פסקי דין על אריאל בן שבתאי | פסקי דין על סתרן שרי | פסקי דין על חיים פרלמן | פסקי דין על אברהם לוי | פסקי דין על קטי לוי | פסקי דין על מיכל לוי (צור) |

18368-05/11 א     25/03/2014




א 18368-05/11 אריאל בן שבתאי, סתרן שרי, חיים פרלמן נ' אברהם לוי, קטי לוי, מיכל לוי (צור)








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 18368-05-11 בן שבתאי ואח' נ' לוי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אנה שניידר


התובעים

1
.
אריאל בן שבתאי

2
.
סתרן שרי

3
.
חיים פרלמן



נגד


הנתבעים

1.אברהם לוי
2.קטי לוי
3.מיכל לוי
(צור)



פסק דין


הרקע

1.
עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 11.5.11, סילוק ידם של הנתבעים מדירה שבבעלות התובעים, אשר הגיעה אליהם מכוח ירושה , והמצויה בבניין שברחוב קורא הדורות 44 בירושלים, הידוע גם כגוש 30117 חלקה 36 תת חלקה 7 (להלן – הדירה)

2.
על פי כתב התביעה, הנתבעים 1 ו – 2 הינם דיירים מוגנים בדירה, והנתבעת 3 הינה בתם.


התובעים טוענים,
כי הנתבעים 1 ו – 2 נטשו את הדירה, מתגוררים בדירה אחרת מזה שנים רבות בנס ציונה, ובאקט חד – צדדי העבירו את החזקה בדירה לידי הנתבעת 3 (להלן – הבת), אשר עושה שימוש בדירה למגוריה ולמגורי ילדיה מזה שנים מספר , לאחר פרידה מבעלה, וזאת ללא רשות וללא כל זכות.

3.
התובעים
מבקשים כי בית המשפט יצווה על הנתבעים לפנות את הדירה ולהחזיר החזקה בה לידיהם.

כמו כן מבקשים התובעים, לפצל סעדיהם , כך של הסעדים הכספיים ייתבעו בהליך נפרד.

4.
לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, בהסכם השכירות משנת 1960 (להלן – ההסכם) ניתנה הסכמת המשכירים/הבעלים
(מורישיהם של התובעים) לכך כי מטרת השכירות הינה למגורים
של הנתבעים וילדיהם.

הואיל והבת התגוררה בדירה מאז הולדתה ועד לנישואיה בשנת 1993, ועם גירושיה לפני כ -8.5 שנים שבה להתגורר בדירה ביחד עם הוריה, הנתבעים 1 – 2, הרי שאין מקום לפנותה הואיל והיא דיירת מוגנת עצמאית מכוח ההסכם.

5.
בסעיף 8 לכתב ההגנה מודים הנתבעים כי בשש
השנים האחרונות, בעקבות מחלה קשה של הנתבע 1, קשה לו להגיע לדירה בתדירות גבוהה, אולם, לטענתם, הוא מעולם לא איבד
את הזיקה לדירה והמשיך , ביחד עם רעייתו, הנתבעת 2, לפקוד את הדירה ולהתגורר בה לפחות למעלה משבוע בכל חודש.

6.
בסעיף 9 לכתב ההגנה נטען, כי במהלך כל השנים וברציפות שולם ומשולם שכר הדירה כסדרו , באמצעות הוראת קבע מחשבונה של הנתבעת 2.

7.
בהחלטה מיום 6.5.12 נקבע, כי אם בדעת התובעים להגיש דו"ח חקירה של חוקר פרטי – יוגש הדו"ח במעטפה סגורה, לעיני בית המשפט בלבד, והוא ייחשף רק לאחר חקירתם של הנתבעים.

התובעים אכן הגישו דו"ח של החוקר אלבז ניב (להלן
- דו"ח החקירה),
אשר הוצג לנתבעים לאחר חקירתם ביום 8.10.13 (ראה פרוטוקול עמ' 17 שורה 23).


מדו"ח החקירה עולה , כי החקירה בוצעה בחודש יוני 2008, ובחודש מרץ 2010 בוצעה השלמת החקירה.

8.
ביום 17.11.13 הודיעו הנתבעים לבית המשפט כי לאחר בדיקת דו"ח החקירה – הם מוותרים על חקירתו הנגדית של החוקר אלבז ניב.

