פסקי דין על רות רבין | פסקי דין על אבנר שחם | פסקי דין על אהוד שרצר ואח' | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה | פסקי דין על עיריית חיפה |

318/05 א     17/06/2014




א 318/05 רות רבין, אבנר שחם, אהוד שרצר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, עיריית חיפה








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 318-05 רבין ואח'
נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
ואח'
17 יוני 2014



בפני

כב' השופט יגאל גריל
, ס. נשיא


התובעים
:

1
.
רות רבין
ת.ז. 558670

2
.
אבנר שחם
ת.ז. 51669745

3
.
אהוד שרצר ת.ז. 50004704

4
.
ענת דהמדונסה ת.ז. 52599263

5
.
עזבון המנוח נפתלי שרצר ז"ל


שנשא בחייו את ת.ז. 782629
כולם ע"י ב"כ עוה"ד מ. מאירסון
ו/או ג. רובין


נגד

הנתבעות:
1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
2. עיריית חיפה
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי דלל ואח'
מהשירות המשפטי של עיריית חיפה




פסק דין


א.
בתביעה שבפני
י עותרים התובעים לפסיקת פיצוי עבור הפקעת חלקה 17 בגוש 10870, המצויה בחיפה (להלן: "החלקה").


התביעה הוגשה עוד ביום 7.9.2004 כהמרצת פתיחה (ה"פ 217/04), והפכה, בהסכמת ב"כ התובעים, כאמור בהחלטה מיום 17.1.2005, לתובענה רגילה במסגרת ת"א 318/05.

ב.
אלה העובדות הצריכות לעניין:


המנוח נפתלי שרצר ז"ל היה הבעלים של 3/7 מן החלקה נשוא תיק זה, במשותף עם מדינת ישראל שהיתה גם היא בעלים של 3/7 מן החלקה, וביחד עם רשות הפיתוח שהיתה בעלים של 1/7 מן החלקה. המדובר בחלקה בשטח של 9,149 מ"ר (עיינו בהעתק הרישום מלשכת רישום המקרקעין מיום 2.1.1996 – נספח ב' של המרצת הפתיחה).


המנוח נפתלי שרצר ז"ל נפטר ביום 27.7.1968, כשיורשיו היו רעייתו, גב' מלי שרצר ז"ל, בִּתוֹ, גב' רות רבין
היא התובעת מס' 1, ובנו, יוסף שרצר ז"ל (עיינו בנספח א1 להמרצת הפתיחה – צו ירושה בעניינו של המנוח נפתלי שרצר ז"ל).


גב' מלי שרצר ז"ל נפטרה בשנת 1973, כשיורשיה היו שני ילדיה, גב' רות רבין
, התובעת
מס' 1, וכן יוסף שרצר ז"ל (עיינו בנספח א2 של המרצת הפתיחה – צו ירושה בעניינה של המנוחה מלי שרצר ז"ל).


בנם של המנוחים נפתלי ומלי שרצר ז"ל, יוסף שרצר ז"ל, נפטר ביום 6.4.1999, כשיורשיו הם התובעים מס' 2 עד מס' 4: מר אבנר שחם
, מר אהוד שרצר, וגב' ענת דהמדונסה (עיינו בנספח א3 של המרצת הפתיחה – צו ירושה בעניינו של המנוח יוסף שרצר ז"ל).

ג.
תוכנית המתאר המקורית שחלה על השטח משנת 1934 (מס' חפ/229), בתקופת שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יעדה את השטח בשלמות לשמורת טבע (עיתון רשמי 422 מיום 15.2.1934).


ביום 4.12.1969 פורסמה תוכנית מתאר מקומית מס' חפ/1056ג (ילקוט הפרסומים מס' 1584, מיום 14.2.1969) [העתק התוכנית צורף כנספח ג' של המרצת הפתיחה]. בתוכנית, שכונתה תוכנית "מעונות גאולה", צוין כי מטרתה היא "תכנון שכונה למגורים תוך הפרשת שטחים לבניני ציבור ושטחי ירק וכן שיפור רשת הכבישים" (פיסקה 8 של התוכנית – נספח ג' של המרצת הפתיחה). עוד צוין בתוכנית, כי יוזמת תוכנית זו היא מפעלי בנייה אסף בע"מ.


אציין, כי התוכנית חלה על חלקות נוספות מלבד החלקה נשוא תיק זה, כאשר השטח הכולל עליו חלה התוכנית הוא כ-118 דונם.


בתוכנית צוין כי הבעלים של חלקה 17 בגוש 10870 הוא מינהל מקרקעי ישראל, כאשר דבר בעלותו של המנוח על 3/7 מן החלקה
- לא צוין בתוכנית.


[אציין, כי בשנת 1977 פורסמה תוכנית מס' חפ/1056ד (ילקוט הפרסומים מס' 2301 מיום 6.3.1977, בעמ' 947), ובמקביל פורסמה הודעה על ביטול הפקדת תוכנית מס' חפ/1056ג, ואולם בשנת 1995 בוטלה הפקדת תוכנית מס' חפ/1056ד ובוטל ביטול הפקדתה של התוכנית הקודמת, חפ/1056ג, כך שהאחרונה היא התוכנית הרלוונטית בענייננו (עיינו: ילקוט הפרסומים מס' 4333, מיום 14.9.1995, בעמ' 4786)].

ד.
לגבי החלקה נשוא התיק, בשנת 1983 פורסמה הודעה בדבר הפקעת חלק מן החלקה, בהתאם לסעיפים 5 ו-7 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (ילקוט הפרסומים 2290, מיום 4.2.1983, בעמ' 654). בהודעה זו נכתב:

”בתוקף סמכותה לפי סעיפים 188 עד 190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ובהתאם לשינוי תכנית מיתאר מקומית הנקראת: "תכנית מס' חפ/1056ג', חיפה - מעונות גאולה" (להלן - התכנית), שהודעה בדבר אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים 1584, התש"ל, עמ' 771, מוסרת בזה הועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה (להלן - הועדה) הודעה, כי המקרקעין המתוארים בתוספת דרושים לועדה לחלוטין למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית וכי הועדה מוכנה לישא וליתן על ריכשת המקרקעין האמורים.
כל התובע לעצמו זכות או טובת הנאה כלשהן במקרקין האמורים ורוצה לקבל פיצוי על כך, נדרש לשלוח לועדה - תוך חדשיים מיום פרסום הודעה זו ברשומות - הרצאה על זכותו או על טובת ההנאה אשר לו במקרקעין האמורים, בצירוף ראיות לחיזוק תביעתו, שיכללו את פרטי הרישום - אם ישנו, בפנקסי רישום המקרקעין, והודעה המפרטת לסעיפיהם את הפיצויים שהוא תובע וחישוב הסכום הנתבע בכל סעיף וסעיף.
כן נמסרת בזה הודעה, כי הועדה מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין האמורים מפני שהם דרושים באופן דחוף לצרכי הציבור שלמענם עומדים לרכשם, והועדה מורה בזה שכל אדם המחזיק במקרקעין האמורים ימסור מיד את החזקה בהם.“


בדיעבד, הופקע מן החלקה שטח של 8,720 מ"ר (3,120 מ"ר ממנו יועדו לדרך, ו-5,600 מ"ר יועדו לשטח ציבורי פתוח), ואילו 429 מ"ר מן החלקה (שהיא, כאמור, בשטח כולל של 9,149 מ"ר) לא הופקעו.

ה.
בתביעתם טענו התובעים, שעל אף שהנתבעות תפסו חזקה בחלקה כבר בשנת 1970, הן לא מצאו לנכון לפנות למי מיורשיו של המנוח נפתלי שרצר ז"ל ולהציע לו פיצויים.


במסגרת המרצת הפתיחה, שכאמור, הפכה ביום 17.1.2005 להליך של תביעה רגילה, עתרו התובעים לכך שהנתבעות תשלמנה להם דמי שימוש ראויים, בשיעור דמי החכירה של הקרקע,
עבור תפיסת החזקה בחלקה והשימוש שהן עשו בה, משנת 1970 ועד ליום פרסום ההפקעה ברשומות – 4.12.1983.


עוד עתרו התובעים לתשלום פיצויי הפקעה, בשיעור דמי החכירה של הקרקע, מיום ההפקעה והלאה.

ו.
בכתב ההגנה טענו הנתבעות, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן עילת התביעה, לגבי תשלום דמי שימוש ראויים, נולדה לכל המאוחר בשנת 1970.


לגבי התביעה לתשלום פיצויי הפקעה, בגין הפקעה שפורסמה ביום 4.12.1983, טענו הנתבעות, כי גם עילת תביעה זו התיישנה.


