פסקי דין על אייל פרידמן | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי

42493-02/14 עשא     01/06/2014




עשא 42493-02/14 אייל פרידמן נ' כונס הנכסים הרשמי










בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עש"א 42493-02-14 פרידמן נ' שפלר ואח'


לפני כב' השופט איתן אורנשטיין
, סגן נשיאה




בעניין:
ובעניין:
ובעניין:
ובעניין:
פקודת פשיטת הרגל, נוסח חדש,התש"ם-1980


אייל פרידמן
ע"י ב"כ עוה"ד ורדי לשם רון

החייב

אריה פרידמן
ע"י ב"כ עו"ד נמרוד כנפי

המערער

עו"ד ישראל שפלר
הנאמן בפשיטת רגל

הנאמן


המשיב

ובעניין:
כונס הנכסים הרשמי



פסק דין


שתי מחלוקות דרושות להכרעה בערעור שלפניי: הראשונה, אימתי מתגבש חוב של נושה שערב לחייב לצורך מניין המועד להגשת תביעת החוב לבעל התפקיד. השנייה, האם התקיימו בנסיבות המקרה טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת תביעת החוב.

העובדות בקליפת האגוז
ביום 26.2.07 ניתן לבקשת נושה צו לכינוס נכסיו של אייל פרידמן
(להלן: "החייב"), שנכנס לתוקף ביום 15.4.07. בהמשך נעשו פרסומים כמתחייב: בעיתונים ביום 6.6.07 וברשומות ביום 28.6.07. ביום 15.4.07 הוכרז החייב פושט רגל ועו"ד ישראל שפלר מונה כנאמן לנכסיו (להלן: "הנאמן"). גם בהקשר זה נעשו פרסומים כדין: בעיתון ביום 27.10.10 וברשומות ביום 25.3.10.

המערער, מר אריה פרידמן, אביו של החייב (להלן: "המערער"), ערב כלפי בנק המזרחי טפחות בע"מ לגבי חלק מהחובות של החייב לבנק (להלן: "הבנק"). הבנק הגיש ביום 23.6.06, קרי, קודם למתן צו כינוס הנכסים, תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ת.א. 1384/06) נגד החייב ונגד המערער על סך של 5,673,699 ₪ (להלן: "התביעה"). המערער הגיש תביעה נגד הבנק להצהרה לפיה ערבותו אינה תקפה. ביום 11.11.12, קרי, בחלוף כשש שנים מהגשת התביעה, הושג הסכם פשרה בתביעות ההדדיות ולפיהן התחייב המערער לשלם לבנק סך של 1,800,000 ₪ לו ניתן תוקף של

פסק דין
(להלן: "הסכם הפשרה"). המערער שילם לבנק ביום 15.11.12 סך של 800,000 ₪ ואת היתרה בסך של 1,000,000 ₪ שילם ביום 10.3.13.


תביעת החוב
ביום 20.5.13 הגיש המערער לנאמן תביעת חוב על סך 1,800,000 ₪ (להלן: "תביעת החוב"), בגין הסכומים ששילם לבנק על יסוד ערבותו. כן טען המערער שיש להאריך את המועד להגשת תביעת החוב וככל שיש צורך בכך. לשיטתו, המועד בו התגבש החוב הינו עם ביצוע התשלום האחרון שלפי הסכם הפשרה ולא קודם לכך. החייב גורס שגם אם ניתן היה להגיש את תביעת החוב במועד הסכם הפשרה, אזי קיימים טעמים מיוחדים בעטים יש לבוא לקראתו ולהאריך את המועד להגשת תביעת החוב.

הכרעת הנאמן
הנאמן דחה ביום 8.1.14 את תביעת החוב מאחר שהיא הוגשה באחור ומבלי שיש טעמים בידי המערער המבססים את הארכת המועד להגשתה (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה נקבע שתביעת החוב הוגשה באחור של כשש שנים מהמועד שבו היה על המערער להגישה; כי המערער ידע על צו הכינוס; כי לכל המאוחר היה על המערער להגיש את תביעת החוב בסמוך להסכם הפשרה ולא כחצי שנה לאחר מכן.

