פסקי דין על ברזל נחה נחמה | פסקי דין על אהרון וציפורה ברזל | פסקי דין על יהושוע וליבשי לאופר ואח' | פסקי דין על עו"ד אמנון גלברט בתפקידו ככונס נכסים ומנהל מיוחד | פסקי דין על החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש | פסקי דין על החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון) |

676/84 הפ     16/02/2014




הפ 676/84 ברזל נחה נחמה, אהרון וציפורה ברזל, יהושוע וליבשי לאופר ואח' נ' עו"ד אמנון גלברט בתפקידו ככונס נכסים ומנהל מיוחד, החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ, החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון)








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו




ה"פ 676-84





בפני

כב' השופט
חיים טובי



המבקשים:

1. ברזל נחה נחמה
2. אהרון וציפורה ברזל

3. יהושוע וליבשי לאופר
4. אריה שטיסל
5. משה ובתיה קישון
6. מנשה כהן

ע"י באי כוחם עוה"ד ד. גדנסקי ואח'
7. מנדל מרדכי ואסתר
8. אברהם ישעיהו שכטר
9. חיים כהן
10. מזוז אברהם וירקוני דניאל
ע"י בא כוחם עוה"ד ל. מרקוביץ ואחרים
11. ניסים אבידר
12. יחיאל צבי פרלמן

ע"י ב"כ עוה"ד ד. גדנסקי ואח'


נגד






המשיבים
:

1. אמנון גלברט, עו"ד


בתפקידו ככונס נכסים ומנהל מיוחד

2. החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ

3. החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון)



בע"מ

משיבים 2-3 ע"י עוה"ד א. ויניצקי ואח'

החלטה

זוהי בקשה להורות על ביטול מינויו של המשיב 1, עוה"ד אמנון גלברט (להלן: "המשיב") ככונס נכסים ומנהל מיוחד, לגבי שטחי מקרקעין המצויים ביישוב גני מודיעין, שבשומרון.

מבוא ורקע עובדתי
1.
במסגרת פעילותה באיו"ש, רכשה המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"

או "החברה") חטיבת קרקע בשטח של כ-500 דונם ביישוב גני מודיעין, הכוללת את חלקות 13 ו-35 בגוש פיסקלי 5 מאדמות הכפר נעלין וחלקה 74 בגוש 2 מאדמות הכפר מידיה, באזור יהודה ושומרון (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין משתרעים על פני שלוש גבעות – המזרחית, האמצעית והמערבית.

לימים, ייסדה החברה את המשיבה 3, זאת על מנת לאפשר רישום המקרקעין על שם תאגיד הרשום באיו"ש.

2.
בסמוך לאחר רכישת המקרקעין (בשנים 1981-2) מכרה המשיבה מגרשים לבניית בתים צמודי קרקע. בגבעה המערבית מכרה המשיבה לרוכשים שונים 243 מגרשים לבנייה (להלן: "הגבעה המערבית"), ובכלל אלה למבקשים.

בהתאם לחוזה המכר שבינות למשיבה ולרוכשי המגרשים במקרקעין, נערכה בחודש ינואר 1982 הגרלה, במסגרתה הוקצו המגרשים לרוכשיהם, לרבות לרוכשי המגרשים בגבעה המערבית (להלן: "ההגרלה").

3.
בשנת 1983 הגישה המשיבה תוכנית מפורטת לאישור ועדת התכנון שמספרה 208/1 (להלן: "התב"ע המאושרת" או "התב"ע") הקובעת הוראות לאיחוד וחלוקת מקרקעין הכלולים בה, למגרשים של כ-600 מ"ר. התב"ע הוחלה על הגבעות המזרחית והאמצעית, ועל חלק מהגבעה המערבית (29 מגרשים), המכונה בפי כל המובלעת (להלן: "המובלעת").

מגרשי המבקשים, בהתאם להגרלה, מצויים בשטח המובלעת. יצויין, כי התב"ע פורסמה למתן תוקף אך בשנת 1991.

4.
עקב חילוקי דעות שנתגלעו בינות המשיבה ורוכשי המגרשים בגבעה המערבית, בכל הנוגע לניהולם ולפיתוחם של המגרשים, הגישו האחרונים, באמצעות עוה"ד דב פישלר (להלן: "פישלר"), תובענה בתיק דנא (ה"פ 676/84) - בה עתרו, בין היתר, לסילוקה של המשיבה מתפקידה כמפתחת המגרשים.

במסגרתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
(להלן: "הסכם הפשרה"), מונה פישלר ככונס נכסים ומנהל מיוחד להשלמת עבודות הפיתוח בשטח הגבעה המערבית; מסירת החזקה במגרשים לרוכשיהם, ולרישומם כחוכרים אצל הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, במינהל האזרחי ליהודה ושומרון (להלן: "הממונה" או "המינהל האזרחי"). לפישלר, ככונס נכסים, הוענקו כל זכויות המשיבה כלפי רוכשי המגרשים, בהתאם להסכמי הרכישה עמהם.

5.
בשנת 2000 מונה המשיב, לבקשת חלק מרוכשי המגרשים, ככונס נכסים נוסף כך שפישלר והמשיב שימשו, בצוותא חדא, ככונסי נכסים ומנהלים מיוחדים של שטח הגבעה המערבית. בשנת 2008 פרש פישלר מתפקידו, ומִני אז משמש המשיב לבדו ככונס נכסים.

6.
זאת לדעת, כי בשנת 2001 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט זה (ה"פ 1037/01),
בה נתבקש בית המשפט לאסור על הכונסים (פישלר והמשיב) לתכנן תב"ע חדשה, להקטנת מספר המגרשים בגבעה המערבית (185 מגרשים), תחת אלה שהוקצו בתכנון המקורי על ידי המשיבה (243 מגרשים) (להלן: "התב"ע החדשה").

בפסק הדין מיום 18/4/04, דחה בית המשפט (כבוד השופט נ. ישעיה) את התובענה תוך שנקבע כי על פי הסכם הפשרה רשאים הכונסים "להגיש תוכניות מתאר על פי שיקול דעתם", בכל הקשור לגבעה המערבית (להלן: "פסק הדין בה"פ 1037/01").

7.
עוד יש לידע, כי במסגרתו של תיק דנא (בש"א 19347/05), ניתן ביום 18/12/05, לבקשת הכונסים, צו מניעה האוסר על המשיבה להפנות למינהל רוכשי מגרשים לשם חתימה על חוזה חכירה, טרם אישורה של התב"ע החדשה. הפנייה כאמור תיעשה, כך נקבע, על ידי הכונסים בהתאם לחלוקת המגרשים לאחר אישור
התב"ע החדשה (להלן: "צו המניעה").