עוד טענו הנתבעות, שהתובעים לא פירטו מהו גובה דמי השימוש וגובה פיצויי ההפקעה להם הם טוענים, והם גם לא צירפו כל חוות דעת בעניין.

ז.
ביום 6.3.2005 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט והסכימו למינויו של שמאי מטעם בית המשפט. לפיכך, מיניתי את המהנדס והשמאי מר שמואל פן כמומחה מטעם בית המשפט.


ביום 15.1.2006 הוגשה לבית המשפט חוות דעתוֹ של המהנדס שמואל פן באשר להערכת שווי הפיצויים המגיעים בגין הפקעת חלק מן החלקה, בהתאם להוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

ח.
נוכח טענת הנתבעות בדבר התיישנות עילות התביעה, והואיל ובאותה העת היה תלוי ועומד דיון נוסף בבית המשפט העליון בסוגיה זו (דנ"א 1595/06), הסכימו הצדדים בישיבת בית המשפט מיום 8.10.2007 (עמ' 19-18 לפרוט'), על הפסקת הדיון בתובענה.


משניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013), עתרו התובעים ביום 17.4.2013 לחידוש הדיון בתובענה.


ביום 23.4.2013, לאחר קבלת תגובת הנתבעות, הוריתי על חידוש הדיון בתיק זה.

ט.
ביום 19.5.2013 הגישו הנתבעות בקשה לצרף את חברת "מפעלי בנייה אסף בע"מ" כנתבעת נוספת בהליך זה, וכן להתיר להן לשגר הודעת צד שלישי כנגד חברה זו.


בהחלטתי בבקשה זו מיום 29.5.2013, קבעתי באשר לבקשת הנתבעות להוסיף את חברת מפעלי בנייה אסף כנתבעת נוספת, כי צירופו של בעל דין נוסף נועד רק כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתאות העומדות לדיון, ואילו במקרה שבפני
נו, בכל הנוגע לתביעה לתשלום פיצויי הפקעה, הרי שניתן לדוּן ולהכריע בה באופן שלם ויעיל, גם ללא צירופה של חברת מפעלי בניה אסף, שכן ההפקעה בוצעה על-ידי הנתבעות או מי מהן.


לגבי בקשתן של הנתבעות לאפשר להן לשלוח הודעת צד שלישי כנגד חברת מפעלי בניה אסף, קבעתי כי עמד לרשות הנתבעות זמן למכביר על מנת לבקש היתר למשלוח הודעת צד שלישי, שבמהלך תקופה זו התקיימו תשע ישיבות קדם משפט, והתמנה שמאי מקרקעין מטעם בית המשפט, והצדדים אף הגישו טיעונים בכתב בשאלת ההתיישנות. זאת ועוד, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, היה על הנתבעות להגיש הודעת צד ג' עד המועד שבו הוגש כתב ההגנה מטעמן.


לפיכך, דחיתי הן את הבקשה לצירוף חברת מפעלי בנייה אסף כנתבעת נוספת, והן את הבקשה למשלוח הודעת צד שלישי כנגדה.

י.
ביום 9.6.2013 הגישו הנתבעות הודעה, לפיה אין בכוונתן להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמן, וכי הן מוותרות על חקירת המצהיר מטעם התובעים.


לפיכך, בהסכמת הצדדים, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, וסיכומי הצדדים אכן הוגשו.

יא.
בסיכומיהם טוענים התובעים, כי הנתבעות נמנעו מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעמן, וכן נמנעו מלחקור את המצהיר מטעם התובעים, מר אבנר שחם
– התובע מס' 2, ולפיכך המסקנה היא שאין הן חולקות על העובדות הכלולות בתצהירו של התובע מס' 2.


לגבי טענת השיהוי שהעלו הנתבעות, טוענים התובעים, שעל מנת שטענה זו תהווה הגנה, יש להניח לגביה תשתית ראייתית, לפיה התובעים זנחו את זכות התביעה העומדת להם, או שבמהלך הזמן שינו הנתבעות את מצבן לרעה. אולם, הנתבעות, שלא הגישו תצהירים מטעמן, וויתרו על חקירת המצהיר מטעם התובעים, ומכאן ניתן ללמוד כי הן וויתרו על טענותיהן אלה.


זאת ועוד, על אף שבמהלך השנים התקיימה תכתובת בין התובעים לבין העירייה, העירייה לא מצאה לנכון להעלות במכתבים אלה טענה כי נוכח הזמן שחלף היא משנה את מצבה לרעה.


לטענת התובעים, הקרקע הופקעה לצרכיו של יזם פרטי (מפעלי בנייה אסף בע"מ), שבנה את שכונת "מעונות גאולה" ומכר את הדירות שבנה, וללא הקצאת השטחים מן החלקה נשוא תיק זה, לא יכולה היתה תוכניתו של היזם לצאת אל הפועל.

יב.
התובעים סבורים, כי יש לפצותם בהתאם לחלופה ב' המופיעה בחוות דעתו של המהנדס מר שמואל פן, דהיינו יש לפסוק את הפיצויים בשל אובדן דמי חכירה עבור מלוא השטח המופקע. לטענת התובעים, סכום הפיצויים צריך להיות כ-890 אלף ₪, וזאת הואיל ולשנים שלאחר הגשת חוות הדעת, יש לפעול בהתאם לשיעור שקבע מר פן, וזאת עד לשנת 2008. משנת 2008, כך טוענים התובעים, עבר שוק הנדל"ן בישראל למסלול שיקלי, והחל משנת 2009 חלה עליה של כ-50% במחירי המקרקעין בארץ, וזאת בהערכה שמרנית.


לטענת התובעים, לסכום הפיצוי יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופת החישוב (4.12.1998), וזאת הואיל והעירייה היתה במקרה זה זרועו הארוכה של יזם פרטי, כשההפקעה בוצעה לצרכי היזם הפרטי.


כמו כן, טוענים התובעים שיש לחייב את הנתבעות בהוצאות משפט, לרבות סך של 17,933 ₪, שהוא חלקם של התובעים בשכר טרחתו של השמאי מר שמואל פן (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית).

יג.
מנגד, טוענות הנתבעות בסיכומיהן, כי בשנת 2004 הגישו התובעים שתי תביעות: האחת המרצת פתיחה, שהפכה בהמשך לתביעה רגילה, וזהו ההליך שבפני
נו כעת.
השניה: תובענה לבית משפט השלום (ת"א (שלום חיפה) 16368/04 רות רבין
ואח'
נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
ואח'
), שהוגשה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, עיריית חיפה
, וכן כנגד חברת מפעלי בניה אסף בע"מ, שעילתה של תביעה זו היא גזל מקרקעין.

ביום 8.6.2009 דחה בית משפט שלום את התביעה בת"א 16368/04, ו

פסק דין
זה הינו חלוט, והקביעות שבו מהוות השתק פלוגתא בין התובעים לבין הנתבעות.

לטענת הנתבעות, תצהירו של המצהיר מטעם התובעים, מר אבנר שחם
– התובע מס' 2, חתום באמצעות הפקסימיליה, ומהטעם הזה התצהיר פסול. גם אם טענת פסלות התצהיר תידחה, הרי שיש לקרוא אותו בשים לב לעובדות שנקבעו בפסק הדין בת"א 16368/04, שהוא כאמור

פסק דין
חלוט.

טוענות הנתבעות, כי לפי פסק הדין בת"א 16368/04, ידעו התובעים כבר בשנת 1976 על תפיסת החלקה ועל זכותם לקבלת פיצוי כספי. כמו כן טוענות הנתבעות, כי לכל היותר יש לקבוע כי התובעים ידעו על הפקעת המקרקעין, או היו צריכים לדעת על כך, ביום 4.12.1983, בו פורסמה הודעה על ההפקעה.

יד.
לטענת הנתבעות, לא חלים בענייננו העקרונות והמבחנים של דיני השיהוי במשפט האזרחי, כי אם מבחנים אחרים, וזאת כפי שצוין בפסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה
, בפיסקה 11 לפסק דינו של כב' הנשיא א. גרוניס (21.3.2013): "איננו רואים מקום לקבוע בגדרי ההליך דנא מהם המבחנים לבירור טענת שיהוי ממין זה. יש להניח כי סוגיה זו תגיע לפתחו של בית משפט זה ביום מן הימים".


לטענת הנתבעות, טענת השיהוי אינה דורשת הבאת ראיות עובדתיות, אלא היא נלמדת מהתנהגות וממעשי התובעים, שידעו על תפיסת המקרקעין עוד בשנת 1976, והודעה על ההפקעה פורסמה ביום 4.12.1983, ואולם התובעים לא עשו דבר כדי לתבוע את זכויותיהם הכספיות.


