פסקי דין על אילן דרורי | פסקי דין על איילון חברה לביטוח בע"מ

164103/02 א     22/12/2004




א 164103/02 אילן דרורי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 164103/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
22/12/2004
תאריך:
כב' השופטת בלהה טולקובסקי

בפני
:

אילן דרורי

בעניין:
התובע
ר. נחשון

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
איילון חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת
ח. מאיר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק-דין

מהות התביעה וטענות הצדדים
1. עניינה של תובענה זו, תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, אילן דרורי
(להלן: התובע), בגין תאונת עבודה שארעה לו, ביום 14/3/99, (להלן: "התאונה").

התובע, היה בעל מניות ועבד כמנהל שכיר, בחברת שלטי ברק אור (1983) בע"מ, (להלן: "החברה"). לחברה היו, אותה עת, שלושה בעלי מניות, בחלקים שווים, רוז'ה אוזן, (להלן: "אוזן"), סמי אלגואז, (להלן: "אלגואז") והתובע. אוזן והתובע, עבדו בחברה, בפועל, כמנהלים שכירים וקיבלו משכורת מהחברה ואילו הרווחים, התחלקו בין בעלי המניות, בחלקים שווים.

2. ביום ארוע התאונה, יצא התובע, ביחד עם עובד נוסף, איגור ברלשטיין, (להלן: "איגור") ,להתקין שלט בפתח חנות ביפו. לצורך הרכבת השלט, עלה התובע על סולם אלומיניום ואיגור, עבד על סולם אחר במקביל. עם סיום פעולת ההרכבה כאשר איגור, כבר ירד מן הסולם ופנה לעבר הרכב, נשאר התובע, על הסולם כדי לבדוק שהשלט מורכב כראוי ולחזקו במידת הצורך. לפתע, החליק הסולם אשר הושען על פס מתכת (רלס), והתובע נפל ונפגע.

3. הנתבעת, איילון חברה לביטוח בע"מ
, (להלן: "הנתבעת") הינה חברת ביטוח אשר הוציאה לבקשת החברה, פוליסת ביטוח מסוג "הכל בה לעסקים", (נספח א' לתצהיר התובע, להלן: "הפוליסה"), אשר כללה בין היתר, ביטוח "חבות מעבידים" הכולל על פי הרשימה, כיסוי ל"עובדי יצור מנהלים ועובדי שטח" וכן ביטוח "תאונות אישיות" לתובע ולאוזן.

4. לטענת התובע, על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו תולדת התאונה, מכוח פוליסת חבות מעבידים שהוצאה על ידה. יצויין כי התובע, עתר במסגרת הדיון בת.א.69440/00 בבית משפט זה, לפיצול סעדים כך שתביעתו זו, תידון בנפרד מהתביעה על פי פרק "תאונות אישיות" שבפוליסה ובקשתו נעתרה, כאמור בהחלטת כב' השופטת אגי מיום 13/12/00, (נספח ג' לכתב התביעה).

5. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מחמת העדר כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה ומחמת העדר אחריות של החברה לארוע התאונה שכן לטענתה, כל אחריות שהתובע מייחס, בנסיבות ארוע התאונה, לחברה, מיוחסת למעשה, לו עצמו כמנהל בחברה וכמי שקבע את שיטת העבודה. כן כופרת הנתבעת, בנזקים הנטענים.

