פסקי דין על חיה ראסל | פסקי דין על שרון (ראסל) גיצלטר | פסקי דין על אלברט אלקובי ואח' | פסקי דין על ועדת הערר לתכנון ובנייה - מחוז תל-אביב | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ובניה - הרצליה | פסקי דין על נורית פדלון ואח' |

28396-12/13 עתמ     06/07/2014




עתמ 28396-12/13 חיה ראסל, שרון (ראסל) גיצלטר, אלברט אלקובי ואח' נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה - מחוז תל-אביב, הועדה המקומית לתכנון ובניה - הרצליה, נורית פדלון ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



06 יולי 2014

עת"מ 28396-12-13


לפני
כב' השופטת, ד"ר מיכל אגמון-גונן

בעניין:
1. חיה ראסל
2. שרון (ראסל) גיצלטר



ע"י ב"כ עוה"ד רוטנשטרייך – גיצלטר

3. אלברט אלקובי, דרכון אמריקאי 038582474
p

ע"י ב"כ עו"ד ליאור חריש

4. עמי ברעם
- בעצמו




נ
ג
ד


1. ועדת הערר לתכנון ובנייה – מחוז תל-אביב
ע"י ב"כ עו"ד אבי-טל
שלומי מפרקליטות מחוז ת"א

2. הועדה המקומית לתכנון ובניה – הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד אסף הראל

3. נורית פדלון
ע"י ב"כ עו"ד אשר פדלון

4. דוד דהאן
ע"י ב"כ עו"ד אייל גור




החלטה

עניינה של העתירה שבכותרת בהחלטתה של ועדת הערר לתכנון ובנייה – מחוז תל-אביב
מיום 6.11.13, לפתוח מחדש לדיון את ערר מס' הר/5309/12א, אשר נמחק בהסכמת הצדדים בהחלטה מיום 6.9.12 וזאת בהסתמך על התחייבות הוועדה המקומית שההיתר לשימוש חורג שניתן למשיבים 3 ו-4 לניהול בית כנסת בבית מגורים בהרצליה
פיתוח יוגבל למשך שלוש שנים, שתחילתן בחודש אפריל 2012. ההחלטה לחדש את הדיון בערר נתקבלה לאחר שהוועדה המקומית הודיעה לוועדת הערר ביום 9.5.13, כי היא סברה בטעות שהיא הגבילה את ההיתר ל-שלוש שנים בלבד וכי למעשה לא הוחלט בוועדה המקומית שתוקפו של ההיתר לשימוש חורג לא יוארך מעבר לשלוש שנים.

לאחר שהתקיים דיון מקדמי בעתירה המליץ בית המשפט למשיבה 2 שלא לחדש את הליכי הערר.

ביום 5.7.12 הודיע המשיבה 2 כי היא מקבלת את המלצת בית המשפט. לאור זאת, הורתי על מחיקת העתירה ועניינה של החלטה זו בשאלת ההוצאות שיש לפסוק לעותרים, לאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה.
1. רקע הדברים
העותרים, כולם, הינם תושבי רחוב וינגייט בהרצליה
פיתוח, המתגוררים בצמידות לבית מושא העתירה, שנמצא ברחוב וינגייט 90. הבית נשוא העתירה שייך למשיבה 3 והוא מושכר למשיב 4, אשר מנהל בו בית כנסת ומרכז קהילתי. על האזור בו מצוי הבית נשוא העתירה חלה תב"ע מס' 353-א, שלפיה האזור מוגדר כאזור מגורים א'1 מיוחד ובו בתים חד משפחתיים, דו-משפחתיים וקוטג'ים.

המשיבים 3 ו-4 הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובניה – הרצליה
(להלן: הוועדה המקומית) בקשה לשימוש חורג בבית המגורים נשוא העתירה כבית כנסת וכן ביקשו כי הוועדה תתיר להם תוספות בנייה, לרבות פרגולות, חניה מקורה, מעלית וגדרות.

