פסקי דין על דר' אלוני יואב | פסקי דין על דר' בראלי עמוס

1531/02 עב     21/11/2004




עב 1531/02 דר' אלוני יואב נ' דר' בראלי עמוס




1
בתי הדין לעבודה
עב 001531/02
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
21/11/2004

כב' השופטת שפר ורד

בפני
:
דר' אלוני יואב

בעניין:
התובע
חריש ליאור

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
דר' בראלי עמוס
הנתבע
כסלו ספקטור דלית

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפני
נו תביעה בה נטענות הטענות הבאות ונתבעים הסעדים שדלקמן -

א) התובע הנו דר' לרפואה וטרינרית, ועבד בשירותו של הנתבע, שגם הוא וטרינר, בעסקו של הנתבע המספק שירותים וטרינריים לחיות משק במגזר החקלאי.

ב) בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד מיום 10/11/96 ועד ליום 20/12/00, מועד בו התפטר התובע מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו.

ג) על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים על בסיס שכר קובע בסך של 11,800 ₪ ברוטו, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ד) על הנתבע לשלם לתובע גם פדיון חופשה בגין 7 ימי חופשה אותם טרם ניצל התובע.

ה) על הנתבע לשלם לתובע דמי הבראה בגין תקופת עבודתו, אותם לא שילם לתובע כלל.
2. בכתב ההגנה שהגיש, טען הנתבע שכלל לא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד ומעביד, וכי כל הרופאים הוטרינריים אשר פעלו במסגרת עסקו, כמו גם התובע, היו בגדר קבלני משנה.
מעבר לכך, טען הנתבע כי לא חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, ובאם הייתה כזו- הובהר לו כי זו תהא זמנית לתקופה קצרה, וכי התובע הפסיק את יחסי העבודה עמו בשל רצונו לעבור לעבוד במקום אחר.
הנתבע הוסיף וטען כי ככל שיקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, הרי שיש לקזז מהתשלומים אשר יפסקו לטובת התובע תשלומים שקיבל בגין ימים בהם שהה בחופשה בתשלום מעבר למגיע לעובד מכוח חוק חופשה שנתית, וכן תגמולי מילואים אשר שולמו לו ולא הועברו לנתבע.
3. אין ספק שהמחלוקת הבסיסית שבין הצדדים הנה האם אכן התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, שאם לא כן מלכתחילה אין סמכות עניינית לבית הדין לדון בתביעה ומעבר לכך אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים וזכויות נלוות.

אשר לאופייה של מערכת היחסים שבין הצדדים, אין חולק באשר לעובדות הבאות:

א) הנתבע הנו בעל עסק המספק שירותי וטרינריה לחיות משק באזור הגליל התחתון ועמק יזרעאל.
עסקו של הנתבע היווה, למעשה, האלטרנטיבה היחידה לשירותים וטרינריים לחיות משק גדולות, מעבר לאלה שסופקו ע"י "החקלאית", אשר מהווה את הגורם הדומיננטי בארץ בתחום זה וחולשת על כ - 70% מהשוק בתחום.

ב) התובע והנתבע נפגשו בעת שהתובע היה בשלהי לימודי הוטרינריה, כאשר ביצע בעסקו של הנתבע התנסות מעשית.
כבר אז נוצרו בניהם יחסי חברות והערכה הדדיים.
עם סיום הלימודים, הסכימו הצדדים כי התובע ישתלב בעבודה בעסקו ובעקבות זאת נוצרו יחסי העבודה בניהם.

ג) בין הצדדים לא נחתם חוזה בכתב, וההתקשרות בניהם סוכמה בעל פה.

ד) העבודה שביצע התובע במסגרת עסקו של הנתבע הייתה עבור משקים שהיו לקוחות של הנתבע.
כאשר התובע היה מביא לקוחות לעסקו של הנתבע, היו הופכים הם ללקוחותיו של הנתבע, והתובע היה מקבל מחצית מהתמורה ששילמו הם לנתבע.

ה) לתובע שולמה תמורה קבועה בגין כל חודש עבודה, ללא כל קשר למספר הלקוחות להם סיפק שרות או לתמורה ששולמה על ידיהם לנתבע.
אחת לשנה עודכנה התמורה, לאחר שהצדדים שוחחו בנושא.
כנגד אותה תמורה, אשר שולמה בצירוף מע"מ, הפיק התובע חשבוניות מס.