היקף הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה
6. אין חולק כי פוליסת חבות מעבידים שהוצאה לחברה, הורחבה לכלול כיסוי לבעלי שליטה, התובע ואוזן, שעבדו כמנהלים שכירים בחברה.
סעיף 16 ב' לתנאים הכלליים של הפוליסה, קובע כדלקמן:
"הרחבה- החלת הביטוח על בעלי שליטה
אחריות המבטח לפי פרק זה תחול גם לגבי מנהלים בעלי שליטה שהם עובדים שכירים ובתנאי כי:
1. שמות מנהלים בעלי השליטה שהם עובדים שכירים נמסרו למבטח ע"י המבוטח ופורטו ברשימה של הפוליסה.
2. כל הוראות הפוליסה, בשינויים המחוייבים לפי הענין, יקוימו במלואן.
המבטח לא יהיה אחראי לפי פרק זה לגבי בעלי שליטה שהם עובדים שכירים אלא אם הם מופיעים ברשימת העובדים של המבוטח לצורך ניכויים למס הכנסה, תשלומי ביטוח לאומי וכד', ובתנאי שמקרה הביטוח אינו נובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו"
7. לטענת התובע, פרשנות הפוליסה על פי תכליתה וכוונת הצדדים בעת הרחבת הכסוי לגבי מנהלים ובעלי שליטה, הינה כי אין לייחס לתובע, בתוקף היותו מנהל בחברה, אחריות, בשל רשלנות החברה. פרשנות זו, לא רק שמנוגדת היא ללשונה המפורשת של הפוליסה אלא שעומדת היא, בניגוד למהות הפוליסה וטיבה כפוליסת ביטוח אחריות, כאמור ברישת סעיף 16, הנ"ל "...ישפה המבטח את המבוטח לפי פרק זה, בגין הסכומים אשר המבוטח יהיה חייב לשלם בתור פיצויים על פי חוק כתוצאה ממקרה ביטוח שאירע תוך כדי פעילותו בעיסקו...", ויצויין כי הביטוי "חוק", מוגדר בסעיף א' לפוליסה כ"פקודת הנזיקין (נוסח חדש)", (להלן: "פקודת הנזיקין"). הפרשנות אותה מבקש התובע, לייחס לפוליסה, משמעה הכרה באחריות מוחלטת של המבוטח, החברה, לכל תאונת עבודה שארעה למנהלה ובעקבותיה, חובת שיפוי מוחלטת של המבטח, משל הייתה הפוליסה, פוליסת תאונות אישיות - ולא היא.

משהורחבה הפוליסה לכלול ביטוח לגבי בעלי שליטה, משמע כי על המבטחת יהא לפצות את בעל השליטה, העובד בחברה כמנהל שכיר, במידה ותוכח אחריותה של החברה לארוע התאונה וכמידת אחריותה של החברה, לאחר התחשבות בתרומת רשלנותו של אותו מנהל שנפגע, אם קיימת כזו, בנסיבות המקרה.

סעיף 16ב' סיפא לפוליסה, קובע: "ובתנאי שמקרה הביטוח אינו נובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו". איני סבורה כי טענת הנתבעת, המתבססת על הוראות סעיף 16ב' סיפא הנ"ל, מהווה הרחבת חזית שכן בכתב ההגנה נטען כי הכיסוי הביטוחי הינו כמפורט בפוליסה וכי הנתבעת, לא ביטחה את התובע, כנגד רשלנותו שלו. כן איני סבורה כי האמור, בסיפת סעיף 16 ב' לפוליסה, הינו בגדר סייג לחבות המבטח, אשר לא הובלט כדרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, (להלן: "חוק חוזה ביטוח") ולפיכך, אין הנתבעת זכאית להסתמך עליו שכן תנאי זה, אינו קובע כל הגבלה או סייג לחבות המבטח, שאינם קיימים במילא מכוח הגדרת היקף הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה כביטוח אחריות המוטלת על המבוטח, מכוח הוראות פקודת הנזיקין, לרבות הוראות סעיף 68 לפקודה, הדן בהפחתת הפיצויים, בשיעור רשלנותו התורמת של הנפגע.

