פסקי דין על אורן רוזנפלד | פסקי דין על איתי ברנשטיין | פסקי דין על גל שרותי לווין | פסקי דין על שמשון גת |

31779-09/10 סע     29/06/2014




סע 31779-09/10 אורן רוזנפלד, איתי ברנשטיין נ' גל שרותי לווין בע"מ, שמשון גת








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


ס"ע 31779-09-10
ס"ע 31745-09-10



29 יוני 2014

לפני
:

כב' השופטת
רחל
בר"ג-הירשברג
נציג
ציבור (עובדים)
מר אברהם רבינוביץ
נציג ציבור (מעבידים)
מר לואי ליפסקי

ה
תובעים
1
.
אורן רוזנפלד
ת.ז. 38272308

2. איתי ברנשטיין

ת.ז.

038786489
ע"י ב"כ: עו"ד יוסי גזיב

-

ה
נתבעים
1. גל שרותי לווין בע"מ

ח

.פ. 513144865
2. שמשון גת
ת.ז. 050006725

ע"י ב"כ: עו"ד איתי בשן




פסק דין

פתח דבר
1. הנתבעת 1, חברת גל שרותי לווין בע"מ
(להלן: הנתבעת), הנה חברת תקשורת המספקת שירותי שידור לווייני, ובכלל זה שרותי הפקה, לוגיסטיקה וניהול שידורים ללקוחות מישראל ומחוצה לה. הנתבע 2, מר שמשון גת
(להלן: הנתבע), הוא אחד מבעלי המניות בנתבעת ומי שניהל אותה במרבית התקופה הרלוונטית לתביעה.
התובעים, מר אורן רוזנפלד
(להלן: רוזנפלד) ומר איתי ברנשטיין
(להלן: ברנשטיין), הועסקו על ידי הנתבעת כטכנאי שידור לוויין במתכונת עבודה של משמרות, עד להתפטרותם במהלך חודש יוני 2010. עיקר עיסוקם של טכנאי השידור הוא שליחת תכניות שידור דרך צלחות לוויין. זאת באמצעות הפעלת מכשור אלקטרוני נייח, מבין כתלי משרדי הנתבעת או באמצעות הפעלת מכשור אלקטרוני נייד מחוצה להם, כלומר בשטח.
2. רוזנפלד הועסק בנתבעת ממועד שתחילתו שנויה במחלוקת בין הצדדים ואף רציפותו שנויה במחלוקת. ברנשטיין הועסק בנתבעת מיום 1.1.2008.
3. בכתב תביעה מתוקן עותרים התובעים כי נצהיר שהתפטרותם מהנתבעת הייתה במעמד מפוטר. בהתאם נפסוק לזכותם פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם. כן עותרים התובעים לזכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתם בשירות הנתבעת ומסיומה, ובכלל זה: גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובגין עבודה ביום המנוחה השבועי ובחג, וכן פיצויים בגין הלנתם; פדיון דמי הבראה ופיצוי בגין הפרשות פנסיוניות חסרות. רוזנפלד עותר גם לפדיון דמי נסיעות ואילו ברנשיין עותר לפדיון דמי חופשה. בנוסף עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בפיצויים לדוגמה בגין איחור במסירת תלושי השכר. חיובו של הנתבע 2 קם לשיטת התובעים, מכוח הפרת חובותיו כאורגן בחברה.
נטעים כי בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים גם לתשלום תמורת הודעה מוקדמת. אולם בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 19.12.2011 הודיעו שהם אינם עומדים עוד על רכיב תביעה זה, משהוברר כי אינו עולה בקנה אחד עם טענתם כי התפטרו.
4. בהליך קוימו שלוש ישיבות להוכחות. מטעם התובעים העידו הם עצמם. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 ומר יצחק שארף (להלן: שארף) אשר עבד כמפיק וכמנהל משרד הנתבעת משך תקופה ארוכה וגם בתקופה הרלוונטית לתביעה. לבקשת התובעים סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.
גדרי המחלוקת והלך הדיון
5. כעולה מפתח הדברים, רבות הן המחלוקות הנטושות בין הצדדים והטעונות הכרעתנו. לשם הבהרת הדברים נעמוד להלן על עיקרי המחלוקות והשאלות הטעונות הכרעה, בקליפת אגוז. משם נפנה לדיון והכרעה במחלוקות אחת לאחת, תוך שנסקור את עמדות הצדדים לגביהן.
[א] מהי תקופת העבודה המדויקת של רוזנפלד בשירות הנתבעת והאם חל במהלכה נתק ביחסי העבודה. לטענת רוזנפלד הוא החל לעבוד בשירות הנתבעת בשנת 1999 ועבד אצלה ברציפות עד להתפטרותו. לטענת הנתבעים רוזנפלד עבד בנתבעת בשתי תקופות נפרדות. הראשונה מיום 1.3.2002 ועד יום 11.6.2006, אז התפטר והחל לעבוד במשטרת ישראל. השנייה, מחודש אוקטובר 2006 ועד ליום 24.6.2010 שהוא המועד המוסכם על הצדדים כמועד התפטרותו הנוספת.
[ב] זכאות התובעים לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן אין מחלוקת על כך שהתפטרו מעבודתם. לטענת התובעים הם התפטרו מהנתבעת עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שבאה לידי ביטוי בהפחתה בשכרם. לטענת הנתבעת אין קשר בין התפטרות התובעים להפחתה בשכר ובמיוחד לא אצל רוזנפלד. זאת ועוד, התובעים התפטרו מעבודתם בנתבעת בלי למסור הודעה מוקדמת כחוק, ולפיכך הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים ויש לחייבם בתשלום חלף הודעה מוקדמת.
[ג] זכאות התובעים לתשלום בגין הפרשי שכר. מוסכם בין הצדדים כי התובעים הועסקו במשמרות הן בימי חול הן בימי שבת וחג. לטענת התובעים לא שולם להם גמול בגין עבודה בשעות נוספות כששובצו למשמרות כפולות בימי חול ובימי שבת ומועד, וכן לא שולם להם גמול בגין עבודה ביום המנוחה כששובצו למשמרות בשבת ובמועדים. אשר על כן ולשיטתם הם זכאים להפרשי שכר וכן לפיצויי הלנת שכר. לטענת הנתבעת אין לקבל את גרסת התובעים ביחס למתכונת העבודה המדויקת שעל פיה ערכו את תחשיביהם וכן את התחשיבים לגופם, במיוחד כן בעניינו של רוזנפלד. בנוסף טוענים הנתבעים כי השכר ששולם לתובעים היה הוגן, ותאם את דרישות חקיקת המגן. מוסכם כי בכל הקשור לרוזנפלד מוגבלת התביעה לתקופת ההתיישנות שנקבעה ברשימת הפלוגתאות, היינו מיום 20.9.2003 ואילך.
[ד] זכאות התובעים לתשלומים נוספים בעד פדיון דמי הבראה והפרשות בחסר לפנסיה ושיעורן. ביחס לברנשטיין נשאלת השאלה אם הוא זכאי לפדיון דמי חופשה, ואילו ביחס לרוזנפלד נשאלת השאלה האם זכאי הוא לפדיון דמי נסיעות. לטענת הנתבעת זכויות אלו שולמו במלואן וכחוק.
[ה] זכאות התובעים לפיצויים לדוגמה בשל איחור הנתבעת במסירת תלושי שכר. לטענת התובעים בכל תקופת עבודתם נהגה הנתבעת למסור להם את תלושי השכר באיחור. לטענת הנתבעים ככל שהיו איחורים במסירת תלושי השכר הם היו מעטים ונבעו מאיחורם של התובעים עצמם בדיווח על היקף עבודתם.
[ו] ככל שייקבע שהנתבעת הפרה חוקי עבודה ביחס לתובעים, האם יש לחייב את הנתבע באחריות אישית להפרות אלה.
מכאן לדיון ולהכרעה.
תקופת עבודתו של רוזנפלד בנתבעת
6. גרסתו של רוזנפלד ביחס למועד תחילת עבודתו בנתבעת לא הייתה עקבית. בכתב התביעה המקורי כמו גם המתוקן טען, כי החל לעבוד בשירות הנתבעת בחודש מאי 2000 וכי עד ליום 1.3.2002 שולם שכרו בצ'ק, במזומן או במטבע חוץ, מבלי שהונפקו לו תלושי שכר.
בתצהיר עדותו הראשית טען לראשונה, כי כבר "בסוף שנת 1999" עבד בשירות הנתבעים בסיקור הבחירות שהתקיימו אותה עת. בתמיכה לטענה זו צירף עותק מהדפסים שעל שני צדי חולצה שמסרה הנתבעת לעובדיה לצורך העבודה בבחירות (סעיף 3 ונספחים 2-1 לתצהיר). דא עקא שבאותה הנשימה טען כי בשנת 2000 היה מראשוני העובדים בנתבעת (סעיף 2 לתצהיר). בעדותו לפנינו טען כי בשנים 2002-2000 ובמקביל ללימודי הצילום שלו, עבד בנתבעת מדי יום וגם בסופי שבוע (פרוטוקול, מעמ' 14, שורה 30 עד עמ' 15, שורה 9). עם זאת הודה כי מסוף שנת 1999 ועד תחילת שנת 2000 שהה במזרח הרחוק למשך מספר חודשים (עמ' 14, שורות 27-22).
בסיכומים מטעמו טען רוזנפלד כי יש לקבוע שהוא עבד בשירות הנתבעת משנת 1999 ולמצער, מיום 2.1.2001 מועד בו הונפקה לו תעודת עיתונאי באמצעות הנתבעת.
7. הנתבעים מצדם עמדו לכל אורך הדרך על טענתם שרוזנפלד החל לעבוד בנתבעת ביום 1.3.2002, כאמור בתלושי השכר. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי היכרותו עם רוזנפלד החלה מיחסי שכנות ביישוב נטף, והלכה והתהדקה על רקע פטירת אמו של רוזנפלד, יחסיו הקשים עם אביו, והתגייסות הנתבע ואשתו טלי, לעזרת רוזנפלד. עוד טען כי רוזנפלד נהג כבן בית במשרדי הנתבעת, ולעתים שולב בפעילותה באופן שאפשר לו ללמוד את רזי המקצוע. הקשרים הלכו והתהדקו לאורך השנים עד שביום 1.3.2002, ובסמוך למועד שבו עזב רוזנפלד את לימודי הצילום, הוא נקלט כעובד מן המניין בנתבעת. לטענת הנתבעים החולצה ותג העיתונאי שהציג רוזנפלד ניתנו לו ולגורמים נוספים שבהם נעזרה הנתבעת על מנת לאפשר את כניסתם לאזורים המותרים לכניסת עיתונאים ואנשי תקשורת בלבד, באירועים מזדמנים שבהם סייעו לה. מכל מקום ובתקופה זו לא נרקמו בין הצדדים יחסי עבודה, ולכל היותר, יחסי מזמין ונותן שירות.
8. אשר לדעתנו. לאחר ששקלנו את המסכת הראייתית שנפרשה בפני
נו ואת טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי רוזנפלד, להוכיח כי החל לעבוד בנתבעת עובר ליום 1.3.2002. זאת בשים לב לכך שעדותו בעניין נותרה עדות יחידה, בלתי עקבית ועל כן בלתי משכנעת, ומשלא נתמכה בראיות אובייקטיביות שניתן ליתן להן משקל מתאים ונבאר.
בראש ובראשונה נאמר כי ידיעת דיינים היא כי ככל שבבחירות לכנסת עסקינן, הרי שהבחירות לכנסת ה – 15 שנערכו בשנת 1999, לא נערכו "בסוף השנה" כי אם ביום 17.5.1999. כלומר, אין זה סביר שהתובע החל לעבוד בנתבעת בשלהי שנת 1999, כגרסתו, ובמיוחד לא לנוכח עדותו שלו ולפיה בסוף שנת 1999 ובתחילת שנת 2000 שהה במזרח הרחוק. לא למותר לציין, כי החולצה שעליה נסמך לא הוצגה בפני
נו ומנספחי התצהיר בהקשר זה קשה לקבוע שאכן מדובר בתדפיס שעל גבי חולצה, לא כל שכן מאותה תקופה.
לא מן הנמנע כי בכך יש דווקא כדי לחזק את גרסת הנתבעים כי גם אם נטל רוזנפלד חלק באירועי הבחירות, עובדה שאינה זכורה להם בברור, הרי שהיה זה עניין חד פעמי.
9. אשר להמשך התקופה – שנת 2000 ואילך – בכדי לשכנענו בצדקת גרסתו טען רוזנפלד כי הוא זוכר שנהג לשדר עבור הנתבעת את שיעורו השבועי של הרב מרדכי אליהו ז"ל, בימי ראשון בערב. כן טען כי ביום 11.9.2001 צפה יחד עם שארף במשרדי הנתבעת, בפיגוע במגדלי התאומים. על כך יאמר, כי רוזנפלד לא השכיל להוכיח כי הוא ששידר את שיעורו השבועי של הרב מרדכי אליהו ז"ל בשנים 2001-2000. בתוך כך ברור הוא שתמונה של הרב שלא ברור מהיכן נלקחה אינה ראייה מספקת לעניין זה (נספח 3 לתצהירו של רוזנפלד). זאת ועוד. שמענו שלל גרסאות ביחס ליום בשבוע שבו התקיים השיעור השבועי של הרב מרדכי אליהו ז"ל. אלא שבסופו של דבר לא הובאה ראייה חיצונית שתסייע להכריע אם השיעור התקיים במוצאי שבת או ביום ראשון כגרסת שארף (עמ' 6, שורות 23-22), ביום ראשון כגרסת רוזנפלד (סעיף 3 לתצהירו של רוזנפלד) או ביום שני כגרסת הנתבע (עמ' 35, שורות 20-19). בדומה, לא הובררה השאלה אם רוזנפלד צפה בשידור הפיגוע במגדלי התאומים במשרדי הנתבעת. שארף העיד באופן ישיר, משכנע ולא מגמתי כי לא כך היה (עמ' 7, שורות 22-21). אולם אף אם נקבל את טענת רוזנפלד בעניין זה, היא אינה מעידה על קיומם של יחסי עבודה בתקופה המדוברת, לא כל שכן יחסים רצופים. זאת בהצטרף לעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי באותה תקופה רוזנפלד היה סטודנט לצילום בבית ספר מוסררה ובהעדר ראיה לסתור, אכן נהג לבלות במשרדי הנתבעת כחלק מיחסיו הקרובים עם הנתבע ועם משפחתו.

