פסקי דין על ברוך לוי | פסקי דין על איי.די.איי. חברה לביטוח | פסקי דין על עירית רמת גן | פסקי דין על איילון חברה לביטוח | פסקי דין על דני שירותי גינון ואח' |

10145-10/11 תאמ     13/03/2014




תאמ 10145-10/11 ברוך לוי, איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עירית רמת גן, איילון חברה לביטוח בע"מ, דני שירותי גינון ואח'








בית משפט השלום בפתח תקווה



13 מרץ 2014

תא"מ 10145-10-11 לוי ואח'
נ' עירית רמת גן
ואח'




בפני

כב' הרשמת הבכירה איריס ארבל - אסל


תובעים

1
.
ברוך לוי

2
.
איי.די.איי. חברה לביטוח
בע"מ


נגד


נתבעים
צד ג'

1.עירית רמת גן
2.
איילון חברה לביטוח בע"מ
דני שירותי גינון, ע.מ 56401482




פסק דין


פתח דבר
1. בפני
י תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שהגישו התובע 1 (להלן: "התובע המבוטח") והתובעת 2 (להלן: "התובעת המבטחת") נגד הנתבעת 1, רשות מקומית אשר בתחומה ו/או בשטחה אירע האירוע נשוא כתב התביעה, ונגד הנתבעת 2, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ביטחה
את הנתבעת 1.

2. עניינה של תביעה זו דרישה של התובעים לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בסכום של
51,420 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב שבבעלות התובע המבוטח כתוצאה מקריסת עץ.
3. הנתבעות העבירו הודעה לצד ג' (להלן: "דני שירותי גינון"), וביקשו מבית המשפט לזמנו לדין ולחייבו בשיפוי או בכל סעד אחר שייפסק נגדן, ככל שבית המשפט ימצא אותן אחראיות לקרות האירוע ויחייבן לשאת בנזק.

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סובבת סביב השאלה האם בנסיבות העניין יש להטיל אחריות על הנתבעות להתרחשות האירוע ולנזק שנגרם בעטיו. מחלוקת נוספת, שהינה נגזרת של המחלוקת העיקרית, יסודה בשאלת אומדן הנזק.


הרקע העובדתי וטענות הצדדים
עמדת התובעים
5. על-פי כתב התביעה, ביום 12.9.2009 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, חנה הרכב מ.ר 73-301-23
אשר בבעלותו של התובע המבוטח ברחוב שלם 24 ברמת-גן, כאשר פתע פתאום קרס עץ על גג הרכב והסב לו נזקים כבדים.

6. התובעים טוענים כי האירוע אירע באחריותה ו/או בתחום שיפוטה של הנתבעת 1, כאשר אין הם, התובעים, יודעים ולא יכולים לדעת מהן הנסיבות המדויקות שבעטיין התרחש האירוע היות שנסיבותיו מעידות על רשלנותה של הנתבעת 1 בשמירה על הבטיחות והתחזוקה בתחום אחריותה. הואיל וכך, טוענים התובעים, יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", שכן נסיבות האירוע מצביעות על כך שהייתה התרשלות מצד הנתבעת 1, ומשכך נטל הראיה להוכיח כי לא התרשלה מונח על כתפיה.

7. לטענת התובעים, הנתבעת 1 הפרה חובה חקוקה ו/או לא קיימה חובות המוטלות עליה על-פי דין, והאירוע עובר לנזק הם תוצאה של רשלנות מצד נתבעת זו מכיוון שלא דאגה לטפל בעץ כראוי; קרי: היא לא גזמה אותו מבעוד מועד, לא וידאה כי אינו חולה ו/או רקוב, וכן לא וידאה כי יחזיק מעמד במצבו מבלי לקרוס ו/או ליפול. כמו כן, נטען על ידי התובעים כי הנתבעת 1 לא נקטה אמצעי זהירות ולא התריעה מפני סכנה צפויה לקריסת העץ בכל האמצעים הנדרשים ממנה על-פי דין.

8. נוסף על כך ו/או לחלופין, התובעים טוענים כי הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן", אשר
הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה היו בעלי השליטה ו/או אחראים עליו, ולפיכך רובץ על הרשות המקומית הנטל להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע רשלנות שבגינה עליה לשאת בחיוב.