8. התובע, הרחיב ופירט באריכות רבה את המגעים לקראת הוצאת הפוליסה והמניעים בגינם שוכנע לערוך את הפוליסה, לרבות ההרחבה כלפי מנהלים ובעלי שליטה וכדבריו: "ציינתי בפני
מר רונן במפורש כי במסגרת הביטוח בגין חבות מעבידים אנחנו (מר אוזן ואנוכי) מבקשים לקבל כיסוי ביטוחי מלא שיבטיח אותנו באופן אישי גם מפני כל תאונה שתקרה לנו בעת ביצוע עבודה עבור החברה כעובדיה.
תכלית עריכת הביטוח מטעמי הייתה להבטיח את עתידי למקרה שאפגע בתאונת עבודה ויגרמו לי נזקים כספיים...", (סעיף 8 לתצהיר התובע).
סוכן הביטוח, טל רונן, (להלן: "סוכן הביטוח" או "הסוכן"), העיד כי הסביר לתובע את משמעות הפרקים השונים של הפוליסה והיקף הכיסוי הביטוחי שניתן על פי כל אחד מהם וכי "התובע שרצה לבטח את עצמו באופן מקיף, ביקש וקיבל ביטוח שכזה במסגרת הפרק הדן בביטוח תאונות אישיות", (סעיף 9 לתצהיר).
מעבר לכך שעדות הסוכן כי הסביר לתובע את היקף הכיסוי וההבדל בין ביטוח חבות מעבידים לביטוח תאונות אישיות, לא נסתרה, הרי התובע עצמו, מאשר בתצהירו כי "מר רונן סוכן הביטוח של הנתבעת, הודיע לי כי הביטוח שהוא מציע לנו אצל הנתבעת יעמיד אותנו באותו מצב כמו כל עובד אחר של החברה שיפגע בעת ביצוע העבודה עבורה ללא כל קשר להיותנו מנהלים בחברה", (סעיף 9 לתצהיר התובע), ואכן כך הוא.
פרשנות הפוליסה, על פי דרכו של התובע, אינה מתיישבת עם עדותו הוא, לגבי ההסבר שניתן לו בדבר היקף הכיסוי הביטוחי שכן התובע, המבקש לעצמו חסינות מפני בחינת אחריותו ותרומת רשלנותו, מבקש למעשה, להיטיב את מצבו, בהשוואה לכל עובד אחר של החברה שאינו בגדר מנהל ואשר כלפיו, זכאית החברה והנתבעת בנעליה, לטעון כי תרם הוא ברשלנותו לאירוע התאונה. כן יש להוסיף ולאמר כי כשם ששאלת תרומת רשלנותו של עובד ומידתה, נבחנות בנסיבות כל מקרה לגופו, בין היתר, בהתחשב במיומנותו, מקצועיותו ונסיונו של העובד ומעמדו במקום העבודה, כך תבחן שאלת רשלנותו התורמת של מנהל בחברה, בהתחשב בתפקידו זה.

התובע, מסתמך בסיכומיו על האמור בספרו של יעקב קיהל, "ביטוח חבויות בישראל", אלא ששם נאמר: "באספקט של "שכר ועונש", לא זכאי המזיק- הניזוק לכל גמול, חרף הפרקטיקה המשפטית שאפשרה לו קבלת סעדים, וככל שקטן היקפו של התאגיד ומרובה שליטת הבעלים ומעורבתו בנעשה בעיסקו, כך מסתמנת האפשרות שמתן הכיסוי לחבות התאגיד כלפי מנהלו ייטיב למעוול. יש לקוות איפוא כי בסיטואציות אלה ייעשה שימוש רחב ומעשי בעקרון הרשלנות התורמת", (שם בעמ' 202).

עוד יש לציין כי בית המשפט העליון, חזר והדגיש לאחרונה את חשיבות עקרון האחריות האישית בנזיקין וזאת בפסק דינו בעניין ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', (טרם פורסם, פס"ד מיום 27/10/04), שם נאמר: "פעולותיו של נושא המשרה יבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין, לפיה כל אדם בחטאו ישא", (פסקה 14 לפסה"ד).