10. כאמור, בסיכומיו ביקש רוזנפלד כי נקבע שהחל לעבוד בנתבעת למצער, ביום 2.1.2001 שהוא היום בו הונפקה לו באמצעות הנתבעת תעודת עיתונאי. זאת בהסתמך על תעודת עיתונאי זמנית שהציג רוזנפלד שתוקפה פקע ביום 2.1.2001. אלא שהנפקת תעודת עיתונאי קבועה במועד האמור לא הוכחה, ובוודאי לא הוכח שהתעודה, ככל שהונפקה, הונפקה באמצעות הנתבעת ואף אם כן אין בה כדי להעיד על יחסי עבודה רצופים.
11. מנגד, מונחת לפנינו עמדתם העקבית של הנתבעים ביחס למועד תחילת עבודתו של רוזנפלד הנתמכת בעדותו של שארף, שהותירה רושם אמין, ושעבד בנתבעת מאז 1995. כן נתמכת היא בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לרוזנפלד ומהם עולה כי מועד תחילת עבודתו הוא יום 1.3.2002. נציין מיד, כי הדעת נותנת שלו צוין בתלושי השכר מועד תחילת עבודה שגוי היה רוזנפלד מוצא להעיר את עיני הנתבעת בעניין זה במהלך שנות עבודתו הארוכות. משלא נטען ולא הוכח כי עשה כן, יוצאים אנו מתוך הנחה כי לא מצא בדבר דופי ומשכך נחלשת גרסתו עד מאד.
12. מבלי לגרוע מהאמור עד כאן נוסיף, כי נכון הוא שעל רוב תקופת עבודתו של רוזנפלד לא חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: תיקון 24), אשר נכנס לתוקפו בראשית חודש פברואר 2009. עם זאת בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951,
כנוסחו אז, ותקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה, התשט"ו-1955 חייב מעביד לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית הכולל את תאריך התחלת עבודתו של העובד אצל המעביד. על פי הודעה שפורסמה ברשומות (י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328), החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי, ועל כן חל הוא על הנתבעת.
אמנם הנתבעת לא הציגה פנקס מעין זה, ולמשמעות הדבר נחזור בהמשך, אולם לענייננו ובהיעדר ראייה לסתור די בתלושי השכר.
כללם של דברים
, הרינו קובעים כי רוזנפלד עבד בנתבעת החל מיום 1.3.2002.
מכאן לבחינת רציפות תקופת עבודתו של רוזנפלד בנתבעת ולשאלה האם חל בה נתק במהלך שנת 2006 כטענת הנתבעת.
13. הצדדים מסכימים כי ביום 11.6.2006 או בסמוך לכך, החל רוזנפלד לשרת במשטרת ישראל כרכז ביטחון שוטף של היישוב נטף, בו מתגוררים הוא והנתבע. לטענת הנתבעים במועד זה התפטר רוזנפלד מעבודתו בנתבעת לנוכח דרישת המשטרה, וכן בשל הצורך להשתתף בהכשרה מקצועית לקראת התפקיד. לעניין זה הציגו הנתבעים מכתב ששלח אליהם רוזנפלד בדואר אלקטרוני ביום 11.6.2006 ובו הוא מודיע על התפטרותו על אתר (נספח 9 לתצהיר רוזנפלד). לגרסתם רוזנפלד שב לעבודתו בנתבעת בסוף חודש אוקטובר 2006, היינו כעבור כארבעה חודשים. או אז שבו והנפיקו לו תלושי שכר. לנוכח אסמכתאות שצירף רוזנפלד לתצהירו בדבר תשלומים שקיבל מהנתבעת בתקופת הנתק הנטענת, טען הנתבע שתשלומים אלו שולמו לנוכח המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע רוזנפלד במהלך ההכשרה המקצועית, ובשום אופן לא שולמו בגין עבודתו.
14. מנגד גורס רוזנפלד כי בתקופה האמורה כלל לא חל נתק בינו לבין הנתבעת. אדרבא, לטענתו תנאי לעבודתו במשטרה היה כי ימשיך לעבוד בנתבעת (עמ' 17, שורות 22-21) ששילמה לו את משכורתו העיקרית. על מנת לאפשר זאת היה עליו להציג למשטרת ישראל בקשה כתובה מטעם המעסיק. לצורך כך כתב ביום 11.6.2006 מכתב התפטרות ובמקביל, ציידה אותו הנתבעת בבקשה מאותו מועד להתיר את העסקתו אצלה (נספח 10 לתצהיר רוזנפלד), והדברים היו בבחינת 'פורמליסטיקה'. בהתאם המשיך לעבוד בנתבעת בכל חודשי הנתק הנטענים, וכראיה לכך הציג תדפיס מחשבון הבנק שלו המעיד על הפקדות של המחאות שנמשכו מחשבון הבנק של הנתבעת בסכום כולל של 14,320 ₪. בסיכומיו הבהיר כי הסכום משקף נאמנה גובה שגרתי של משכורות. תמיכה נוספת לטענה כי המשיך לעבוד בנתבעת וכי לא חל בין הצדדים נתק, מצא רוזנפלד בכך שבמהלך התקופה הנטענת התחוללה מלחמת לבנון השנייה. מטבע הדברים סיפקה המלחמה לנתבעת עבודה בהיקף גדול, שכן רבו העיתונאים הזרים ורבו השידורים הלווייניים, ועל כן הצריכה את כל 'הידיים העובדות' האפשריות.
15. אשר לדעתנו. בראש נזכיר כי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לתביעה, קבע כי לעניין רציפות בעבודה, יראו גם "הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים". הנה כי כן נתק בן ארבעה חודשים יכול לפגוע ברציפות העבודה. מכל מקום, על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים ומהחומר שהונח לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי לא חל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים בחודשים יוני עד אוקטובר 2006. זאת מששוכנענו בגרסתו של רוזנפלד בעניין זה שנתמכה בראיות חיצוניות ואובייקטיביות ונפרט.
16. טענת הנתבעת לנתק ביחסי העבודה בינה לבין התובע עלתה לראשונה בכתב ההגנה. בתצהיר עדותו הראשית התייחס רוזנפלד לטענה והשיב כי בחודשי עבודתו הראשונים במשטרת ישראל הוא המשיך לעבוד בנתבעת, אולם משנדרש להיתר רשמי ממשטרת ישראל להמשיך בעיסוקו לא הנפיקה לו הנתבעת תלושי שכר. כאמור, לתצהירו צירף רוזנפלד מכתב של הנתבעת מיום 11.6.2006 שמופנה למשטרת ישראל ובו היא פונה בבקשה להעסיקו בהיקף של כעשרה ימים בחודש (נספח 10). רוזנפלד הבהיר כי הדבר נדרש לשם הסדרת העסקתו בנתבעת במקביל לעבודתו במשטרה (עמ' 27, שורות 25-6). הנתבע הודה בתצהיר עדותו הראשית כי כתב את הבקשה, אך טען כי מאותו מועד נותקו יחסי העבודה בינו לבין רוזנפלד. אלא שבאותה נשימה טען כי בחודשים שלאחר מכן סיפק לרוזנפלד משימות מזדמנות בגלל המצב הכלכלי שאליו נקלע.
17. מכלל האמור עולה כי אף אם נניח לטובת הנתבעת שביוני 2006 התכוונו הצדדים לסיים את יחסי העבודה ביניהם, אף שאיננו סוברים כך, הרי שהדבר לא יצא אל הפועל ורוזנפלד המשיך לעבוד עבור הנתבעת, ולמצער, לבצע עבורה עבודות מזדמנות באופן שהמשיך את רצף יחסי העבודה בין הצדדים. מסקנתנו זו מתחזקת הן מעדויות עדי הנתבעת, הן מהראיות שהציג רוזנפלד.
ראשית, נראה שרוזנפלד אכן עבד בחודשי הקיץ של שנת 2006, אשר במהלכם אף התחוללה, כאמור, מלחמת לבנון השנייה. טענה זו מתיישבת עם העולה מחקירתו הנגדית שלפיה הוא לא נדרש להשתתף בהכשרה מקצועית לצורך עבודתו במשטרה (עמ' 26, שורות 31-29) ומקבלת חיזוק מעדותו של שארף, שהעיד מטעם הנתבעים, כי הוא חושב שרוזנפלד עבד באותה תקופה סביב השעון, כלשונו (עמ' 10, שורה 15).
זאת ועוד. רוזנפלד צירף לתצהירו תדפיסים מחשבון הבנק שלו ומהם עולה כי בימים 24.7.2006, 16.8.2006 ו-23.10.2006 הופקדו לחשבונו המחאות שנמשכו מחשבון הבנק של הנתבעת בסכום כולל של 14,320 ₪. הדעת נותנת כי סכום זה, אשר משקף כ-30 ימי עבודה לפי תעריף של 400 ₪ ליום, שולם לרוזנפלד בעד עבודה שביצע בחודשים הללו. אמנם בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי סכומים אלו שולמו לרוזנפלד מנדבת לבו ועל מנת לעזור לו בתקופה כלכלית קשה (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 27.5.2013, שורה 19 עד עמ' 37, שורה 14), אך דעתנו היא כי טענה זו אינה מתיישבת עם הצהרתו בתצהיר עדותו הראשית ועם שורת ההגיון. כך יש להניח שאילו רצה הנתבע לסייע לרוזנפלד לכלכל עצמו בתקופה קשה היה עושה זאת מחשבון הבנק הפרטי שלו ולא מחשבון הבנק של הנתבעת.
לבסוף נוסיף כי בתלושי השכר שהונפקו לרוזנפלד החל מאוקטובר 2006 לא שונה מועד תחילת העבודה שלו בנתבעת מ-1.3.2002 למועד אחר באוקטובר 2006. הנתבע לא השכיל בחקירתו הנגדית לספק לדבר הסבר מניח את הדעת (עמ' 36, שורה 3). בדומה לאמור לעיל ביחס למועד זה, לו אכן חל נתק ביחסי העבודה כטענת הנתבעת חזקה עליה שהייתה משנה את התאריך ואף מצרפת מסמכים המעידים על גמר חשבון שערכה עם רוזנפלד. רוצה לומר, אף הנתבעת עצמה לא סברה שחל נתק ביחסי העבודה ודומה שהטענה נולדה לצורך ההליך בלבד.
18. כללו של דבר, אנו קובעים כי רוזנפלד הועסק בנתבעת ברציפות בתקופה שבין יום 1.3.2002 עד יום 24.6.2010.
נסיבות התפטרות התובעים מהנתבעת
19. כאמור בפתח הדברים, אין מחלוקת על כך שהתובעים התפטרו מעבודתם בנתבעת. כן אין חולק על כך שבשלהי חודש מאי 2010 הודיעה הנתבעת לעובדיה כי לנוכח ירידה בהיקף הפעילות שלה שכרם של כל העובדים יופחת ב-25%.
לטענת התובעים חוסר שביעות רצונם מהחלטת הנתבעת על קיצוץ השכר הובילה אותם לקבלת ייעוץ משפטי מאת בא כוחם, ממנו למדו שמדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתם המאפשרת להם להתפטר בדין מפוטרים. בהמשך לכך, ביום 7.6.2010, שיגר בא כוחם לנתבעת מכתבים בהם נטען כי לנוכח הפרות של חוקי עבודה כמו גם לנוכח ההחלטה על קיצוץ השכר רשאים התובעים לראות עצמם כמפוטרים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). אולם קודם לכן מבקשים הם לברר מה הן זכויותיהם הכספיות אם יעשו כן ובלשון בא כוחם: "בטרם יחליט מרשי איך לנהוג אודה לכם אם תמסרו לנו פירוט...כמה מגיע למרשי באם יתפטר בנסיבות הנ"ל, עבור פיצויי פיטורין, בגין דמי חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות, פדיון חופשת מחלה, זכויות פנסיה, דמי הודעה מוקדמת וכיוצ"ב". לטענת התובעים המכתבים שוגרו אל הנתבעת באמצעות דואר רשום, אך הם לא נדרשו וזאת בשתי הזדמנויות שונות. אשר על כן שוגרו לנתבעת ביום 28.6.2010 באמצעות פקסימיליה. ביום 6.7.2010 ומשלא הגיבה הנתבעת למכתבים, שלח בא כוח התובעים לנתבעת התראה בטרם תביעה ביחס לברנשטיין ובה הודעה על כך שהוא רואה עצמו מפוטר מעבודתו בנתבעת, תוך דרישה לתשלום מלוא זכויותיו. מכתב דומה נשלח לנתבעת ביום 13.7.2010 ביחס לרוזנפלד.
20. גרסת הנתבעים ידעה התפתחות מסוימת. אמנם לאורך כל ההליך גרסו הנתבעים כי נותק הקשר הסיבתי בין הקיצוץ בשכר לבין התפטרותם של התובעים. אולם מלכתחילה טענו כי כך הוא לנוכח העובדה שבפועל שכר התובעים לא קוצץ (סעיף 5 לכתב ההגנה המתוקן). משהתברר בתצהירי העדות הראשית של התובעים שאלה אינם פני הדברים, כלומר, בפועל שכר חודש יוני 2010 שולם בתעריף מקוצץ, טענו כי הזמן שחלף בין ההודעה על הקיצוץ המתוכנן בשכר בשלהי מאי 2010, לבין הודעות ההתפטרות של התובעים בראשית יולי 2010 וסמוך למחצית יולי, ניתק את הקשר הסיבתי בין השניים. זאת ועוד, נטען כי התובעים נהגו בחוסר תום לב בכך שלא מסרו לנתבעת בעצמם את המכתבים מאת בא כוחם ובכך ליבו את המחלוקת. ביחס לרוזנפלד נטען כי התפטר מעבודתו לאחר שעומת עם הטענה שהוא גונב את לקוחותיה של הנתבעת והבושה שחש לאחר שנתפס בקלקלתו.
21. אשר לדעתנו. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כך:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים"
.
בהתאם להלכה הפסוקה על עובד המבקש להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לעמוד בשלושה נטלים שונים: על פי הראשון, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או "נסיבות אחרות" שבשלן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. בשני, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר
, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו. בשלישי, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (

דב"ע (ארצי) שן / 10-3
כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ
פד"ע כא 238 (1990)).
22. הלכה פסוקה היא כי הפחתה בשכר בשיעור ניכר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה (ראו למשל: עד"מ (ארצי) 15/06 חריר – ספסל על בע"מ (16.10.2006) בו נקבע כי הפחתה של 10% בשכר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה).
הנתבעים עצמם אינם חולקים על כך שהפחתת 25% מהשכר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, והם אף מודים כי הנתבעת שילמה פיצויי פיטורים לעובד אחר שביכר להתפטר בעקבות ההפחתה. הנה כי כן, עמדו התובעים בנטל הראשון.
23. אשר לנטל השני והוא הקשר הסיבתי. כאמור, הנתבעים סוברים כי במקרה דנא התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין הפחתת השכר להתפטרות, והראיה לכך היא שהם המשיכו לעבוד במהלך חודש יוני ולא התפטרו באופן מיידי עם קבלת ההודעה על ההפחתה הצפויה. ביחס לרוזנפלד מצטרפת כאמור גם הטענה כי התפטר לנוכח העובדה שנתפס בכלימתו.
אין לכחד כי התנהלות התובעים סביב התפטרותם הייתה למצער, מבלבלת. כך לא ירדנו לסוף דעתם בהקשר למכתבים ששיגר בא כוחם. אם רוזנפלד וברנשטיין לא היו מעוניינים להסכין עם ההפחתה בשכרם אזי מדוע לא הודיעו על כך לאלתר, ללא כחל וסרק, בעצמם או באמצעות בא כוחם? זאת חלף הודעה כי ישקלו את צעדיהם. בדומה, לא ברור מה הקשר בין אי הרצון להמשיך לעבוד בשכר מופחת לבין גמר החשבון שצריך לבוא בעקבותיו ולצורך ההמחשה, ימי פדיון החופשה שעשויים לעמוד להם או פדיון ימי מחלה (שנזכרו במכתב בא כוחם אך אינם מעוגנים בדין)? לו הייתה הנתבעת מודיעה כי עומדים לתובעים 0 ימי חופשה לפדיון היו התובעים מעוניינים להמשיך ולהשתכר שכר מופחת? הדעת נותנת שלא. בה במידה לא ברור מדוע נדרשו התובעים לנתוני המעסיקה כדי לדעת מה הוא השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים ומה גובהם בדין? הדברים ידועים וברורים ולכל היותר ניתן היה לבקש לעיין בתלושי שכר חסרים, ככל שאכן חסרו. לא נמנע מלהוסיף, כי על אף אי הנעימות המובנית שבדבר, טוב היו נוהגים התובעים לו יידעו את הנתבעים על משלוח המכתבים ישירות, והדברים אמורים במיוחד לרוזנפלד שקשרי העבודה שלו עם הנתבעת נמשכו שנים ארוכות. זאת מבלי לגרוע מאי הנחת העולה מהתעלמותם המופגנת של הנתבעים מהודעות הדואר.
24. אף על פי כן, מקובלת עלינו טענת התובעים ולפיה התפטרו מעבודתם בנתבעת בשל ההפחתה בשכרם. זאת משום שבכל זאת כוונת התובעים להתפטר עלתה במכתבים ששלח בא כוח התובעים ביום 7.6.2010, ואף אם נניח שהנתבעת לא קיבלה את המכתבים, הרי שאלו מהווים ראיה חיצונית לטענתם. אולם חשובה מכך היא העובדה שבכל העדויות שנשמעו בפני
נו לא מצאנו כל טעם אחר היכול להסביר את התפטרות התובעים, ומשהלכה ולמעשה לא נסתרה טענתם בהקשר זה. נוסיף ביחס לכל אחד מהתובעים את הדברים הבאים ונתייחס גם לנטל השלישי והוא ההתראה המוקדמת להתפטרות.
25. אשר לרוזנפלד. עדותו לפיה לא רצה לריב עם הנתבעים לאחר שנות עבודה ממושכות (עמ' 26, שורות 7-6) נאמנה עלינו, והיא מתיישבת עם הסברה שעובד לא ימהר לעזוב את מקום עבודתו לאחר שנות עבודה רבות. בפרט משהעיד כי הייתה זו פרנסתו העיקרית שנועדה לכלכל את משפחתו ובה ילדיו הקטינים. לצד זאת הוברר כי רוזנפלד הבהיר לנתבעת, חזור והבהר לאורך כל חודש יוני 2010, כי אינו מעוניין לעבוד בתנאי השכר החדשים. וכך הוא כתב לנתבעת בהודעת דואר אלקטרוני מיום 17.6.2010:
"if you find someone else to work these days i will be very happy. i don't feel wright (
(כך במקור – ר.ב.ה
being here i feel used and very upset however if you have no one else i will do it until the end of the month because of the sidur avoda but please try and put someone else that wants to work under these new terms of payment".