כתוצאה מכך, בוטל הדיון שנקבע ליום 19.11.13 לחקירתו של החוקר, והצדדים התבקשו להגיש סיכומים בכתב.


טענות התובעים

9.
התובעים טוענים טענה מקדמית לפיה יש לדחות טענות עובדתיות סותרות של הנתבעים בכתב ההגנה, וזאת לנוכח הוראות תקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

לטענת התובעים, ככל שעומדים הנתבעים 1 – 2 על טענתם כי הם המשיכו להתגורר בדירה ומעולם לא עזבו אותה – לא ניתן לטעון כי ניתנה הסכמה להעברת החזקה לבת, ולחלופין – ככל שנטען כי ניתנה הסכמה מכל סוג שהוא להחלפת החזקה, לא ניתן לטעון כי החזקה נותרה בידי הנתבעים 1 – 2.

לפיכך, מבקשים התובעים כי בית המשפט יתעלם מהטענה בדבר ויתור/הסכמה מצד התובעים להעברת החזקה לבת, באשר זו מהווה טענת הגנה עובדתית חלופית לטענת המשך החזקה.

10.
לעניין עילת הפינוי טוענים
התובעים , כי מכלל הראיות עולה כי הנתבעים 1 – 2 נטשו את הדירה עם רכישת דירתם בנס ציונה ,ושם מרכז חייהם ולא בירושלים,
וכי אין הם עושים שימוש בדירה לפחות משנת 2009, וזאת על מנת "לפנות מקום" , שלא כדין , לבת ולבני משפחתה.

11.
לגבי טענת הנתבעים כי הבת הינה דיירת מוגנת מקורית מכוח הסכם השכירות טוענים התובעים,
כי במועד החתימה על ההסכם, בשנת 1960, לא ניתן היה להקנות כל זכות או להטיל כל חובה משפטית על הבת, שטרם נולדה באותה עת.

כמו כן נטען בהקשר זה, בסעיפים 16 – 19 לסיכומי התובעים, כי לשון הסכם השכירות והנסיבות מצביעות על כך שהצדדים הסכימו כי מעמד הדיירות המוגנת יינתן לנתבעים 1 – 2 ולהם בלבד.

12.
בסעיפים 20 – 23 לסיכומיהם מוסיפים התובעים,
כי עצם ההסכמה לקבוע כי מטרת השכירות היא מגורי הנתבע,
אשתו וילדיו אינה בגדר הסכמה לתת לילדים זכות עצמאית במושכר.

לטענתם, אין במקרה דנן "הזדהות חזקות" שכן אין לפרש את ההסכם כנותן זכות עצמאית לבת במושכר מבלי שזכות זו תנבע מזכותם של הוריה, הנתבעים 1 – 2.


התובעים טוענים כי משפקעה זכותם של הנתבעים 1 – 2
בדירה עקב נטישה – פקעה ממילא זכותה של הבת, שהיא בגדר ברת רשות בלבד, ולכן עליה לפנות את הדירה ביחד עם הנתבעים 1 – 2.




13.
התובעים דוחים את טענתם החלופית של
הנתבעים בסעיף 13 לכתב ההגנה לפיה
הבת זכאית להתגורר בדירה מכוח הלכת "ויתור והשלמה" שכן, לטענתם, במקרה דנן הם
לא ידעו
כלל על המצב בדירה , הואיל ולא ניתנה כל הודעה על ידי הנתבעים, ולכן לא יכולה הייתה להיות הסכמה שלהם או ויתור על הטענות כנגד נטישת הנתבעים 1 – 2 וכניסתה של הבת לדירה.


בסעיף 3 לסיכומי התשובה מטעמם טוענים התובעים
כי
לו היו העובדות שהתבררו במהלך התביעה ידועות להם
קודם להגשת התביעה והם לא היו עושים דבר בעניין – ניתן היה לטעון כי יש בכך משום הסכמה או ויתור על זכות, אולם במקרה דנן הצליחו הנתבעים להסתיר מן
התובעים את העובדות ,ואין מקום לאפשר לנתבעים להיבנות מהתנהלותם חסרת תום הלב.

