הינם אנשי עסקים מנוסים וותיקים, ובתקופה שבה נטען כי נעשה ההסדר, הם היו מלווים בייעוץ משפטי, הן לעניין הליך הקפאת ההליכים של נידר, והן ביחסיהם מול הבנק. זאת כיוון שעוד ביום 14.10.09 הגישו רחמין את התביעה נגד הבנק בגין ליווי העסקה לרכישת מקרקעי נידר בהולילנד (ת"א (י-ם) 3510/09). למרות זאת, לא הציגו רחמין לפניי כל רמז של תיעוד להסדר הנטען ממועד עשייתו. בחקירתו הנגדית אישר דוד רחמין, כי המסמך הראשון בו העלה על הכתב את הסיכום, נעשה אך ביום 1.6.10 (פרו', ע' 87, ש' 15). המסמכים היחידים שהובאו לפניי, הם תיעוד פנימי שנעשה בבנק לישיבות שונות עם רחמין, שבו מובהר פעם אחר פעם, כי בין הבנק לבין רחמין אין סיכום מחייב וכי נדרש אישור דרגים בכירים לכל סיכום, אם וכאשר יגובש (נספחים א', ב' וג' לתצהירו של אינגביר, ונספחים ט"ו וט"ז לתצהירה של שגיא). גם המסמך שבו תיעדו רחמין את הסיכום, מיום 1.6.10, מדבר על "ההצעה שנתגבשה", ומר אינגביר מתבקש "לאשרה בהנהלת הבנק על מנת שנוכל להעלות את ההצעה לידי מסמכים בכתב, שיחייבו את הצדדים, ובהתאם ניתן יהיה להגיש הודעה מתאימה לתיק התביעה המתנהל בבית המשפט המחוזי" (נספח כ"א לתצהיר שגיא). העדר בדל תיעוד בכתב מזמן אמת בדבר ההסכמה הנטענת בידי רחמין, בשים לב להיקפים הכספיים בהם מדובר, ולעובדה שהאירועים התרחשו על רקע הליכים משפטיים הדדיים התלויים ועומדים בין הצדדים, מקשה על ביסוס טענה כי הסכמה כזו התגבשה בזמנו, ומעמידה סימן שאלה רציני אל מול גרסת רחמין.

50.
העדר המסמכים איננו מהווה אך קושי ראייתי בדרכם של רחמין, אלא הוא מעמיד בפני
הם גם קושי מהותי: בסעיף 38.1 לתנאי הניהול שנחתמו בין הצדדים, נאמר כי: "שום ויתור מצד הבנק, פשרה או הסדר אחר כלשהו עם הבנק, לא יחייבו את הבנק, זולת אם נעשו בכתב" (ראו: נספח ט"ז לתצהיר דוד אביטל, באשר לחשבון רחמין, ונספח ג', שם, באשר לחשבון נידר – בהתייחס לטענת רחמין כי הסכמה עם נידר בעניין זה נוגעת גם היא לעניין). הגיונה והגינותה העקרונית של תניה זו, בכל הנוגע להגבלת עריכת הסכמי פשרה בכתב בלבד, אושרה בפסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים (ע"א 6916/04

בנק לאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(פורסם במאגרים; 18.2.10)). וכך נאמר בסעיף 141 לע"א 6916/04 בכל הנוגע לוויתור הבנק על זכות מזכויותיו או פשרה:


"דרישת הכתב בכל אלה... מבטאת את ההתנהלות המצופה הראויה והמבוקשת ביחסי הבנק והלקוח ואת האינטרס הציבורי הכרוך בכך".

נמצא, אפוא, כי תניה חוזית חוקית וברורה בין הבנק לבין רחמין ובין הבנק לבין נידר קבעה, כי הסדרי פשרה עם הבנק מחייבים את הבנק רק אם נעשים הם בכתב. כאמור, תניה זו הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון כמגנה על עניין לגיטימי של הבנק וכמשרתת את ודאות היחסים החוזיים (בהיבט רחב יותר ראו גם: ע"א 449/85
היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ
, פ"ד מג(1) 183, 208 (1989)). נוכח הוראה זו נראה, כי משוכה גבוהה שבמהות, ספק אם עבירה, ניצבת בפני
רחמין, המבקשים להסתמך על הסדר פשרה שנעשה, לטענתם, בינם לבין הבנק, שבגדרו גם הוסכם על מחילה על חובם בחשבון רחמין, תוך שמודים הם כי הסכם נטען זה איננו מקיים את הוראת סעיף 38.1 הנ"ל. כפי שיבואר, הלכה למעשה, לא הוכיחו רחמין כי גובש הסדר, בבחינת הצעה וקיבול ומפגש רצונות, ולו בעל פה. מכל מקום, גם לו הוכחה הסכמה בעל פה, נראה כי הוראת סעיף 38.1 האמורה הייתה עומדת להם לרועץ, שכן הבנק התנה והבהיר, בתניה חוזית שהוכרה כמשרתת אינטרס לגיטימי, כי הסכם פשרה יחייבו רק אם ייעשה בכתב.

51.
נשוב אפוא לבחינת הראיות שהציגו רחמין בתמיכה לטענתם אודות גיבוש סיכום: למעשה, הראיה הישירה היחידה התומכת בטענת רחמין בדבר קיומו של סיכום כאמור, היא האמור והנטען בתצהיר עדות ראשית של מר דוד רחמין מטעמם (בנוסף העיד עו"ד דורון לנגה בעניין, אלא שהוא לא נכח בפגישה מיום 14.2.10). כך או אחרת, רחמין לא הציגו כל מסמך, ולו מסמך בדיעבד, ולו תרשומת פגישה שערכו לעצמם, התומכים בטענתם.

52.
כאמור, היעדרו של בדל מסמך מזמן אמת לתמיכה בטענת רחמין, בדבר קיומו של הסכם מחייב, מציב כשלעצמו סימן שאלה נכבד כנגד הטענה. נוכח הסכומים בהם מדובר, והיקף המחלוקת שהייתה בין הצדדים, היעדרו של מסמך המתעד את ההסכמה נראה תמוה, ורחמין לא נתנו הסבר משכנע למצב בלתי רגיל זה, הנטען בידיהם. הניסיון להסתמך על לוח הזמנים הצפוף ביום 14.2.10, בשל הליך ההתמחרות שהתנהל בבית המשפט, לא ייצלח, שכן לא נראית מניעה לניסוח קצר של ההסכמה בו ביום, בידי הצדדים או מי מהם, ולמיצער העלאת הסכמה על הכתב למחרת היום או בסמוך. הדברים תמוהים עוד יותר על רקע כך, שכאמור, בשעה שנעשה ההסדר הנטען, תלוי היה ועומד בבית משפט זה הליך משפטי שיזמו רחמין כנגד הבנק. אילו אכן הייתה מושגת הסכמה, כנטען, הממצה את הטענות המשפטיות ההדדיות, הרי שהדעת נותנת כי הסכמה כזו הייתה מועלה על הכתב ומדווחת לבית המשפט בסמוך להשלמתה, כנטען, ביום 14.2.10. הודעה כזו לא נמסרה, אלא כעבור כ-9 חודשים, ביום 17.11.10, במסגרת בקשה למחיקת התביעה בת"א 3510/09, כאמור לעיל. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא נעשו פניות לבית המשפט, כמו גם פניות הדדיות לסילוק התביעות, בסמוך לאחר ההסדר הנטען, אשר חייב, על פי הנטען, סילוק התביעות.

53.
בנוסף, כאמור, ההסכמה הנטענת נעשתה על רקע הליך הקפאת ההליכים בקשר לנידר וההתמחרות בקשר למקרקעי נידר במתחם הולילנד. גם בהליך משפטי זה לא נמצא כל דיווח לבית המשפט אודות ההסכמה ביום שבו הושגה, כנטען (ראו פרוטוקול הדיון בהליך זה, נספח כג לתצהיר שגיא). בחקירתו הנגדית, התבקש מר יאיר רחמין
להסביר מדוע לא דיווח על ההסכם, במסגרת תיק הקפאת ההליכים. תשובתו הייתה, כי רצה לדווח על כך, אך בא כוחו אמר שזה לא רלוונטי ולא קשור (פרו', ע' 41, ש' 30-31). בהמשך, נחקר מר יאיר רחמין
בידי מר דוד רחמין, על אותה סוגיה. או אז, הפנה מר דוד רחמין שאלה מנחה לאחיו, יאיר רחמין
(פרו', ע' 75, ש' 28-31):

"... האם אתה זוכר, למעשה, הבנק ביקש לשמור על דיסקרטיות ולא להגיד שיש סיכום בינינו, ולכן זה לא נרשם? ת. זכור לי השיחה. הנושא של הדיסקרטיות כרגע התעורר אצלי. לכן, כשעו"ד ליבוביץ' שאל אותי קודם מדוע זה לא עלה בדיון, כנראה זו הסיבה".

חילופי הגרסאות אומרים דרשני. בנוסף, עו"ד לנגה, בא כוחם של רחמין בהליך הפירוק, נשאל אף הוא אודות אי אזכור הסיכום הנטען במהלך הדיון בתיק הפירוק. טענתו הייתה, כי אכן, אילו נחתם הסכם, היה צורך ליידע את בית המשפט אודותיו בהליך הקפאת ההליכים ואף בתובענת רחמין, אך לאו דווקא בדיון שהיה קבוע ליום 14.2.10, שם הנושא, לטעמו, לא היה רלוונטי. עו"ד לנגה נמנע מלאשר את הטענה, כי אי הדיווח נעשה מחמת טענת הסודיות (פרו', ע' 122, ש' 24 עד ע' 123, ש' 26).

הטענה כי הסכם מעין זה לו טוענים רחמין, איננו רלוונטי לתיק הקפאת ההליכים, ולכן אין ליידע בו את בית המשפט בשעה שנעשה, איננה מובנת בעיני. מכל מקום, ההסבר שניתן בידי עו"ד לנגה לאי הדיווח, נגע אך ורק לדיון מיום 14.2.10, והתייחס לשאלה מדוע ביכר הוא שלא לדווח על העניין באותו דיון שעסק בהתמחרות. לא ניתן כל הסבר לאי דיווח אודות העניין בכל התקופה שחלפה לאחר מכן. כמו כן, לא ניתן כל הסבר להיעדר כל תיעוד על פנייה לבאי כוח הבנק, על מנת שידווח לבית המשפט אודות ההסכמה באופן מתואם.