(נספח 19 לתצהיר של רוזנפלד). דוגמאות רבות נוספות לחוסר הרצון של רוזנפלד להמשיך ולעבוד בתנאים החדשים מצויות בנספח ה' לתצהירו של מר גת ובו שלל התכתבויות דואר אלקטרוני, בעיקר בין רוזנפלד לטלי, ביחס לסידור העבודה של חודש יוני. נוסיף, כי מנספח 19 לתצהיר עולה שהנתבעת קיבלה הודעה זו והשיבה לה ביום 24.6.2010. צא ולמד: רוזנפלד הבהיר לנתבעת בעצמו ו'ברחל בתך הקטנה' שאינו שבע רצון מתנאי השכר החדשים וכי הוא ממשיך בעבודה בשל מחויבותו לסידור העבודה ולמתן התראה מוקדמת להתפטרות. הנה כי כן, טענת הנתבעת להיעדר קשר סיבתי בין ההתפטרות להרעה בתנאי השכר אינה אלא היתממות. זאת ועוד. דעתנו היא כי בשלל ההתכתבויות האלקטרוניות האמורות בין הצדדים יש גם כדי למלא מהותית אחר התנאי בדבר מתן התראה להתפטרות. לא למותר לציין בהקשר זה את מכתבו של בא כוח הנתבעים מיום 18.8.2010 ולפיה נודע לנתבעת למצער, בתחילת חודש יוני, כי רוזנפלד גמר בדעתו שלא להמשיך לעבוד בנתבעת תחת תנאי ההשתכרות החדשים (הרישא לסעיף 5).
26. אשר לטענה כי התפטרותו של רוזנפלד נעוצה בכך שנתפס בגניבת לקוחותיה נאמר כי אין בידנו לקבלה. הצדדים השקיעו מאמצים ניכרים בהוכחת מהות היחסים בין רוזנפלד לבין לקוחות הנתבעת, אלא שדעתנו היא כי במידה רבה עניין זה חורג מיריעת המחלוקת כפי שהיא עולה מכתבי הטענות ועל כן לא היה דרוש. מכל מקום לא שוכנענו שיש בדברים ממש. ראש וראשית, מקובלת עלינו טענתו החוזרת של רוזנפלד כי לא יכול היה להתחרות בנתבעת מאחר ואין ברשותו ציוד לשידור לווייני (ראו למשל: עמ' 18, שורה11; עמ' 24, שורה 10). על כן ולכל היותר, נתן מדי פעם שירותים נלווים לשידור הלווייני לכתבים זרים ובהם שרותי תרגום ועזרה בהפקה, ובעיקר בסיעור מוחות ביחס לרעיונות לכתבות (עמ' 18, שורה 13). הדברים התאפשרו לנוכח שליטתו בשפה האנגלית (עמ' 23, שורות 11-10). דעתנו היא כי הדבר לא רק שלא פגע בנתבעת אלא קידם את ענייניה ונעשה על דעתה, שכן יחד השכילו התובע והנתבעת לספק 'מוצר שלם'. ניסיונו של הנתבע בחקירתו הנגדית ליתן לדברים נופך של סכנה ביטחונית במתן מידע לכתבי חוץ, הותיר רושם של גרסה מאוחרת ומגמתית שנולדה לצורך ההליך (עמ' 40, שורות 8-4). בה במידה חיזק הוא את גרסת התובע משהעיד כי "אני איש טכני, יש לי נסיון רב שנים, ואני לא מתעסק בתכנים" (עמ' 40 , שורות 8-7). כלומר, גם אם נתן רוזנפלד 'שרותי תוכן' לכתב זר כזה או אחר לא היה בכך כדי להתחרות בנתבעת או להזיק לעסקיה.
נוסיף כי הצדדים עסקו רבות בסכסוך שאליו נקלע הנתבע עם שלושה כתבים זרים במהלך מבצע עופרת יצוקה ובחלקו הנטען של רוזנפלד בעניין. איננו רואים צורך להכריע בגרסאות הצדדים שכן, כידוע, מבצע עופרת יצוקה התרחש בסוף שנת 2008 ותחילת שנת 2009. משמע, לו היו הנתבעים סוברים באמת ובתמים כי רוזנפלד חותר תחת עסקם היו מפטרים אותו כבר אז ולא ממתינים להתפטרותו בשנת 2010.
לבסוף, אין חולק כי במסגרת גמר חשבון שילמה הנתבעת לרוזנפלד 16,072 ₪ שכונו פיצויי פיטורים. צא ולמד, לשיטת הנתבעת עצמה היה רוזנפלד זכאי לפיצויי פיטורים שאם לא כן ודאי היה הכסף זוכה לכינוי אחר.
27. אשר לברנשטיין. לטענת הנתבעים בשיחה שקוימה עמו בעניין ההפחתה בשכר הוא לא הודיע על כוונתו להתפטר ומכאן יש להסיק שאין קשר סיבתי בין ההתפטרות להפחתת השכר. אמנם נכון הוא שברנשטיין אישר בחקירתו הנגדית כי במועד השיחה אכן טרם גמלה בלבו ההחלטה להתפטר ובלשונו "השיחה נשארה באוויר, צריך לחשוב, לא הייתה שום הכרזה שאני מפסיק או לא" (עמ' 33, שורות 7-2). עדותו בעניין זה מדברת בעד עצמה. עם זאת דעתנו היא כי אין לנתק בין חלקה זה של עדותו להמשכה בה הוא מבהיר כי ההחלטה להתפטר התקבלה בחלוף מספר ימים ולאחר שנועץ עם בא כוחו, וכי הנתבעת עצמה חדלה מלשבץ אותו לעבודה (עמ' 33, שורה 29). משמע היה לנתבעת ברור כי ברנשטיין אינו מעוניין להמשיך ולעבוד בתנאי השכר החדשים. כאן המקום לציין כי לשיטת הנתבע עצמו "איתי הולך אחרי אורן" (עמ' 43, שורה 2).
כללו של דבר, דעתנו היא כי עלה בידי ברנשטיין להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההרעה בתנאי השכר לבין התפטרותו מעבודתו בנתבעת.
28. אשר לעניין ההתראה. חומר הראיות אינו מלמד על כך שברנשטיין הודיע לנתבעת באופן מסודר על הפסקת עבודתו וחבל שכך. אף אם היינו מניחים לטובתו שהנתבעת קיבלה במועד את מכתבו של בא כוחו מיום 7.6.2006, הרי שאין בו כדי לספק את דרישת החוק שכן הוא נשלח לאחר שברנשטיין סיים את המשמרת האחרונה שלו בנתבעת, שבוצעה ביום 6.6.2010. נציין כי ייתכן שמועד סיום עבודתו של ברנשטיין נגזר גם משירות מילואים שביצע במהלך חודש יוני, אולם ברנשטיין עצמו לא ידע לומר מתי יצא למילואים (עמ' 33, 20-19).
על אף האמור דעתנו היא כי אין בכך כדי לאיין את זכותו של ברנשטיין לפיצויי פיטורים וזאת משלושה טעמים. האחד, דעתנו היא כי על אף שהתנהלות התובעים ביחס לסיום עבודתם הייתה מבולבלת, שלא לומר תמוהה, הנתבעים מצדם מציגים עמדה מיתממת שאין בידנו לקבלה, כאילו לא הבינו מה כוונת התובעים ולא ידעו שהפחתת השכר היא שביסוד התנהלותם. כך, בזמן אמת בחרה הנתבעת לטמון ראשה בחול ולא להתמודד עם המכתבים שנשלחו אליה. אלא שיחסי עבודה יש לקיים בתום לב שאם לא כן לא יוכל אותו צד ליהנות מההגנות שבדין. הטעם השני, לא נשמעה מפי הנתבעים הטענה כי לו נשלח מכתב ההתראה הפורמאלי היה בכך כדי לשנות מעמדתם ולהשיב את שכרו של ברנשטיין לקדמותו. ההפך הוא הנכון. הטענה היחידה שנשמעה מפיהם היא כי דרכם נפרדה, תוך תשלום פיצויי פיטורים, מכל עובד שהודיע כי לא יעבוד בתנאי השכר החדשים. הטעם השלישי הוא שהוכח כי בחודש יוני החלו הנתבעים בפועל לקצץ בתעריף המשמרות. בנסיבות אלה דעתנו היא כי חל החריג בדבר הצורך במתן התראה ולא היה מקום לדרוש מברנשטיין להמשיך לעבוד בתעריף שכר מקוצץ רק כדי לספק דרישה, בנסיבות העניין פורמאלית, של מתן הודעה מוקדמת.
מסקנת הדברים היא אפוא כי התובעים זכאיים לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתם בנתבעת. מכאן נפנה לשיעור פיצויי הפיטורים.
29. אשר לרוזנפלד הצדדים מסכימים כי בגין עבודתו בנתבעת שולמו לו 400 ₪ נטו למשמרת. לטענת רוזנפלד בסיכומיו יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי מכפלת שכר ברוטו למשמרת בממוצע המשמרות שביצע בשנת עבודתו האחרונה ובמספר שנות העבודה שלו. הטענה מקובלת על דעתנו. מוסיף רוזנפלד וטוען כי מספר המשמרות שמופיע בתלוש השכר אינו משקף את כלל המשמרות שביצע ויש להוסיף להן 24 משמרות בגין משמרת שנייה שביצע פעמיים בחודש. חישוב זה שונה מהחישוב שערך בכתב התביעה המתוקן, בתצהיר עדותו הראשית וכן מעמדת הנתבעת ולפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים של רוזנפלד על יסוד שכרו הקובע לפיצויי פיטורים כפי שהוא מופיע בנספח 28 לתצהירו (ההודעה לרשות המס בדבר פרישתו מהעבודה), ובמכפלת שנות עבודתו בנתבעת.
30. דעתנו היא כי עניין המשמרות החסרות הוא בבחינת הרחבת חזית אסורה משעלה לראשונה בסיכומים, ומכל מקום לא עלה בידי רוזנפלד להוכיח שיש להוסיף לו 24 משמרות על אלו המצוינות בתלושי השכר, ולפיכך אנו דוחים את האמור בסיכומיו בהקשר זה. מכאן לחישוב.
כעולה מתלושי השכר בתקופה שבין חודש יולי 2009 לחודש יוני 2010 ביצע רוזנפלד 104.5 משמרות בנתבעת, ובממוצע 8.7 משמרות בחודש. תלושי השכר לשנת עבודתו האחרונה מלמדים כי תעריף הברוטו למשמרת של רוזנפלד היה 524.5 ₪. אשר על כן, בשים לב לכך שרוזנפלד עבד בנתבעת 8 שנים וארבעה חודשים, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 38,011 ₪. במסגרת תלוש השכר לחודש יוני 2010 שילמה הנתבעת לרוזנפלד 16,072 ₪. לפיכך על הנתבעת לשלם לרוזנפלד 21,939 ₪ נוספים בגין פיצויי פיטורים.
31.
אשר לברנשטיין. בדומה לרוזנפלד, פיצויי הפיטורים שמגיעים לברנשטיין הם תוצאה של מכפלת שכר למשמרת (350) בממוצע ימי העבודה שלו בשנת עבודתו האחרונה (12) ובמספר שנות עבודתו (2.5). סך הכל ברנשטיין זכאי ל-10,500 ₪ כפיצויי פיטורים.
תמורת הודעה מוקדמת
32. לטענת הנתבעת התובעים התפטרו בלי שמסרו הודעה מוקדמת כחוק ולכן יש לחייבם בתשלום חלף הודעה מוקדמת. בעניין ברנשטיין קבענו כי חל החריג למתן הודעה מוקדמת ולפיכך טענת הקיזוז בעניינו נדחית. דעתנו היא כי דין טענה זו להידחות גם בעניינו של רוזנפלד. מן האמור לעיל עולה כי רוזנפלד המשיך לעבוד בנתבעת במהלך כל חודש יוני על פי סידור העבודה המתוכנן (עמ' 25 שורות 28-27; עמ' 26 שורות 2-1; נספח 21 לתצהירו של רוזנפלד). התרשמותנו מחומר הראיות היא שהיה זה במתכונת דומה אם לא זהה ליתר חודשי עבודתו. לא מצאנו בחומר הראיות כל עדות לכך שנקבעו לרוזנפלד משמרות אליהן לא הופיע או כי הנתבעת עמדה בזמן אמת על חובתו הנטענת להשלים את תקופת ההודעה המוקדמת. נזכיר כי ממילא טענת הנתבעת היא כי באותה תקופה צומצמה פעילותה וכי תכליתה של ההודעה המוקדמת היא לאפשר למעביד שהות מספקת למצוא עובד חלופי. לא שוכנענו כי תכלית זו לא התקיימה בענייננו.
כללו של דבר, טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת נדחית הן ביחס לרוזנפלד והן ביחס לברנשטיין.