טוענות הנתבעות, כי בעניינו המדובר בשיהוי של 28 שנים, וגם אם באים לקראת התובעים, ומונים את תקופת השיהוי ממועד פרסום ההפקעה, הרי שהתובענה הוגשה בשיהוי של 21 שנים. מכאן, כך לטענת הנתבעות, שהתובעים זנחו את תביעתם.

טו.
ממשיכות וטוענות הנתבעות, כי עקב הזמן הרב שחלף מאז תפיסת המקרקעין ועד למועד הגשת התביעה, הן שינו את מצבן לרעה, שכן לאחר 28, או 21 שנים, ברור הוא כי אותם כספים שהיו אמורים להשתלם בגין הפיצויים שימשו את הנתבעות לצרכים אחרים.


אמנם, לנתבעות הסכם שיפוי עם חברת מפעלי בנייה אסף בע"מ, ואולם, ראשית, התובעים התנגדו לצירופה של חברת מפעלי בנייה אסף כנתבעת בהליך. שנית, מפעלי בניה אסף, גילתה את דעתה בכתב ההגנה להודעת צד שלישי, שהוגש בת"א (שלום חיפה) 16368/04, כי אין בכוונתה לכבד את התחייבויותיה בכתב השיפוי.


לחלופין, טוענות הנתבעות כי גם אם ייקבע, שעל אף השיהוי הכבד זכאים התובעים לפיצויים, הרי שלכל היותר הם זכאים לפיצויים מוּפחתים.

טז.
טוענות הנתבעות, כי התובעים הגישו את התביעה כהמרצת פתיחה, במטרה לחסוך בתשלום אגרת בית משפט. התובעים ביקשו ביום 13.1.2005 להעביר את התביעה לפסי תביעה רגילים, וביום 17.1.2005, ניתנה החלטה לפיה התובענה תתנהל בסדר דין רגיל. אולם, התובעים לא טרחו לשלם את אגרת בית המשפט התואמת את סכום התביעה, וזאת על אף שביום 31.7.2002 (דהיינו, עוד בטרם הגשת המרצת הפתיחה) קיבלו התובעים חוות דעת של שמאי מטעמם, מר נחום פרמינגר, בדבר שווי הפיצוי המגיע להם.


תשלום יתרת האגרה מוטל על התובעים, והוא חובה אקטיבית שלהם, ואולם התובעים נמנעו במכוון מתשלום יתרת האגרה, ולפיכך, יש להגביל את סכום התביעה ביחס לסכום האגרה ששולם בפועל.

יז.
לעניין שיעור פיצויי ההפקעה, טוענות הנתבעות, שככל שתתקבל התביעה, נוכח השיהוי הכבד, אין התובעים זכאים אלא לפיצוי בשיעור מופחת, הנגזר, בין היתר, מגובה אגרת המשפט ששולמה על ידם.


לטענת הנתבעות, לתובעים לא עומדת הזכות לבחור באחת משתי חלופות הפיצוי, ולכל היותר הם זכאים לפיצויים בהתאם לחלופה הראשונה – שווי החלק המופקע ערב ההפקעה, בלי הצמדה מלאה, וזאת לאור השיהוי הכבד בהגשת התביעה. כמו כן, אין התובעים זכאים להצמדה בין מועד הפסקת הדיון בתובענה ועד לחידושה. מכאן, שעל-פי החלופה הראשונה זכאים התובעים לכל היותר, לפיצוי שלא יעלה על 418,867.09 ₪.

יח.
מוסיפות וטוענות הנתבעות, כי התובעים מבקשים פיצוי בגין אובדן דמי חכירה, וטוענים כי בשנים 2009 עד 2013 יש להוסיף פיצוי בגין עליה בשווי המקרקעין, ואולם התובעים לא צירפו כל חוות דעת באשר לשיעור עליית שווי המקרקעין.

יט.
עוד טוענות הנתבעות, שנוכח ביטול סעיף 13 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, אין כלל מקום לתשלום פיצוי בגין אובדן דמי חכירה, והפיצוי היחיד לו זכאים התובעים הוא פיצויי הפקעה כאמור בחלופה הראשונה שבחוות דעתוֹ של מר שמואל פן.


לטענת הנתבעות, תשלום דמי חכירה היה ונותר זכות כספית שההתיישנות בגינה היא 7 שנים.


עד כאן תמצית טענות באי כוח הצדדים.

כ.
לאחר שעיינתי בטיעוניהם של ב"כ הצדדים ובמסמכים שהוגשו לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, כפי שאנמק להלן.

כא.
הנתבעות טוענות, כי במקרה שבפני
נו קיים שיהוי משמעותי ביותר מצד התובעים בהגשת תביעתם, שכן הם ידעו עוד בשנת 1976 על תפיסת המקרקעין, ולכן היתה מוטלת עליהם החובה האקטיבית לבחון ולבדוק האם המקרקעין הופקעו ומתי. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי הודעה על הפקעת המקרקעין פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 4.12.1983, ואולם גם לאחר מועד זה לא פעלו התובעים לתבוע את זכויותיהם, ואף לאחר מכתבו של מהנדס העיר משנת 1996, הם לא הזדרזו להגיש את התביעה, שהוגשה, בסופו של דבר, כהמרצת פתיחה, כשמונה שנים לאחר מכתבו של מהנדס העיר.


לפיכך טוענות הנתבעות, כי התנהגותם ומעשיהם של התובעים, מעידים כי הם בחרו לזנוח את תביעתם.


בנוסף טוענות הנתבעות, כי הן שינו את מצבן לרעה, כשהן סבורות שעצם חלוף הזמן (28 שנים לאחר שנודע לתובעים דבר תפיסת המקרקעין בשנת 1976, או 21 שנים לאחר שפורסם דבר ההפקעה) מלמד כי הכספים שהיו אמורים להשתלם בגין הפיצויים שימשו לצרכים אחרים, ותשלום הפיצויים כיום יטיל נטל כלכלי על הנתבעות. זאת ועוד, אמנם קיים הסכם שיפוי עם חברת מפעלי בנייה אסף, ואולם אין להסכם זה משמעות משעה שהתובעים התנגדו לצירוף חברה זו כנתבעת נוספת בתובענה, במיוחד משעה שהיא גילתה דעתה בכתב ההגנה להודעת צד שלישי שהוגש במסגרת ת"א (שלום חיפה) 16368/04, כי אין בכוונתה לכבד את התחייבויותיה הקבועות בכתב השיפוי.


בנוסף טוענות הנתבעות, כי במקרה שבפני
נו לא חלים העקרונות והמבחנים של דיני השיהוי במשפט האזרחי, כי אם מבחנים אחרים, וזאת כעולה מדברי בית המשפט בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, בפיסקה 11 לפסק דינו של כב' הנשיא א. גרוניס (21.3.2013).


לכל היותר, כך טוענות הנתבעות, זכאים התובעים לפיצויים מופחתים, וזאת בשל השיהוי הכבד.

כב.
מנגד טוענים התובעים, כי הנתבעות לא הציבו תשתית ראייתית לטענת השיהוי שהעלו, שעה שהן לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמן, ולא הניחו כל תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי התובעים זנחו את תביעתם, או שהנתבעות שינו את מצבן לרעה.


להפך, כך טוענים התובעים, ממכתבו של מהנדס העיר משנת 1996, וכן ממכתבו של מנהל מחלקת הקרקעות בעירייה משנת 2001, עולה בבירור כי התובעים לא זנחו את תביעתם, וכי הם פנו ושבו ופנו לנתבעות במהלך השנים במטרה לקבל מידע ביחס לשטח שהופקע מן החלקה.


עד כאן תמצית טענות הצדדים באשר לטענת השיהוי.

כג.
בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) [להלן: "עניין ארידור"], כתב כב' הנשיא א. גרוניס, בפיסקה 11:

”בנסיבות אלה סבורני כי מן הראוי לקבוע תקופת מעבר בת שלוש שנים, החל ממועד מתן

פסק דין
זה, שבה לא תחול ההלכה החדשה שקבענו. ביחס לתביעות שתוגשנה בתקופה זו, כמו גם ביחס לתביעות לפיצויי הפקעה שעודן תלויות ועומדות וטרם ניתן בהן

פסק דין
חלוט, לא תתקבלנה טענות של התיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות. עם זאת, אין בכך כדי למנוע העלאת טענת שיהוי על ידי הנתבעים בתביעות אלה. איננו רואים מקום לקבוע בגדרי ההליך דנא מהם המבחנים לבירור טענת שיהוי ממין זה. יש להניח כי סוגיה זו תגיע לפתחו של בית משפט זה ביום מן הימים.“


אמנם בית המשפט העליון לא קבע בעניין ארידור, כיצד יש לבחון טענת שיהוי בתביעות לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, ואולם בהיעדר מבחן ספציפי לנסיבות אלה, והואיל והמדובר בהליך, אזרחי, סבורני כי יש לפנות למבחנים הנהוגים לצורך בחינת טענת שיהוי במשפט האזרחי.


