פסקי דין על מרדכי פריד | פסקי דין על מרדכי כהן | פסקי דין על משרד האוצר/הממונה על תשלום הגמלאות | פסקי דין על יו"ר הכנסת ראובן ריבלין |

28927-02/12 קג     16/06/2014




קג 28927-02/12 מרדכי פריד, מרדכי כהן נ' משרד האוצר/הממונה על תשלום הגמלאות, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


ק"ג 28927-02-12



לפני
:

כב' השופטת
שרה שדיאור

ה
מערערים
1
.
מרדכי פריד

ת.ז.
041791419
2
.
מרדכי כהן

ת.ז.
000324921
ע"י ב"כ: עו"ד מאיר אבירם


-

ה
משיבים
1. משרד האוצר/הממונה על תשלום הגמלאות



ע"י ב"כ: עו"ד שני רוזנבליט שמעונוביץ'
, עו"ד מיכל גרינבוים
2. יו"ר הכנסת ראובן ריבלין




ע"י ב"כ:
עו"ד גור בליי



פסק דין

בפני
בית הדין בקשת הממונה על הגמלאות ליתן החלטה בדבר דחיית הערעור על הסף מחמת מעשה בית דין, סופיות הדיון והעדר עילה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב] תשנ"א – 1970.
בפני
נו תגובת המערערים המתנגדים לבקשה זו.
בפני
הסכמת המערערים ומשיב 2 לסיום ההליך ביניהם.

העובדות
1.
המערערים הועסקו כמפקדי משמר הכנסת טרם פרישתם לגמלאות.
2.
המערערים עותרים כי לגמלתם תתווסף "תוספת התייעלות".
3.
בעניין "תוספת התייעלות" זו ניתנו מספר פסקי דין בעניינם של המערערים.
4.
התביעה בהליך ע"ב 300423/97 מרדכי פריד
נגד יו"ר הכנסת ואח' (פורסם

בנבו), נדחתה.
5.
מר פריד הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בע"ע 83/03 פריד נגד יו"ר הכנסת וערעור זה נדחה אף הוא.
6.
מר מרדכי כהן
הגיש ערעור גמלאות (תב"ע נ"ז/ 12-213, נ"ו/3-1082
ו-נ"ו/3-1083 רודי לוי ומרדכי כהן
נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו). ערעור זה נדחה.


טיעוני הצדדים
1.
טוען הממונה על הגמלאות כי נוכח ההליכים הקודמים אשר נקטו בהם המערערים קיים מעשה בית דין כלפי שני המערערים ועל כן הם מושתקים ויש לדחות את תביעתם על הסף. לטענת הממונה, בהליכים המשפטיים הנ"ל נקבע ע"י בית הדין שההחרגה המקורית (החלטת יו"ר הכנסת מיום 1.10.96 ) בה הוחרגו קצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת מיתר העובדים בכנסת הזכאים לתוספת התייעלות זו, החרגה ראויה היא ואין להתערב בה.
2.
עוד טוען הממונה כי הליך זה מהווה ניסיון לעקוף החלטות שיפוטיות מחייבות אשר ניתנו מקדמת דנא.
3.
טוענים המערערים כי ההחלטה החדשה של יו"ר הכנסת מיום
17.1.13משנה את המצב העובדתי והמשפטי מחמת שזו לשונה "לתקן את החלטת יו"ר הכנסת דאז, חבר הכנסת שבח וייס מיום 1.11.95 ולקבוע כי קצין הכנסת אשר עפ"י תנאי העסקתו זכאי לתוספות הייחודיות הניתנות לכלל עובדי הכנסת (תוספת פרלמנטרית ותוספת איזון) יקבל גם תוספת התייעלות, כפי ששיעורה יהיה מעת לעת, וזאת החל ממועד כניסתו לתפקיד של קצין הכנסת הנוכחי, קרי 2.11.10" (להלן: ההחלטה החדשה).
4.
על כן לטענתם לא קם מעשה בית דין שכן מדובר בעילה חדשה שאף לא התיישנה. עוד טוענים כי אי תשלום תוספת זו בגמלתם מהווה אפליה אסורה.

הכרעת הדין
1.
עניין לנו בפני
יה לערכאות 17 שנה לאחר החלטת יו"ר הכנסת מיום 1.1.95 (להלן: ההחלטה הראשונה), 9 שנים לאחר מתן פסקי הדין בבית הדין האזורי ו- 6 שנים לאחר פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.
2.
התביעה היא לתוספת זו – תוספת ההתייעלות – בגמלתם ,רטרואקטיבית 7 שנים מהגשת הערעור נשוא הליך זה, וכן לקבלת כל התוספות המשולמות לעובדי הכנסת לרבות תוספת התייעלות ועדכוניה מיום 1.1.05 או לחלופין רק את העדכונים לתוספת.
3.
המערער 1
מר פריד החל תפקידו במשמר הכנסת ביום 1.1.94. בשלוש שנות שירותו היה בתפקיד מפקד משמר הכנסת ופרש לגמלאות ביום 30.4.97 בדרגת ניצב משנה.

