פסקי דין על "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ | פסקי דין על גד כהן צדק | פסקי דין על מרים כהן צדק |

13506/07 א     22/05/2014




א 13506/07 "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ נ' גד כהן צדק, מרים כהן צדק








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 13506-07 "עמידר"-החברה לשיכון עולים בעמ נ' כהן צדק ואח'




בפני

כב' השופטת
עידית ברקוביץ


תובעת

"עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ


נגד


נתבעים

1.גד כהן צדק
2.מרים כהן צדק




פסק דין


1.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעת פינוי ותביעה כספית ע"ס 76,600 ₪.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") והנתבעת 2
(להלן: "הנתבעת") היו נשואים והתגרשו בשנת 2009, לאחר הגשת התביעה.

יצוין, כי כנגד הנתבע ננקטו הליכי פשיטת רגל. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.2.13 ניתן היתר להמשיך בהליכים נגדו ככל שמדובר בתביעת הפינוי. בנוסף, ניתנה אפשרות להמשיך גם בתביעה הכספית, תוך שנקבע, כי לא ניתן יהיה לגבות את סכום פסק הדין אלא יהא צורך להגיש תביעת חוב בהליכי הפשט"ר.

בדיון מיום 19.5.14 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של

פסק דין
חלקי (להלן: "הסכמת הצדדים").

הסכמת הצדדים מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

פסק דין
לפינוי

2.
בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזאת

פסק דין
לפינוי כדלקמן:
הנתבעים יפנו את הדירה נשוא התביעה
שברח' באר שבע 8 תל אביב
(להלן : "הדירה").

חרף האמור, הוסכם "כי הצדדים יטענו לעניין סוגיית הסעד מן הצדק ובית המשפט יכריע בסוגיה זו הן לעניין השאלה למי מהנתבעים יינתן סעד מן הצדק והן בשאלת טיבו ותנאיו של הסעד מן הצדק" (סעיף ב'2 להסכמת הצדדים).

סעד מן הצדק

3.
בפתח הדיון תובא להלן המסגרת המשפטית:

סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972, להלן: "חוק הגנת הדייר") קובע לאמור:
"(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת

פסק דין
של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו.
(ב) ניתן

פסק דין
בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין
".

סעיף 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן

פסק דין
לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה
תוך שימת לב לכך שבמשטר החוקתי השורר במדינה המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר (ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עדכון 5 עמ' 163-168).

במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943 (2003), וכן רע"א 8334/07 דאלי (מיסודה של אבנעל) בע"מ נ' בירמן (12.11.07)).

סעד מן הצדק, הוא תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר והיא נועדה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן היישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן, (2.11.92)).

באשר לטיבו של הסעד מן הצדק, ראוי להביא את תיאורו הציורי של כב' השופט בייסקי:
"שטח הפסיקה בסוגית סעד מן הצדק משול לגן ורדים גדול ובו הרבה זנים, וכל דיכפין יבוא ויבחר לעצמו הזן המתאים לו ביותר אותה עת. ואין תימה לדבר: אמנם במשך השנים נתגבשו בפסיקה מספר כללים מנחים (שאין צורך כאן לפרטם), אולם בעיקרו של דבר אין הסעד מן הצדק סעד סטנדרטי אלא אינדיווידואלי ומתחשב בכל תנאיו וצרכיו של הדייר מחד ושל המשכיר מאידך והנסיבות הספציפיות הכוללות של כל מקרה."
(ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208, 213-212 (1979)).

ומן הדין אל הנדון

4.
בענייננו, ובשים לב לכך שמדובר בדירה המהווה קורת גג, התקיימו הנסיבות המצדיקות מתן סעד מן הצדק.


למעשה, התובעת הסכימה למתן סעד מן הצדק, כאשר ב"כ התובעת בסיכומיו התמקד בסוגיית תנאיו של הסעד מן הצדק וכן בסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה.


השאלות הדורשות הכרעה הן שתיים:
האחת- למי מהנתבעים יינתן סעד מן הצדק.
השניה- טיבו ותנאיו של הסעד מן הצדק.

למי מהנתבעים יינתן הסעד מן הצדק

5.
שאלה זו מתעוררת בשל העובדה כי לאחר הגירושין, עזב הנתבע את הדירה ואילו הנתבעת נשארה להתגורר בה.

ב"כ הנתבעת טען כי רק לנתבעת קמה הזכות לקבל סעד מן הצדק, שכן הנתבע עזב את הדירה בשנת 2009 ואינו גר בה שנים רבות. לשיטתו, מתן סעד מן הצדק לנתבע נוגד את ההיגיון ואת המציאות העובדתית ואיננו עומד בקנה אחד עם הוראות החוק ביחס לדיירות מוגנת, אשר בבסיסה עומדת ההנחה בדבר מגורים בדירה.

