פסקי דין על שושנה הדר | פסקי דין על עמוס הדר | פסקי דין על מנהל הארנונה עיריית ירושלים

2203-04/14 עמנ     07/07/2014




עמנ 2203-04/14 שושנה הדר, עמוס הדר נ' מנהל הארנונה עיריית ירושלים








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
לפני כב' השופט
דוד מינץ


07 יולי 2014
עמ"נ 2203-04-14




בעניין:
1
.
שושנה הדר

2
.
עמוס הדר

ע"י ב"כ עו"ד אריאל גיז



המערערים


- נ ג ד -


מנהל הארנונה עיריית ירושלים

ע"י אגף היועמ"ש של עיריית ירושלים, עו"ד מיכל הרשקו-אברהם




ה
משיב


פסק דין



ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: "הוועדה"), מיום 26.2.2014 במסגרתה נדחה ערר המערערים לחייבם בתשלום ארנונה ביחס לנכס לפי סיווגו כ"מחסן", לפי הוראות סעיף 3(ז) בנספח ג/3 ל"צו המיסים" של עיריית ירושלים (להלן: "הנספח" ו"הצו" בהתאמה).

הרקע לערעור והחלטת הוועדה
1.
המערערים הינם המחזיקים בבית המצוי ברחוב ישראל זרחי 9 בירושלים. בקומה התחתונה של הבית המשמש דירת מגורים, קיימת יחידה ששטחה 49 מ"ר (להלן – "הנכס"). אין מחלוקת כי בנכס נמצאים רהיטים וחפצי בית שונים המונחים בו באופן המאפשר שימוש בהם, כמו גם מכשירי חשמל המחוברים לחשמל, תמונות התלויות על הקיר ועוד. לנכס ניתן להיכנס דרך דירת המגורים המצויה בקומה העליונה של הבית ויש לו גם כניסה נפרדת משלו.

2.
במהלך השנים, הנכס חויב על ידי המשיב בתשלום ארנונה בגין השטח כולו של 49 מ"ר, בשל סיווגו כ"דירת מגורים". עם זאת, למשך מספר חודשים, במהלך השנים 2005 ו-2009, הוא חויב בתשלום ארנונה בגין 25 מ"ר בלבד, בשל סיווגו כ"מחסן ביתי". על החלטת המשיב לגבי חיוב הארנונה לשנת 2012 הוגש ערר לוועדה במסגרתה טענו המערערים כי מדובר במחסן המשמש לצורך אחסון חפצי הבית בלבד, ולאור העובדה שהעירייה סיווגה בעבר את הנכס כמחסן, ואף הסוקר מטעם המשיב שהיה בנכס ציין כי "אין שום שינוי בנכס ואין מקום לשינוי הסיווג כמגורים". הוועדה דחתה את הערר. הוועדה מצאה, גם מתוך עיון בתמונות הנכס שצולמו על ידי הסוקר, כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מדירת המגורים שמעליו, מכיוון שהגישה לנכס מתבצעת דרך דירת המגורים, והנכס מרוהט בחפצים המשמשים את המערערים באופן קבוע. לכן, אף אם הנכס אינו משמש באופן קבוע למגורים, המערערים יכולים להפוך אותו בכל רגע נתון לכזה או לחדר עבודה של אחד מבני הבית, שעה שלמשיב אין כל יכולת לעקוב באופן שוטף אחר השימושים השונים הנעשים בנכס.

טענות הצדדים
3.
עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בפרשנות שיש לתת לסעיף 3(ז) לנספח ובעיקר בהגדרת "מחסן" המוגדר בנספח כ"מבנה לאחסון חפצי בית בבניין המשמש למגורים". לטענת המערערים, המילה "מבנה" אינה מחייבת כי ל"מחסן" לא תהא כל גישה לדירת המגורים, ואין בדלת המקשרת בין הנכס לדירה במקרה זה כדי לפגוע באופיו של הנכס כ"מחסן". לשיטתם, "מחסן" הוא מקום שמאחסנים בו חפצים שונים, ושבני הבית אינם נמצאים בו באופן קבוע, כאשר מאפיינים אלה מתקיימים בנכס שבענייננו. עוד הדגישו המערערים כי הצו מתייחס כאמור ל"מחסן (מבנה)... בבניין" ומכאן מתחזקת טענתם כי לא רק מבנה הנפרד מבניין עשוי להיכלל תחת הגדרת "מחסן". כמו כן, אין ברהיטים המאוחסנים בנכס כדי לקבוע כי מדובר בנכס שהוא "דירת מגורים", ולא ב"מחסן". זאת, גם אם תאמר – כדברי הוועדה - כי מדובר ב"נכס המרוהט בחפצים". תנא דמסייע לעמדתם, המערערים מצאו בכך שהמשיב עצמו סיווג את הנכס כ"מחסן" ובמהלך השנים 2005 ו-2009 אף נתנו לנכס מספר שומה משלו בשונה מדירת המגורים של המערערים. בכל מקרה, לשיטת המערערים המבחן הקובע להגדרת מבנה כמחסן ולא כמקום מגורים הוא השימוש הנעשה בו בפועל ועל פי דוחות הביקורים שהתקיימו בנכס מטעם המשיב, עלה שהנכס משמש בפועל כמחסן.