9. איני סבורה כי פרשנות הפוליסה, באופן שכוללת היא כיסוי לאחריות החברה, כלפי מנהלה, במידה ובנסיבות העניין, הוכחה אחריות בנזיקין וכמידת אחריות החברה, לאחר התחשבות ברשלנותו התורמת של המנהל הניזוק, אם קיימת כזו, מרוקנת את הפוליסה מתוכן, כטענת התובע. ניתן לחשוב ולעלות על הדעת, שורה ארוכה של מקרים והתרחשויות, בהן עלול מנהל, העובד בפועל בחברה שבניהולו, להיפגע בתאונת עבודה שנגרמה כתוצאה מרשלנות החברה ובנסיבות בהן אין עליו כל אחריות או תרומת רשלנות, כגון, מקרה בו נפגע מנהל, כתוצאה מפעולה רשלנית שבוצעה על ידי עובד, בניגוד להוראות העבודה שקיבל או פגיעה במנהל כתוצאה מפעולה רשלנית של מנהל אחר בחברה, כאשר הוא עצמו, לא תרם ברשלנותו, לאירוע התאונה, או מקום בו רשלנותו התורמת של אותו מנהל שנפגע, אינה מגעת כדי 100%, דוגמת המקרה שנדון בע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט (1) 450, שם דובר במנהל שהיה בעלים של 99% מהמניות ומנהל יחיד בחברה ונפגע בתאונות עבודה במהלך עבודתו בחברה. באותו עניין נפסק כי יש לחלק את האחריות לאירוע התאונות, בחלקים שווים, בין המנהל, שהיה אחראי לקביעת שיטת העבודה, לבין החברה כאחראית באחריות שילוחית להתרשלות אחיו, שעבד עימו כעובד שכיר בחברה ובנסיבות העניין, נקבע כי גרם גם הוא בהתרשלותו, לאירוע התאונות.

10. טיעון נוסף שנטען על ידי התובע, בתמיכה לפרשנות אותה הוא מבקש ליתן לפוליסה, הינו כי התובע, ביקש לבטח את עצמו באופן מקיף, כפי שאושר גם על ידי סוכן הביטוח בתצהירו, אך אין לומר כי ביטוח תאונות אישיות, המוגבל לסך של 216,406 ₪, מבטיח את התובע, במידה והיה נפגע באופן קשה וזאת בעוד שסכום הביטוח, על פי פרק חבות מעבידים, נותן כיסוי ביטוחי של עד 5 מיליון דולר.
לא ניתן לקבל טענה זו שכן התובע, הודה כאמור בתצהירו כי הוסבר לו שהרחבת הכיסוי, על פי פרק חבות מעבידים, נועדה להעמידו באותו מצב בו עומד כל עובד אחר של החברה ומאידך, הוסבר לו כי לצורך קבלת כיסוי ביטוחי מקיף, יש מקום לערוך ביטוח תאונות אישיות, בנוסף לביטוח חבות מעבידים. אם לתובע טענה, באשר לגובה סכום הביטוח, על פי פרק תאונות אישיות, הרי שאין מקומה של טענה זו, במסגרת התביעה דנן ויוזכר כי בגין פרק תאונות אישיות, הוגשה על ידי התובע, תביעה נפרדת.

11. מהמקובץ עולה כי נוכח הרחבת הכיסוי הביטוחי, בגין חבות מעבידים, כלפי בעלי שליטה ומנהלים, תחוב הנתבעת כלפי התובע, במידה ותוכח אחריות של החברה לאירוע התאונה וכמידת אחריותה של החברה, בהתחשב ברשלנותו התורמת של התובע.