המערער 2 – מר כהן שימש בתפקידו האחרון כמפקד משמר הכנסת ופרש

לגמלאות ביום 31.3.95 בדרגת תת ניצב.
4.

המערערים פנו בעניינם לאחר ההליכים המשפטיים גם במכתבים. פנייה מיום 17.6.08 ע"י עו"ד זהבי בשם המערער 2 אשר נענה במכתב עו"ד אברמוב מהכנסת מיום 18.9.08 , פניית עו"ד אבירם מיום 9.5.10 בשם שני המערערים שנענה במכתב עו"ד רביב משה מיום 15.8.10 המפנה למכתב עו"ד אברמוב הנ"ל.
5.
בתאריך 15.11.10 פנה עו"ד אבירם שוב בבקשה לכלול את העדכונים לתוספת ההתייעלות בגמלת המערערים.
6.
בעקבות הגשת הערעור נבדקה סוגית מענק ההתייעלות לקצין הכנסת, ונתברר כי קצין הכנסת הנוכחי (מ- 2012) שזכה לתוספת התייעלות בתפקידיו הקודמים במשמר הכנסת, המשיך ליהנות מתוספת זו גם כשמונה לקצין הכנסת ביום 2.11.10 חרף ההחלטה הראשונה של יו"ר הכנסת מיום 1.11.95.
7.
לטענת ב"כ יו"ר הכנסת, רשאי יו"ר הכנסת מכוח סמכותו עפ"י סעיף 17 לחוק המשכן – לערוך תיאומים בתנאי שירותם של אנשי משמר הכנסת. לטענתו, המלצתו של מנכ"ל הכנסת הובאה בפני
יו"ר הכנסת ואושרה על ידו בע"פ בספטמבר 2012 ובתאריך 17.1.13 נכתב מכתב המלצה. באותו יום 17.1.13 ניתנה החלטת יו"ר הכנסת.
8.
טוען ב"כ יו"ר הכנסת כי אין יריבות בינו לבין המערערים. יו"ר הכנסת הקודם קיבל החלטה בטרם פרשו המערערים לגמלאות, והחלטתו של יו"ר הכנסת הנוכחי (ההחלטה שנייה) אינה ביריבות עם המערערים שכן מעמדם כגמלאים. ככאלה הממונה על הגמלאות הוא הנתבע המתאים. בסופו של יום הגיעו המערערים ויו"ר הכנסת להסכמה .
9.
ניתן בזה תוקף של

פסק דין
להסכמת המערערים והמשיב 2, אשר הוגשה ביום 24.10.13 בחתימת ב"כ הצדדים
כדלקמן:"בהתאם להמלצת בית הדין ומבלי שיהיה בכך משום הודאה או פגיעה בטענות הצדדים זה כלפי זה, מסכימים המערערים והמשיב 2 כי הערעור נגד המשיב 2 ידחה, וכי המשיב 2 ישלם למערערים באמצעות ב"כ, סך של 30,000 ₪. הסכום יועבר לב"כ המערערים בתוך 15 ימים ממועד פסק הדין." להסכמה זו לא הייתה התנגדות למשיב 1.
10.
לאור

