פסקי דין על יעקב בן מאיר | פסקי דין על איתן בן דוד

37429-11/13 תק     09/06/2014




תק 37429-11/13 יעקב בן מאיר נ' איתן בן דוד








בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה



ת"ק 37429-11-13 בן מאיר נ' בן דוד


תיק חיצוני:


בפני

כב' הרשמת בכירה
אושרית הובר היימן


תובע

יעקב בן מאיר


נגד


נתבע

איתן בן דוד




פסק דין


התובע שכר את שירותיו של הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, לייצגו במספר הליכים משפטיים. בפני
תביעה להשבת כספים ששולמו ע"י התובע לנתבע כשכר טרחתו, וכן לפיצוי בגין הוצאות שנפסקו כנגד התובע.

לטענת התובע, הנתבע לא סיפק את השירות המשפטי עליו הסכימו השניים, וכן התרשל כלפי התובע בייצוגו המשפטי בערכאות השונות.

נשוא התביעה ב – 3 הליכים במסגרתם יוצג התובע ע"י הנתבע:
תיק תמ"ש 17260/02

– לעניין תיק זה, טוען התובע, כי הנתבע נתן העריך באופן שגוי את
סיכוייו בהליך, וכי בניגוד להערכתו, פסק בית המשפט כנגד התובע והורה על פינויו מביתו ומכירת הנכס באמצעות כונס נכסים. עוד נטען, כי במסגרת הליך זה עמד הנתבע על זימונו של מר יוסף בן מאיר מחו"ל למסירת עדות, ולבסוף ויתר על חקירתו, ובגין זאת חויב התובע בהוצאות בסך 5000 ש"ח.

תיק ע"מ 1179/07

– ערעור שהוגש ע"י התובע בפני
כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א, לעניין תיק זה נטען, כי הנתבע התחייב בכתב כי במידה ותוצאת הערעור לא תהא ביטול פסק הדין לפינוי, יושב מלוא שכ"ט, בסך 18,500 ₪. התובע טוען, כי הנתבע התרשל כלפיו בכך שמספר ימים לפני מועד הדיון, הגיש הנתבע בקשה להתפטרות מייצוג. לבסוף התייצב הנתבע לדיון וייצג את התובע, אולם לאחר הדיון, שכנע את התובע למשוך את הערעור מחשש שתיפסקנה כנגדו הוצאות משפט בסך עשרות אלפי ₪. התובע אכן מחק את ערעורו ונפסקו כנגדו 7500 ₪ הוצאות משפט. התובע דורש השבה של 15,000 ₪ שכ"ט ששולם לטענתו בגין הליך זה.

תיק ע"מ 1275/06

– הליך ערעור לעניינו נטען, כי שולם שכ"ט בגין הכנת תיק מוצגים, עיקרי טיעון, סיכומים וכן בגין הופעה לדיונים. לעניין תיק זה, ניתנה החלטת כב' ביהמ"ש המחוזי, כי אין צורך בהגשת תיק מוצגים ועיקרי טיעון. כמו כן, לבסוף נדחה הערעור, הואיל והמערערת לא הפקידה ערבון כנדרש ועל כן לא נדרשו גם סיכומים והופעה בדיונים. בגין תיק זה, דורש התובע השבה של שכ"ט ששולם כולו, סך 15,000 ₪. אין מחלוקת כי סך 5,000 ₪ מתוך הסכום האמור הושבו לידי התובע.


במסגרת הדיון שהתקיים בפני
העידו התובע והנתבע באריכות יתרה, הרבה למעלה מן המקובל בתביעות קטנות, על מנת ליתן להם את יומם כראוי ולוודא כי כל טענותיהם נהירות לי.
כמו כן, נוכח היות הנתבע עו"ד, אפשרתי לתובע להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמו, והצעתי זו חזרה על ידי הן בראשית הדיון והן במהלכו, אולם נדחתה ע"י התובע .