הפרשי שכר
33. לטענת התובעים מתכונת העבודה הרגילה בנתבעת כללה עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי שהנתבעת לא שילמה גמול עבורם. לטענתם בימים ראשון עד חמישי התקיימו בנתבעת שתי משמרות בנות 8.5 שעות: משמרת בוקר מהשעה 7:00 עד השעה 15:30, ומשמרת ערב משעה 15:30 עד 24:00. בימי שישי ושבת וכן במועדים (חגים) עבדו בנתבעת במשמרת אחת ארוכה מהשעה 7:00 עד השעה 24:00. לטענתם בשל עבודה במתכונת זו הם זכאים לתוספת תשלום בעד שעות נוספות בימים שישי ושבת, ובנוסף גמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי או במועדי ישראל. נציין כי סידורי העבודה של התובעים היו שונים זה מזה ולכן נפרט להלן את טענותיהם בנפרד.
34. לטענת רוזנפלד, משלא הציגה הנתבעת פנקסי שכר ונתונים אחרים ביחס לשעות עבודתו יש להסתמך על מיטב זכרונו. רוזנפלד העיד כי ממועד תחילת עבודתו ועד חודש אוגוסט 2004, הוא עבד בימים ראשון עד חמישי בכל פעם משמרת אחת, ובכל שבוע שני הוא עבד גם בשישי ובשבת. בשל מתכונת עבודה זו הוא טוען כי יש לשלם לו שעות נוספות בגין השעה התשיעית בכל אחד מימי החול וביום שישי החל מהשעה ה-44. ממשיך רוזנפלד וטוען כי החל מחודש אוגוסט 2004, אז נולדה בתו, חדל מלעבוד בשבתות. לטענתו ממועד זה ואילך מגיע לו גמול שעות נוספות בעד עבודה במשמרות כפולות בימי שישי ובתקופות שבהן היה עומס עבודה חריג כמו מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה. לטענת רוזנפלד בכל תקופת עבודתו שולמו לו 400 ₪ נטו למשמרת, אלא שאת זכויותיו הנוספות יש לגזור משכר הברוטו שלו למשמרת שהוא לשיטתו 509 ₪. בהתאם לחישובים שצירף, הכפופים לתקופת ההתיישנות, נטען כי הוא זכאי ל-189,096 ₪ בגין הפרשי שכר החל מיום 20.9.2003.
35. לטענת ברנשטיין, בתום כל חודש עבודה הוא מסר לנתבעת, בדרך כלל בהודעת דואר אלקטרוני, דיווח על המשמרות שביצע באותו החודש (ריכוז הדיווחים והודעות הדואר צורפו כנספחים 6-5 לתצהירו של ברנשטיין). לטענתו משלא הציגה הנתבעת גרסה ביחס להיקף המשרה שלו, יש לקבל את הדיווחים שלו. לטענת ברנשטיין, הנתבעת שילמה לו 350 ₪ למשמרת באמצע שבוע ו-500 ₪ למשמרת בסוף השבוע, אף שמריכוז המשכורות שהציגה הנתבעת במסגרת גילוי המסמכים (נספח 4 לתצהיר) נראה כי לשיטתה שכרו היה 50 ₪ לשעה. עם זאת בסיכומים מטעמו הוא ביסס את חישוב הפרשי השכר בגין השעות הנוספות והעבודה בשבת על שכר שעתי של 41.18 ₪ שהוא הסכום שמתקבל מחלוקת 350 ב-8.5 שעות עבודה במשמרת של אמצע שבוע. לפי חישוביו של ברנשטיין הוא זכאי להפרשי שכר בסך 80,645 ₪ בגין עבודה במשמרות סוף שבוע.
36. הנתבעת מצדה טוענת למתכונת עבודה שונה מזו שעליה הצביעו התובעים, אף כי לא הייתה עקבית בעמדתה. בכתב ההגנה המתוקן ובסיכומים מטעמה טענה כי באמצע השבוע המשמרות היו בנות 8 שעות, ואילו בסוף השבוע המשמרות היו בנות 15 שעות, אולם בעדותו לפנינו טען הנתבע כי שעות העבודה בשבת היו משעה 14:00 עד 22:00 בלבד. אשר לשכר טענת הנתבעת היא כי שכרם של התובעים עומד בדרישות של חקיקת המגן, ואף מעבר לו, והוא משקף את אומד דעת הצדדים. לטענת הנתבעת התובעים ביצעו עבודה לא-מקצועית שלא דרשה השכלה מיוחדת ולכן תנאי השכר שהציעה נחשבו למפליגים ותנאי העבודה בנתבעת לנוחים. לטענתה הראייה לכך היא שהנתבעת יכלה להפחית 25% מהשכר שסוכם עם התובעים ועדיין לעמוד בתנאי החוק.
37. אשר לרוזנפלד הנתבעת טוענת כי באמצע השבוע הוא לא ביצע משמרות כפולות, ואף הוא מודה שאם היו מקרים כאלו הם היו חריגים. כן היא טוענת כי החל מחודש אוגוסט 2004 הוא כלל לא עבד בשבתות. ביחס לטענת רוזנפלד שבתקופה שמחודש ספטמבר 2003 ועד חודש אוגוסט 2004 הוא עבד בשבתות טוענת הנתבעת כי השכר ששולם לו, 400 ₪ למשמרת, כולל בתוכו גמול בעד שעות נוספות ותשלום בעד עבודה ביום המנוחה השבועי, וזאת מהטעם ששכר המינימום באותה עת עמד על 17.93 ₪ לשעה.
38. אשר לברנשטיין טענת הנתבעת היא שבסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן מודה ברנשטיין כי שכרו ליום עבודה בן 8 שעות היה 167 ₪, היינו כ-21 ₪ לשעה בעת ששכר המינימום הנוהג היה 20.7 ₪. לפיכך השכר שסוכם עמו – 350 ₪ למשמרת באמצע שבוע ו-500 ₪ למשמרת בסוף שבוע – עמד בגדרי חקיקת המגן, והוא כולל בתוכו את כל התוספות שאותן הוא תובע. לטענת הנתבעת סכום התביעה ברכיב זה זהה כמעט לשכר ששולם לברנשטיין בפועל מה שמעיד על הפרזה. כמו כן לטענת הנתבעת טענתו של ברנשטיין לביצוע משמרות כפולות באמצע שבוע לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ולכן דינה דחייה.
עוד טוענת הנתבעת כי בית הדין אינו רשאי להתערב בסכומים ששילמה לתובעים והתערבות בו משמעה פגיעה בחופש החוזים ובאינטרס ההסתמכות שלה. מכל מקום יש לטענתה לגזור את זכויות המגן של התובעים משכר המינימום שנהג באותה תקופה ולא מהשכר השעתי לו טוענים התובעים.
39. מכאן לדעתנו. כאמור לעיל על רוב תקופת עבודתם של התובעים לא חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951
כנוסחו עובר לתיקון 24 חייב מעביד לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית והחובה חלה גם על הנתבעת.
בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) כנוסחו עובר לתיקון 24, נקבע כי:
"מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו; שר העבודה יקבע בהודעה שתפורסם ברשומות את סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה ואת הפרטים שיירשמו לפיו".
בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר (י"פ התשל"ז 748 והתשס"ג 3604) נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצוינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.
על המצב המשפטי עובר לתיקון 24 נוסיף את ההלכה הפסוקה ולפיה הפרת חובת המעסיק להעלות על הכתב את תנאי העבודה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 מעבירה אל המעסיק את נטל הראייה להוכיח את היקף משרתו של העובד (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי נקיון אחזקה ופיקוח בע"מ (28.3.2012)). ראויה לציון בהקשר זה הלכת ימית ביטחון (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים (12.11.2008)) הקובעת אף היא את העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, כפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד (ע"ע (ארצי) 280/08 זגורי – חברת השמירה בע"מ (3.5.2010)).
40. הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה או פנקס שכר שאותם הייתה חייבת לנהל על פי דין, כמו גם הודעה לעובד על תנאי עבודתו. מסקנתנו היא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה בנוגע למתכונת עבודתו של כל אחד מהתובעים. עם זאת אין משמעות הדבר בהכרח קבלת גרסת התובעים בנוגע להיקף עבודתם, אלא שעניין זה צריך להיקבע על פי הראיות שהונחו לפנינו, ולכך נפנה עתה.
41. אשר למתכונת המשמרות שנהגה בנתבעת שוכנענו בגרסתם של התובעים. זאת לנוכח עקביות גרסתם שהתבררה כאמינה, בניגוד לגרסת הנתבעת שידעה שינויים. כך וכאמור, הנתבע העיד לפנינו כי בשבת העבודה החלה בשעה 14:00 והסתיימה ב-22:00 (עמ' 38, שורות 16-11), עדות העומדת בסתירה להודאת הנתבעת בכתבי הטענות מטעמה למשמרת בת 15 שעות רצופות בשבת. נותרנו עם הרושם שהנתבעת שיפצה את גרסתה לצורך ההליך ולכן לא ניתן ליתן בה אמון. לפיכך אנו קובעים כי בימים ראשון עד חמישי מתכונת העבודה בנתבעת הייתה בת שתי משמרות בנות 8.5 שעות וכי בימים שישי ושבת הייתה משמרת אחת ארוכה בת 17 שעות רצופות. אשר למתכונת העבודה של כל אחד מהתובעים נוסיף את הדברים הבאים.
42. רוזנפלד טען כי מתחילת עבודתו בנתבעת ועד שנת 2004 הוא עבד בימים שישי-שבת בכל שבוע שני וכן משמרת אחת מדי יום באמצע השבוע. אשר לתקופה שהחל מאוגוסט 2004 ועד סוף תקופת עבודתו טען כי הוא עבד בימי שישי לסירוגין. על בסיס טענתו הגיש רוזנפלד תחשיב מפורט לשעות הנוספות ולגמול עבודה בשבת וביקש שעל פיו נחייב את הנתבעת. הנתבעת מצדה לא הכחישה את טענתו של רוזנפלד ולפיה בראשית תקופת עבודתו אצלה עבד בכל סוף שבוע שני. תשובתה של הנתבעת הייתה כי עבור עבודתו במשמרות סוף שבוע בתקופה שמספטמבר 2003 ועד אוגוסט 2004 שולם לו שכר כפי שהוסכם בין הצדדים, וכי החל מחודש אוגוסט 2004 רוזנפלד לא עבד יותר בסופי שבוע ובחגים. תשובת הנתבעת מלמדת אפוא כי היא אינה חולקת על מתכונת העבודה בסופי שבוע שהציג רוזנפלד לתקופה שמספטמבר 2003 ועד אוגוסט 2004. לפיכך מקבלים אנו את טענתו לעבודה בכל סוף שבוע שני ובגינה נפסוק לו הפרשי שכר בגין עבודה ביום המנוחה השבועי ובשעות נוספות, כמפורט בהמשך.
לעומת זאת, איננו מקבלים את יתר טענותיו של רוזנפלד בנוגע למתכונת עבודה קבועה, ובכלל זה כי עבד באופן קבוע בכל יום באמצע השבוע וכי בתקופה שלאחר אוגוסט 2004 המשיך לעבוד בימי שישי לסירוגין. כן דוחים אנו את הטענה כי בתקופות של עומס חריג הוא עבד באופן קבוע במשמרות כפולות. כל זאת מהטעם שרוזנפלד לא השכיל להמציא 'דבר מה ראייתי' שיתמוך במתכונת העבודה הנטענת ופעם נוספת נותרה עדותו עדות יחידה ובלתי משכנעת. בפרט שטענתו עומדת בסתירה לעדותו לפנינו ולפיה מאז שנישא בשנת 2004 הוא צמצם את היקף המשרה שלו מספר פעמים עד שבסוף תקופת עבודתו הוא עבד 10 ימים בחודש בלבד (עמ' 15, שורות 19-13), טענה המתיישבת היטב עם מכתב הנתבעת למשטרת ישראל מ-11.6.2006 ועם התחשיב שערכנו בהקשר לפיצויי הפיטורים. לכן אין בידינו לקבל את גרסתו ועלינו לדחות את יתר חלקיה של התביעה להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות.
עיון בלוח השנה מעלה כי בין 20.9.2003 ל-31.7.2004 חלו 46 שבתות, ולכן אנו קובעים שרוזנפלד עבד ב-23 מהן וביום שישי הסמוך להן, אולם איננו מקבלים כי בהכרח עבד בכל ימי השבוע הנוספים. בעד משמרות אלו זכאי רוזנפלד לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית. על הבסיס לחישוב הגמול נעמוד בהמשך הדברים, אולם קודם לכן נדון ונכריע במתכונת העבודה של ברנשטיין.
43. ברנשטיין, בשונה מרוזנפלד, לא טען למתכונת עבודה קבועה, אלא הציג לפנינו דיווחי נוכחות שנהג לשלוח לנתבעת מדי חודש, בדרך כלל בדואר אלקטרוני (נספחים 6-5 לתצהירו של ברנשטיין). לטענתו היו מקרים שבהם עבד משמרות כפולות, היינו מהבוקר עד הלילה, גם באמצע שבוע מבלי ששולמו לו שעות נוספות בגינן. הנתבעת מצדה טענה כי אין לקבל את דיווחיו של ברנשטיין מן הטעם שהוא ערך אותם, וכן כי טענתו של ברנשטיין בנוגע למשמרות הכפולות לא עמדה בחקירה הנגדית.
דעתנו היא כי הדיווחים של ברנשטיין שצורפו כנספח 6 לתצהירו מהווים דיווחים מזמן אמת שחלקם אף נתמכים בנתונים שבתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת (לדוגמה: חודשים אוקטובר-דצמבר 2009 וינואר-פברואר 2010). לנוכח זאת דעתנו היא כי דיווחיו של ברנשטיין מספקים את דרישת ה'דבר מה ראייתי' שמטה את כפות המאזניים לטובת גרסתו. ועל כן נסתמך על האמור בהם כמשקף את מצב הדברים בפועל.
44. קביעותינו דלעיל מובילות אותנו לדון בשאלת השכר שעל בסיסו יש לחשב את הסכומים שמגיעים לרוזנפלד ולברנשטיין בעד השעות הנוספות והעבודה ביום המנוחה השבועי.
45. ביחס לרוזנפלד אין מחלוקת על כך שהשכר ששולם לו הוא 400 ₪ נטו למשמרת, הן ביום חול והן בשבת. לטענת רוזנפלד בחישובים שצורפו לסיכומים מטעמו ערך שעת עבודה שלו היא 63.6 ₪ שהיא התוצאה שמתקבלת מחלוקת שכר הברוטו שלו למשמרת (509 ₪) ב-8 שעות עבודה. מנגד טענת הנתבעת היא כי בתקופה שבין ספטמבר 2003 לאוגוסט 2004 שכר המינימום עמד על 17.93 ₪ וממנו יש לגזור את גמול השעות הנוספות והעבודה ביום המנוחה השבועי, מה שמעלה כי שולם לרוזנפלד שכר הוגן.
46. ברנשטיין טען כי ערך שעת עבודה רגילה שלו בנתבעת היה 50 ₪ ברוטו, וזאת בהתאם לאמור בנספח 4 לתצהירו, אולם את כל חישוביו בסיכומים הוא ערך על יסוד ההנחה שערך שעה הוא 41.18 ₪. סכום זה הוא תוצאת החלוקה של 350 ₪ ב-8.5 שעות. לעומת זאת טענת הנתבעת היא כי שכרו השעתי של ברנשטיין היה 20.7 ₪ כשכר המינימום שנהג באותה עת, כך שהשכר ששולם לו הן במשמרת של אמצע שבוע והן במשמרת של סוף שבוע כולל את כל הזכויות המגיעות לו מכוח חקיקת המגן.
47. במחלוקת שנפלה בין התובעים לבין הנתבעת בעניין זה מקבלים אנו את עמדתם של התובעים. היינו, דוחים אנו את הטענה שיש לחשב את גמול השעות הנוספות וגמול העבודה ביום המנוחה השבועי על בסיס שכר המינימום שנהג בתקופות הרלוונטיות, זאת כיוון שהנתבעת לא הוכיחה מהו בסיס השכר של כל אחד מהתובעים וכי שילמה לו שעות נוספות. ממילא, וככל שלשיטתה שולם למי מהתובעים גמול שעות נוספות, הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בתלושי השכר. מטעם זה הטענה מנוגדת לאמור בסעיף 5 לחוק הגנת השכר,
הקובע כך:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על ידי שר העבודה".
בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 אינו חל על התובעים, או כי חל עליהם הסכם קיבוצי המאפשר לנתבעת לשלם את שכרם באופן כולל. מטעם זה איננו מקבלים את טענת הנתבעת בדבר תשלום כולל המגלם שכר בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, מה שמוביל למסקנה כי השכר ששולם לכל אחד מהתובעים בעד כל משמרת הנו בבחינת שכר כולל שיש לראותו כשכר רגיל (ע"ע (ארצי) 211/10 נדצקי – שמירה ובטחון הצפון בע"מ (11.5.2012)).
על כך נוסיף שקשה לקבל טענה זו שמשמעותה היא, למעשה, שבמשמרות של אמצע השבוע שילמה הנתבעת לתובעים שכר גבוה באופן ניכר מהשכר שלו היו זכאים לשיטתה, ולעומת זאת במשמרות של סוף השבוע לא שילמה להם גמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי.
48. משהוכח ששולם לתובעים שכר כולל בעד כל משמרת שביצע דעתנו היא כי יש לראות בו שכר רגיל שאינו כולל את גמול העבודה בשעות נוספות או ביום המנוחה השבועי. אשר על כן נקבע כי ערך שעה של כל אחד מהתובעים הוא התוצאה של חלוקת שכר הברוטו למשמרת ב-8.5 שעות עבודה.
רוזנפלד
השתכר 524.5 ₪ ברוטו למשמרת, כך ששכרו השעתי הרגיל הוא 61.7 ₪.
ברנשטיין
השתכר 350 ₪ ברוטו למשמרת, כך ששכרו השעתי הרגיל הוא 41.18 ₪.
סכומים אלו הם הבסיס לחישוב זכויותיהם של התובעים.
49. תחשיביו של רוזנפלד נעשו על בסיס ההנחה שהוא עבד במתכונת עבודה של חמישה ימים באמצע השבוע. אלא שכאמור, מתכונת עבודה זו לא הוכחה, ולכן אין בידינו לקבל את תחשיביו. דעתנו היא כי את גמול השעות הנוספות והעבודה ביום המנוחה השבועי יש לחשב כך: ביום שישי – משמרת ראשונה (עד 15:30) בשכר רגיל. לאחר מכן, חצי שעה בשכר רגיל עד להשלמת השעה התשיעית. השעות 18:00-16:00 הן שעתיים נוספות ראשונות ולכן השכר בעדן הוא של 125%. בין השעות 24:00-18:00 זכאי רוזנפלד הן לשעות נוספות של 150% הן לגמול עבודה בשבת ולכן ערך השעה הוא 200%. היות שעבור עבודה במשמרת זו שולם לרוזנפלד 400 ₪ נותרו לתשלום 925.5 ₪; ביום שבת – משמרת ראשונה מזכה בתשלום של 150%. שעתיים נוספות בתשלום של 175%. יתר השעות, עד סוף המשמרת בתשלום של 200%. היות שבעד עבודה בשבת שילמה הנתבעת לרוזנפלד 400 ₪ עליה להוסיף לו 1,280 ₪.
סך הכל רוזנפלד זכאי להשלמת שכר בסך 50,727 ₪.
50. תחשיביו של ברנשטיין בסיכומים מטעמו מקובלים עלינו וסכומם ברכיב זה הנו 80,645 ₪. עם זאת בכתב התביעה המתוקן כימת ברנשטיין את סכום התביעה ברכיב הפרשי השכר ל-71,660 ₪ בלבד ועל כן לא ניתן לפסוק לו יותר מסכום זה. אשר על כן הנתבעת תישא בתשלום הפרשי שכר לברנשטיין בסך 71,660 ₪.
כללו של דבר
תביעתו של רוזנפלד ברכיב הפרשי שכר מתקבלת באופן חלקי כך שעל הנתבעת לשלם לו סך של 50,727 ₪.
תביעתו של ברנשטיין מתקבלת באופן שעל הנתבעת לשלם לו סך של 71,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית.
דמי הבראה
51. לטענת התובעים דמי ההבראה ששילמה להם הנתבעת שולמו מדי חודש בחודשו, אולם שיעורם לא עודכן במהלך השנים בהתאם לסכומים שנקבעו בצווי ההרחבה הכלליים במשק וסכומם אינו תואם את הוותק שלהם בעבודה.
מנגד, טענת הנתבעת היא שיש לחשב את דמי ההבראה שמגיעים לתובעים ביחס להיקף משרתם ולפיכך לא רק שהיא אינה חייבת להוסיף להם דבר אלא שהיא שילמה להם דמי הבראה ביתר. ביחס לרוזנפלד מבקשת הנתבעת לקזז את הסכום ששולם לו ביתר.
52. אשר לדעתנו. צודקת הנתבעת בטענתה שאת דמי ההבראה יש לשלם לעובד באופן יחסי להיקף משרתו. הנתבעת לא הציגה פנקס שכר ממנו ניתן ללמוד על היקף משרתו של כל אחד מהתובעים, ולכן קביעתנו לעניין היקף המשרה נשענת על העולה מחומר הראיות שהונח לפנינו וכמבואר לעיל.
רוזנפלד
– כאמור רוזנפלד טען למתכונת עבודה קבועה בת חמישה ימים בשבוע וכן בימי שישי לסירוגין, אלא שלעיל דחינו את הטענה לאחר שהוא הודה לפנינו כי לאורך השנים צמצם את היקף המשרה שלו בנתבעת. באותה נשימה הודה רוזנפלד בטענת הנתבעת כי בסוף תקופת עבודתו אצלה הוא עבד 10 ימים בחודש, שהם 45% משרה. לכן אין לנו אלא להניח כי זה היה היקף העבודה שלו לצורך תשלום דמי ההבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו. אשר על כן רוזנפלד זכאי ל-2,175 ₪ שהם תוצאה של מכפלת 14 ימי זכאות ב-45% משרה ובתעריף של 340 ₪ ליום. רוזנפלד מודה שבשנים 2010-2008 שולמו לו דמי הבראה בסך כולל של 9,212 ₪. כלומר, בשיעור העולה על הסכום שהייתה חייבת לשלמו.
אשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת. רוזנפלד טען שעד חודש אפריל 2008 לא שילמה לו הנתבעת דמי הבראה. דעתנו היא כי טענתו נתמכת בתלושי השכר שהוצגו ומשכך יש לקבוע כי הסכום העודף ששילמה לו הנתבעת ברכיב דמי הבראה מוסב על שנות עבודתו הראשונות ואינו ניתן לקיזוז.
ברנשטיין
– לעיל קבענו כי אנו מקבלים את דיווחי הנוכחות של ברנשטיין כמשקפים את מצב הדברים בפועל אשר על כן הם יהוו את הבסיס לחישוב היקף משרתו לצורך קביעת זכאותו לדמי הבראה וזכויות נוספות. מדיווחי הנוכחות עולה כי מיוני 2008 ועד ליוני 2010 ברנשטיין עבד בממוצע 10.5 ימים בחודש שהם 48% משרה. בהתאם הזכאות שלו לדמי הבראה בשנים אלה הייתה ל-6 ימי הבראה בתעריף של 340 ₪ ליום וסך הכל ל-2,040 ₪ ברכיב זה. ברנשטיין מודה בקבלת 3,168 ₪ שהם סכום העולה על תביעתו ברכיב זה. הנתבעת לא טענה לקיזוז לגבי ברנשטיין.
53. כללו של דבר, תביעותיהם של התובעים ברכיב דמי הבראה נדחות.
הפרשות לפנסיה
54. לטענת התובעים הנתבעת לא מסרה פירוט של הסכומים שהפרישה לפנסיה כמתחייב בחוק. כמו כן ולטענתם הנתבעת לא שילמה להם את מלוא שכרם בעד השעות הנוספות ובעד עבודתם ביום המנוחה השבועי ולכן ממילא גם לא הפרישה להם לפנסיה בעד רכיבים אלו.
הנתבעת מצדה טוענת כי סוגיית ההפרשות הפנסיוניות לא הוגדרה כפלוגתה בין הצדדים ולכן יש לדחות את התביעה ברכיב זה. למעלה מן הצורך טוענת הנתבעת כי סכומי התביעה המופרזים שמנו התובעים בתצהיריהם התגמדו בסיכומים לכדי כמה עשרות
שקלים.
55. אשר לדעתנו. עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה כי רכיב התביעה בגין הפרשות לפנסיה לא כומת ולכן אף לא שולמה בגינו אגרה. כמו כן צודקת הנתבעת בטענתה שרכיב זה לא נכלל ברשימת הפלוגתאות שנוסחה במעמד הצדדים בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 19.12.2011. אשר על כן דין התביעה ברכיב ההפרשות הפנסיוניות דחייה.
פדיון דמי חופשה
56. לטענת ברנשטיין על הנתבעת לשלם לו פדיון דמי חופשה בעד שנת 2008, אז לא שילמה לו כלל, וכן להוסיף על התשלום ששילמה לו בעד שנת 2009 מהטעם שהיא שילמה לו 350 ₪ ליום אף על פי שרוב ימי העבודה שלו באותה שנה היו בימים שישי-שבת שמזכות בשכר גבוה יותר.
57. לטענת הנתבעת ברנשטיין אינו זכאי לפדות ימי חופשה נוספים מהטעם שאלו מחושבים לפי חלקיות משרה וכן מהטעם שבימי החופשה שלו הוא עבד במשטרת ישראל ולכן איבד את זכותו לימי חופשה, כאמור בסעיף 12 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת לקיזוז 3,020.5 ₪ ששולמו לו ברכיב זה.
58. דעתנו היא כי הנתבעת לא הוכיחה שכל עתותיו של ברנשטיין הוקדשו לעבודה במשטרה, שכן גם לשיטתו עבודתו בנתבעת הוגבלה לכחצי משרה. עם זאת ברי כי לנוכח העובדה שהוא עבד בנתבעת פחות מ-200 ימים בשנה זכאותו של ברנשטיין לדמי חופשה צריכה להיקבע בהתאם לאמור בסעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית, ובענייננו בסך הכל 14 ימי חופשה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו. ברנשטיין טען כי הוא זכאי לתשלום של 167 ₪ ליום חופשה ובסך הכל ל-3,779 ₪. דעתנו היא כי ברנשטיין זכאי ל-350 ₪ ליום חופשה, בדומה לשכרו ביום עבודה רגיל, ובסך הכל ל-4,900 ₪ בגין פדיון דמי חופשה בשנתיים האחרונות לעבודתו. הנתבעת מצדה כבר שילמה לו 3,020.5 ועל כן עליה להוסיף לו 1,878.5 ₪.
דמי נסיעות
59. הנתבעת שילמה לברנשטיין דמי נסיעה ולכן רכיב זה נתבע עבור רוזנפלד בלבד אשר טוען כי לא שולמו לו דמי נסיעה במשך כל תקופת עבודתו.
לטענת הנתבעת היא שילמה לרוזנפלד את מלוא דרישתו לדמי נסיעה, כפי שזו כומתה במכתבו של בא כוחו מיום 13.6.2010, במסגרת שכר חודש יוני 2010. אף על פי כן כלל רוזנפלד רכיב זה בתביעתו ובתצהיר מטעמו ציין סכום גבוה באופן משמעותי מזה שנזכר בכתב התביעה. לטענת הנתבעת מדובר בשינוי חזית שאין לו הצדקה ובסכום שלא שולמה בגינו אגרה כנדרש ולכן יש לדחותו.
60. צודקת הנתבעת בכך שעיון בכתב התביעה המתוקן מעלה כי רוזנפלד תבע פדיון דמי נסיעות בסך 2,792 ₪ בגין כל תקופת עבודתו ולעומת זאת בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומים מטעמו תבע 18,614 ₪ ברכיב תביעה זה. נטעים כי כבר בפתח ישיבת בית הדין מיום 30.12.2012 התנגדה הנתבעת לכל הרחבת חזית (עמ' 20, שורות 24-21). אנו לא התבקשנו להתיר לרוזנפלד לתקן את כתב התביעה ברכיב זה וממילא לא שולמה בעדו אגרה. לכן דעתנו היא כי הפער בין הסכומים לא הוברר ומהווה הרחבת חזית אסורה. אשר על כן אין באפשרותנו לפסוק לרוזנפלד יותר מ-2,792 ₪ ברכיב זה. עיון בתלושי השכר של רוזנפלד מעלה כי אכן שולם לו שכר גלובלי ולא שולמו לו דמי נסיעה ולכן אנו פוסקים לו 2,792 ₪ שהוא סכום נמוך מהסכום המרבי שיכול היה רוזנפלד לתבוע על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה.
פיצויי הלנת שכר
61. לטענת התובעים שכרם לא שולם להם במועד הקבוע בחוק הגנת השכר ולכן הם תובעים פיצוי בגין הלנתו.
רוזנפלד טוען כי יש לקבוע ששכרו שולם במועד הנקוב בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת, היינו, לאחר היום התשיעי שלאחר מועד תשלום השכר ובגין כך הוא מבקש שייפסק לו פיצויי הלנה בסכום גלובלי לפי שיקול דעת בית הדין.
ברנשטיין טוען כי הנתבעת נהגה להלין את שכרו בכך שמועד פירעונן של ההמחאות שהנפיקה לו הנתבעת היה לאחר היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום השכר. לעתים אף שולמו לו שתי משכורות בהמחאה אחת כך ששכרו הולן למשך כחודש וחצי. בנספח 16 לתצהירו צירף ברנשטיין המחאות שתומכות בטענתו ועל כן הוא מבקש כי ייפסקו לזכותו פיצויי הלנה.
62. לטענת הנתבעת עלה בידה להוכיח כי לא הלינה את שכרם של התובעים. ביחס לרוזנפלד הנתבעת טוענת כי הוא לא אפשר לה לבדוק במועד את טענתו להלנת שכר ולכן ככל שהייתה כזו הרי שמקורה בטעות כנה או בחילוקי דעות בדבר עצם החוב. ביחס לברנשטיין טענת הנתבעת היא כי הוכח ששכרו שולם בהתאם לדיווחי הנוכחות שלו, היינו כשאיחר לדווח על ימי עבודתו גם משכורתו התאחרה. מכאן שלא הייתה הלנה וככל שהייתה הרי שמקורה במחדלו של ברנשטיין עצמו.
63. אשר לדעתנו. תחילה נציין כי הנתבעת לא הביאה בדל ראייה לטענה בדבר עיכוב במסירת דיווחי הנוכחות מטעם התובעים, אף שהייתה יכולה לעשות כן משאלו שוגרו אליה בדואר אלקטרוני, ולכן גרסתה בהקשר זה נדחית. עם זאת נציין, כי החובה לתשלום השכר במועד קבועה בחוק, כפי שנבאר מיד, ועל המעביד לעמוד בה ולדאוג כי הנתונים הצריכים לעניין יהיו ברשותו במועד. שאם לא כן לא יהא לו בסופו של יום אלא להלין על עצמו ואין המדובר בטענת הגנה אפשרית.
64. מהעדויות שלפנינו עלתה תמונה עגומה של הלנת שכר, שבה הודה בבלי דעת גם העד מטעם הנתבעת. אולם טרם שנעסוק בעדותו נזכיר כי סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובע כי "שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם". סעיף 1 לחוק הגנת השכר קובע כי שכר מולן הוא שכר שמשולם לאחר היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה. אחר הדברים האלו נפנה לבחינת עדותו של שארף שהעיד מטעם הנתבעת בעניין זה.
65. שארף עבד בנתבעת כמנהל משרד וכמפיק. במסגרת תפקידו הוא טיפל בענייני המשכורות של העובדים. נטעים כי עדותו לפנינו בהקשר לתחום עיסוקו הייתה אמינה, במיוחד משום שהיה בטוח שהוא פעל על פי חוק וכי הוא מעיד לטובת הנתבעים. הנה כי כן, שארף העיד כי הקפיד להעביר את דיווחי הנוכחות לרואה החשבון של הנתבעת בדרך כלל עד היום העשירי לחודש (עמ' 8, שורות 29-25) וכי בדרך כלל לא היו איחורים בתשלום המשכורות (עמ' 9, שורות 9-6). כשנשאל מתי שולמה המשכורת הוא השיב כי למיטב זכרונו המשכורות שולמו ב-15 לחודש. נציין כי גם רוזנפלד טען בעדותו שבסוף תקופת עבודתו בנתבעת שכרו שולם סביב ה-15 לחודש (עמ' 17, שורות 4-3). הדברים מלמדים כי בעל התפקיד שאחראי מטעם הנתבעת לתשלום שכר העובדים סבר בטעות כי המועד החוקי לתשלום השכר הוא ה-15 לחודש ולכן כך נהגה הנתבעת.
נוסיף כי מתלושי השכר שהמציאו התובעים עולה כי חלקם אכן הודפסו לאחר היום ה-10 בחודש, ואלו יכולים לתמוך בעדותו של שארף.
66. מסקנת הדברים היא כי שכרם של התובעים אכן הולן. עם זאת דעתנו היא כי עילת התביעה בנוגע לרוב התקופה התיישנה בהתאם לאמור בסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר הקובע כך:
"הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי... תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים"
.