האמור, ובכפוף לכך, התביעה נגד משיב 2 נדחית.
11.
נדון איפא בתביעה כנגד הממונה על הגמלאות והמדינה.
12.
חוק שירות המדינה (גמלאות) (להלן: חוק הגמלאות) קובע בסעיף 42(א) לו, כי הממונה על הגמלאות הוא המוסמך להחליט על תשלום גמלאות וכל הנפגע ע"י החלטתו רשאי להגיש ערעור גמלאות. המערער 2 מר כהן כבר נקט בהליך זה וכן עלה העניין ממכתב עו"ד אברמוב ב- 2008 . היה על המערערים לדעת כי הלכה למעשה מוצה השימוש בסעיף 42(א) לכל הפחות כלפי מערער 2.
13.
עוד נקבע בפסיקה כי לערעור גמלאות אין המעביד המקורי בגדר משיב אף שיש רשות לזמנו. שני המערערים פרשו לגמלאות בהתאמה לפני 18 ו- 15 שנה, על כן הגשת התביעה נגד יו"ר הכנסת, גם אם היו"ר החדש קיבל החלטה שונה
ב -2012 , אינה עפ"י חוק הגמלאות. נדגיש
זאת אף שהתביעה נגדו נדחתה בהסכמה ,כדי להצביע על כך שאופן הגשת התביעה ועיתויה לאו בתום לב המה.
14.
טוען הממונה על הגמלאות כי קם
מעשה בית דין. עוד טוען כי חלף המועד זה מכבר לניהול הליך ערעור על החלטת ממונה.
15.
יש לקבל את טענת הממונה על הגמלאות כי קיים מעשה בית דין בעניינם של המערער 1 והמערער 2, כל אחד מטעמים שונים כמפורט מטה.
16.
מערער 1 מר פריד פנה לבית הדין ונידון בערכאה ראשונה ושנייה, שתיהן פסקו את פסיקתן שהפכה חלוטה מאחר ולא עתר לבג"צ לאחר פסק הדין של בית הדין הארצי.
17.
מערער 2 מר כהן לא הצטרף להליך של מערער 1 בבית הדין האזורי, וזאת גם לאחר שהערעור שלו נדחה .על דחייה זו לא הגיש ערעור ולא פנה בדרך אחרת, על כן גם עניינו שלו חלוט.
18.
יש להדגיש כי מצב הדברים בעת פרישתם של המערערים נותר בעינו. ההחלטה בעניינם באותה עת הייתה נכונה והיא נכונה גם היום. בשנת 2001 התחולל שינוי בתוספות ששולמו בכנסת. בית הדין הארצי לעבודה היה מודע לשינוי זה
שכן מערער 1 הביא בפני
בית הדין הארצי את ההחלטה משנת 2001 ובכל זאת נדחה הערעור.
19.
עיון בסיכום הדברים משנת 2001 מצביע כי אכן היה שינוי בכנסת. בסעיף 5 נאמר "שכר עובדי הכנסת נשחק בשנים האחרונות, ביחס למנגנוני עדכון השכר שהיו קיימים עד לסיכום דברים זה, לפיכך...באופן של הגדלת תוספת ההתייעלות" דהיינו, המצב השתנה לעומת המצב ששרר עת יצאו המערערים לגמלאות. שחיקה זו לא הייתה מנת חלקם בהיותם עובדים פעילים ועל כן אין לעדכן את גמלתם כגמלאים.
20.
סיכום הדברים בין יו"ר הכנסת רובי ריבלין לוועד עובדי הכנסת מיום 29.12.05 בסעיף 4 חוזר על ההחרגה המצויה בהחלטה הראשונה משנת 95 "למען הסר ספק, מובהר ומוסכם כי תוספת השכר לא תחול לגבי עובדים שאינם מקבלים כיום תוספות מיוחדות (תוספת פרלמנטרית, תוספת התייעלות, ותוספת איזון) לרבות עובדים המועסקים לפי משכורת כוללת מכל סוג ועובדים ששכרם הוקבל לשכר שופטים או לשכר מנכ"ל" משכך הסכם 2005 לא הקנה כל זכות למערערים גם לו היו במעמד "עובדים" באותה עת. ולכן לא קמה להם מקל וחומר זכות לקבל תוספת זו בגמלאותיהם. האמור מחזק את "מעשה בית דין" החל בעניינם.
21.
יתר על כן בסעיף 7.3.2. לסיכום יש התייחסות לכך שההסכם ממצה את שחיקת השכר. שחיקה שאירעה הרבה אחרי
שמערערים חדלו להיות עובדים.
22.
בפסק הדין ע"ב 300423/97 קובע כבוד השופט ארי תיבון
בעניין המערער "בתביעה זו מבקש התובע מבית הדין לחייב את הנתבעים לשלם לו תוספת התייעלות בצירוף פיצויי ההלנה ו/או הפרשי הצמדה דריבית מהמועד בו היו חייבים לטענתו לשלמה", זוהי עילת התביעה שם.
23.
בתביעה שלפנינו נשוא כתב הערעור הוא לשלם את התוספת בשיעור 5.2% בתחולה רטרואקטיבית מיום 1.9.99 שנקבעה ביום 21.2.01 בסיכום הדברים בין יו"ר הכנסת אברהם בורג לוועד עובדי הכנסת. וכן את
התשלום הכולל של התוספת הפרלמנטרית, תוספת ההתייעלות, ותוספת האיזון בשיעור של 89.01% כפי שנקבעה בסיכום הדברים מיום 29.12.05 בתחולה מיום 1.1.05 ו/או לחלופין לשלם למערערים את כל התוספת הכוללות למעט התוספת המכונה "תוספת התייעלות" אשר החלק הראשון שלה שולם החל מיום 1.1.96 והחל השני שולם החל מיום 1.10.96..." ברי כי תביעה זו, כמו גם התביעה מ- 97
מתייחסת לתשלום תוספת ההתייעלות בזהות מוחלטת של העילה ורטרואקטיבית מאותם מועדים.

24.

יו"ר הכנסת דאז, פרופסור שבח וייס בעדותו בבית הדין שם מציין: "בהחלטתי זו לקחתי בחשבון את הפרשי השכר בין העובדים ונוכחתי כי קצין הכנסת מקבל שכר גבוה מכל עובד אחר של הכנסת, לרבות מזכיר (דהיינו מנכ"ל הכנסת)... כמו כן מפקד משמר הכנסת קיבל שכר גבוה מזה של מזכיר הכנסת וכן גבוה ממוקבל לשופט מחוזי עם שנת ותק אחת. טבלת נתוני שכר מסוימים לצורך השוואה מצ"ב כנספח נ/1. לאור נתונים אלה... החלטתי שהיא גם לא תשולם לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת". שיקול דעת זה שהופעל בזמנו בגין הפער בשכר
היה שיקול ראוי בזמנו. יש בו משום אבחנה מותרת ומבוססת ואינו בגדר אפליה.