9. התובעים אומדים את הנזק שנגרם להם, בתוספת ריבית והצמדה, בסכום של 51,420 ₪,
והם מבקשים מבית המשפט לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם להם את הסכום הנקוב.
עמדת הנתבעות
10. הנתבעות טוענות כי העץ שנטען לגביו כי קרס על הרכב שבבעלות התובע המבוטח היה בריא ולא היו בו סימנים מקדימים אשר יש בהם להעיד על כך שהוא מט לנפול. לטענתן, העובדה שהתובע המבוטח חנה את רכבו בסמוך לעץ מעידה כי לא הבחין בסימנים מוקדמים לכך שהעץ עומד לקרוס.
11. לטענת הנתבעת 1, היא מבצעת מעקבים ובדיקות באופן שוטף ויזום של כל העצים הנטועים בתחום שיפוטה, ואלה נערכים פעמיים בשנה. עוד טוענת הנתבעת 1, כי היא מבצעת גיזום שוטף של ענפים המועדים לקריסה. מעבר לכך, היא טוענת שמתבצע גיזום על ידי חברת החשמל במקומות בהם ענפי עצים קרובים לרשת החשמל.
12. זאת ועוד, הנתבעת 1 טוענת כי מעולם לא התקבלה אצלה תלונה מטעם התובע המבוטח ו/או מכל אדם אחר כי העץ הנזכר לעיל מט לנפול או מהווה סכנה לכלל הציבור.

13. בכתב ההגנה, כפרו הנתבעות בטענות התובעים כי הייתה רשלנות מצדה של הנתבעת 1, וכן כפרו בהתקיימות הכלל "הדבר מעיד על עצמו". הנתבעות טענו כי לא היו כל סימנים מקדימים לקריסת העץ, ומשכך נטל הבאת הראייה רובץ על שכמם של התובעים.

14. הנתבעות אף כופרות בטענת התובעים כי העץ שפגע ברכב עולה בגדר "דבר מסוכן"
כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ואשר מתייחס לחובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן.
לטענת הנתבעות, לא די בטענה כי העץ היה בתחום אחריותה של הנתבעת 1 כדי לקבוע שנהגה ברשלנות. מעבר לכך, הנתבעות כופרות בטענות לפיהן הנתבעת 1 לא עשתה את הנדרש ממנה, כרשות מקומית, על מנת למנוע את קריסת העץ, וכי לא הקפידה על תחזוקה שוטפת של הרחוב בו התרחש האירוע, לרבות טיפול נאות של כל העצים הנטועים לאורכו של הרחוב.

15. לטענת הנתבעות, לא זו בלבד שאין להן אחריות כלשהי בהקשר לנזקים הנטענים על ידי התובעים, הרי שאומדן הנזקים של הרכב הנפגע נעשה בצורה מופרזת ומנותקת מן המציאות,
כל זאת בשעה שהתובעת המבטחת לא עמדה בחובתה להקטין את הנזק.

16. אשר על כן, הנתבעות מבקשות מבית המשפט לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט.
דיון והכרעה
17. להווי ידו
ע כי בענייני נזיקין, הנטל להוכיח את טענות התביעה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא אם מתקיים אחד מהחריגים המופיעים בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הראשון שבהם, ושאותו העלו התובעים בכתב תביעתם, מופיע בסעיף 41 ולפיו כאשר מדובר בתביעת נזיקין והתביעה נראית על פניה כל כך ברורה עד כי "הדבר מעיד על עצמו", או אז הנטל עובר לשכמו של הנתבע ועליו להוכיח כי לא התרשל. אם הנתבע לא יצליח לעמוד בנטל הזה, אזי התביעה נגדו תתקבל
.

וזו לשון הסעיף:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב
יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה
מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה
–
על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
18. הפסיקה נתנה דעתה כי אין זה עניין של מה בכך

להוכיח כי "הדבר מעיד על עצמו", וכלל ראייתי זה חל רק במקרים מעטים. ישנם שלושה תנאים שחובה להוכיח את קיומם המצטבר על מנת להעביר את הנטל אל כתפי הנתבע, ועליהם עמד בית המשפט בע"א 7692/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (פורסם בנבו, מיום 28.2.2011):
"סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת 'הדבר מעיד על עצמו'. כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, 'על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה'".
19. צא ולמד, כי כאשר בית המשפט קובע כי התקיימו שלושת התנאים לעיל במצטבר, או אז נטל השכנוע עובר אל שכמו של הנתבע, שנדרש

להוכיח כי לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה. במידה שלא יצליח לעמוד בנטל זה, די אף אם כפות המאזניים יוותרו מעוינות עם התקיימות תחולתו של הכלל כדי שהתובע יזכה בתביעתו.
מן הכלל אל הפרט –

