פסקי דין על אשר אהרון |

71199/00 עפ     11/12/2001




עפ 71199/00 אשר אהרון נ' מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשיה ת"א





אשר אהרון

בעניין:
המערער
יואב מני

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשיה ת"א
המשיבה
גב' טלי קינן

ע"י ב"כ עו"ד
המערער בעצמו
ב"כ המערער עו"ד מני
ב"כ המשיבה עו"ד גב' קינן
נוכחים:

פרוטוקול

עו"ד מני: שמענו היום כל היום הליכים פליליים, מה שנקרא פלילי נטו, פה יש נטיית לב טבעית לראות זאת מעין הליך מנהלי וכו', אבל צריך לזכור וזו השורה התחתונה והאחרונה של הערעור, שהמשמעות מבחינת הנאשם היא משמעות של הרשעה בהליך פלילי וזו הסיבה שאנחנו פה. מדובר במנהל צעיר שעתידו עוד לפניו ועצם העובדה שהחברה גם הורשעה ולא ערערה לא צריכה להיות לנו כרועץ מאחר ויש לה את השיקולים שלה כדוגמת הרצון שלה שהפרשה תשקע.
היות ומדובר בהליך פלילי אנחנו צריכים לראות בהכרעת הדין את המהלכים של הליך פלילי, ומה שהתובעת לא טענה בכתב האישום אי אפשר להרשיע בו.
עצם ההתייחסות לפרשות יש בכך כדי לראות את האישומים כהטעייה לפי חוק הגנת הצרכן.
כשהתביעה קובעת דרך שבה היא הולכת הסניגוריה לא תלמד אותה איך לעבוד אלא תלך בדרך שלה.
אני חוזר על כל האמור בהודעת הערעור שכתבתי.
מאחר והתביעה הולכת בדרך הזו כל מה שיש לי שלוש פרשות, לא קסטה באופן כללי ולא מסע פרסום.
לשאלת בית המשפט לגבי העדה הראשונה שראתה את הפרסום וביקשה לקנות את המקרקר ושלחה מישהו לשם כך, ראשית, ההגדרה של צרכן בחוק הגדרת הצרכן היא יותר מצומצמת, הצרכן הוא מי שקונה נכס ולא מי שמחליט.
יותר מזה, יש גם את ענין הראיה הטובה ביותר, יש מישהו שהוא יותר צרכן מהגברת הזו.
בסופו של דבר מה שיש לנו פה זו סברה, היא חושבת שבעלה קנה את המקרר בגלל ההחלטה שלה.
לגבי נושא ההטעיה והעלול להטעות,
בכל הכבוד התייחסות של שופט לנושא שבאוניברסיטה עושים עליו מחקרי שיווק מה יותר מכריע ומה לא, וכאשר אומרים לשופט שיראה את הקלטת כמו שהיא זה כמו לומר לו לראות תאונה ויכריע לפי מה שהוא ראה. זה לא המצב, כי אני לא יודע עם גב' פרידה סטרול היא צרכן סביר או לא.
היא אומרת שהיא ידעה שזה בתווי קניה, ובפרסומת לא אמרו שזה פרסומת. אפילו התובעת לא טענה ששולם בתווים.
ישנה שאלה אם התביעה צריכה להיות מונעת מתלונות שמגיעות אליה.
אני אסכם בענין של פרידה סטרול כי אני סבור שהוא מקרה פרטי ואם הוא מעיד הוא מעיד רק על המקרה שלה. קודם כל היה על התביעה להראות. ברגע שההגנה הראתה שהיא לא צרכן..
אם התביעה היתה מבוססת כולה על להעמיד מוניטור מול השופט ההגנה היתה מתנהלת אחרת, אולם התביעה הביאה דברים נוספים.
תיאורטית הם יכלו להאשים גם במספר הפעמים שהתשדיר שודר וגם לפי מספר הטלוויזיות שהיו פתוחות באותו זמן..
נמשיך לאדון ברזילי - אדון ברזילי אומר בעדותו בחקירה נגדית שהוא הבין שזה בין 1 ל-800. כשאדם מבין שזה או 1 עד 800 הוא מבין שאו שיש הגרלה או שזה מותנה בתנאי ולמטה בפרסום כתוב בהתאם לתקנון, לכן הוא לא הוטעה.
התקנון היה לעיון הצרכנים, מי שביקש לעיין בו יכל.