54.
מנגד, כאמור, הציג הבנק מסמך שנרשם במועד הפגישה מיום 14.2.10. מסמך זה הוצג בידי מי שנכחה בפגישה, ואף ערכה את התרשומת וחתמה אותה בו ביום – הפרוטוקול הפנימי שנערך בבנק בגין אותה פגישה וצורף כנספח י"ד לתצהיר שגיא. באותו מסמך מופיעים דברים ברורים, הסותרים את גרסתו של מר דוד רחמין, בכל הנוגע לסיכומה של אותה פגישה. על פי תרשומת זו, אינגביר הבהיר כי הוא ושגיא אינם מוסמכים "להחליט על פשרות/פיצוי בסכומים בהם מדובר, אלא יש להביא כל הצעה לדיון בוועדות המוסמכות". כמו כן, הבהירו השניים: "אין באפשרותנו להגיע לסיכום, שכן ההצעה אינה בגבול הסמכות". עוד מופיע באותו מסמך מפי אינגביר, כי "על פי ספרי הבנק, החוב הכספי היום הינו כ-141.0 מיליון ₪ בחשבונות הרלבנטיים. המקסימום שאפשר לשקול ללכת לקראת המשפחה, הוא להפחית את החוב ב-20 מיליון ₪, ואף זאת לא יהיה קל להעביר בוועדה, לנוכח האמור בסעיף (א) דלעיל" [האמור בסעיף (א) הוא, כי להערכתם, הסיכון של הבנק בתביעת רחמין, נמוך; הח"מ].

55.
לטענת רחמין, אין ליתן משקל למתועד בתרשומות הישיבות, וביניהן תרשומת שגיא מיום 14.2.10, שכן מדובר במסמך המפרט את גרסת הבנק לאירועים. שגיא הודתה, כי מדובר במסמך שהבנק עורך עבור עצמו (פרו', ע' 142, ש' 25), ואף אישרה כי לעיתים קיים פער בין מועד הפגישה, לבין מועד חתימת התרשומת. בהקשר זה טוענים רחמין, כי "קשה להימנע מהתחושה שאותם מסמכים המכונים על ידי הבנק "פרוטוקולים" נוסחו, בדיעבד, באופן מגמתי" (סעיף 59 לסיכומי רחמין).

56.
אינני מקבלת את עמדת רחמין, שעל פיה אין ליתן משקל למתועד בתרשומות הבנק, ובפרט בכל הנוגע לתרשומת מיום 14.2.10. אף כי אכן, אין מדובר בפרוטוקול שנערך לשם הפצה בין כל משתתפי הישיבה, הרי שמדובר בתרשומות שעשו להם אנשי הבנק שהעידו לפניי, בזמן אמת או בסמוך, ועניין זה משליך על משקלן הראייתי. אמנם, תרשומת יכולה להיות מנוסחת בדיעבד באופן מגמתי, אך אין די בהעלאת טענה בעלמא, כי כך נעשה, כדי לשלול את כוחן הראייתי של התרשומות, ויש לבסס טענה מעין זו בראיות. בפני
י לא באו ראיות המבססות טענה זו, כך שתרשומות הפרוטוקולים הפנימיים עומדות בחזקתן.

57.
אשר לתאריכי עריכת התרשומות כאינדיקציה לאי אמינותן – ראשית, נראה כי טענה זו איננה חלה לגבי תרשומת הישיבה החשובה מכולן: הישיבה מיום 14.2.10, שבה, לטענת מר דוד רחמין, גובשה ההסכמה. מועד עריכת תרשומת זו, על פי האמור בה, הוא מועד הישיבה עצמו (14.2.10). שנית, ולגוף הדברים, הסבירה שגיא בעדותה את האופן בו נוהגים פקידי הבנק לערוך תרשומות אלו: אחד מנציגי הבנק בפגישה עורך תרשומת בפגישה עצמה, אשר מודפסת ומופצת בין נציגי הבנק האחרים בפגישה לאחר סיומה; אלו מעבירים לעורך התרשומת התייחסותם לנוסח המוצע; לאחר קבלת ההתייחסויות נעשים לעיתים תיקונים בנוסח שהוצע, והפרוטוקול הפנימי נחתם. תהליך זה עשוי להימשך זמן מה. בפגישה מיום 14.2.10 נכחו מצד הבנק רק היא עצמה, אשר ערכה את התרשומת, ומר אינגביר, אשר עיין בתרשומת ואישר אותה מיידית, כך שהיא נחתמה באותו יום (פרו', ע' 142, ש' 26 עד ע' 143, ש' 2; וכן ע' 146, ש' 22-24). הסברה של שגיא אמין בעיני, ותואם מתכונת שבה סביר כי יתנהל גוף גדול דוגמת הבנק, כך שאין לראות בפער התאריכים כשלעצמו אות לאי אמינות התרשומת.

58.
למעשה, נראה שאין לשלול טיעון כי הפער בין תאריך חתימת התרשומות לבין מועד הפגישות, לא רק שאיננו גורע מאמינות מסמך, אלא במובן מסוים מגביר את מידת האמינות שניתן לייחס למסמך. זאת כיוון שפער זה מעיד על הדייקנות שנהגו בה אנשי הבנק בעריכת התרשומת, אשר דבר לא מנע מהם, אילו חפצו להציג מצג שיקרי, לנקוב בראש המסמך בתאריך זהה לתאריך הישיבה.

מאידך גיסא, אכן כי כאשר עובר פרק זמן ניכר בין מועד חתימת תרשומת לבין מועד עריכתה, עלול פרק זמן זה ליצור חשש כי בשעה שנחתמה התרשומת, לא זכר עורך התרשומת את הדברים באותה מידה שזכר אותם בשעה שאירעו, לפרטי פרטים, ובמובן זה פער הזמנים עשוי לגרוע מן האותנטיות.

אלא שבמקרה דנן, כפי שהוסבר, התרשומת הראשונית נרשמה בזמן אמת, בעת הישיבה, וחתימתה הסופית הושהתה עד לקבלת הערות כל המשתתפים. הבסיס לתרשומת המוצגת בפני
י כעת הינו, אפוא, מסמך "מזמן אמת" ממש.

בנוסף, לב טענות הבנק באשר לתוכנן של הפגישות, אינו בפרט משני כזה או אחר שאירע בהן, אלא בשאלה הבסיסית – נעשה או לא נעשה בהן הסכם מחייב בין הבנק לבין רחמין ומה נאמר לרחמין בעניין זה בישיבה. לגבי אלו, החשש מפני ירידה באיכות הזיכרון, בשל הימים שחלפו ממועד הפגישה ועד למועד חתימת התרשומת, במקום בו קיים פער כזה, מוגבל ביותר.

59.
בהקשר זה אף יצוין, כי בפועל דווקא לגבי הישיבה שפרק הזמן בין מועדה לבין מועד תיעודה הוא הממושך ביותר (ישיבה מיום 14.10.10, אשר התרשומת בגינה נחתמה ביום 8.12.10; נספח י"ז לתצהיר שגיא), קיימת הסכמה כי הרשום בתרשומת הבנק משקף נאמנה את מה שנאמר בישיבה (עדותו של עו"ד לנגה בפרו', ע' 132, ש' 23-24; ע' 133 ש' 5-6; ע' 133 ש' 7-8). כלומר, פער הזמנים איננו בהכרח פוגע באמינות, גם לגישתם של רחמין.

60.
בנוסף, אינני סבורה כי העובדה שהתרשומות לא הועברו אל רחמין בשעה שנעשו שוללת את כוחן הראייתי. אמנם, עובדה זו מונעת את הבנק מלטעון, כי רחמין הסכימו בזמן אמת כי כך היו הדברים. אין ספק, כי אילו הועברו הפרוטוקולים הפנימיים של הבנק לרחמין בזמן אמת, היה משקלם כנגד רחמין עצום, אילו רחמין לא היו מגיבים להם ומתנגדים לאמור בהם. מאידך גיסא, אינני רואה פסול בכך שהבנק עורך לעצמו תרשומות פנימיות באשר למה שארע בישיבות, תוך שהצד שמנגד איננו מנוע מעריכת תרשומת מקבילה (פרו', ע' 142, ש' 25-26), ואינני סבורה כי יש בעובדה זו כדי לשלול את כוחן הראייתי של התרשומות. התרשומות שלפניי הוגשו בידי מי שערכן, אשר העיד על האותנטיות שלהן ועל כך שהן משקפות את מה שנאמר בפגישות, כפי שראו את הדברים נציגי הבנק בזמנו. המצהירים נחקרו על תצהיריהם, ודבריהם לא נסתרו. לעדויות אלו משקל של ממש, והן סותרות את גרסת רחמין לאירועים.

61.
רחמין טענו לחוסר המהימנות של התרשומות, גם בשל דברים המופיעים בפגישה מיום 2.3.10 ומיום 22.4.10, אשר לפיהם לבנק לא מובטח סכום מינימום בידי רחמין לפי הצעתם, וזאת בניגוד לאמור בתרשומת הבנק מיום 14.2.10 שלפיה אומר רחמין, כי "בכל מקרה, הנטו לבנק יהיה כ-110 מיליון ₪". אינני מוצאת כי יש בדברים אלה כדי לפגום במהימנות התרשומות. ראשית, כאשר אנשים משוחחים בישיבות, מביעים עמדות ומתארים את עמדת הצד שכנגד, לעיתים עלולים הם לטעות בתיאור. אם תיעשה תרשומת בדבר תוכן הפגישה, ואם התרשומת אותנטית, הרי שדבר הטעות שייאמר בפגישה יימצא את מקומו בתרשומת, ויעיד על שיקוף נאות של מה שנאמר בפגישה. מכל מקום, עו"ד לנגה העיד מטעם רחמין, כי מרשו אכן סירב להתחייב על סכום מינימום לבנק (סעיף 17 לתצהירו; פרו', ע' 125, ש'
1-8). אינני סבורה כי את האמור בתרשומת הבנק מיום 14.2.10, על פיו מר דוד רחמין אמר כי "בכל מקרה, הנטו לבנק יהיה כ-110 מיליון ₪", יש להבין דווקא כהסכמת מר רחמין להבטיח לבנק סכום מינימאלי. פרשנות לא פחות סבירה היא, שמר רחמין הציג לפני הבנק את הערכותיו באשר לתוצאות המהלך שהציע לבנק והדגמתו במספרים. זאת, תוך הבעת נכונות "לקחת חשיפה" ולשאת בסיכון שאם החוב של הבנק יוכר בשיעור הנמוך מ-135 מיליון ₪, לא יזכו רחמין ל"פיצוי" בסך 25 מיליון ₪, אלא לסכום נמוך יותר, על מנת ש"הנטו של הבנק" יהיה גבוה יותר. ותו לא. בנוסף, מדובר בישיבות ממועדים שונים, ובהחלט ייתכן שבישיבות השונות הובעו עמדות שונות מפי מר דוד רחמין.

