פסקי דין על התובע הצבאי | פסקי דין על מאיר כהנא | פסקי דין על יוסף דיין |

4081/80 תיק     15/09/1980




תיק 4081/80 התובע הצבאי נ' מאיר כהנא, יוסף דיין




ב י ת ה מ ש פ ט ה צ ב א י י ה ו ד ה
st1\:*{behavior:(#ieooui) }

התובע הצבאי
נגד

מאיר כהנא
יוסף דיין
בבית המשפט הצבאי ברמאללה
לפני האב"ד סא"ל א. רמתי


בית המשפט הצבאי רמאללה פסק:
א.
נוכחות בעת ובמקום ביצוע עבירה אינה מהווה שלעצמה הוכחה סופית לשותפות ויש להראות גם כוונה של השותף להשיג את המטרה הפלילית הסופית.
ב.

את כוונת המסייע ניתן ללמוד גם מנסיבות המקרה וככל שמעשה הסיוע היה ממשי יותר תהא הכוונה הדרושה, נלמדת מעצם מתן הסיוע.
ג.
האיסור עפ"י הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת אינו איסור מוחלט כל עוד לא נתקבל היתר ממפקד צבאי.

חקיקת שטחים שאוזכרה:
-
צו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון)(מס' 378) תש"ל 1970 (סע' 68, 64, 34).
-
צו בדבר כללי אחריות לעבירה (יהודה ושומרון)(מס' 225) תשכ"ח 1968 (סע' 14 (א) (3)).
-
צו בדבר איסור פעילות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) מס' 101 תשכ"ז 1967 (סע' 76).