4.
מנגד, טען המשיב כי "מבנה (מחסן)" לפי הצו, משמעותו מבנה נפרד, ולא יחידה שהיא למעשה חלק מדירת המגורים כפי שקבעה הוועדה, וכי הכניסה המקשרת בין הנכס לדירת המגורים שמעליו, מעידה במקרה זה כי הנכס אינו מבנה העומד בפני
עצמו. עוד טען המשיב, כי על הנכס המוגדר כמחסן לשמש ל"אחסון חפצי בית" בלבד, בעוד שלמעשה, בנכס נעשה שימוש בחפצי הבית לצורך מגורים. המשיב הדגיש כי הוועדה קבעה שהנכס "מרוהט בחפצי בית", ואינו משמש עוד לאחסונם בלבד של חפצים אלה. לטענתו, אפוא, מדובר בנכס המהווה חלק מדירת מגורים לכל דבר ועניין, גם אם השימוש למגורים בו אינו קבוע. הנכס נחזה כדירת מגורים, בין היתר בכך שהוא מצויד היטב בריהוט למגורים. הוא כולל שירותים, אמבטיה וחדר שינה, חפצי חשמל מחוברים לחשמל, כלי מטבח המונחים על דלפק המטבח ועוד. גם אם לא מתגוררים בנכס באופן קבוע, ונעשה בנכס שימוש אך מדי פעם למגורים, די בכך כדי שהנכס יחוייב בתשלום ארנונה כ"מגורים", שכן לא מצופה מהמשיב לעקוב אחר השינויים התדירים המתבצעים בנכסים ברחבי העיר. באשר לטענת המערערים כי המשיב עצמו סיווג את הנכס כ"מחסן" בתקופות שונות, טען המשיב כי מדובר בסיווג שנעשה בטעות, ועובדה היא שהמערערים עצמם אינם טוענים כנגד אותן שנים ארוכות, בהן חויב הנכס בסיווג "מגורים".

דיון והכרעה
5.
סעיף 3(ז) לנספח, קובע כך:
"מבנה (מחסן) לאחסון חפצי בית בבניין המשמש למגורים, יחוייב בארנונה
כללית ב-50% משטחו של המחסן ויכלל בשטח היחידה.
מחסן בבניין מגורים בלבד, המשמש לצורך אחסון חפצי בית בלבד, יחוייב בארנונה כללית במחצית שטחו בלבד ולפי תעריפי ארנונה למגורים בהתאמה לאזור ולסוג הבניין בו נמצא המחסן".

מלשון הצו עולה כי על מנת לסווג נכס כמחסן ביתי, עליו לעמוד בשני תנאים: (1) שהוא יהיה מבנה בבניין המשמש למגורים; (2) ושייעודו יהיה לאחסון חפצי בית.

6.
כדי לעמוד על משמעותם של תנאים אלה, יש לעיין בסעיפי הצו בכללותם. סעיף 3(א) לנספח, בצירוף סעיף 1 לצו, קובעים את הכלל לפיו, כל מחזיק ישלם ארנונה כללית עבור כל מ"ר בנכס, בבניין המשמש למגורים. לפי סעיף 3(ב) לנספח, השטח נכלל בגדרי חובת תשלום ארנונה מוגדר בצורה רחבה, והוא כולל את "כל השטח שבתוך יחידת הבניין", "לרבות חדרי כניסה, מטבח, הול, אמבטיה, שירותים, חדרי משחקים וכל שטח מקורה אחר...". בהמשך הסעיף (סעיפים קטנים (ד)-(ו)) נמנים סוגים שונים של חלקים בנכס אשר לא יכללו בגדר השטח המחויב בארנונה (כגון: קירות החוץ והפנים, שטח החצר בבניין המשמש למגורים, שטח החניה הצמוד לדירות מגורים ומשמש כחניה לדירת המגורים, ועוד). לשון אחר, לצורך החיוב בארנונה, ברירת המחדל היא כי יחושב כל השטח בבניין המשמש למגורים, ואילו היוצאים מהכלל הם השטחים שהוחרגו בצו במפורש. לצד זאת, בסעיף קטן (ז) הנדון שבענייננו, נקבעה החרגה חלקית מחישוב השטח לצורך תשלום ארנונה לצורך "מחסן ביתי" ו"מחסן בבניין", כאשר נקבע כי אלה יחויבו בתשלום הארנונה רק לגבי 50% משטחם.