בענייננו, מאחר שמדובר בשכר שכבר שולם הרי שעילת התביעה התיישנה בחלוף 60 יום ממועד קבלתו. לנוכח המועד שבו הוגשה התביעה, הרי שניתן לפסוק לתובעים פיצויי הלנה בגין חודשים מאי ויוני 2010, לכל היותר.
רוזנפלד
לא הציג לפנינו אסמכתאות לכך ששכרו הולן בחודשים אלו, אלא הסתמך הוא במידה רבה על הראיות שהציג ברנשטיין לעניין זה. מכל מקום רוזנפלד ביקש שנקבע כי שכרו שולם במועד שבו הונפק תלוש השכר. עיון בתלושי השכר לחודשים מאי ויוני 2010 מעלה כי הם אכן הודפסו לאחר ה-10 בחודש. עם זאת ומשנמנע רוזנפלד להראות בדל ראייה להלנת שכרו, אף שבידו הדבר לעשות כן, אנו דוחים את תביעתו לפיצויי הלנה.
מנגד ברנשטיין הציג רישומים מפורטים והעתקים מההמחאות שקיבל ומהם עולה כי שכר חודשים מאי ויוני 2010 בסכום כולל של 4,226 ₪ שולם לו בהמחאות שהמועד לפירעונן ביום 11.7.2010, ומכאן שאכן הייתה הלנה ובעדם מגיע לו פיצוי.
67. פסיקתם ושיעורם של פיצויי ההלנה נתונה לשיקול דעת בית הדין (ע"ע (ארצי) 300029/98 בית יעקב מכון למורות – מימון פד"ע לג 25, 36 (2000). מחד גיסא במקרה דנא הוברר כי שכרו של ברנשטיין הולן וכי, כנראה, הנתבעת נהגה להלין את שכר עובדיה עקב טעות בהכרת החוק. מאידך גיסא, ככלל הקפידה הנתבעת לשלם את שכר העבודה עד ה-15 לחודש כלומר גם לפני כן. בנסיבות אלה דעתנו היא כי כדי למלא את מטרתו ההרתעתית של החוק אין לשלול את פיצויי ההלנה, אולם יש להפחיתם ולהעמידם על סך 6,500 ₪.
כללו של דבר, תביעתו של רוזנפלד ברכיב זה נדחית. תביעתו של ברנשטיין מתקבלת באופן שעל הנתבעת לשלם לו 6,500 ₪.
פיצוי בגין איחור במסירת תלושי שכר
68. לטענת התובעים הנתבעת נהגה למסור להם את תלושי השכר באיחור. לתמיכה בטענתם הפנו התובעים לתאריכים שנושאים תלושי השכר המעידים בעליל כי הם הונפקו לאחר היום העשירי בחודש. לכן לטענתם יש לפסוק להם פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בשיעור שייראה לבית הדין.
69. לטענת הנתבעת תיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקף ביום 1.2.2009 ואכיפתו החלה ב-1.5.2009. ממועד זה ואילך רוב תלושי השכר שנמסרו לתובעים נמסרו במועד ואם היה איחור כלשהו הרי שהוא נבע ממחדלם של התובעים. לטענת הנתבעת סעד של פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר הנו סעד מרחיק לכת השמור רק למקרים נדירים שבהם העיכוב נבע מכוונת זדון, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמם.
70. אמנם צודקים התובעים כי חלק מתלושי השכר נושאים תאריך המאוחר ליום ה-10 בחודש, מה שמעיד לכאורה על כך שהם ניתנו לתובעים באיחור. לגבי רוזנפלד מדובר בתלושים של החודשים אפריל 2009 שהודפס ביום 17.5.2009; ינואר 2010 שהודפס ב-11.2.2010; מרץ 2010 שהודפס ב-14.4.2010; מאי 2010 שהודפס ב-17.6.2010; יוני 2010 שהודפס גם הוא ב-17.6.2010. לגבי ברנשטיין מדובר בתלושים של חודשים אפריל 2009, וכל התלושים של שנת 2010 שמרביתם (פברואר עד מאי) הודפסו ביום 25.8.2010. נזכיר כי שארף עצמו, שהיה אמון על מסירת תלושי השכר לתובעים, היה סבור שהמועד שעד אליו ניתן לשלם לעובדים וליתן להם תלושי שכר הוא ה-15 לחודש. התרשמנו כי הנתבעת ביקשה לפעול לפי החוק, אולם מחמת טעות שנפלה אצלה היא נמצאה מפרה אותו. התובעים לא כימתו תביעתם ברכיב זה ובנסיבות מיוחדות אלה אנו מוצאים לחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהם 5,000 ₪ בסך הכל. מעבר לדרוש נטעים כי בניגוד לאמור לעיל באשר לרכיב ההפרשות לפנסיה אין באי הכימות של רכיב זה כדי לשנות את גובה האגרה בהליך.
אחריות אישית של הנתבע מר שמשון גת
71. לטענת התובעים בכתב התביעה המתוקן יש להטיל על הנתבע אחריות אישית להפרות החוק שנטענו, ובין היתר, לאיחור במסירת תלושי שכר, לתשלום בחסר של גמול שעות נוספות ועבודה ביום המנוחה השבועי וכן לתשלום בחסר של דמי חופשה שנתית. לטענתם הנתבע הוא המנהל של החברה המצווה לפעול בתום לב וכחוק ומשלא עשה כן יש להטיל עליו אחריות אישית.
בסיכומים מטעמם טענו התובעים בפרק "האחריות" כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבע באופן אישי בכל חובות החברה מהטעם שהוא היה המנהל שלה ועל פיו נשק דבר בחברה: הוא קבע את שכרם של התובעים ובכלל זה כי לא ישולם להם שכר התואם את חקיקת המגן; הוא שלא פיקח על מסירת תלושי השכר במועד ועל תשלום המשכורות במועד; הוא ששילם את שכרם במזומן או במטבע חוץ. כן הם טוענים כי יש לדחות את טענת ההגנה של הנתבע 2 על כך שבמשך תקופה ממושכת הוא לא היה פעיל בחברה בשל תאונה בעבודה. לטענת התובעים בהתאם להלכה על בית הדין לנקוט גישה ליברלית בהרמת מסך כשמדובר בחברה משפחתית קטנה המנוהלת כעסק פרטי, ובפרט כך מקום בו חל עירוב נכסים שלו ושל החברה, אשר לדידם בא לידי ביטוי בתשלום שכר במזומן או במטבע חוץ.
72. לטענת הנתבע התובעים לא הוכיחו כי קיימת עילה להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת או לחיובו באחריות אישית. לטענתו הוא אחד מבין בעלי המניות של החברה ובינו לבין התובעים לא שררו יחסי עבודה. לדידו הוכח כי העניינים הנוגעים להעסקת התובעים ותשלום שכרם לא היו באחריותו או בידיעתו. זאת ועוד, הוכח כי בשנת 2008 הנתבע נפצע ובכל תקופת התאוששותו מהפציעה הוא לא עסק בניהול החברה. התובעים לא הוכיחו שהוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין איזו מהעבירות הפליליות שלהם טענו. כללו של דבר, לטענת הנתבע לא התקיימו הנסיבות החריגות שנקבעו בפסיקה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת או להטלת אחריות אישית עליו, ולכן מבוקש לדחות את התביעה נגדו.
73. לאחר עיון בטיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה דחייה, אולם טרם שנעמוד על הטעמים לכך נקדים דברים אחדים בנוגע להרמת מסך ולאחריות אישית.
ממושכלות היסוד בדיני החברות היא כי החברה היא אישיות משפטית נפרדת מזו של מנהליה ובעלי מניותיה. ככזו, נושאת החברה בזכויות ובחובות נפרדים מאלה של האורגנים הפועלים בה. בהתאם לקבוע בחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), יש לכבד את ההפרדה בין החברה ובין האורגנים הפועלים בה. זאת למעט מקרים חריגים, המנויים בסעיף 6 לחוק החברות, בהם יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות של החברה. הרמת המסך היא תרופה קיצונית לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעלי מניותיה, ואין היא נעשית כדבר שבשגרה.
74. בשונה מהדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, ובהתאם לעיקרון האחריות האישית, מאפשרים ענפי משפט שונים להטיל אחריות אישית על נושא משרה בחברה, בשל פעולותיו במסגרת החברה. אחריות כזו תוטל על פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי, באופן שאורגן יישא בנזק שהוא גרם לו באופן אישי. על המבקש להטיל אחריות אישית על נושא משרה לפרוש תשתית עובדתית המצביעה על עוולה נזיקית או חוזית שביצע נושא המשרה (ראה: סעיף 54(א) לחוק החברות; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ פ"ד נח(2) 36 (2003); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66 (2004)).
ודוק: קיימת הבחנה ברורה בין הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה. הרמת מסך משמעותה התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, תוך יצירת קשר משפטי ישיר בין בעלי המניות בחברה ובין צד שלישי. הטלת אחריות אישית, לעומת זאת, פירושה הטלת חבות חוזית או נזיקית על אורגן של החברה, בשל פעולות שביצע באופן אישי, וזאת תוך שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ תק-על 2004(1) 938 (2004))
75. ומכאן לענייננו. עיון בכתב התביעה המתוקן ובסיכומי התובעים מעלה כי כל אחד מהם מציין עילת תביעה שונה נגד הנתבע. כאמור, בכתב התביעה המתוקן מבוקש להטיל על הנתבע אחריות אישית למעשי החברה ואילו בסיכומים מבוקש להרים את מסך ההתאגדות באופן שבעלי המניות יישאו בחובות החברה הנובעים מ