עמדת המערער
המערער טוען שהנאמן שגה שכן מועד יצירת החוב כלשונו, הינו רק עם פירעון מלוא התשלום נשוא הסכם הפשרה ביום 10.3.13. משכך לגישתו האחור בהגשת תביעת החוב הינו לכל היותר כחודשיים וחצי בלבד, שכן תביעת החוב הוגשה לאחר מכן ביום 20.5.13. לשיטתו מדובר באחור קצר של שבועות ספורים וכי בנסיבות המקרה יש טעם מיוחד להארכת המועד. עוד מוסיף המערער וטוען שיש ליתן את הדעת גם: להיקף הניכר של תביעת החוב; להלכות הפסוקות המקלות עם נושה שמאחר בהגשת תביעת החוב; לכך שלא יגרם
נזק לנושים אם תוכר תביעת החוב כן טרם חולקו דיבידנדים לנושים וכי לא חלף המועד להגשת ערעורים על הכרעות בתביעות חוב שהגישו נושיו האחרים של החייב.

עמדת הנאמן
הנאמן גורס שדין הערעור להידחות, על הסף וכן לגופו של עניין.

לדידו של הנאמן קבלת עמדת המערער מחייבת את סילוק הערעור. לעניין זה נטען שאם המערער צודק בגישתו שלפיה מועד יצירת החוב הוא עם תשלום סכום הסכם הפשרה או במועד הסכם הפשרה, משמע שעסקינן בחוב שנוצר לאחר צו הכינוס ומשכך הוא אינו בר תביעה בהליכי פשיטת הרגל נשוא הערעור.


לעיצומם של דברים טוען הנאמן שמועד החוב הינו עם הגשת התביעה שכן לפי הוראות פקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), חוב פירושו גם חוב עתידי או חוב מותנה. לפיכך, עם הגשת התביעה היה המערער צפוי להיות מחויב בתשלום סכום התביעה או בחלקו, ולכן עסקינן בחוב הנכנס להגדרת "חוב" שבפקודת פשיטת הרגל. הנאמן מוסיף וטוען שלא הייתה כל מניעה בידי המערער מלהגיש את תביעת החוב במועד בהינתן שידע על צו הכינוס, ולא ניתן כל טעם ענייני מדוע ישב בחיבוק ידיים במשך שנים ולא הגיש את תביעת החוב. הנאמן סבור שאין בסכום החוב הגדול יחסית כדי להגיע למסקנה שונה ובהקשר זה הוא נסמך על הלכות בהן נפסק שאין סכום תביעת החוב מהווה טעם להאריך את המועד להגשת תביעת החוב. בניגוד לעמדת המערער, סבור הנאמן שקבלת הערעור משמעה פגיעה בנושי החייב שזכאים בימים אלה לקבלת דיבידנד ביניים, כאשר לאלה אינטרס להפחית את מצבת החובות על מנת להגדיל את הנשייה שלהם. הנאמן מבהיר שאינטרס זה של הנושים אמנם אינו חזות הכל, אך בהינתן מכלול נסיבות המקרה אין מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב.

עמדת הכנ"ר
הכנ"ר מצטרף לעמדת המנהל המיוחד שלפיה עסקינן באחור ניכר. עם זאת סבור הכנ"ר שלאור זכות החזרה של הערב לחייב העיקרי יש מקום לבדוק את תביעת החוב לגופה ומחמת השתהות המערער בהגשתה יש להפחית מחצית מערכה, ככל שתתקבל לגופה.

דיון והכרעה

מהו המועד שבו מתגבש החוב לצורך הגשת תביעת החוב
השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה מהו המועד בו התגבש החוב כלפי המערער לצורך מניין הימים שלפיהם עליו להגיש את תביעת החוב. כאמור לגישת המערער החוב נוצר רק עם פירעון הסכום שלפי הסכם הפשרה ביום 10.3.13, ואילו לעמדת הנאמן המועד הקובע הינו תוך ששה חודשים מיום פרסום צו הכינוס וזאת על יסוד הערבות הקיימת של המערער כלפי הבנק בגין חובות החייב.






לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ויישמתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה שהדין עם הנאמן ואנמק:

בפתח הדברים אציין שמקובלת עלי עמדת הנאמן שלפיה אם נאמץ את גישת המערער דין ערעורו להידחות ודוק. צו הכינוס בגינו מוגשת תביעת החוב והבקשה להארכת המועד חל רק על תביעות שמועדן הוא בטרם צו הכינוס. צו הכינוס נגד המבקש ניתן ביום 26.2.07, ואם כגישת המערער החוב כלפיו התגבש רק בשנת 2013, משמע שאין החוב האמור נכלל במאסת החובות החוסות תחת הליך פשיטת הרגל שלפנינו.

תימוכין לגישתו של הנאמן ניתן למצוא גם בתביעת החוב שהגיש המערער שכן לפי נוסח טופס 21 לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה-1985, על הנושה להצהיר שבתאריך צו הכינוס היה החייב חב לו את הסכום הנתבע. דא עקא, המערער השמיט בהצהרת תביעת החוב שהגיש את המועד של גובה החוב כלפיו. כלומר, המערער מאשר שתביעת החוב אינה למועד צו כינוס הנכסים. משכך, קיימים תימוכין נוספים לעמדת הנאמן שלפיה אליבא דהמערער עצמו החוב כלפיו התגבש לאחר צו הכינוס ומשכך הוא אינו חל במסגרת הליך פשיטת הרגל שלפנינו.

למעשה, די בכך כדי לדחות את הערעור. עם זאת בדקתי את הטענות גם לגופן.

סעיף 71 (א) לפקודת פשיטת הרגל מורה:

"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו
הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני
תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום
מתן הצו".








(ההדגשה אינה במקור-א.א.)
"חבות" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת כדלקמן:

"התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא,
עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף, ולרבות גמול בעד עבודה שנעשתה, והוא
-אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון
לשיקול דעת, או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו, ולגבי הפרה - אף אם לא קרתה או
לא היתה עשויה לקרות לפני הפטרו של החייב;"








(ההדגשה אינה במקור–א.א.)

משמע, לפי דברי החקיקה דלעיל, ניתן להגיש תביעת חוב גם בגין תביעה עתידית או מותנית ולא רק ביחס לחובות מוחלטים, וודאיים וסופיים וגם טרם חל מועד פירעון החוב. לכן, גם אם טרם ידוע לנושה פלוני אם תקום לו חבות כנגד הגוף חדל הפירעון והוא רק בגדר נושה פוטנציאלי שכן קיימת אפשרות שבסופו של דבר הוא לא יהיה בעל חוב, הרי הוא נחשב כנושה לצורך הגשת תביעת חוב.

כך גם הוכרו ופורשו ההוראות דנן בפסיקה ובספרות המשפטית.

אפנה לע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ (בפירוק) נ' אגרה,
פ"ד מט(2), 133 בעמ' 172:

"במועד הקובע לא עמדה, על-כן, לאגרא זכות חזרה כלפי הספקה. חובה של הספקה לאגרא
בגין ערבותה
של אגרא היה אותה עת חוב מותנה. הוא היה מותנה בכך שאגרא תשלם את
חוב
הספקה לבנק מכוח כתב הערבות שנחתם על-ידיה
.
חוב מותנה הינו בר-תביעה בהליכי

פירוק חברה. סעיף
352
ל
פקודת החברות
קובע כך במפורש. הדבר גם עולה מסעיף
71

לפקודה

."










(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

הדעה בספרות המשפטית הינה שדי אם קיימת אפשרות שלפיה יהיה צד זכאי כלפי קופת הנשייה, כדי להכלילו בגדר הנושים שעליהם להגיש תביעת חוב, ואין צורך בוודאות מוחלטת של הנשייה. אמנם יש להניח שבעל התפקיד לא יחלק לאותו נושה דיבידנד בטרם תתברר ותוכרע נשייתו, אך קיימת מודעות לאפשרות של חוב כלפי אותו נושה. (בהקשר זה ראה ספרה של פרופ' ציפורה כהן, "פירוק חברות", עמ' 261).

