פסקי דין על גאולה דרמן | פסקי דין על גדעון דרמן | פסקי דין על יצחק גרינבוים | פסקי דין על . משה אלפן | פסקי דין על אברהם (אבי) בלוך |

1956/86 א     26/12/2004




א 1956/86 גאולה דרמן,גדעון דרמן,יצחק גרינבוים נ' . משה אלפן ,אברהם (אבי) בלוך




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
א 001956/86


בפני

השופט יצחק כהן

תאריך
26/12/2004



בעניין:
1. גאולה דרמן

2. גדעון דרמן

3. יצחק גרינבוים



ע"י ב"כ עו"ד א' מועלם


התובעים

נגד


1. משה אלפן

ע"י ב"כ עו"ד ש' פרלמוטר


2. אברהם (אבי) בלוך

ע"י ב"כ עו"ד ש' אביטן





הנתבעים


פסק דין


1. בזמנים הרלבנטיים לתביעה שלפני, הנתבעים היו בעלי מניות בחברת טלסק הנדסה בע"מ (להלן – "טלסק הנדסה"), שעסקה בפיתוח מערכות אזעקה בשם "מולטיגרד". שיעור אחזקותיהם של הנתבעים בחברת טלסק הנדסה היה 76.5%, ויתרת המניות (23.5%) הוחזקו על ידי קבוצת משקיעים בשם "פלסמל".


2. במהלך פיתוח מערכת אזעקה בשם "מולטיגרד 2" נקלעה חברת טלסק הנדסה לקשיים, והנתבעים חיפשו משקיעים שישקיעו הון בחברה על מנת לאפשר את המשך הפיתוח של המוצר ושיווקו ברחבי העולם, ובמסגרת זאת ניהלו מו"מ עם התובעים וניסחו זיכרון דברים. לפי זיכרון הדברים אמורים היו הצדדים להקים חברה בשם טלסק אינטרנשיונל בע"מ (להלן – "טלסק אינט"), אשר תרכוש את רכושה וזכויותיה של טלסק הנדסה ותשלם את חובותיה. בזיכרון דברים זה ייצגו הנתבעים את חברת טלסק הנדסה עצמה, ולקבוצת פלסמל לא היה שום חלק במניות חברת טלסק אינט’.


3. בתאריך 23.3.86 חתמו הנתבעים על התחייבות (מוצג ת/1ח), וזו לשונה:

"אם העסקה נשוא זיכרון הדברים המצורף תסוכל על ידי בעלי המניות בטלסק הנדסה בע"מ, שלא חתומים על זיכרון דברים זה, או אם יופסקו פעולותיה של טלסק אינט’ ביסוד בע"מ ע"י מי מבעלי המניות הקודמים של טלסק הנדסה בע"מ או נציגיהם, שמורה לדרמן ולגרינבוים האופציה לבטל זיכרון הדברים המצורף. משה אלפן
ואבי בלוך יחזירו לדרמן וגרינבויום את כל הסכומים אשר הושקעו על ידם עד לאותה עת הן במזומן והן בבטחונות.

חתימתם של משה אלפן
ואבי בלוך על מכתב זה וזיכרון הדברים המצורף מהווה שטר התחייבות וערבות אישית של כל אחד מהם לשלם לכם 50% מכל סכום שתשקיעו במזומן ולשחרר אתכם מ- 50% מכל ערבות שהעמדתם על פי זיכרון הדברים האמור."


4. בתאריך 30.3.86 התקיימה אסיפה כללית של בעלי המניות בטלסק הנדסה, ובזכות הרוב שהיה לנתבעים באסיפה אישרה האסיפה את זיכרון הדברים, ולאחר מכן הצדדים אף הקימו את חברת טלסק אינט', והחלו להפעילה.


5. נציגי קבוצת פלסמל התנגדו לאישור זיכרון הדברים, ולאחר האסיפה פנו לבית המשפט וביקשו כי יינתן צו מניעה זמני אשר ימנע את ביצוע העסקה על פי זיכרון הדברים, ובתאריך 19.5.86 ניתן צו מניעה כאמור. עם מתן צו המניעה הזמני התנהל מו"מ בין הצדדים, ובתאריך 27.5.86 ניתן צו נוסף, אשר נתן תוקף להסדר ביניים שנעשה בין הצדדים. בתאריך 1.12.86 ניתן צו מניעה שלישי, שאסר על טלסק אינט’ לרכוש את זכויותיה של טלסק הנדסה, אלא אם תשלם לקבוצת פלסמל סך השווה ל- 60,000 דולר.

המחלוקת בין הנתבעים ונציגי קבוצת פלסמל באה בסופו של דבר על פתרונה בתאריך 7.1.87 בעקבות הסדר שנעשה בין הצדדים, וצווי המניעה בוטלו.


6. ואולם, בעקבות צו המניעה השלישי (מתאריך 1.12.86), ועוד קודם שצווי בית המשפט בוטלו בעקבות ההסדר שנעשה (בתאריך 7.1.87), שלחו התובעים לנתבעים הודעה כי הם מבטלים את זיכרון הדברים, והגישו תביעתם לבית המשפט, בה עתרו לכך שהנתבעים ישיבו להם כל סכומים הכסף שהשקיעו בחברת פלסמל אינט', כפי שהתחייבו לעשות בהתחייבות המצוטטת לעיל.