ו) לצורך עבודתו התובע עשה שימוש ברכב שסופק לו ע"י הנתבע, אשר נשא בכל הוצאות השימוש בו, לרבות בדלק.
כמו כן סיפק הנתבע לתובע מכשיר טלפון סלולרי, שבכל עלות ההחזקה והשימוש נשא הנתבע.
התרופות והציוד המקצועי בו עשה התובע שימוש סופקו גם הם ע"י הנתבע.
ז) חלוקת העבודה בעסקו של הנתבע , בינו לבין הרופאים הוטרינריים הנוספים שפעלו במסגרתו הייתה נעשית ע"י הנתבע.
כאשר התובע נעדר, בין בשל חופשה ובין בשל מילואים, הוחלף ע"י אחד הרופאים האחרים שעבדו במרפאה.
אין חולק שהתובע לא יכול היה להביא מחליף כלשהו על דעתו שלו, וכי מדובר היה בחובת מתן שרות אישי.

ח) העבודה שבוצעה ע"י התובע נעשתה 5 ימים בשבוע, בשעות הבוקר.
כמו כן ביצע התובע תורנויות לילה וסופי שבוע.
לאחר מכן היה התובע חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, וכן לעסוק בוטרינריה במסגרות אחרות או פרטיות, ולספק שירותים ללקוחות פרטיים.

ט) האחריות המקצועית על עבודתו של התובע בשטח הייתה שלו, והוא גם שילם את התשלומים עבור פוליסת ביטוח אחריות מקצועית, הגם שהפוליסה עצמה יצאה כפוליסה משותפת לנתבע ולכל הוטרינרים שעבדו במרפאה.

למעשה, עיקר המחלוקת בין הצדדים נטושה בפרשנות המשפטית לעובדות דלעיל, הגם שנטושות בניהם מספר מחלוקות עובדתיות בהקשר בו עסקינן, הנוגעות לפרטים שוליים, כגון השאלה מי בכלל יזם את תחילתם של קשר העבודה בין הצדדים, מה היו הסיבות המדויקות לאי פיתוח פרקטיקה פרטית משמעותית ע"י התובע, ועוד מספר היבטים שיש בהם, לכאורה וכנטען ע"י התובע, כדי לתמוך בגישתו לפיה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד;
ברם - סבורני שדי בעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת ואשר בהן הודה הנתבע - כדי להוות תשתית לקביעה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, כפי שיפורט להלן.
4. ההיבט המשפטי -
הלכה פסוקה היא כי - "לעתים תכופות אנו נתקלים בתופעה בה עובדים, שבמכלול עבודה רצופה של שנים ארוכות בהן ראו עצמם כקבלנים כעצמאים, מחליטים כעבור שנים שהם בעצם "עובדים", ומגישים תביעה לבית הדין להכיר בהם כ"עובדים" לכל דבר ועניין.
בכל אותן שעות עבודה במשך שנות עבודתם ראו עצמם אותם עובדים כ"עצמאים", ונהנו מיתרונותיו של מעמד זה. גם המעסיק סבר בתום לב, כי הוא מעסיק קבלן עצמאי, וזו הייתה כוונת הצדדים.
גם ההתחייבויות החוזיות בין הצדדים נשאו אופי של התקשרות לביצוע עבודה חיצונית למהלך הארגוני הרגיל של המפעל.
ובכל זאת, ברבים מהמקרים נשאה ההתקשרות כותרת אחת, בעוד המציאות מצביעה על סיווג שונה לעבודה שנעשתה.
וכך, למרות שהטעות נעשתה לרוב בתום לב, מתוך הסכמה הדדית שאין מדובר ביחסי עובד-מעביד, באים אנו ופוסקים כי אותה הבנה בטעות יסודה, שכן היחסים בפועל אינם תואמים את הכותרת שהוכתבה להם.
התכלית המונחת ביסודה של הקביעה כי עובד הוא מעין סטטוס ואין לאפשר לעובד לוותר על סטטוס זה, היא אותה תכלית המונחת ביסוד היות החוקים המקנים לעובד זכויות סוציאליות חוקים קוגנטיים".
(ראה , עע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354).