8.
לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי קודם להגשת בקשה דנא, הגיש המשיב בקשה למתן הוראות, בה עתר להורות על ביטול תוצאות ההגרלה במגרשי המובלעת והחלת התב"ע החדשה על מגרשים אלה, יחד עם יתרת שטח הגבעה המערבית. בהמלצת בית המשפט חזר בו המשיב מן הבקשה וביום 13/9/11 הוריתי על מחיקתה.
חרף מחיקת בקשת הכונס למתן הוראות ולמרות המלצת בית המשפט – הודיעו המבקשים כי הם עומדים על בקשתם, לביטול מינויו של המשיב מתפקידו ככונס נכסים.

הבקשה וטענות הצדדים
9.
בבקשה שלפני עותרים המבקשים להורות על ביטול מינויו של המשיב ככונס נכסים וכמנהל מיוחד, ביחס למגרשים שהוקצו להם במובלעת, בהתאם לתוצאות ההגרלה.

לטענת המבקשים, המשך תיפקודו של המשיב ככונס נכסים ביחס לעבודות הפיתוח בשטח הגבעה המערבית (להלן: "עבודות הפיתוח"), מותנה כיום בהרשאתם הרצונית של מי מרוכשי המגרשים בגבעה הלזו (להלן: "הרוכשים") והינם זכאים לבטל את מינויו ככזה, בכל עת שיחפצו.

לשיטתם, המשיבות 2 ו-3 (שייקראו להלן יחדיו: "המשיבות") ומנהלן, דאז, מר רונן יערי, ויתרו בהסכם הפשרה על כל זכויותיהן בהסכמי המכר בכל הקשור לעבודות הפיתוח, ואלה הועברו לידי הרוכשים.

מינויו של המשיב (וקודמו עו"ד פישלר) ככונס נכסים לגבעה המערבית, נועד – כך על פי הטענה – אך להקל על בירור המחלוקות הכספיות שנתגלעו בינות הרוכשים למשיבות, בכול הנוגע לעבודות ההקמה והפיתוח שבוצעו על ידם במקרקעין, עובר לחתימת הסכם הפשרה (להלן: "התביעות הכספיות").

נוכח חלוף העיתים למן מועד מתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה (1/88) ועד הנה, ברי, כך למבקשים, כי התביעות הכספיות התיישנו ונזנחו אהדדי, זה מכבר – כך שאין עוד טעם המצדיק המשך תיפקודו של המשיב ככונס נכסים.

לשיטת המבקשים, אין להם עוד צורך בקיומו של כונס נכסים לשם ביצוע עבודות הפיתוח במגרשיהם שבמובלעת, שכן הינם מסוגלים לבצעם בכוחות עצמם, על חשבונם ובפיקוחם העצמי.

10.
עוד ובנוסף טענו המבקשים כי יש להעביר את המשיב מתפקידו ככונס נכסים גם מן הטעם שזה האחרון איננו ראוי עוד לשמש ככזה, עקב הפרת חובת הנאמנות שהוא חב כלפיהם כמתחייב מתפקידו.

לטענת המבקשים, המשיב סירב משך שנים להפנות את הרוכשים לחתימה על חוזי חכירה עם הממונה ולאפשר מימוש זכויותיהם בהתאם לתב"ע המאושרת, בטענה כי הדבר יסכל את אישורה ומימושה של התב"ע החדשה בכל שטח הגבעה המערבית.

חרף זאת, כך למבקשים, העניק המשיב לחברה, במחצית שנת 2009, את הסמכות להפניית הרוכשים לחתימה על חוזי חכירה עם הממונה וקבלת היתרי בנייה, זאת בלא ליידע מי מבעלי המגרשים במובלעת.

הענקת הסמכות, כאמור, נעשתה – כך הטענה – בתיאום עם מר יואל עמרני (להלן: "עמרני"), מנהלן דהשתא של המשיבות, מתוך מגמה שהלה יסדיר אך את הזכויות במגרשי המובלעת (13 במספר) שהינם בבעלותו ו/או בבעלות מקורביו.

לטענת המבקשים, המשיב מנע במפגיע מהרוכשים לממש את זכויותיהם במגרשים שבמובלעת משך למעלה מעשור, זאת על מנת לסייע למר עמרני להתישם ולאפשר לאחרון לרכוש את זכויותיהם במגרשים "בחצי חינם".

עוד טענו המבקשים כי המשיב מסר למשיבה את ביצוע עבודות הפיתוח בשטח המובלעת וגביית דמי הפיתוח מהרוכשים – זאת בלא עריכת מכרז, מבלי שנקבע מראש היקפן של העבודות ואיכותן, ובהעדר מנגנון פיקוח על ביצוען.

לשיטת המבקשים, שומה היה על המשיב ליידע אותם מראש על כי בדעתו למסור את עבודות הפיתוח בשטח המובלעת לידי המשיבה ולמצער, לקבל הוראות בעניין זה מבית המשפט.

טוענים, איפוא, המבקשים כי התנהלות המשיב המתוארת לעיל תוך חבירתו למר עמרני, כמתואר, מנוגדת לחובת נאמנותו כלפי רוכשי המגרשים במובלעת ובכלל אלה המבקשים. הפרת חובות הנאמנות באופן המתואר, כך למבקשים, מחייבת פסילתו של המשיב מלהמשיך ולכהן בתפקידו ככונס נכסים, ביחס למגרשי המבקשים במובלעת.

11.
בתצהיר התשובה מיום 13/2/11 – הכחיש המשיב את טענות המבקשים מכל וכל. לטענת המשיב, מינויים של הכונסים (המשיב ופישלר) על פי הסכם הפשרה, לא נועד, כנטען, אך לצורך הטיפול בתביעות הכספיות, ההדדיות, בגין עבודות הפיתוח וההקמה שבוצעו על ידי המשיבות במקרקעין.

לשיטתו, סמכויות הכונסים בהסכם הפשרה – כפי שפורשו על ידי בתי המשפט בהזדמנויות שונות – רחבות דיין והן כוללות, בין היתר, מתן הרשאה לכונסים להגיש תוכנית מתאר לשטח הגבעה המערבית כולה, על פי שיקול דעתם והבנתם.

תוכנית כאמור – כך למשיב – הוגשה על ידי הכונסים לאישורה של רשות התכנון, כבר בשנת 2004. דא עקא, כך הטענה, שבשנת 2005 נבנתה בשטח הגבעה המערבית גדר הפרדה, אשר הקטינה משמעותית (עד כדי 1/3) את השטחים שנועדו לתכנון בתב"ע החדשה, ולא זו בלבד אלא שעל פי הוראת מינהלת הגדר נאסרה בנייה בטווח של 200 מטר מזרחית לגדר (להלן: "שטח ההפרדה").