25.
לכך יש להוסיף את דברי עו"ד אבירם ב"כ העובדים בעמוד 8 לפרוטוקול הישיבה דאז אשר צידד אז ,ובאותה עת בדברי יו"ר הכנסת.

26.
עוד העיר שם פרופסור וייס בדבר "הפער העצום בתוך היחידה המשפחתית" (ראה סעיף 6 ה בפסק הדין). וכך במסקנתו של בית הדין ,ששמע את כל הצדדים: "במקרה כנן סבור בית הדין כי הנתבע 1 השכיל להסביר לבית הדין כי בנסיבות שהיו ערב מתן תוספת ההתייעלות פערי שכר גבוהים בין עובדי משמר הכנסת, ניסה נתבע 1 בהחלטתו לצמצם פערים אלה בהבחינו בין עובדי משמר הכנסת לבית התובע וקצין הכנסת, בנסיבות אלה סבור בית הדין כי אין מדובר באפליה אלא בהבחנה מותרת" (ראה סעיף 6 ז לפסק הדין).
27.
הנה כי כן גם אותן העילות אפליה ועדכון סכומים עמדו אז כמו גם היום בבסיס התביעה של המערערים ,אז בבית הדין והיום בערעור זה. כידוע, זהות העילה היא הבסיס לדחייה על הסף, כפי שפירטנו בפסיקה לעיל.
28.
בבית הדין הארצי לעבודה בע"ע 83/03 מציג בית הדין את העילה ,כלהלן: "כתוצאה מכך שהמערער לא קיבל תוספת בעת שהיה עובד אין התוספת משולמת לו כרכיב פנסיוני, על כך הוא מלין". מדגיש בית הדין הארצי כי בוועדה המשותפת שם נידונו העניינים ישבו גם חברי ועד העובדים וב"כ מועצת
הפועלים, שלא למותר לציין היה עו"ד אבירם, ב"כ המערערים בהליך זה. ההקבלה שעשה יו"ר הכנסת דאז הייתה בין עובדי הכנסת – שקיבלו, בעוד ה"מוקבלים" לא קיבלו. ובהתאמה, בין עובדי משמר הכנסת – שקיבלו, לקצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת שלא קיבלו את התוספת . דהיינו, ההסכמה של ועד עובדי הכנסת דאז, ועו"ד אבירם באותו הקשר מכוחם, הייתה גם בהקשר של משמר הכנסת והנתונים שהובאו בפני
בית האזורי דאז מדברים בעד עצמם.
29.
עוד מציין בית הדין הארצי כי הסיבה לתוספת התייעלות היא כפי שהגדיר אותה יו"ר הכנסת שבח וייס "שעבודת הכנסת גדלה בשמונים אחוז". זאת לאחר פרישת התובעים.
30.
לפיכך, אם עדכון התוספת נבע מהגדלת עבודת הכנסת, והמערער גמלאי, ודאי שגידול זה אינו משפיע עליו ואין להגדיל את גמלתו בגין גידול העבודה בפועל של מי שנותר לעבוד. מסקנתו של בית הדין הארצי שם היא כי אין להתערב בשיקול דעת יו"ר הכנסת "עפ"י עדותו של יו"ר הכנסת, מר שבח וייס, שיקולו היה לצמצם את פערי השכר הגבוהים בין שכרם של קצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת לשכרם של יתר עובדי משמר הכנסת".
31.
אמירה זו של בית הדין הארצי
בצירוף להנמקות בית הדין "שיקול זה סביר הוא ויו"ר הכנסת רשאי לשוקלו במסגרת שיקוליו". הן בגדר מעשה בית דין. משכך נפסק
הפכו החלטותיו של יו"ר הכנסת שבח וייס ושל יו"ר הכנסת המאוחר לו, לגיטימיות וסופיות ואין להתערב בהם עוד. קביעת בית הדין הארצי בפסק דינו הפכה חלוטה.
32.
טוענים המערערים כי יש "טעות" בפסק הדין של בית הדין הארצי. לטענתם, מוטעית האמירה של בית הדין בסיום כי: "העובדה שעובדים מסוימים "מוקבלים" לבעלי משרה אחרים בעייתית היא אך לא זה המקום לפרט. מכל מקום המערער קיבל שכר ומקבל גמלה המוקבלת לשופטים ומנכ"לים. ועל כן אין לקבוע כי שיקול דעתו של יו"ר הכנסת לא היה סביר עד כדי התערבות בית הדין". לטענתם המערער לא קיבל שכר מוקבל לשופטים ומנכ"לים ולכן יש טעות בפסק הדין.
33.
טענה זו יש לדחות בשני נימוקים. האחד, כי נעשתה הקבלה בין החרגת המוקבלים להחרגת קצין הכנסת ומפקד המשמר כפי שאמרנו לעיל בדברי יו"ר הכנסת אז פרו' ש. וייס שצוטט ע"י בית הדין .על כן השימוש שעושה בית הדין הארצי שם הוא בהקבלה זו ומשמעותה ,ולאו דווקא בעצם ה"שכר כמוקבל "שקיבל המערער. השני, ככל שנפלה טעות בפסק הדין אז היה על המערער אז לפעול במסגרת הכלים הפרוצדורלים לתיקון טעות או להגיש הליך לבג"צ באותו מועד ולערער על טעות זו. המערער לא עשה כן.המועד לכך חלף זה מכבר.
34.
משני הטעמים לעיל, גם מההקבלה העניינית הנכונה שעשה בית הדין הארצי, שאינה טעות שכן היא מבוססת על טבלאות אותן הגיש יו"ר הכנסת דאז לבית הדין האזורי ושהצביעו על פערי השכר, וגם מהטעם שככל שהייתה טעות היה המקום לערער אז, אין בנימוק זה של המערערים לפגום בקיומו של מעשה בית דין החל מכח פסיקת בית הדין הארצי ,גם ביחס לקביעה בדבר חוסר הזכאות של המערערים לתוספת התייעלות וגם ביחס לקביעה בדבר סבירות החלטתו של יו"ר הכנסת דאז.
35.
לא למותר לציין כי הערעור הוגש בשת 2003 ופסק הדין ניתן בבית הדין הארצי ביום 22.1.06 ומכאן כי העדכון שנעשה ב29.12.05- היה כבר ידוע למערער .
36.
יתר על כן, בפסק הדין של בית הדין הארצי מפורט סיכום הדברים בין יו"ר הכנסת אברהם בורג וחברי ועד עובדי הכנסת מיום 21.2.01 ש"מסמך זה הוגש ע"י המערער בעת הדיון בערעור" ועל כן מציינת כבוד השופטת ברק "בכך רואה המערער נזק נוסף באשר לתוספת משולמת באמצעות הגדלת תוספת ההתייעלות ועל כן הוא נפגע גם הפעם משתוספת ההתייעלות אינה נכללת בגמלתו". בית הדין הארצי לא מצא לשנות מהחלטת בית הדין האזורי חרף העדכון שהוגש בפני
ו. משכך, יש מעשה בית דין גם לגבי העדכון מ2001 ובכלל.
37.
על כן המערער 1 מנוע ומושתק ויש לגביו מעשה בית דין בעילות ערעור זה.
38.
באשר למערער 2, ערעורו הוגש בתב"ע נז/12-213+ 14-82 ו- נ"ו /3-1083+ 3-1082 יחד עם מר רודי לוי. בפסק הדין נקבע כי "התובעים שהינם גמלאי משמר הכנסת הגישו תובענות אלו להכללת רכיב "תוספת התייעלות" במסגרת המשכורת הקובעת שלהם". גם שם ביקשה המדינה מחיקה על הסף מחמת היעדר מעמד לתובעים.
39.
מסתמך המערער 2 על אמרתו של כבוד השופט נויגבורן בסעיף 9 כלהלן: "במקרה דנא אין מפקד משמר הכנסת הנוכחי מקבל את התוספת מסוג תובענה זו במסגרת משכורתו בפועל, ועל כן לא יכולה התוספת ממילא להיכלל בתוך המשכורת הקובעת המשולמת למי שכיהן ערב פרישתו כמפקד משמר הכנסת...אם אותו בעל תפקיד ירצה לתבוע את הזכות לקבלת התוספת בפועל במסגרת משכורתו הרגילה, זכאי הוא לעשות כן וייתכן כי התובעים הנוכחיים יוכלו לבקש להצטרף כצד מעוניין, אם כי לא הכרחי, לפחות להשמיע את דבריהם". (דגש שלי ש.ש.)
40.
אין להסתמך על דברים אלה כבסיס לשינוי המצב ממספר טעמים. אמירת כב' הש' נויגבורן
מתחילה במילה "ייתכן"