14.
לחלופין נטען, כי גם אם יחמיר בית המשפט עם התובעים ויקבע כי יש בהתנהלותם , לרבות קבלת דמי השכירות, משום ויתור – הרי שוויתור זה אינו חל אלא על התנהלות הנתבעים קודם להגשת התובענה, בשנת 2011, ולא על התנהלותם לאחר הגשתה.

15.
בסעיף 41 לסיכומיהם מתנגדים התובעים למתן סעד מן הצדק, כמבוקש על ידי הנתבעים.


טענות הנתבעים

16.
הנתבעים טוענים כי הדירה מעולם לא ננטשה.


בסעיף 21 לסיכומיהם מודים הנתבעים כי יתכן וניתן היה לטעון לנטישה של דייר מוגן אשר עזב דירה בה התגורר

כאשר מי שמתגורר בה בפועל
אין לו זכות עצמאית
משלו , אולם, לטענתם, אין זה המקרה שבפני
נו כאשר ההסכם הקנה זכות מגורים עצמאית לבת, הממשיכה להתגורר בדירה, אם ביחד עם הוריה ואם באורח עצמאי.

17.
לחלופין טוענים הנתבעים, כי אם בית המשפט יקבע כי הבת איננה דיירת מוגנת על פי ההסכם – הרי שבכל מקרה היא זכאית לגור בדירה נוכח הדוקטרינה של
"הזדהות החזקות" כפי שנקבעה בפסיקה, לפיה מוסכם
על ידי הצדדים, באופן מפורש או משתמע, כי דייר שחתם על ההסכם יאשר למישהו מטעמו להשתמש במושכר בפועל, כאשר הדייר המקורי הוא שמשלם את דמי השכירות.


לטענת הנתבעים, התובעים הסכימו בהתנהגותם כי הבת תשתמש בדירה, אף ללא מגוריהם של הנתבעים 1 – 2 בה.

18.
עוד
טוענים הנתבעים, כי אף אם קיימת עילת פינוי כנגד הנתבעים, הרי שהבת זכאית להתגורר בדירה מכוחה של הלכת ה"ויתור וההשלמה", הואיל והתובעים למעשה ויתרו על עילת הפינוי כנגד הנתבעים 1 – 2 בכך ש"מילאו פיהם מים " לגבי מגוריהם בנס ציונה, ובכך שהמשיכו לקבל דמי שכירות.


הנתבעים טוענים כי העובדות היו ידועות לתובעים מספר שנים לפני הגשת התובענה, התובעים
השלימו עם העובדות והמשיכו לקבל דמי שכירות, נמנעו מלמחות ו/או מלהעלות דרישה כלשהי, ולכן חל
עליהם השתק ו/או מניעות בנושא זה.

19.
בסעיפים 45 – 51 לסיכומיהם , דוחים הנתבעים את טענת התובעים לפיה לא ניתן היה להקנות זכות לבת בהסכם שנחתם לפני לידתה.

לטענתם, גם אם ניתן היה לטעון כך – הרי שבמקרה דנן הזכות התגבשה עם לידתה של הבת.


דיון והכרעה

20.
השאלות שעומדות בפני
נו בתיק זה הינן:

(א)
האם הנתבעים 1 – 2 נטשו את הדירה, ועל כן קמה לתובעים עילת פינוי מכוח הוראות חוק הגנת הדייר.

(ב)
אם התשובה לשאלה (א) תהא חיובית -
יהא עלינו לבחון ולקבוע האם קיימת זכות עצמאית
לבת להמשיך ולהתגורר בדירה, על אף נטישתה על ידי הנתבעים 1- 2, או שמא גם עליה לפנות את הדירה
ולהחזיר את החזקה בה לתובעים.

האם הנתבעים 1 – 2 נטשו את הדירה

21.
אמנם הנטל להוכחת עילת פינוי מכוח נטישה מוטל על התובעים,
בגדר "המוציא מחברו", אולם על פי הפסיקה – משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר המוגן
נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע – יצא התובע לכאורה ידי חובתו.


אמנם הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה
מצדו נטישה, אך לשם כך עליו להביא ראיות לסתור (ראה למשל ע.א. 170/63 פפסימידוב נ. חיזק פ"ד י"ז 24985, ע.א. 578/61 צינר נ. קאופמן פ"ד ט"ז (2) 1505,
וכן בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" עמ' 131).