20. אין מחלוקת כי האירוע המתואר בכתב התביעה אכן אירע. אין אף חולק כי מדובר בעץ המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת 1, וכי לאחר או בסמוך להתרחשות האירוע התקבלה אצל הנתבעת לעיל הודעה בדבר עץ מסוכן ברחוב שלם ברמת-גן (
שורה 1 בשאילתת יומן שצורפה לכתב ההגנה וסומנה כנספח א'
). הנה אפוא ניתן לקבוע כי מדובר בעץ הנטוע בשטח ציבורי וכי הנתבעת 1 היא זו שטיפלה בעצים או הייתה אמורה לטפל בהם, וכן ביצעה בעצים או הייתה אמורה לבצע בהם פעולות גיזום ואחרות.
טענת הדבר מעיד על עצמו
21. אשר לתנאי הראשון מתוך השלושה של הכלל "הדבר מעיד על עצמו", תנאי שיש בו כאמור כדי להעביר את נטל השכנוע מתובע אל נתבע, הרי שלא מצאתי כי הינו מתקיים בענייננו. התובעים טענו כי הנסיבות להתרחשות הנזק ברורות מאליהן, היות שהעץ קרס על רכבו של התובע המבוטח, ולשם כך צירפו העתקי צילומים המעידים כאלף מונים על קרות האירוע
(ההעתקים מצורפים כנספח 5 לכתב התביעה)
.

22. מכאן, שהתובעים אינם יכולים לטעון כי לא ידעו או לא יכלו לדעת על הנסיבות שהביאו לקרות האירוע. בהקשר זה, ראוי לציין כי הפסיקה קבעה כי הסתייעות של תובע בכלל הקבוע בהוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין הינה אפשרית אך ורק אם חוסר הידיעה בעניין נסיבות מעשה הנזיקין נמשך ממועד התרחשותו ולאורך מהלך המשפט (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'ציק, פ"ד נו(1),539, 558). ברי כי אין זה המקרה המונח בפני
נו, שכן לתובעים היו ידועות כאמור נסיבות המקרה ואף העלו אותן בכתב התביעה. יוצא, אם כך, שהתנאי הראשון אינו מתמלא.
23. למותר לציין כי כאשר נקבע שהתנאי הראשון אינו מתמלא, נשמט הבסיס לתחולתו של
סעיף 41 לפקודות הנזיקין ומתייתר הצורך בהמשך הדיון בטענה, שכן נדרשת חובת התקיימותם
של שלושת התנאים במצטבר. ואף על פי כן, ובעיקר למען סדר הצגת הדברים, לא אפטור עצמי מהתייחסות עניינית לשני התנאים האחרים.

24. לעניין התנאי השני, אין עוררין כי האירוע והנזק שבעטיו, התרחשו ברחוב הנמצא בתחום שיפוטה ו/או אחריותה של נתבעת מספר 1, ומשכך תנאי זה מתמלא.

25. אשר לתנאי השלישי, אקדים ואומר כי בית המשפט נוהג בצוננות בבואו להחיל תנאי זה, הדורש בחינה כללית סטטיסטית או הסתמכות על ראיות קונקרטיות שהביאו הצדדים.
ראו התייחסותה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2989/95 מרים קורנץ ואח'
נ' בית החולים מאיר ואח'
, פ"ד נא (4)699,687
,
שם פסקה כי "לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבשיעור מסוים אינו ניתן כלל למנוע".

26. יאים אף דבריה של כב' השופטת ברון,

שקבעה

בת"א 2314/00 פלומבה אוראל קטינה נ' קופ"ח כללית (פורסם בנבו, מיום 12.7.2005) כי "כדי לסתור את קיומו של התנאי השלישי לתחולת סעיף 41 לפקודה, טוב יעשה הנתבע אם יצביע על אפשרויות שונות אחרות לקרות התאונה". הלכה למעשה, כי אם הנתבע יצביע על אפשרות אחרת שמסבירה את התאונה ו/או הנזק, בכך ייצא ידי חובתו, ובית המשפט יקבע כי התנאי השלישי להעברת הנטל לא הוכח והנטל יישאר על כתפי התובע
.

27. במקרה דנן, התובעים טוענים כי עץ שנופל פתע פתאום הוא מקרה מובהק שבו ניתן לקבוע כי מתיישב
עם המסקנה שהנתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שעשתה כן. אין אני מקבלת את עמדתם של התובעים. זאת משום שלא הציגו ראיות כלליות סטטיסטיות או ראיות קונקרטיות לעניין העץ הנמצא במוקד דיוננו; קרי, ראיות שיש בהן כדי להוכיח כי קריסת העץ מתיישבת עם המסקנה כי המחזיקה בו, היא הנתבעת 1, התרשלה בטיפולו השוטף.