בחנתי את טענות התובע ביסודיות אך ככל שהפכתי והפכתי בתביעתו לא מצאתי בה ממש, ואני מוצאת לדחותה. ולהלן נימוקיי:

ראשית, במישור העובדתי

, אני קובעת, כי עדותו של הנתבע מהימנה עלי ואני מקבלת את גרסתו ביחס להשתלשלות העובדתית של הדברים, שכן זו הייתה עיקבית ואינהרטית והתיישבה עם טענותיו במסגרת כתב ההגנה ועם הראיות שהובאו בפני
.

וכעת, במישור המשפטי

:
ראשית, לעניין טענת התובע, בדבר הערכתו השגויה של הנתבע באשר לתוצאות ההליך המשפטי שהתנהל בפני
ביהמ"ש לענייני משפחה: אכן, מתרשומות שהוצגו בפני
, שנערכו ע"י נתבע, עולה כי הערכתו הייתה כי התובע לא יפונה מביתו, וכי ביהמ"ש יבצע פירוק שיתוף של המקרקעין. בניגוד להערכה זו, פסק ביהמ"ש, כי הנכס יפונה מכל יושביו וימכר ע"י כונס נכסים.
אמנם, הערכתו של הנתבע באשר לתוצאות ההליך היו שגויות, אך לא ניתן לומר כי בכך התרשל הנתבע כלפי התובע, ולחלופין כי לא העניק את השירות בגינו שולם שכר טרחתו.
לעניין זה אפנה לע"א 735/75
רויטמן נ' אדרת
(פורסם בנבו)), שם קבע בימ"ש העליון:

"גם עו"ד סביר , ונבון ומלומד יכול ייטעה בשיקול דעתו, אם לשופט בשר ודם מותר לטעות גם לעורך דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סנגור לגבי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו- החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו".


עוד נקבע כי המבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי. דהיינו, נדרשת מיומנות סבירה מצדו של עוה"ד. בחירה מוטעית בין אפשרויות סבירות או אפשריות לפי רמה מקצועית סבירה לא תחשב לרשלנות. בהקשר זה נקבע ב
ע"א 37/85
לוי נ' שרמן


(פורסם בנבו)):

"... לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות מדי, מכירים עדין בכלל, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה לחייב עורך הדין ברשלנות"
(שם, בעמ' 464).

בע"א 1549/05
משעל נ' דרורי
(פורסם בנבו), מסכם בית המשפט את היקף חובותיו של עוה"ד, בדברים הבאים:
"הפסיקה לעיל עולה כי הגישה שאומצה שם, ובקרב דעות מלומדים, היא של הקנית שיקול דעת רחב לעורך הדין בהחלטות אותן הוא מקבל במהלך הייצוג המשפטי, על מנת ליתן לו מרחב תמרון וחופש פעולה בייצוג הלקוח. כל עוד הופעל שיקול דעת סביר על-ידי
עורך הדין בהחלטות השונות שהתקבלו על ידו בניהול התיק, מעשיו לא ייחשבו כרשלניים אף אם בדיעבד יתברר כי הוא שגה."

בעניינו אנו, התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל לפתחו להוכיח שהנתבע לא פעל במסגרת שיקול הדעת הסביר בהחלטות שקיבל בנוגע לניהול התיק בבימ"ש לענייני משפחה. דברים אלו נכונים, על אחת כמה וכמה נוכח קביעתו של כב' ביהמ"ש לענייני משפחה, בעמ' 201 לפסק דינו כי פינוי נכס המקרקעין מתחייב נוכח מבנה אישיותו והתנהלותו של התובע, ועל כן אני מקבלת את טענת הנתבע, כי אף שעפ"י ההלכות הפסוקות, ביהמ"ש נמנע מביצוע פינוי בנסיבות דומות (ועל בסיס הלכות אלו ניתנה הערכתו לתובע בדבר סיכוייו), הרי שמנסיבות הנעוצות בתובע עצמו, ההכרעה בעניינו הייתה אחרת.