זאת ועוד, הנתבעות בסיכומיהן, התייחסו, בסופו של דבר, למבחנים לבירור טענת שיהוי הנהוגים במשפט האזרחי, כך שמכל מקום, לא קופחה זכותן בסוגיה זו.

כד.
בענייננו, כאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין ארידור, לא תחול התיישנות על תביעה תלויה ועומדת, ואולם עשוי לחול שיהוי.


קבלת טענת שיהוי, מאפשרת לבית המשפט לדחות תביעה מחמת שיהוי בהגשתה, אף במידה ולא חלה התיישנות. על מנת לבסס טענת שיהוי, נדרשות הנתבעות להוכיח התקיימותם של שני תנאים:


האחד, התובעים זנחו את זכות התביעה שעמדה להם נוכח ההפקעה.


השני, עקב הזמן שחלף עד להגשת התביעה, שינו הנתבעות את מצבן לרעה.


הנטל המוטל על הטוען טענת שיהוי לצורך הוכחתם של שני התנאים הללו איננו קל, וככלל, בין המשפט יקבל טענת שיהוי רק במקרים נדירים וחריגים ביותר, וזאת כפי שכתב כב' השופט י. דנציגר ברע"א 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי, בפיסקה 13 (23.1.2008) [להלן: "עניין נבו"]:

”לפיכך, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים.“

(ההדגשה שלי – י.ג.)

כה.
כמו כן, יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 448 (2003) [להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"]:

”ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי.“

כו.
בענייננו, מקובל עליי כי בשל השנים שחלפו מתפיסת החלקה, ומפרסום ההפקעה, ועד להגשת התביעה, שינו הנתבעות את מצבן לרעה:


בין העירייה, הנתבעת מס' 2, לבין חברת מפעלי בנייה אסף בע"מ, נחתם הסכם ביום 3.8.1983 (נספח א' לסיכומי הנתבעות), לפיו התחייבה האחרונה כלפי העירייה "לממן את הוצאות ההפקעה של אותן החלקות שעבור הפקעתן יש לשלם פיצויים כדין לכל המחזיק בהן ו/או הטוען לזכויות בהן". כמו כן, נכתב בסעיף 2(א) של ההסכם: "החברה מתחייבת לשלם לעיריה לא יאוחר מאשר כעבור שלושים יום ממועד שייקבע לתשלום פצויים עבור הפקעתן של החלקות הנ"ל לכל מי שיהיה זכאי לקבלם, את סכום אותם הפצויים בתוספת ריבית והצמדה אשר ייקבעו כתוצאה של הליך משפטי או של משא ומתן או בכל אופן אחר, ובתוספת הוצאות הקשורות בהליכי ההפקעה".


בכתב ההגנה שהגישה חברת מפעלי בנייה אסף לבית משפט השלום בחיפה, במסגרת ת"א 16368/04, היא גילתה דעתה שאין בכוונתה לכבד את ההתחייבויות שבהסכם הנ"ל (נספח ב' לסיכומי הנתבעות), ומכאן שנוכח השיהוי בהגשת התביעה, אכן שינו הנתבעות את מצבן לרעה.

כז.
זאת ועוד, בפסק דינו של כב' השופט ר. חדיד בת"א 16368/04, שבעלי הדין היו בו הצדדים בתיק שבפני
י, ובנוסף היתה נתבעת נוספת – חברת מפעלי בנייה אסף בע"מ, קבע כב' השופט ר. חדיד, בפיסקה 10:

”מהמצוטט לעיל עולה כי כבר בשנת 1976 ידעו התובעים, או לפחות מי מהם, באמצעות עו"ד מטעמם על זכותם הפוטנציאלית לקבלת פיצוי כספי או להגיע עם נתבעת מס' 3
(חברת מפעלי בנייה אסף בע"מ – י.ג.) לסידור כלשהו לעניין פגיעת תוכנית מס' ג', אולם, הם לא עשו דבר עד להגשת התביעה.“


דהיינו, ישנה קביעה עובדתית כי התובעים, או מי מהם, ידעו על זכותם לקבל פיצויי הפקעה. קביעה זו, נוכח זהות הפלוגתא בנקודה זו, קיומה של התדיינות בבית משפט השלום בנקודה זו, והואיל וההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת בנקודה זו, ונקבע ממצא פוזיטיבי, שהיה חיוני לצורך פסק הדין, הרי שניתן להחיל בנקודה זו בענייננו את הכלל בדבר השתק פלוגתא (עיינו בדברי כב' השופטת א. חיות בע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, בפיסקה 18 (15.12.2011)). מכאן, שהמדובר בענייננו בשיהוי משמעותי בהגשת התביעה של כ-28 שנים.

כח.
גם אם נבחן את השיהוי מן המועד בו פורסמה הודעה על הפקעת החלקה בילקוט הפרסומים, ביום 4.12.1983, עדיין המדובר בשיהוי משמעותי של כמעט 21 שנים.

כט.
אולם, סבורני כי התנאי הנדרש לצורך קבלת טענת שיהוי, לפיו על הנתבעות להוכיח כי התובעים זנחו את זכות התביעה שלהם, איננו מתקיים בענייננו.


במהלך השנים פנו התובעים לנתבעת מס' 2, לעירייה, במספר הזדמנויות:


על הפניה האחת, ניתן ללמוד מתזכיר מיום 23.5.1976, שנכתב מטעם המחלקה המשפטית של עיריית חיפה
(נספח ז' לתצהירו של התובע מס' 2), בו נכתב כי יש לבקש צו ירושה לגבי יורשיו של המנוח נפתלי שרצר ז"ל, וזאת במענה לפניית עו"ד ביניש, שככל הנראה ייצג את התובעים, או מי מהם.


על הפניה השניה, ניתן ללמוד ממכתבו של מהנדס העירייה, מר י. רוט, לב"כ התובעים (מכתב מיום 14.11.1996, שצורף כנספח ה' לתצהירו של התובע מס' 2).


על הפניה השלישית, ניתן ללמוד ממכתבו של מנהל מחלקת קרקעות בעירייה אל ב"כ התובעים, מכתב מיום 6.12.2001 (נספח ו2 לתצהירו של התובע מס' 2).

ל.
אמנם בין שלוש הפניות הללו חלפו שנים לא מעטות, ואולם, כאמור לעיל, לא תתקבל טענת שיהוי, אלא "מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי" (דברי כב' השופט י. דנציגר, לעיל, בעניין נבו).


בענייננו, המדובר בהפקעת מקרקעין כמעט בשלמותם, שכן השטח המופקע בחלקה מהווה
כ-95% משטחה (8,270 מ"ר מתוך 9,149 מ"ר; עיינו גם בעמ' 11 רישא לחוות דעתו של המהנדס שמואל פן), ואין חולק כי לא שולם פיצוי כלשהו לבעלים המקוריים, המנוח נפתלי שרצר ז"ל, שהיה הבעלים של 3/7 מאותה חלקה, וכן אין חולק כי לא שולם פיצוי כלשהו ליורשיו.

לא.
אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בעניין תלמוד תורה כללי (לעיל, בעמ' 447):

”טענת התיישנות תביעה מכוח הדין מקורה בהסדר סטטוטורי קשיח, אשר בהתקיים תנאיו אין היא מותירה שיקול-דעת לבית-המשפט אם להיענות לה או לדחותה. לא כך בטענת שיהוי. מקורו של השיהוי בדיני היושר, ונהגו להחילו בעניינים שנתבקש בהם סעד מן היושר (ע"א 109/87 הנ"ל [18], בעמ' 9) רק מאוחר יותר הוחל השיהוי בתביעות לסעד מן הדין (ע"א 522/71 בנין נ' בנין [24], בעמ' 340-339). מקורו ההיסטורי של מוסד השיהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכוח הדין מותירים לבית-המשפט שיקול-דעת להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית (ע"א 4682/92 הנ"ל [2]).“

(ההדגשה שלי – י.ג.)


דהיינו, ישנה חשיבות לסעד המבוקש שאותו מבקשים לדחות מחמת השיהוי, וככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך ייטה בית המשפט שלא לקבל את טענת השיהוי. בעניינו, המדובר בהפקעת מקרקעין, שלמרות השנים הרבות שחלפו, לא הצביעו הנתבעות על כך שפעלו לפצות את בעלי המקרקעין.