28. אוסיף ואטעים באותו קונטקסט כי עץ שנקרע מעל פני האדמה בלא כל התראה מוקדמת כמעשה שטן, אין פירושו בהכרח כי המחזיק בו ו/או האחראי עליו בו התרשל.
עצים, בדומה לבני אדם בשר ודם, גדלים ומתפתחים בצורה שונה זה מזה. האחד יהיה ירוק ומלבלב יותר, האחר יהיה גבוה וחזק יותר. אין ניתן לצפות באופן ודאי כי עץ יעמוד על תילו, או לחלופין ששורשיו יגוועו ויביאו לקריסתו בחלוף מספר שנים מעת נטיעתו, זאת כשם שאין לדעת את אורך ימיו ומידת שנותיו של אדם פלוני לעומת אדם אלמוני. חייו של האחד יכולים להיקטע בטרם עת, חייו של האחר יכולים להימשך עד 120 שנים טובות. מאחר שעץ הוא מין הצומח וחשוף למחלות או להשפעות הסביבה, אין יכולה להתקבל, ואף לא צריכה להתקבל, הטענה כי קריסת העץ מלמדת מעצם טבעה על רשלנות של המחזיקה בו ו/או האחראית עליו.
29. המסקנה היא כי מאחר שהתובעים בענייננו לא הציגו ראיות כלליות סטטיסטיות המתייחסות לנסיבות שהובילו לקריסת העץ, גם התנאי השלישי של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו מתקיים. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעים בדבר תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
טענת דבר מסוכן
30.
התובעים טוענים אף לתחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין בדבר התרחשות הנזק על ידי "דבר מסוכן", אשר הנתבעת 1 הייתה המחזיקה בו ו/או האחראית עליו. וזו לשון הסעיף:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטותו, וכי הנתבעת היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
31. על הטוען להתקיימותו של הכלל "דבר מסוכן" מוטלת החובה לעמוד בשלושה תנאים במצטבר: קיומו של נזק; על הנזק להיגרם על ידי דבר מסוכן; על התובע להוכיח שהנתבע היה בעליו של הדבר המסוכן או הממונה עליו.
בפקודת הנזיקין אין הגדרה חד משמעית מהו "דבר מסוכן", והפסיקה התחבטה לא מעט בניסיון ליצור תבחינים אחידים לסיווג דבר כ"מסוכן".
בעבר, פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בע"פ 74/62 צבי פישמן ו-ראובן ונגוש נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(3) 1478), שם נקבעה ההלכה ש"דבר מסוכן" יהיה חפץ שתכונותיו הפנימיות, בין אם הן אופייניות לדברים מסוגו ובין אם הן ייחודיות לו, מעידות שיש לו פוטנציאל להיות מסוכן לאנשים שבאים בקרבתו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות דרסטיים וישתמשו בו באופן מסוים.

32. אין עוררין כי התנאי הראשון של הכלל מתמלא בענייננו, שכן נגרם נזק מוכח לרכבו של התובע המבוטח כתוצאה מקריסת העץ.

33. אשר לתנאי השני, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי עץ במהותו אינו דבר מסוכן [ראו לדוגמה: ע"א 15084-02-11 מ.מ. פרדס חנה כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ
(פורסם בנבו, מיום 30.10.2011)]. במקרים חריגים הוטלה אחריות על רשות מקומית כאשר הוכח כי אותו עץ שקרס היה מסוכן ומועד לפורענות ועל הרשות היה לצפות כי יקרוס. רוצה לומר: כאשר הוכחו הנסיבות בהן ניתן וצריך היה לצפות את ייתכנות הפגיעה, בשים לב לנתונים שהיה בהם כדי להעיד על מסוכנות העץ.

34. למעלה מן הצורך להזכיר כי במקרה שבנידון התובעים לא העלו בטענותיהם, וממילא לא הוכיחו, באיזה עץ מדובר. לא הובאה או הוצגה על ידם כל ראיה לקיומו של סימן מקדים אשר היה בו כדי להזהיר מפני אפשרות קריסה. תחת זאת, התובעים הסתפקו בטענה הכללית כי עצם קריסת העץ מלמדת על רשלנותה של הנתבעת 1. לאור האמור, ניתן לקבוע על נקלה כי התנאי השני של הכלל "דבר מסוכן" אינו מתמלא.

35. כידוע, די באי-התקיימותו של תנאי אחד מתוך השלושה כדי לשלול את תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. חרף זאת, אתייחס בקצרה לתנאי השלישי, ולו לשם השלמת הביאור. לפי תנאי זה, על התובע להוכיח שהנתבע היה בעליו של הדבר המסוכן או הממונה עליו.
לכאורה, מדובר בבדיקה פשוטה, אולם בפועל בית המשפט התקשה לקבוע כי התנאי מתקיים בהסתמך על בחינה טכנית-פורמאלית ונדרשה בחינה מהותית שעיקרה הוכחת קיומה של השגחה שוטפת של הנתבע על הדבר המסוכן. דוגמה לעניין זה ניתן למצוא בע"א 241/89
ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי, פ"ד מט(1) 045, שם דן בית המשפט באחריות של יצרנית המעליות וספקית שירותי אחזקה ותיקונים למותו הטראגי של אדם שנפל לפיר של מעלית בבית מגוריו – ומת. נקבע כי גם אם דיירי הבניין הם שהשתמשו דרך קבע במעלית, והחברה היא זו שביצעה בדיקות תקופתיות בלבד, הרי שהמעלית הייתה עדיין תחת השגחתה, ולכן עליה לשאת באחריות לתאונה ולפצות את המשפחה.
36. על הרובד האחרון עמד בית המשפט העליון גם

בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות (פורסם בתקדין, ניתן ביום 27.2.1997)
,
שם עלתה שאלת האחריות של בית הספר, קרי: של המחזיק ולא של הגוף המפקח, לנזק שנגרם לתלמידה כתוצאה מקריסת חלק מעץ על רגלה וקטיעתה. בעוד בית המשפט המחוזי קבע כי לא מוטלת אחריות על בית הספר, בית המשפט העליון סבר אחרת וקבע כך:
"אין אנו נדרשים לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטית או בגנים ציבוריים, ביערות ובחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את כל העצים הצומחים בכל אתר ואתר ציבורי או פרטי כדי להיווכח במצבם ובתקינותם...
המקרה הנוכחי אינו מחייב הצבת נורמה כזו. די בכך שנתמקד בנזק שהיה צפוי מעץ החרוב המסוים במקום בו הוא ניצב ובמצב בו היה ובסיכון שהוא הווה. מדובר בבית ספר המופקד על שלום תלמידיו...האמצעים למניעת סכנה צפויה מענפים ארוכים וכבדים העלולים להיפגע מפגעי הזמן בגלל גילו של העץ, פשוטים וזולים יחסית. האמצעי לבדוק ולהרחיק את הסכנה מצוי בהישג יד של בית הספר וניתן ליישום ללא הוצאות יוצאות דופן וללא צורך להיזקק לאמצעים חריגים. מסתבר, כאמור שלא היה נוהל בבית הספר לפיקוח ולהשגחה על עצים הנטועים בשטחו ולמניעת סיכון בטיחותי מהם".

37. נוסף על התנאים שפורטו לעיל, דורש סעיף 38 לפקודת הנזיקין יסוד נפשי מסוים. יסוד זה מלמד על היחס של הנתבע אל המעשה, אשר אינו חייב לבוא לידי ביטוי בפעולות הפיזיות.
היסוד הנפשי הנדרש מהתובע לעניין הוכחת הסעיף לעיל הינו ידיעה שהנזק נגרם על ידי הנכס המדובר, אשר נמצא בשליטת הנתבע. נדרשת מהנתבע מודעות לנסיבות המיוחדות של אירוע גרימת הנזק, ולטעמי לא ניתן לקבוע כי הנתבעת 1 שבנידון יכולה או צריכה הייתה להיות מודעת לנסיבות המיוחדות של הנזק במקרה כגון דא.

38. הואיל ונסיבותיו של האירוע נשוא התובענה אינן מתיישבות עם הוראות הסעיף דלעיל, אני דוחה את הטענה בדבר התרחשות הנזק על ידי "דבר מסוכן".

טענת עוולת הרשלנות
39. הנה כי כן, משקבעתי את אשר קבעתי בעניין הטענות "הדבר מעיד על עצמו" ו"דבר מסוכן", טענות שהתובעים השליכו בהן את יהבם, נטל ההוכחה נותר אפוא על כתפיהם, ואמשיך את סדר בחינת הדברים על מנת להיווכח אם הצליחו לעמוד בו.
התובעים טוענים כי משעה שהוכח כי העץ קרס וכי האחריות לכך רובצת על כתפיה של הנתבעת 1, היא הרשות המקומית, חזקה על אותה נתבעת לצפות את הנזק ולמנועו. אי מניעתו של הנזק עולה לכדי הפרת חובת הזהירות, אשר מקימה את עוולת הרשלנות מצד הנתבעת 1.

40. אני דוחה אף טענה זו. כאן מתבקש להזכיר כי עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה יסודות: אשם; נזק; קשר סיבתי בין השניים. ככל שהדבר נוגע ליסוד האשם, נדרשת הוכחה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1), 113).
41. בדוח המפרט את התרחשות הנזק

(צורף כנספח 1 לכתב התביעה)
העיד התובע המבוטח כי חנה את רכבו בצד הכביש, במקום חנייה מסודר, מתחת לעץ שעיריית רמת-גן, היא הנתבעת 1, שתלה והייתה אחראית לטיפולו. באופן פתאומי, כך לפי התובע המבוטח, קרס העץ על רכבו והסב לו נזקים כבדים. ב"כ התובעת המבטחת אף ציין כי לא נטען על ידו ו/או על ידי מרשתו כי הנזק נגרם על ידי פגעי מזג האוויר
(עמוד 2, שורה 11 לפרוטוקול הדיון מיום 16.10.2013)
.