לפיכך, אני דוחה דרישת התובע לפצותו בגין הערכתו השגויה של הנתבע של תוצאות ההליך בפני
ביהמ"ש לענייני משפחה וכן דרישתו של התובע להשיב לו שכ"ט ששולם בגין הליך זה.

כמו כן, אני קובעת כי יש לדחות דרישת התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין הוצאות משפטיות שנפסקו נגדו בסך 5000₪, בתיק תמ"ש 17062/02.
ראשית
, אני מקבלת טענת הנתבע, כי מר יוסף בן מאיר זומן בהיותו בעל דין בתיק, וזאת עולה מפורשות מהחלטת ביהמ"ש מיום 15.02.07.
שנית
, אני מקבלת טענת הנתבע, כי הדרישה לחקור את מר יוסף בן-מאיר עלתה, נוכח טענת התובע כי הלה יתמוך בגרסתו (כך גם עולה מדברי הנתבע בפרוטוקול הדיון מיום 15.02.07, עמ' 11 לפרוטוקול "הלקוח שלי אומר שיוסף תומך בגרסתו").
שלישית
, , אני מקבלת טענת הנתבע, כי משהתרשם שבניגוד להערכת התובע, עדותו של מר יוסף בן-מאיר תפגע בסיכויי התובע הואיל ואינו תומך בגרסתו, קיבלת החלטה מקצועית שלא להעידו. התרשמתי, כי השיקול שלא להעיד את העד היה ענייני לחלוטין ולא שיקול זר, כפי שטען התובע.
רביעית
, בפסיקת ההוצאות, קבע ביהמ"ש כי הסך של 5000 ₪ לוקח בחשבון, בין היתר, הבאתו של מר יוסף בן מאיר מחו"ל, ומכאן שבכל מקרה רק חלק מפסיקת ההוצאות כאמור נדרשה בגין זימון זה.
חמישית
, בכל מקרה החלטה שלא לקרוא לעד להעיד אינה עולה כדי רשלנות.
ראה בע"א 735/75
רויטמן נ' אדרת

(אוזכר לעיל), קבע בימ"ש:
"העובדה שעו"ד קורא או נמנע מלקרא לעד פלוני, שואל או נמנע מלשאול שאלה פלונית... אינה יכולה כלשעצמה לשמש עילת תביעה בשל התרשלות, אפילו בהיבט אחורה, ולאחר מחשבה מיושבת, נמצא שמוטב היה אילו עורך הדין היה עושה היפוכו של דבר" .
לאור האמור, אין עילה לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך 5000 ₪ בגין ההוצאות המשפטיות שנפסקו כנגדו.
נוכח נימוקיי המפורטים לעיל, אני דוחה טענות התובע באשר לייצוגו ע"י הנתבע בתיק תמ"ש 17062/02.

באשר לתיק ע"מ 1179/07 –
כאמור, המדובר בערעור שהוגש ע"י התובע בפני
כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א.

לעניין תיק זה נטען, כי הנתבע התחייב בכתב כי במידה ותוצאת הערעור לא תהא ביטול פסק הדין לפינוי, יושב לתובע שכר הטרחה במלואו, בסך 18,500 ₪. לעניין זה, הפנה התובע לפתקית הכתובה בכתב ידו של הנתבע. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע לא קיבל את הצעתו של הנתבע לייצגו, בתחילה, והגיש את הערעור בעצמו. רק בשלב מאוחר יותר, פנה אל הנתבע וביקש כי ישוב לייצגו, ואז הוסכם על שכ"ט בסך 15,000 ₪.