על רקע האמור הגיש המשיב, לטענתו, את הבקשה למתן הוראות לביטול תוצאות ההגרלה ביחס למגרשי המובלעת, שלגביהם טרם נחתמו חוזי חכירה, והחלת תב"ע חדשה גם על מגרשים אלה.

בקשה זו נועדה, לשיטת המשיב, למקסם את יתרת שטח הגבעה המערבית, על ידי בנייה רווייה בבנייני קומות ובבנייה טורית.

עוד טען המשיב כי הגם שעל פי התב"ע המאושרת (208/1) קיימות תוכניות פיתוח לגבי שטח המובלעת, הרי שהעבודות, ברובן המכריע, לא בוצעו בפועל. עבודות אלו כוללות בניית תשתיות המשותפות לכלל המגרשים – סלילת כבישים, בניית מדרכות והתקנת קווי ביוב, חשמל וטלפון (להלן: "עבודות התשתית").

המשיב הטעים בתצהירו, כי לא ניתן לנתק את המובלעת מיתרת שטח הגבעה המערבית, בכל הקשור לעבודות הפיתוח והתשתית, שכן יש צורך בתוכנית כוללת שתאפשר התחברות לתשתיות הקיימות ביישוב גני מודיעין.

המשיב שלל נחרצות את טענת המבקשים לפיה עבודות הפיתוח והתשתית יבוצעו על ידם, במימונם ובפיקוחם. לשיטתו, עלות ביצוע עבודות הפיתוח והתשתיות במובלעת, הינה למצער בסך 200,000 ₪ לכל אחד מהמגרשים. הותרת פיתוח המובלעת בידי הרוכשים משמעה, כך למשיב, הותרתה ללא פיתוחם של השטחים הציבוריים שבה, ולכך אין ליתן יד.

המשיב הכחיש, מכל וכל, את טענת המבקשים כאילו הוא עשה יד אחת עם המשיבות ומנהלן עמרני, במטרה לנשלם מזכויותיהם, ובכך לאפשר לאחרון לרכוש את מגרשיהם "בנזיד עדשים".

לשיטת המשיב, שיתוף הפעולה בינו לבין המשיבות נועד אך לקידום פיתוח הגבעה המערבית, זאת נוכח העדר שיתוף פעולה מצד הרוכשים וסירוב, מרביתם, לשלם סכום כלשהו על חשבון הוצאות הפיתוח.

נוכח הסכמת המשיבות, כך למשיב, לבצע על חשבונן את עבודות הפיתוח בשטח המובלעת בהתאם לתב"ע המאושרת – לא מצא המשיב כל פסול לאפשר להם כזאת.

לטענת המשיב, הסמכויות שהוענקו לכונסים בהסכם הפשרה – לביצוע עבודות הפיתוח במובלעת כמו גם גביית הכספים בגינן מהרוכשים – נותרו בידיו ואלה לא נמסרו, בשום שלב, למשיבות.

המשיבות, כך למשיב, פועלות לביצוע עבודות הפיתוח והתשתיות במובלעת על פי הנחיותיו, וגביית כספי הפיתוח נעשית על ידן בהרשאתו ועבורו.

12.
המשיבות מצידן טענו בתגובתן כי הבקשה נעדרת תום לב ודינה להידחות. לשיטתן של המשיבות, הבקשה נועדה "לקבוע עובדות בשטח" על חשבונם של רוכשי המגרשים האחרים בגבעה המערבית, שמגרשיהם "ננגסו" על ידי גדר הביטחון ושטח ההפרדה וברי שאין לאפשר להם כזאת.

עוד טענו המשיבות כי התובענה הינה, הלכה למעשה, בקשה לביטולו של פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה, על פיו מונה המשיב ככונס נכסים.

באם עותרים המבקשים לביטולו של פסק הדין, שומה היה עליהם – כך למשיבות – לנקוט בהליך מתאים כמתחייב מן הדין, ולא לעתור לכך במסגרתה של בקשה להעברת המשיב מתפקידו ככונס.

עוד ובנוסף טענו המשיבות כי היעתרות לתובענה תפגע קשות בבעלי הזכויות האחרים בגבעה המערבית, אשר אינם צד להליך דנא, ויהא בה כדי לסתור את ההחלטות שניתנו בבתי המשפט השונים, לאורך השנים, אשר הקנו לכונס הנכסים הסמכות להכנת תב"ע חדשה לשטח הגבעה המערבית כולה.

דיון והכרעה
13.
מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי שלוש הן השאלות הצריכות הכרעה בהליך דנא, ואלו הן –

א.
האומנם, כטענת המבקשים, פקעה העילה למינויו של המשיב ככונס נכסים.
ב.
ההפר המשיב את חובות הנאמנות החלות עליו בתפקידו ככונס נכסים וכמנהל מיוחד.

ג.
האם מן הדין, בנסיבות מקרה דנא, להורות על העברת המשיב מתפקידו ככונס.

נדון בכל אחת מהשאלות דלעיל – כסדרן.

פקיעת הצורך בכינוס נכסים
14.
לטענת המבקשים, מינויו של כונס נכסים למשיבה על פי הסכם הפשרה, נועד לייעל את בירור המחלוקות הכספיות שנתגלעו בינות רוכשי המגרשים והמשיבות. גלל כן, היה צורך במינויו של כונס נכסים ומנהל מיוחד כדי לייעל את בירורן של המחלוקות, בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם הפשרה. משחלף למעלה מיובל שנים ממועד מתן תוקף להסכם הפשרה – כך למבקשים – הרי שיש לראות את התביעות כמי שהתיישנו ונזנחו.

ייאמר מיד, כי לא מצאתי שחר לטענה זו של המבקשים ודינה להידחות על הסף. עיון בהסכם הפשרה (נספח ד' לבקשה) מלמד כי לכונס הנכסים (עוה"ד פישלר) הוענקו סמכויות רחבות, בנוסף לאלה שהוקנו לו ביחס לתביעות הכספיות. סעיף 6 להסכם הפשרה היקנה לכונס את הסמכות לתפוס את שטח הגבעה המערבית; להמשיך את עבודות הפיתוח של המקרקעין; לגבות מרוכשי המגרשים את הסכומים הנדרשים לצורך ביצוע עבודות הפיתוח, אשר לא שולמו על ידי הרוכשים למשיבה [6ו'(1) – (4) להסכם הפשרה].

יתר על כן, מהוראות סעיף 6ו' (11) עולה כי לכונס הנכסים הוענקו כל הזכויות שיש למשיבות כלפי הרוכשים, לרבות מסירת החזקה לרוכשי המגרשים בגבעה המערבית וכן לחתום על כל מסמך שיידרש על מנת לאפשר לרוכשים לקבל היתרי בנייה.