לב.
בעניין דומה דחתה כב' השופטת ע. וינברג-נוטוביץ טענת שיהוי, על אף שהיה מדובר בשיהוי של כ-36 שנים, הגדול מזה הנטען בענייננו, וזאת בשים לב לכך שעל אף חלוף השנים מן ההפקעה, לא קיבלו בעלי הזכויות במקרקעין פיצוי כלשהו (הפ' (מחוזי מרכז) 13366-11-09 צעירי נ' עיריית חולון, בפיסקה 8 (27.3.2014)):

”הגם שעל פי דנ"א ארידור, עומדת לעיריה טענת שיהוי ובמקרה שבפני
המדובר בתובענה שהוגשה בשיהוי עצום, כ-36 שנים לאחר ההפקעה, סברתי שאין זה צודק לקבל את טענת השיהוי ולהשיב את פני המבקשים ריקם, בשים לב לכך שלא קיבלו פיצוי כלשהו עבור המגרש, ולכן לא נדרשתי לטענה זו.“

(ההדגשה שלי – י.ג.)

ומהתם להכא: גם בענייננו, כאמור, התובעים לא קיבלו פיצוי כלשהו עבור הפקעת חלקם בחלקה.

לג.
זאת ועוד, מן הראיות שהובאו בפני
י עולה כי הנתבעות היו מודעות לצורך לפצות את בעלי הזכויות בגין ההפקעה, ואולם, על אף השנים הרבות שחלפו, הן לא עשו דבר.

בתזכיר מיום 23.5.1976 מטעם המחלקה המשפטית של עיריית חיפה
, נכתב (נספח ז' לתצהירו של התובע מס' 2):

”העולה מסעיף 12 הנ"ל הוא כי עבור אותם שטחים מחלקה 17 המיועדים לדרכים ולשטח ציבורי פתוח, יש לשלם לבעלים פיצויי הפקעה כדין.
סעיף 27 א' לתקנות התכנית קובע כי יוזמי התכנית, דהיינו חברת מפעלי בניה אסף בע"מ, תשפה את הועדה המקומית עבור כל סכום שהיא תשלם כדין בתור פיצויי הפקעה שמדובר בה בתקנה 12 לעיל. היוצא מכאן שכפיצויי ההפקעה המגיעים לבעלי חלקה 17 עבור השטחים המיועדים לדרכים ולשטח ציבור פתוח, תישא חברת הבניה אסף.“


דהיינו, העירייה היתה מוּדעת, כמובן, לצורך לפצות את הבעלים בחלקה בגין ההפקעה, ואולם היא לא עשתה דבר על מנת לפצות את בעלי הזכויות.

לד.
במכתבו של מהנדס העיר, מר י. רוט, מיום 14.11.1996, נכתב בסיפא (נספח ה' לתצהירו של התובע מס' 2):

”הערה: בנוגע לפיצויים המגיעים לחלקה בגין ההפקעה, עליך לפנות לאגף הנכסים של העיריה, המטפלת בנושא.“

דהיינו, גם בשנת 1996, למרות שהעירייה היתה מודעת לצורך לפצות את הבעלים, היא לא פעלה בעניין.

כך גם עולה ממכתבו של מר ישראל יוגב, מנהל מחלקת קרקעות בעיריית חיפה
, מיום 6.12.2001, במסגרתו פורטו מהם החלקים שהופקעו מהחלקה נשוא הדיון (נספח ו'2 לתצהירו של התובע מס' 2), ואולם גם אז העירייה לא פעלה לפיצוי בעלי הזכויות בחלקה.

לה.
אכן, זכות הקניין, על אף היותה זכות יסוד, אינה זכות מוחלטת, כפי שכתב כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק בבג"ץ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ראש הממשלה, בפיסקה 15 לפסק (20.9.2006):

”זכות הקניין אינה זכות מוחלטת. כשאר זכויות האדם, אף היא זכות "יחסית". היקפה של זכות הקניין, כלומר התחום המכוסה על ידה ברמה החוקתית, נקבע על פי פירושה החוקתי של הזכות. פירוש זה קובע תוכנה של זכות הקניין. הוא מושפע מהערכים והעקרונות שהם פנימיים לזכות. הוא משקף את הבנתה של החברה, את מהות הקניין ברמתו החוקתית. ההגבלות החוקתיות על זכות זו ואפשרויות הגשמתה הלכה למעשה, נקבעו על פי הוראותיה של פסקת ההגבלה...“

(עיינו גם: י. אדרעי, "על חוקה דקלרטיבית וחוקה קונסטיטוטיבית – מעמדה של זכות הקניין החוקתית במדרג זכויות האדם", משפטים כח 461 (תשנ"ז), בעמ' 520- 521).


אולם, זכות הקניין היא זכות יסוד, ואין פוגעים בה אלא בהתאם לדין. כאשר הדין מתיר לרשות להפקיע חלקה תחת תשלום פיצויי הפקעה, על הרשות לפעול לתשלום הפיצויים, ולא ניתן להשלים עם מצב, בו מופקעת חלקה כמעט בשלמותה, אך הרשות אינה פועלת כל השנים לתשלום פיצוי כלשהו.


לפיכך, סבורני כי לא ניתן לקבל במקרה שבפני
נו את טענת השיהוי שהעלו הנתבעות, וכך אני אכן מחליט.

לו.
באשר לפיצוי המגיע לתובעים בגין הפקעת חלקו של המנוח נפתלי שרצר ז"ל בחלקה (3/7 מן החלקה), רשאים התובעים לבחור באחד משלושה מסלולי פיצוי:


1.

פיצויי קרן לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור
) בצירוף ריבית והצמדה בשיעורים שנקבעו בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964.


2.
פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12
לפקודה בצירוף פיצוי פירות נומינליים, לתקופה שממועד תפיסת החזקה במקרקעין ועד לתשלום פיצויי הקרן, בדמות דמי חכירה אבודים לפי סעיף 13(1) לפקודה.


3.
פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף ריבית בשיעור של 6% לשנה מפיצויי הקרן.

(עיינו: בדברי כב' השופטת ע. ארבל בע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין ואח'
, בפיסקה 26 (9.12.2008) [להלן: "עניין פינקלשטיין"], וכן בדברי כב' השופט (בדימוס)
מ. חשין בע"א 2405/91, 2912/93 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב הורוביץ ז"ל, פ''ד נא(5) 23, 50 (1997) [להלן: "עניין הורוביץ"]).

אציין, כי השמאי שמונה מטעם בית המשפט, המהנדס שמואל פן, התייחס לכל שלושת המסלולים הנ"ל בחוות דעתוֹ (עמ' 10-9 של חוות הדעת).

לז.
בענייננו, בחרו התובעים כי הפיצוי בגין הפקעת המקרעין ייפסק בהתאם למסלול השני, שהוא חלופה ב' בחוות דעתוֹ של המהנדס שמואל פן, שכן זהו המסלול שנותן להם את התוצאה הטובה ביותר מבחינתם.

לח.
הנתבעות סבורות, כי לא עומדת לתובעים הזכות לבחור לפי איזו חלופה ייפסק הפיצוי, ולכל היותר הם זכאים לפיצויים בגין החלופה הראשונה בלבד, וזאת בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה.


אין בידי לקבל טענה זו, שכן פסיקת בתי המשפט לא סייגה את זכותו של בעל המקרעין לבחור באחד משלושת מסלולי הפיצוי הנ"ל, וכך כתב כב' השופט י. מלץ ז"ל בע"א 782/88 מסד חברה הדדית להלוואת וחסכונות בע"מ ואח'
נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מה(5) 625, 641-640 (1991):

”נחה דעתי, כי המחוקק התכוון ליתן זכות בחירה לזכאי לפיצויים, כך שלא ייווצר מצב של "אכילה משני שולחנות" - הן של קבלת פיצויים בגין הפסד דמי חכירה, שכפי שנפסק בבית-משפט זה מפצים על הפסד הריבית ועל ירידת ערך הכסף, והן פיצויים צמודים לפי החוק המתקן.
מכאן, שזכות הבחירה צריכה להינתן למערערות, שכן לפי לשון סעיף 13לחוק המתקן, "תשלום פיצויים על פי חוק זה... מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר.. ." (ההדגשה שלי - י' מ').
וכפי שקבע השופט, לימים הנשיא, לנדוי בע"א 457/64 [11] הנ"ל, בעמ' 546, בהתייחסו לכפל פיצויים - ריבית ופיצויים בגין הפסד דמי חכירה:
"יוצא מזה שהמערערים זכאים לבחור להם את הפיצוי הגדול שבין שניהם".“

כמו כן, כתבה כב' השופטת א. חיות בע"א 7210/00 דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ''ד נז(6) 468, 478 (2003) [להלן: "עניין דנה"]:

”משביקשו המערערים לבחור במסלול הראשון, דהיינו בקבלת פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, לא היה מקום לשלול מהם את זכותם זו ולפסוק להם פיצוי במסלול השלישי, השונה מזה שבחרו.“

(ההדגשה שלי – י.ג.)