העותרים, וכן תושבים רבים נוספים המתגוררים בסמיכות לבית נשוא העתירה, התנגדו לבקשה בשל הפגיעה הקשה באיכות החיים הצפויה להם ככל שיינתן היתר לשימוש חורג וטענו, כי מזה תקופה של כשנה בטרם הוגשה הבקשה לשימוש חורג משמש המקום כבית כנסת ומרכז קהילתי ללא היתר ורישיון כדין וכי נערכים בו אירועים רבי משתתפים אגב שימוש מוגבר במערכת כריזה, דבר שמוסיף למטרד הרעש הרב שקיים בסביבת הבית, למצוקת החנייה ולבעיות תברואה.

ביום 3.4.12 דנה הוועדה המקומית בבקשת המשיבים 3 ו-4 למתן היתר לשימוש חורג ולהיתר בנייה והחליטה לאשר שימוש חורג למשך שלוש שנים בלבד, בכפוף לכך שיאסר על המשיבים 3 ו-4 לעשות שימוש במערכת הכריזה ובכפוף למגבלות נוספות שצוינו בהחלטה. את החלטתה נימקה הוועדה המקומית, כך:
"מדובר בקהילה של עולים מצרפת שהולכת ומתרחבת ומאחר שקיים צורך לאומי לקלוט את יהודי צרפת, ומאחר שהוועדה רואה בבית הכנסת צורך ציבורי, מחליטה הוועדה במקרה יחיד זה לאשר את השימוש החורג ל-3 שנים."

על ההחלטה האמורה הגיש העותר 3 ביום 20.6.12 ערר שמספרו הר/5309/12א לוועדת הערר לתכנון ובנייה – מחוז תל-אביב
(להלן: ועדת הערר). בתחילה העותרות 1 ו-2 השתתפו בערר כמשיבות ובהמשך ביקשו להצטרף לערר כעוררות, כשבפיהן טענות כנגד סבירות ההחלטה וכנגד הנימוק שנתנה הועדה המקומית להחלטתה, בדבר קיומו של "צורך לאומי", אשר על פי הטענה לא רק שלא נבחן על ידי הוועדה המקומית, אלא שגם איננו יכול לשמש טעם ונימוק להחלטה.

ביום 6.9.12 התקיים דיון בערר שבמסגרתו הוחלט, בהסכמת כל הצדדים, למחוק את הערר בהסתמך על התחייבות הוועדה המקומית שההיתר לשימוש חורג יהיה לתקופה של שלוש שנים בלבד ולא יוארך, ובכפוף לקיומם של מספר תניות שעל מבקשי ההיתר לבצע. בהתאם, ולאור הסכמת הצדדים, הורה יו"ר ועדת הערר, עו"ד מיכה גדרון, על מחיקת הערר תוך שקבע, כך:
"אנו רושמים בפני
נו את הצהרת הוועדה המקומית כי כוונת החלטתה הינה כי ההיתר לשימוש חורג יינתן לתקופה של שלוש שנים החל מחודש אפריל 2012 וכי תקופה זו לא תוארך.."


ביום 9.5.13, כ- 8 חודשים לאחר החלטת ועדת הערר על מחיקת הערר בהתאם להסכמת הצדדים, הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר, כי חלה טעות כשהוועדה מסרה לוועדת הערר שהיא הגבילה את ההיתר לשלוש שנים בלבד, וכי למעשה לא הוחלט בוועדה המקומית שתוקפו של ההיתר לשימוש חורג לא יוארך מעבר לשלוש שנים.

לאור הודעת הוועדה המקומית, כאמור לעיל, פנתה וועדת הערר מיוזמתה לעותר 3 ביום 20.5.13 וביקשה לברר האם הוא מעוניין בחידוש הדיון בערר. במענה לכך השיב העותר 3, כי הוא מתנגד נחרצות ל"פתיחת" הערר לדיון מחדש וטען לקיומו של מעשה בית דין ולשיהוי ניכר בהודעת הוועדה המקומית.

ביום 2.6.13 דחתה וועדת הערר את התנגדות העותר 3 וקבעה, כי לא חל מעשה בית דין ולפיכך הורתה על פתיחתו מחדש של הדיון בערר.

