פסקי דין על לוי צפורה | פסקי דין על נציב שירות המדינה | פסקי דין על השר לענייני דתות | פסקי דין על המשרד לענייני דתות |

1132/00 עע     23/07/2000




עע 1132/00 לוי צפורה נ' נציב שירות המדינה, השר לענייני דתות, המשרד לענייני דתות






לוי צפורה
ה מ ע ר ע ר ת
1. נציב שירות המדינה

2. השר לענייני דתות

3. המשרד לענייני דתות
ה מ ש י ב י ם
לפני: הנשיא ס' אדלר
, השופט י' פליטמן
, השופטת נ' ארד

נציג עובדים א' כספי , נציג מעבידים מ' אלדור
בשם המערערת: עו"ד רפאל שטוב

בשם המשיבים: עו"ד עירית קוטב
פ ס ק – ד י ן

השופטת נ' ארד
:

1. לפנינו ערעור ברשות (בר"ע 1143/00), על החלטתו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת ד' פרוז'ינין ונציגי הציבור שלו ושושני; בש"א 1215/00) מיום 14.3.2000, לפיה נדחתה בקשה שהגישה המערערת למתן צו מניעה זמני המתלה את השעייתה מעבודתה במשרד לענייני דתות
הוא המשיב 3 (להלן-משרד הדתות
). בנוסף, מבקשת המערערת, כי יינתן צו ארעי המתלה את החלטת ההשעיה עד למתן החלטה בערעור.

2. וזו השתלשלות הדברים הצריכה לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט האזורי ומן המסמכים והטענות שהובאו בפני
נו:

א. המערערת עובדת במשרד הדתות
כ- 27 שנה. עובר להשעייתה, מילאה תפקיד של מנהלת ענף פניות הציבור במחלקת ישיבות באותו משרד.

ב. נגד המערערת נפתחה חקירה פלילית ביחידה הארצית לחקירות הונאה, בחשד לעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

ג. ביום 14.11.99 התקבל אצל המשיב 1 (להלן – הנציב), ממשטרת ישראל , "דיווח על אשמה נגד עובד מדינה" בו נכתב, בין היתר:

"על פי החשד קיבלה הנ"ל טובות הנאה בטובין, בשירותים ובכספים מבעלי תפקידים בישיבות, ובתמורה נתנה להם עזרה בדרך של מתן העדפה וזירוז הליכים ביחס לעמותות/ ישיבות שבניהולם.
הנ"ל הודתה בעובדות."

ד. ביום 12.12.99 שלח הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, מכתב אל ב"כ המערערת בו הודיע לו על כך שהנציב שוקל השעייתה של המערערת וכי היא רשאית להגיש טיעוניה לעניין ההשעיה. זאת, בתוקף הסמכות המוקנית לו בסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג – 1963 (להלן – החוק), בו נקבע:
"47. (א) … התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו.
(ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני…
(ד) בכל מקום שנציב השירות רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת …"

ה. ביום 19.12.99 המציא ב"כ המערערת לנציב, את טיעוניו המפורטים בכתב , ובמענה לו, במכתב מיום 22.12.99, הודיע הנציב למערערת על החלטתו להשעותה מעבודתה בשירות המדינה, בו נאמר בין היתר:
"לאחר שהתחילה חקירה פלילית בתלונה שהוגשה נגדך כאמור בדו"ח אשמה נגד עובד מדינה, בתיק פ.א.70/99, בו את חשודה בעבירה של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים – עבירות שלדעתי יש עמן קלון. ולאחר שעיינתי בטיעוניך לענין השעייתך; ולאחר שנועצתי בפרקליטות המדינה; ולאחר ששקלתי את טובת שירות המדינה, המשרד וטובת הציבור – לנוכח המעשים והעבירות המיוחסים לך, החלטתי בתוקף סמכותי לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג – 1963 , להשעות אותך מעבודתך בשירות המדינה עד לגמר הליכי הדיון הפלילי והמשמעתי.
שקלתי גם את העברתך לתפקיד אחר, אך לנוכח העבירות המיוחסות לך, החלטתי לא לנקוט צעד זה. תוקף ההשעיה מיום 30.12.99 ."