פסקי דין
של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 552/68 ואליהו אליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ג (1) עמ' 377.
[2] ע"פ 80/73 עמנואל דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ח (2) עמ' 772.
הכרעת דין
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
לשני הנאשמים בתיק זה מיוחסות אשמות הקשורות בשני אירועים שאירעו בשכם וברמאללה. להוכחת העובדות הביאה התביעה מספר עדים, אנשי צבא ומשטרה שתארו, כל אחת מנקודת ראותו, את שאירע בשני המקרים.
הנאשמים העידו אף הם באשר לעובדות והביאו מטעמם עדים שיתמכו בגרסתם. כמו כן הוגשו לבית המשפט הודעותיהם של הנאשמים במשטרה, מהן רק הודעת נאשם מס' 1 מ-5 ביולי 79 (ת 4) בה יש התייחסות של הנאשם לחשד של העלבת קצין משטרה.
שקלנו את העדויות שנמסרו בפני
נו והתרשמנו מהן. למעט עדותו של דה פז התרשמנו כי העדים, הן אלו של התביעה והן אלו של הסנגוריה, מסרו את הדברים לפי מיטב זיכרונם. מטבע הדברים קיימות סתירות בין תיאור של עד אחד למשנהו – סתירות הנובעות, לדעתנו, מהערכה בלתי מדויקת של זמנים ומרחקים או כתוצאה משכחה כנה. עדותו של דה פז השאירה אצלנו, לעומת זאת, סימני שאלה רבים ולאור התרשמותנו השלילית מעדות זו אין אנו מוכנים לסמוך את ממצאנו על תכנה.
ואולם מעל הכל לא ראינו סיבה שלא לקבל את עדויותיהם של שני הנאשמים בבית המשפט כמעט כמות שהן כעדויות מהימנות שעליהן ניתן לבסס את עיקר הממצאים העובדתיים. הנאשמים עשו עלינו רושם של דוברי אמת וניכר בהם שהם שלמים עם עצמם ועם דרכם ואינם מנסים לחמוק מאחריות על ידי דברי שקר. הודעותיהם תואמות חלק גדול מהעדויות שהושמעו. כך גם לגבי הודעתו של הרב כהנא מ-5 ביולי 79 במשטרה. נראה לנו כי ניתן לקבלה כמות שהיא.
כיון שבדעתנו לנתח את עיקר העובדות לאור עדויותיהם של הנאשמים עצמם ראינו עצמנו פטורים מלדון בניתוח הסתירות השונות שבין העדויות האחרות. נראה, אפוא, מה ארע עפ"י עדויות הנאשמים עצמם ולאחר מכן נקבע באם ובאיזו מידה יש מקום להרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם.
באשר לאירוע בשכם – עפ"י עדות נאשם אחד שנתמכה ע"י נאשם 2 – ביום 5 ביולי 79 בש' 10:00 לערך הגיעו הנאשמים עם אנשים נוספים הנמנים על תנועתם לבנין העיריה בשכם במטרה למסור לראש עירית שכם מכתב מאנשי תנועה "כך" אשר בו נאמר כי "ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי" ואם הוא מוכן לשבת שם בהנחה זו – שישב שם בשקט ואם לא – שיצא, וכן על מנת להפגין מחאה כלפי הממשל – מחאה כנגד מדיניותו הפייסנית והסלחנית העלולה להביא רק להרס ודמים (הכוונה להחלטת הממשל שלא להעמיד את ראש העיר לדין בגין הפגנה שערך ללא היתר). הנאשמים ואנשיהם הודיעו על כוונת בואם במברק לראש עירית שכם ולמפקד צבאי נפת שכם. עם הגיעם לבנין העיריה ברכב התנועה
המצויד בכרוזים של התנועה ביקשם קצין מג"ב שלא להיכנס לעיריה והנאשמים עם חבריהם צייתו לדבריו ונעמדו על המדרכה שממול בית העיריה. או אז יצאו מבית העיריה ראש העיר ואנשים נוספים – כפי הנראה מעובדי העיריה ותושבי המקום, נעמדו על המדרכה שליד פתח בית העירייה והחלו צועקים "פלסטין ערבית". בתגובה צעקו אנשי קבוצתו של נאשם 1 "מפיש פלסטין". בחורה מקבוצת הנאשמים ניגשה לראש עירית שכם ומסרה לו את העתק המכתב שיועד לו ובו נאמר, בשפה העברית, כי הוא נדרש להסתלק מארצו של הקדוש ברוך הוא ושהנדון בו "גרושך מן הארץ" (המוצג ת-1) ראש העיר נטל את המכתב מבלי לקוראו, זרקו לכביש וקפץ עליו. עם עשותו כך נעו אנשיו של ראש העיר וניצבו לידו על הכביש. הנאשמים ואנשיהם החליטו לרדת לכביש לאור ירידת ראש העיר ואנשיו. לאחר שירדו לכביש תוך שאנשי הקבוצה מפיצים כרוזים כתובים עברית ושתכנם קריאה להסתלקות הערבים מארץ ישראל, התערבו כוחות הביטחון שהיו במקום ודרשו מהם לחזור למדרכה. הם החלו חוזרים למדרכה, אך בהליכה איטית, ואז הופיע מפקח המשטרה טאפש סמיח כשהוא לבוש אזרחית ודחף את נאשם 1 כלפי המדרכה. לשאלתו של נאשם 1 מה זהותו הושיט המפקח תעודת קצין משטרה. נאשם 1 עיין בתעודה ומשהבין כי המדובר בקצין משטרה ממוצא ערבי אמר לו "ערבי לא ירים יד על יהודי בארץ ישראל". המפקח הודיע לנאשם 1 כי אם יחזור על הדברים יאשימו בהעלבת שוטר ועל כך הגיב נ' 1 "אם אתה חושב שמילים אלה גנאי אחזור על כך"
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ואמנם חזר נ' 1 על אותן מילים. כאן התערב קצין יהודי שנכח במקום וביקש מנ' 1 להתלוות לתחנת המשטרה ולבקשה זו נעתר נאשם 1.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