22.
בע.א. (ת.א.) 379/59 זיידאן נ. רחמנוב פסקים מחוזיים כ"ג 467 נקבע, כי הנטישה נשללת רק על ידי היות הדירה בית מגוריו דווקא של הדייר המוגן , בהנחה שבהיעדר נסיבות מיוחדות וחריגות
- אין לאדם אלא בית מגורים (במובן של מרכז חיים) אחד ויחיד.


בר"ע 461/84 גיתי נ. עמידר פ"ד ל"ח (3) 809 נדחתה טענת דייר מוגן לפיה הוא לא נטש את המושכר
בירושלים הואיל והוא מגיע לדירה לצרכי עבודתו בירושלים אחת לכמה ימים ולן בה.

בית המשפט העליון קבע, כי המושכר בירושלים,
במקרה זה , אינו משמש אלא תחליף ללינת לילה בבית מלון מספר פעמים בחודש.

23.
הואיל וטענת הנטישה הינה טענה עובדתית במהותה – נתקבלו במקרה דנן שתי החלטות פרוצדוראליות, וזאת על מנת לנסות ולהגיע לחקר האמת

:

האחת
-
חשיפת דו"ח החקירה רק לאחר עדותם של הנתבעים, והשנייה – שמיעת עדותם של הנתבעים כך שאחד לא יהא נוכח באולם בית המשפט בעת עדותו של השני, וזאת על מנת שניתן יהיה להשוות בין גרסאותיהם בנוגע להיקף ואופן השימוש בדירה.

24.
לאחר שמיעת כל העדויות והשוואה בין הגרסאות השונות, לא שוכנעתי כי מעת רכישת הדירה הנוספת בנס ציונה
בשנת 2002 המשיכו הנתבעים 1-2,
כטענתם, להתגורר במקביל גם בירושלים , ומרכז חייהם היה בשני המקומות גם יחד.

25.
רכישת הדירה בנס ציונה בשנת 2002 הייתה בסמוך לפרידת הבת מבעלה, כאשר הגירושין היו בשנת 2003.

ביודעם כי נושא הנטישה הוא קריטי לגביהם, ניסו הנתבעים לשכנע את בית המשפט כי הדירה מעולם לא ננטשה על ידי הנתבעים 1-2.

הנתבע 1 אמנם הכחיש בחקירתו את ההנחה שהניח בפני
ו ב"כ התובעים לפיה הם עזבו
לתמיד את הדירה בירושלים, לאחר שרכשו את הדירה בנס ציונה, על מנת לאפשר לבת, שבדיוק עזבה את בעלה, לגור בדירה (פרוטוקול עמ' 14 שורות 25 – 27, עמ' 19 שורות 30 – 31), אולם הנתבע 1
הודה כי
החל בשנת 2009 התחילו
הנתבעים להמעיט להגיע לדירה (פרוטוקול עמ' 11 שורה 1).



כאשר נשאל הנתבע
1 מתי ישן בפעם האחרונה בדירה ענה:




"לא זוכר. מעט פעמים מאד ישנתי שם".




(פרוטוקול עמ' 11 שורה 3).


גם הנתבעת 2 הודתה כי מאז שפרשה
מעבודתה בשנת 2003 ברשות השידור הם הגיעו פחות לדירה בירושלים, ובערך בשנת 2009 היה צמצום נוסף עקב מצבו הרפואי של בעלה:




"נכון , בעלי עבר ניתוח לב פתוח ולא יכולנו לנסוע בכלל".




(פרוטוקול עמ' 13 שורות 15 – 26).


גם הבת בחקירתה הודתה כי בשלוש השנים האחרונות הוריה נמצאים מעט בדירה, והם נשארו ללון רק כאשר היו אירועים מיוחדים בירושלים, ומדובר בפעמים בודדות.
(פרוטוקול עמ' 16 שורות 1 – 6).

26.
מעדויות הנתבעים עולה, כי לפחות בשנים האחרונות, מאז שנת 2009 ואף קודם לכן, לא עשו
הנתבעים 1-2,למעשה שימוש בדירה בירושלים, ולא ניתן לראות בה כמרכז חייהם.