לשאלת השופט המר
, הפרופוזיציה שאומרת שאף צרכן בעולם לא היה מקבל 800 ₪ לא נטענה אלא בהכרעת הדין. אם הטענה הזו היתה מועלית קודם בין בשאלת המערער או אנשי צוותו שעלו והעידו, היו במקום לשאול את השאלה בהכרעת הדין אלא שואלים אותו, הרי שראשית תשובה הובאה על ידי העד, בא מוביל המקררים והעיד על איזה מקררים הוא מוביל, הרי גם להובלה יש עלות, ואנחנו יכולים להראות שהיו צרכנים שנפטרו מגורטאות.
מקרר תקין ומקרר שעובד הרי שאין דומה מקרר למקרר ויש מקררים שאין מה לעשות אתם.
מה עשה כב' השופט שמאי הוא לא הסתפק בכך שאמר שיש תשדיר מטעה, אלא שהוא ממשיך ומההמשך שלו אני מודאג, ההמשך שלו מראה על ערמומיות, ניצול ציני של חולשות אנוש וכיוצא באלה.
זמן השידור היה 15 שניות, רכיבים שונים במבצע לא הועלו על המר
קע אלא בקול המושמע המלווה את התשדיר וחלק להפך.
לענין השאלה של הפנייה לתקנון, ההפניה לתקנון בהודעת הערעור שלי היא עוד טענה מיני רבות אבל בגלל שנדרשנו לענין הרי שלא מדובר היום על מודעת הפרסומת הראשונה ששודרה למדינת ישראל ושהקהל לא מבין מה הוא רואה, אנשים מבינים שמביאים להם את ההסבר הכללי של המבצע ויש את האותיות הקטנות וברור לחלוטין שיש מעבר לזה, ולכן ברור שמעבר לזה יכול להיות גם שיר שתכתוב, או שאם אתה זוג נשוי אתה מקבל 800 ואם אתה רווק אתה מקבל רק 400, יש הרבה דברים שחברות מכניסות לתקנון שלהם.
נסכם עד כה את המחלוקת אם ניתן לקרוא לה כך, בין השאלות שהוצגו לפני לבין מה שאני מציג, הטענה שאני מבקש לטעון בפני
כבודכם שזה כאשר אני אומר "עד" ובענין הזה אני לא חושב שאם אני אומר "עד" בקול המושמע ברקע וזה לא מופיע על המר
קע זו הטעיה גדולה, אבל היית צריך להגיד "טרייד אין" ו"עד" לא פוטר אותך, וכל עוד לא אמרת "טרייד אין" לכן פה אנחנו שמים את ציר הבעיה.
לשאלה מה עדיף צריך חוות דעת מומחה, רוב האנשים הם עושים כלים ורק שומעים את הטלוויזיה, כך או אחרת, מדובר פה בספק והוא צריך לפעול לטובת המערער.
אני אתייחס לדבר דבר, ראשית איך אנחנו יודעים שהאישור ניתן ל"טרייד אין", לו היה מתבקש ואני מבקש להגיש זאת ומבקש שחברתי לא תתנגד, המדובר בחומר שגב' קורן החזיקה בעדותה ואמרה שהיא פנתה לרשות השניה עם התקנון ולכך ניתנת התשובה, מפנה לפניה בצירוף התקנון. בענין הזה היתה בעיה כי ביקשו להגיש את זה וזה לא עולה בפרוטוקול, בכל אופן זה מוזכר בפרוטוקול בעמ' 10 דיון מיום 23.3.00. החומר הוא פה ולא נשאלה השאלה אתם הבאתם קלטת איפה התקנון ואישור הרשות, והשאלה הזו לא נשאלה.
כאשר בא עד ואומר זה אישור ומחזיק בידו את האישור, אני מבקש להגיש את המסמכים שהיו בידי התובעת.
הענין הוא כזה, ברגע שאדם אומר שיש לו אישור הנטל לחקור על הענין הזה עובר לתביעה. אדם בדוכן העדים אמר יש לי אישור.
עמדתי היא שכאשר הענין הזה לא זכה לבירור ולא היה פה משום מחלוקת. יותר מזה, גם התביעה לא טענה כנגד זה בתגובה לסיכומים. בסיכומים התביעה אומרת שזה לא מענין אותה אם הם אישרו או לא.