(עיינו גם בעניין פינקלשטיין, לעיל, בפיסקה 29).

לט.
אכן, התוצאה אליה מגיעים לפי המסלול השני, היא חלופה ב' בחוות דעתוֹ של המהנדס שמואל פן, היא הגבוהה ביותר, ובמידה משמעותית מאשר שתי החלופות האחרות. אולם, אין די בכך, על מנת לסייג את זכותם של התובעים לבחור בחלופה ב'.


לעניין זה התייחס כב' השופט י. עמית בע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, בפיסקה
27 (4.7.2012) [להלן: "עניין הייטנר"]:

”המדינה הלינה על כך שהפיצוי שפסק בית משפט קמא לפי סעיף 13 גבוה פי שבעה מפיצויי ההפקעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לא אכחד כי תוצאה זו אכן אינה שגרתית, אך יש לזכור כי פיצויי ההפקעה לא שולמו משך שנים רבות. במונחים של תשואה הנגזרת משווי הנכס, חזיון נפרץ הוא שהתשואה לאורך שנים עולה על שווי הנכס ומחזירה למשקיע את השקעתו בנכס. המדינה יכולה הייתה להימנע מתשלום דמי חכירה אבודים אילו הייתה משלמת את פיצויי ההפקעה במועד או אילו הפקידה אותם לזכות הנפקע בידי האפוטרופוס הכללי או בקופת בית המשפט. עמד על כך השופט לנדוי בפרשת מנטל השנייה (שם, עמ' 907-906):
"ואם יאמר שבדרך זו עלולים דמי הפיצויים להסתכם בסכומים גדולים העלולים לעלות, בגלל בסיס החישוב המשתנה משנה לשנה בזמנים של עליית מחירים, בהרבה על סכום הפיצוי בעד עצם הפקעת הקניין, כמו שקרה במקרה דנן, התשובה היא שהרשות הרוכשת יכולה לפטור עצמה מכל המעמסה הזאת אם תפקיד בהקדם בבית המשפט או תציע לבעל הקרקע סכום פיצויים הוגן בעד הפקעת הקניין ... פירוש זה של החוק ימריץ יוזמי הפקעות שלא לפתוח בהליכי הפקעה אלא אם סכום הפיצויים מובטח בתקציבם ושלא לנהוג בסחבת בתשלום פיצוי הוגן לבעל הקרקע".“

(ההדגשה שלי – י.ג.)


דהיינו, הנתבעות יכלו להימנע מתשלום פיצויים גבוהים, אילו היו פועלות לתשלום פיצויי ההפקעה במועד, ומשלא עשו כן, אין הן יכולות להלין כי הפיצוי לפי החלופה השניה, בו בוחרים התובעים, הינו גבוה במידה משמעותית מאשר הפיצוי לפי שתי החלופות האחרות.

מ.
כאמור, התובעים בחרו במקרה זה בפיצוי לפי המסלול השני, לפיו יהיו זכאים לפיצוי בגין אובדן דמי החכירה מרגע שהנתבעות תפסו חזקה בחלקה ועד למועד תשלום הפיצוי, בין על-פי הסכם, ובין על-פי החלטת בית המשפט, לפי המועד המוקדם יותר (עיינו בדברי כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק בע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לישראל, פ''ד נט(1) 701, 708-707 (2004) [להלן: "עניין מסד"]).


לעניין פיצוי בהתאם למסלול השני, דהיינו בהתאם לסעיף 13 של פקודת הקרקעות, כתב
א. קמר בספרו (א. קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שביעית, כרך ב, 2008), בעמ' 553):

”שתי מטרות עומדות ביסודו של הפיצוי על-פי הסעיף הזה: המטרה האחת היא, לשפות את בעל הזכויות על ההוצאות שעמד בהן בתקופת הביניים, שבין מסירת החזקה לרשות המפקיעה ועד לרישום הבעלות בהם בשמה; בתקופת ביניים זו אין בעל הזכויות נהנה מרכושו, שכן, אין הוא יכול להשתמש בו, אך הוא נושא בנטל חובות הכרוכים בבעלות, כגון, תשלום מיסים בגין המקרקעין. עם קבלת פיצויי ההפקעה עוברת זכות השימוש המלאה לרשות המפקיעה, ואין הצדקה להמשיך ולפצות את הבעלים המקורי בעד אובדן יכולת השימוש שלו במקרקעין המופקעים. המטרה השניה היא, ליתן תמריץ לרשות המפקיעה שלא לפתוח בהליכי הפקעה, אלא אם סכום הפיצויים מובטח בתקציבה, מחד גיסא, ומאידך גיסא – שלא לנהוג בסחבת בתשלום פיצוי הוגן לבעל הזכויות, שכן, הרשות המפקיעה
אינה נחפזת, על-פי-רוב, לשלם לבעל הזכויות את הפיצויים, המגיעים לו בעד הפקעת המקרקעין.“

מא.
כלומר, במצב זה, בו הפיצוי בגין ההפקעה אינו משולם באופן מיידי, דימה המחוקק את תפיסת הקרקע בידי הרשות המפקיעה לחכירתה מידי בעליה וזאת עד לתשלום הפיצוי (עיינו בדברי כב' השופטת ע. ארבל בעניין פינקלשטיין, לעיל, בפיסקה 26). דהיינו, סעיף 13 לפקודת הקרקעות נועד לפצות את בעל המקרקעין בגין אובדן יכולת השימוש במקרקעין המופקעים, וזאת עד מועד קבלת פיצויי ההפקעה, ועם קבלת הפיצויים עוברת זכות השימוש המלאה לידי הרשות המפקיעה, ואין עוד הצדקה להמשיך ולפצות את הבעלים המקורי בגין אובדן יכולת השימוש שלו במקרקעין המופקעים (עיינו: עניין מסד, לעיל; עניין הייטנר, לעיל, בפיסקה 24; וכן: א. נמדר, הפקעת מקרקעין (2011),בעמ' 417-416).

מב.
אציין, כי בשנת 2010 נכנס לתוקף החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, בו נקבע כי החל משנת 2010 יתווספו לפיצויי ההפקעה הפרשי הצמדה וריבית מלאים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

במסגרת התיקון, בוטל סעיף 13 לפקודת הקרקעות וכן נקבעו בתיקון הוראות מעבר בסעיפים 23 ו-27, לפיהן, במקרה דנן ממשיכות לחול ההוראות שהיו טרם התיקון.

מג.
התובעים טוענים, כי לסכום הפיצוי המתקבל לפי חלופה ב', יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל מאמצע התקופה ביחס אליה מחושבים דמי החכירה. לטענת התובעים, יש לנהוג כך הואיל והנתבעות שימשו כזרועו הארוכה של יזם פרטי, מפעלי בנייה אסף בע"מ, כשההפקעה בוצעה לצרכיו של היזם הפרטי.

בעניין זה מפנים התובעים לפסק הדין בה"פ (ת"א) 1275/04 האפוטרופוס הכללי נ' עיריית חולון (16.11.05).


מנגד, טוענות הנתבעות כי אין מקום לטענה זו, שכן ההפקעה נעשתה לצרכי ציבור, בניית מבני מגורים. זאת ועוד, טוענות הנתבעות, כי גם במידה והיתה עומדת לתובעים הזכות להפרשי הצמדה וריבית, הרי שבגין השיהוי הכבד, אין כל מקום לפסיקתם.

מד.
בית המשפט העליון בעניין מסד קבע, כי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל על תשלום פיצויים בגין אובדן דמי חכירה, לפי סעיף 13 של פקודת הקרקעות (שם, בעמ' 710).