כאמור, כבר נקבע לא אחת, כי מעמדו של מועסק נקבע על פי מאפייני מערכת היחסים בין הצדדים מבחינה מהותית, ולא על פי המוסכם בין הצדדים או הכינוי שנתנו למערכת היחסים ביניהם.
המבחן העיקרי, לפי פסיקת בתי הדין, הנו המבחן המעורב, הבנוי משילוב של מספר מבחנים, שהדומיננטי בהם הוא מבחן ההשתלבות (ס' אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית", ספר גולדברג (תשס"א) 17).
שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי - האם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של ה"מפעל" ולפיכך אין הוא "גורם חיצוני" לו; והפן השלילי - האם האדם בו מדובר הנו בעל עסק עצמאי משלו.
קיימים מבחני עזר נוספים, דוגמת כפיפות (ישירה או ארגונית); האם מועסק נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד; האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם; כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים; האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה; האם יש לקוחות נוספים; האם קיימת מסגרת שעות קבועה; וכיו"ב - כאשר אף אחד ממבחני העזר אינו מכריע כשלעצמו, אלא החשיבות הנה לתמונה בכללותה (על פירוט המבחנים ראו, למשל, מ' גולדברג, "עובד" ו"מעביד" - תמונת מצב, עיוני משפט י"ז 19; לניתוח של המבחנים בפסיקה מהתקופה האחרונה ראו, למשל, ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל (גל"צ), פד"ע לו 625; ע"ע 300021/98 זאב טריינין - מיכה חריש ואח', פד"ע לז 433; דב"ע נה/5-2 ורדה דעבול ואח' - משרד העבודה והרווחה ואח', פד"ע כט 481; ע"ע 300245/97 משה אסולין ואח' - רשות השידור, פד"ע לו 689, וכן
עע 001392/02 ד"ר מנצור טורבטי נ.שירותי בריאות כללית , טרם פורסם). לאמור לעיל יש להוסיף כי את המונח "עובד" יש לפרש, לפי המגמה בפסיקה כיום, פרשנות תכליתית (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ. בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ (4) 628; דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב (4) 817). מכך נובע כי יש לתת למונח "עובד" משמעות אשר תגשים את תכלית החקיקה הרלוונטית, ולקחת זאת בחשבון בעת יישומם של המבחנים השונים. בנוסף, נובע מכך כי עשויה להיות משמעות שונה למונח "עובד" בהקשרים שונים.

בענייננו, יישומו של המבחן המעורב מביא ללא ספק, לדעתי, למסקנה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד.
אין חולק כי התובע השתלב במפעלו של הנתבע, והעבודה שביצע היה חלק אינטגרלי ממנו.
אין גם חולק כי התובע , כל עוד ביצע עבודתו בשירות הנתבע, עבד עבורו ועבור לקוחותיו בלבד.
העובדה לפיה עמדה לו הזכות לפתח פרקטיקה פרטית בשעות הפנאי שלו, זכות שאין חולק שלא מומשה והלכה למעשה גם לו הייתה ממומשת - היה הדבר נעשה בעיקר ביחס ל"פלח שוק" שונה מזה שבו התמקד עסקו של הנתבע - אין לה משקל מכריע בהקשר בו עסקינן.
התובע ביצע את עבודתו אצל אותם לקוחות שאליהם הפנה אותו הנתבע, וזאת תוך שהוא עושה שימוש ברכב שהעמיד לרשותו הנתבע ובציוד המקצועי של הנתבע.
לא הייתה לתובע כל שליטה על ההכנסות שיוותרו בכיסו, ושכרו בכל חודש היה קבוע.
מטבע הדברים, בהתחשב בעובדה שעסקינן בדר' לוטרינריה, אך מובן הוא שהאחריות המקצועית לעבודתו בשטח הייתה שלו, ואין בעובדה זו כדי לנתק את זיקת יחסי העובד והמעביד בינו לבין הנתבע.
אין גם חולק שהתובע חייב היה לבצע את עבודתו באופן אישי, וכאשר נעדר- הוחלף ע"י רופאים וטרינריים אחרים שעבדו במרפאה, להבדיל ממצב בו יכול היה לשגר במקומו מאן דהוא שנבחר על ידיו.
העובדה שהתובע הפיק, בגין התמורה ששולמה לו, חשבוניות, ודיווח לשלטונות על מעמדו כעצמאי, אין לה, בנסיבות שתוארו לעיל, משקל קונסטיטוטיבי במערכת היחסים שבין הצדדים, עד כי יהא בה כדי לשלול קיומם של יחסי עובד ומעביד.
גם אם נאמר כי הנתבע סבר, בתום לב, כי התובע הנו קבלן משנה שלו- גם בכך לא יהא כדי להפוך את התובע, חרף אופייה האמיתי של מערכת היחסים בניהם- לקבלן עצמאי.