62.
בטיעוניהם מוסיפים רחמין ומבקשים, להפחית ממשקלן של התרשומות בטענות הנוגעות לתוכנן של התרשומות ולמקום הנכבד שתופסים בהן עניינים שיש בהם כדי לתמוך בעמדת הבנק, אף שהדעת נותנת כי לא היו עיקר הישיבה. בהקשר זה, בין היתר, מפנים הם לתרשומת הישיבה מיום 22.4.10, שבה מוקדשות שורות ארוכות לציטוט מה שהקריאה שגיא בפני
משתתפי הישיבה, מתוך תרשומת קודמת מיום 14.2.10. ב"כ רחמין מבקש לתהות מדוע יש להעלות על הכתב בפירוט כה רב נושא זה, ועל מה ולמה תופס הוא מקום כה נכבד במסמך.

63.
אינני סבורה כי העובדה שהתרשומות מתעדות דברים שיש בהם כדי לתמוך בעמדת הבנק, גורעת ממשקלן של התרשומות. מטבע הדברים, שעה שפקיד בנק עורך תרשומת למטרות הבנק, אודות אשר אירע בפגישה, שם הוא את הדגש על עניינים הנחוצים לבנק. אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הדברים לא נאמרו. אדרבא. העובדה שבזמן אמת, מצא לנכון פקיד הבנק לרשום את הדברים ו"להגן" על הבנק, אך מחזקת את ההערכה, כי אותו פקיד בנק גם דאג שהדברים ייאמרו ויגנו על הבנק בפועל. פקיד הבנק שרושם תרשומת, איננו יודע שהישיבה איננה מוקלטת או מתועדת בידי הצד השני. לפיכך, אם רואה הוא חשיבות בכך שעניין זה או אחר ייאמר בישיבה, הדעת נותנת שהוא לא יסתפק ברישום בדיעבד בתרשומת, כאילו דברים נאמרו, אלא ידאג שהדברים ייאמרו. בענייננו, כעולה מתרשומות הבנק, הבהירו אנשי הבנק חזור והבהר – החל מהישיבה מיום 4.1.10 (נספח א' לתצהיר אינגביר); בהמשך, בישיבה מיום 14.2.10 (נספח י"ד לתצהיר שגיא); עוד, בישיבה מיום 2.3.10 (נספח ט"ו לתצהיר שגיא); בנוסף, בישיבה מיום 22.4.10 (נספח ט"ז לתצהיר שגיא); ואף בישיבה מיום 14.10.10 (נספח י"ז לתצהיר שגיא) – כי אין סיכום מחייב בין רחמין לבין הבנק.

64.
לא נעלם מעיני, כי בחקירתו הנגדית טען עו"ד לנגה בהקשר זה, כי לא זכור לו כי שגיא גרסה בישיבה שבה הוא השתתף ביום 22.4.10, כי אין סיכום מחייב בין רחמין לבין הבנק, וכי להבנתו רוח הדברים שם הייתה שיש סיכום, ונותר במחלוקת החשבון הפרטי של האחים רחמין (כ-8 מיליון ₪). אלא שעדותו של עו"ד לנגה בעניין זה, שונה מגרסתו של מר דוד רחמין. כך, כשנשאל מר רחמין מדוע לא מחה נגד דבריה של שגיא באותה פגישה, כי אין סיכום, השיב בלשון ציורית, כך (פרו', ע' 85, ש' 16): "כשאתה תופס מישהו מהצוואר ומנדנד אותו באוויר, אתה לא יכול לצפות שהוא יצעק". כלומר, לגרסתו, המצוקה שבה היו נתונים רחמין באותה עת, היא שהביאה לכך שלא מחה נגד דברי שגיא כי אין סיכום, תוך שלא הוכחש כי כך אמרה שגיא בישיבה (שם, ש' 15-16). כך גם רוח דבריו של מר דוד רחמין כשהתבקש להסביר כיצד מתיישבת גרסת רחמין בדבר סיכום מחייב עם הדברים המיוחסים לעו"ד לנגה בתרשומת הפנימית של הבנק מאותה ישיבה, בדבר צורך באישור הדרגים הבכירים בבנק. לפי גרסת דוד רחמין, "הוא אמר את זה כדי לרכך את המצב" (שם, ש' 23).

אל מול דברי שגיא ולרר, כמו גם דברי דוד רחמין, עומדים דבריו של עו"ד לנגה, שאמר כי למעשה איננו זוכר מה הקריאה שגיא (פרו', ע' 126, ש' 7 ו-10). עו"ד לנגה העיד מן הזיכרון, על דרך הסברה, בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד הישיבות, ללא שהיתה בידיו תרשומת שערך בשעת הישיבות, אשר באמצעותה יכול היה לרענן את זיכרונו. לעומת זאת, נציגי הבנק באותה ישיבה שהעידו לפניי, גב' שגיא ומר לרר, העידו בצורה ברורה כי הדברים הובהרו. ההבהרה בדבר היעדר סמכות היא עקבית, בכל התרשומות, כפי שצוין לעיל, ואף דוד רחמין איננו מכחיש את הדברים. בנוסף, גם עו"ד לנגה מאשר בתצהירו, כי שגיא הדגישה כי הישיבה היא לצרכי משא ומתן וכי עליה להביא את הדברים לאישור (שורה 5 לסעיף 17 לתצהירו). אמנם בתצהיר טוען הוא, כי האישור שנדרש היה אישורו של אינגביר, והעניינים שהיה צורך לאשרם היו רק הנקודות שהועלו בישיבה. אך בהינתן זאת שעו"ד לנגה העיד כי איננו זוכר, והגב' שגיא ומר לרר מעידים מן הזיכרון כפי ש"הוקפא" בתרשומת הפגישה, שנערכה בזמן אמת, נראה כי יש להעדיף את גרסתם של מר לרר וגב' שגיא, אשר לפיה הובהר באותה ישיבה, שאין סיכום מחייב. כעולה מן האמור, לגרסה זו יש הד גם בעדותו של עו"ד לנגה, ומר דוד רחמין למעשה איננו מתכחש לה.

65.
מוצאת אני, אפוא, כי יש לייחס משקל רציני לתרשומות הבנק אודות תוכנן של הישיבות האמורות, ובפרט הישיבה מיום 14.2.10, אשר היא בלב המחלוקת. משתתפי הישיבה מצד הבנק, הגב' שגיא ומר אינגביר, העידו לפניי על תוכנה באופן העולה בקנה אחד עם האמור בתרשומת, וגרסתם לא נסתרה.

66.
עוד באשר לעדותו של עו"ד לנגה, בא כוחם של רחמין בהקפאת ההליכים – ראשית, עו"ד לנגה אישר כי למעשה, אין לו כל ידיעה אישית על מה שאירע בפגישה מיום 14.2.10, שכן לא נכח בה (פרו', ע' 121, ש' 10-12; ע' 127, ש' 31-32; סעיף 11 לתצהירו של עו"ד לנגה). מקומה של עדותו של עו"ד לנגה הינו, אפוא, כחלק מן הראיות הנסיבתיות שבהן מבקשים רחמין לתמוך את גרסתם, ולא עדות ישירה לאשר אירע בפגישה שבה, כנטען, גובשה ההסכמה. כאמור, בתצהירו הצהיר עו"ד לנגה, כי הוא זה אשר הציע לאחים רחמין לנסות ולהתפשר עם הבנק, ערב ההתמחרות, וכי בהמשך, לאחר הפגישה עם אינגביר ושגיא ביום 14.2.10, דיווח לו מר יאיר רחמין
, בשעה שהיה נוכח בבית משפט זה, לצורך הליך ההתמחרות, כי דוד רחמין הגיע להסכמה עם הבנק. לאחר מכן, לדבריו, שוחח בטלפון עם מר דוד רחמין, אשר דיווח לו על תמצית פרטי הסיכום. אחר ששמע את הדברים, הציג עו"ד לנגה בבית המשפט, במסגרת הדיון בעניין ההתמחרות, עמדה התומכת בהצעת הרכש שאושרה בסופו של דבר, עסקה במזומן שתאמה את עניינו של הבנק. בתצהירו סוקר עו"ד לנגה את הפגישה שבה השתתף בבנק ביום 22.4.10, שנעשתה, לדבריו, על מנת להעלות על הכתב את ההבנות שהושגו. עו"ד לנגה מציין, כי באותה פגישה אכן הדגישה גב' שגיא, כי הפגישה היא לצרכי משא ומתן על המחלוקות שנותרו, שכן עליה להביא את הנקודות שהועלו בישיבה לאישור מול מר אינגביר. עיקר המחלוקת באותה ישיבה נסב אודות סכום המינימום לבנק, כתוצאה ממכירת המקרקעין ופיצוי האחים רחמין, ודרישתו של הבנק לכיסוי החוב הפרטי על סך כ-8 מיליון ₪ בחשבון האחים רחמין. רחמין טוענים, כי עדותו זו של עו"ד לנגה, היא ראיה חשובה ומרכזית מטעמם.

67.
אינני סבורה כי תצהירו של עו"ד לנגה והדברים שהעיד בחקירתו בבית המשפט, מקימים ראיה משכנעת לקשירתו של הסכם מחייב בין רחמין לבין הבנק ביום 14.2.10. דומני, כי המרב שניתן להסיק מעדותו של עו"ד לנגה הוא, כי רחמין אמרו לו שהם מבינים שיש סיכום עם הבנק, שכן, כאמור, עו"ד לנגה לא העיד דבר על שאירע בישיבה בבנק מיום 14.2.10, שבה לא השתתף.