באשר לאירוע ברמאללה – על פי עדותו של נאשם 1
שנתמכה בעדותו של נאשם 2 יצאו הנאשמים עם אנשים נוספים מתנועתם לבית העירייה ברמאללה על מנת למסור לראש העיר כי רוב העם בישראל אינו מוכן לצאת מיהודה והשומרון וכי אין אפשרות לצו – קיום אם אין הוא – ראש העיר – מאמין בזכות היהודים לריבונות בארץ ישראל ואם אין הוא מקבל את הדין היהודי. הנאשמים הודיעו מראש על כוונתם להגיע לראש העיר, למפקד הנפה ולכלי התקשורת. בהגיעם סמוך לבנין העירייה ירד נאשם 1 מרכב ה"טרנזיט" של התנועה (המשמש דרך כלל את תנועת "כך" והנושא דרך קבע כרזות וכרוזים של התנועה). חיילים שהיו במקום הזעיקו את מפקדם – סג"ם מוסקוביץ' – וזה האחרון הודיע לנאשם 1 כי השטח סגור. נאשם 1 ניהל דו – שיח עם סג"מ מוסקוביץ' בו התריס נגדו על נוכחותם בשטח של אחרים. בשלב זה הופיעו בחלון בית העירייה ראש העיר - כרים חלף – וקרא בשמו של נ 1 ולאחריו אנשים נוספים שצעקו מפתח החלון "פלסטין". בשלב זה יצאו מה"טרנזיט" אנשיו של נאשם 1, למעט נ' 2 שהמשיך לשבת ליד הגה המכונית, וצעקו בחזרה לעבר ראש העיר ואנשיו. הם הוציאו, מבלי שהנאשמים ידעו על כך מראש, שלט כתוב עברית ובו נאמר "כה לחיי היהודים שהתנקמו בערביי העיר רמאללה" – שלט שנמצא מזה כשבוע ברכב ושמש את התנועה לצרכי הסברת עמדתה בעקבות ניפוץ השמשות בכלי רכב ערביים באזור רמאללה ואל בירה. כאן הודיע סג"מ מוסקוביץ' לנאשם 1 כי השטח סגור ברדיוס של 500 מטר מבנין העירייה ואף הציג בפני
ו צו חתום ע"י המפקד הצבאי של הנפה. נ' 1 ניהל עם סג"מ מוסקוביץ' ויכוח לפיו יש איפה ואיפה וכן הודיעו כי אין הוא יודע מה זה 500 מטר. לאור דרישותיו החוזרות של סג"מ מוסקוביץ' נסוגו הנאשמים ואנשיהם בקצב אישי מאוד למרחק של 350 – 400 מ'. בשלב זה התלהטה האווירה. התושבים המקומיים החלו מכינים מצבורי אבנים ואלות ופתחו בצעקות הולכות וגוברות ובסימנים ראשונים של התפרעות (התפרעות שלדברי עדים אחרים התפתחה לאחר מכן למימדים גדולים). סג"מ מוסקוביץ' דרש מהנאשמים ואנשיהם לעזוב את האזור ואמנם הם עלו על רכבם, זרקו מתוכו חבילה של כרוזים ונסעו מהמקום.
נאשם 1 מכהן כיו"ר תנועת "כך" הליגה להגנת יהודים בארץ ישראל ואילו נאשם 2 מכהן כמנכ"ל התנועה.
כאמור, בעיקר לאור העובדות כפי שפורטו לעיל בדעתנו לבחון את האישומים המיוחסים לנאשמים.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
א.
בפרט הראשון מואשם נאשם 1 בפעילות נגד הסדר הציבורי לפי ס' 68 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378) תש"ל - 1970. העובדות המופיעות בפרט זה שבכתב האישום אינן מוכחשות בעיקרן ע"י נאשם 1 אלא שהוא מוסיף בעדותו נקודות להגנתו הצריכות לענייננו, היינו: שלא הוא ואנשיו הם שפתחו בצעקות ושהוא אישית לא צעק, ואף לא השתתף בתכנון מוקדם של צעקות כאלה. אין אנו יכולים לקבל כי צעקות אנשי קבוצתו של נאשם 1 לא תרמו להפרת הסדר הציבורי במקום. אין זאת אומרת שראש העירייה ואנשיו לא תרמו אף הם להפרת הסדר, אך אין עניין זה משמש נושא למשפט זה ואיננו רואים מתפקידנו, לחוות דעה באשר להעמדתו או לאי העמדתו לדין של ראש העיר ו/או מי מאנשיו בגין מעשה זה. הפרת הסדר התבטאה לא רק בחסימת הכביש במקום אלא גם במהומה שקמה במקום עקב הקריאות הקולניות של שתי הקבוצות ובסכנה להתנגשות אלימה אשר ניתן להבין כי לא הייתה רחוקה אלמלא התערבותם של כוחות הביטחון.
נותרה השאלה
אם אי השתתפותו הפיזית של נאשם 1 באופן פעיל בצעקות משחררת אותו מאחריות לעבירה זו. נראה לנו כי הנאשם אחראי למעשי אנשיו שכן לפי הדברים שהעיד הוא על עצמו הוא היה מנהיגה של הקבוצה ועל פיו נשק כל דבר. הוא היה בבחינת "קצין המופקד על חיילים כשלכל אחד תפקיד". אף אם בשלב הראשון היה מעשה האנשים ספונטאני היה בידי הנאשם זמן די והותר כדי למנוע את המשך הדברים, למנוע את הקריאות ואת ההתקדמות המאוחרת יותר לכביש לעבר ראש העיר וקבוצתו. יש לזכור כי מבחינתו של נאשם 1 היה צפוי שהדברים יתפתחו כך שהרי הנאשם מנוסה בכגון אלה וסביר להניח שידע כי במגע עם תושבים ערבים בעלי דעות והשקפות נוגדות, לצורך הבעת מחאה על התנהגותם ובעניין מה שנראה להם כזכויותיהם במקום מושבם הם, יהיה כדי לשלהב את הרוחות והיצרים. נ' 1 בחר לאפשר לאנשיו להמשיך בדרך בה בחרו ואף חיזק את ידיהם בהתקדמותו שלו תוך כדי הצעקות ולעבר מרכז הכביש– לעבר המקום בו עמדו ראש העיר ואנשיו.