נראה שהנתבעים 1 – 2 בחרו שלא להידחק בדירה בירושלים יחד עם הבת ושני ילדיה, אלא לעזוב את הדירה לשימושה של הבת , ולעבור לדירה בנס ציונה ולהעביר לשם אף את מרכז חייהם, מתוך הנחה כי אם יטענו שמעולם לא נטשו את הדירה – תוכל הבת להמשיך להתגורר בה , בתנאי שכירות מוגנת.


הסתירות שבין עדויותיהם של הנתבעים מעלות ספק משמעותי לגבי מהימנותם, ותומכות במסקנה זו.

27.
גם מדו"ח החקירה עולה כי הנתבעים 1 – 2 לא התגוררו בדירה לפחות משנת 2008.


עם זאת, יצוין, כי משקלו של דו"ח החקירה, המבוסס ברובו על עדויות שמיעה, נמוך וספק אם ניתן ללמוד ממצאיו על נטישה.

28.
מרכז חייו של אדם נקבע, בין היתר, על פי מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובין השאר – מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו (ראה למשל סעיף 2(ב) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005).


הואיל ובמקרה דנן מדובר בנתבעים
1-2 שהם גמלאים, בגיל מתקדם, הזקוקים לטיפול רפואי שוטף (לפחות הנתבע 1) – הרי שמרכיב חשוב לקביעת מרכז חיים במקרה זה איננו
דווקא מכלול הקשרים הכלכליים והחברתיים
שלהם , אלא המקום שבו הם מקבלים את הטיפול הרפואי השוטף.

לשם בירור עניין זה , ניתן ביום 24.10.12 צו לקופת חולים כללית להמצאת אישור מיקום סניף קופת חולים שבו קיבלו הנתבעים 1 – 2 טיפול רפואי משנת 2000 ועד היום.

גב' קארין מורדוך ממחלקת תיעוד ורשומות בקופת חולים כללית אישרה ביום 24.12.12, כי הנתבעים 1-2
משויכים אל "מרפאת ביאליק" בנס ציונה , ולא בירושלים.

29.
לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי הנתבעים 1 -2 נטשו את הדירה בשלב כלשהו לאחר רכישת הדירה בנס ציונה, ומרכז חייהם עבר לנס ציונה בשנת 2003, ולמצער – החל בשנת 2009 , והחל במועד זה הם מתגוררים בדירה בנס ציונה, אשר מהווה את מרכז חייהם וללא זיקה לדירה בירושלים.


האם זכאית הבת להמשיך להתגורר בדירה על אף נטישת הדירה
על ידי הנתבעים 1 – 2

30.
משהגעתי למסקנה כי הנתבעים 1 – 2 נטשו את הדירה
- עלינו לבדוק האם הבת הינה דיירת מוגנת מקורית עצמאית, מכוח ההסכם, ללא קשר להוריה, ולכן רשאית להתגורר בדירה,
או שמא הבת
"יונקת" את זכותה לדיירות מוגנת מכוח הזכות של הוריה, ומכוח ההרשאה שניתנה לה על
ידם, ומשפקעה זכותם
של הוריה עקב הנטישה – פוקעת גם זכותה של הבת
בדירה.

31.
גם אם אקבל את טענת הנתבעים 1-2
כי במועד ההסכם הוקנתה הזכות להם ולילדיהם, לרבות הבת שטרם נולדה באותה עת – אין בידי לקבל את טענתם כי הדבר מקנה לבת, מרגע לידתה, זכות דיירות מוגנת עצמאית.


אמנם מקובל כי אדם השוכר דירה, בין בשכירות רגילה ובין בדיירות מוגנת,
יוכל להתגורר בה עם בני ביתו, שהם לרוב אשתו וילדיו, שכן אין כל הגיון בפרשנות אחרת.



עם זאת, תנאי כאמור בהסכם שכירות איננו מקנה לבני הבית המתגוררים עם השוכר זכות של דיירות
מוגנת מקורית מכוח עצמם, אלא רשות לשוכר החוזי להכניס למושכר, כברי רשות, את בני ביתו, ואין להסיק מהוראה כזו בהסכם השכירות שהייתה כוונה להעניק לבני הבית של הדייר המוגן זכות מגורים עצמאית ובלתי תלויה.

(ראה רע"א 1711/98 שפי נ. עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל פ"ד נ"ד (1) 394, וכן בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" ע' 264).


