פסקי דין על יונה ביטון | פסקי דין על אילן ביטון | פסקי דין על יוסף קניבסקי

21121-12/13 הפב     06/03/2014




הפב 21121-12/13 יונה ביטון, אילן ביטון נ' יוסף קניבסקי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



הפ"ב 21121-12-13 ביטון ואח' נ' קניבסקי

הפ"ב 560-01-14 קניבסקי נ' ביטון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
שבח יהודית


מבקשים

1
.
יונה ביטון

2
.
אילן ביטון


נגד


משיבים

יוסף קניבסקי




פסק דין


ההליך דנן נפתח ביום 10.12.13, עת הוגשה על-ידי ה"ה ביטון (להלן – ביטון) בקשה לאישורו של "

פסק דין
", אשר ניתן על-ידי בית דין צדק בבני ברק (להלן – בית הדין) ביום י"ב אדר תשע"ב,
בו נאמר כי הוא עוסק בדין ודברים שבין ביטון- הלווים, מצד אחד, לבין המשיב- המלווה (להלן – קניבסקי), מצד שני.

1.
קניבסקי הגיש התנגדות לבקשת האישור, כשבפיו טענה אחת בלבד – פסק הבורר אותו מבקשים ביטון לאשר במסגרת ההליך דנן, ואשר ניתן ביום 6.3.12 (יכונה להלן - הפסק השני) זהה לפסק בורר קודם שניתן באותו עניין על-ידי בית הדין ביום ז' שבט תשע"ב (מיום 31.1.12, יכונה להלן- הפסק הראשון) ואשר כבר אושר בבית משפט זה ביום 29.4.12 במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים [הפ"ב 29546-02-12] והפך לחלוט. לטענת קניבסקי, ההבדל בין שני פסקי הבוררות הוא שבפסק השני הורה לו בית הדין להסיר את העיקולים מחשבון העו"ש ומכרטיסי האשראי של ביטון לתקופה של חודשיים, על מנת שיוכלו לפרוע את הסכום שנפסק לטובתו בפסק הראשון.
קניבסקי טוען כי אכן הסיר את העיקולים עוד ביום 19.12.12, ולאחר שחלפה תקופה של חודשיים, במהלכה לא שילמו לו ביטון את החוב הפסוק, אף לא מקצתו, חזר והטיל את העיקולים במסגרת תיק ההוצאה לפועל.שפתח נגדם על יסוד הפסק הראשון שאושר. אז גם התברר לו כי ביטון ניצלו את הסרת העיקולים על מנת למשוך כספים לעצמם במקום לשלם לו את החוב הפסוק. לטענתו, ביטון מבקשים להסיר פעם נוספת את העיקולים שהטיל במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וזו למעשה הסיבה בגינה הגישו, חוסר תום לב,
את בקשת האישור.

2.
למקרא דברים אלו בתגובת קניבסקי, ולאחר שנכחתי לדעת כי הפסק הראשון אכן אושר ע"י בית המשפט, ביקשתי את התייחסותם של ביטון לנטען, ואלו השיבו כי הגישו את הבקשה לאישור פסק בורר בשנית "...בגלל שחשבנו כי הוא בוטל אך אם נשאר בעינו אודה על כך"; בעניין משיכת הכספים טענו: "אנחנו מצהירים בכך בפני
בית המשפט כי לא נמשכו כספים מחן הבנק רק למטרת ניהול העסק השוטף קנית סחורה ותשלומי שקים לספקים". בתוך כך עתרו לאפשר להם "להסיר את העיקולים מחן הבנק וכרטיסי האשראי לתקופה בת ששה חודשים" –
לצורך תשלום החוב. ביטון לא הכחישו את הסרת העיקול בעבר, אף לא טענו כי פרעו את החוב הפסוק, אף לא מקצת ממנו.

3.
דין בקשת האישור שהגישו ביטון להידחות.
הטעם הראשון לדחיית בקשת האישור הינו פרוצדוראלי, וקשור למהותו של הפסק השני. פסק זה נושא אמנם כותרת "

פסק דין
" – אולם האבחנה בין

פסק דין
לבין החלטה אחרת, בין בהקשר של ערעור ובין בהקשר של אישור פסק בורר, נעשית על פי המהות ולא על פי הכותרת. "יש לזכור כי בכל הנוגע להחלטות שניתנו לאחר "סגירתו של התיק - לאחר מתן פסק הדין- נקטה הפסיקה במבחן מהותי המתמקד בשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת. ככל שאכן כך הדבר, ההחלטה מסווגת כ"החלטה אחרת"... בהתאם לכך נפסק כי החלטה שעניינה אינו אלא ביצוע פסק הדין היא בגדר "החלטה אחרת"..."( ע"א 4930/09 מוחמד אבו נאסר נ' עו"ד חסון דבאח 7.6.2010). ראו גם ב"ש 4146/94 שלדון ג. אדלסון נ' אהרון ריינהולד ואח' פס"ד מיום 14.3.95,
וכן רע"א 8747/11
דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עופר ניב ואח'].

4.