68.
עו"ד לנגה אף אישר, הן בתצהיר עדות ראשית והן בחקירתו, כי בישיבה שבה השתתף ביום 22.4.10, היה בין הצדדים פער משמעותי. עמד על כך עו"ד לנגה עוד בתצהירו, שם הסביר כי באותה ישיבה דרש הבנק, כי יובטח לו סכום מינימום שיתקבל בסופו של דבר. הבנק חשש שהמפרקים יסרבו לשלם לו מתוך תמורת המקרקעין כספים לכיסוי יתרת החובה בחשבון הפרטי על שם האחים רחמין (כ-8 מיליון ₪). אם כך יהיה, ואם יזכה הבנק את רחמין בפיצוי בסך 20 מיליון ₪ לסילוק כל הטענות ההדדיות, ייוותר בידי הבנק "בשורה התחתונה" סכום נמוך מכפי שהבנק סבור שראוי לו. דוד רחמין מצדו סירב להתחייב על סכום מינימום שיקבל הבנק, ולפיכך דרש הבנק את כיסוי היתרה בחשבון הפרטי (כ-8 מיליון ₪) (סעיף 17 לתצהיר; פרו', ע' 121, ש' 14-19; ע' 129 ש' 3-4 וש' 7-9; ע' 130, ש' 24-27). מחלוקת על סכום העולה על 8 מיליון ₪, היא מחלוקת משמעותית ביותר. גם עו"ד לנגה הסכים לכך, ובתשובה לשאלת ב"כ הבנק בעניין אמר: "אם אתה לא רוצה לקרוא לזה פינות, כי הסכום גבוה, אתה צודק. אני מסכים, הסכום גבוה" (פרו', ע' 127, ש' 12-13). אלא שבאותה נשימה גם טען, כי לטעמו היה סיכום.

69.
אין בידי לקבל את הדברים. פער בהיקף כזה, ככל שהוא הפער היחיד, איננו חסר בהסכם הניתן להשלמה על פי אומד דעת הצדדים. מדובר בחסר מהותי, היורד לשורשו של חוזה. ביסודו של כל חוזה הצעה וקיבול, גמירת דעת ומסוימות (סעיפים 1-2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). בהינתן הפער הקיים בין הצדדים באשר לחשבון הפרטי (8 מיליון ₪), פער שאיננו שנוי במחלוקת, לא אירע מפגש רצונות על דרך הצעה וקיבול; לא הוכחה מסוימות בדבר תוכן ההסכמה; וממילא, לא הוכחה גמירת דעת. אין מדובר בפרטים שניתן להשלימם על פי נוהג הקיים בין הצדדים, או נוהג מקובל בחוזים מסוג זה (סעיף 26 לחוק החוזים). מדובר בפרט שהוא בלב לבו של החוזה, שאיננו חוזה סטנדרטי, ולא נטען כי היה לו תקדים ביחסים בין הצדדים, או ביחסיו של הבנק עם מאן דהוא, והיקפו נכבד. היעדר הסכמה באשר לחוב שבחשבון רחמין, שולל תוקף מהסכמת ביניים, ככל שגובשה, ביתר הפרטים. כעולה מדברי עדי שני הצדדים, הכוונה הייתה לבחון אפשרות להגעה להסכם לסיום כל המחלוקות ההדדיות. הותרת המחלוקת אודות החשבון הפרטי פתוחה, על סדר היום, יורדת לבסיס ההסכמה ומסכלת אותה, ככל שזו היתה המחלוקת היחידה. מה גם, שכאמור, מצאתי כי הובהר לרחמין כי כל הסכמה שתגובש – ואשר לא גובשה – יש להביא בפני
הגורמים המוסמכים לאישור.

70.
זאת ועוד, אל מול עדותו של עו"ד לנגה, שכאמור, לא נכח כלל בפגישה מיום 14.2.10, עומדים דבריהם הברורים של נציגי הבנק אשר העידו לפניי, והתרשומות שנעשו בפגישות, המלמדים באופן ברור על היעדר הסכמה מחייבת; אל אלו מצטבר היעדר כל מסמך בכתב בזמן אמת, לרבות תרשומת עצמית או תכתובת של רחמין עם עורכי דינם, אודות ההסכמה הנטענת, ובכלל זה, היעדר הודעה לבית משפט הדן בעניין הקפאת ההליכים של נידר או לבית המשפט הדן בתובענתם של רחמין כנגד הבנק, אודות ההסדר הנטען. אל מול המכלול, לא נראה כי די באמירותיו של עו"ד לנגה בתצהירו ובעדותו, כי היה ברור לו שיש סיכום, תוך שהוא מאשר כי ידוע לו שהייתה מחלוקת בהיקף של 8 מיליון ₪, כדי לאושש את גרסת רחמין אודות סיכום שכזה, ואינני רואה בסיס לקבוע, כי סיכום כזה הושג.

התנהלות רחמין בהתמחרות כאינדיקציה להסכם עם הבנק

71.
לטענת רחמין, ההסכמה שגובשה בין דוד רחמין לבין אינגביר ושגיא ביום 14.2.10 היא שהביאה להצעה משופרת שהוגשה לרכישת המקרקעין, הצעת מזומן מטעם קבוצת רמי לוי –דן (נהור). לגרסת רחמין, להצעה זו היו הם שותפים, ואף תרמו לה בשווה כסף. הצעה ששיפרה את מצבו של הבנק, ומכאן לומדים הם, כי היה סיכום בין רחמין לבין בנק.

72.
דומה, כי רחמין לא הוכיחו את רכיביה העובדתיים של טענה זו, על חלקיה, כדבעי. מכל מקום, גם אילו הוכח כי אכן רחמין הינם חלק מקבוצת המציעים – אף כי לא הוצג כל מסמך חתום ובו סיכום כאמור, ואף שמר יאיר רחמין
אישר כי חברי קבוצת המציעים מתכחשים לחלקם של רחמין בה (פרו', ע' 73, ש' 12), וגם אילו הוכחה תרומתם של רחמין להצעה (לגרסאותיהם המתחלפות של רחמין בעניין ראו: פסקה 2 לע' 2 למכתב רחמין אל הבנק מיום 1.6.10, נספח כא לתצהיר שגיא; סעיף 136 לתצהיר יאיר רחמין
בדבר "הוספת כספים מהכיס במיליוני שקלים"; דברי מר דוד רחמין בעדותו (פרו', ע' 94, ש' 16-23); ודברי ב"כ רחמין בסיכומים בעל-פה ("הכוונה לא ששולם במזומן... הם נטלו על עצמם 11 מיליון" (פרו', ע' 226, ש' 19-20)) – אינני סבורה כי יש בכך כדי להוכיח כי בין רחמין לבין הבנק היה סיכום קודם שבגינו פעלו רחמין בהתמחרות כפי שפעלו. השגת מחיר משופר עבור מקרקעי נידר, משפרת במישרין את מצבם של רחמין עצמם, אשר הם וחברות שבשליטתם היו ערבים לחובות נידר, ואשר הם גם נמנים על נושי נידר. כלומר, גם אילו שוכנעתי, כי רחמין תרמו לשיפור ההצעה שהוצעה בדיון ההתמחרות מיום 14.2.10, לא היה בכך כדי ללמד על הסכמה שקדמה לכך עם הבנק, שכן לרחמין אינטרס ישיר ועצמאי בשיפור כזה, ופעילותם הנטענת סבירה והגיונית גם ללא שהסכם עם אינגביר ושגיא כנציגי הבנק עומד ברקע לה.

מכתב רחמין אל הבנק מיום 1.6.10

73.
המסקנה בדבר היעדר סיכום מחייב מיום 14.2.10 אף מתחזקת מעיון במסמך נושא תאריך 1.6.10. מסמך זה נשלח בשם רחמין, חתום בידי מר דוד רחמין, אל מר משה אינגביר
בעניין ההסדר (נספח ה' לתצהיר אינגביר). בעדותו, אישר עו"ד לנגה כי מסמך זה נשלח באישורו ובידיעתו (פרו', ע' 125, ש' 25). במסמך מפרטים רחמין את מתווה הצעתם, ומציינים בסופו כך: "...ונבקשכם לאשרה בהנהלת הבנק על מנת שנוכל להעלות את ההצעה לידי מסמכים בכתב שיחייבו את הצדדים". יודגש, כי מדובר במסמך שנשלח שעה שברקע עומדות תביעות משפטיות הדדיות בין הבנק לבין רחמין, כפי שהוגשו לבית משפט זה עוד בשנת 2009. נראה כי ב"אווירה המשפטית" ששררה בין הצדדים באותה עת, קשה מאוד להסביר את האמור במסמך זה, שלא כהכרה בכך שבין הצדדים אין עדיין הסכמה מחייבת, וכי מוצעת הצעה לסילוק הדדי של מלוא המחלוקות, על מנת שתובא לאישור הנהלת הבנק.

74.
רחמין מבקשים לבסס טיעון אודות קיומה של הסכמה מחייבת על כך, שלקראת סוף המסמך נרשם: "משכך, מועלת על הכתב ההסכמה דלעיל...". אינני סבורה כי די במילה זו, כדי להוציאו מידי פשוטו, והוא כי רחמין הודו במסמך, בזמן אמת, כי בין הצדדים אין הסכמה מחייבת. מדובר במסמך הנושא את הכותרת "מבלי לגרוע מזכויות – לצרכי מו"מ בלבד"; בתחילת המסמך, במספר מקומות, נרשם כי עניינו ב"הצעה שהתגבשה"; בסופו נרשם כי מבוקש "לאשרה בהנהלת הבנק על מנת שנוכל להעלות את ההצעה לידי מסמכים בכתב שיחייבו את הצדדים ובהתאם ניתן יהיה להגיש הודעה מתאימה לתיק התביעה המתנהל בבית המשפט המחוזי". הצטברות כל אלו מלמדת בבירור, כי באותו שלב קיבלו רחמין את גרסת הבנק, כי בין הצדדים לא השתכללה הסכמה מחייבת במתכונת האמורה במסמך.