זאת ועוד זאת. בפסק הדין בה"פ 1037/01 נקבע על ידי בית המשפט (כבוד השופט ישעיה) כי על פי פירושו הנכון של הסכם הפשרה הוסמכו הכונסים (המשיב ופישלר) "להגיש את תוכנית המתאר לפי שיקול דעתם והבנתם, בין אם על פי תוכניתם יוקצו 243 מגרשים לבנייה ובין אם על פי התוכנית החדשה יוקצו פחות מכך" (נספח 7 לבקשה למתן הוראות).

על בסיס פסק הדין בה"פ 1037/01, ניתן ביום 18/12/05 (בש"א 19347/05) צו המניעה האוסר על המשיבה להפנות לממונה רוכשים לחתימה על חוזי חכירה, וכי הפנייה כאמור
תיעשה אך על ידי הכונסים, ולאחר אישורה של התב"ע החדשה.

הנה כי כן, אין כל ממש בטענת המבקשים כאילו סמכות הכונסים הוגבלה אך לשאלת התביעות הכספיות, בגין עבודות העבר שבוצעו על ידי המשיבות ומנהלן, דאז, מר יערי.

סמכותו של הכונס, על פי הסכם הפשרה, רחבה דיה והיא כוללת הכנת תב"ע חדשה לגבעה המערבית כולה, ביצוע עבודות הפיתוח והתשתית בשטח זה, כולל שטח המובלעת, והפניית הרוכשים לחתימה על חוזי חכירה וקבלת היתרים לבנייה, על המגרשים שיוקצו להם.

15.
נוכח האמור לעיל, נפלאה ממני טענת המבקשים כאילו התביעה התיישנה וכי אין עוד צורך בקיומו של כונס לשטח הגבעה המערבית.

בצדק רב הפנה המשיב להוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשכ"ח-1958 – הקובע כי

פסק דין
בתובענה " ... שעברו עליו עשרים וחמש שנים בלי שהזכאי עשה פעולה כלשהי לבצעו רשאי החייב לטעון טענת התיישנות ...".

בנדון דידן "החייב" אינו המבקשים אלא המשיבה. כונסי הנכסים התמנו על ידי "הזכאי" – הלא הם בעלי המגרשים בגבעה המערבית. ברי, איפוא, כי פסק הדין לא התיישן כלל ועיקר – במיוחד לנוכח אישרורו של הסכם הפשרה בפסק הדין בה"פ 1037/01 ובהחלטה למתן צו המניעה.

יתר על כן, ממכתב המשיב מיום 20/11/05 – לראש מינהלת גדר ההפרדה, אל"מ דני תרזה (להלן: "המינהלת") עולה ברורות כי הכונסים הגישו בקשה לאישורה של התב"ע החדשה על יתרת שטח הגבעה המערבית, זאת טרם הודע להם על כי גדר ההפרדה מתוכננת לעבור בשטח הגבעה המערבית (נספח א' להודעה מיום 16/5/13).

מכאן, שאין תחולה להוראת סעיף 21 לחוק התיישנות, שכן "הזכאי" – קרי: כונס הנכסים – נקט גם נקט בפעולות לביצועו של פסק הדין מיום 15/1/85, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה.

16.
לא מצאתי ממש גם בטענתם האחרת של המבקשים, לפיה אין עוד צורך בקיומו של כונס נכסים לשטח המובלעת, וכי יש לאפשר לרוכשי המגרשים בשטח זה (לעיל ולהלן: "הרוכשים") לבצע בעצמם ועל חשבונם את עבודות הפיתוח.

לטענת המבקשים, משוויתרו המשיבות על כל זכות שיש להם בכל הקשור לעבודות הפיתוח ואלה הועברו לרוכשים – הרי שהאחרונים זכאים לבטל הרשאתם למינויו של כונס הנכסים.

אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו.

סעיף 13 להסכם הפשרה, עליו סומכים המבקשים טענתם, קובע מפורשות כי

" ... כל הזכויות ... עוברות לכלל המשתכנים והן תממושנה באמצעות המנהלים המיוחדים" (ההדגשות שלי – ח.ט.).


נמצא, כי טענת המבקשים כאילו הועברו אליהם הזכויות לביצוע העבודות במובלעת, אין לה על מה שתסמוך – שכן אלה יכול ותממושנה אך ורק באמצעות כונסי הנכסים.

יתר על כן. הלכה נודעת היא כי בעלי תפקידים הממונים על ידי בית המשפט " ... מהווים הם פקידי בית המשפט (
officers of the court
). בתורת שכאלה מחוייבותם היא כלפי בית המשפט ולא כלפי מי מבעלי הדין. הם אינם מהווים שלוחים של בעל דין שביקש למנותם [ראו והשוו: רע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף, פ"ד מ"ז (3) 415; ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ נ' וולף (לא פורסם)] ...
" [דברי השופט (כתוארו אז) א. גרוניס ברע"א 11356/05 דף רף שירותי הדפסה בע"מ נ' דן אנד ברדסטריס (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו)].

נמצא, כי אין שחר לטענת המבקשים כאילו המשך תיפקודו של המשיב ככונס, תלוי בהרשאתם הרצונית. משמונה כונס נכסים על ידי בית המשפט – הרי שמעת המינוי, הוא משמש פקיד בית המשפט ואין לו דבר וחצי דבר עם מי שביקש את מינויו.

לבסוף ייאמר, כי אין להעלות על הדעת שעבודות הפיתוח יימסרו לרוכשי המגרשים במובלעת שכן "קדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי". ברי לכל בר בי רב, כי כל בעל זכות במגרש, ידאג אך למגרשו שלו, קרי: קבלת היתר על פי תוכנית שתוגש על ידו - ומה יהא על עבודות הפיתוח והתשתיות של המובלעת המשותפות לכל בעלי המגרשים?!

אין, איפוא, ספק כי המשך תיפקודו של כונס נכסים לשטח המובלעת נחוץ גם נחוץ, חרף קיומה של התב"ע המאושרת (208/1).

טענת המבקשים כאילו הינם בעלי רוב המגרשים וככאלה זכאים הם שלא לאשרר את המשך מינוי של המשיב ככונס, אף היא לא הוכחה כלל ועיקר.

לדעת הכל, במובלעת, עליה חלה התב"ע המאושרת, קיימים 29 מגרשים בהם זכו הרוכשים בהגרלה.


מעיון ברשימת המגרשים להם טוענים המבקשים עולה כי הינם 13 במספר (ראו נספח
a

לבקשה). נמצא כי המבקשים אינם בעלי רוב המגרשים, כנטען.