ו. ביום 30.12.99 הגישה המערערת לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בתיק בג"ץ 9359/99 ), עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים בנוגע לביטול השעייתה. ביום 9.1.00 ניתן

פסק דין
הדוחה את העתירה על הסף "בשל היות נושא העתירה נתון לסמכותו של בית הדין לעבודה…". תוקפו של צו ביניים המתלה את ההשעיה הוארך עד ליום 16.1.00 "כדי לאפשר לעותרת לנקוט בהליך המתאים פני בית הדין לעבודה" .

ז. ביום 16.1.00 הגישה המערערת לבית הדין האזורי בירושלים תביעה ל

פסק דין
הצהרתי לצו האוסר השעיה ו/או השעיה ללא שימוע, בצירוף בקשה לצו מניעה זמני המתלה את השעייתה (עב 1047/00;
בש"א 1039/00).

ח. ביום 25.1.00 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית הדין, לידי הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה, בין היתר, תהיה המערערת רשאית להשמיע בפני
הנציב את טענותיה בעניין השעייתה מן העבודה והעברתה לתפקיד אחר, בתוקף הסמכות שבסעיף 47 לחוק. זאת, עד ליום 2.2.00. עוד נאמר שם:
"למען הסר ספק המבקשת מודיעה כי אין לה עוד טענה כנגד הנציב בענין אי מתן פירוט נוסף מטעם הנציב בנוגע להאשמות נגדה."

בהסכמת הצדדים, ומשניתן להסכמה זו תוקף של החלטה, הסתיים, למעשה, הדיון הראשון, בתיק העיקרי ובבקשה לצו מניעה זמני.
ט. בהתאם, פנה ב"כ המערערת אל הנציב, ביום 2.2.00, במכתב בו פירט את כלל טענותיה נגד ההשעיה ואת בקשתה להעברה למקום אחר.

י. תשובת הנציב נשלחה אל ב"כ מערערת במכתב מיום 27.2.00 ובו התייחסות מפורטת לטענות שהועלו. בסיום הדברים נאמר:
" ג… בבואו לשקול את המשך העסקתה של המבקשת במקרה דנן, עמדה לנגד עיניו השאלה כיצד ירגישו ציבור עובדי המשרד וציבור הבאים בשעריו והנזקק לשירותיו, לנוכח העובדה שהעובדת ממשיכה לעובד כרגיל למרות העבירות החמורות המיוחסות לה, של קבלת שוחד, מירמה והפרת אמונים – עבירות שיש עימן קלון.

ד. אשר על כן, לאור האמור לעיל, הנציב אינו מוצא לנכון כי יש מקום לשנות את החלטתו מיום 29.12.99 , להשעות את המבקשת מתפקידה ומעבודתה עד לגמר ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדה.
השעיית המבקשת הינה בתוקף החל מ29.12.99 ותתחדש מיום 28.2.00 ." (סעיפים 27 ו- 28 למכתב).

יא. כנגד הודעה זו חזרה המערערת והגישה לבית הדין האזורי בירושלים כתב תביעה ל

פסק דין
הצהרתי ולצו האוסר את השעייתה ו/או האוסר את השעייתה ללא שימוע נכון ו/או האוסר את השעייתה ללא נימוקים ישירים לעובדות הנטענות. בד בבד הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני. (עב 1269/00 ; בש"א 1215/00 ).

3. עיקר טענותיו של ב"כ המערערת בבית הדין האזורי, ואף בפני
נו, היה באלה:

החלטת הנציב בדבר השעייתה של המערערת מוטעית ופסולה וזאת בעיקר מן הטעמים הבאים:

א. המערערת היא עובדת ותיקה ומסורה וכופרת בחשדות המיוחסים לה. לא די למערערת, האמור במכתבו של הנציב והיא מבקשת לקבל פירוט נוסף של ההאשמות המיוחסות לה, כעולה מחקירת המשטרה.
ב. הנציב סרב לפרט בפני
המערערת את מהות העבירות והחשדות , כפי שהם מסתברים ממהלך חקירת המשטרה, וככל הנראה אין בידיו לעשות כן, משום שהוא עצמו אינו מצוי בפרטי החקירה המשטרתית;

ג. כיוון שכך, נמנע מן המערערת להתמודד, באופן עניני, עם החשדות המיוחסים לה, שעה שהיא באה לשטוח טענותיה בדבר ההשעייה בפני
הנציב. משכך, לא עלה בידה למצות את זכות הטעון הנתונה לה בסעיף 47(ב) לחוק.