ב"כ הנתבע טוען, כי יש ליתן סעד מן הצדק לשני הנתבעים, באופן שיאפשר לשניהם להתמודד עם הטענות זה כלפי זה במקום הראוי להם- בית המשפט לענייני משפחה. לשיטתו, יש ליתן לשני הנתבעים זכות שווה, כאשר הם בינם לבין עצמם יוכלו לנהל משא ומתן ולהגיע להסדר כללי.

6.
נוכח המחלוקת האמורה, עלי להכריע בשאלה, האם נוכח גירושיהם של הנתבעים ובשים לב לעובדה כי הנתבעת היא המתגוררת בדירה, יש ליתן רק לה סעד מן הצדק או שיש לתיתו לשני הנתבעים.

7.
בפתח הדיון ראוי להפנות לסעיף 21 לחוק הגנת הדייר הקובע כי




:
"

דייר של דירה שנפרד או שנתגרש מבן-זוגו ... יהיה לדייר בן-הזוג הבא להחזיק בדירה בתוקף הסכם בכתב שנעשה בין בני-הזוג לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף

פסק דין
שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם, והוא אף אם חדל הדייר לפני כן להחזיק בדירה

".

הנה כי כן, אילו היה מוצג בפני
הסכם גירושין בכתב, אזי לא היתה השאלה מתעוררת, שכן אז היתה זכות הדיירות המוגנת מוקנית למי שזכאי לכך על פי הסכם הגירושין.

דא עקא, בענייננו, הצהיר ב"כ הנתבע לפרוטוקול כי למיטב ידיעתו אין בין הצדדים הסכם גירושין. גם הנתבע העיד כי הגירושין היו ללא הסכם בכתב. משלא הוכח קיומו של הסכם בכתב שנעשה לרגל הגירושין, אין תחולה לסעיף 21 הנ"ל, ושומה עלי להכריע בשאלה מי מהנתבעים זכאי לקבל סעד מן הצדק.

8.
במסגרת השיקולים הרלבנטיים, נתתי דעתי לתכליתו של מתן סעד מן הצדק, שהיא מניעת מצב שבו דייר מוגן יישאר בלא קורת גג לראשו. משמעות הדברים היא, כי לכאורה, רק דייר המתגורר בדירה יהא זכאי לסעד מן הצדק. בענייננו, אין חולק כי הנתבעת היא המתגוררת בדירה וכי הנתבע אינו גר בה.

ואולם, לאחר ששבתי ובחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי עצם העובדה שהנתבע אינו מתגורר בדירה הלכה למעשה, אין די בה כדי להביא למסקנה כי רק הנתבעת המתגוררת בדירה היא הזכאית לסעד מן הצדק.

9.
על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בשכירות מוגנת, אזי "כל עוד לא ניתן פסק- דין של פינוי נגד הדייר המוגן, זכות השכירות שלו שרירה וקיימת ועצם ציאותה של עילת פינוי נגדו אינה מעלה ואינה מורידה. לפסק-דין של פינוי יש אופי קונסטיטוטיבי, ולא דקלרטיבי, במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה לקצה זכות השכירות של הדייר המוגן; עילת פינוי אינה אלאאמצעי שבעזרתו ניתן להשיג מבית- המשפט צו-פינוי" (ע"א 264/76 מרקוס נ' שלף, פ"ד לא(2) 622 (1977)).


על כן, כל עוד לא ניתן כנגד הנתבע

פסק דין
לפינוי, הוא עדיין בגדר דייר מוגן בדירה.



10.
אכן ככלל, הבסיס לזכות דיירות מוגנת בדירה, הוא מגורים בדירה, ואולם לא מן הנמנע כי ייתכנו מצבים שבהם דייר מוגן נאלץ לעזוב את דירת מגוריו, אך למרות זאת לא תהיה הצדקה
לזקוף את העזיבה לחובתו.

בעניין זה ניתן להקיש מסוגיית הנטישה.

לעניין נטישה, ידועה ההלכה, אשר נקבעה עוד מקדמת דנא, כי העדרו של דייר מוגן מהדירה, אין בו כשלעצמו כדי לשלול את זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו (ע"א 544/65 גרטנר נ'
נדיר-קרמר
פ"ד כ(2) 113 (1966)). בהקשר זה מיוחסת משמעות לשאלה האם ההיעדרות מהמושכר נכפתה על הדייר המוגן,
וכן האם הדייר איווה לעצמו מרצונו מקום דיור חלופי או שמא לו היה הדבר תלוי בו, היה ממשיך לגור במושכר.
(ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש פ"ד לא(2) 113
(1977)).

