פסקי דין על איילת ששר אנג'ל | פסקי דין על דוד אנג'ל | פסקי דין על אלחנן נועם | פסקי דין על אלחנן נועם יזמות |

55496-06/13 עא     23/02/2014




עא 55496-06/13 איילת ששר אנג'ל, דוד אנג'ל נ' אלחנן נועם, אלחנן נועם יזמות בע"מ









1

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני: כב' השופט
אריה רומנוב


ע"א 55496-06-13






בעניין:
1
.
איילת ששר אנג'ל
2
.
דוד אנג'ל




המערערים

נ ג ד




1. אלחנן נועם
2. אלחנן נועם יזמות בע"מ





ה
משיבים




ב"כ המערערים: עו"ד אריאל גיז

ב"כ המשיבים: עו"ד רונן ציטבר




פסק דין


1.
לפניי ערעור על פסק דינו מיום 13.5.13 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב), שניתן בתביעה ובתביעה שכנגד שהגישו הצדדים, זה כנגד זה, במסגרת ת.א. 13566/07.
2.
בין הצדדים נערכה התקשרות בקשר לדירה הנמצאת ברחוב אחד העם בירושלים. במוקד הסכסוך שנדון בבית משפט קמא עמדה שאלת מהותה של אותה התקשרות. המערערים טענו שבין הצדדים נכרת הסכם שותפות בו הוסכם לרכוש את הדירה, לשפץ אותה, למכור אותה ברווח, ולהתחלק ברווח שיתקבל בהתאם לחלוקה שהוסכמה בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. המשיבים דחו את טענת השותפות שהועלתה על ידי המערערים וטענו כי בין הצדדים נכרת הסכם קבלנות, במסגרתו הזמינו המערערים מהמשיבים עבודות בנייה, תמורת סכום מסויים אשר נקבע, לטענת המשיבים, בהסכם הקבלנות שנכרת בין הצדדים. בתום דיון מקיף שבית משפט קמא ערך בפסק דינו, הוא החליט לדחות את טענת המשיבים ולקבל את טענת המערערים ולפיה בין הצדדים נכרת הסכם שותפות.
3.
לאחר שבית משפט קמא קבע שבין הצדדים נכרת הסכם שותפות, הוא נפנה לבחון את המשמעויות הכספיות העולות מקביעתו זו. טענת המערערים הייתה, כי בין הצדדים הוסכם שהמשיבים יקבלו שני-שלישים מהרווח שיתקבל מהפרוייקט, והמערערים יקבלו שליש אחד, ולכל הפחות סכום של 50,000 דולר. המשיבים לא העלו גרסה נוגדת לגרסה שהועלתה על ידי המערערים הואיל וכפי שציינתי, הם הכחישו כליל את טענת השותפות והעלו טענה, שנדחתה, בדבר הסכם קבלנות שנכרת בין הצדדים. הגם, שכאמור, המשיבים לא העלו גרסה נוגדת, בית המשפט נדרש, מיוזמתו, לפרש את ההסכם, והגיע לתוצאה אשר עניינה עומד במוקד הערעור המונח לפניי.
4.
המערערים ביססו את טענתם בדבר הסכם שותפות שנכרת בין הצדדים ובדבר תוכנו של ההסכם על מסמך בכתב יד אשר כונה על ידי בית משפט קמא בשם "ההסכם". במסמך זה מובאים, בצורה מפורטת למדי, הערכות הצדדים לגבי העלויות הדרושות לשם רכישת הדירה, שיפוצה ומכירתה. כמו כן מובאת במסמך הערכת הצדדים לגבי המחיר בו יעלה בידם למכור את הדירה לאחר השבחתה. "השורה התחתונה" העולה מהמסמך היא, שהצדדים העריכו כי העסקה תניב רווח של כ-210,000 דולר. משמעות הדבר היא, שעל פי אותה הערכה והסכמת הצדדים לגבי אופן חלוקת הרווח, המשיבים היו צפויים לקבל סכום של כ-140,000 דולר (כאשר סכום זה כולל תשלום עבור עבודתם + רווח), והמערערים היו צפויים לקבל סכום של כ-70,000 דולר (כאשר סכום זה כולל רווח בלבד).
5.