אותו דין חל גם על מי שערב לגוף חדל הפירעון וטרם פרע את ערבותו. אותו נושה הוא נושה אפשרי של אותו גוף שכן אם ייתבע לפרוע את ערבותו אזי הוא יבוא בגדרם של נושי החייב ואין צורך שימתין עד לתביעה והכרעה בה, קל וחומר לפירעון בפועל של החבות לפי הערבות כדי להקים את המסד להגשת תביעת החוב. לעניין זה נאמר בספרם של שלמה לוין ואשר גרוניס "פשיטת רגל", מהדורה שנייה, בעמ' 222 שאין מניעה שערב יגיש תביעת חוב, אף אם טרם שילם את מלוא המגיע הימנו על פי ערבותו לגוף חדל הפירעון.



מסקנה זו מתיישבת גם עם שורת ההיגיון והשכל הישר. ניטול תרחיש שלפיו אדם שערב לחייב נדרש לפרוע את ערבותו. במסגרת זו הושגה בינו לבין הנערב הסכמה בדבר שיעור הסכום שישולם על ידו וכן כי זה יפרע תוך עשר שנים. הדעת נותנת שאם כגישת המערער שלפניי מועד יצירת החוב הינו בתום תקופת הפירעון המוסכמת, משמע שכלל הנושים יאלצו להמתין כעשור עד לקידום ובירור הליך פשיטת הרגל, וכזאת לא יעלה על הדעת. זאת ועוד, ומה יארע אם בסופו של דבר לא ישלם אותו בעל חוב את מלוא המגיע לפי המוסכם וינקטו הליכים בשאלת הפירעון, האם גם אז יאלצו הנושים להמתין עד להכרעה בסוגיה זו ומבלי שהליך חדלות הפירעון יקודם? רואים אנו שאין לקשור בין מועד תשלום הערבות או החוב על ידי הנושה של החייב לבין מועד הגשת תביעת החוב.

לכן, מסקנתי הינה המערער הינו בעל חוב מותנה של החייב מעת הדרישה לפרוע את החוב על-ידי הבנק ואין לקבל את גישתו שהחוב נוצר רק עם מועד פירעון הסכם הפשרה קל וחומר במועד פירעון הסכם הפשרה, לשם הגשת תביעת החוב. לפיכך משעה שהבנק תבע מהמערער את תשלום הסך 5,673,699 ₪ עם הגשת התביעה ביום 22.3.06, שומה היה על המערער כנושה אפשרי של החייב על יסוד ערבותו, להגיש את תביעת החוב. זאת היה עליו לעשות תוך ששה חודשים מיום פרסום צו הכינוס וכקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, קרי בתחילת שנת 2008. דא עקא, תביעת החוב הוגשה כאמור רק בחודש מאי 2013, קרי, בחלוף כשש שנים מהמועד שבו היה על המערער להגישה.

המסקנה דנן משתלבת גם עם המטרה שביסוד הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, שלפיה יש להגיש את תביעת החוב תוך ששה חודשים מיום צו הכינוס. התכלית העומדת בהוראה זו הינה שבתום זמן מוגדר יידעו כל נושי החייב מהו היקף הנשייה האפשרי הכוללת, ועל מנת שכל אחד מהם יוכל לכלכל את צעדיו ומתוך מודעות לתמונה של מצבת חובות החייב ותוך שיתאפשר בידו להעריך את שיעור פירעון חובו. אמנם יתכן שמאסת החובות תופחת ככל שלא יוכרו בסופו של דבר החובות ולמצער בחלקם, אך לא יתכן היפוכו של דבר, קרי שמאסת החובות תגדל. לשם כך, הגביל המחוקק את המועד שעד אליו ניתן להגיש תביעות חוב.