17.
בסיכומי טענותיהם בכתב, העלו המבקשים טענה חדשה, שזִכרה לא בא בבקשתם, ולפיה עיריית מודיעין עלית (להלן: "העירייה") היא זו האחראית על פי הדין לבצע את עבודות הפיתוח במובלעת, עליה חלה התב"ע 208/1.

לטענתם, גביית אגרות והיטלים בגין עבודות הפיתוח והתשתית נתונה לרשויות המקומיות לבדן, על בסיס חקיקת משנה כדין.

ב"כ המבקשים סמך טענתו על פסק הדין בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה ואח'
(פורסם בנבו, 27/6/11) (להלן: "

פסק דין
דירות יוקרה").

טוען, איפוא, ב"כ המבקשים, כי עם הקמתה של העירייה – הסמכות שהוענקה לכונס לביצוע עבודות הפיתוח, נתונה היא בלעדית לעירייה, כך שהכונס מנוע מלבצע עבודות הפיתוח והתשתית בשטח המובלעת.

דין טענה זו, כקודמותיה, להידחות.

ראשית דבר, עסקינן בהרחבת חזית אסורה שכן טענה זו לא הועלתה בבקשה, אף לא ברמז. בכגון דא, מנוע בית המשפט מלהיזקק לה (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, עמ' 88).

שנית
, בבחינת למעלה מן הצורך, אומר כי לא מצאתי בטענה זו ממש אף לגופה. בחקירתו הנגדית נדרש המשיב לעניין ביצוע עבודות הפיתוח על ידי העירייה והלה השיב כך -

" ... עיריית מודיעין עלית לא מתכוונת לבצע עבודות פיתוח בגני מודיעין. אני מנהל משא ומתן מתקדם עם עיריית מודיעין עלית לפיו אבצע עבודות הפיתוח והעירייה תגבה חמישה אחוז כדמי פיקוח על עבודות הפיתוח" (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 7/3/13, שורות 10-13). גירסה זו של המשיב לא נסתרה, כלל ועיקר, ולמרבה הפליאה המבקשים לא מצאו לנכון ולנחוץ להביא לעדות את מהנדס העירייה או מי מן הגורמים המוסמכים אצלה.
זאת ועוד, הגב' נחה ברזל (להלן: "הגב' ברזל") – המצהירה מטעם המבקשים - הודתה בחקירתה כי "לא ביררתי בקשר לאפשרות שהעירייה תבצע עבודות הפיתוח במובלעת" (עמ' 26 שורה 23).


נמצא, כי גירסת המשיב, לפיה אין בכוונת העירייה לבצע את עבודות הפיתוח במובלעת, הינה הגירסה היחידה המצוייה בפני
בית המשפט ויש לקבלה כאמת.

זאת ועוד. אף אם יונח – מה שאינו – כי פקודת העיריות חלה על היישוב גני מודיעין (ובכלל זה על שטח המובלעת) המצוי באיו"ש, הרי שהעירייה, ככזו, רשאית להטיל את ביצוע עבודות הפיתוח והתשתית על היזם, אף בלא מכרז, מכוח הוראת סעיף 198 לפקודת העיריות ותקנה 3 לתקנות העירייה (מכרזים), התשמ"ח-1987 שהותקנה על פיו (ראו: עמ' 38 לפסק הדין דירות יוקרה).

תקנה 3 (9) לתקנות הנ"ל קובעת כי רשות מקומית רשאית להתקשר בחוזה עם צד ג', ללא מכרז, כאשר מדובר באזור מגורים חדש, בו מתוכננות לבנייה, למצער, מאה יחידות דיור, אם האחרונה ביקשה לשחררה ממכרז והשר אישר זאת.

נמצא, כי אין כל מניעה שעבודות הפיתוח והתשתית ייעשו על ידי צד ג' בלא מכרז.

18.
נוכח האמור והמקובץ לעיל אני דוחה את טענת המבקשים לפיה יש להעביר את הכונס מתפקידו ביחס למגרשי המבקשים במובלעת, מן הטעם שאין עוד צורך בקיומו של כונס למגרשי המובלעת.

העדרו של כונס נכסים לשטח המובלעת, לעת הזו, יביא לכך ש"איש הישר בעיניו יעשה" – ולכך אין ליתן יד.

מימוש זכויותיהם של הרוכשים במגרשי המובלעת, צריך שייעשה באמצעות כונס נכסים אשר לו הסמכות – על פי הסכם הפשרה (ופסקי הדין שניתנו בעקבותיו) – ליתן הפניות לממונה לשם חתימה על חוזה חכירה, וקבלת היתרים לבנייה על המגרשים שעלו להם בגורל (בהגרלה) – זאת כנגד תשלום (או התחייבות לתשלום) דמי פיתוח.




התנהגות פסולה של המשיב
19.
הטענה הנוספת שבפי המבקשים אשר אף בגינה יש להעביר את המשיב מתפקידו – הינה התנהלות הכונס המעידה, כך על פי הטענה, על העדר יושרה והפרת חובות הנאמנות והגילוי, אותן הוא חב לרוכשים – ובכלל אלה למבקשים.

לטענת המבקשים, התנהלותו הפסולה של המשיב מתבטאת בחבירתו למר עמרני וסיוע לאחרון במאמציו להתיש המבקשים ולרכוש את מגרשיהם "בנזיד עדשים". עוד נטען על ידי המבקשים כי התנהלות המשיב – כאמור – לא נעשתה "לשם שמיים" וככול הנראה זו נעשתה כתוצאה "מהסדר טובות הנאה בין המשיב 1 למר עמרני, שטרם נחשפו ..." (סעיף ו' לבקשה).

נפרוט טענה זו לטענות משנה – ונדון בכל אחת מהן לגופה.

בקשת הכונס למתן הוראות
20.
כזכור, בתאריך 10/2/10 – כמחצית השנה טרם הגשת בקשה דנא – הגיש המשיב בקשה למתן הוראות במסגרתה עתר לביטול תוצאות ההגרלה ביחס למגרשי המבקשים במובלעת והחלת תב"ע חדשה על מגרשים אלה, יחד עם יתרת הגבעה המערבית (להלן: "בקשת הביטול").

לשיטת המשיב, הצורך בהחלת תב"ע חדשה, כאמור, נבע מעובדת קיומה של גדר ההפרדה בשטח הגבעה המערבית ודרישת מינהלת גדר ההפרדה (להלן: "המינהלת") להימנע מבנייה בטווח
200 מטר מזרחית לגדר (לעיל ולהלן: "שטח ההפרדה").

על רקע האמור סבר המשיב, כך לשיטתו, כי נכון יהא לבטל את תוצאות ההגרלה ביחס למגרשי המובלעת, שבגינם טרם נחתמו חוזי חכירה – כך שהתב"ע החדשה תחול גם על מגרשים אלה.