בענייננו, לא נדונה ולא היה מקום לדון בסוגיית הנטישה, מאחר שתביעת הפינוי לא הוגשה על יסוד עילת הנטישה (שכן בעת הגשת התביעה בשנת 2007 התגורר שני הנתבעים בדירה). מטעם זה, במסגרת בירורה של התביעה הנוכחית, לא הובררו נסיבות עזיבתו של הנתבע את הדירה.


יחד עם זאת, מההלכות שנקבעו בסוגיית הנטישה, ניתן להקיש לענייננו ולקבוע כי היעדרות מהדירה, אין בה
כשלעצמה כדי להביא למסקנה בדבר שלילת מתן סעד מן הצדק, אלא הדבר תלוי בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.


בהיעדר בירור עובדתי בדבר נסיבות עזיבת הנתבע את הדירה, אינני מוצאת מקום לקבוע כי הנתבע עזב את הדירה באופן המצדיק שלא ליתן לו סעד מן הצדק ולהעניקו לנתבעת בלבד.

מתן סעד מן הצדק לנתבעת בלבד, יקנה לה יתרון על פני הנתבע ויביא לנישולו מזכויות הדיירות המוגנת בדירה,
וזאת בלא שהונחה תשתית עובדתית המצדיקה זו.



לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, הריני קובעת כי במסגרת ההליך שבפני
, אשר הצדדים לו הם התובעת מצד אחד, ושני הנתבעים מצד שני, יש להתייחס לשני הנתבעים כמכלול ואין להעדיף מי מהם על פני רעהו, בלא בירור עובדתי אשר אין מקומו בהליך הנוכחי.

11.
הריני ערה לכך, כי בשים לב לכך שהנתבעים גרושים זה מזה ובדירה מתגוררת הנתבעת ללא הנתבע, אזי מתן סעד מן הצדק לשניהם, יחייבם הסדרת זכויותיהם זה כלפי רעהו, בין בהסכמה ובין בהתדיינות, ואולם, התדיינות זו אין מקומה בהליך שבפני
. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים, מצאתי כי חרף הקשיים שהתוצאה עלולה לעורר, עדיין היא התוצאה הנכונה והראויה.


על כן, הריני קובעת כי יש ליתן את הסעד מן הצדק לשני הנתבעים.

טיבו ותנאיו של הסעד מן הצדק

12.
בהתאם להסכמת הצדדים, החוב לתובעת בגין השלמת חוב דמי מפתח וכן דמי הסכמה עומד על סך כ- 160,000 ₪.

בנסיבות העניין, הריני קובעת, כי נכון וראוי להעמיד את סכום הפיצוי אשר יהא על הנתבעים לשלם לתובעת כסעד מן הצדק בהתאמה לסכום החוב בו הודו.

על כן הריני קובעת כי התנאי למתן סעד מן הצדק הוא תשלום סך של 160,000 ₪.

סכום זה ישולם בתשלומים חודשיים שווים ורצופים ע"ס 2,500 ₪ כ"א החל מיום 1.7.2014 ובכל 1 לחודש.

בכפוף לתשלום הסך של 160,000 ₪ בתשלומים כאמור, לא יבוצע פסק הדין לפינוי.

באשר להוצאות ושכר טרחת עו"ד

13.
התביעה בתיק זה הוגשה בשנת 2007, כאשר במשך השנים התנהלו מספר דיונים. בנוסף יש להביא בחשבון כי התיק היה קבוע לשמיעת הוכחות.

מאידך, יש להתחשב בעובדה כי הנתבעת הביעה נכונות להגיע להסדר עם התובעת, ולמעשה, כפי שעולה מהודעות שהוגשו על ידי הצדדים, גובש עימה הסדר עקרוני.

בנסיבות האמורות, אינני מוצאת מקום לחייב את הנתבעת
בתשלום הוצאות ושכ"ט.


לעומת זאת יש מקום לחיוב הנתבע בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בשל התמשכות ניהול ההליכים על ידו, ואולם יש לצמצם את חיובו, בשל הסכמתו אשר ניתנה קודם לשמיעת ההוכחות.

בנסיבות העניין, הריני מחייבת את הנתבע בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪.

מאחר שהנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל, על התובעת להגיש תביעת חוב בגין סכום זה.


ניתן היום,
כ"ב אייר תשע"ד, 22 מאי 2014, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 13506/07 "עמידר"-החברה לשיכון עולים בע"מ נ' גד כהן צדק, מרים כהן צדק (פורסם ב-ֽ 22/05/2014)