75.
בחקירתם הנגדית הוצע לרחמין להסביר את העולה מהמכתב מיום 1.6.10, הסותר את טענתם עתה בדבר קיומה של הסכמה מחייבת כבר מיום 14.2.10. תחילה, הופנתה השאלה אל מר דוד רחמין, במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני מטעמם בתביעת רחמין, שם נמנע מר דוד רחמין מליתן הסבר של ממש לתהייה, וטען כי הבנק חזר בו לאחר שהתפוצצה פרשת הולילנד (פרו' מיום 7.12.11, ע' 4 ש' 28 עד ע' 5, ש' 11). ברי, כי ההסבר שלפיו הבנק חזר בו לאחר שהתפוצצה פרשת הולילנד, לא יכול ליתן טעם לבחירתם של רחמין עצמם להתבטא במסמך מיום 1.6.10 באופן המלמד על כך שלא קיימת הסכמה מחייבת באותו שלב. בדיון בתיק העיקרי, השיב מר דוד רחמין כי עשה את הדברים בתום לב, ויכול להיות שבטיפשות, וייתכן שהיה עליו להתייעץ עם עורכי הדין (פרו', ע' 90, ש' 6-12). צודק ב"כ הבנק, כי העובדה שבדיון מיום 7.12.11 לא יכול היה מר רחמין לתת הסבר של ממש לשאלה, וכי בדיון כעבור שנתיים, ביום 17.10.13, ניתן מענה, אומרת דרשני. ואם בכך לא די, הרי שבהמשך העיד עו"ד לנגה, בניגוד לטיעונו של מר דוד רחמין, כי ראה את המכתב שמיום 1.6.10 לפני שנשלח (פרו', ע' 123, ש' 29-32), וכן העיד כי אישר לרחמין את הוצאת המכתב (פרו', ע' 125, ש' 24-25). אף נתון זה מלמד על קושי בהסבר שניתן למשלוח המכתב, שלפיו יתכן שהיה צורך להתייעץ עם עורכי דין, וכי יכול להיות שנעשה בטיפשות, כאשר גרסתו של עו"ד לנגה היא שהמכתב נשלח לאחר התייעצות אתו ובאישורו.

76.
באותו הקשר, כאשר התבקש עו"ד לנגה להסביר כיצד אישר את הוצאתו של מסמך זה, אשר ממנו עולה כי ברור היה לרחמין כי יש צורך באישורים פנימיים בבנק על מנת שיתגבש הסדר, השיב הוא, כי לטעמו הייתה הסכמה בין הצדדים, אולם "...הצורך הפרקטי, או המשפטי, או הבנקאי, באישורים נוספים, מבחינת מה שאני מבין, ממה שכתוב פה וממה שאני זוכר, גם היה ברור" (פרו', ע' 124, ש' 5-10). אמנם, בהמשך חקירתו נמנע עו"ד לנגה מלאשר, כי היה ברור שהאישורים הנחוצים בבנק אינם קיימים באותו שלב. אולם דבריו, כפי שצוטטו לעיל, עולים בקנה אחד עם האמור במסמך מיום 1.6.10, שנשלח, כפי שאישר עו"ד לנגה, לאחר שעיין בו ואישר את הוצאתו. הם אף עולים בקנה אחד עם ההבהרות העקביות בפגישות מצד הבנק, כפי שהן מפורטות בתרשומות הפגישות וכפי שהעידו עליהן אנשי הבנק, כי נדרשים אישורים פנימיים בבנק וכי לא קיימת הסכמה המחייבת את הבנק.

77.
טענה נוספת שהועלתה מצד רחמין בהקשר זה היא, כי יש לזקוף לחובת הבנק את אי העדת עו"ד שפירא, אשר ייצג את הבנק בדיון ההתמחרות מיום 14.2.10. בתצהיר דוד רחמין הועלתה טענה, כי לאחר הפגישה בבנק, דיווחו הצדדים לבאי כוחם בבית המשפט בדבר ההסכמות שהושגו (סעיף 10 לתצהיר). אין חולק, כי ב"כ הבנק באותו עניין היה עו"ד שפירא. במהלך חקירתו הנגדית הוסיף דוד רחמין וטען, כי במהלך ההפסקה בדיון ההתמחרות, התקשר עו"ד שפירא לבנק, ואזי שינה את עמדתו בהליך, כך שתמך בעסקה בה תמכו רחמין ואף לחץ את ידו של דוד רחמין (פרו', ע' 105, ש' 18-19). עו"ד שפירא לא העיד לפניי בהליכים אלו. לטענת רחמין, יש לזקוף לחובת הבנק את אי העדתו של עו"ד שפירא וללמוד מכך, כי לו היה מעיד, הייתה עדותו פועלת לרעת הבנק (ע"א 465/88

הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו
, פ"ד מה(4)651, 654 (1991)).

78.
אינני סבורה כי אי העדת עו"ד שפירא מטעם הבנק מקימה הנחה לרעת הבנק, או לטובת רחמין. ראשית, כפי שמציין הבנק בצדק, עו"ד שפירא לא נכח בפגישה בבנק, שבה, לטענת רחמין, הושג הסיכום. כלומר, אין מדובר באדם, שעל פי הנטען, יש לו ידיעה אישית לגבי מה שאירע בפגישה. שנית, חלק ניכר מן הגרסה המועלית בכל הנוגע לעו"ד שפירא, מטעם רחמין, לא הוזכרה כלל בתצהירי רחמין, אלא חודשה במהלך החקירה הנגדית. במידה מסוימת, אינה עולה גרסה זו בקנה אחד עם הגרסה כפי שהועלתה בתצהיר העדות הראשית. כך, כעולה מתצהיר העדות הראשית, הטענה הייתה כי ההנחיות לעורכי הדין של הצדדים (ובהם עו"ד שפירא מטעם הבנק) ניתנו בעת שגובשה ההסכמה עם מר דוד רחמין ובנוכחותו בתל אביב, בסמוך לשעה 12:00 (סעיף 19-20 לתצהיר דוד רחמין). לעומת זאת, בחקירה הנגדית הועלתה טענה, כי השיחה בין הבנק לבין עו"ד שפירא באמצע הדיון בבית המשפט בירושלים, נעשתה לאחר שעו"ד שפירא ביקש הפסקה, אשר במהלכה שוחח עם נציגי הבנק בטלפון ולאחריה לחץ את ידו של מר דוד רחמין, כלומר בשעה שזה כבר הגיע לבית המשפט בירושלים לאחר שתמה הפגישה בתל אביב. שיחה זו היא, כנטען, הביאה לשינוי גישתו של עו"ד שפירא לעסקאות שעמדו על הפרק (פרו', ע' 105, ש' 18-19). כך או אחרת, הבנק העיד מטעמו את שני האנשים שהיו נוכחים בפגישה מיום 14.2.10. אינני סבורה כי הדברים שהעידו רחמין מפי השמועה ועל דרך הסברה, באשר למודעותו של עו"ד שפירא בכל הנוגע להסדר הנטען, חייבו את הבנק להעיד את עו"ד שפירא, בוודאי לא במידה המקימה הנחה ראייתית נגד הבנק בשל אי העדתו.

79.
מסקנה זו מתחזקת נוכח המתכונת שבה הועלו הטיעונים הנוגעים לעו"ד שפירא בעת שהוגשו התצהירים. עו"ד שפירא לא הוצג כדמות מרכזית בעניין, ובוודאי לא כאדם בעל ידיעה אישית באשר לתוכן הפגישה בין דוד רחמין לבין אינגביר ושגיא. ההתרחשות בבית המשפט המחוזי בירושלים ולחיצת היד, לא נזכרו בתצהירי רחמין. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי ניתן לייחס משקל נכבד לאי העדתו של עו"ד שפירא מטעם הבנק, בוודאי לא משקל שיש בכוחו להטות את הכף לטובת טענות רחמין, בהינתן מכלול הראיות, כפי שנותחו לעיל.

80.
מסקנתי היא אפוא, כאמור לעיל, כי גרסת רחמין בדבר הסכם מיום 14.2.10 לא הוכחה, וכי פגישתו של מר דוד רחמין עם נציגי הבנק אינגביר ושגיא באותו יום לא הסתיימה בהסכמה, אלא בפערי עמדות של ממש, אשר בגינם לא הובאו תוצאות השיחה לאישור הגורמים המוסמכים בבנק.

טענות רחמין בעניין תום ליבו של הבנק

81.
לטענת רחמין, גם אם תתקבל גרסת הבנק, כי בפגישה מיום 14.2.10 לא גובשו הסכמות, אזי מדובר בהתנהלות שלא בתום לב מצד הבנק, אחר שנציגי הבנק בפגישה לא פעלו בעקבותיה להעלאת הצעת רחמין לדיון בפני
הוועדה המוסמכת בבנק, אך השלו את רחמין לסבור, כי כך הם פועלים. בהקשר זה אף נטען, כי הבנק פעל בחוסר תום לב, כיוון שלא יידע את רחמין בכתב בעמדתו, כי אין סיכום מחייב. לעניין זה מבקשים רחמין להפנות להלכות, אשר על פיהן חובת תום הלב מחייבת צד לחוזה בהתנהגות "המגשימה את הציפיות של הצד האחר" (סעיף 67 לסיכומי רחמין הראשונים).

82.
אינני סבורה כי הוכח חוסר תום לב מצדו של הבנק. כפי שפורט, סבורני כי בפגישה מיום 14.2.10 נאמר לדוד רחמין, כי אין כל הסכם וכי על רחמין להחליט בינם לבין עצמם כיצד לפעול בכל הנוגע לרכישת המקרקעין, ללא ציפיות להסדר עם הבנק. כלומר, הבנק הבהיר את עמדתו לרחמין. לא היה מקום לציפייה מצד רחמין, הסותרת את מה שהובהר להם. ואכן, רחמין כלל לא טענו ולא הצהירו כי הייתה להם ציפייה שאינגביר או שגיא יעלו את הצעתם לפני הוועדה המתאימה בבנק. טענתם לא הייתה לציפייה, אלא להסכמה מחייבת, שכאמור לעיל, מצאתי כי לא נתגבשה. בחקירתו הנגדית הבהיר אינגביר, כי לא העלה לדיון לפני הוועדה המוסמכת הצעה בעניינם של רחמין ונידר, משום שהצעתו של מר דוד רחמין לא הייתה מקובלת עליו, ואילו עמדתו שלו, לא הייתה מקובלת על מר רחמין. הוא הטעים, כי אילו הסכים דוד לפירעון של מלוא החוב לבנק, תוך ויתור על 20 מיליון ₪ לטובת נידר, ברוח מה שהעלה אינגביר בפגישה, היה העניין מועלה לפני דרגים בכירים יותר בבנק, לצורך קבלת אישור. אולם אחר שדוד לא הביע הסכמה להצעה זו, לא הועלה העניין לאישור (פרו', ע' 176, ש' 6-8 ו-16-19). כך גם העידה שגיא, כי בעקבות הפגישה ביום 14.2.10, לא נקטה מהלך להעלאת ההצעות שעמדו על הפרק לדיון לפני ועדה מוסמכת, משום שלא ראתה את הצעת רחמין ככזו הראויה לדיון (פרו', ע' 151, ש' 18).

