פסקי דין על אברהם פראטי | פסקי דין על חנה פראטי | פסקי דין על ויקטור חיים כהן | פסקי דין על אליעזר כהן |

2828-04/12 א     18/04/2014




א 2828-04/12 אברהם פראטי, חנה פראטי נ' ויקטור חיים כהן, אליעזר כהן








בית משפט השלום בקריות



ת"א 2828-04-12 פראטי ואח' נ' כהן ואח'




בפני

כב' השופטת
עידית וינברגר


התובעים

1
.
אברהם פראטי

ת.ז. 055658470

2
.
חנה פראטי

ת.ז. 057803884


נגד


הנתבעים

1.ויקטור חיים כהן

ת.ז. 22717025
2.אליעזר כהן

ת.ז. 074197732




פסק דין


1.
תביעה לפינוי ולסילוק יד, שעניינה סכסוך גבולות בין שני בני רשות במושב גורן (להלן:"המושב").
התובעים הינם בעלי הזכויות בנחלה 87 במושב, המצויה בגוש 18615 וידועה כמגרש ארעי מספר 98, להלן ("המגרש"). לטענתם, פלשו הנתבעים אל המגרש בשטח כולל של 1.192 דונם והקימו במקום לול וסככה.

2.
הנתבע 1 (להלן:"הנתבע"), הינו בעל הזכויות בנחלה הסמוכה. הנתבע 2, בנו, עוסק יחד עמו בהפעלת הלול במקום.
לטענת הנתבעים, הנתבע הינו חבר אגודה החל משנות ה- 50 של המאה הקודמת, וכבר בשנות החמישים הקים את הלול על פי הרשאת הסוכנות היהודית לא"י. הלול הורחב בשנות ה- 70, באישור האגודה, זמן רב לפני שהתובעים קיבלו זכויות בחלקה הסמוכה.

3.
הנתבעים העלו אף טענת התיישנות. לטענת התובעים הטענה מהווה הרחבת חזית ואין לקבלה.
דינה של טענת ההתיישנות להידחות לגופה, בין אם מדובר בהרחבת חזית ובין אם לא, לאור ההלכה הפסוקה, הקובעת כי הסגת גבול במקרקעין הינה עוולה מתמשכת, במובן זה שעילת התביעה מתחדשת מיום ליום, ולפיכך אינה מתיישנת (ראה ע"א 47/68 פ"ד כג(2) 52 וע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ
פ"ד לז(3) 122).
דיון והכרעה
:
4.
אין מחלוקת בין הצדדים, על כך שגבולות הנחלות ומגרשי המגורים בכללן, נקבעו על ידי האגודה השיתופית גורן (להלן:"האגודה"). האגודה הינה בעלת הזכויות במשבצת בהתאם להסכם המשולש בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, והיא זו המקצה נחלות וקובעת את גבולותיהן. כך היה בעבר, עם הקמת האגודה, וכך גם כיום.
בנוסף, אין מחלוקת כי
תוכנית המתאר התקפה במושב אינה מגדירה את גבולות הנחלות.
ראו בעניין זה עדותו של המודד מטעם התובעים, מר אוסאמה סמעאן (בעמודים 5 ו- 6 לפרוטוקול).
המומחה אף כתב את הדברים במפורש בחוות דעתו:
"הואיל ובמושב גורן קיימת תוכנית מתאר מאושרת משנת 2003 שמספרה
ג/12656 אשר קובעת את הדרכים והייעודים השונים ומבלי שום התייחסות לגבולות המפרידים בין הנחלות, עבודת המדידה מתבצעת בהתאם למצב הקיים בשטח ולפי גבולות כפי שהבעלים של הנחלה מוסר ומצהיר."