אין בכך אמירה פוזיטיבית המקנה זכות. טעם נוסף הוא כי ה"זכות" היא להשמיע את דבריהם, לא זכות לקבל הטבה, ולבסוף אולי זכות להצטרף להליך של עובד מכהן, אך לא לפנות בערעור חדש. מטעמים אלו אין בדברי כב' השופט נויגבורן בסיס להליך זה.
41.
יתר על כן
למערער 2 היתה הזדמנות להצטרף להליך תלוי, אולם
המערער 2 לא הצטרף לתביעת המערער 1 שהוגשה בשנת 97 אף היא, דהיינו במקביל ומאוחר לערעורו דאז. פסק הדין של המערער 2 ניתן ב -25.8.97 ואילו ההליך של מערער 1 התנהל עד ינואר 2003 ! כך שבפני
המערער 2 עמדה האפשרות להצטרף להליך תלוי
ולא פעל לפי החלטתו של כבוד השופט נוייגבורן כפרשנותו שלו את דבריו (שלה אין אנו מסכימים) . משכך אין לו להלין אלא על עצמו. משלא פעל אז, מנוע הוא לפעול היום 15 שנה מאוחר יותר.
42.
סיומו של אותו הליך (נז/12-213 )הייתה במילים הבאות "התוצאה היא כי בית הדין מוחק את התביעה מחוסר עילה" מחיקה כידוע, איננה מעשה בית דין.
יתר על כן, מוסיף כבוד השופט שם : "מכל מקום באם אכן יקבע בית הדין כי יש לשלם את התוספת למי שמכהן בפועל כמפקד משמר הכנסת, אזי מניח בית הדין כי לא תהיה מניע לכלול את התוספת במשכורת הקובעת של התובעים, למרות התוצאה ב