7.
כאמור, במקרה זה, נחלקו הצדדים האם התיבה "מבנה" בסעיף 3(ז) לנספח משמעותה מבנה נפרד לבית המשמש כמחסן, או אם יכול להיות אותו "מבנה" צמוד לדירת המגורים ואף מחובר אל אותה דירה באמצעות דלת גישה. עוד נחלקו הצדדים בשאלה האם "אחסון חפצי בית" כולל גם אחסון ריהוט הנכס באופן המאפשר שימוש בהם. הצו כשלעצמו, כאמור, אינו כולל הגדרה מפורטת, מלבד שני הביטויים הפשוטים – "מבנה בבניין המשמש למגורים", וכזה הנועד ל"אחסון חפצי בית".

8.
ברם, הלכה למעשה נראה כי לצורך ההבחנה בין מחסן ובין בית מגורים, אין צורך בהגדרה מורכבת או מפורטת יותר מזו שנקבעה בצו. ביסודם של הדברים, ההבחנה בין מחסן ובין דירת מגורים היא עניין שבהתרשמות. ההגדרה הקבועה בסעיף 3(ז) לנספח מתארת את השימושים בנכס בביטויים כלליים ביותר, שאותם יש לבחון בהתאם לתמונה עובדתית נתונה. על אופי השימוש בנכס ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות הרלוונטיות להבנת השימוש שלו כגון: אופי הנכס; זיקתו לדירת המגורים; המראה הכללי שלו; שימושים שמבוצעים בו בפועל; ועוד כיוצ"ב (וראן לעניין זה: עמ"נ (ת"א-יפו) 11006-06-10 חי סחר יצור ויבוא בע"מ נ' עיריית תל-אבי – יפו (פורסם בנבו, 29.3.2012)). באותה מידה, השאלה האם מדובר בנכס נפרד או בחלק אינטגרלי מדירת המגורים תלויה במאפיינים השונים המתקיימים באותו עניין. כך למשל, הסמיכות והצמידות של נכס לדירת מגורים אינן מצביעות בהכרח על כך שהנכס הינו חלק אינטגרלי מהדירה ואינו עומד בפני
עצמו. לא מן הנמנע כי יחידה הצמודה לדירה, אך אינה נגישה בשל מאפיינים אחרים, עדיין תוכר כיחידה נפרדת (ראו: עמ"נ (ת"א) 274/05 מנהל הארנונה של גבעתיים נ' קו אופ הריבוע הכחול בע"מ (פורסם בנבו, 8.7.2007), שם בית המשפט בחן את זיקת המחסן לנכס העיקרי). מן העבר השני, באותה מידה יתכן כי יחידה נפרדת תיכלל כחלק אינטגרלי מנכס, גם אם אינה סמוכה לו פיסית, אלא סמוכה לו מבחינה מהותית בלבד (ראה הערת אגב של השופטת ארבל ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 28.1.2005). ברם, כאשר מדובר במחסן צמוד המהווה חלק אינטגרלי מדירה, לא בנקל ניתן יהיה לסווג את היחידה כ"מחסן" (ראה למשל עע"מ 11641/04 ברוך סלע נ' מועצה אזורית גדרות (פורסם בנבו, 17.7.2006)). במקרה כזה, המבקש לסווג את הנכס כמחסן נדרש להרים נטל ראייתי גבוה יותר, ולהמחיש כיצד הנסיבות אינן מלמדות על היותו של הנכס חלק מדירת מגורים.