במקרה דנן, חלקו הראשון והעיקרי של הפסק השני הינו העתקה של 5 הקביעות האופרטיביות שנקבעו בפסק הראשון שזו לשונו:
א.
בהסכמת הצדדים נקבע החוב למאה שבעים ושש אלף ₪ [וזאת בהסכמת הלוה שזהו סכום הקרן ובהסכמת המלוה שעם תשלום סכום זה אין יותר תביעות הדדיות].
ב. התשלום יבוצע עד חדשיים מהיום.
ג. עם התשלום הנ"ל חייב המלוה להחזיר את ה-250 שיקים הנמצאים אצל המלוה.
ד. במקרה והלוה לא יעמוד בתשלום, מותר למלוה לפנות לבימ"ש לאשר את פסה"ד ולפנות להוצל"פ.
ה. במקרה והלוה לא ישלם עד ארבעה חדשים, מבוטלת הסכמת המלוה על הסכום הנ"ל בסעיף א' ומהלוה יוכל להעלות את מלוא תביעותיו
".
ה"תוספת" שהוספה לפסק השני מתבטאת בצו של בית הדין המורה לקניבסקי,
כיצד לפעול ביחס לעיקולים שהטיל על נכסי ביטון, וכדלקמן:
"...1. להוריד מיידית את העיקול מחשבון העובד ושב ומכרטיסי האשראי של הלוה מר ביטון.
2. במקרה והדבר לא יבוצע תוך שלשה ימים, זכותו של הלוה לבצע את הדבר בעצמו.
3. התאריכים בסעיפים ד' וסעיף ה' ידחו באות
(כך במקור) מס' ימים שמ-כ"ב שבט עד הורדת העיקול".
לא ניתן להתייחס לצו הסרת העיקול, כאל פסק בורר חדש, אלא כאל החלטה אחרת המתווספת לפסק הראשון והמורה לקניביסקי "לערוך הפוגה" בעיקולים על מנת לאפשר לביטון לשלם את הפסק הראשון. דהיינו, לפנינו הוראה ביצועית של פסק הדין, עת הפסק הראשון כבר הביא לסיום המחלוקת בין הצדדים, משנתן תוקף של פסק בוררות להסכמת הצדדים להעמיד את סכום החוב ע"ס 176,000 ₪, אותו על ביטון לשלם בתוך חודשיים.

5.
גם ביטון עצמם, כעולה מהתנהלותם, ראו בפסק הראשון את פסק הבוררות המכריע בסכסוך שבינם לבין קנייבסקי: מי שהגישו את הבקשה לאישור הפסק הראשון לא היו אלא ביטון עצמם שהגישו את בקשתם ביום 7.3.12 – קרי: יום לאחר שניתן הפסק השני. גם אם נניח לטובתם כי באותה עת לא היו ערים לקיומו של הפסק השני, הרי אין חולק כי חלפו כחודשיים נוספים עד שבית המשפט ראה להיעתר לבקשתם של ביטון ולאשר את הפסק הראשון וליתן לו תוקף של

פסק דין
. במהלך התקופה האמורה, לא ראו ביטון להפנות את תשומת ליבו של בית המשפט לכך שקיים "פסק בוררות חדש", בדמות הפסק השני,
"הבולע" לכאורה את הפסק הראשון, והוא זה שצריך להתאשר ע"י בית המשפט. הדעת נותנת שלו התבוננו ביטון על הפסק השני
כעל פסק בורר חדש, עצמאי או משלים, שהינו בר אישור – היו מודיעים על כך לבית המשפט.

6.
לדחיית בקשת האישור גם טעם מהותי. כפי שעולה מהפסק הראשון, אף מהפסק השני, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה חוב ההלוואה יעמוד ע"ס 176,000 ₪, אותו ישלמו ביטון לקניבסקי בתוך חודשיים ימים.
על מנת לאפשר לביטון למלא אחר הוראות פסק הבורר, הורה בית הדין, כאמור, כי על קניבסקי להסיר את העיקולים שהטיל על נכסיהם של ביטון. קביעה אחרונה זו של בית הדין לא שינתה את המועד לביצוע תשלום החוב אלא רק דחתה אותו בחודשיים ימים מיום הסרת העיקול. כעולה מהחומר שהוצג בפני
, הוסרו העיקולים מנכסי ביטון ביום
19.12.12 בהתאם להחלטת רשמת ההוצאה לפועל.
בנסיבות אלה, היה על ביטון למלא אחר פסק הבורר ולפרוע את חובם בתוך חודשיים ממועד זה. פסק הבורר לא רק שלא שולם, אלא אף נטען על-ידי קניבסקי כי הססף נוצל למטרות זרות.
ביטון לא הכחישו זאת, אלא רק טענו
כי הכספים נמשכו לצורך ניהול עסקם. הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע נספח ג' שצורף על-ידי קניבסקי להתנגדותו [תגובת בנק דיסקונט (נושה של ביטון) שהוגשה במסגרת תיק ההוצל"פ, ממנה עולה כי ביטון משלמים לבנק את ההלוואה שנטלו ממנו כסדרה].
התוצאה היא שבסופו של יום, בחלוף חודשיים ימים מיום הסרת העיקולים, ומשהחוב לא שולם על-ידי ביטון, היה רשאי קניבסקי לשוב ולהטיל את העיקולים על נכסיהם
במסגרת תיק ההוצאה לפועל,
כפי שבית הדין התיר לו לעשות כן במסגרת סעיף ד' לפסק
הראשון.

7.
על רקע האמור, הגשת בקשה נוספת לאישור פסק הבורר, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, משלא נועדה אלא לאפשר לביטון סיבוב שני של הסרת עיקולים. מאותו הטעם איני רואה מקום להיעתר לבקשתם להסיר את העיקולים לתקופה נוספת של 6 חודשים, הגם שאני בספק אם עתירה זו מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט.



התוצאה
היא שהבקשה לאישור פסק בורר שהגישו ביטון נדחית.

ביטון ישלמו לקניבסקי הוצאות ההליך בסך 7500 ₪.


ניתן היום,
ד' אדר ב תשע"ד, 06 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.














הפב בית משפט מחוזי 21121-12/13 יונה ביטון, אילן ביטון נ' יוסף קניבסקי (פורסם ב-ֽ 06/03/2014)