42. התובעים לא המציאו כל ראיה כי על הנתבעת 1 היה לצפות את הנזק שהתרחש ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנועו. לא זו אף זו, התובע המבוטח סיפר בעת הגשת התלונה במשטרה
(דוח התלונה צורף כנספח 1 לכתב התביעה)
בזו הלשון:

"ת. ...אנחנו הודענו לעירייה שהעץ יכול ליפול, אבל לא התייחסו".

ש. למי הודעתם מהעירייה?

ת. למוקד 109, מי שהודיעה זו רחל מהוועד".

43. במסגרת חקירתו הנגדית, העיד התובע המבוטח כי כאשר חנה את רכבו, לא הבחין בדבר חריג הנוגע לעץ, אך הוסיף כי נראתה בו מעט רטיבות וכן ריקבון. לשאלת ב"כ הנתבעות מניין לו שהעץ רקוב, השיב התובע המבוטח כי "כנראה היו תולעים שאכלו אותו ולכן הוא נפל".


"ש. אתה אגרונום?

ת. לא.

ש. איך אתה יודע שהעץ רקוב?

ת. אחרי שהוא נפל רואים. הוא היה משונה. השכנים התקשרו לעירייה".


(עמ' 4, שורות 12-9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2014).
44. ברם, לא הוצגו אישורים ו/או אסמכתאות המאששים את הטענה כי התובע המבוטח או מי מטעמו התריעו בפני
העירייה, היא הנתבעת 1, על אפשרות שהעץ עלול ליפול. אמנם בדוח שאילתת היומן שהוזכר לעיל מופיעה פנייה לעירייה על "עץ מסכן רמת-גן ברחוב שלם 24, מודיע רותי אלפיה..." (טעויות הכתיב במקור – א.א.א). ואולם, שעת מסירת ההודעה המצוינת בדוח הינה 13:11, ואין היא מתיישבת מבחינה כרונולוגית עם הטענה שהעלה התובע המבוטח בכתב התביעה כי האירוע התרחש "בשעה 13:00 או בסמוך לכך".
לשון אחר, אף אם תמצי לומר שההודעה על העץ הסורר התקבלה כאשר הסכנה הפכה גלויה ומוחשית, כאשר שורשי העץ החלו בוקעים מן האדמה ו/או הענפים החלו מאבדים מיציבותם, ברי כי בנסיבות הללו מרחב הפעולה של הנתבעת 1 למנוע את הקריסה היה מוגבל למדי, כמעט שאינו קיים.

45. התובע המבוטח שב והאשים את הנתבעת 1 באוזלת יד, היות שלדבריו גם כיום דיירי הרחוב ממשיכים להתקשר לעירייה ומתריעים בפני
ה על סכנת נפילה של עצים נוספים, אך ללא כל מענה.


"ת. הם אומרים שזה בסדר. אני לא מתקשר לעירייה".

ש. האם שלחת פעם מכתב לעירייה?

ת. לא.

ש. הלכת פעם לעירייה להתלונן?

ת. לא".

(שם, עמ' 4, שורות 20-15).
46. נערוך אפוא סיכום ביניים של הדברים: ביחס להטלת האחריות על העירייה נקבע בשורה
של פסיקות [ראו לדוגמה: ת"א 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, מיום 22.7.2004)] כי באופן עקרוני קיימת חובת זהירות מושגית על עירייה ביחס לנפילת עצים בשטח שיפוטה וכי העירייה יכולה הייתה לצפות אירוע של נפילת עץ ואת הנזק שיכול להיגרם כתוצאה מנפילתו. לאור דברים אלה, דומתני כי אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית החלה בענייננו על הנתבעת 1, אולם לא מצאתי כל ראיה המגובה באסמכתאות בדבר הפרת חובת הזהירות הקונקרטית החלה על אותה נתבעת.

