פסקי דין על המפעל להכשרת ילדי ישראל | פסקי דין על עיריית כרמיאל

1398/04 א     16/11/2004




א 1398/04 המפעל להכשרת ילדי ישראל נ' עיריית כרמיאל




2
בתי המשפט
א 001398/04
בית משפט השלום חדרה
16/11/2004
תאריך:
השופטת הדסה אסיף

בפני
:
המפעל להכשרת ילדי ישראל

בעניין:
התובע
- נ ג ד -
עיריית כרמיאל
הנתבעת

ב"כ התובע: עו"ד אייזן

ב"כ הנתבעת: עו"ד גבע

החלטה

1. התובע - מפעל להכשרת ילדי ישראל (להלן - "התובע"), פועל, לטענתו, כארגון ללא מטרת רווח והוא מאוגד כעמותה רשומה.

התובע מנהל, בין היתר, כפר ילדים המצוי בתחום העיר כרמיאל.

2. א. לטענת התובע, למרות אישורו של שר הפנים בדבר היותו זכאי לפטור מארנונה,
גבתה ממנו הנתבעת, ושלא כדין, תשלומי ארנונה במהלך השנים 1996-2002.

ב. התובע טוען כי לאורך כל השנים הללו שילם את תשלומי הארנונה מתוך טעות
ו/או הטעיה עקב האמונה כי דרישת הנתבעת - שהיא רשות מקומית, נעשית כדין.

ג. התובע טוען כי בשנת 2003, ולאחר ייעוץ משפטי שקיבל, הגיש השגה למנהל
הארנונה.

ההשגה נדחתה, והוגש על החלטה זו ערר שטרם נדון.

ד. התובע טוען כי למרות נקיטת הליכי ההשגה והערר, ושלא כדין, החלה הנתבעת
לנקוט בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה), תוך שהיא שולחת התראות שונות מכוח הפקודה.

לטענת התובע, נקיטת ההליכים לפי פקודת המיסים - גביה, נעשתה שלא כדין מאחר ומדובר בחוב שנוי במחלוקת.

3. התובע מבקש בתביעתו, כי בית המשפט יצהיר כי הוא זכאי לפטור מלא מתשלומי ארנונה, כי תשלומי הארנונה שנגבו ממנו מאז 1996 ועד 2002 נגבו שלא כדין, ולהורות על השבת סכומים אלה, וכן להצהיר כי הליכי הגביה המינהליים שנקטה העיריה נעשו בחוסר סמכות והם בטלים.
בסך הכל עומדת התביעה על סכום של 916,795 ₪.

4. הנתבעת טענת כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר והסמכות לדון בטענות התובע מסורה למנהל הארנונה על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 ולחילופין לבית המשפט לעניינים מינהליים.

5. לכאורה, ניתן היה להכריע בבקשה המונחת בפני
בקלות, ולנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון בעא' 9325/02 ארגון נכי צה"ל - בית הלוחם נגד עירית חיפה. (להלן-

פסק דין
בית הלוחם).

6. בפסק הדין, שניתן ביום 1/10/03, קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לדחות תביעה על הסף כאשר התביעה היא להשבת סכומים ששולמו שלא כדין, ויש מקום לשמוע את ראיות הצדדים.
בכך הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שדחה על הסף תביעה כספית שהגישה מערער (ארגון נכי צה"ל).

7. באותו ענין טען ארגון נכי צה"ל בפני
בית המשפט המחוזי כי מאז 1994 גבתה ממנו העיריה סכומים שונים שלא כדין בכך שחייבה אותו לשלם תשלומים בגובה שליש מהארנונה הכללית שהיתה חלה על הנכס אילו הארגון לא היה פטור מתשלום ארנונה.

הארגון טען כי העיריה לא היתה זכאית להטיל עליו תשלומים אלה מחמת היותו זכאי לפטור בהתאם להוצאות ס' 5(ח) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938.
לטענת הארגון, הסכומים שגבתה העיריה נגבו תחת הכותרת "אגרת פינוי אשפה" וזו לא היתה אלא מסווה לארנונה, וככזו מדובר בתשלום לא חוקי.