פסק דין
זה שניתנה מבחינה פרוצדוראלית ולא לגופו של עניין" אמרתו זו של בית הדין כללית ואינה מתייחסת למשך הזמן החולף, להתיישנות, ולנושאים משפטיים אחרים. נכון הוא כי בית הדין פותח את הפתח בכך שמציין כי לא דן לגופו של עניין אלא מדובר במחיקה פרוצדוראלית ולכן לכאורה אין מעשה בית דין, אולם בפועל המערער 2 לא נהג עפ"י הנחיית בית הדין ולא הצטרף לתביעת המערער 1. המערער 2 אף לא ערער על מחיקה זו הפרוצדוראלית ולא פעל ב 2001 או בסמוך למחיקה בכל דרך.
43.
אין להתעלם מכללי סופיות הדיון .במהות ובלוח הזמנים לעיל גם מטעמי סופיות הדיון דין הערעור להדחות על הסף גם ביחס למערער 2.
44.
הפנייה הראשונה אחרי פסק הדין הייתה של המערער 1 ב-3.6.08 במכתב ליועמ"ש הכנסת (מש/7) בסופו מציין "העובדה שמבחינה פורמאלית חלק מהתוספות האחרות הולבשו על תוספת ההתייעלות אינה רלוונטית .. ". דהיינו למעלה מעשר שנים לאחר פסק הדין של כב' הש' נויגבורן. גם על אמירתו זו של כב' השופט שלכאורה פתחה פתח, חלה התיישנות. בגין אותה אמירה לא ננקט כל הליך למעלה משבע שנים.
45.
כאמור בתאריך 17.6.08 שלח עו"ד זהבי מכתב מטעם המערער 2 ומענה לו ניתן ביום 18.9.08 ע"י עו"ד דין אברמוב כלהלן: "התוספת לא ניתנה אף לקצין הכנסת באותה עת, ואף לא לקצין הכנסת שמונה אחריו. הכנסת אכן יישמה את ההחלטה בעקביות". לא למותר לציין את סעיף 7 למכתב עו"ד אברמוב
המתאר את תנאי פרישתו המפליגים של מר פריד ודי במפורט שם. באותה עת הסתפק המערער 2 בתשובה זו וגם לא נקט כל הליך.
46.
העובדה שב -2012 - חלו שינויים , קונקרטיים, שנכתב במפורש כי יחולו ממועד מסויים (2/11/2010 ) איננה מעמידה זכות חדשה למערערים ,וודאי לא רטרואקטיבית ,כאשר המצב הוא למעלה מעשור, כמעט שניים, לאחר פרישתם. שאלמלא כן, לעולם לא יהיו שינויים בשכר עובדים ובמסגרות העסקתם חרף שינויים וצרכי עבודה
רק בשל הזכות הנגררת לכאורה של גמלאים ששהו בעבר באותם תפקידים.
47.
בתאריך 9.5.10 , כשנתיים לאחר פניית עו"ד זהבי , פנה ב"כ המערערים בשמם ליו"ר הכנסת מר רובי ריבלין. עפ"י המופיע במכתב (סעיף 13) "13.לאחרונה החל מיום 1.8.09 חל שינוי בחוק שירות המדינה גמלאות על פיו הפנסיה מוצמדת למדד יוקר המחייה במקום לדרגת השכר. 14 .המעבר לפנסיה צמודת מדד מקפח את מרשי לנצח בכך שבמכורתם הקובעת אין הן מקבלים את שלושת התוספות שהפכו להיות תוספות שכר לכל דבר ועניין..." ברי איפא כי זוהי העילה האמתית לעובדה שהעניין נעור שוב במאי 2010 ולא הסיכוי המשפטי להוספת תוספת ההתייעלות. עוד נכתב באותו מכתב, "מרשיי פנו לאגף הגמלאות באוצר, אך לא קיבלו תשובה עניינית..." דהיינו המערערים היו ערים כבר ב 2010 שהכתובת היא הממונה על הגמלאות באוצר והעילה היא שינוי חוק הגמלאות. כל שאר הטיעונים נטענו בעלמא ובלא שהיה להם בסיס נורמטיבי. נבדוק איפא את השינוי בחוק הגמלאות.
48.
סעיף 71א לחוק הגמלאות קובע מהי המשכורת הקובעת לגבי המערערים והיא זו המשולמת להם כדין.(הם פרשו לפני 30/4/12).בהתאם להוראות סעיף 71א(5) לחוק הגמלאות אם שולמה תוספת לאחר מועד המעבר בגין תקופה הקודמת לה לא תובא בחשבון, אלא אם קבע השר אחרת . משכך גם מטעם זה לא קמה למערערים זכות. השר לא הוציא כל צו.
49.
האם היה בשינוי בחוק הגמלאות להקים לתובעים זכות לתוספת ההתיעלות או תוספות אחרות שתבעו. התשובה לכך שלילית .
50.
זה נוסח סעיף 8 "
פרק ב': גמלאות ושיעורן
8.
בפרק זה –