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ס' 14 (א) (3) לצו בדבר כללי אחריות לעבירה (יהודה והשומרון)(מס' 225) תשכ"ח – 1968 קובע, כי ייחשב ל"מבצע עבירה" מי שנוכח במקום שבו נעשתה עבירה... כדי לחזק את החלטתו של מבצע העבירה האמיתי. הפרשנות שניתנה ע"י בית המשפט העליון לסעיף זהה בדין בישראל קבעה אמנם שנוכחות בעת ובמקום ביצוע עבירה אינה מהווה כשלעצמה הוכחה סופית לשותפות וכי יש להראות גם כונה של השותף להשיג את המטרה הפלילית הסופית (ר' ע"פ 552/68 אברהם אילוז ואליהו אליאס נגד מדינת ישראל פד"י כג (1) ע' 377 בע' 390).
אך נאמר גם באותה
פסיקה "כי מובן מאליו שאת כוונת המסייע מוכיחים לאו דווקא ע"י ראיות ישירות אלא אפשר ללמוד אותה מנסיבות המקרה, וככל שמעשה הסיוע היה יותר מעשי, יהיה ביהמ"ש נוטה להסיק את הכוונה הדרושה מעצם מתן הסיוע" (דברי הש' לנדוי, שם בע' 390 מול האות ג'). אמנם נכון כי בפסק הדין שהובא ע"י הסנגור המלומד- 80/73 עמנואל דוד נגד מדינת ישראל פד"י כח (2) ע' 772 בע' 777, מול האות ז' – נאמר כי אדם נחשב כשותף לביצוע העבירה רק "אם נתכוון לסייע בידי אדם לעשות עבירה מסוימת ולא מעשה כלשהו ולא עבירה סתם וכי אין אדם נעשה מסייע לעבירה אלא אם היה מעשה הסיוע שלו מלווה תודעה פלילית (
men's rea
)
", אלא שבמקרה שלפנינו באה קבוצה ובראשה נ' 1 כשמטרתו להפיץ חומר בעל משמעות מדינית והקורא לראש עירית שכם לעזוב את האזור, כל זאת ללא היתר ובניגוד לתחיקת הביטחון. הקריאות "מפיש פלסטין" השתלבו במטרה שלשמה באה הקבוצה ותאמו את רצונו וכוונותיו של נאשם 1. נאשם 1 לא צעק בעצמו עם אנשי הקבוצה משום שראה עצמו מנהיג העומד בראש המכוון את הדברים ושהביצוע נעשה על ידי אנשיו. נאשם 1 אומר בעצמו בע' 42 ש' 16 לפרוטוקול "אני לא מסתייג מפעולה עצמאית אבל יש קצין ויש אנשים מהשורה כך גם עם אנשי. לכל אחד העבודה שלו". אין אנו מוכנים לקבל את דברי הסנגור המלומד לפיהם מי שהפר את הסדר היו רק ראש עירית שכם ואנשיו אשר ירדו ופתחו בצעקות. כפי שציינו לעיל אף אם בוצעה הפרת סדר מצד ראש העיר ואנשיו אין הדבר מצביע על כך שנאשם 1 ואנשיו לא תרמו אף הם לפרת הסדר.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
אנו מרשיעים, אפוא, את נאשם 1 בפרט זה.
ב.
בפרט השני מואשם נאשם 1 בהפרעה לחייל לפי סעיף 64 בדבר הוראות בטחון (יהודה והשורון)(מס' 378) תש"ל – 1970. התרשמנו לא רק מעדויות הנאשמים, אלא גם מהעדויות האחרות שהושמעו בפני
נו, כי הנאשמים ואנשיהם לא עשו דבר מכוון על מנת להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם. משנדרשו לעשות דבר מסוים ע"י כוחות הביטחון, נענו לדרישה, ואם כי לא תמיד ביצעו את הדברים בנפש חפצה וזריזות ראויה נראה לנו, וכך אנו קובעים, שהם לא דחפו את השוטרים והחיילים מתוך מגמה לרדת לכביש ולהתקרב לבנין העירייה. העד אברהים בסל מוסר בעדותו בלשון כללית כי אנשי מג"ב והמשטרה לא "הצליחו בהתחלה לחסום את אנשי הרב כהנא וכי אנשי הרב כהנא דחפו אותם לכיוון העירייה וסיור מג"ב החזיר אותם למקומם".