83.
אינני מוצאת כי הבנק נהג, אפוא, בחוסר תום לב, בכך שה"ה אינגביר ושגיא לא הביאו הצעה לאישור הוועדה המוסמכת בבנק, לאחר הפגישה מיום 14.2.10. כאמור, באותה פגישה, לא הגיעו אינגביר ושגיא להבנה עם מר דוד רחמין. מתכונת הפתרון שנראתה לאינגביר ככזו שניתן להמליץ עליה, לא הייתה מקובלת על רחמין; מתכונת הפתרון שנראתה לרחמין ככזו שיש להמליץ עליה, לא הייתה מקובלת על אינגביר ושגיא. במצב דברים זה, אינני סבורה כי חובת תום הלב מחייבת את אינגביר ושגיא להעלות את הצעתם של רחמין או את הדברים שהציג אינגביר, בפני
הוועדה המוסמכת בבנק לאישור. לא נטען ולא הוכח כי אינגביר או שגיא אמרו שיפעלו באופן זה או שרחמין ציפו למהלך כזה. כמו כן, אינני סבורה כי חובת תום הלב חייבה את הבנק ליידע ולהבהיר לרחמין, גם בכתב, כי לא גובשה הסכמה. שוכנעתי כי הדברים נאמרו בעל פה במספר הזדמנויות, גם לאחר הפגישה מיום 14.2.10, ובסמוך לאחר שנשלח מסמך כתוב מצד רחמין, הבהיר נציג הבנק בכתב שאין סיכום מחייב (ע' 2 בנספח ו' לתצהיר אינגביר). לא נראה כי יש עילה להשית על הבנק חובה לחזור ולהעלות על הכתב את שנאמר בעל פה, בכל הנוגע לאי גיבוש הסכמה.

84.
אין לקבל אף את הטענה לאחריותם האישית של נתבעים 2 ו-3. בסיכומיהם טוענים רחמין, כי מוטלת חובה אישית על מי שמנהל משא ומתן מטעם צד, לנהלו בתום לב, ואם מופרת החובה, ניתן לחייבו אישית בתשלום פיצויים. נוכח כך, כנטען, קמה אחריות אישית לנתבעים 2 ו-3, שפעלו, כנטען, שלא בתום לב. משלא נמצא פגם בהתנהלות הבנק, באמצעות אינגביר ושגיא, במשא ומתן מול רחמין, ובתום לבו של הבנק, ממילא גם אין מקום לקבוע כי נציגי הבנק פעלו שלא בתום לב.

85.
בהקשר זה טען ב"כ הבנק, כי הטענה בדבר חוסר תום לבם של נציגי הבנק חורגת מגדרי המחלוקת העולה מכתבי הטענות. על פי טענה זו, הסעד שהתבקש נגד אינגביר ושגיא, כפי שהוגדר בין הסעדים שהתבקשו בתביעת רחמין, נוסח כך: "לחילופין וככל שייקבע שהבנק אינו מחויב לסיכום שהגיעו בשמו נציגיו הבכירים עם התובעים, לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 אישית בנזקיהם של התובעים" (סעיף ח' בכתב התביעה; וכן ראו שם, סעיפים 3, 91 ו-114). בכתב ההגנה הודיע הבנק, כי הוא מאשר בכל מקרה, מראש ובדיעבד, את פעולותיהם של אינגביר ושגיא בעניין העומד על הפרק (ראו, למשל: סעיפים 35 ו-108-109 לכתב ההגנה). כלומר, בהינתן המתווה שנקבע בכתבי הטענות, לא ניתן היה להגיע למסקנה, כי הבנק איננו מחויב לסיכום שהגיעו בשמו אינגביר ושגיא, וממילא לא היה מקום להידרש לסעד החלופי הנועד לסיטואציה זו, שלא יכולה להתרחש, נוכח עמדת הבנק בכתב ההגנה.

86.
אחר שמצאתי כי לא הוכחה עילה נגד הנתבעים האמורים, נראה כי אין צורך להידרש לטענה זו. עם זאת, כיוון שהעניין הועלה גם במסגרת בקשה לסילוק על הסף, אשר נדחתה מחמת מועד הגשתה, אבהיר: הלכה למעשה, נראה כי ניתן למצוא בכתב התביעה, אף אם לא בצורה מפורטת וברורה, טענה עצמאית כנגד שגיא ואיגביר, בגין אופן ניהול המשא ומתן, ולא רק בשל מצג שווא של פעילותם כשלוחי הבנק, כנטען (ראו: סייפת סעיף ח' לסעדים). לפיכך, לא היה מקום בזמנו לסילוק על הסף, אף אילו הועלתה הבקשה בשלב המתאים, ואין העניין חורג מגזרת המחלוקת בין הצדדים, כפי שנתחמה בכתבי הטענות. עם זאת, כיוון שלגוף הדברים לא הוכחה פעילות פסולה, נדחית הטענה בדבר חוסר תום לבם של נציגי הבנק לגופה.

87.
טענת חוסר לב נוספת שעלתה נגד הבנק, שלובה בטענה בדבר ניגוד עניינים שהוסתר – רחמין טוענים, כי הבנק פעל בחוסר תום לב כאשר הסתיר מהם, כי הוא שותף בפרויקט מתחרה, סמוך למקרקעי רחמין. כיוון שכך, היה הבנק במצב של ניגוד עניינים והסתיר מידע מהותי, שלא בתום לב. בגין זאת, לטענת רחמין, זכאים הם לפיצויים בשיעור הסיכום הנטען מיום 14.2.10, ולחלופין, בסכום על פי אומדנה.

88.
ראשית, מקובלת עלי עמדת הבנק, כי מקומה של טענה זו במישור היחסים בין הבנק לבין נידר, כאשר בין רחמין לבין בנק לא נראית יריבות בעניין. שנית, בתצהיר מטעם הבנק, ציין מר דוד אביטל, ותצהירו לא נסתר, כי רחמין ידעו את העובדות הנוגעות לזיקתו של הבנק לפרויקט הסמוך (סעיף 68 לתצהיר אביטל). במצב זה, לא ניתן לטעון לחוסר תום לב בגין אי יידוע רחמין, במה שכבר ידעו. בהקשר זה יודגש, כי לרחמין ניתנה הזדמנות להגיש תצהירים בתגובה לתצהירי הבנק (ראו: ע' 8 להחלטה מיום 3.4.12), אך בהודעה מיום 26.2.13 הודיעו כי אינם מגישים תצהירי תשובה. רחמין לא פירטו, לא בתצהיריהם הראשונים ואף לא בהמשך, כיצד ומתי התברר להם כי לבנק זיקה לפרויקט סמוך, את פרטי הזיקה, ומה נעשה עת התגלתה הזיקה. על כך יש להוסיף את טענותיו הנוספות של הבנק מפי מר דוד אביטל בתצהירו, שלא נסתרו, כי אין קשר בין החזקות הבנק, לבין הטיפול ברחמין ובנידר; כי אילו לבנק היה אינטרס להכשיל את נידר, לא היה מעניק לה אשראי למימון רכישת המקרקעין, וכי הנזק שעלול היה להיגרם לבנק מהכשלת נידר היה עצום, כך שלא יעלה על הדעת כי יפעל באופן זה; וכי בפועל, מקבלי ההחלטות באשר לנידר היו מנותקים מהגורמים בבנק המטפלים בהחזקותיו הריאליות, וההחלטות בעניין נידר התקבלו ללא קשר לנושא אחר. בהקשר זה אף ציין מר אביטל, ראש ענף ירושלים והדרום בסקטור קבלנים – מערך הנדל"ן בבנק לאומי, אשר היה הגורם האחראי בבנק על העסקה שביסוד ההליכים שלפניי, כי מר יאיר רחמין
הוא זה אשר סיפר לו כי הבנק שותף בפרויקט סמוך, וכי לו עצמו לא היה כל קשר לפעילות זרוע ההשקעות של הבנק (פרו', ע' 212, ש' 8-9).

89.
יצוין, כי בפועל נראה, כי רחמין אינם גורסים כי המערכת ההסכמית עם הבנק אינה רצויה להם בשל ניגוד העניינים הנטען. כפי שהוצג בפני
מר יאיר רחמין
בחקירתו (פרו', ע' 44), למעשה, בתביעה שהגישו רחמין נגד הבנק בת"א 4589-09-10 (נספח ו'1 לתצהיר שגיא) עתרו הם, בין היתר, לאכיפת ההסכמים שחתמו הם עם הבנק ביום 15.4.08 (ההסכמים שנחתמו הם כתב ההתחייבות והסכם הנחיתות). לכך עתרו, אף שכעולה מן התביעה, אשר במסגרתה אף נטען נגד "ניגוד העניינים" של הבנק בגין מעורבות בפרויקט סמוך, שלטענת רחמין לא היה ידוע להם (סעיפים 55-58 שם). כמו כן העיד מר יאיר רחמין
, כי גם כיום עודנו רוצה לאכוף על הבנק את המכתב מיום 15.4.08 (פרו', ע' 57, ש' 18-19). כלומר, רחמין חפצו וחפצים באכיפת המשך היחסים עם הבנק, אף שטענת ניגוד העניינים שבפיהם ידועה להם. התנהלות זו מקשה על טענה לנזק עקב אי ידיעת ניגוד העניינים, כביכול.