אני רוצה להתמודד עם השאלה אם הם אישרו - אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, ואני אומר עוד דבר על זה, כאשר אנחנו מדברים על אחריות המערער כמנהל, שהאחריות שלו היתה אידנמיסטריאלי, וכאשר יש לו כפופים והוא אומר שהוא חי בעולם שבו יש אישור של גורם ממלכתי. אישור של גורם ממלכתי לדעתי גם מבחינת מדיניות תביעה וגם מבחינת הצדק, לא יכול להיות שאני הולך למשרד ממשלתי אחד והוא אומר לי שיש אישור...
לגבי עיתון ולגבי אחריותו של עיתון יש חוק ספציפי והוא לשון חוק הרע, עיתון זה שונה.
כאן מדובר מבחינת הספקלריה של הנאשם,לא מה שהתברר גם לתביעה בסוף ההליך על ידי השופט בעצמו. המצב המנטלי היה שלכולם היה ידוע שיש אישור, ורק בסוף הדיון הסתבר שהשופט סבר שאין אישור.
לשאלה מה לי רשות השידור השניה ומה לי זכיין, הרי שמה שצריך שדרן לבדוק לפי הכללי הרשות השניה לפרסומת, זה לפי סעיף 3 התאמה לכל דין, וסעיף 4 שבו, מפנה לכללים.
הרשות השניה בודקת את התקנון.
לגבי גב' ג'ודי קורן התייחסתי ואני מבקש להתייחס לגבי המערער עצמו.
מפנה לעמ' 14 ואילך, בחקירה נגדית אומר המערער שהוא העביר את התקנון לאישור הרשות השניה.
אני מסכים שהמערער לא אומר ברחל בתך הקטנה, בין היתר שהוא לא נשאל ובין היתר שהשאלה הזו לא חודדה בכלל, שהם העבירו את הקלטת. אבל יכול מישהו להגיד את הקלטת העברתם אבל את התקנון לא העברתם.
כפי שבית המשפט הנכבד עצמו אמר, הפרסומת עצמה קוראת להשלמה ממקומות אחרים, כאשר אומרים לך "עד" ובהמשך מפנים לתקנון, השאלה היא מה ההשלמה. הרשות השניה תעשה עצמה פלסטרים אם היא תסתכל רק על התשדיר.
אני חושב שלא היתה מחלוקת בכלל שכל הענין נבדק וטענת המדינה היתה שזה לא מענין אותה.
אני מפנה לעמ' 6 בסיכומי התובעת בענין הזה ואני לא ראיתי מחלוקת בענין הזה.
אני מבקש לחזור ולהסביר איפה אנחנו נמצאים מבחינת התיק, אנחנו נמצאים בתיק במצב שבו את פרשת התביעה עברנו בלי שיש הוכחה קונקלוסיבית של הטעיה כי אחד הוטעה והשני לא הוטעה. אני שוב טוען ויכול בית משפט לא לקבל את הטענה שלי. אנחנו לא סבורים וגם באותו שלב היינו בפרשת ההגנה ואני לא סבור שבפרשת התביעה הורם הנטל שזה עלול להטעות צרכן סביר.
בענין הרשות השניה אני רוצה להזכיר את הבדל המיומנות והמומחיות שיש בין המערער שהוא בסך הכל מוכר מוצרים לבין הזכיין של הרשות השניה, מבחינת האספקלריה שלו שהם בוחנים ורואים פרסומות כאלה עשרות ביום והם מבינים בזה יותר והוא פחות.
שוק הפרסומת הוא שוק לא קל ושוק המוצרים הלבנים הוא לא קל. אני לא אטען שהיום או אז למכור מוצרים לבית זה פיקניק, זה לא פיקניק. ברורה לי המוטיבציה של הזכיין החיצוני לטשטש את ה"טרייד אין". גם אם מדובר בללכת על הקצה, מבחינתם הם הלכו על הצד הנכון של הקצה, והם לא חשבו מספיק, הם הטילו יותר מדי נטל על המשך השרשרת. לטענתנו ויש בלבי על מדיניות התביעה לגבי מה שהוכח ומה לא הוכח, וזה בפרוטוקול וזו האמת המשפטית, אבל האמת האמיתית היא והיא האמת שצריכה להוביל מדיניות תביעה היא שהיה אישור.
כאשר אדם בא ואומר שהוא הסתמך על במאי, והסתמכתי על הכפופים לי בארגון.
לגבי הרשות השניה וקשת שם יש לי טענות.