5.
המודד הצהיר, אם כן, וחזר על הדברים במהלך חקירתו הנגדית, כי בעת שערך את חוות הדעת ומפת המדידה עליה נסמכת התביעה, נסמך על דברי התובע בלבד. לדבריו:
"בתור מודד אני עורך מצב קיים וקובע את הגבולות לפי הצהרת ובקשת המזמין ובתיאום עם המזמין" (בעמוד 5 לפרוטוקול שורה 28).
המומחה העיד כי התובע אמר לו שהגבול בין המגרש שלו למגרש הנתבע צריך לעבור בקו ישר, היינו, בתוך שטח הלול, וכי הלול הינו פלישה. עוד העיד המומחה, כי פרט לדברים שמסר לו התובע, לפיהם הגבול בין המגרשים צריך לעבור בקו ישר, בדק ומצא כי בתוכנית המתאר שהיתה בתוקף בשנת 1976 (תוכנית 1804) "הקווים בין הנחלות היו ישרים".
בהמשך, הבהיר המומחה, כי התוכנית משנת 1976 בוטלה, כמובן, על ידי התוכנית התקפה כיום, ואין לה כל מעמד, וכי התוכנית התקפה כיום אינה קובעת גבולות בין מגרשים (בעמוד 7 לפרוטוקול שורוה 21).

6.
לפיכך, ברור כי חוות הדעת או עדותו של המומחה, אין בה לסייע לתובעים בהוכחת התביעה, שכן אין היא אלא מדידה אותה ערך המודד על סמך בקשתו של התובע, להעביר את הגבול בין המגרשים "בקו ישר".
טענתו זו של התובע, לפיה הגבול צריך להיות קו ישר, אין לה על מה שתסמוך, והיא אף מנוגדת למצב הקיים בפועל, שכן עיון בקווי המתאר של מגרש 98, מגרשם של התובעים, בחוות הדעת מטעמם, מלמד כי הגבול בין מגרשם לבין המגרש הצמוד ממערב, אינו קו ישר אלא בעל בליטה משמעותית למגרש הגובל ממערב (ראו: נסח א' לחוות הדעת).

7.
נספח ב' לחוות דעתו של המודד מטעם התובעים, הינו תוכנית הבניה המאושרת של הנתבע. מדובר בתוכנית שהגיש הנתבע לבניית תוספת ללול הקיים, בשנת 1999. התוכנית אושרה הן על ידי האגודה, הן על ידי מינהל מקרקעי ישראל והן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה הגליל. משמע, הרחבת הלול בשנת 1999 נעשתה בהיתר, ובהסכמת האגודה.
יתרה מכך, מעיון בתוכנית הבקשה להיתר (הגרמושקא), עולה כי במפה המצבית המופיעה בתרשים הסביבה, מופיע הלול הקיים, ושטח ההרחבה המוצע ללול. מעיון בתרשים עולה כי בשנת 1999 כבר היה קיים הלול לכל אורכו הנוכחי, כשהוא נמצא ממש מאחורי הבית במגרש התובעים (תוספת הבניה היתה לרוחב).
גרמושקא זו, אשר צורפה דווקא לחוות הדעת מטעם התובעים, מוכיחה באופן ברור, כי הלול כבר היה קיים, במקומו הנוכחי, בשנת 1999, וכי התוספת ללול נבנתה בהיתר, ובהסכמת האגודה. ברור כי אלה לא היו נותנים את הסכמתם להרחבת הלול הקיים, אילולא נבנה בהיתר ובהסכמת האגודה.

8.
מסמך נוסף, הסותר את טענת התובעים לפיה הנתבעים פלשו אל מגרשם, הוא מכתב האגודה מיום 18.10.96 המעיד כי האגודה אישרה, בשנת 1996 לנתבע, לספח את חלקה 99 הצפונית לחלקתו (ומזרחית למגרש 98 של התובעים). באותו מכתב, נכתב כי האגודה מאשרת לנתבע ל"ספח את החלקה מס' 99 הנמצאת מאחורי הלול הקיים לחלקה 120 שבוא משבצת המשך המופיעה במפה, השייך לכהן חיים ויקטור שהמושב מאשר לבנות על אותו שטח מס' 99 מבנה חקלאי...". מלשון המכתב עולה בבירור, כי כבר בשנת 1996 היה הלול קיים במקום.
אין חולק כי אותה הרשאה אינה מתייחסת למגרש התובעים, אלא למגרש 99 הנמצא מצפון למגרש הנתבע, אך כאמור, יש במכתב זה כדי לתמוך בטענת הנתבעים לפיה הלול הוקם לפני עשרות שנים, בהרשאת האגודה.