ביום 8.8.13 הגישו העותרות 1 ו-2 בקשה להצטרף כעוררות לערר.

ביום 22.8.13 קיימה ועדת הערר דיון מקדמי בערר, שבסופו ניתנה לצדדים האפשרות להשלים את טיעוניהם בכתב.

ביום 6.11.13 ניתנה החלטת וועדת הערר הדוחה את טענת העותרים 1-3 לחוסר סמכות ולקיומו של מעשה בית דין והמורה על חידוש הדיון בערר. יש לציין, כי במסגרת החלטת וועדת הערר נמתחה ביקורת על התנהלות העותרים 1-3 ובאי כוחם, בזו הלשון:
"ניסון העורר ובאי כוחו, מר שרון שרון (ראסל) גיצלטר
וגברת חיה ראסל
(אשר טרם התקבלה לגביהם החלטה לאפשר להם להצטרף כעוררים נוספים לערר) לקבע את ההודעה המוטעית של הוועדה המקומית בהחלטת וועדת הערר למחוק את הערר הינה לדעתנו חסרת תום לב ורצון לנצל טעות של נציגי הוועדה המקומית לשם השגת התוצאה הנוחה להם. לא נוכל לתת את ידנו לכך."

על החלטה זו הגישו העותרים את העתירה המונחת לפני, שבמסגרתה הם טענו, כי לוועדת הערר אין כל סמכות לבטל את החלטתה שניתנה 14 חודשים קודם לכן, קל וחומר עת המדובר בהחלטה שנתקבלה על יסוד הסכמה דיונית ומהותית של כל הצדדים המהווה "

פסק דין
" אשר הביא למחיקת הערר. על פי הטענה, לא היה כל מקום ליוזמה של וועדת הערר לפתוח את הערר מחדש ולבטל החלטה חלוטה שניתנה בהסכמת הצדדים מבלי שנתבקשה לעשות כן על ידי מי מהצדדים. נטען, כי הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שמבקשי ההיתר – הם המשיבים 3 ו-4 – לא רק שלא מילאו אחר התנאים להוצאת ההיתר לשימוש חורג ולא הוציאו היתר כדין לשימוש החורג, אלא שהם גם חרגו באופן קיצוני מתנאי ההיתר ואף הקימו שתי מקוואות בבית נשוא העתירה והפכו את הבית מושא העתירה למרכז אירועים שוקק חיים, תוך השתלטות על שטחים ציבוריים וכשהבקשה לשימוש חורג משמשת עבורם "עלה תאנה" לפעילות קהילתית ענפה, אסורה, בלתי חוקית ומזיקה בצורה לא סבירה לעותרים ולשכנים בסביבה. במסגרת העתירה התבקש בית המשפט גם לחייב את הוועדה המקומית לאכוף על המשיבים 3 ו-4 את דיני התכנון והבנייה.

ביום 4.5.14 התקיים לפני דיון מקדמי בעתירה שבמסגרתו שטחו הצדדים את טענותיהם לפני.
בסופו של הדיון, לאחר שהבהרתי לצדדים כי לעמדת בית המשפט עתירת העותרים בדין יסודה,
הורתי, כך:
"1. הוועדה המקומית תודיע לבית המשפט בתוך 30 ימים מהיום האם היא מקבלת את המלצת בית המשפט לפיה לא יחודשו הליכי הערר.
2. המלצת בית המשפט היא שבמקרה כזה החלטת וועדת הערר תעמוד על כנה, היינו כי לא יינתן היתר לשימוש חורג מעבר לשלוש שנים, אולם הדבר לא ימנע מהמשיב 4 להגיש בקשה מחודשת לשימוש חורג, והוועדה תוכל לדון בכך וזאת בהתבסס על טענתה כי מתן ההצהרה בוועדת הערר לפיה ההיתר לא יוארך מעבר לשלוש שנים ניתנה בטעות שבתום לב. במקרה כזה מובן שלעותרים יהיו כל הזכויות וכל הטענות הן אלו המקוריות ואשר למטרדים שגורם המשיב 4, הן טענות במישור המינהלי והאזרחי בנוסף להסתמכות ונזק שנגרמו.
3. אם הוועדה המקומית תקבל את המלצת בית המשפט העתירה תמחק, אולם עומדת לעותרים הזכות להגיש כל עתירה אחרת הנוגעת לעובדה שעל אף הצהרת הוועדה המקומית והאישור העקרוני שניתן להיתר לשימוש חורג עד היום אין היתר בפועל לשימוש החורג.
4. אם תתקבל המלצת בית המשפט למחיקת העתירה יטענו הצדדים בכתב ובקיצור לעניין ההוצאות."