47. בבואו להכריע בעניין התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית, נדרש בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין היה על הנתבעת 1 לצפות את התרחשות הנזק, ואם אכן כך – האם הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים ממנה על מנת למנוע את הנזק. על פניו, לא ניתן לקבוע ממצאים בשאלה זו, ללא שתוכח תחילה הסיבה שהובילה לקריסת העץ. חובה זו, אדגיש, מוטלת על התובעים, כפי שעמד עליה בית המשפט בת"א 5455/03
ביטוח ישיר נ' פשטיין ואח'
(פורסם בנבו, מיום 11.9.2005)
,
שם נקבע:
"קיומה של חובת זהירות קונקרטית נבחן בנסיבות כל מקרה ומקרה, ואינני סבורה כי קמה חובה כאמור בנסיבות המקרה שבפני
י, כאשר נגרם נזק לרכוש בשל קריסתו של עץ אשר לא הובאה כל ראיה בדבר שכיחות קריסתו, או היותו מועד לקריסה, עץ עמיד, המתאים לתנאי סביבתו, ואשר לא היה כל סימן מקדים שיכול היה להוות תמרור אזהרה מפני אפשרות קריסתו, להוציא הידיעה הערטילאית כי לעתים, בימי חורף, בקיומן של רוחות, יש ועצים קורסים או ענפים ניתקים מהם".
48. אם כך, נוכחנו עד כה בעיניים פקוחות לרווחה כי התובעים לא הוכיחו את הסיבה שבעטיה קרס העץ ואין בטענותיהם לא מנה ולא מקצתה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי ברחוב נשוא האירוע קרסו עצים נוספים ואף לא נטען כי הנזק התרחש כתוצאה מפגעי מזג האוויר. אדרבה, ב"כ התובעת המבטחת הבהיר שטענת מזג האוויר אינה מצויה כלל באמתחתם של התובעים.
49. למעלה מזה, התובעים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי ללמוד על סוג העץ שקרס, על נסיבות קריסתו ועל היכולת לצפותה. לא הובאה כל ראיה ביחס לעץ הספציפי, היינו: מצבו של העץ עובר לקריסה, הסיבה בגינה קרס, קיומם של סימנים מקדימים וכן הלאה. כמו כן, לא הובאה כל ראיה כללית ביחס לסוג העץ, שכיחות קריסתו של עץ מסוג זה, התאמתו של סוג העץ למקום נטיעתו, עמידתו של עץ מסוג זה בתנאי מזג האוויר השונים, הטיפול הנדרש בעץ מסוג זה וכיו"ב.
50. התובעים לא עשו את המינימום הנדרש מתובע סביר בנסיבות העניין – צירוף
חוות דעת של אגרונום ו/או בר סמכא אחר, אשר באמצעותם יוכח ו/או ייקבע האם העץ היה פגום ו/או חולה והאם הטיפול של הנתבעת בעץ היה לקוי.
מכל המקובץ לעיל, יוצא כי לא ניתן לעמוד על אופן הטיפול של הנתבעת 1, היא עיריית רמת-גן, ובוודאי שלא ניתן לקבוע האם הטיפול הינו בגדר טיפול סביר וראוי, או שמא לקוי ורשלני.
51. בהקשר האחרון, אבקש להביא מדברי הפסיקה ולפיהם המחזיק בעץ יישא באחריות כלפי עובר אורח אשר נפגע ממנו רק כאשר יימצאו נסיבות בהן המחזיק היה צריך לצפות את אפשרות הפגיעה, בשים לב לנתונים שיש בהם כדי להעיד על מסוכנות וייתכנות של מעשה נזק. כגון:
ראיה בדבר טיבו של העץ ומצב נטיעתו, או אופן צמיחתו של העץ עובר למועד הקריסה, אשר צריך היה להזהיר את הנתבעת מפני סיכון קיים ולחייב אותה בנקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע את הנזק שהתרחש.

52. בהעדר כל תשתית ראייתית, אין ניתן לקבוע ממצא כלשהו בנוגע לעץ שקרס ולנסיבות שהובילו לקריסתו. מכאן שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את חובת הזהירות הקונקרטית, לאמור כי בנסיבות העניין על הנתבעת 1 היה לצפות את אפשרות קריסתו של העץ הספציפי ולנקוט אי-אילו פעולות שהיה בהן כדי למנוע את תוצאת הנזק.
53. אף אם אצא מנקודת הנחה כי מוטלת על הנתבעת חובת הזהירות הקונקרטית, קרי: הייתה יכולה לצפות את אפשרות קריסתו של העץ נשוא התביעה, הרי שלא סגי בכך. על התובעים היה להראות כי הנתבעת 1 הפרה את החובה, יען כי לא נקטה אמצעי זהירות שרשות סבירה הייתה נוקטת בהם על מנת למנוע את קריסתו של העץ.
ברם,
התובעים לא הוכיחו כי החובה הופרה, קל וחומר לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין התוצאה – קריסת העץ והנזק שנגרם בעטיה.
54. לשם איזון התמונה, אציין כי הנתבעת 1 לא הניחה בפני
בית המשפט ראיות קונקרטיות בהתייחס למועדים בהם בוצע טיפול בעץ המדובר ובאשר לאופן הטיפול הספציפי בו.
עם זאת, הנתבעת 1 העידה את מר דני אשכנזי, המכהן כמנהל יחידת בטיחות במחלקת גנים ונוף בעיריית רמת-גן, והוא סיפר כי מדובר בעץ ברחוב ראשי, אשר מטופל באופן שוטף על-ידי מחלקת הפיקוח ו/או על ידי קבלן הגינון החיצוני (צד ג'), ולא זוהה בעץ שום סממן של מצוקה.