לשיטת המשיב, בקשת הביטול נועדה למקסם את אפשרויות הבנייה ביתרת שטח הגבעה המערבית (כולל מגרשי המובלעת), על ידי החלת תב"ע לבנייה רוויה – בבנייני קומות ובבנייה טורית.

משחיווה בית המשפט דעתו שאין מקום לבטל את ההגרלה ביחס למגרשי המובלעת עליהם חלה התב"ע המאושרת (208/1) – חזר בו המשיב מבקשת הביטול.

21.
בסיכומי טענותיו טען ב"כ המבקשים, כי הגם שהמשיב חזר בו מבקשת הביטול, נוכח עמדת בית המשפט במהלך הדיון, הרי שהגשת הבקשה, כשלעצמה, מלמדת על היות המשיב חסר יושרה ובלתי ראוי לשמש כנושא משרה מטעם בית המשפט. וכל כך למה? שכן, כך לב"כ המבקשים, עסקינן בנקיטת עמדה מצד המשיב המלמדת על " ... חוסר הגינות ומשוא
פנים ...", זאת במטרה לסייע למשיבות ומנהלן מר עמרני, לגזול את מגרשי המבקשים ולמוכרם לצד ג'.

לטענת ב"כ המבקשים, העובדה שהכונס עתר לביטול תוצאות ההגרלה אך ביחס למגרשי המבקשים, יש בה כדי להצביע על העדפה פסולה של בעלי הזכויות שבידיהם חוזי חכירה חתומים עם הממונה " ... שרובם ככולם מאנשי יואל עמרני, וחבר מרעיו ...".
לו ביקש הכונס באמת ובתמים להחיל תב"ע חדשה על מגרשי המובלעת, על מנת למקסם את אפשרויות הבנייה ביתרת שטח הגבעה המערבית, היה על המשיב – כך לב"כ המבקשים – להחיל את בקשת הביטול גם על מגרשים שבגינם נחתמו חוזי חכירה.

22.
אודה ולא אבוש, לא הבינותי על מה ועל שום מה יצא קצפו של ב"כ המבקשים, בכל הקשור לבקשת הביטול.

הכונס סבור היה – אם כי בטעות – כי ניתן לבטל את תוצאות ההגרלה ביחס למגרשים אשר טרם נחתמו לגביהם חוזי חכירה, זאת נוכח קיומם של הגדר ושטח ההפרדה אשר הקטינו עד כדי 1/3, את שטח הגבעה המערבית.

משנתברר למשיב כי אין בדעת בית המשפט לאפשר ביטולה של ההגרלה ביחס למגרשי המובלעת, עליהם חלה התב"ע המאושרת (208/1) – חזר בו המשיב מבקשת הביטול, בהמלצת בית המשפט.

בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה מייחס ב"כ המבקשת למשיב התנהלות "זדונית" שמגמתה לסייע למשיבות לגזול!! את מגרשי המבקשים ולמוכרם לצד ג'.

לא מצאתי, בכל הכבוד, תימוכין בחומר הראיות על כי המשיב נקט בהעדפה פסולה עת לא החיל את בקשה הביטול גם על בעלי המגרשים שבידם חוזה חכירה חתום עם הממונה.

לבד מטענה גרידא, לא הוכח כלל ועיקר כי בעלי המגרשים שבגינם נחתמו חוזי החכירה, הינם "
... מאנשי יואל עמרני וחבר מרעיו". אדרבה, בחקירתה הנגדית הודתה הגב' ברזל כי אין היא יודעת דבר וחצי דבר באשר למגרשי המובלעת ומי הם בעלי הזכויות בהם. הגב' ברזל ידעה לספר כי במובלעת " ... יש שלושים וכמה מגרשים ..." (מה שאינו) וכי היא מכירה רק " ... כמה אנשים להם שייכים המגרשים, לא את כולם". הגדילה הגב' ברזל עשות עת הודתה כי "ליואל עמרני איני יודעת מה זכויות במגרשים יש, יודעת שבונה שם. איני יודעת אם אלה בתים שלו או בנה אותם כקבלן. אמרו שמגרש אחד שלו והוא בנה" (פרוטוקול עמ' 26 שורות 13-16).

הנה כי כן, לא הוכח, אף לא לכאורה, כי מגרשי המובלעת שלגביהם קיימים חוזי חכירה שייכים לעמרני או "לאנשי שלומו וחבר מרעיו". מן השמועה למדה הגב' ברזל שאולי מגרש אחד שייך לעמרני.

בהעדר תימוכין כלשהם לטענת ההעדפה שבפי ב"כ המבקשת, בין מגרשי המבקשים לאלה של המשיבות – דין טענת ההעדפה להידחות באיבּה.

23.
לא מצאתי ממש בטענתו האחרת של ב"כ המבקשים, כי שומה היה על המשיב לכלול בבקשת הביטול אף את המגרשים שלגביהם נחתמו חוזי חכירה עם הממונה – ולא היא. ההבחנה שביקש המשיב לעשות בגין מגרשים שבגינם קיימים חוזי חכירה לבין מגרשים שטרם נחתמו לגביהם חוזים, כאמור, איננה משוללת יסוד משפטי.
אף אם יונח – חרף אי המצאת נסח רישום – כי יש תחולה בענייננו להוראת סעיף 4(א) ו-(ב) לצו מס' 569 שהוצא על ידי המפקד הצבאי לאיו"ש - לפיה עסקה במקרקעין מסתיימת ברישום בלשכת רישום המקרקעין, ברי כי קיימת הבחנה ברורה במעמדם המשפטי של בעלי המגרשים שלגביהם קיימים חוזי חכירה עם הממונה, לאלה שטרם נחתמו בגינם חוזים, כאמור.

על מנת לבטל חוזי חכירה שנחתמו עם הממונה ביחס למגרשי המובלעת, יש צורך להוכיח כי אלה נחתמו בטעות או בתרמית – חרף העובדה כי טרם נרשמה החכירה בלשכת רישום המקרקעין.

המשיב סבור היה כי ניתן לבטל את תוצאות ההגרלה ביחס למגרשי המבקשים שבגינם טרם נחתמו חוזי חכירה - שמעמדם המשפטי שונה בתכלית, ממגרשים שבגינם נחתמו חוזים כאמור.

הגם שבדיעבד עמדת המשיב
לא נתקבלה – שכן לדעת בית המשפט
אין מקום להבחנה בין שני סוגי המגרשים, לעניין ביטולה של ההגרלה – אין לייחס למשיב, בכל הכבוד, כוונת זדון שמגמתה להעדיף את מגרשי המשיבות על אלה של המבקשים.