אין חולק על כך שהערכות הצדדים הוכחו כמוטעות, שכן הרווח שהתקבל בסופו של יום מהעסקה עמד על סכום של 189,115 ₪ בלבד, שהינו כרבע מהרווח שהצדדים צפו כי יתקבל. מהטעמים שפורטו בפסק הדין קבע בית משפט קמא, כי האחריות לטעות בהערכה מוטלת על שני הצדדים בצורה שווה. בשלב זה נפנה בית משפט קמא לדון בטענת המערערים, כי על פי הסכם השותפות שנכרת בין הצדדים הם זכאים לסכום 50,000 דולר שכן בהסכם – כך לטענתם – הובטח להם רווח מינימאלי של 50,000 דולר, יהא אשר יהא. בית משפט קמא קבע, שקביעת הצדדים בדבר רווח מינימאלי של 50,000 דולר אותו יהיו המערערים זכאים לקבל, חלה רק במצב דברים בו העסקה בה הצדדים נקשרו תצליח, וההערכה שעמדה ביסוד ההסכם בדבר הרווח הצפוי, תתאמת. בית משפט קמא קבע כי הצדדים לא התייחסו בהסכם שנכרת ביניהם למצב דברים בו העסקה תיכשל, כפי שאירע בפועל, ולכן על בית משפט להשלים את החסר. לאחר שבית משפט קמא שקל בדבר, הוא השלים את החסר בכך שקבע כי חלוקת הרווח בין הצדדים תישאר כפי שנקבע בהסכם, היינו שני-שלישים ושליש, ואולם המערערים לא יהיו זכאים לקבל את "הרווח המינימאלי" של 50,000 דולר עליו דובר בהסכם. כתוצאה מכך, בית משפט קמא קבע במסגרת ההתחשבנות שערך, כי המשיבים זכאים לקבל סכום של 126,076 ₪ והמערערים זכאים לקבל סכום של 63,038 ₪.
6.
המערערים מלינים על עצם היוזמה שננקטה על ידי בית משפט קמא בעת שנדרש לשאלת פרשנותו של ההסכם, הגם שהמשיבים לא העלו טענות בעניין זה, ולמרות שהוסכם במהלך הדיון שלא תהיה "הרחבת חזית". לגופו של עניין דוחים המערערים את הפרשנות שנקבעה על ידי בית משפט. לטענתם, הם היו נכונים להתקשר בעסקה עם המשיבים בתנאי שיובטח להם רווח מינימאלי של 50,000 דולר, וזאת בין אם הערכות הצדדים בדבר הרווח הצפוי תתגשמנה ובין אם לאו. מכאן עתירתם של המערערים כי ערעורם יתקבל.
7.
המשיבים לא חלקו על טענת המערערים כי שאלת פרשנותו של החוזה עלתה מיוזמתו של בית המשפט, מבלי שהם עוררו אותה. אלא שאפילו כך הדבר, הרי שבמקרים המתאימים בית משפט מוסמך לעשות זאת. ככל שמדובר במקרה שלפנינו - לא שוכנעתי כי בית משפט קמא עשה שימוש בלתי סביר בסמכות זו. בית משפט קמא שמע את הצדדים, התרשם מהראיות שהובאו לפניו, ועל כן יש לו יתרון בקביעה מה נכון, ראוי וצודק. מטעם זה, לא ראיתי עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. כפי שציינתי, הרווח שהתקבל מהסכם השותפות בו התקשרו הצדדים עמד על סכום של 189,115 ₪, שהינו רבע מהרווח אותו העריכו הצדדים שיעלה בידם לקבל. ערכו בשקלים של ה"רווח המינימאלי" שנקבע בהסכם (50,000 דולר) עמד על 220,000 ₪, ומכאן שקבלת עמדת המערערים לגבי תוכנו של ההסכם תוביל לתוצאה, שלא זו בלבד שהמשיבים לא יפיקו כל רווח מהעסקה, הרי שהם יצטרכו לשלם למערערים סכומי כסף מכיסם. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, "....כי ביצוע של הסכם שותפות באופן שצד אחד נוטל לעצמו את כל הרווחים ואילו הצד השני אינו מקבל מאום ועוד צריך להשלים כספים לצד המרוויח – הוא ביצוע בעייתי ואין זה סביר כי אדם בר-דעת היה יכול להסכים לכך. לפיכך, לא יכול להיות ספק כי אלחנן לא היו מתקשרים בהסכם באופן הכולל התחייבות לשלם לאנג'ל 220,000 ₪, שהם למעלה מן הרווח הכולל בעיסקה, מבלי ששולם שכרם של אלחנן עבור ביצוע עבודות השיפוץ" (עמוד 10 לפסק הדין). בהקשר לציטוט אותו הבאתי יש לציין, כי הקטע שצוטט פותח במילים "אני מקבלת את עמדת אלחנן כי ביצוע של הסכם שותפות...." מכאן עולה לכאורה, שהמשיבים העלו בפני
בית משפט קמא את הטענה בדבר פרשנות החוזה, דבר המשמיט את הקרקע מתחת לטענת המערערים בדבר היוזמה העצמאית שננקטה על ידי בית משפט קמא. ואולם, הואיל ובמסגרת הדיון שלפניי המשיבים לא סתרו את טענת המערערים בעניין זה, וכיוון שהמשיבים לא הפנו למקום בו העלו את הטענה בפני
בית משפט קמא, יצאתי מנקודת הנחה כי שאלת פרשנותו של הסכם השותפות הועלתה על ידי בית משפט קמא מיוזמתו.