בעניין הורוביץ נקבע, כי התשלום בגין אובדן דמי חכירה אמור לפצות את הבעלים גם "על הפסד דמי ריבית" וגם "על ירידת ערך הכסף", ובכך מתקיים התנאי שבסעיף 6(ב)(3)(א) של חוק פסיקת ריבית והצמדה, דהיינו, נקבעה כאן, בחיקוק אחר, הוראה בדבר "סעד אחר", ולכן אין מקום להחיל בעניננו את הוראות חוק פסיקת ריבית. מסקנת ביהמ"ש העליון בעניין הורוביץ היא, כי מעת שנקבע "סעד אחר" לפיגור בתשלום פיצויי ההפקעה, אין הבעלים זכאי להפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית (שם, בעמ' 58), ובעמ' 59:

”... בעלים שמקרקעיו הופקעו מידו אינו זכאי לקבל פיצויי הצמדה וריבית לפי חוק הריבית מחמת פיגור בתשלום פיצויי הקרן על המקרקעין המופקעים. עליו לספק עצמו בפיצוי בגין דמי החכירה האבודים. ואולם, מה על פיגור בתשלום דמי החכירה האבודים? הרי אלה עצמם מהווים חוב, ולענין פיגור בתשלומו של חוב זה לא נקבעה בפקודת ההפקעות כל הוראה ל"סעד אחר"?“

על כך משיב ביהמ"ש העליון, שם, בעמ' 59, שהמושג "דמי חכירה אבודים" אינו אלא דרך לחישוב פיצויים המגיעים לבעל הקרקע. הפיצוי בעבור דמי החכירה האבודים טפל לפיצויי הקרן. הואיל וקיים "סעד אחר" לפיגור בתשלומו של החוב העיקרי (פיצוי הקרן בעבור הקרקע המופקעת), הרי שאין לפסוק ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

מה.
התובעים הפנו לפסק הדין בה"פ (מחוזי ת"א) 1275/04 האפוטרופוס הכללי נ' עיריית חולון (16.11.05), במסגרתו קבע בית המשפט כי על מנת למנוע עוול לבעלי המקרקעין, עקב שלילת הצמדה על הפיצויים, יש לראות את ההפקעה כאילו בוצעה על ידי שר האוצר ולא על ידי העירייה לה הוא אצל את סמכותו על פי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות, ולפיכך נפסקו שם לגבי חלק מן התקופה הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים שנקבעו בפסק הדין.


אולם, הפיצוי שם לא היה לפי המסלול של אובדן דמי חכירה, כאשר הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה בא במקום ריבית, ולכן החלת חוק פסיקת ריבית והצמדה על אובדן דמי חכירה תגרום לכפל פיצוי.

מו.
זאת ועוד, לא שוכנעתי כי המקרקעין שהופקעו לא הופקעו לצורכי ציבור. עיון בהגדרת "צורך ציבורי" בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), מעלה כי "הקמה, הרחבה או פיתוח של יישוב" היא בגדר "צורך ציבורי". בנוסף הפקודה מפנה גם להגדרת "צרכי ציבור" שבסעיף 188 של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לפיה, צרכי ציבור הם, בין היתר, גם "דרכים", "גנים" ועוד.

לפיכך, התובעים לא הוכיחו כלל את טענתם, לפיה המקרקעין לא הופקעו לצרכי ציבור.

מז.
לעניין שיעור הפיצויים טוענים התובעים, כי סכום הפיצויים עד לשנת 2004 הוא בהתאם לנספח א' לחוות דעתו של המהנדס שמואל פן, דהיינו, 469,339 ₪.


לגבי השנים 2005 עד 2008, טוענים התובעים שיש לחשב את
שיעור הפיצוי בהתאם לדמי החכירה לשנת 2004, כלומר, 39,168 ₪ לכל שנה.


החל משנת 2009, כך טוענים התובעים, הואיל וחלה עליה של למעלה מ-50% במחירי המקרקעין בחיפה, הרי שיש להוסיף 50% לשיעור דמי החכירה לשנת 2004, כך שהפיצוי משנת 2009 ואילך יהא של 58,752 ₪ לשנה.


מנגד טוענות הנתבעות, כי התובעים לא צירפו כל חוות דעת באשר לשיעור עליית שווי המקרקעין, ולא ביקשו את עדכון חוות דעתוֹ של המהנדס שמואל פן, ולפיכך יש לדחות את טענתם זו.

מח.
לעניין הטענה בדבר עליית מחירי המקרקעין, ועקב כך עליית הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה, אכן לא תמכו התובעים את טענתם באמצעות חוות דעת. התובעים גם לא עתרו לעדכון חוות דעתוֹ של השמאי המהנדס שמואל פן.



משכך, הטענה בדבר עליית מחירי המקרקעין לא הוכחה. זאת ועוד, חישוב הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה צריך להתבסס על ייעודה התכנוני של החלקה במועד ההפקעה, ועל-פי השימוש שהיה ניתן לעשות בו במועד הרלוונטי, קרי ערב ההפקעה (עיינו בעניין פינקלשטיין, לעיל, בפיסקה 27; וכן בעניין דנה, לעיל, בעמ' 479).


יש לזכור, כי ערב ההפקעה, היה ייעוד החלקה בשלמות לשמורת טבע (על-פי תוכנית מס' חפ/229, מתקופת המנדט הבריטי), ואף בהנחה שאקבל את טענת התובעים לעניין עליית מחירי המקרקעין בכל הארץ ובחיפה, עדיין יש צורך להתייחס למצב הייחודי של חלקה זו, שבוודאי אינו אופייני.


לפיכך, בהיעדר חוות דעת עדכנית, לא ניתן לקבל את טענת התובעים באשר לעלייה בשיעור הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה.

מט.
שקלתי האם בהיעדרה של חוות דעת עדכנית, יש מקום לפסוק בהתאם למסלול פיצוי אחר? ואולם, כאמור, משעה שביקשו התובעים לבחור בחלופה ב' שבחוות הדעת, אין מקום לשלול מהם זכות זו (עניין דנה, לעיל, בעמ' 478), מה עוד, שברי שפיצוי במסלול זה (חלופה ב' שבחוות הדעת), נותן את התוצאה הטובה ביותר לתובעים.


לפיכך, סבורני כי יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה לשנים 2005 עד 2013, לפי השיעור שקבע המהנדס שמואל פן בחוות דעתוֹ לגבי שנת 2004 (במסגרת נספח א').


לגבי שנת 2014, הואיל והמדובר במחצית שנה, הרי שיש לפסוק מחצית מן השיעור שנקבע בחוות הדעת.


לגבי סכום הפיצוי עד לשנת 2004, יש, כמובן, לפסוק את הסכום המצוין בחוות דעתוֹ של המהנדס שמואל פן (בנספח א' של חוות הדעת): 469,339 ₪.

נ.
לפיכך סכום הפיצוי הכולל הוא:


עד לסוף שנת 2004:
469,339 ₪.

לשנים 2005 עד 2013:
39,168 ₪ לכל שנה
x
9 שנים = 352,512 ₪.

לשנת 2014 (מחצית שנה):
39,168 ₪
x
½ שנה = 19,584 ₪.


סך כל הפיצוי לגבי כל השנים הוא: 841,435 ₪.


כמוסבר לעיל, אין להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לסכום זה (אלא אם כן, כמובן, הנתבעות לא תשלמנה סכום זה במועד שנקבע ב

פסק דין
זה).

נא.
ככל שיש לשאת במע"מ בגין פיצוי זה, חיוב זה יחול על הנתבעות (עיינו: תקנה 6ב לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976).

נב.
סוגיה אחרונה עליה יש ליתן את הדעת במסגרת

פסק דין
זה, היא סוגיית אגרת בית המשפט.


טוענות הנתבעות בסיכומיהן, כי התובעים הגישו את תביעתם כהמרצת פתיחה, לגביה שילמו אגרת בית משפט בסך של 954 ₪. ביום 17.1.2005 הורה בית המשפט, בהסכמת התובעים, להעברת התביעה לסדר דין רגיל, ואולם התובעים לא השלימו את אגרת בית המשפט התואמת את סכום התביעה. גם לאחר הגשת חוות דעתוֹ של השמאי המהנדס שמואל פן, לא השלימו התובעים את אגרת המשפט.


לפיכך טוענות הנתבעות, כי אי-תשלום יתרת האגרה כמתחייב על-פי הדין, כמוה כהצהרת התובעים, לפיה הם העמידו את סכום תביעתם ביחס ישר לסכום האגרה ששילמו בפועל.

נג.
אכן, צודקות הנתבעות כי התובעים לא השלימו את אגרת בית המשפט כנדרש על-פי החוק, משעה שעבר ההליך לפסים של תביעה בסדר דין רגיל.


אולם, תשלום אגרת בית משפט בחסר, אינו מחייב את מחיקת התביעה, אלא יש להורות לתובעים להשלים את אגרת בית המשפט בתוך פרק זמן קצוב.