ד. חובת ההתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה לא קוימה באופן ממשי, בעיקר משום שברשות הנציב לא היו פרטי החקירה המשטרתית.

ה. הנציב לא שקל אפשרות העברתה של המערערת, באופן זמני, לעבודה אחרת, תחת השעייתה.

4. עיקר טענותיה של ב"כ המשיבים היה:

א. החלטת הנציב על השעייתה של המערערת התקבלה כדין והיא עונה על התנאים הנדרשים בסעיף 47 (א) לחוק; זאת, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהודעות הנציב למערערת במכתביו אליה מיום 22.12.99 ומיום 27.2.00 בהם פירט את שיקוליו וטעמיו להחלטת ההשעייה.

ב. הנציב הפעיל שיקול דעתו בגדר הוראת סעיף 47 לחוק, החל ממועד קבלת הודעת המשטרה ובה "דיווח על אשמה של עובד מדינה", על כך שנפתחה חקירה נגד המערערת בחשד לעבירות של קבלת שוחד מירמה והפרת אמונים, תוך ציון העובדה שהמערערת הודתה בעובדות; ההתייעצות שקיים הנציב עם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, היא מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ההתייחסות הנדרשת לטענותיה של המערערת שהיו בפני
ו, והפעלת שיקול הדעת של הנציב בנוגע לחומרת העבירות ומהותן, כעבירות שיש עימן קלון, כל אלה היוו בסיס נכון והולם להחלטת ההשעייה.

ג. הדין אינו מחייב את הנציב להיכנס לעובי הקורה של החקירה המשטרתית ולמהלכיה, ומעצם תפקידו אין בידיו הכלים לעשות כן. על אחת כמה וכמה שאין הוא חייב להביא מידע בדבר החקירה המשטרתית ומהלכיה לידיעת המערערת, כדרישת בא כוחה, כתנאי למיצוי זכות הטיעון שלה.

ד. הלכה ולמעשה, ניתנה למערערת זכות הטיעון ואף נעשו מטעמה פניות אחדות לנציב, כולן מפורטות היטב. פניותיה נשקלו לגופן ונענו על ידי הנציב ומטעמו. בכך התקיימה ומולאה כדין זכות הטיעון של המערערת נגד החלטת ההשעיה.

ה. לא נפל פגם בהיוועצות שנעשתה עם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אף לא בהחלטת הנציב, שלא להעביר את המערערת לעבודה אחרת, בשים לב לחשדות החמורים המיוחסים לה בעבירות השוחד, מירמה והפרת אמונים, שיש עמן קלון.

5. בית הדין האזורי נדרש, בין היתר, לטענות דלעיל ובהחלטתו מיום 7.3.00 דחה את הבקשה למתן צו המניעה הזמני המתלה את ההשעיה, תוך שקבע בסעיף 12 להחלטה:
"א. מכל האמור לעיל עולה כי דין הבקשה להידחות. למבקשת ניתנו שתי הזדמנויות הוגנות ומלאות להשמיע את טענותיה במלואן. מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיבים כי מדובר בבקשה הדומה מאד במהותה, לבקשה הקודמת שהתבררה בבית הדין, מה גם שהמבקשת טענה לפנינו טענות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הסכם הפשרה שהושג בדיון הקודם בבית הדין (סעיף 6.ב לבקשה).
ב. המבקשת שטחה את טענותיה, באמצעות בא כוחה, בפני
הנציב, והיתה התייחסות מלאה ומפורטת של הנציב לכל טענותיה. מתשובת הנציב עולה כי הוא שקל בקפידה ראויה את כל הטענות, הפעיל את שיקול דעתו כנדרש, והחליט כי בנסיבות הענין יש להשעות את המבקשת.
לפיכך, נדחית הבקשה."