8.
מהקטע המצוטט אותו הבאתי עולה, לכאורה, כי בית משפט קמא הגיע למסקנה אליה הגיע תוך עשיית שימוש ב"תנאי מכללא". משמעות הדבר היא, שהצדדים ערכו את הסכם השותפות ביניהם על בסיס ההנחה שההערכה שלהם לגבי הרווח הצפוי תתאמת, לפחות מבחינת סדרי הגודל, ורק על בסיס הנחה זו הובטח למערערים רווח מינימאלי של 50,000 דולר. ה"תנאי מכללא" מניח, שאילו בעת המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים הם היו נדרשים לשאלה האם המערערים היו זכאים לרווח של 50,000 דולר גם אם העסקה תיכשל – היו הצדדים משיבים על שאלה זו בשלילה. אני סבור, כי הקביעה ולפיה הסכמת הצדדים לכך שהמערערים יהיו זכאים לרווח מינימאלי של 50,000 דולר הייתה מותנית בהצלחת העסקה היא קביעה סבירה והגיונית, ולכן אין עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.
9.
כאמור, בית משפט קמא קבע שהצדדים "לא קבעו מנגנון למקרה בו יתברר כי הרווחים אינם כצפוי". בנסיבות אלה נדרש בית משפט קמא "להשלים עתה את החסר בהסכם ולקבוע מהו הסדר שהיו הצדדים מגיעים אליו לו היו משערים כי הרווח מן העסקה יעמוד על סך של 189,115 ₪ בלבד, שהוא 1/4 מן הרווח שהם צפו". המסקנה אליה בית משפט קמא הגיע היא, ש"סביר יותר להניח כי לו היו הצדדים משערים אפשרות שכזו ומחליטים בכל זאת לבצע את העיסקה, הם היו משאירים על כנו רק את המנגנון של 2/3 לאלחנן (בהתחשב ברווח הקבלני לו זכאי אלחנן) ו-1/3 לאנג'ל, מבלי לקבוע סכום מינימאלי לאנג'ל". המסקנה אליה בית משפט קמא הגיע נראית בעיניי סבירה, הגם שלדידי ראוי היה לתת ביטוי לעובדה שבהסכם הוענק יתרון מה למערערים בדמות ה"רווח המינמאלי", ועל כן היה מקום לקבוע כי במקרה של כשלון העסקה יתחלק הרווח בין הצדדים שווה בשווה, היינו ביחס של 50:50. ואולם, כיוון שיש קושי לקבוע מסמרות בעניין זה, וכיוון שקביעתו של בית משפט קמא סבירה, לא מצאתי עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעתו של בית משפט קמא.
10.
סיכומה של נקודה זו: לא ראיתי מקום לקבל את ערעורם של המערערים בנקודה זו.
11.
נקודה נוספת ביחס אליה הוגש הערעור מתייחסת להחלטתו של בית משפט קמא לדחות את התביעה שהמערערים הגישו נגד המשיבים בעילה של לשון הרע. ביסוד תביעת המערערים עמדה העובדה ולפיה המשיבים הוציאו כנגד המערערת, ללא כל הצדקה, צו עיקול, במעמד צד אחד. לטענת המערערים, צו עיקול זה פגע בשמה הטוב של המערערת, בין היתר לנוכח העובדה, שהמשיבים בחרו להמציא את צו העיקול במקום עבודתה של המערערת.
12.
גם בעניין זה לא ראיתי עילה לקבלת הערעור, שכן המסקנות אליהן בית משפט קמא הגיע מבוססות על קביעות עובדתיות שנקבעו על ידו, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. כך, למשל, בית משפט קמא קבע, ש"לא הוכח כי מסמכי העיקול הונחו במשרדה של אנג'ל, פתוחים וחשופים, כטענתה. יוער כי טענה זו דורשת הוכחה פוזיטיבית בעיקר לנוכח העובדה, עליה אין מחלוקת, כי המסמכים הובאו למשרד אנג'ל בידי שליח. האפשרות כי השליח היה בעל אינטרס לפתוח את המעטפה ולהציג את תוכנה, היא אפשרות קלושה ובכל מקרה, היה על אנג'ל לזמן את השליח כדי להוכיח זאת" (עמ' 12 לפסק הדין).
13.
לבסוף מלינים המערערים על כך שבית משפט קמא לא פסק לזכותם הוצאות, אלא קבע שכל צד יישא בהוצאותיו. בעניין זה טוענים המערערים, בין היתר, כי "... מי שמעלים מסמכים מהותיים מבית המשפט הנכבד ומציג גירסה שאינה אמת ונדחית במלואה, ראוי שייפסקו נגדו הוצאות ראויות..."