שאלת האחריות
12. באופן עקרוני, חב תאגיד, חובת זהירות מושגית כלפי מנהליו ועובדיו, כפי שנאמר בעניין זה, בספרם של ג. טדסקי (עורך), י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, (מהדורה שניה, 1976): "עובדת היות המנהל אורגן, אין בה כדי להעניק לתאגיד חסינות כלפיו. יש להבחין בין חובת התאגיד כלפי המנהל, לבין אשמו של המנהל. אם רשלנותו של התאגיד כלפי המנהל נגרמה בשל מעשיו או בשל מחדליו של אותו מנהל, עשוי המנהל לצאת בלא פיצוי, וזאת לא משום שהתאגיד אינו חב לו חובת זהירות, אלא משום שלמרות קיום אותה חובה ולמרות הפרתה, אין הניזוק זכאי לפיצוי, שכן יש ליחס לו אשם תורם של מאה אחוז. מכאן שאם לתאגיד מספר מנהלים שהתרשלו במידה שווה, ונגרם נזק לאחר מהם, יש לחייב את התאגיד בנזיקין כלפי המנהל הנפגע; מסכום הפיצויים יופחת חלק המגיע לפי שיעור אשמו התורם של המנהל; בהעדר נתונים אחרים, עשויה מידת השיעור להיות כמידת משקל המנהל, בשים לב למספר המנהלים במועצת המנהלים", (שם בעמ' 374), כן ראה לעניין זה, ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח', פ"ד מח (1) 415 וע"א 413/62 רוזנצויג נ' מאפיית רוזנצויג באבן יהודה בע"מ, פ"ד טז 2518.

13. בענייננו, טוען התובע כי התאונה אירעה כתוצאה מאי נקיטת אמצעי זהירות ואי הנהגת שיטת עבודה בטוחה, על ידי החברה.

טענת התובע בסיכומיו כי רשלנות החברה, מתבטאת בכך שלא דאגה להצבת אדם שיחזיק בסולם בעת ביצוע העבודה, מתעלמת מעדותו של התובע, בחקירתו הנגדית במסגרתה אישר כי לא היה צורך בהצבת עובד נוסף שיחזיק את הסולם, בהתחשב בגובה בו בוצעה העבודה וכדברי התובע: "שמרימים את הסולם לגובה של 5,6 מטרים אז עובד נוסף היה מחזיק את הסולם. העבודה במקרה הזה הייתה בגובה 3-3.5 מ'. אלו סולמות שחילים. בגובה הזה לא היינו פותחים את הסולם ולא היה צורך שעובד נוסף יחזיק אותו... לא הבאנו עוד עובדים כי הסולם לא עלה לגובה כזה שצריך להביא עובד נוסף שיחזיק", (עמ' 3 לפרוטוקול).

עוד יש לציין כי בתצהיר עדותו הראשית, טען התובע כי רשלנות החברה, מתבטאת בכך שלא סיפקה לו סולם תקין ובטוח שכן גומיות הסולם, המיועדות למניעת החלקה, לא עמדו בעומס העבודה ונמצאו שחוקות (סעיף 19ב' לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית, חזר בו התובע גם מטענה זו והעיד כי הסולם היה תקין וכי אם הסולם, לא היה תקין, לא היה משתמש בו, (עמ' 3-2 לפרוטוקול). יצויין כי בסיכומיו, לא חזר התובע, על טענתו כי הסולם לא היה תקין, אלא טען כי ניתן היה למנוע את התאונה, באמצעות הנחת יריעת גומי שתמנע החלקה של הסולם, דבר שהחברה לא עשתה.
איני סבורה כי ניתן לבסס ממצאים, באשר לאחריות החברה, על סמך הטענה בדבר העדר יריעות גומי למניעת החלקה שכן לא הוכח כי שיטת עבודה זו, של שימוש במשטח גומי מתחת לסולם, הינה שיטת עבודה מקובלת ואיני רואה לקבוע ממצאים בעניין זה, על סמך עדותו היחידה של התובע, במיוחד כאשר הטענה בדבר הנחת יריעת גומי, למניעת החלקת הסולם, הועלתה לראשונה, בחקירתו הנגדית של התובע ולא פורטה, במסגרת כתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית. זאת ועוד, יש לציין כי התובע עצמו, כאשר נשאל מי בחברה, היה צריך לקבל החלטה שיש לפרוש משטח גומי מתחת לסולם כדי למנוע החלקה, השיב "אף אחד כי לא נפלנו עד עכשיו", (עמ' 5 לפרוטוקול).