8. כאמור, באותו ענין דחה בית המשפט המחוזי על הסף את תביעת הארגון תוך שהוא סומך על ההלכה שנקבעה בפסק הדין שניתן בעא' 101/73 אסתר כהן נ' מדינת ישראל פד כח (1) 67, 70 ולפיה:

"דין הוא שתשלום שנעשה עפ"י חוק, כפי שעמד בתוקפו בשעת התשלום, ולא היו מצד מקבל התשלום לא מרמה ולא מצג שווא, אין חבים בהשבתו, אפילו מתברר לאחר מכן שהחוק פורש שלא כהלכה ... לא כל שכן אם התשלום נעשה על פי החוק, ולא התברר כלל שהחוק פורש שלא כהלכה - כלומר לא היתה למעשה כל טעות בתשלום, ובשעת עשיית התשלום היה עושיהו חייב לעשותו ומקבלו זכאי לתבעו ולקבלו. באין כל טעות, אין השבה."

9. בהתבסס על הלכה זו קבע ביהמ"ש המחוזי בענין בית הלוחם כי מאחר שרק ביום 27/3/00 נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי "אגרת פינוי אשפה" היא למעשה ארנונה מסוות, הרי שעד לאותו מועד פעלה העיריה בתום לב ודין תביעת הארגון להשבת הסכומים ששילם עד ליום 27/3/00 להדחות על הסף.

10. ביהמ"ש העליון, כאמור, ביטל את פסק הדין וקבע כי אין מקום לדחיה על הסף בנסיבות אלה.

11. הארכתי בבאור הנסיבות בפסק הדין הנ"ל מאחר שאני סבורה כי אין להקיש ממנו לכל תביעה שבה נדרשת השבת סכומים ששולמו כארנונה ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

12. במקרה שבפני
י, להבדיל מפסק הדין בענין "בית הלוחם", ישנה מחלוקת באשר לזכאות התובע לפטור מארנונה.

בעוד שבענין "בית הלוחם" לא היתה מחלוקת באשר לזכאותו של התובע לפטור, והשאלה נגעה לחוקיות תשלומים שנגבו ממנו למרות אותו פטור - הרי שבמקרה שבפני
חלוקים הצדדים באשר לעצם שאלת הפטור, שלו טוען התובע.

שאלת זכאותו של התובע לפטור - דורשת בין היתר, גם ברור באשר לשימוש שהוא עושה בנכס.

13. טענות התובע מופנות לכן כנגד הסיווג שניתן לו - בין היתר, לאור השימוש שהוא עושה, לטענתו בנכס.

14. שאלות אלה - של סיווג ושימוש, מצויות בתחום סמכותו של מנהל הארנונה מכוח חוק הערר.

בענין זה קובע ס' 3 א' לחוק הערר כדלקמן:

"(א) מי שחוייב בתשלום הארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו 269- לפקודת העיריות".

סעיף 6 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) הר ואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.
(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית המשפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער".

15. יוצא איפוא, כי אדם המבקש לטעון אחת משלוש הטענות דלעיל כנגד חיובו בארנונה, חייב למצות תחילה את הליכי ההשגה והערר הקבועים בסעיפים 3 ו - 6 לעיל. בהיות נושאים אלה נושאים ייחודיים, אשר לגביהם נקבעו הליכים ייחודיים , לא יוכל אדם לפנות לבתי המשפט האזרחיים, בטרם מיצה זכויותיו עפ"י חוק זה.

16. יפים לענין זה דבריו של הש' ריבלין בה"פ 11/93 עירית אשדוד נ. מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, תשמ"ה (2), 480 אשר קבע שם לאמור:

"מקום בו הטענה המועלית כנגד גביית הארנונה באה בגדר הטענות המנויות בסעיף 3 הנ"ל, אין להעלותה אלא בפני
מנהל הארנונה...
לעומת זאת מקום בו מועלית טענה שאינה ממין אלה המנויות בסעיף 3 הנ"ל ניתן אומנם להביאה להכרעה בפני
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק." (וכיום בבית המשפט לעניינים מינהלים)

17. יפים לענין זה גם דבריו של הש' שמגר בע"א 1130/90 - חברת מצות ישראל נ' עירית פתח תקווה, פ"ד מו (4) בעמ' 799,780 אשר קבע שם לאמור:

"בית משפט זה פסק לא אחת, כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה וערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד".