9.
הוכח, אם כן, כי הנתבע הסתמך על הרשאת האגודה בבנותו את הלול. הרשאה זו אשר ניתנה לו לפני עשרות שנים, אינה ניתנת לביטול כיום.
רבות נכתב בפסיקה ובספרות על זכויותיהם של בעלי הנחלות במושבים, ועל סיווגה כזכות מסוג רשות בלתי הדירה במקרקעין, אשר יש לה למעשה מאפיינים של זכות שכירות ואף חכירה לדורות. ראו פסק דינו של השופט ברק בע"א 7139/99
אלוני נ' ארד ואח', פ"ד נח
(4) 27.
הלכה פסוקה היא כי כאשר, בהסתמך על מתן רישיון לצמיתות, השקיעו בעלי הרישיון במקרקעין, הופכת הרשות לבלתי הדירה. הטעם לכך הוא הגנה על הציפייה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה.
ראו
מאמרה של פרופ' נינה
זלצמן, "רישיון במקרקעין"
הפרקליט
מב' 24.

10.
על מנת להוכיח את תביעתם, היה על התובעים להוכיח מה היו גבולות המגרש כפי שהיו בעת שנמסר להם המגרש. זאת לא עשו.

11.
בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי מגרש 98 היה של אחיו, וכי כאשר אחיו עזב את המושב קיבל הוא את המגרש. התובע אינו זוכר באיזו שנה קיבל לידיו את המגרש, אף לא בקירוב.
יחד עם זאת, הוא זוכר, בבירור, לטענתו, כי בעת שקיבל את החזקה במגרש 98 הלול לא היה במקום (עדותו בעמוד 8).
התובע לא ידע לומר מתי, לטענתו, פלש הנתבע אל מגרשו, ומתי פנה אליו לראשונה בדרישה לסלק ידו מהמקום. לטענתו עשה כן כל הזמן, ולא נקט בהליכים משפטיים כי לבו טוב מדי ו"אנשים עולים לו על הראש".
עדותו של התובע אינה מהימנה בעיני כלל וכלל.
בלתי מתקבל על הדעת כי אינו זוכר, ולו בקירוב, מתי קיבל את החזקה במגרש 98. באותה מידה לא מתקבל על הדעת כי אינו זוכר מתי נבנה הלול. ברור, כי לו הלול אכן היה נבנה לאחר שהתובע קיבל לידיו את מגרש 98, לא היה עומד מנגד ונותן ללול להיבנות באין מפריע. טענתו כי הוא "טוב מדי" אין בה כדי להסביר את הדבר.
מכל מקום, לו הייתי מקבלת את גרסת התובע, לפיה הלול נבנה לאחר שקיבל לידיו את מגרש 98, הייתי קובעת כי התובעים מושתקים מלטעון כיום כנגד בניית הלול במקום, עשרות רבות של שנים לאחר שהוקם.

12.
עדותו של הנתבע, לעומת זאת, היתה נהירה, קוהרנטית ומתיישבת עם יתר הראיות. עדותו של הנתבע מהימנה בעיני מעדותו של התובע באופן מובהק, ואני מקבלת אותה במלואה.
בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע כי היה ממקימי המושב והקים את הלול בשנות ה- 50 על פי הרשאה של הסוכנות היהודית. בשנות ה- 70 הרחיב אותו באישור האגודה, הרבה לפני שהתובעים קיבלו את המגרש שלהם. לטענתו רק בשנות ה- 80 ניתן המגרש לתובעים, ומאז ניסה התובע לגרום לאגודה לספח את השטח נשוא התביעה למגרשו, אך ללא הצלחה. עוד הצהיר הנתבע, כי בשנות ה- 90 קיבל הרשאה לבניית סככה ומבנה, באותו מקום, באישור האגודה. עדותו זו של התובע לא נסתרה.