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
לא מצאנו תימוכין לגרסא זו בעדויות אחרות שהושמעו ולא זו התמונה שהצטיירה בפני
נו במהלך העדויות. אין אנו מוכנים, אפוא, לקבוע זאת רק על סמך אמירה כללית זו של בסל. יצוין כי הרושם הכללי שהתקבל, ובמיוחד מעדותו של פקד מג"ב חוסין סעיד עראיידה היה שכאשר נדרשו נאשם 1 ואנשיו לבצע דבר מסוים ע"י הקצינים שהיו במקום הם נענו לדרישה זאת, פרט לתקרית שהייתה לנאשם 1 עם הקצין טאפש– התקרית נשוא הפרט השלישי לכתב האישום– תקרית שלדעתנו הייתה על רקע מיוחד. אף שהיינו מוכנים לקבוע שנאשם 1 ואנשיו עשו מעשה שפגע שלום הציבור והסדר הציבורי לא השתכנענו מחומר הראיות שאכן היו הנסיבות כמתואר בפרט השני של כתב האישום וכי התנהגות הנאשמים ואנשיהם עלתה לדרגה של הפרעה לחייל או לשוטר במילוי תפקידו. הדעת נותנת שלא כל מעשה, אף אם הוא מעשה עבירה המטריד את כוחות הביטחון מהווה עבירה במובן ס' 64 הנ"ל שאם תאמר כן תמצא כי גם עבירת תנועה פעוטה מהווה הפרעה במילוי תפקיד.
אנו מזכים, אפוא, את נאשם 1 מהאשמה על פי פרט אישום זה.
ג.
בפרט השלישי מואשם נאשם 1 בהעלבת קצין המשטרה טפאש. הנסיבות כפי שתוארו בפני
נו על ידי הנאשם עצמו די בהן, לדעתנו, כדי להצדיק הרשעתו בפרט אישום זה. אף אם לא ידע נאשם 1 כי יש בדברים כדי להעליב וכל כוונתנו הייתה לצטט דברי הלכה באו דבריו של הקצין והעמידוהו על כך שלפחות הקצין רואה בכך עלבון והיו צריכים "להדליק" אצל הנאשם "אור אדום". ואולם הנאשם עצמו חוזר על הדברים תוך שהוא אומר לקצין שאם הוא נעלב אז הנה ישמע שוב את אותם דברים. כלומר: יש לנו מצב בו הן מבחינת המעליב והן מבחינת הנעלב מהווים הדברים עלבון. אף לנו, מנקודת ראות אובייקטיבית, נראים הדברים, בנסיבות שנאמרו משום דברים מעליבים. הזכרת המילה "ערבי" והזכרת מוצאו של אדם אינם צריכים כשלעצמם להיחשב עלבון כשם שהמילה "יהודי" אינה יכולה להיחשב כשלעצמה עלבון אלא אף מקור לגאווה, אך בכל זאת כשאלה מוזכרים בהקשר, בנסיבות ולעתים בנימה מסוימים הם עשויים בהחלט להיחשב מעליבים. ידוע לכל כי את היהודים בחוץ לארץ השפילו לא אחת על ידי אמירת
המילה "יהודי" בלבד בנימה ובדרך שאמרו אותה. איננו רואים מקום להשחית מילים בנושא זה. לנו אין ספק כי ההקשר והנסיבות בהן נאמרו הדברים לקצין המשטרה היה בהם כדי להעליבו. הדברים אמורים לגבי ערבי כלשהו ומקל וחומר כשמדובר בקצין משטרה המייצג את השלטונות הישראלים והפועל במסגרת תפקידו. לא זאת אלא שהמשפט כפי שנאמר ע"י נאשם 1 יש בו כדי להעליב וגם כדי לפגוע ולערער על מעמדו של הנעלב כקצין משטרה. עם כל ניסיוננו להבין את התנהגות הנאשם בעניין זה אין אנו יכולים לקבל אותה. הנאשם עצמו אומר בעדותו כי הוא ואנשיו התקרבו כלפי מרכז הכביש בצורה מחאתית. האם בנסיבות אלה אין זה מתפקיד אנשי המשטרה להדוף ולדחוף את הקבוצות באופן שלא יוצר ביניהן מגע. אכן, על רגע זה ועל רקע זה בלבד אנו מוכנים לקבל את מה שנאשם 1 מכנה כ"הרמת יד" מצדו של הקצין טאפש. מטבע הדברים אין דחיפות כאלה נעשות עם כסיות של משי, אך אין הנאשם יכול לבוא בטרוניות אלא אל עצמו על שהכניס עצמו למצב זה. לא היה, אפוא, מקום שינקוט בלשון שנקט כלפי קצין המשטרה אף לא הצלחנו להשתכנע בצורך המוסרי שבהשמעת הדברים מבחינתו של הנאשם. גם אם יש דבר הלכה הקובע שערבי לא ירים יד נגד יהודי וכי מה תועלת הייתה בהשמעת דבר ההלכה למי שברור כי אינו רואה עצמו כפוף לאותה הלכה. האם על ידי השמעת הדברים בצורה שנאמרו, חשב הנאשם לרגע שישכנע את קצין המשטרה להפסיק לדחפו? תמהנו.