ביום 1.6.14 הודיעה הוועדה המקומית, כי היא מקבלת את המלצת בית המשפט המפורטת בהחלטה מיום 4.5.14, ובו ביום הורתי, כך:
"לאור האמור העתירה תמחק והליכי הערר לא יחודשו. החלטת ועדת הערר תעמוד על כנה בתנאים המפורטים בהחלטתי מיום 4.5.14. העותרים יגישו טיעונים קצרים לעניין ההוצאות בתוך 14 יום מהיום והמשיבים בתוך 14 ימים מהיום שיקבלו את טיעוני העותרים."

בהתאם להחלטתי מיום 1.6.14, הגישו העותרים, הוועדה המקומית, וועדת הערר והמשיב 4 טיעונים לעניין ההוצאות.

יש לציין, כי במסגרת הטיעון שהגישו העותרים לעניין ההוצאות, ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה גם שהחלטת וועדת הערר מיום 6.11.13 מבוטלת וכי קביעת וועדת הערר בנוגע לחוסר תום ליבם של העותרים ובאי כוחם לא הייתה נכונה ולא הייתה ראויה, וזאת למען הסר ספק ועל מנת לסלק כל רבב שיוחס להתנהלותם של העותרים ובאי כוחם בעניין זה. במסגרת הטיעון שהוגש מטעם וועדת הערר לעניין ההוצאות הסכימה וועדת הערר לחזור בה מהדברים שנאמרו לעניין תום לבם של העותרים. לאור זאת אני מורה, כי חלק זה של החלטת ועדת הערר, הנוגע להתנהלות העותרים ובאי כוחם, יבוטל.

2. טענות הצדדים בעניין ההוצאות
העותרים
טוענים, כי משקיבלה הוועדה המקומית את המלצת בית המשפט הרי שהלכה למעשה עתירת העותרים לביטול החלטת וועדת הערר מיום 6.11.13 התקבלה במלואה. על פי הטענה, לא יכולה להיות מחלוקת כי העתירה הייתה ראויה, כי בבסיסה עמדו טענות מוצדקות וכי היא הייתה הכרחית לנוכח עמדתם הנחרצת והבלתי מתפשרת של המשיבים ככלל והמשיבות 1 ו-2 בפרט, עובר להגשת העתירה. לנוכח האמור, כך נטען, ראוי ומוצדק כי בית המשפט יחייב את המשיבים במלוא הוצאות העותרים במסגרת הליך זה.

העותרים
טוענים עוד, כי בפסיקת ההוצאות על בית המשפט להביא בחשבון כי אף שההליך בפני
בית המשפט התנהל בצורה יעילה ותמציתית, קדמה להליך התדיינות למול וועדת הערר, כאשר
על פי הטענה הוצאות העותרים מסתכמות, עד כה, בכ- 50,000 ₪. העותרים טוענים, כי בפסיקת ההוצאות שומה על בית המשפט להביא בחשבון גם את התנהלותם של המשיבים 3 ו-4, הפועלים במקום עד היום ללא היתר כדין, שכן הגם שבקשתם להיתר התקבלה, הם לא קיימו את תנאי ההיתר עצמו. עוד על בית המשפט להביא בחשבון, כי המשיבות 1 ו-2 לא פועלות כלל כדי למנוע שימוש לא חוקי זה בנכס.