13.
ב"כ התובעים הציג בפני
הנתבע את תוכנית הבניה שהגישו התובעים בשנת 2005 לצורך קבלת לגיטימציה למבנה קיים, ונשאל האם במפה המצבית המופיעה שם ניתן לראות את הסככה והלול באותו מיקום בו הם נמצאים כיום (ת/1). הנתבע השיב בחיוב, וגם עדותו זו לא נסתרה. עיון בת/1, שהינו הגרמושקא של התובעים עצמם, מלמד כי הלול והסככה הודגמו במפה המצבית, במיקומם הנוכחי, כבר אז, אך עוד נראה כי קיימות ראיות המאשרות את מיקומם הנוכחי כבר בשנת 1993.

14.
בחקירתו הנגדית, העיד הנתבע כי התובעים למעשה לא קיבלו כלל שטח חקלאי, וכי הדבר נאמר להם מראש (בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 1).
לדבריו, פנה אליו אז התובע וביקש ש"יוריד חצי מהלול". הנתבע העיד כי השיב לתובע כבר אז שאין לו אדמה שם והוא לא יכול לדרוש אדמה. לדבריו הפנה אותו למושב. למעשה, לטענתו, קיבל התובע את הבית במגרש בלבד, ללא משק (בעמוד 15 לפרוטוקול שורות 18-25).

15.
היה על התובעים לזמן לעדות נציג אגודה, היכול להעיד מה היו גבולות המגרש שנמסרו לתובעים בעת שנמסר להם המגרש. ניתן היה למצוא עדויות לכך במסמכי האגודה, ולזמן לעדות נציג האגודה הבקיא בפרטים אלה, אך הדבר לא נעשה, ויש בכך כדי לפעול לרעת התובעים. למעשה, לא הובאה כל ראיה ביחס למועד בו קיבלו התובעים את החזקה במגרש 98, וביחס לגבולות המגרש שנמסר להם. עדותו של נציג האגודה כיום, אשר העיד כי בדרך כלל הגבול בין המגרשים עובר בקו ישר, אין בה כדי להועיל לתובעים, שכן הוכח בבירור כי המקרה הנדון שונה.

16.
מר אבי דמרי, נציג האגודה אשר העיד מטעם התובעים, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי עמדת האגודה הינה שקו הגבול בין חלקות א' בנחלות עובר במרכז הגבול בין שני הבתים הגובלים, לכל האורך, אך האגודה אינה נוקטת עמדה בסכסוכי שכנים. לתצהירו של דמרי צורף מסמך שנכתב על ידי מי שהיה מזכיר האגודה, אליהו זנתי, בתאריך 14.5.93 התומך לטענתו בעמדה זו של המושב – נספח ב' לתצהירו.
ואולם, מקריאת אותו מכתב מיום 14.5.93 עולה כי גם האגודה סבורה שהמקרה הנדון שונה. אביא להלן חלק מהכתוב:
"על פי המקובל, קו הגבול הינו קו העובר במרכז השטח בין שני הבתים וחוצה לאורך. ברצוני לציין שכיום לול השכן כהן ויקטור נכנס לשטח מגרש 087 ולול זה הוקם בתחילת שנות השבעים עוד לפני הקמת הבית במגרש 087 שנבנה בשנת 1978. עד היום נעשו נסיונות להגיע להסכמה ליצירת קווי גבול מוסכמים והנסיונות נכשלו".

מעניין לציין שהמסמך מסתיים במילים "נא טיפולכם" אך מופנה "לכל המעוניין".

17.
בעדותו בבית המשפט, לא שפך דמרי אור נוסף על הדברים. דמרי העיד כי אין אחידות בגדלים של חלקות א' של חברי האגודה, כי הנתבע הוא ממייסדי המושב, וכי היו לו במקום לול וסככה, אך אינו יכול להעיד מתי הוקמו. יחד עם זאת, הדברים עולים במפורש מהמסמך נספח ב' לתצהירו.
עוד העיד העד, כי מאחר שבתוכנית המתאר התקפה כיום אין חלוקה למגרשים, קיבלה האגודה החלטה בשנת 2003, לפיה יש צורך בחתימות שכנים לצורך הגשת תוכניות בניה.