"מועד המעבר" – יום י' באב התשס"ט (31 ביולי 2009);

"ממוצע משוקלל" של שיעורי חלקיות משרה – השבר היוצא מחיבור המכפלות של כל אחד מהשיעורים האמורים במספר החדשים שבהם שירת העובד לפי אותם שיעורים, וחלוקת סך הכל במספר כל החדשים שבהם שירת;

"משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני – שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, כמפורט להלן, לפי העניין, כפי שהוא מעודכן לפי הוראות סעיף 9:
(1)
לגבי פלוני שפרש משירות אחרי מועד המעבר – שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע ערב פרישתו של פלוני מהשירות, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו כאמור;
(2)
לגבי פלוני שפרש משירות לפני מועד המעבר – שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע במועד המעבר, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות;
(3)
על אף הוראות פסקאות (1) ו-(2), הורד פלוני בדרגתו עקב אמצעי משמעת לפי כל דין, תחושב משכורתו הקובעת במשך כל תקופת ההורדה, בהתאם להוראות הפסקאות האמורות, לפי העניין, על פי הדרגה שאליה הורד, ובתום תקופת ההורדה תחזור ותחושב משכורתו הקובעת בהתאם להוראות הפסקאות האמורות, לפי העניין, על פי הדרגה שלפני ההורדה;"
51.
שני המערערים פרשו לפני מועד המעבר . מועד המעבר הוא 31/7/09. יו"ר הכנסת העניק לקצין הכנסת הנוכחי את התוספת רק מ-2/11/10. על כן במועד המעבר לא היתה לעובד בדרגת המערערים תוספת ,כדין, אותה הם תובעים. זו הוענקה לו רק ב- 2010 אחרי מועד המעבר. על כן גם טיעון זה אין בו להקים כל זכות למערערים, גם לגופו של עניין.
52.
גם לו היה בשינוי בחוק הגמלאות להקים זכות, הרי שמהשינוי
מ-1.8.09