וועדת הערר
טוענת, כי אין לחייבה בהוצאות בגין ההליך, באשר החלטתה נשוא העתירה הייתה, לשיטתה, מאוזנת, נכונה וראויה בנסיבות העניין. על פי הטענה, הפתרון שהציע בית המשפט ושאותו קיבלה הוועדה המקומית הביא בסופו של יום למחיקת העתירה ולא לקבלתה, תוך הותרת החלטת וועדת הערר על כנה ובכפוף לתנאים, וזאת ללא דיון לגופו של עניין בטענות העותרים. נטען, כי אין ממש בטענת העותרים לפיה לא היה להם כל מוצא אחר מלבד הגשת העתירה, נהפוך הוא; החלטת וועדת הערר על חידוש הדיון בערר וקיום דיון בערר לגופו נועדה לאפשר לעותר 3 לפרוש את כל יריעת טענותיו בפני
הוועדה כנגד מתן היתר לשימוש חורג ובהחלט יתכן שהעותר 3 היה משכנע את וועדת הערר לקבל החלטה שלפיה אין מקום כלל לאשר את הבקשה המקורית לשימוש חורג במקרקעין, גם לא לתקופה של 3 שנים.

הוועדה המקומית
טוענת, כי אין מקום לחייבה בהוצאות בהליך דנן, זאת משום שבניגוד לטענת העותרים, העתירה לא התקבלה וממילא לא נדונה ולא הוכרעה הטענה העיקרית שהועלתה במסגרתה לעניין עצם סמכות וועדת הערר לדון מחדש בערר בנסיבות העניין, אלא העתירה נמחקה על בסיס המלצת בית המשפט והסכמת הוועדה המקומית. נטען, כי הסכמת הוועדה המקומית ניתנה בשים לב לעובדה שמדובר בפתרון סביר ומאוזן שאיננו גורע מזכויות הצדדים, הן זכויותיהם של העותרים והן זכויות מבקשי ההיתר, שצדק נעשה גם לגביהם, מקום בו נתגלתה הטעות בהצהרה שניתנה על ידי נציג הוועדה המקומית בתום לב.

הוועדה המקומית
מבקשת להדגיש, כי גם אלמלא הוגשה העתירה היה הנושא נדון לפני וועדת הערר ובמסגרת הדיון יכולים היו כל הצדדים להעלות את טענותיהם בעניין מתן היתר לשימוש חורג בנכס "ומכאן כי אין כל תרומה ממשית לעתירה דנן מבחינת זכויות העותרים." עוד מדגישה הוועדה את העובדה שאף שההודעה על הטעות שנפלה בהצהרת נציגה של הוועדה המקומית בעת הדיון הועברה רק בחלוף של כ-8 חודשים ממועד ההחלטה על מחיקת הערר, הרי שעדיין מדובר בהודעה שהועברה בתוך פרק הזמן בן שלוש השנים שלגביו, ממילא, הסכים העותר 3 כי יינתן אישור חורג. לאור זאת, כך נטען, הדיון הנוסף בפני
וועדת הערר היה צפוי להתקיים בתוך פרק הזמן שלגביו העותרים נתנו את הסכמתם ממילא וברי כי החלטת וועדת הערר הייתה מתקבלת ביחס לפרק הזמן מחודש אפריל 2012 ואילך. נטען, כי הלכה למעשה דווקא החלטת העותרים להגיש את העתירה דנן, וזאת חלף דיון בוועדת הערר, היא שגרמה להוצאות לצדדים כולם.

לבסוף הוועדה המקומית מבקשת, כי בית המשפט יביא בחשבון במסגרת שיקוליו את העובדה שהסכמת הוועדה המקומית להמלצת בית המשפט חסכה ניהולו של הליך בפני
בית המשפט וכי בכך נחסכו זמן שיפוטי יקר והוצאות.