בשולי הסעיף; אכן כטענת הנאמן תביעת החוב הוגשה באחור גם אם מקבלים את עמדת המערער החלופית שלפיה מועד גיבוש החוב הוא יום חתימת הסכם הפשרה, שכן חלפו כששה חודשים ממועד זה ועד הגשת תביעת החוב. העדפתי הינה שלא להידרש לעניין שכן כאמור לטעמי מועד גיבוש החוב הוא עם דרישת הבנק מהמערער לפרוע את החוב המגיע לבנק מהחייב על יסוד הערבות ואין לדידי כל רלוונטיות למועד הסכם הפשרה. סבורני שנכון יהיה שלא להכיר במועד כריתת הסכם פשרה שבין ערב לבין נושה כאבן בוחן לצורך המועד שלפיו יש למנות את הגשת תביעת החוב, שכן עסקינן במועד אקראי שאין לו כל רלוונטיות לעניין זה.

לאור האמור, התוצאה הינה שהמערער הגיש את תביעת החוב באיחור ניכר של כשש שנים מהמועד שבו היה עליו להגישה.

מכאן, עלי לבחון את המחלוקת השנייה, קרי, האם קיימים טעמים המצדיקים הארכת מועד להגשת תביעת החוב.

הארכת המועד להגשת תביעת החוב
כידוע, מקלים בתי המשפט עם נושה בבקשתו להארכת מועד להגשת תביעת חוב. בייחוד נכון הדבר שעה שהנושה לא ידע על מתן צו הכינוס ומשכך מהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד. לעניין זה בהקשר זה נקבע ברע"א 9802/08
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק
)

[פורסם במאגרים]
(21.8.12):


"כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה
ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת
הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף
לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת
האיחור
בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב העתרות
לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה. יש, אם כן, לבַכּר את הגישה המקלה על פני
הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב".


(ההדגשה אינה במקור- א.א.)


הלכה זו אומצה בהמשך ברע"א 6548/11

citibank n.a. – tel-aviv
נ' עו"ד איתן ארז –בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת רחל סייג סופר
[פורסם במאגרים]
(15.11.12).

לפיכך, יש ככלל מקום לנקוט בגישה מקלה בכל הנוגע להגשת תביעות חוב באיחור ככל שהנושה לא ידע על צו הכינוס. בהבדל, יש להחמיר עם נושה אשר ידע על מתן צו הכינוס אך חרף זאת נמנע מהגשת תביעת החוב. בהקשר זה נקבע ברע"א 9802/08
הנ"ל:

"כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס ... הוא יתקשה מאוד להוכיח
כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד
המצדיק הארכת מועד".



הזדמן לי להביע את דעתי באשר לשיקולי בית המשפט בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, וראה פש"ר (ת"א) 50808-02-11 רון הרברט בפש"ר נ' שירות מוניות נצרת בע"מ [פורסם
במאגרים] (09.3.14). הבהרתי באותו מקרה שלטעמי על נושה להחיש ככל הניתן את הגשת תביעת החוב לבעל התפקיד ועל מנת להבטיח הליך יעיל תוך הבטחת האינטרסים, הן של הנושים והן של החייב. בהקשר זה אפנה לפש"ר (ת"א) 1251/06

בש"א 9449/08
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייב דיאמנט שמואל


[פורסם במאגרים]
(21.9.08) לאמור:


"אין המדובר בהיצמדות דווקנית וטכנית להוראות החוק, אלא בפרשנות נוקשה של
הוראות החוק, אשר נועדה להגשים את התכלית המהותית של הוראות החוק, דהיינו
הגנה על האינטרסים של נושי החייב ושל החייב עצמו, ובראשם ידיעתם כי מעת שחלפו
ששה חודשים מהמועד הקובע, לא "יופתעו" על ידי נושים "מאספים" (בכפוף לחריג
"הטעמים המיוחדים"). זהו גם הבסיס לצמצום שבו נוקטת הפסיקה בכל הנוגע לחריג
"הטעמים המיוחדים" אשר נקבע בעבר כי יש להימנע מהרחבתו על מנת שלא יקום
החריג על הכלל".



(ההדגשה אינה במקור- א.א.)