6. על החלטה זו הגישה המערערת את הבקשה למתן רשת ערעור, ומשניתנה הרשות, כאמור, הגענו עד הלום.

7. במהלך הגשת הטענות בפני
נו, הודיעה נציגת המדינה, במענה לשאלות בית הדין, כי "תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז ירושלים במחצית חודש אפריל 2000. המדובר בחומר חקירה רב, הכולל מספר קלסרים, ונוגע לחשודים נוספים (החשודים במתן השוחד). הערכת הפרקליט המטפל בתיק הינה כי כתב האישום יוגש לקראת 1.9.00 ."

מכאן להחלטתנו:

8. ככלל, "בהליך של ערעור על החלטה בענין סעד ארעי, אל לה לערכאת ערעור לדון ולהכריע בשאלות העתידות להיות מוכרעות בהליך העיקרי בערכאה הדיונית, אלא אם ובמידה שהדבר דרוש להכרעה בערעור, דהיינו בשאלה אם יש טעמים משפטיים להתערב בהחלטתו של בת הדין קמא שנתן את ההחלטה." (דב"ע נב/ 3-85, דב"ע נב/ 9-42 גדעון חפץ – אגד ) (לא פורסם).
9. לאחר ששמענו את טענות ב"כ הצדדים ולאחר שעיינו במסמכי בי-דין שהיו בפני
נו, הגענו לכלל מסקנה, כי לא נתערב – כערכאת ערעור – בהחלטת בית
הדין האזורי ונותירה על כנה.
זאת, במיוחד לאחר שהובהר לנו, כי עד ליום 1.9.00 יוגש כתב האישום נגד המערערת, בו יפורטו העבירות המיוחסות לה וניתן יהיה לבחון אותן אל מול המשך תוקפו של הליך ההשעיה, אם וככל שיידרש לעשות כן.

10. בנסיבות המקרה, נחה דעתנו שהחלטת הנציב בדין יסודה ואין היא חורגת ממתחם הסבירות באופן שיהיה בו כדי להצדיק התערבותנו, בהפעלת הביקורת השיפוטית על המעשה המנהלי. (ור' דב"ע נד/ 3-120 יחיאל שבח – ראש עירית תל-אביב-יפו ואח' פד"ע כ"ו 395 , 400).

11. בחינת החומר שהיה בפני
נו וכן גם פסק הדין של בית הדין האזורי, הביאונו לכלל מסקנה, כי הנציב פעל כדין, מן השעה שהגיעה אליו הודעת המשטרה בדבר פתיחה בחקירה, בחשד לעבירות בעלות חומרה יתרה המיוחסות למערערת, עבירות שיש עימן קלון ושיש הודאה בעובדות מטעמה. בנדון זה קיים הנציב, כנדרש, התייעצות עם הגורם המוסמך בפרקליטות המדינה, כב"כ היועץ המשפטי לממשלה. לאחר שנתן דעתו גם לטענות המפורטות שהוגשו לו מטעם המערערת, גיבש הנציב את החלטתו בדבר ההשעיה, כהליך היחיד האפשרי בנסיבות העניין.
12. נוסיף ונציין, כי נחה דעתנו אף באשר למיצוי זכות הטיעון של המערערת. המידע אשר היה בפני
הנציב להציגו, הוא זה שהתקבל אצלו מן המשטרה, הובא, מראשיתו של ההליך, לידיעת המערערת. זאת ועוד. החשדות המיוחסים למערערת הועלו בפני
ה בחקירת המשטרה, ואליהן אף נמצאה התייחסותה המפורטת, לרבות כפירתה בהודאה, בפני
יתו של בא-כוחה אל הנציב, במכתבו מיום 2.2.00. כך, שאין ניתן לטעון, כי המערערת היתה בבחינת "סומא בארובה" בבואה לטעון כנגד השעייתה בפני
הנציב.