עו"ד גב' קינן: אנחנו סבורים כי בתיק זה הוכחו כל רכיבי העבירה, הוכחה ההטעיה. איננו מקבלים גם את עמדת המערער באשר לחסות כביכול שניתנת לו בשל אישור הרשות השניה או הזכיין, יהא הזכיין אשר יהא.
יחד עם זאת, בהמלצת בית המשפט, אנו מוכנים בתיק זה להסתפק בהרשעת החברה ולוותר על הרשעתו של המערער שהוגדר בכתב האישום כמנהל בפועל.

עו"ד מני: גם אני מקבל את המלצת בית המשפט.
פסק דין
המלצנו אכן בפני
הצדדים מה שהמלצנו, אולם כדי שהדברים לא יתפרשו שלא כראוי, ומשום שמדובר בנושא עקרוני, אנו רואים לנכון להבהיר את הדברים הבאים:

הנאשמים בתיק היו חברת טכנו ראלקו מוצרי צריכה בע"מ וכן המערער שבפני
נו, שהיה על-פי הגדרת כתב האישום סמנכ"ל החברה ומנהל פעיל בחברה.

בכתב האישום נטען, כי החברה יצאה במסע פרסום בטלוויזיה לצורך קידום מכירת מקררי שארפ. התשדיר כלל תמונה של המקרר, כאשר ברקע אומר הקריין "מה הדבר הראשון שעושים לאחר שקונים מקרר שארפ? כמובן ממלאים אותו".

בהמשך נאמר "מבצע מקרר שארפ קומפלט, קונים מקרר שארפ ומקבלים עד 800 ₪ תווי קניה למילוי המקרר"; ובסוף התשדיר הופיעה גם כתובית באותיות מודגשות שבה נכתב 800 ₪ מתנה.

המדינה טענה, כי תשדיר זה, או ליתר דיוק, התשדיר ביחד עם "תרגומו" בפועל למה שקיבלו הצרכנים שקנו את המקרר בעקבות התשדיר, היה בו משום הטעיה, שעל כן יוחסה למערער כמו גם לחברה עבירה של איסור הטעיית צרכן בענין מהותי בעסקה, בניגוד לסעיפים 2 ו-2(א) יחד עם סעיף 23 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

בבית משפט קמא נוהלו ראיות, ובסופו של דבר הורשעו המערער והחברה.
בית משפט קמא קבע, כי אכן יש בתשדיר זה משום הטעיה.קביעתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו, ועל כן אנו סבורים שבתשדיר היתה משום הטעיה.
בתשדיר לא נאמר, כי הצרכן יוכל לקבל 400 ₪ בתווי קניה ו-400 ₪ נוספים, אם וכאשר ייתן את המקרר הישן בעסקה של "טרייד אין" לחברה ובתמורה לכך יקבל את ה-400 ₪.
כבר בכך אנו רואים משום הטעיה.