הנה כי כן, התובע עצמו, אינו סבור כי החברה התרשלה באשר לא נשמעה מפיו, בעדותו, כל טענה כי על החברה היה לנהוג אחרת משנהגה, ואף ההיפך הוא הנכון, התובע חזר וטען בעדותו כי לא היה מקום, בנסיבות העניין, לנהוג אחרת משנהג. לפיכך ומשלא הוכחה אחריות החברה לאירוע התאונה, דין התביעה היה להידחות.

14. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, גם אם אצא מנקודת הנחה אשר כאמור לא הוכחה על ידי התובע כי החברה התרשלה בקביעת שיטת העבודה, הרי האחריות לקביעת שיטת העבודה הראויה הייתה מוטלת, באופן כללי ובהעדר נתונים עובדתיים מיוחדים, על מנהלי החברה, התובע ואוזן, בחלקים שווים. אלא שבנסיבות התאונה דנן, סבורה אני כי שיעור אחריותו של התובע, גבוה מזה של אוזן שכן בעת אירוע התאונה, יצא התובע לביצוע העבודה יחד עם עובד נוסף והוא זה שקבע את אופן ביצוע העבודה ואת שיטת העבודה, במקום אירוע התאונה וזאת בעת שאוזן לא היה במקום ולא נטען כי צריך היה להיות במקום. התובע העיד כי השעין את הסולם, על רלס מתכת, הנראה בתמונה, נ/1 וכי לדעתו, "זה בסיס יפה מאוד, אפשר לשים טונות עליו", (עמ' 4 לפרוטוקול). התובע הוסיף והודה בעדותו כי לאחר שבחן את תנאי השטח וראה שהוא צריך להשעין את הסולם על רלס מתכת, לא התקשר לבקש מאוזן שיבוא למקום או שישלח עובד נוסף ואף לא ביקש מהעובד הנוסף שהיה עימו, איגור, שיחזיק את הסולם שכן לא סבר שיש צורך בכך.
מעדותו של התובע עולה כי בהתחשב בגובה בו בוצעה העבודה, לא היה צורך בעובד נוסף שיחזיק את הסולם על מנת לייצבו והצורך בהצבת עובד נוסף, לצורך תמיכה בסולם, נבע במקרה זה, מתנאי השטח, דהיינו, הצורך בהשענת הסולם על רלס מתכת, כך שהתובע, אשר בחן את תנאי השטח וקבע את שיטת העבודה במקום אירוע התאונה, הוא זה שהיה צריך להורות כי עובד נוסף, יחזיק את הסולם, על מנת לייצבו. לפיכך, להבדיל מאחריותו של אוזן לקביעת שיטת העבודה ונהליה שהינה אחריות כללית, בנסיבות המקרה, הרי אחריותו של התובע, בהיותו מנהל החברה וראש הצוות שיצא למקום העבודה, הינה אחריות קונקרטית שכן היה עליו לבחון את תנאי השטח ולקבוע את שיטת העבודה, בהתאם לתנאי המקום ויש לציין כי התובע עצמו, הוא שהציב את הסולם כאשר הוא נשען על רלס מתכת ולא סבר כי יש צורך, בנסיבות אלה, בעובד נוסף שיחזיק את הסולם. לפיכך, סבורה אני כאמור כי אחריותו של התובע, גבוהה מאחריותו של אוזן ותרומתו לאירוע התאונה, הינה מכרעת, כך שיש להעריך את תרומת רשלנותו, בשיעור של 70%.

גובה הנזק
15. כאמור, איני סבורה שהתובע הוכיח את אחריות החברה לאירוע התאונה ולכל היותר, ניתן לומר כי בצד אחריות החברה, לקביעת שיטת העבודה הראויה, יש לראות את תרומת רשלנותו של התובע, בשל קביעת שיטת העבודה במקום ביצוע העבודה ועל פי התנאים ששררו בו ובשל הצבת הסולם בדרך שהוצב, בשיעור של 70%. לפיכך, מצאתי לדון בקצרה, בשאלת גובה הנזק.