יישום ההלכות דנן על נסיבות המקרה שלפניי מחייב את המסקנה שלפיה אין מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב ואפרט:

עסקינן בהארכת מועד של כשש שנים שהינה תקופה ממושכת ביותר שבמהלכה פיתחו נושי החייב צפייה באשר למאסת הנשייה של חובות החייב. אמנם, נטען שטרם חלף מועד הגשת ערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות חוב אך אין בכך כדי להקהות מהצפייה הלגיטימית של הנושים באשר להיקף תביעות החוב הצפויות. לא כל שכן, שעה שכבר הוכרעו תביעות החוב ומסתמנת צפייה מבוססת יותר באשר להיקף הנשייה לעומת מצב שבו טרם הכריע הנאמן בתביעות החוב.

אדגיש שאין לפני כל טעם ענייני ולו בדוחק לכך שהמערער לא הגיש את תביעת החוב במועד. עסקינן באביו של החייב המודע להליך פשיטת הרגל, לצו כינוס הנכסים ולחובתו להגיש תביעת חוב במועד. זאת בהבדל מנושה שלא ידע על צו הכינוס גם אם פורסם כדין, שאז יש לשקול לבוא לקראתו בבקשה להארכת מועד.


נתתי דעתי לטענת המערער באשר לסכום הנשייה הגדול שלו כטעם המבסס את בקשתו להארכת מועד, וכן לעמדת הכנ"ר בהקשר זה, אך לא ראיתי לקבל עמדתם. במספר הלכות מחוזיות נקבע שאין לראות בגובה החוב לכשעצמו כטעם להארכת מועד להגשת תביעת חוב לבעל התפקיד וראה דברי כב' השופטת אלשיך בעניין פש"ר (ת"א) 1251/06 בש"א 9449/08 הנ"ל. זאת בצד הלכות מחוזיות הסבורות אחרת, וראה דברי כב' השופט סוקול בבש"א (חי') 10390/03 ינאי נ' סולל בונה בע"מ [פורסם במאגרים] (3.11.04). אדגיש עם זאת שבעניין האחרון האחור לא היה ניכר, וגם לא נבדקו תביעות החוב ומשכך עסקינן בנסיבות שונות מאלה שלפניי. לטעמי ספק אם חוב גבוה כשלעצמו ראוי שיהווה שיקול לקבלת בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. אדרבה, לא ניתן לשלול שדווקא אי הגשת תביעת חוב במועד כאשר מדובר בחוב גבוה יחסית ליתר החובות, עלול להוות טעם לדחיית הבקשה שכן דומה שכאשר מדובר בחוב ניכר, שומה על הנושה ליידע בהקדם את הנושים על כך ולהגיש את תביעת החוב במועד שכן הסכום הגבוה יהיה בעל השפעה של ממש על הסכום שיחולק להם. זאת בהבדל מנשייה זעירה שבקבלתה לא יהיה משום השפעה קריטית על היקף הסכום שיחולק לנושים.


שקלתי גם את עמדת הכנ"ר וכן את האפשרות שלפיה תתקבל הבקשה ומבלי שיהיה בכך כדי לעכב את הליך פשיטת הרגל ואת חלוקת הדיבידנד שעל הפרק אך לא ראיתי מקום לעשות כן. כאמור עסקינן באחור ניכר ביותר ומבלי שיש כל טעם שהוא, קל וחומר טעם מיוחד שמהווה הצדק ולו קלוש להיעתר לבקשה להארכת מועד. עסקינן במקרה קיצוני של אחור בלתי מוצדק שעומד בניגוד מפורש להוראת חוק ולהלכות ודומני שקבלת הבקשה משמע עשיית פלסתר את דבר המחוקק ופגיעה שלא מידתית בנושים שעלולה לפרוץ כל סכר של מועד שנקבע בחקיקה ראשית.

לפיכך דין הבקשה להידחות.

המערער יישא בהוצאות הנאמן בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
.



;






עשא בית משפט מחוזי 42493-02/14 אייל פרידמן נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם ב-ֽ 01/06/2014)