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
כיוון שהבענו כי אנו מקבלים את התיאור העובדתי של הנאשם, איננו רואים מקום להיכנס לטיעוניו של הסנגור שהתבססו על ניתוח עדותו של הקצין טאפש.
לעניין פסה"ד שניתן בעניינו של הרב לוינגר ע"י ביהמ"ש הצבאי. אף אם נסכים לראותו כמנחה לענייננו אנו סבורים שהנסיבות שם שונות בתכלית מהסיבות כאן. כאן אין אנו רואים כל פרובוקציה בהתנהגותו של הקצין טאפש. אין כל הגיון בגרסה שבמצב הדברים שתואר יבוא טאפש ויכה את הנאשם. במקרה שקבענו, ביצע קצין המשטרה את תפקידו בצורה סבירה ולהתבטאותו של הנאשם לא היה מקום.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
אנו מרשיעים, אפוא את נאשם 1 בפרט אישום זה.
ד.
בפרט הרביעי הואשם הנאשם 1 בעבירה של הסתה לפי ס' 7 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101) תשכ"ז 1967. התלבטנו לא מעט אם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה זו שכן יש לנו ספק רב אם אכן התמלא היסוד של "ניסיון להשפיע" המוזכר בסעיף הנ"ל. קבענו אמנם כי הנאשם הפר את הסדר אך לא התרשמנו מחומר הראיות כי כוונתו במקרה זה הייתה לנסות להשפיע על האוכלוסייה באזור. ייתכן שהוא ואנשיו באו למחות, ולהבהיר כי יש מי שחושב בישראל אחרת אך לא מתוך כוונה להשפיע על דעותיהם של אנשים במקום אלא לצורך הפגנת נוכחות. החלטנו בסופו של דבר כי בדרך שבה נאמרו ונעשו הדברים אין מקום להרשיע את הנאשם בפרט אישום זה.
אנו מזכים, אפוא, את נאשם 1 מפרט אישום זה.
ה.
הפרט החמישי הינו חילופי לפרט הרביעי ועניינו פרסום חומר מדיני ללא היתר– עבירה לפי ס' 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101) תשכ"ז – 1967, (להלן- צו 101). אין חולק שהנאשם ואנשיו לא קיבלו היתר לפרסום הכרוזים ומכל מקום לפי ס' 94 לצו בדבר הוראות בטחון תש"ל 1970 נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנאשם והוא לא הוכיח כי בידו היתר. תכנם של הכרוזים דן בזכותם של תושבים בחלק ארץ. הקביעה בדבר זכות כזו של אנשים הינה קביעה הנעשית בדרך כלל על ידי מדינה או בהסכם בין מדינות. חומר העוסק בשאלה זו, גם אם הוא מופנה לתושבים עצמם הינו כזה שניתן לראותו כ"חומר מדיני". האיסור בסעיף זה של צו 101 אינו איסור מוחלט כל עוד לא נתקבל כיתר ממפקד הצבאי.