כך או כך, לא הוכחה כלל ועיקר הטענה לפיה הגשת בקשת הביטול נועדה לסייע למנהל המשיבות מר עמרני "לגזול" את מגרשי המבקשים ולמוכרם לצד ג' – וזו נותרה אך בגדר טענה בעלמא.


"שחרור" מגרשי המובלעת לחתימת חוזי חכירה עם הממונה
24.
הטענה העיקרית שבפי המבקשים להעברת המשיב מתפקידו ככונס נכסים למגרשיהם במובלעת – הינה התנהלות האחרון בכל הקשור ל"שחרור" מגרשי המובלעת לחתימה על חוזי חכירה עם הממונה ומתן היתרי בנייה לבעלי הזכויות בהן, לפי החלטת המשיבות.

אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית, כי יש יסוד לטענת המבקשים. מצאתי, כי התנהלות המשיב בכל הקשור למתן סמכות למשיבות לקבוע, על פי שיקול דעתן, למי מבעלי המגרשים יש לאפשר חתימה על חוזה חכירה עם הממונה – הינה בלתי תקינה לחלוטין.

25.
אין חולק כי בתאריך 9/6/09 הוציא המשיב מתחת ידו מכתב, המופנה למינהל האזרחי (נספח ה' לבקשה), שזה לשונו –
"הנני לאשר בזה, כי החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ
, רשאית להפנות למינהל האזרחי את מי שרשום בספרי החברה כבעלי הזכויות למגרשים אשר בשטח המובלעת עליה חלה תב"ע 208/1, לשם קבלת חוזי חכירה והיתרי בנייה על מגרשיהם".
הרשאה זו, מתייחסת (כך על פי סעיף 2 למכתב) לכל מגרשי המובלעת – 29 במספר.
אין גם חולק כי בעקבות ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז (ה"פ 24661-11-09) שיגר המשיב למינהל האזרחי מכתב מיום 29/4/10, לפיו הודיע האחרון כי " ... אין לחתום על הסכם חכירה עם כל אדם שהוא, אלא אם כן תבוא על כך הסכמה מפורשת ממני" (נספח ב' להודעה מיום 16/5/13).
מן האמור עולה כי המשיב העניק למשיבה, משך תקופה לא מבוטלת, את הסמכות לקבוע עם מי מבין בעלי המגרשים במובלעת ייחתם חוזה חכירה. כפי שהבהרתי לעיל, מתן סמכות כאמור למשיבה, מהווה התנהלות בלתי תקינה, יהא אשר יהא הנימוק אשר הניע את המשיב למתן הסמכות האמורה למשיבה.
סמכות ההפנייה למינהל, לשם חתימה על חוזה חכירה עם הממונה בקשר למגרשי המובלעת, ניתנה בלעדית בהסכם הפשרה לכונס הנכסים ולא לאחר זולתו. כך גם נקבע מפורשות בצו המניעה מיום 18/2/05 שהוצא לבקשת כונסי הנכסים, לפיו "כל עוד לא הסתיימו הליכי אישור התוכנית החדשה, המשיבה לא תפנה למינהל מקרקעי ישראל
רוכשים לחתימה על חוזי חכירה" (נספח א' לבקשת הביטול).
בנסיבות אלו, לא נכון היה להעניק למשיבה הזכות והסמכות להפניית רוכשי מגרשים במובלעת לשם חתימה על חוזי חכירה עם הממונה – חרף קיומו של צו המניעה וללא קבלת הרשאה מבית משפט זה.

26.
נכון אני לקבל את גירסת המשיב לפיה "שחרור" מגרשי המובלעת, בעת ההיא, נבע מהצורך ל"קביעת עובדות בשטח" וכדי שהדבר ישמש מנוף להקטנת שטח הפרדה, במגעיו של המשיב עם המינהלת וגורמי הביטחון.

דא עקא, שלא קיבלתי הסבר מניח את הדעת מדוע היה צורך להעניק את סמכות ההפנייה למשיבה, ומדוע לא הופנו כל רוכשי המגרשים לממונה לחתימה על חוזי חכירה וקבלת היתרים לבנייה במגרשיהם?

טענת המשיב כי לא הייתה בידו רשימת בעלי המגרשים שיש בידם חוזה חכירה עם הממונה – לאו טענה היא. הכונס יכול היה בנקל לקבל את הרשימה מהמשיבה, ואין צריך לומר מהממונה.

מצופה היה מהמשיב שיותיר בידיו את סמכות ההפנייה לממונה, יברר מי מבעלי המגרשים במובלעת יש בידו חוזה חכירה ויפנה אותם לקבלת היתרי בנייה.

זאת ועוד. גירסת המשיב לפיה הרשאת ההפנייה שניתנה למשיבה הייתה מוגבלת אך לבעלי הזכויות במגרשים להם יש חוזה חכירה עם הממונה, לצורך קבלת היתרי בנייה – לא התקבלה על דעתי.

הגם שבמכתב המופנה למשיבה – נספח ז' לבקשה – הבהיר המשיב כי "לגבי בעלי הזכויות במגרשים הללו (המובלעת – ח.ט.) להם אין עדיין הסכם חכירה חתום, ההפנייה תיעשה בתיאום איתי" _ הרי שבמכתב נוסף (שאינו נושא תאריך) העניק המשיב למשיבה את הסמכות " ... להפנות למינהל האזרחי את מי שרשום בספריכם כבעלי זכויות למגרשים ... לשם קבלת חוזי חכירה והיתרי בנייה על מגרשיהם ...´[נספח ז(1) לתצהיר ת/1].

למרבה הצער, המשיב לא יכול היה ליתן הסבר הכיצד זה יש שוני בין שני המכתבים, כאשר באחד (נספח ז') הוגבלה סמכות ההפנייה של החברה אך ליתן היתרי בנייה, אולם במכתב השני [נספח ז(1)] לא הייתה כל הגבלה בהרשאת ההפנייה - כך שלמשיבה הוענקה, לכאורה,
סמכות להפנות רוכשי מגרשים גם לשם חתימה על חוזה חכירה. עובדה היא, שהמשיבה פעלה בהתאם להרשאה הבלתי מוגבלת שהוענקה לה על ידי המשיב והפנתה את ה"ה גירון לחתימה על חוזה פיתוח ביום 22/6/09 בגין מגרש 108 – וחוזה חכירה אכן נחתם עמם ביום 25/8/09 (נספחים ח' ו-ט' לבקשה).

27.
כך גם אמורים הדברים באשר להרשאה שניתנה למשיבה לבצע את עבודות הפיתוח בשטח המובלעת ולשם כך הורשתה האחרונה " ... לגבות מהבעלי הזכויות במגרשים הללו, את דמי הפיתוח הדרושים לכך" [סעיף 3 לנספחים ז' ו-ז'(1)].