סיכומו של דבר, ובהתחשב במשקלן המצטבר של הנסיבות שתוארו לעיל - אני קובעת שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד.

5. נסיבות התפטרותו של התובע, והאם יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר?

גם בהקשר זה, עיקר העובדות הרלבנטיות אינן שנויות במחלוקת.
אין חולק כי בחודש 12/00, הודיע הנתבע לתובע כי בכוונתו לצמצם באופן משמעותי את היקף העסקתו, כך שהתמורה שתשולם לו תעמוד על כ - 4,500 ₪ לחודש, וכי הוא מבקש להפסיק להחזיק את הרכב שהועמד לרשותו ואת מכשיר הטלפון הסלולרי.
אין גם מקום לספק כי מדובר בהרעה מוחשית ביותר בתנאי העבודה.
גם טענת הנתבע, לפיה הבהיר לתובע שמדובר בהרעה זמנית, עד ש"יעבור זעם" וישתפר מצבו של עסקו - נטענה בשפה רפה ונזנחה בסיכומי בא כוחו, וכך או אחרת, וגם אם היה מוכח בפני
נו שכוונת הנתבע הייתה לבצע את הקיצוצים המתוכננים רק למשך תקופה קצובה כלשהי (שגם היא, אגב, לא הוגדרה במדויק ובאופן מחייב)- עדיין מדובר בהרעה מוחשית בהחלט, שאין לצפות מעובד שפרנסת משפחתו עליו - להסכין עמה.
עוד טען הנתבע, כי הסיבה האמיתית להתפטרותו של התובע היה רצונו לעבור לעבוד ב"חקלאית", מעסיק שבשרותו החל לעבוד מיד עם תום יחסי העבודה בין הצדדים בענייננו.
דע עקא שגם טענה זו של הנתבע, שנטענה גם היא בשפה רפה, נזנחה כליל בסיכומי בא כוחו, וכך או אחרת, שוכנעתי מעדותו של התובע שהסיבה העיקרית והמכרעת להחלטתו להתפטר מעבודתו בשרות הנתבע הייתה השינוי המשמעותי לרעה בתנאי עבודתו, ולא שאיפתו לעבוד בשרות המעסיק המתחרה.

המסקנה המתחייבת, בנסיבות העניין, הנה כי יש מקום לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר, והתוצאה הנה שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים.

אשר לשכר הקובע לפיו יחושבו הפיצויים -
אין חולק שנכון לשנת עבודתו האחרונה, שולם לתובע שכר חודשי שעמד על סך של 11,800 ₪ (בצירוף מע"מ).
בסיכומי ב"כ הנתבע נטען כי ככל שיקבע כי על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים, הרי שיש לחשבם לפי שכר קובע של 6,500 ₪.
ומדוע הסך האמור? משום שזה השכר אשר התובע השתכר כאשר עבר לעבוד כוטרינר שכיר ב"חקלאית".
אינני מקבלת גישה זו.
אין ספק שהתובע השתכר בגין עבודתו בשירות הנתבע שכר גבוה, והנתבע עצמו הדגיש, בעדותו, כי השכר האמור שולם לתובע משום שמדובר בעבודה הכרוכה באחריות רבה שכך ביקש הנתבע להבטיח לעצמו נאמנותו וזמינותו של התובע, שמעבודתו היה הנתבע שבע רצון ועל כן ביקרו חפץ.
הנתבע לא התיימר לטעון, וודאי שלא הוכיח, שלו היה מגדיר את התובע כ"עובד שכיר" - היה משלם לו שכר נמוך יותר בשיעור זה או אחר, וכל שהצהיר באופן הכללי ביותר, היה כי ברור היה לו כי בשל היותם של הרופאים שעבדו במרפאתו עצמאים, הם אינם נהנים מזכויות סוציאליות מהן נהנים עובדים, ועל כן היה בתשלום הגבוה כדי לפצותם על אובדן הזכויות הללו.