ועד להגשת ההליך לבית הדין, עברו יותר מ-12

חודשים מעילת שינוי זו, ובכך התיישנה הזכות לערעור, כנגד הממונה על הגמלאות.
53.
לעניין זה גם המערער 1 נענה במכתב מיום 15.8.10 המפנה למכתב עו"ד אברמוב לעיל.
54.
בתאריך 30.11.10 פנה שוב ב"כ המערערים והוא אכן מציין "הטיעון כי על מרשי לפנות בהיותם גמלאים לאגף הגמלאות ידועה להם. ..." הנה כי כן כבר הפניה ב 2010 הייתה על פי
התיקון חוק הגמלאות, מתוך מגמה לעקוף את החלטה הממונה על הגמלאות בקבלת החלטה מאת יו"ר הכנסת אשר כמובן לא מוסמך בשלב היות המערערים גמלאים . מכל מקום גם ב 2010 לא פעלו המערערים מעבר למכתב.
55.
מעבר לכך טוענת הכנסת כי בשל "טעות משרדית" (מש/13 סעיף 4). קצין הכנסת הנוכחי (בשנת 2012) זכה לתוספות לרבות תוספת ההתייעלות
בתפקידיו השונים במשמר הכנסת והמשיך לקבל גם כשמונה לתפקיד קצין הכנסת ביום 2.11.10. טעות זו נבדקה אחר כך לגופו של עניין .בנימוקי המלצת המנהל הכללי מר דן לנדאו הוא מנמק: "המלצתי בעניין זה התבססה על עמדתי כי אין זה מוצדק שקצין הכנסת המקבל שכרו על פי סולם השכר החל על כלל אנשי משמר הכנסת יוחרג לעניין תוספת ההתייעלות אשר שיעורה אף גדל מאז ההחלטה המקורית משנת 1995, בעקבות שני העדכונים שנעשו בה (בשנת 2001 ובשנת 2005). הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שלא חל שינוי באופי
העסקתו של קצין הכנסת עם קידומו לתפקיד זה. ועל כן אין זה ראוי ששדוקא בשל קידומו יאבד תוספת כה משמעותית לשכרו, אשר נהנה ממנה במשך שנים רבות בתפקידיו הקודמים במשמר הכנסת".
שני המערערים לא נהנו מתוספת זו במהלך תפקידיהם קודם לפרישתם ובוודאי שלא שנים רבות. המערער 1 שימש 3 שנים עת ידע שזוהי תקופת העסקתו ופרש בתנאים מיטיבים. המערער 2 פרש ב 31.3.95 החלטת יו"ר הכנסת הייתה ב 1.11.95 אחר פרישתו. כך שלא נהנה ממנה כי כלל לא הייתה קימת טרם פרישתו.
"
עובדתית מדובר במערערים שלא קיבלו תוספת זו מעולם, באבחנה מקצין הכנסת הנוכחי. גם בכך יש משום אבחנה מותרת ולא אפליה. ההבדל הוא לגיטימי בהפעלת שיקול הדעת שלא להעניק להם תוספת זו בגמלה.
56.
סעיף 7 להמלצת המנהל הכללי מר דן לנדאו (מש/13) נוקט לשון זו :
"7. בדיון הוברר כי מן ההחלטה האמורה יהנו גם גמלאי משמר הכנסת שכיהנו כמפקיד משמר הכנסת או קציני כנסת ואשר לא כיהנו מכוחי חוזה אישי. על פי הנתונים שהוצגו בפני
משתתפי הישיבה מדובר באלמנתו של אחד ממפקדי משמר הכנסת וכן בארבעה גמלאים נוספים ובכלל זה מר פריד ומר כהן המוזכרים לעיל. לא סברתי כי יש בעבודה זו לשנות ממסקנתי כי יש להעניק את התוספת לקצין הכנסת כאמור לעיל.
8. המלצה זו הובאה בפני
ך ואושרה על ידך, בראשות ספטמבר 2012 ואנו
מבקשים עתה להעלותה על הכתב אשר על כן אודה על אישורך בחתימתך על המסמך המצורף".
57.
העתק מכתב זה נשלח למר איל ינון היועץ המשפטי לכנסת ומר חיים אבידור חשב הכנסת. לא ברור מה עמד מאחורי אמירה זו של מנכ"ל הכנסת ומכח איזה הוראה נורמטיבית או אחרת כתב מה שכתב , אולם כפי שנראה מטה , יו"ר הכנסת
מר ריבלין לא קיבל עמדה זו וצמצם החלטתו באופן ברור ולא משתמע לשתי פנים, על פי המצב החוקי.
58.
בדיונים בשאלות הענקת התוספת נכחו לפי סעיף 5 למכתב מנהל הכנסת, בלשכתו (ביום 25.6.12 וביום 30.8.12) מנכ"ל הכנסת, חשב הכנסת, היועץ המשפטי לכנסת וקצין משאבי אנוש של משמר הכנסת והוחלט להמליץ על תיקון החלטת יו"ר הכנסת הראשונה. בכך הביאו הגורמים המקצועיים לפתחו של יו"ר הכנסת המלצה להחלטה שבנוסחה לא מקימה למערערים כל זכות, דווקא מתוך מודעות לבקשתם.
59.
בהחלטה שעליה חתום יו"ר הכנסת מיום 17.1.13(מש/14) , הוא אינו נוקט בלשון אותה נקט מנכ"ל הכנסת בהמלצתו אלא מובהר חד משמעית כי החלטת יו"ר הכנסת אינה חלה על המערערים וכלשונו: "וזאת החל ממועד כניסתו לתפקיד של קצין הכנסת הנוכחי קרי 2.11.
בהחלטה זו אין כל התייחסות לאמור במכתב ההמלצה בדבר הגמלאים ואין החלה עליהם או כוונה כזו. החלטת יו"ר הכנסת מתייחסת למועד כניסתו לתפקיד של קצין הכנסת הנוכחי". (דגש שלי ש.ש.). לכך מוסיף מועד תחולה "וזאת החל ממועד כניסתו לתפקיד של קצין הכנסת הנוכחי קרי: 2/11/10". יו"ר הכנסת בזהירות רבה מציין כי אין בהחלטתו להקים למערערים זכות וכי לא זו כוונתו. זאת באבחנה ממש/13 שיש בו עמימות . כך גם תוחם יו"ר הכנסת בבהירות את מועד התחולה. משכך גם מלשון החלטה זו של
יו"ר הכנסת לא יכולים המערערים להיבנות, אף לא לגופו של עניין.
60.
הגם שסעד של דחיה על הסף יינתן במשורה וכחריג, מכל הטעמים לעיל , מעשה בית דין, השתק עילה, התיישנות , שיהוי , העדר עילה על פי חוק שירות המדינה גמלאות ואף מכח התיקון משנת 2009 ,דין הערעור של שני המערערים להדחות על הסף. בקשת המדינה והממונה על הגמלאות מתקבלת.
61.
על כן נדחית התביעה גם כלפי משיב 1 וגם כלפי משיב 2, כל אחד מטעמיו ומכח ההסכמה, בהתאמה.
62.
התלבטנו האם יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות כלפי המדינה והממונה על הגמלאות , חרף היותם גמלאים מחמת שלערעור זה לא היה בסיס של ממש, אולם מחמת שפסק הדין ניתן בשלב המקדמי לבקשת הממונה והמדינה לדחיה על הסף, אין אנו פוסקים הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום,י"ז י"ח סיוון תשע"ד, (16 יוני 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














קג בית דין אזורי לעבודה 28927-02/12 מרדכי פריד, מרדכי כהן נ' משרד האוצר/הממונה על תשלום הגמלאות, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין (פורסם ב-ֽ 16/06/2014)