נוכח הנסיבות המפורטות לעיל, אני דוחה טענת התובע, כי משתוצאות הערעור לא היו היפוך פסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה, מחויב הנתבע להשיב לו את תשלום שכ"ט. שהרי, הצעתו של הנתבע להשבת הכספים, כפי שעלתה על הכתב באותה פיתקית שהציג התובע, היתה רלוונטית לשלב בו הוצעה בלבד, לייצוג בהליכי הערעור. הצעה זו, בחר התובע לדחות והגיש את הערעור בכוחות עצמו. קרי, להצעתו של הנתבע להסכם שכ"ט, לא היה קיבול מצידו של התובע, ועל כן לא נכרת ביניהם הסכם שכ"ט.
בשלב המאוחר יותר, לאחר הגשת הערעור ע"י התובע וכאשר שב וביקש התובע כי הנתבע ייצגו, הייתה הצעה אחרת לשכ"ט, בסך 15,000 ₪. אני מוצאת, כי הסכמותיהם של הצדדים בשלב זה היו שונות ובלתי כרוכות בהצעה הראשונית, ועל כן תנאיה של ההצעה המקורית אינן רלוונטיות.

באשר לטענת התובע, כי הנתבע התרשל כלפיו בכך שמספר ימים לפני מועד הדיון, הגיש הנתבע בקשה להתפטרות מייצוג – גם טענה זו דינה להידחות, נוכח העובדה שההתפטרות נבעה ממשבר אמון בין הצדדים וחילוקי דעות משמעותיים באשר לאופן ניהול ההליך וכן נוכח העובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, שלבסוף התייצב הנתבע לדיון וייצג את התובע.



גם טענות התובע הקשורות בהמלצתו של הנתבע כי התובע ימחוק את ערעורו – דינן להידחות.
עצם העובדה שהנתבע הציע לתובע למחוק את הערעור, אין בה בכדי להפר חובותיו של הנתבע כלפי התובע. בע"א 1549/05
משעל נ' דרורי

, קבע בימ"ש:
"המדיניות המשפטית של קידום פשרות וניהול ההליך תוך שקילה של הסיכונים וסיכויים בתיק, צריכה להוביל לאמות מידה אובייקטיביות וסבירות שלפיהן תיבחן
התנהגותו של עורך דין הממליץ ללקוחו להגיע לפשרה או לחזור בו מתביעה או הגנתו בתיק (זאת, לאחר שעורך הדין העביר את מלוא המידע הנדרש ללקוח). כדי להוכיח רשלנות מצידו של עורך הדין, על הלקוח להראות כי ההחלטה התקבלה מבלי שעורך הדין הפעיל שיקול דעת סביר ומבלי שעורך הדין בחן את מכלול הטענות, והעריך את סיכוייהן."
התובע לא הוכיח שעצם העלאת האפשרות של מחיקת הערעור, יש בה בכדי רשלנות מצדו של הנתבע, וכי זה לא הפעיל שיקול דעת סביר.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה גם את טענות התובע ביחס לערעור בתיק ע"מ 1179/07.


באשר לטענות התובע הקשורות בתיק ע"מ 1275/06 – גם הן דינן להידחות.
משסוכם בין הצדדים שכ"ט בסך 15,000 ₪, אך לבסוף שולם סך 10,000 ₪ בלבד (כך גם עולה
מנספחי כתב התביעה, להם צורפה חשבונית ע"ס 10,000 ₪ ותו לא), אני מקבלת טענת הנתבע, לפיה סוכם בין הצדדים, שישולם שכ"ט מופחת, וזאת נוכח דחיית הערעור בשל אי הפקדת ערבון ע"י המערערת. משקבעתי כי זו הייתה ההסכמה המאוחרת בין הצדדים כאמור, הרי שאין עוד מקום לדון בשאלה האם שכ"ט מופחת זה הינו הולם ותואם את העבודה שנדרשה בפועל, אם לאו.

סוף דבר –
לאור נימוקיי המפורטים בהרחבה לעיל, נחה דעתי כי דינה של התביעה להידחות במלואה.
התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 1,000 ₪ אשר ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.


בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים
ניתן היום,
י"א סיוון תשע"ד, 09 יוני 2014, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 37429-11/13 יעקב בן מאיר נ' איתן בן דוד (פורסם ב-ֽ 09/06/2014)