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
נאשם 1 הודה כי התכוון בעצם בואו עם הקבוצה למסור לראש העיר את ההודעה הדנה בדרישה שיסתלק מארץ ישראל (ת 1). ואמנם ההודעה נמסרה לראש העיר על ידי אחת מחברי הקבוצה, אם כי לא בדרך המדויקת שתוכננה מראש. על פי הגדרה המילה "פרסם" שבס' 1 לצו 101 יחד עם האמור בס' 6 לאותו צו במסירת הודעה שיש לה משמעות מדויקת לכל אדם על מנת שהדבר ייחשב לעבירה. וכאן נציין כי נראה לנו שנאשם 1 נושא באחריות לא להודעה הבודדת שיועדה לראש העיר אלא גם לפרסום שאר העותקים של אותה הודעה ולפרסום העותקים של הכרוז שהוגש לנו וסומן ת/2 ושענינו אף הוא היכן רצוי שיתיישבו ערביי ארץ ישראל. אף כאן אחריותו הינה של שותף בדומה למה שאמרנו בעניין הפרט הראשון של כתב האישום. העובדה שהכרוזים כתובים עברית אינה יכולה לעמוד לנאשם הן משום שאת ההודעה שיועדה לראש העיר הביאו מראש כשהיא כתובה בשפה העברית והן משום שאין השפה בה מפורסמת ההודעה רלוונטית לעניין הוראות צו 101. לטענתו של הסנגור המלומד לפיה חייב החומר להיות עויין לא מצאנו תימוכין לא בפסיקה קודמת ולא בצו עצמו. אמנם נכון שניתן להיעזר בשמו של חוק לצורך פרשנותו של סעיף ואולם לאור לשונו הברורה של הסעיף שאינה דנה בחומר עוין אלא בכל חומר בעל משמעות מדינית נפסק לא אחת שכל חומר מדיני דורש היתר מהמפקד הצבאי לפני הדפסתו או פרסומו. ייתכן שאחת ממטרותיו של סעיף זה לאפשר למפקד הצבאי לבדוק אם החומר עוין מראש ולא שהבדיקה תעשה לאחר מעשה. ואמנם סביר להניח שכאשר אין מדובר בחומר עוין וכשאין סיבה למנוע את הדפסת החומר או פרסומו יינתן היתר. במקרה דנן אין חולק שהיתר לא ניתן ודי לנו בכך להכרעת הדין.
אנו מרשיעים את נאשם 1בפרט אישום זה.
ו.
פרט האישום השישי הוגש נגד שני הנאשמים והוא מתייחס לתקרית שאירעה ליד עירית רמאללה ב-28 באפריל 80. הנאשמים מואשמים בפרט זה בפעילות נגד הסדר הציבורי לפי ס' 68 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) תש"ל – 1970. מצאנו לנכון להבחין בעניין זה בין נאשם 1 ונאשם 2. אף שנאשם 2 נכח במקום הנה עפ"י עדותו היה הוא בתוך ה"טרנזיט" מבלי שיצא ממנה במהלך האירוע. כיוון שאמרנו שאין אנו מוכנים לסמוך על עדותו של דה – פז אין בידינו לקבוע כי הנאשם סייע לביצוע העבירה. אף שהוא משמש כמנכ"ל התנועה, לא ראינו לקבוע כי נוכחותו תרמה להוצאת הכרזה ולפרסום הכרוזים וכן לקריאות "מפיש פלסטין" (דברים שלא תוכננו מראש) שכן הרושם המתקבל הוא שהדברים התנהלו ברוח שהכתיב נאשם 1. נאשם 1 כמנהיג התנועה בכלל והקבוצה בפרט היה בקרבה המיידית ולא היה, אפוא, מקום להתערבותו של נאשם 2 בנסיבות אלה. מה שאין כן באשר לנאשם 1. הוא נטל חלק פעיל במהלך הדברים במקום ונראה שהוצאת הכרזה הייתה תולדה של הדו-שיח הממושך שניהל נאשם 1 עם סג"מ מוסקוביץ'. גם כאן, כמנהיג הקבוצה, היה בשתיקתו לאורך הזמן בו הוצבה הכרזה ושבו הושמעו הקריאות "מפיש פלסטין" משום הסכמה ותמיכה במעשי אנשיו. נוכחותו לא הייתה, אפוא, נוכחות פסיבית אלא נוכחות שעל פי הנסיבות ניתן ללמוד ממנה על כוונה של נאשם 1 להשיג
את "המטרה הפלילית הסופית" (כדברי כב' הש' לנדוי (כתוארו דאז) בע"פ 552/68 המוזכר לעיל) שבעצם הצגת הכרזה ובקריאת הקריאות. מעדותו של הנאשם ניתן