90.
על יסוד כל האמור הנני קובעת, כי לא הוכחה טענת רחמין בדבר חוסר תום לב מצדו של הבנק בהסתרת ניגוד העניינים הנטען, ואף לא הוכחו נזקים בגין כך.

טענת רחמין בדבר זכות קניינית במקרקעין או בכספים שהתקבלו תמורתם

91.
לטענת רחמין בסיכומיהם, אם תידחה טענתם כי אין הם חבים בכיסוי יתרת החובה שבחשבון רחמין, אזי יש לקבוע כי הם בעלי זכות קניינית או מעין קניינית במקרקעין, מכוח דיני הנאמנות והשליחות. זכות נטענת זו הינה שוות ערך לזכויות הבנק במקרקעין (באמצעות המשכנתא) או בכספי תמורתה, וזאת מכוח זכות עקיבה בכסף, על גלגוליו.

92.
משנדחתה גרסת רחמין ונקבע, כי חייבים הם בכיסוי יתרת החובה שבחשבון רחמין, יש להכריע בטענה חלופית זו. יוער, כי לא מצאתי כי טענה חלופית זו נטענה בכתב התביעה בתביעת רחמין, אלא רק בסיכומים. עם זאת, הבנק לא טען כנגד כך, אלא השיב לטענה לגופה, ובהתאם, אדון בה לגופה.

93.
על-פי הטענה, הכספים שהוזרמו לחשבון רחמין שימשו לתשלום 8 מיליון ₪ בגין רכישת המקרקעין. נוכח כך טוענים רחמין, כי הם בעלי "זכות קניין שביושר" במקרקעין. לטענתם, בהיות הבנק נושה מובטח במקרקעין, ולאחר שהמחו לבנק, לטענתם, את זכותם לדרוש את הכספים מנידר, קמה להם עתה זכות שביושר לדרוש את הכספים מהבנק. לפי טענה זו, הכספים הוחזקו על ידי הבנק כשותף נאמן עבורם עד לפירעון ההלוואה אליו. רחמין טוענים, כי במישור הקנייני קמות להם זכויות שביושר במשכון, ממנו נובעת זכות עקיבה בקרקע, או בכספים על גלגוליהם, שהשקיעו בחברה ביחד עם המימון של הבנק, בהיותם שותף מממן. מכוח כך גורסים רחמין, כי זכאים הם לזכויות במקרקעין עצמם ובכספים שהתקבלו אצל הבנק ממכירתם.

94.
אין לקבל טענה זו. לא מצאתי כי טענותיהם האמורות של רחמין מקימות להם זכות במקרקעין או בכספים שהתקבלו אצל הבנק ממימוש המשכנתא שנרשמה על המקרקעין. כפי שמציין הבנק, רחמין לא הציגו תימוכין של ממש לטיעוניהם, למעט דברים שהוצהרו בעלמא ושאינם עולים בקנה אחד עם מסמכים כתובים עליהם חתמו רחמין. לימין הבנק עומדים כתב הנחיתות וכתב ההתחייבות שחתמו רחמין מאפריל 2008, שם הכפיפו והנחיתו רחמין במפורש את כל זכויותיהם הנטענות, לזכויותיו של הבנק. לפיכך, ככל שהיה בסיס לטענת רחמין, כי הם שותפים עם הבנק במימון רכישת המקרקעין בידי נידר, אין יכולים הם לבוא בתביעה כלפי הבנק בגין כספים אלו, לנוכח האמור בכתב ההתחייבות ובכתב הנחיתות, כפי שנעשו באפריל 2010.

95.
עוד מפנה הבנק, ובדין, לבקשת הקפאת ההליכים של נידר, שם צוין, ולווה בתצהירו של מר יאיר רחמין
, כי הנושים המובטחים של נידר הם אך ורק הבנק ובנק פועלים, ואילו החובות לבעלי השליטה הם "חובות בלתי מובטחים" (ראו: סעיפים 36.1 ו-39 לנספח ל"ט לתצהיר שגיא). דברים אלו מתנגשים התנגשות מצח עם טענתם האמורה של רחמין, להיותם בעלי זכויות הגוברות על אלו של הבנק במקרקעין או בתמורה שהתקבלה ממכירתם. לפיכך, דין טענת רחמין להידחות.

חיוב בריבית פיגורים

96.
בתובענתו עתר הבנק לחיוב רחמין ביתרת החוב העדכנית בחשבון רחמין ביום 1.7.09, בצירוף ריבית פיגורים מרבית על סכום זה, "הנהוגה מפעם לפעם אצל הבנק בחשבונות מסוג חח"ד, המצטברת לקרן בסוף כל רבעון קלנדרי", וזאת החל מיום 1.7.09 ועד ליום התשלום בפועל. בתובענה צוין, כי שיעור הריבית המרבית עומד החל מיום 26.3.09 על 11.6% בשנה.

97.
לטענת רחמין, אין לחייבם בריבית זו, משום שמדובר בדרישה הלוקה בחוסר תום לב קיצוני, שכן הבנק עצמו סבר שמדובר בחוב של נידר, ולא של רחמין, כך שלרחמין הייתה טענה לגיטימית לאי פירעון החוב. בהקשר זה אף מוזכר, כי בחלק מן התקופה חסו רחמין תחת "הקפאת הליכים אישית" בגין כל חוב כספי אותו העבירו לנידר.

98.
אף שמדובר בהגדלה ניכרת של סך החוב מכוח הריבית, אינני סבורה כי קיימת עילה משפטית למנוע מן הבנק את שהוא זכאי לו מכוח ההתקשרות החוזית ביןה צדדים. ראשית, מדובר בטענה שלא הועלתה בבקשת הרשות להגן מטעמם של רחמין, כעילה לאי חיוב בריבית פיגורים. שנית, כאמור לעיל, אינני סבורה כי הטענה כי יתרת החובה בחשבון רחמין, היא חוב של נידר, היא טענה בת-קיום. הטענה נדחתה, כפי שפורט לעיל, ואין ספק שמרגע שהגיש הבנק את תביעתו נגד רחמין, גלוי היה וידוע להם כי עמדת הבנק היא, כי מדובר בחוב אישי שלהם, ולא של נידר, וכי הבנק עומד על פירעונו של החוב. אף לא הוכח בפני
י כי מדובר בחוב אשר חסה תחת "הקפאת הליכים אישית". לפיכך, משנמנעו רחמין מלפרוע את החוב, קמה וניצבת ההוראה חוזית המחייבת אותם בריבית פיגורים בגין יתרת החובה. אין לראות בעמידה על זכות חוזית, משום חוסר תום לב

(ראו, למשל: ע"א 1756/11

עו"ד חבה נ' בנק הפועלים בע"מ
(פורסם במאגרים, 8.4.13).

99.
עם זאת, ובכל הנוגע לשיעור הריבית, אינני סבורה כי הבנק זכאי דווקא לריבית בשיעור של 11.6% לשנה. כאמור, הסעד אותו ביקש הבנק הוא ריבית פיגורים "הנהוגה מפעם לפעם אצל הבנק בחשבונות מסוג חח"ד, המצטברת לקרן בסוף כל רבעון קלנדרי", תוך ציון כי החל מיום 26.3.09 עומדת זו על 11.6%. כעולה מסעיף 55 לתצהירה של הגב' שגיא, שיעורה של ריבית זו משתנה חדשות לבקרים. הבנק לא הוכיח, כי חלה עליה בשיעור זה מאז, כך שאין הוא זכאי לריבית בשיעור גבוה מזו שהוכיח. מנגד, גם אין הוא זכאי לריבית בשיעור הגבוה מזה שדרש בכתב התביעה – הלוא הוא שיעור הריבית הנהוג מפעם לפעם אצל הבנק. בהתאם, יחויבו רחמין בריבית פיגורים כאמור, אלא שזו תהא בשיעור הנוהג מפעם לפעם אצל הבנק, כאמור, ובלבד שלא תעלה על 11.6% לשנה.

בטרם סיום – בקשות רחמין לאחר השלמת הסיכומים

100.
לאחר שהושלמו טיעוני הצדדים והסיכומים בכתב ובעל פה, כולל השלמות טיעון, פנו רחמין לבית המשפט בשתי בקשות: בקשה מיום 29.12.13 בדבר פיצול סעדים, ובקשה מיום 20.1.14 לעיון מחדש בהחלטה מ 6.5.13, באשר למסמכים שכללו רחמין ב"תיק מוצגים" מטעמם. בטרם סיום, אשלים דיון בשתי בקשות אלו.

101.
בקשת רחמין לפיצול סעדים

– לטענת רחמין, שתי טענות בפיהם כלפי הבנק. האחת, מתבססת על ההסכם מיום 14.2.10 שבמסגרתו, כנטען, סולקו הטענות ההדדיות, תוך שהבנק מתחייב לפצות את רחמין בסך של 20 מיליון ₪. על-פי הטענה האחרת, בהתנהלותו גרם הבנק לקריסת נידר ולנזקים ישירים לרחמין עצמם. על-פי הנטען, קיימת סתירה בין הטענה לשכלולו של הסכם לסילוק סופי של התביעות ההדדיות, לבין העלאת טענות נוספות נגד התנהלות הבנק עד לאותו מועד, ומכאן הבקשה לפיצול סעדים. הבנק מצדו התנגד לבקשה, תוך שהצביע על כך שמדובר בניסיון לפצל להליך אחר סעדים שנתבעו במפורש בכתב התביעה, ואשר היו חלק מיריעת המחלוקת שנפרשה והתבררה בתיק זה.

102.
אכן, בפתח תובענת רחמין מבקשים הם כי בית המשפט יצהיר, כי ההסכם שערכו עם הבנק ביום 14.2.10, שריר וקיים. אך בצד סעד זה גם התבקש בית המשפט להצהיר, כי בהתנהלותו גרם הבנק לרחמין נזק של עשרות מיליוני שקלים, ולכן חובם הנטען של רחמין כלפי הבנק צריך להיות מקוזז מחובו של הבנק כלפיהם. הסעדים הנזכרים בבקשת הפיצול ככאלה שיש לברר רק אם תידחה הטענה בדבר השתכללות ההסכם מיום 14.2.10 כלולים אפוא בכתב התביעה. בנוסף, הטענות בדבר הפסול שבהתנהלות הבנק קודם ליום
14.2.10 ולאחריו, היו חלק מן המסכת העובדתית שנפרשה בעדויות שבאו בפני
י, הועלו בסיכומים, ואף הוכרעו לעיל.