בני המשפחה נחשבים כברי רשות של הדייר הרשמי, וזכותם מסתעפת מזכותו.

אם תפקע זכותו של הדייר הרשמי בגלל נטישה או עילה אחרת – כי אז תפקע ממילא גם זכותם של ברי הרשות,
ועליהם לפנות את המושכר (ראה בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" ע' 157).

32.
עיון בסעיף "מטרת השכירות" בהסכם השכירות מעלה, כי נאמר שם שמטרת השכירות היא "למגורים בלבד עבור השוכר ואשתו וילדיו".

לא נאמר שם, כי מטרת השכירות הינה למגורים בלבד עבור השוכר או אשתו או ילדיו" , כפי שמנסים הנתבעים לפרש.

33.
מכאן המסקנה, שאין לבת זכות עצמאית לדיירות מוגנת, ומשננטשה הדירה על ידי הנתבעים 1 – 2 , כאמור לעיל – פקעה גם זכותה של הבת להתגורר בה ועליה לפנותה.

34.
משהגעתי למסקנה האמורה – מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעים הנוגעות "להזדהות החזקות".


למעלה מן הצורך ייאמר, כי הטוען להזדהות חזקות עליו הראיה והנתבעים לא עמדו בנטל זה.


"הזדהות חזקות" מתקיימת אם הוכחו שני התנאים המצטברים:

(א)
בשעת ההשכרה ידע בעל הבית על קיומו של אדם אחר, נוסף על הדייר הרשמי, אשר יחזיק למעשה במושכר;

(ב)
בעל הבית הסכים, במפורש או מכללא, להעניק למתגורר למעשה או לדייר הממשי זכות ישיבה עצמאית במושכר מבלי
שזכות זו תנבע מזכותו של הדייר הרשמי.

גם אם אקבל את הטענה כי במקרה דנן התקיים תנאי (א), דהיינו כי בשעת ההשכרה ידע בעל הבית כי גם הילדים של הנתבעים יחזיקו, בבוא העת, למעשה במושכר – הרי שלא התקיים במקרה דנן תנאי (ב), שכן לא הוכח כי התובעים הסכימו לתת לבת זכות עצמאית במושכר וויתרו על זכותם לפינוי עקב ההפרה.

מהעדויות עולה , כי התובעים כלל לא ידעו על נטישת הדירה על ידי הנתבעים 1-2

ושהבת
מתגוררת בדירה, והדבר נודע להם לאחר שחשדו והזמינו את דו"ח החקירה.

על פי הפסיקה, ויתור על זכות שלא מדעת על קיומה אינו בגדר ויתור (ראה: בג"צ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נ"ו (6), 663).
לפיכך אין לראות במקרה זה ויתור כלשהו מצד התובעים.

35.
זאת ועוד, גם אם הייתי סבורה (ולא כך הדבר) כי הייתה השלמה בעבר מצד התובעים עם הפרת ההסכם על ידי הנתבעים מכוח קבלת דמי השכירות על ידם באופן סדיר – הרי שהשלמה זו הסתיימה עם הגשת התביעה ביום 11.5.11.

36.
לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי גם דינה של הבת לפנות את הדירה.

37.
בסעיף 58 לסיכומים מטעמם, מבקשים הנתבעים כי אם ייקבעו קביעות שיחייבו את פינוי הדירה – מתבקש בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, תוך מתן סעד מן הצדק, באופן שייקבע את הכללים על פי שיקול דעתו וכפי שיראה לנכון כצודק לעשות כן.

משהגעתי למסקנה כי גם על הבת לפנות את הדירה – נראה שיהא זה ראוי וצודק ליתן לה תקופת התארגנות , וזאת על מנת שתוכל למצוא לה ולילדיה קורת גג אחרת.

סוף דבר

38.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה מתקבלת, ועל הנתבעים לפנות את הדירה , ולהחזיר את החזקה בדירה
לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ, וזאת
לא יאוחר מיום 1.7.14.

39.
ניתן בזאת לתובעים היתר לפיצול סעדים, כמבוקש על ידם בסעיף 7 לכתב התביעה.



הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.


המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 18368-05/11 אריאל בן שבתאי, סתרן שרי, חיים פרלמן נ' אברהם לוי, קטי לוי, מיכל לוי (צור) (פורסם ב-ֽ 25/03/2014)