18.
הדברים ברורים, אם כן, האגודה מאשרת כי הלול היה מוצב במקומו הנוכחי, כשחלקו במגרש 87, עוד לפני שנבנה הבית במגרש 87 ולפני שזה נמסר לתובעים. משמע, עמדת האגודה תומכת בגרסת הנתבע לפיה המגרש הוקצה לתובעים כפי שהוא, לאחר שבמקום הוקם כבר לול הנתבע, באישור האגודה.
משכך הם פני הדברים, לא הוכחה כל פלישה של הנתבע אל מגרש התובעים. הוכח בבירור כי התובעים קבלו את המגרש במצבו הנוכחי, כשהלול והסככה כבר במקומם הנוכחי.
אני קובעת כי עדותו של התובע לפיה הלול נבנה לאחר שקיבל לידיו את המגרש אינה אמת.

19.
איני משוכנעת כי האגודה מחויבת ל"השלים" את שטח המגרש של התובעים או להשוותו לזה של חברי אגודה אחרים. לא הובאו בפני
ראיות בנדון, ואין הדבר מצריך הכרעה בהליך זה. מכל מקום, ברור כי מאז הקצאת המגרש לתובעים ועד היום מתקשה האגודה למצוא פתרון למצב (ככל שאכן דרוש פתרון), אינה נוקטת עמדה, ומצפה שהמחלוקת בין הצדדים תוכרע על ידי גורם חיצוני. במקרה הנדון, בית המשפט אינו יכול להיות הגורם המכריע.

20.
טענת התובעים היא, למעשה, כי קו הגבול בין המגרשים צריך להיות ישר. אולם טענה זו הינה טענה בעלמא, שאין בכוחה להוכיח את התביעה. פעמים רבות, מקצה האגודה לחבריה חלקות שאינן רגולריות, חלקות חסרות, שאינן מהווה נחלות שלמות, מכל מיני סיבות.
במושבים רבים קיימת אי התאמה בין ההחזקה של החלקות על ידי חברי האגודה, לבין גבולות המגרשים על פי התב"ע – מקום שזו קובעת גבולות. השאיפה "לעשות סדר" בנחלות המושב, ולקבוע חלוקה שוויונית, מובנת, אך פניה לבית המשפט בתביעת פינוי נגד בעל נחלה סמוכה, אינה הפתרון.
האגודה השיתופית היא הגוף המקנה את זכויות בר הרשות בנחלה לחברי האגודה, ורק היא יכולה להביא לשינוי. פנייה אל בית המשפט בתביעת פינוי תועיל לבעל נחלה, רק מקום בו הוא יכול להוכיח כי בעל נחלה שכנה פלש לשטח נחלתו, כפי שזו הוקצתה לו על ידי האגודה. התובעים, כאמור, לא הוכיחו זאת.


21.
לפני סיום, אעיר כי הדרך המעשית והנכונה לקבוע גבולות ברורים לנחלות, הינה על ידי הכנת תוכנית מפורטת, באמצעות המרכז לרישום משבצות חקלאיות, בשיתוף האגודה וחבריה, תוכנית אשר תבשיל לתוכנית לצורכי רישום (תצ"ר). במסגרת הליך זה יוכלו חברי האגודה להביע התנגדותם לגבולות המוצעים, ומרגע אישור התצ"ר תיסלל הדרך לרישום החלקות בלשכת רישום המקרקעין, באופן שאין חולק עליהן.

22.
סיכומו של דבר, התובעים לא הוכיחו את תביעתם, ולפיכך התביעה נדחית.
התובעים ישלמו לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.
הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.


ניתן היום,
י"ח ניסן תשע"ד, 18 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 2828-04/12 אברהם פראטי, חנה פראטי נ' ויקטור חיים כהן, אליעזר כהן (פורסם ב-ֽ 18/04/2014)