לא קיבלנו לענין זה את כל טענותיו של ב"כ המערער, באשר להטעיה הספציפית שהוכחה או לא הוכחה באשר לצרכנים ששמותיהם נזכרו בכתב האישום.

נוסיף עוד ואף זאת למען הסר ספק, כי לשיטתנו צרכן איננו בהכרח האדם שמגיע לחנות, מנהל את המשא ומתן עם המוכר ומשלם את הכסף. צרכן הוא כל אדם שקונה מוצר כלשהו, במישרין או בעקיפין, בין אם הגיע לחנות ובין אם לאו.
צרכן - הכוונה גם לצרכן בכוח או בפוטנציה ולא רק לצרכן, שכאמור, ביצע את העסקה במו ידיו או במו רגליו.

העובדה שבתוך התשדיר נאמר גם, כי המבצע כפוף לתקנון המבצע איננה שוללת את יסוד ההטעיה.

טענה נוספת, עקרונית ומהותית שהעלה ב"כ המערער, הינה תפקידה של רשות השניה והזכיינים.
לטענת ב"כ המערער, הרשות השניה מכוח חוק אמורה לבדוק תשדירים מסוימים לפני שהיא מתירה את פרסומם בטלוויזיה.
ב"כ המערער הפנה אותנו בענין זה לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אישור מוקדם של תשדירי פרסומת),התשנ"ד-1994, וכן לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה וברדיו), התשנ"ד-1994.

כיוון שבסופו של דבר הצדדים קיבלו את המלצנו, איננו רואים לנכון להתייחס לטענה בפרטי פרטים.
אולם, בפן העקרוני, הכללים שפורטו לעיל אינם פוטרים את החברה המפרסמת מאחריותה, ואינם יכולים לשמש תשובה לשאלה האם נעברה או לא נעברה עבירה על חוק הגנת הצרכן, כפי שנטען במקרה הנוכחי.

האחריות מכוח חוק הגנת הצרכן לעולם מוטלת על מי שהחוק מופנה אליו. הרשות איננה אמורה לבדוק את תרגומו בפועל של תשדיר זה או אחר במציאות והאם אכן עומד המפרסם במה שהובטח על ידו.

ההגנה היחידה מכוח חוק הגנת הצרכן, היא ההגנה שמנויה בסעיף 27 לחוק זה, וענין זה לא בא לכלל דיון במקרה הנוכחי.

התוצאה היא, כי גם הכללים של הרשות השניה אינם מקנים הגנה לחברה.

אם בכל זאת המלצנו לצדדים מה שהמלצנו, הרי זה משום שהתרשמנו כי יתכן והנושא לא היה מוחוור עד תומו למערער שבפני
נו, ובגדר הסדר בין הצדדים, נראה לנו כי אינטרס הציבור בא על סיפוקו באמור לעיל ובהרשעתה של החברה.

אשר על כן, אנו מקבלים בהסכמה את ערעורו של המערער.
אין בפני
נו ערעור על הרשעתה של החברה, והרשעה זו נותרה, כמובן, בעינה.

ניתן היום, כ"ו בכסלו תשס"ב (11 בדצמבר 2001), במעמד הצדדים.

נ' אחיטוב
, שופטת

ז' המר
, שופט

ד' ברלינר
, שופטת
אב"ד

1
בתי המשפט
עפ 071199/00
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
11/12/01
תאריך:
כב' השופטת ד' ברלינר
, אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת נ' אחיטוב

בפני
:








עפ בית משפט מחוזי 71199/00 אשר אהרון נ' מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשיה ת"א (פורסם ב-ֽ 11/12/2001)