אין אני רואה פסול בכך שהמשיב איפשר למשיבה לבצע את עבודות הפיתוח בשטח המובלעת על חשבונה, כמתחייב מהסכמי הרכישה והמיפרט הטכני המצורף לו (נספח א' לבקשה).

במיוחד אמורים הדברים לנוכח טענת המשיב – אשר לא נסתרה –לפיה מרבית בעלי המגרשים נמנעו מלשלם סכום כלשהו לקידום עבודות הפיתוח בגבעה, זאת חרף דרישת המשיב בחודש ינואר 2001 לתשלום סכום מזערי בסך 3,000 ₪.

עם זאת, מצופה היה מהמשיב שלא להעניק למשיבה גם את הזכות לגביית דמי הפיתוח הדרושים לביצוע עבודות הפיתוח, זאת במיוחד נוכח טענת המשיב כי המשיבות הסכימו לבצע את עבודות הפיתוח, בשלב זה, על חשבונן.

טענת המשיב כאילו המשיבות אמורות היו לגבות את דמי הפיתוח מבעלי הזכויות ולהעבירם לידיו – אין לה על מה שתסמוך.

ראשית, למקרא סעיף 3 למכתבים נספחים ו' ו-ז(1) עולה כי לא קיימת כל הוראה המחייבת את המשיבה להעביר את דמי הפיתוח – ככול שייגבו – לידי המשיב. שנית, מי לכפו של המשיב יתקע כי אכן המשיבה תעביר לידיו את דמי הפיתוח שתגבה מבעלי המגרשים? בצדק רב טען ב"כ המבקשים בסיכומיו, כי ככול שתוגש תביעה כנגד המשיבות על ידי מי מבעלי המגרשים (או המשיב, ככונס נכסים) להשיב הכספים שייגבו על ידם – ברי כי תעמוד להם טענת קיזוז, חרף חלוף תקופת ההתיישנות בתביעה הכספית שיש למשיבות כלפי בעלי המגרשים, ככול שקיימת כזו.

28.
לאור האמור והמקובץ לעיל אני מוצא את התנהלות המשיב בכל הקשור ל"שחרור" מגרשי המובלעת לשם חתימה על חוזי חכירה עם הממונה על פי רצונן ושיקול דעתן של המשיבות – כבלתי תקינה לחלוטין.

ביטול מינויו של המשיב ככונס נכסים – האומנם?
29.
חרף מסקנתי דלעיל לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על ביטול מינויו של המשיב ככונס נכסים למגרשי המבקשים.

אכן, "שחרור" מגרשי המובלעת לשם חתימת חוזה חכירה עם הממונה, כמו גם מתן הרשאה למשיבה לגבות מבעלי המגרשים את דמי הפיתוח שטרם שולמו – מהווים התנהלות בלתי תקינה מצד המשיב וטוב היה אילו נמנע האחרון מעשות כן.

עם זאת, לא מצאתי כי ההתנהלות האמורה מגעת לכדי פגם מהותי, היורד לשורש העניין, שבגינה יש להעביר הכונס מתפקידו ככזה.
לא מצאתי תימוכין לטענת המבקשים כאילו שחרור מגרשי המובלעת נעשה על ידי המשיב תמורת טובות הנאה שקיבל מהמשיבות " ... שטרם נחשפו" (סעיף 16ו' לבקשה). הטענה האמורה מוטב היה לה שלא תיטען כלל ועיקר כל עוד לא ניתן להוכיחה, ואין צריך לומר שלא ניתן לקבוע מימצא כלשהו על בסיס השערות גרידא.


אף לא מצאתי בסיס לטענת המבקשים, כאילו יש ב"שחרור" המגרשים ומתן הרשאה למשיבות לביצוע עבודות הפיתוח במובלעת – כדי להעדיף את אינטרס המשיבות על פני המבקשים. האינטרס של כל בעלי המגרשים במובלעת (ובכלל אלה המבקשים) הינו ביצוען של עבודות הפיתוח והתשתית בשטח המובלעת ומסירת החזקה במגרשים לבעלי הזכויות – כמו גם הפנייתם לממונה לחתימה על חוזה חכירה וקבלת היתרי בנייה.
הפנייה כאמור, מותנית בתשלום דמי הפיתוח כמתחייב מהסכמי הרכישה, או כנגד התחייבות של כל בעל מגרש לשלמם. אינטרס זה של הרוכשים כולם, ובכלל אלה המבקשים, יכול להיעשות אך על ידי בעל תפקיד, הממונה על ידי בית המשפט.

כפי שהבהרתי לעיל, הדעת אינה סובלת מצב בו תינתן לכל בעל מגרש במובלעת הסמכות לעשות ככול העולה על רוחו, שכן ברי לכל כי כל בעל זכויות ידאג אך לאינטרס האישי שלו, קרי: קבלת היתר לבנייה על מגרשו – תוך הזנחת עבודות הפיתוח והתשתית בשטח המובלעת.

נוכח ההכרח בהמשך, קיומו של כונס נכסים לשם ביצוע עבודות הפיתוח בשטח המובלעת והצורך בהכנת תב"ע ליתר הגבעה המערבית – אין מנוס מלדחות את בקשת המבקשים להעביר המשיב מתפקידו ככונס.

אין בדעתי, בכל הכבוד, ל"הפקיר" את שטח המובלעת ויתרת שטח הגבעה המערבית בידי המבקשים או המשיבות, בלא שיהא ממונה מטעם בית המשפט שיטפל בשטחים האמורים – כמתחייב מפסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה.
לו היו המבקשים עותרים למינוי כונס נכסים נוסף, סביר להניח כי בית המשפט היה נעתר לכך. ברם אין בדעתי "להפקיר" את מגרשי המובלעת בידי בעלי המגרשים – לרבות המבקשים – כך ש"איש הישר בעיניו יעשה".

התוצאה
30.
סוף דבר שהנני דוחה את הבקשה לביטול מינויו של המשיב ככונס נכסים למגרשי המבקשים שבמובלעת.

בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות.


המזכירות תמציא עותק החלטתי זו לכונס הנכסים לבאי כוח הצדדים – בדואר רשום.

ניתנה היום, ט"ז אדר א' תשע"ד, 16 בפברואר 2014,
בהעדר הצדדים ובאי כוחם.









הפ בית משפט מחוזי 676/84 ברזל נחה נחמה, אהרון וציפורה ברזל, יהושוע וליבשי לאופר ואח' נ' עו"ד אמנון גלברט בתפקידו ככונס נכסים ומנהל מיוחד, החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ, החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון) (פורסם ב-ֽ 16/02/2014)