פסק דין
זה.
תחילה דעתנו היא כי יש לדחות את הטענה להרמת מסך ולו מהטעם שעילת תביעה זו לא צוינה בכתב התביעה המתוקן, היא לא באה בגדרי המחלוקת שנקבעו ומהווה הרחבת חזית אסורה. אולם מעבר לדרוש נוסיף כי לא הוכח לפנינו כי הנתבע, כבעל מניות בנתבעת, עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בתוך כך לא הוכחה הטענה לעירוב נכסים שהיא, כמדומה, הטענה ה"מוחצת" של התובעים בעניין זה.
בדומה דעתנו היא כי יש לדחות את התביעה להטלת אחריות אישית על הנתבע מהטעם שהיא נזנחה בסיכומים מטעמו. אולם גם לגופו של עניין נוסיף כי אין להטיל על הנתבע אחריות אישית למעשי הנתבעת, מהטעם שלא הונחה תשתית עובדתית מספיקה לעניין זה. כך התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי חובתו של הנתבע כלפיהם נובעת מכוח חוזה אישי או התחייבות אישית שלו כלפיהם. זאת ועוד, ככל שלשיטת התובעים על הנתבע לשאת באחריות נזיקית למעשיו, הרי שבית דין זה נעדר סמכות לדון בכך. מכל מקום, מהמסכת העובדתית שהונחה לפנינו עולה כי הנתבע לא היה מעורב בתשלום שכרם של התובעים, להבדיל מקביעת שיעורו, כפי שעולה מעדותו של שארף.
כללו של דבר, התביעה נגד הנתבע באפן אישי נדחית.
76. סוף דבר – על יסוד כל האמור, תביעת התובעים מתקבלת באופן חלקי ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים מטה:
לתובע 1 מר אורן לרוזנפלד
:
[א] השלמת פיצויי פיטורים בסך 21,939 ₪;
[ב] הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה וחג בסך 50,727 ₪;
[ג] פדיון דמי נסיעות בסך 2,792 ₪;
[ד]פיצוי בגין איחור במסירת תלושי שכר בסך 5,000 ₪.
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.9.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לתובע מספר 2 מר איתי ברנשטיין

:
[א] פיצויי פיטורים בסך 10,500 ₪;
[ב] הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה וחג בסך 71,660 ₪;
[ג] פדיון דמי חופשה בסך 1,878.5 ₪.
[ד] פיצויי הלנת שכר בגין איחור בתשלום שכר החודשים מאי ויוני 2010 בסך 6,500 ₪;
[ה] פיצוי בגין איחור במסירת תלושי שכר בסך 5,000 ₪;
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.9.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
התביעה כנגד הנתבע 2, מר שמשון גת
, נדחית.
אשר להוצאות המשפט –
לנוכח הפער הניכר בין סכום התביעה המקורי לבין הסכומים שמצאנו לפסוק בתום ההליך וכן בשים לב לדחיית התביעה האישית כנגד מר גת הרינו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.





77. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, (29 יוני 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.










אברהם רבינוביץ, נציג ציבור (עובדים)

רחל בר"ג-הירשברג
, שופטת

לואי ליפסקי, נציג ציבור (מעבידים)





















סע בית דין אזורי לעבודה 31779-09/10 אורן רוזנפלד, איתי ברנשטיין נ' גל שרותי לווין בע"מ, שמשון גת (פורסם ב-ֽ 29/06/2014)