18. וכן דבריו של הש' וינוגרד בע"א 367/85 - מדינת ישראל ואח' נ' יהונתן קיטאי, פ"ד מא
(3), בעמ' 401-402 אשר קבע שם לאמור:

"ההבחנה שנעשתה בעניננו על ידי שופטי הרוב בין שומה הבטלה מעיקרא לשומה הניתנת לביטול לענין תקיפה עקיפה בבית משפט שלום אינה מקובלת עלי. לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. עם טענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה -בית-דין" ואין מקום לעורר הענין מחדש במסגרת תביעה להשבה."
(ההדגשה אינה במקור)

וכן דבריו של הש' אור בבג"צ 764/88 - דשנים וחומרים כימים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו (1) בעמ' 827-826, אשר קבע שם לאמור:

"הלכה היא, שמקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה וערעור על החבות במס יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה...

כשמקימים הליכים בפני
פורום המוסמך לדון בהם, ואין כל מניעה שהוא יכריע בהם, איני רואה על שום מה נתערב בענין ונכריע בו בערכאתנו. ראוי גם להזכיר, שביחס לאותן טענות הנזכרות בסעיף 3 לחוק הערר ניתן להגיע בדרך ערר עד לבית המשפט המחוזי אשר החלטתו לפי האמור בחוק הערר הנה סופית. יוצא, שעל פי דברו המפורש של המחוקק, במהלך הענינים הרגיל אותו קבע, המדובר בטענות אין להגיע עם ליבונן לפתחו של בית המשפט זה...

...הסכמתם של צדדים לדיון לכך שבית המשפט זה ידון ויחליט בעניינים אשר הנם בסמכות גוף מינהלי מעין שיפוטי או בית משפט אחר, לא היא שצריכה להכריע. יכול אני לתאר לעצמי מקרים רבים בהם הצדדים לדיון יהיו מוכנים ויבקשו במסגרת דיון בבית משפט זה להביא ענינים נוספים אשר במחלוקת ביניהם, ואשר הינם בסמכות פורום אחר,להכרעתו של בית משפט זה - אם מתוך רצון לשמעו את דברה של הערכאה העליונה, ואם מתוך רצון לעשות "קיצור דרך". חוששני, שאם נעתר לבקשות כאלה, יוצף בית משפט זה בענינים שלא מן הראוי שנעסוק בהם, על חשבון ענינים רבים אחרים שבסמכותו, הממתינים ליומם בבית המשפט. נראה לי, על כן, שגם ככלל של מדיניות לא ראוי שנעסוק בענינים אשר נקבע להם מסלול דיון מיוחד על ידי המחוקק..." (ההדגשה אינה במקור)

19. הקביעה לפיה סמכותו של מנהל הארנונה יחודית נובעת איפא גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה.

א. המגמה של התמקצעות ומעבר לערכאות מיוחדות לצורך דיון בענינים שונים הולכת ומתפתחת ויש לתמוך לכן בתוצאה לפיה מנהל הארנונה הוא שיידון בטענות שבתחום מומחיותו והן השאלות המפורטות בס' 3 לחוק הערר.

ב. בנוסף - כל כירסום בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה לא רק שישמוט את הקרקע מתחת להסדרים שנקבעו בחוק הערר, אלא שיביא להצפת בתי המשפט בתביעות השבה, שיוגבלו אך לתקופת ההתישנות הנקובה בחוק, והכל למרות שלא הוגשו השגה או ערר כמתחייב עפ"י חוק הערר או במועדים שנקבעו בו.

20. מטרות אלה, ונוספות, באו לידי ביטוי בע"ש 5032/99 חברת שיקרצי תעשיות (1995) בע"מ נ' מנהל הארנונה בערית חדרה, תק-מח 2000 (3) 575 שם קבע ביהמ"ש:

"מגמת המחוקק בהקמת מערכת דיונית של השגה, ערר וערעור על שומות ארנונה היתה ליצור הליך מהיר, פשוט ויעיל לברור מחלוקת בין האזרח לרשות המקומית, וזאת על מנת להשיג את המטרות הבאות:
ראשית, לאפשר לרשויות המקומיות הנתונות ברובן במצוקה תקציבית והחסרות רזרוות כספיות שליטה על מסגרת תקציב ידועה בזמן אמיתי ולא להיות נתונה להפתעות, כגון חיוב רטרואקטיבי בהחזרת ארנונה שכבר נגבתה..
שנית, לאפשר גם לאזרח לדעת במהירות מהו חוב הארנונה על מנת למנוע ממנו לצבור חובות הנושאים עמהם הצמדות וריבית שיש בהם להכביד עליו.
יתר על כן אם האזרח מנהל עסק בתחום הרשות המקומית, חשוב לו לדעת בכל ההקדם מהו נטל הארנונה הרובץ עליו, שכן זהו מרכיב בעל חשיבות בקלקולציה עסקית".