המשיב 4
טוען, כי יש לחייב את העותרים בהוצאותיו וזאת משום שבעצם הגשת העתירה גררו העותרים את המשיב 4 להליך מנהלי שלא לצורך, גרמו לו להוצאות מיותרות ואף גרמו לו לעיכובים מיותרים בהוצאת ההיתר. על פי הטענה, עתירת העותרים הוגשה בשיהוי, בחוסר תום לב וממניעים זרים, תוך שהעותרים מבכרים את הגשת העתירה על פני דיון לגופו של עניין לפני וועדת הערר, וזאת על מנת לקבע את התוצאה הנוחה להם, תוך ניצול הטעות שנפלה בהודעת הוועדה המקומית. נטען גם, כי בהתאם להחלטת בית המשפט העתירה נמחקה והחלטת וועדת הערר נותרה על כנה ולא זאת אף זאת, בית המשפט אפשר למשיב 4 להגיש בקשה מחודשת להיתר לשימוש חורג בתום שלוש השנים, על מנת לרפא את הטעות שנפלה בהודעת נציגי הוועדה המקומית. נטען, כי לאור זאת, הרי שגם בעתירתם לא הצליחו העותרים לקבע את הטעות שנפלה על ידי נציגי הוועדה המקומית בתום לב וכי בצדק בית המשפט לא אפשר לעותרים לנצל את הטעות להשגת התוצאה הנוחה להם.

3
. ההוצאות
אמת המידה הכללית לחיוב בהוצאות במסגרת עתירה שנמחקה נקבעה ב
בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח
(4) 217 (1994) והיא מתייחסת לעתירות שנמחקו נוכח העובדה שתכליתן הושגה, בלא צורך בהכרעה של בית המשפט לגופו של עניין. אמת המידה האמורה כוללת שני רכיבים עיקריים ומצטברים. האחד, נוגע לתקינות פעולתו של העותר, היינו האם נפל בעתירה שיהוי והאם מיצה העותר את סעדיו בטרם פנה לבית המשפט. השני, עניינו בשאלה האם העתירה היא שהניעה את המשיבים לפעולה והיא שגרמה לכך שהסעד אותו ביקש העותר ניתן לו, בסופו של דבר. עניין זה עומד במרכז פסיקת ההוצאות בגין עתירה שנמחקה. ביסוד מבחן זה עומדת ההנחה, כי הגשת עתירה והטיפול בה כרוכים בהוצאות. כאשר היה בידי הרשות המנהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה לשם כך, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה. במצב זה, הרשות היא זו שגרמה להוצאות בהן נשא העותר. צודק והוגן יהיה, כי היא זו שגם תישא בהן, אף שההליך הסתיים במחיקה ולא ב

פסק דין
נגד הרשות.

יישום אמות מידה אלה לענייננו, מביא אותי למסקנה כי מן הראוי לפסוק לעותרים הוצאות בגין הגשת העתירה;

העתירה הוגשה לבית משפט זה לאחר מיצוי הליכים ובלא שיהוי. כפי שהבהרתי בדיון מיום 4.5.14, הגשת העתירה הייתה מוצדקת לנוכח החלטתה של וועדת הערר לחדש את הליכי הערר, תוך ביטול החלטה חלוטה שניתנה בהסכמת הצדדים, ובשים לב לשיהוי הניכר שדבק בהתנהלות הועדה המקומית, אשר מצאה לנכון להודיע לוועדת הערר, 8 חודשים לאחר מחיקת הערר, כי הצהרתה בדבר הגבלת ההיתר לשלוש שנים מקורה בטעות. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו בשים לב לעובדה שבמסגרת החלטתה מיום 6.11.13 וועדת הערר אף מצאה לנכון להטיח ביקורת קשה ובלתי מוצדקת בעותרים 1-3. עם זאת, יש להביא בחשבון כי הוועדה המקומית קיבלה את המלצת בית המשפט וכי ההליך הסתיים ללא צורך בהכרעה שיפוטית.

לאור המקובץ, ולאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לעותרים הוצאות בסך של 20,000 ₪, שבהן יישאו המשיבים בחלקים שווים.


4. סוף דבר
העתירה נמחקת.

המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בגין הגשת העתירה בסך של 20,000 ₪, בחלקים שווים.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום,
ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.











עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 28396-12/13 חיה ראסל, שרון (ראסל) גיצלטר, אלברט אלקובי ואח' נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה - מחוז תל-אביב, הועדה המקומית לתכנון ובניה - הרצליה, נורית פדלון ואח' (פורסם ב-ֽ 06/07/2014)