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ללמוד כי הבין גם הבין את העשוי להתרחש כתוצאה מהתלהטות הרוחות אלא שבסברו כי זכותו של יהודי להימצא בכל מקום שהוא אין התוצאות צריכות להיות מענייננו.
נבקש לציין בעניין זה כי לא היה חולק על זכותו של יהודי להסתובב לתומו באזור, ואף ראש עירית אל בירה שנקרא להעיד על ידי הנאשמים ושאינו חשוד בחיבה יתרה לנאשמים, התבטא כך. – אילו בכך היה מסתכם מעשיהם של נאשם 1 ואנשי קבוצתו יש להניח שאיש לא היה בא אליכם בטרוניה ואף לא היה מקום להעמידם לדין, גם אם תושבי האזור היו משולהבים כתוצאה מעצם הנוכחות ואולם, במעשהו של נאשם 1 ואנשי קבוצתו היה משום התגרות, משום קריאת תגר. הם אלה שבאו לעירית רמאללה, כדי למסור
הודעות שתכנס מקומם. תרומתם להפרת הסדר הינה, אפוא, ברורה אף כי, כאמור לעיל ייתכן ולא היו הם מפירי הסדר היחידים והבלעדיים.
צריך לזכור כי נאשם 1 היה לאחר ניסיון במקרה דומה מאוד בשכם, וכי השימוש בכרוזים, המצויים בדרך קבע ברכב התנועה באופן ספונטאני היה צפוי. אין כל ספקות לכך שאנשי הקבוצה לא הובאו לדין על תקרית שכם במשך שנה לעניין אפשרותו של נאשם 1 לצפות שהדברים יחזרו על עצמם ואין צריך לומר שאי העמדה לדין אינה מכשירה את המעשה ואינה מהווה צידוק לעשות מעשה דומה.
אנו מרשיעים את נאשם 1 בפרט אישום זה.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ז.
בפרט השביעי הואשמו שני הנאשמים בהפרעה לחייל לפי ס' 64 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) תש"ל – 1970. אף בעניין רמאללה התקשינו למצוא כי הייתה הפרעה של ממש לבעלי התפקידים במילוי
תפקידם. הרושם שקיבלנו מחומר הראיות, ולא רק מעדויותיהם של הנאשמים הינו, כי בסך הכול צייתו הנאשמים לדרישותיו של סג"מ מוסקוביץ'. אמנם סג"מ מוסקוביץ' מציין כי התנהל ויכוח בינו לבין הרב כהנא, אך נראה שהויכוח לא חרג מגבולות נסבלים בהתחשב בעובדה שמדובר באזרחים ולא באנשי צבא הנדרשים למשמעת ברמה גבוהה.
בסופו של דבר, משעמד סג"מ מוסקוביץ' על דרישתו עזבו הנאשמים והקבוצה
שהייתה עמם את המקום. לא מצאנו כי הנאשמים נדרשו על ידי החיילים או אנשי המשטרה שהיו במקום שלא לתלות שלט, שלא לפזר כרוזים או שלא לצעוק. הדרישה שנדרשו ע"י אנשי הצבא הייתה לעזוב את המקום וכאמור הם עשו זאת, אם כי לא ברצון ולא בזריזות.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
התוצאה היא שאנו מזכים את הנאשם מפרט אישום זה.
ח.
בפרט האישום השמיני הואשמו הנאשמים בפרסום חומר מדיני לפי ס' 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינות (אזור הגדה המערבית) (מס' 101) תשכ"ז – 1967. אף כאן כמו לגבי פרט האישום השישי אנו מוצאים את נאשם 1 שותף למעשיהם של שאר אנשי הקבוצה, הן לאור הניסיון שהיה לו בתקרית בשכם והן לאור נוכחותו הפעילה במקום. הפצת הכרוזים עלתה בקנה אחד עם המטרה שלשמה באה הקבוצה למקום ונוכחותו הפעילה של נאשם 1 חיזקה את ידיהם של אשי הקבוצה להפיץ את הכרוזים. אילו רצה יכול היה נאשם 1 למנוע את פעולתם של אנשי הקבוצה בעת שראה את האנשים מניפים את הכרזה ואולם הוא, כמנהיגם, הסכים למעשיהם ובכך עודדם להמשיך במעשים דומים.
נאשם 2, לעומת זאת, היה כאמור פסיבי וישב ב"טרנזיט". אין אנו מוכנים לקבוע אף בעניין זה כי נוכחותו הייתה נוכחות מסייעת.
נתבקשנו ע"י התובע להרשיע את נאשם 2 גם בעבירות המתייחסות לתקרית שאירעה בשכם. לנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן אף בקשר לאפשרות זאת, עם זאת, הראיות באשר לחלקו בתקרית זו לא היו מפורטות ופרט לעניין העבירה של פרסום חומר מדיני לפי הפרט החמישי, לא מצאנו בחומר ראיות פירוט של ממש באשר לחלקו. כאשר לפרסום חומר מדיני הרי על פי עדותו של נאשם 2 באו אנשי הקבוצה במטרה למסור לראש העיר את ההודעה בה הוא נדרש להסתלק מהאזור.
חלקו של נאשם 2 במסירת ההודעה לראש העיר הינו, אפוא, ברור והתוצאה היא שאנו רואים אותו כשותף לעבירה זו ומרשיעים אותו בעבירה לפי הפרט החמישי של כתב האישום.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
בטרם נחתום את הכרעת הדין נבקש לציין כי בכוונה לא נכנסנו לנושא ההצדקה לדעותיו ופעולותיו של נאשם 1 מבחינת ההלכה היהודית. אנו רוחשים כבוד רב להלכה, אלא שאין אנו בבית משפט יכולים לפסוק על פיה. נציין רק כי נראה לנו שגם מי שמחזיק בדבקות בקיום ההלכה יכול למצוא דרכים לעשות זאת במסגרת החוק גם בישראל וגם ביהודה ושומרון.
והודע לנאשמים, לבא כוחם עו"ד רחמים כהן ולתובע ביום ה' בתשרי תשמ"א (15 בספטמבר 80).










תיק בית המשפט הצבאי 4081/80 התובע הצבאי נ' מאיר כהנא, יוסף דיין (פורסם ב-ֽ 15/09/1980)