בנסיבות האמורות, סבורני שהשכר שעל בסיסו יש לחשב את פיצויי הפיטורים הנו השכר ששולם לתובע הלכה למעשה.

המסקנה היא שעל הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 48,511 ₪.

התובע טוען כי על פיצויי הפיטורים לשאת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
הנתבע טען כי נמנע מלשלם לתובע פיצויי פיטורים מאחר והיה מצוי בדעה שהתובע אינו זכאי להם בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.
בהקשר זה מקבלת אני את טיעוני הנתבע.
זה המקום לציין כי שוכנעתי בתום ליבו של הנתבע, ובכנות טענתו לפיה להבנתו את מערכת היחסים לכל אורכה של ההתקשרות בין הצדדים - לא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד ומעביד.
התרשמתי כי הנתבע באמת ובתמים סבר כי משלא הפיק בגין התובע תלושי שכר ולא דיווח עליו לרשויות כעובד שלו, והלה מסר לו חשבוניות בגין התמורה ששולמה לו - הרי שלא התקיימו בניהם יחסי עובד ומעביד.
יש לומר כי בכל הנוגע להלך רוחו של הנתבע אשר לאופייה של מערכת היחסים בניהם, ביקש התובע לייחס משקל להתבטאויותיו של הנתבע במסגרת שתי שיחות אשר נערכו בניהם ואשר הוקלטו ע"י התובע ללא ידיעת הנתבע.
אומר כי עיינתי בתמלילי אותן הקלטות, ולא מצאתי שיש ברוחם של הדברים העולים מהן כדי לשנות התרשמות זו.
משכך, ומאחר ואין חולק שהתובע הוא שהתפטר מעבודתו בשירות הנתבע, שוכנעתי באופן ברור כי הנתבע היה סמוך ובטוח כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
במצב דברים שכזה נכון יהא לומר כי בין הצדדים התקיימו חילוקי דעות של ממש אשר לעצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים , המצדיקים הפחתת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים כדי הפרשי הצמדה וריבית כדין.
6. זכאותו של התובע לפדיון חופשה -

יוזכר כי התובע, מצדו, טען כי נותר זכאי ל - 7 ימי חופשה בתשלום, בעוד שהנתבע טען כי התובע שהה בחופשה במהלך 131 ימים, בגינם לא נוכה משכרו, כך שלמעשה נהנה מחופשה בתשלום ביתר, אף מעבר למה שהגיע לו, אילו היה במעמד של עובד.

נטל ההוכחה להראות מתן חופשה בתשלום כדין לעובד - מוטל על המעביד.
בענייננו, להוכחת טענתו בדבר היקף החופשה בתשלום שקיבל התובע, המציא הנתבע עותקים מהיומן שניהל במסגרת עסקו.
למרבית הצער, העותקים שהומצאו חלקם אינם קריאים, בין אם מחמת איכות הצילום ובין אם מחמת הקושי להבין את כתב ידו ושרבוטיו של הנתבע.
מעבר לכך, וגם באותם מקרים בהם ניתן לזהות רישום לפיו "יואב איננו" - לא ברור האם נעדר בשל חופשה או מילואים או מחלה.
חוששני, אם כן, שלא ניתן לבסס על הרישומים האמורים כל קביעה שתהא לה נפקות לעניין היקף החופשה בתשלום בה שהה התובע.

בנסיבות שכאלה, לא נותר אלא לקבל את תביעת התובע בהקשר זה, אשר טען כי נותר זכאי ל - 7 ימי חופשה בתשלום (ואין התובע חייב, כפי שניסתה ב"כ הנתבע לטעון בסיכומיה, לפרט בגין איזו תקופה בדיוק צבר את אותם ימי חופשה).
גם את השכר הקובע לעניין התמורה בגין יום חופשה יש לחשב על בסיס השכר ששולם בפועל, וזאת מכוח אותו הגיון שיושם לצורך קביעת פיצויי הפיטורים.
בהתחשב בעובדה שהתובע עבד 5 ימים בשבוע, ערכו של יום עבודה עמד על סך של 536₪, ועל כן פדיון החופשה לו היה זכאי עמד על 3,752₪.
7. זכותו של התובע לדמי הבראה -