מהכלל אל הפרט
9.
בענייננו, מכלול העובדות – שאין מחלוקת עובדתית לגביהן – יוצרות פסיפס עובדתי ברור המאפיין את הנכס כ"דירת מגורים", גם אם אינו משמש למגורים באופן תמידי. אף נדמה כי נדרש דימיון רב כדי לאפיין את הנכס כ"מחסן". המדובר ביחידה לא זעירה (כ-49 מ"ר), בעלת גישה ישירה לדירת המגורים, המאוכלסת היטב בחפצים שימושיים רבים המרהטים את המרחב באופן המאפיין מגורים, לרבות מוצרי חשמל המחוברים לזרם חשמל ותמונות תלויות על הקירות. מסקנה זו אף מתחזקת מעיון במכלול הוראות של סעיף 3 לנספח שפורטו לעיל. על מנת ש"מחסן" לא ייכלל בגדרי החישוב הרגיל של ארנונה, הוא אינו יכול להיות שטח מגורים רגיל, שחיובו בארנונה מחושב בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לנספח. כאשר מדובר בנכס אשר ניתן אף למצוא בו מטבח, אמבטיה ושירותים – הנמנים במפורש בסעיף 3(ב) לנספח, במסגרת השטחים הנכללים במפורש בשטחי חישוב הארנונה ה"רגילים", אפיון הנכס כ-"מחסן" קשה אף יותר.

10.
ויובהר שוב, נראה שאין מקום לקבוע כי נסיבה אחת או אחרת היא בעלת משקל מכריע. כך למשל, עצם קיומם של מוצרי חשמל המחוברים לזרם חשמל, לא מביאים בהכרח, כשלעצמם, לפסילת סיווגו של נכס כ"מחסן". ברם, משנמצא במקרה זה כי מכלול החפצים הנמצאים בנכס נגישים לשימוש ולמגורים, הרי שאין צורך לקבוע מסמרות בעניין נסיבתי זה או אחר. אין גם צורך להידרש לשאלה מה המרחק המדויק הנדרש בין דירת מגורים ל"מחסן", משנמצא כי מתקיימים במקרה זה אינדיקציות מובהקות המאפיינות את הנכס כחלק אינטגרלי מדירת המגורים.

11.
ולעניין הביקורים שהתקיימו בנכס. לתיק המוצגים מטעם המשיב צורף דו"ח מיום 4.1.12 בו כתוב כי היחידה אכן משמשת כמחסן, אך בד בבד נכתב בדו"ח כי הוא מסודר כדירת מגורים. בדו"ח נוסף (ללא תאריך) שנערך בשל הגשת השגה, המערערים לא אפשרו את כניסתו של הסוקר מטעם העירייה לדירה, אך נכתב בדו"ח כי מי שנכחה בדירה טענה לפני הסוקר כי הנכס משמש "עבור בקבוקי יין". ובדו"ח מיום 12.8.12 נכתב כי בנכס שירותים, אמבטיה וחדר שינה והוא משמש את בעל הבית "בתחביב בבקבוקי יין". בשולי הדו"ח נכתב כי "מדובר בדירת מגורים". צירופם של אלו, אינו מלמד כדעת המערערים כי הוכח שהנכס אינו משמש למגורים. אדרבה, אם בכלל, מתוך הדוחות, ומתוך התמונות שצולמו על ידי הסוקר, עולה כי מדובר בנכס המשמש למגורים לכל דבר ועניין. אכן קיר אחד מתוך הנכס מיועד לאחסון יינות, אך ניצב מול קיר זה, בַּר עם תאורות "ספוטלייט" ולידו מקרר משקאות. בקבוקי היין בקיר האחסון מאורגנים בתצוגה מסודרת, כשעל מספר קירות תלויות תמונות. ממצאים אלו אינם מאפיינים מקום המיועד רק לאחסון, אלא מצביעים על כך שהנכס מיועד למגורים, או לכל הפחות מקום הנילווה לשימוש העיקרי של בית המגורים הנמצא מעליו.

12.
ולבסוף, לגבי טענת המערערים שהמשיב עצמו סיווג את הנכס כמחסן בשנים עברו למשך תקופות קצרות. אין בכך כדי להטות את הכף לעבר המערערים. ייתכן שבעבר הצליחו המערערים לשכנע את המשיב כי מדובר במחסן ומשום כך קיבל הנכס מספר שומה משלו. ברם, אין למערערים להיבנות מעניין זה, וודאי מקום בו המשיב טוען כי הדבר נעשה בטעות.

לאור כל האמור, אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה והערעור נדחה בזה.

המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ₪ והמזכירות תעביר את סכום הערבון שהופקד על ידי המערערים לידי המשיב על חשבון הוצאותיו.


ניתן היום,
ט' תמוז תשע"ד, 07 יולי 2014, בהעדר הצדדים.










עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 2203-04/14 שושנה הדר, עמוס הדר נ' מנהל הארנונה עיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 07/07/2014)