16. כתוצאה מהתאונה, סבל התובע משבר בשורש כף יד ימין ושברים בצלעות.
ד"ר בתיה יפה, אשר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, קבעה בחוות דעתה כי השבר התחבר אך נותרו שיוניים ניווניים קלים במפרק שורש כף היד והגבלה בטווחי התנועה והעריכה את נכותו של התובע, בשיעור של 10%. כן הוסיפה ד"ר יפה כי לאור עבודתו של התובע, הכרוכה בעבודת כפיים, יש מקום להפעיל את תקנה 15.

17. התובע הציג אישורי מחלה ואי כושר לעבודה, לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 30/11/99, אך טען כי בפועל, נעדר מהעבודה במשך כשנה. כן יש לציין כי בתקופה הרלבנטית, היו סכסוכים בין השותפים בחברה אשר הביאו בסופו של דבר, לפירוק החברה בחודש מאי 1999, כך שבתום תקופת אי הכושר לעבודה, החברה כבר לא הייתה פעילה. ביום 31/3/00, כשנה לאחר התאונה, פתח התובע, כעצמאי, עסק חדש, לייצור והתקנת שלטים.

18. בהתחשב בהשתכרותו הממוצעת של התובע בשנים 1998-1996, כמפורט בסיכומים מטעם הנתבעת, בסך של כ- 4,900 ₪ לחודש ובשיערוך, סך של כ- 5,900 ₪ לחודש, ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופת אי כושר לעבודה, משך 9 חודשים, בסך של 53,100 ₪, (לא ראיתי להוסיף ריבית על נזקי העבר ומאידך, גם לא תתווסף ריבית על הסכומים שהתקבלו מהמל"ל).

כאמור, התובע פתח עסק עצמאי בשנת 2000. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי שיעור השתכרותו, תלוי במצב השוק, מה שנכון לגבי כל עסק עצמאי. התובע עצמו, מודה בסיכומיו כי ממוצע השתכרותו בשנים שלאחר התאונה, 2003-2000, עומד על סך של כ- 6,900 ₪ לחודש, משמע שלא נגרמה ירידה בהשוואה להכנסות בשנים שעובר לתאונה וממוצע ההכנסות, אף עלה. לפיכך, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר.

אשר לעתיד, בהתחשב בכלל הנסיבות, מהות הנכות, גילו של התובע ואופי עבודתו מחד ומאידך, בהתחשב בהעדר הפסדים בפועל מאז התאונה ועד היום, סבורה אני כי יש לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 70,000 ₪ בגין הפסד כשר השתכרות.

בנסיבות העניין, כשמדובר בתאונת עבודה, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, בגינן זכאי התובע להחזר מהמל"ל ויצויין כי ההוצאות בגין חוות דעת המומחים הרפואיים, אינן בגדר הוצאות רפואיות, אלא הוצאות משפט הן.

בהתחשב בפיצוי גלובלי בגין עזרת בני משפחה, בתקופת אי הכושר לעבודה, בסך של 3,000 ₪ ובפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 45,000 ₪, מסתכם סכום הפיצויים בסך של 171,100 ₪.
לאחר הפחתת רשלנותו התורמת של התובע, בשיעור של 70%, מסתכם סכום הפיצויים הכולל, בסך של 51,330 ₪.
מסכום הפיצויים, יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל מהמל"ל בגין דמי פגיעה, גמלת נכות זמנית ומענק נכות, בסך כולל של 79,783 ₪, (בצירוף הצמדה בלבד, כנטען בסיכומים מטעם התובע).

סיכום
19. נראה, על כן, כי תביעתו של התובע, גם בהנחה שהייתה מוכחת רשלנות של החברה ובהתחשב ברשלנותו התורמת המכרעת של התובע, שהוערכה, בנסיבות העניין, בשיעור של 70%, נבלעת בסכומים שהתובע קיבל מהמל"ל.

אשר על כן, דין התביעה, להידחות.

התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 6,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום 22 בדצמבר, 2004 (י' בטבת תשס"ה) בהעדר הצדדים.
טולקובסקי בלהה, שופטת
קלדנית: סיון








א בית משפט שלום 164103/02 אילן דרורי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/12/2004)