משקבעתי כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, ומשאין חולק כי לתובע לא שולמו דמי הבראה, ובהתחשב בויתקו של התובע בעבודה בשירות הנתבע, לא נותר אלא לקבוע כי על הנתבע לשלם לתובע דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בשירותו, וזאת בגין 13 ימי הבראה ובסך של 3,666 ₪.
8. טענת הקיזוז של הנתבע -
הנתבע ביקש לקזז מהתשלומים אותם יחויב לשלם לתובע כספים מכוחן של שתי טענות -
ראשית, הטענה לפיה התובע קיבל חופשה בתשלום ביתר. טענה זו כבר נדחתה לעיל, בהעדר הוכחה.
שנית, בגין תגמולי מילואים שהועברו לידי התובע, ואשר לו היה מוצהר כמעבידו של הנתבע היו מועברים ע"י המל"ל לידיו של האחרון.
הנתבע טען כי בעוד שהתובע שהה בשירות מילואים וקיבל את מלוא שכרו כאילו עבד כרגיל - שולמו לו גם תגמולי מילואים ע"י המל"ל.
התובע המציא מסמך שהופק ע"י צה"ל ובו פירוט מלא של כל ימי שירות המילואים שביצע בתקופה במהלכה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
ניתן לראות כי בשל אופי תפקידו הצבאי רוב המקרים בהם שירת במילואים היו לפרקי זמן בני יום עד 3 ימים, ובמהלך התקופה הרלבנטית לענייננו היו שני מקרים בהם שירת לפרקי זמן ממושכים יותר בני מספר שבועות.
נתונים אשר להיקף התשלומים ששולמו לתובע מהמל"ל כתגמולי מילואים סופקו רק ביחס לשירות המילואים הממושך יותר.

יש לומר כי התובע, מצידו, טען כי היה קיים נוהג, במערכת היחסים בינו לבין הנתבע, לפיו לא ינוכו משכרו ניכויים כלשהם בגין העדרותו, בין אם בגין בגין חופשה ובין אם בגין מילואים, יהא אורכה של ההעדרות אשר יהא.
טענה זו דינה להידחות, וטוב היה אלמלא היתה נטענת.
הנתבע, מצידו, הבהיר כי ערך רישום של נוכחותם והעדרם של הוטרינרים שעבדו עימו, ושמאחר ולא ראה אותם, מצידו, כעובדיו אלא כקבלנים המספקים לו שירות - לא נהג לייחס משקל להעדרותם, או לערוך עמם התחשבנטת מדוקדקת בעניין זה.
יחד עם זאת, עיון במסמכים שהוצגו ע"י הצדדים מראה כי כפי שכבר צויין לעיל, הרי שבמהלך תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבע שהה פעמיים בשירות מילואים רצוף של כשלושה שבועות, וזאת בשנת 1997 (בחודשים מאי ויוני), ובשנת 2000 (בחודשים אוקטובר נובמבר).
עיון בחשבוניות שהפיק התובע בגין אותם החודשים מראה שמלכתחילה, התובע עצמו ציין בחשבוניות סכומים הנמוכים באופן משמעותי מהשכומים להם היה זכאי לו עבד באותם פרקי זמן עבודה מלאה.
הנתבע, מצידו, ביקש אמנם, להפנות לטענה לפיה ההפחתות נבעו מסיבות אחרות, כגון קיזוזים בגין הוצאות, אולם הסברו לא התייב עם הסכומים והנתונים שפורטו בחשבוניות, בעוד שהסברי התובע באותם הנושאים היו בהירים יותר, והתיישבו טוב יותר עם הפרטים השונים שצוינו באותן חשבוניות.
חוששני, אם כן, שלא עלה בידי הנתבע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, גם לעניין טענת הקיזוז שטען הנוגעת לתשלומים ששולמו לתובע, לכאורה בגין ימים בהם לא עבד ושהה בשירות מילואים.
9. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 55,929 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/01 ועד לתשלום המלא בפועל.
כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.
התובע פטור מאגרה דחויה.

ניתן היום ח' בכסלו, תשס"ה (21 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.
שפר ורד
- ש ו פ ט ת

הדס אורון








עב בית דין אזורי לעבודה 1531/02 דר' אלוני יואב נ' דר' בראלי עמוס (פורסם ב-ֽ 21/11/2004)