עמד על כך כב' הנשיא (בדימוס) א. גורן בספרו (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 220):

”בית משפט, שגילה תשלום אגרה בחסר, רשאי לחייב בהשלמת האגרה, ואין למחוק כתב תביעה אלא אם ניתנה לתובע ארכה לתשלום החסר, והוא לא עשה את המוטל עליו בתוך הארכה.
מרגע שמוגשת התובענה לבית המשפט היא תלויה ועומדת, ואי-תשלום האגרה אינו מאיין את קיומה. לשם כך דרושה בקשה למחיקת התובענה והחלטה למחיקתה. כל עוד לא התקבלה החלטה שיפוטית כזו, התביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת. הפגם של אי-תשלום האגרה במועד אינו פגם היורד לשורש העניין.“

נד.
אציין, כי העובדה שהתובעים נקטו בתחילה בהליך של המרצת פתיחה הוא לגיטימי, כפי שעמד על כך א. קמר בספרו (א. קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שביעית, כרך א', 2008), בעמ' 438-437):

”אין מניעה עקרונית לפתוח את התובענה לפיצויים בדרך של המרצת פתיחה, לפי תקנה 250 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שני טעמים לדבר: האחד, הוראתם המפורשת של סעיף 9 לפקודת הקרקעות וסעיף 8(3) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, שהתביעה לפיצויים תוגש בדרך של "בקשה". הטעם השני נעוץ בהשקפתו של המשפט המקובל האנגלי – ובעקבותיו המשפט הישראלי – ביחס לפיצויים: רואים את פיצויי ההפקעה כאילו היו מחיר במכר, את הרשות המפקיעה – כאילו היתה קונה, ואת תובע הפיצויים – כאילו היה מוכר. לפיכך, התביעה לפיצויים מבוססת על חוזה מכר, שתוקפו אינו מוטל בספק, כנדרש בתקנה 250 הנ"ל, ומכאן, שניתן לפתוח את ההליך בדרך של המרצת פתיחה. לעניין זה, אין נפקות מכרעת לעובדה, שבמסגרת בירור התובענה יהא צורך בקיום חקירות של עדים, ובלבד שמספרם אינו רב מדי. הוברר לבית המשפט בערכאה הדיונית, כי השאלות העובדתיות הטעונות הכרעה הינן מורכבות וכי ההליך של המרצת פתיחה אינו ההליך המתאים לבירורן, מוסמך הוא להפעיל את שיקול-דעתו ולהעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה.“


אולם, עם זאת, משעה שהתביעה עברה לפסים של תביעה רגילה בסדר דין רגיל, היתה מוטלת על התובעים החובה להשלים את סכום אגרת בית המשפט.


נה.
כב' השופט א. חלימה ז"ל התייחס לסוגיה דומה, בה מגלה בית המשפט כי האגרה שולמה בחסר (בע"א 9/86
ויין נ' מדינת ישראל, פ''ד מב(4) 713, 723 (1989)):

”רשאי בית המשפט, שגילה את החסר, לחייב את התובעת להשלים את האגרה ולהעמידה על מכונה. כך עולה מהדברים שמובאים בספרו של הנשיא זוסמן ז"ל סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין,
1988
,
364
), במקום שניתן לקרוא את הפיסקה הבאה, בקשר עם תשלום אגרה בחסר:
"יודגש הדבר, שאין מוחקים כתב תביעה אלא אם ניתנה לתובע תחילה ארכה לתשלום, והוא לא עשה את המוטל עליו תוך הארכה".
ברוח הדברים האלה פסק בית-משפט זה בשתי הזדמנויות: ע"א 371/64 [3], בעמ' 780 מול אותיות השוליים ד-ה, וע"א 64/64 [4], בעמ' 411 מול אות השוליים א.:
"נוכח האמור לעיל הייתי מציע לחבריי המכובדים להשתמש בסמכותנו על-פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בזאת שבית-משפט זה יקבל אותה החלטה שהערכאה הראשונה הייתה מוסמכת לבלה (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 742-745), דהיינו: לצוות על המערער להשלים את האגרה תוך מועד שייקבע, שאם לא יעשה כן יימחק חלק זה של התביעה".
ובהמשך, שם, בעמ' 725:
"על המערערים להביא את נושא האגרה בפעם נוספת לפני גזבר בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו תוך 30יום ממסירת פסק-דין זה לידיהם, על¬מנת שזה יחליט, אם האגרה שולמה בחסר, ואם כן עליהם להשלים את האגרה לפי הוראותיו. אם לא יעשו כן תוך התקופה הנזכרת, יימחק חלק התובענה המתייחס למחיר העצים שנשרפו וכן חלק מפסק-דיננו המתייחס לאותו נושא".“


לפיכך, אני סבור גם בענייננו, שיש להורות לתובעים להשלים את אגרת בית המשפט בתוך מועד שייקבע.

נו.
האגרה ששולמה על-ידי התובעים בתאריך 7.9.2004 (על-פי הקבלה שבתיק בית המשפט) היתה בסכום של 954 ₪.


לפי התקנות שהיו בתוקף באותה עת (תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987), סכום האגרה בתביעה לסכום קצוב הוא 2.5% מהסכום הנתבע במועד הגשת התביעה. כלומר, אגרה בשיעור זה, כשמדובר בתובענה לסכום קצוב בסדר דין רגיל, היא בעד סכום תביעה של 38,160 ₪, נכון לאותו מועד. סכום זה לאחר שיערוך: 59,946 ₪ נכון להיום.

נז.
התוצאה מכל האמור לעיל היא:


1.
אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכום של 59,946 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ על שכר הטרחה. דהיינו, המדובר בסכום כולל של: 70,556 ₪.


2.
בנוסף, תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעים את החלק בשכר טרחתו של השמאי המהנדס שמואל פן, בו נשאו התובעים: 17,933 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.9.2005 ועד היום, דהיינו, סכום של 26,652 ₪, נכון להיום.



כמו כן, תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעים סכום של 2,000 ₪, נכון להיום, בגין הוצאות הבקשה מיום 19.5.2013 לצירוף נתבעת נוספת ולמשלוח הודעת צד שלישי (עיינו בפיסקה 18 של ההחלטה מיום 29.5.2013).


3.
הסכומים הנקובים בסעיפים 2-1 לעיל (סך הכל: 99,208 ₪), ישולמו במשרד ב"כ התובעים בתוך 30 יום ממועד המצאת

פסק דין
זה, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


4.
על התובעים, ביחד ולחוד, להשלים את האגרה שהיה עליהם לשאת בה בגין הליך זה בתוך 20 יום ממועד שיומצא להם

פסק דין
זה. יתרת האגרה תחושב בהתאם לסכום תביעה של 841,435 ₪.


5.
על התובעים להמציא העתק מאישור תשלום יתרת האגרה הן לב"כ הנתבעות והן לתיק בית המשפט.


6.
הנתבעות תשלמנה, ביחד ולחוד, לתובעים בתוך 30 יום מן המועד שהתובעים ימציאו להן העתק מאישור על תשלום יתרת האגרה, את הסכומים הבאים:




i
.
781,489 ₪ בגין יתרת סכום הפיצוי.




ii
.
138,324 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% על יתרת הפיצוי (סכום זה
כבר כולל מע"מ על שכר הטרחה).




באם לא ישולמו סכומים אלה בתוך פרק הזמן שנקבע בסעיף קטן זה, יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום שיומצא לנתבעות העתק האישור על תשלום יתרת האגרה ועד התשלום המלא בפועל.


7.
הסכום המגיע לתובעים על-פי

פסק דין
זה, יחולק ביניהם, בהתאם לחלקיהם של התובעים על-פי צווי הירושה שצורפו להמרצת הפתיחה (נספחים א1 – א3 של המרצת הפתיחה).


8.
הואיל והתובעים לא השלימו את סכום האגרה, כנדרש בהתאם לדין, לאחר שהדיון בהליך עבר לפסים של תביעה רגילה, סבורני שאין מקום להורות כי הנתבעות תישאנה בהוצאה זו של התובעים, וכך אני מחליט.


9.
ככל שנגרמו לתובעים הוצאות משפט נוספות, רשאי ב"כ התובעים להגיש לבית המשפט, בתוך 15 יום ממועד המצאת

פסק דין
זה, בקשה לשומת הוצאות משפט (עם העתק ישירות לב"כ הנתבעות).


המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים:

1.
ב"כ התובעים, עוה"ד מ. מאירסון
, חיפה.

2.
ב"כ הנתבעות, עוה"ד יוסי דלל, השירות המשפטי של עיריית חיפה
.

ניתן היום,
י"ט סיוון תשע"ד, 17 יוני 2014, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 318/05 רות רבין, אבנר שחם, אהוד שרצר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 17/06/2014)