בחקירתו הנגדית הדגיש מר אשכנזי כי אף שאינו עובד במחלקת הגינון, הוא תחקר את מפקח הגינון ואת מפקח הגיזום בנוגע למקרה הנידון, ואלה דווחו לו כי נעשות בדיקות יזומות,
יום-יומית, הנוגעות לכלל העצים בעירייה, בהם העץ הספציפי.
"ש. האם ברחוב הזה אי פעם עשיתם בדיקה יזומה, בין אם לקראת החורף, בין אם

בקיץ או בסתיו או באביב, בדיקה יזומה של עצים שנטועים ברחוב מעל 10 שנים?
ת. כן. כל השנה בודקים את כל העצים. יש 365 ימי עבודה, המפקח רואה את העץ הזה כול יום.

ש. אתה מדבר כרגע מפיו של המפקח.
ת. כן. מתוך היכרות אישית איתו.
ש. מתי היה שם המפקח ולהציג אסמכתא שהיה שם ובדק את שדרת העצים הספציפית הזאת?
ת. תאריך האירוע היה בשבת. שבוע לפני המפקח היה שם, כי זה אזור העבודה שלו, הוא בדק כי זה חלק מהעבודה שלו. אני לא יכול להציג אסמכתא על כך".

(עמ' 6, שורות 32-25 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2014).
55. לשאלת ב"כ התובעים כמה בדיקות נערכות על-ידי העירייה ברחוב בו קרס העץ, השיב מר אשכנזי כי בדיקות יזומות, "מפוקסות" כלשונו, נערכות לקראת החורף, מכיוון שבעונה זו מרחפת סכנה שהעצים יקרסו. אף זאת, אשכנזי חידד כי מאחר שהעץ האמור היה נטוע ברחוב ראשי ברמת-גן, במרכז שכונה, הרי שהוא, מפקח הגינון ומפקח המחלקה, מגיעים לאזור מספר פעמים בשבוע על מנת לוודא שכל העצים עומדים על כנם ולא נשקפת סכנה לקריסתם. אשכנזי הדגיש כי אם הוא ו/או אנשיו היו מזהים בעיה כלשהי בעץ האמור, היו ודאי מטפלים בה ללא דיחוי.

56. עדות זו של מר אשכנזי הייתה רציפה ומהימנה עליי, ובצירוף הנסיבות שצוינו לעיל, המסקנה היא כי גם אם הייתי קובעת כי חלה חובת הזהירות הקונקרטית על הנתבעת 1, היא עיריית
רמת-גן, הרי שזו עמדה בחובה כנדרש.

57. אין מתקבל על הדעת להטיל על רשות מקומית חבות מוחלטת לכל נזק שייגרם כתוצאה מנפילת עץ, כאשר התובע ייצא פטוּר מחובת ההוכחה המוטלת עליו במסגרת עוולת הרשלנות. מעל הצורך, אשוב על עמדתי כי משעה שלא הובאה כל ראיה מטעם התובעים בנוגע לפעולות שיש לבצע לצורך טיפול בעץ מסוג זה, לא ניתן לבסס כל ממצא באשר להתרשלותה של הנתבעת 1.
סוף דבר
58. נוכח כל האמור, הנני קובעת כי הנטל להוכחת עוולת הרשלנות מוטל על התובעים, וכי אלה לא עמדו בנטל זה על מנת להוכיח כי הנתבעת 1 התרשלה או עוולה כלפי התובע המבוטח את עוולת הרשלנות.

59. לאחר שהצבעתי בבירור על כך שלא הוכח שהנתבעת 1 עוולה כלפי המבוטח את עוולת הרשלנות, לא נדרש כל דיון באשר לחלקו של צד ג' בקרות האירוע, שהרי ממילא התובעים כשלו בנטל ההוכחה. מהטעם הזה לא נדרשתי אף לדיון המתייחס למחלוקת בין הצדדים בנוגע לאומדן הנזק.

60. התוצאה היא שדינה של התביעה להידחות.
61. התובעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, אשר יועברו לידי הנתבעות. סך זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום המלא בפועל.








ניתן היום,
י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 10145-10/11 ברוך לוי, איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עירית רמת גן, איילון חברה לביטוח בע"מ, דני שירותי גינון ואח' (פורסם ב-ֽ 13/03/2014)