13. עוד ייאמר. מהלכי החקירה המשטרתית נתונים, מעצם טיבם, בידי הרשויות האמונות על חקירה והעמדה לדין, קרי – המשטרה ופרקליטות המדינה. ככלל, אין הנציב נדרש לבוא בדלת אמותיה של החקירה המשטרתית ומהלכיה. לא כל שכן, שאין עליו חובה להביא לידיעת נחקר – שלגביו נשקל ונבחן הליך השעייה בגין אותם חשדות שהם גם מושא החקירה – את התפתחות מהלכיה בעודה בעיצומה.

שעתם של אלה, תבוא, בעת הגשת כתב אישום, אם יוגש, אשר בו יימצא פירוט העבירות המיוחסות למושעה. או אז, רשאי המושעה – הנאשם –לקבל את חומר החקירה מהפרקליטות, מתוקף הוראת סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב 1982-.

14. מכאן גם, תקינות הליך ההיוועצות שקוימה בעניינה של המערערת, עם פרקליטות המדינה, אשר לה, הכלים לבחון את מהות העבירה ואת סוג הראיות הנדרשות גם לצורך ההשעיה. משהתקיימה ההתייעצות כנדרש, שוב אין לטעון כנגד חוקיות החלטתו של הנציב.

15. כאמור, הודע לנו, כי עד ליום 1.9.00 יוגש כתב אישום נגד המערערת. או אז, תיפתח בפני
ה האפשרות לרדת לעומקו של חומר החקירה נגדה ובתוך כך, להחליט אם וככל שיש ברצונה להמשיך בהשגותיה על החלטת ההשעיה. כזאת, ניתן יהיה לעשות במסגרת ההליך העיקרי, התלוי ועומד עדיין בפני
בית הדין האזורי.

16. בשולי הדברים נציין, כי לאחר שהסתיים הדיון בערעור, ובמהלך כתיבתו של פסק הדין, התקבלה, ביום 13.7.2000, "בקשה לצרוף ראיה חדשה" מאת ב"כ המערערת, אשר הועברה לתגובת הנציב. ומשזו התקבלה ביום 20.7.2000, באה, בו ביום, "הודעה ותגובה" נוספת מאת ב"כ המערערת.

בחינת כלל הדברים מושא הבקשה מעלה, כי המדובר הוא בפרשה אחרת, שעניינה בניהולו של הקדש אשר נדונה, ככל הנראה, בערכאות בית הדין הרבני. תלונה וטרוניה הכרוכים באותה פרשה, אותן העלה ב"כ המערערת גם בפני
הנציב, דינן להתברר לגופן ובנסיבותיהן. מכל מקום, אין להן ולא כלום עם חקירת המשטרה שהתקיימה בעניינה של המערערת, כשהמדובר הוא בחשד לעבירות שיש עמן קלון, המלצת המשטרה לנציב ומהלכי הפרקליטות בהתאם, כפי שהתבררו בפני
נו וכמתואר לעיל.

לפי שנמצא, אין ה"ראיה" דומה לנדון, וממילא, אין בה כדי לשנות מפסיקתנו בערעור זה. לפיכך, החלטנו לדחות את הבקשה ולא להידרש לה.

17. סוף דבר: הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.
ניתן היום, כ' בתמוז תש"ס, 23 ביולי 2000, בירושלים, ויישלח לבאי כוח הצדדים.
___________ _____________ ___________
ס' אדלר
, נשיא י. פליטמן, שופט נ' ארד
, שופטת
_______________ __________________
א' כספי, נציג עובדים מ' אלדור, נציג מעבידים

-10-
בבית הדין הארצי לעבודה עע 1132/00
בבית הדין הארצי לעבודה עע 1132/00
aradarad א לוי-הנציב-2- עע-00-1132








עע בית הדין הארצי לעבודה 1132/00 לוי צפורה נ' נציב שירות המדינה, השר לענייני דתות, המשרד לענייני דתות, [ פד"ע: לה 376 ] (פורסם ב-ֽ 23/07/2000)