103.
במצב זה, מיצו רחמין את תביעתם בכל הנוגע לטענותיהם בדבר זכותם לסעדים בגין התנהלות הבנק כפי שפורטה בכתב התביעה. אין הצדקה לחרוג מן הכלל לפיו יש למצות סעדים בהליך ואין לאפשר פיצול סעדים, אחר שלא הוכחו כל נסיבות חריגות המצדיקות זאת. בפרט אמורים הדברים נוכח השלב המאוחר של הדיון שבו הוגשה בקשת הפיצול – לאחר שתמה ונשלמה שמיעת הראיות, הוגשו הסיכומים ונשמעו השלמות הטיעון. בנסיבות שתוארו, אין מקום להתיר לרחמין לפצל את סעדיהם, כך שהבקשה לפיצול סעדים נדחית.

104.
בקשת רחמין לעיון מחדש בהחלטה מיום 6.5.13, כי מוצגים שלא נזכרו בתצהירי רחמין, אך נכללו ב"תיק מוצגים", אינם חלק מחומר הראיות

– בקדם המשפט המסכם אשר התקיים ביום 6.5.13, ציין ב"כ הבנק, כי מסמכים שונים שהוגשו בד בבד עם הגשת התצהירים, אינם חלק מחומר הראיות המחייב בשלב זה, שכן לא הוזכרו כלל בתצהירי רחמין. ב"כ הבנק הוסיף והטעים, כי "אם בשעה שייחקרו לקוחותיי, הם יוגשו באמצעותם, נתייחס לדברים בשעתם" (פרו' מיום 6.5.13, ע' 12, ש' 22). בתגובה ציין ב"כ רחמין, כי מדובר במסמכים שהתקבלו מן הבנק בגילוי מסמכים ורחמין לא יכלו להצהיר עליהם. הם צורפו לתיק המוצגים, כך הובהר, כדי לייעל את ההליך.

105.
אחר שהושמעו הטיעונים הוחלט, כי מסירת המסמכים בידי הבנק במסגרת גילוי המסמכים, איננה מכשירה את המסמכים כראיה, כך שאין הם חלק מחומר הראיות. עוד הובהר, כי אם וכאשר יוגשו באמצעות נציגי הבנק, ניתן יהיה להתייחס לדברים לגופם. כן הוצע לצדדים להידבר מבעוד מועד, על מנת לחסוך בזמן במהלך שמיעת הראיות. בגין החלטה זו, הגישו רחמין ביום 20.1.14 "בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 6.5.13". על פי הנטען בבקשה, מדובר במסמכים שצורפו לתצהיר, שכן בעמוד השער לתיק המוצגים נכתב, כי רחמין "מתכבדים להגיש תיק מוצגים מטעמם, כחלק בלתי נפרד מתצהירי העדות הראשית מטעמם". עוד נטען, כי אחד המוצגים (מוצג 27) הוזכר בידי מר יאיר רחמין
במהלך חקירתו הנגדית (פרו', ע' 74, ש' 19).

106.
אחר שעיינתי בתשובה לבקשה ובתגובה לה, נראה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שטוען הבנק, הבקשה איננה מצביעה, ולו לכאורה, על עילה ל"עיון מחדש", והיא הוגשה בשיהוי ניכר לאחר השלמת שמיעת הראיות והסיכומים. שיהוי זה מקשה על היענות לבקשה, אף אילו סברתי כי יש בה טעם לגופה. לגוף העניין, כפי שמסכימים ב"כ שני הצדדים, בכפוף לחריגים שאין טוען להם במקרה דנן, ראיות מוגשות על ידי עדים או מצהירים, ולא בדרך אחרת. המסמכים המדוברים לא הוגשו לא על ידי עדים ולא על ידי מצהירים. הציטוט שעליו מבקשים רחמין לסמוך את טענתם, כי המוצגים הוגשו "כחלק בלתי נפרד מתצהירי העדות הראשית", אינו אלא ציטוט מדברי בא כוחם, ולא מתצהיר מטעמם, אשר בו, ורק בו, ניתן למצוא עוגן לצירוף מסמכים כראיה. יתר על כן, בדיון מיום 6.5.13 לא טען כלל בא כוחם של רחמין, כי המסמכים מצורפים לתצהירים כראיה מכוח דבריו שלו במסמך המלווה את תיק המוצגים. תשובתו לטענת הבנק בעניין זה היתה, כי מדובר במסמכים שרחמין קיבלו מהבנק עצמו, ולכן יש לצרפם, תוך שהוא מטעים "[...]אלו מסמכים שלא יכולנו להצהיר מאחר שקיבלנו אותם מהבנק" (פרו', ע' 12, ש' 25-26). אחר שלא נתקבלה הטענה, כי עצם העובדה שהמסמכים התקבלו מן הבנק מאפשרת את הגשתם לתיק בית המשפט כראיה, שלא באמצעות מצהיר או עד ולא במסגרת החריגים שבדין, הובהר בהחלטה מאותו יום, כי מסמכים אלה "אינם חלק מחומר הראיות שבפני
י לעת הזאת". לאחר החלטה זו לא נקטו רחמין בכל צעד על מנת להכשיר את המסמכים האמורים כראיה, וכעת אינני רואה עילה לעיון מחדש בהחלטה מיום 6.5.13. בקשת רחמין בעניין זה נדחית אפוא.

הוצאות


107.
הבנק הציע לחייב את רחמין בהוצאות משפט ב"סכום בן שבע ספרות", הן בתביעת הבנק והן בתביעת רחמין, תוך שמודגש כי תובענתו של הבנק הוגשה עוד בשנת 2009 וההליכים התמשכו והיו מסורבלים, בשל התנהלות רחמין. נטען, כי על סכום זה יש להוסיף מע"מ, שכן הבנק, כמוסד כספי, איננו "עוסק" ואיננו רשאי לקזז או לנכות מס תשומות. בנוסף הוטעם, כי יש לחייב בהוצאות לטובת נתבעים 2 ו-3 בתביעת רחמין, אנשי הבנק, אשר לא הייתה עילה לתובענתם.

108.
בשים לב להיקף הסכומים שבהם מדובר ולהתנהלות הדיונית, אכן נראה, לכאורה, כי יש מקום לחיוב בהוצאות משפט בשיעור ניכר ביותר, אף כי החפיפה בין טענות רחמין כהגנה בתביעת הבנק לבין טענות רחמין בתביעתם שלהם, איננה מצדיקה חיוב עצמאי מלא בגין כל אחד מן ההליכים. עם זאת, היקף סכום תביעתו של הבנק, במשולב עם שיעור ריבית הפיגורים שבו מחויבים רחמין, מביא לכך, שהלכה למעשה, התארכות ההליכים הגדילה את החוב שבו יישאו רחמין במידה ניכרת, ואף הגדילה את הסכום שנפסק לטובת הבנק בסופה של דרך. סבורני, כי יש לקחת בחשבון גם נתון זה בעת פסיקת ההוצאות.

רחמין יישאו אפוא בהוצאות הבנק לתשלום שכר טרחת עו"ד בתביעתו ובתביעתם בסך כולל של 500,000 ₪.

109.
אשר לדרישה לחייב את רחמין בהוצאות לטובת נתבעים 2 ו-3 בתביעת רחמין – בפועל יוצגו הבנק ונתבעים 2 ו-3 במשותף. בשל כך לא נראה, כי נתבעים 2 ו-3 נשאו בהוצאה נוספת לזו של הבנק לצורך ניהול הגנתם. נוכח כך, ייפסקו לטובתם הוצאות ושכר טרחת עו"ד, בשיעור סמלי בסך 25,000 ₪ לטובת כל אחד מהם, וזאת בנוסף להוצאות שנפסקו לטובת הבנק.

110.
בנוסף, ישלמו רחמין לבנק את סך אגרות המשפט ששילם בגין תביעת הבנק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום.




סוף דבר

111.
אשר על כן, מורה אני כדלקמן:

תביעת הבנק בת"א 3422/09 מתקבלת, כך שעל רחמין, ביחד ולחוד, לשלם לבנק סך של 9,118,960.64 ₪, נכון ליום 1.7.09, בצירוף ריבית פיגורים מרבית על סכום זה, הנהוגה מפעם לפעם אצל הבנק בחשבונות מסוג חח"ד, המצטברת לקרן בסוף כל רבעון קלנדרי, וזאת החל מיום 1.7.09 ועד ליום התשלום בפועל.

שיעור הריבית השנתי שבו יחויבו רחמין יהיה על פי הנהוג אצל הבנק מעת לעת כאמור, בהתאם לספרי הבנק, אך לא יעלה על שיעור 11.6%. מסכום זה ינוכה כל סכום ששולם על חשבון החוב האמור במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקט הבנק כנגד רחמין.

112.
תביעת רחמין בת.א. 25513-08-11, על כל ראשיה – נדחית.

113.
הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ישולמו לבנק, למר אינגביר ולגב' שגיא, בידי רחמין, ביחד ולחוד, כאמור.
מילים אחרונות: לא אחת במהלך ההליך הצעתי לצדדים להגיע להבנות שתייתרנה הליכים משפטיים, שכן סבורה אני מן הראוי שצדדים שניהלו מערכת עסקית ענפה שנים רבות, ישכילו לגשר על פערים ביניהם בדרכי שלום, ומתוך הבנה רחבה זה למצבו של זה, ללא שתמוצינה זכויות חוקיות. לצערי, נראה כי הבנות לא הושגו, ופסקתי בתובענות כפי שפסקתי. עם זאת, דומני כי גם בשלב זה, ובפרט על רקע הליכים נוספים (או למצער הליך נוסף) בין הצדדים, לא ננעלו שערי פשרה, וטוב יעשו הצדדים אם ינקטו פעולות נמרצות למיצוי ערוץ זה
.
ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט מחוזי 3422/09 יאיר רחמין, אברהם רחמין, דוד רחמין ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, משה אינגביר, יפה שגיא (פורסם ב-ֽ 02/02/2014)