21. יוצא כי למנהל הארנונה מסורה הסמכות היחודית לדון בשאלת השימוש בנכס וסיווגו והתובעת אינה רשאית לעקוף דרך זו.

22. במילים אחרות, כל טענות התובעת ככל שהן נוגעות לסיווג הנכס ולשימוש שנעשה בו אינן יכולות להישמע בביהמ"ש כאן מאחר שאינן בסמכותו ויש לדחות את התביעה בחלק הזה.

חשוב לציין כי התובענה כאן, אינה אלה נסיון להשיג על החלטת הנתבעת באשר לחיוב בארנונה.

23. לענין זה יפים הדברים שקבע כב' הנשיא השופט ארבל :
"אין בכך שהמשיבה עטפה אותה ( את הטענה המהותית לענין סיווג הנכס - ה.א.) בטענה של העדר חוקיות כדי לגרוע מהיותה טענה כנגד סיווג הנכס שהדרך לברורה הינה במסגרת הליכי השגה וערר .... ".
בר"ע (מחוזי ת"א) 2676/03 עירית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ (החלטה מיום 11/3/04).

וראה גם פסק הדין בת.א. 6736/96 (שלום י-ם) עירית י-ם נ' מפעלי יד עידוד:

"על מנת להימלט מהכרעתו של מנהל הארנונה ומהעובדה שהמועד להגשת ההשגה בפני
ו חלף לפני זמן רב, טענה הנתבעת כי הטלת הארנונה עליה, הינו "מעשה נגוע באי חוקיות" כאמור, אולם דין טענה זו להידחות..."

24. כאמור, השגות על עניינים כאלה מקומן בפני
ה למנהל הארנונה, בהתאם להסדר היחודי הקבוע בס' 3 בחוק הערר ואין לאפשר לתובעת לעקוף הסדר יחודי זה.

אמנם, במקרים מסוימים וחריגים נטל בית המשפט סמכות לדון בענינים הנוגעים
לסעיף 3 לחוק הערר - אך זאת בנסיבות חריגות, שכללו טענות נוספות בדבר התרשלות, והשווה: עא' 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשין פ"ד נ (5) 478.
רעא' 7669/96 עירית נהריה נ' קזס פ"ד נב (2) 214.

גם אם ניתן היה, אולי, לטעון כי המקרה שבפני
י נופל לגדר אותם חריגים, ואינני מכריעה בשאלה זו, הרי שדין התביעה שבפני
י להדחות מטעם נוסף.

25. טעם זה נעוץ בכך שהתובע הכיר בסמכותו של מנהל הארנונה בכך שפנה בהליכי השגה וערר, כפי שאף מצויין בכתב התביעה ונספחיו.

בנסיבות אלה ודאי שאין מקום לדיון מקביל בבית המשפט וקיום הדיון בתובענה משמעו, בפועל, עקיפת הליכי ההשגה והערר המתחייבים על פי חוק, ואשר טרם מוצו על ידי התובע.

וראה בענין זה דברים שנאמרו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 1240/96, פז חברת נפט בע"מ נ' עירית הרצליה, תק-על, 2002 (3) 537:

"התוצאה המתקבלת מכך היא שהשאלה הנתונה במחלוקת בין הצדדים היא שאלה שבסיווג הנכס, הנתון לערעור בפני
ועדת הערר של הרשות המקומית.
מכיון שפז לא מיצת כהלכה את ההליכים שברשותה, הרי שאין מקום שבית המשפט יכריע בשאלה... ".

26. אשר לסעד המבוקש בנוגע להליכי הגביה שננקטו על פי פקודת המיסים-גביה - הסמכות לדון בשאלת חוקיות ההליכים הללו - שננקטו ע"י הנתבעת כרשות מקומית - מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים ואינה בסמכותו של בית המשפט השלום.

לפיכך, ובהעדר סמכות עניינית לא ניתן לדון בתובענה, ויש לדחותה על הסף.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ההחלטה ניתנה ביום 16.11.04 והודפסה ביום 21.11.04.

ניתנה היום ג' בכסלו, תשס"ה (16 בנובמבר 2004) בהעדר.
הדסה אסיף
, שופטת
תמי ש.+אורנה.ש+בתי.ב.









א בית משפט שלום 1398/04 המפעל להכשרת ילדי ישראל נ' עיריית כרמיאל (פורסם ב-ֽ 16/11/2004)