(סעיף 30 להודעת הערעור).
14.
אכן, דומה שיש טעם בדברי המערערים, וכי בעניין ההוצאות היה מקום לתת משקל של ממש לעובדה שביחס לשאלה העיקרית שנדונה בבית משפט קמא – שאלת מהותה של ההתקשרות שנערכה בין הצדדים – דחה בית משפט קמא את גירסת המשיבים וקיבל את גירסת המערערים. אפשר שנכון היה לתת גם משקל לעובדה, ש"טענת ההגנה" העיקרית שבסופו של דבר פעלה לזכות המשיבים הועלתה על ידי בית משפט קמא מיוזמתו, מבלי שהמשיבים עוררו אותה. אלא שכידוע, פסיקה עיקבית של בתי המשפט קובעת כי התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה המבררת בשאלת ההוצאות תיעשה רק במקרים נדירים, ולא מצאתי כי מקרה זה נמנה עליהם. לפיכך, לא ראיתי לקבל את ערעורם של המערערים גם בנקודה זו. מנגד – אף שהחלטתי לדחות את ערעורם, לא אחייבם לשאת בהוצאות ההתדיינות בערכאה זו.
15.
סוף דבר. מהטעמים אותם פירטתי, החלטתי לדחות את הערעור. כל צד יישא בהוצאותיו. ככל שהופקד עירבון – יש להשיבו למערערים.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, 23 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.
אריה רומנוב
, שופט







עא בית משפט מחוזי 55496-06/13 איילת ששר אנג'ל, דוד אנג'ל נ' אלחנן נועם, אלחנן נועם יזמות בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/02/2014)