7. הדיון בבית המשפט פוצל לשניים, ובתחילה דן בית המשפט בשאלת תוקפה של ההתחייבות שנתנו הנתבעים לתובעים, שכן לטענת הנתבעים התחייבותם פקעה. בשאלה זאת קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
, שהתחייבות הנתבעים תקפה, ועוד קבעה, כי הודעת הביטול ששלחו התובעים לנתבעים בתאריך 1.12.86 ניתנה כדין. עם זאת קבעה כב' השופטת קביעות שיש להן השלכות על האופן בו יש לערוך את החישובים בין הצדדים, אותם הותיר בית המשפט לדיון בשלב השני של הדיון, ועל כך אעמוד בהמשך הדברים.


8. הנתבעים ערערו על החלטת כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
, וערעורם נדחה, והדיון בשלב השני של התביעה התקיים בפני
כב' סגן הנשיא, השופט ש' פינקלמן.

לצורך קביעת סכום הכסף שעל הנתבעים להשיב לתובעים בעקבות ביטול זיכרון הדברים בין הצדדים, מינה בית המשפט את רואה החשבון מר מתתיהו רוזנטל, כמומחה מטעם בית המשפט, אשר הגיש חוות דעת לבית המשפט, בה קבע את הסכומים המגיעים לכל אחד מן התובעים. יצוין, כי בחוות הדעת נפלו טעויות מספר, ורואה החשבון הגיש מסמך נוסף ובו תיקן הטעויות שנפלו.

לאחר קבלת חוות דעת רואה החשבון, אימץ בית המשפט את חוות דעתו וחייב את הנתבעים לשלם לכל אחד מהתובעים הסכום שנקבע לזכותו בחוות דעת המומחה.


9. הנתבעים ערערו על פסק הדין של בית המשפט, וטענו כי בית המשפט לא יישם את קביעותיה של כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
בהחלטה שניתנה בסיום חלקו הראשון של המשפט. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, והשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שהצדדים יוכלו לחקור את רואה החשבון ולהביא ראיות ביחס לחשבון. אציין בהקשר זה, כי טענת הנתבעים הייתה, שאפילו כתב ההתחייבות שנתנו לתובעים עומד בתוקפו, כי אז יש תשלומים שאין התובעים זכאים להחזר בגינם.


10. לאחר שהושב הדיון לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט שמע הראיות, דחה בית המשפט את תביעתו של התובע מס' 3 (יצחק גרינבוים
) משום שלא התייצב להיחקר על תצהירו ולא גילה עניין בדיונים, ובכך, כך קבע בית המשפט, גילה דעתו שאין לו עוד עניין בתביעה. אשר לתביעת התובעים 1 ו- 2, בית המשפט קבע, כי אין מקום לשנות את התוצאה אליה הגיע בשלב הקודם, והורה כי פסק הדין הקודם יישאר עומד על כנו.


11. הנתבעים ערערו אף על פסק הדין האחרון, וחזרו על טענתם כי כתב ההתחייבות עליו חתמו חל רק עד למועד הוצאת צו המניעה הראשון, בתאריך 19.5.86. לטענתם, ובהסתמך על פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
, אז למעשה סוכל החוזה ולתובעים לא הייתה כל סיבה להשקיע סכומי כסף כלשהם בטלסק אינט’. כמו כן טענו הנתבעים, כי התובעים משכו מחשבונותיה של טלסק אינט’ סכומי כסף שונים שלא למטרות החברה אלא כדי להיטיב עם קרובי משפחתם.

אף התובע מס' 3 הגיש ערעור על כך שתביעתו נדחתה.


12. בתאריך 29.9.03 קיבל בית המשפט העליון את הערעורים (ע"א 1936/03), והורה להחזיר הדיון לבית משפט זה לצורך השלמתו.

בהתייחסו לדחיית תביעתו של התובע מס' 3 קבע בית המשפט העליון, כי לא היה מקום לקבוע כי התובע מס' 3 זנח את תביעתו, וביחס לערעורם של הנתבעים קבע, כי אין מקום להתערב בחשבון שנערך על ידי רואה החשבון שמונה על ידי בית המשפט, אך יש לקבוע מועד "אשר ממנו ואילך המשך הפעילות של אינט’ והשקעות והוצאות שהוצאו על ידי המשיבים (הם התובעים – י"כ) בחברה זו, היו על סיכונם שלהם, ומכל מקום אין הצדקה לחייב בהם או בחלקם את המערערים".

עוד קבע בית המשפט העליון, כי היה על בית המשפט המחוזי "לדון בטענות כנגד פרטי החשבון עליהם חלקו המערערים ולנמק את החלטתו לדחות את כל טענות המערערים בעניין זה. בשאלות אלה לא דן רואה החשבון, ועל בית המשפט היה לדון בהן."


13. משהושב הדיון לבית משפט זה הונח התיק על שולחני. ב"כ התובעים הודיע, כי אין הוא מבקש לחקור את הנתבעים על תצהיריהם, והוא מסתפק בחקירות שנחקרו בשלבים הקודמים של המשפט, ולעומתו הודיעו באי כוח הנתבעים, כי הם מבקשים לחקור את התובעים.

התובע מס' 2 אכן התייצב לחקירה, ונחקר על ידי באי כוח הנתבעים, אך התובע מס' 3 (יצחק גרינבוים
) לא התייצב לחקירה. מטעם זה עותרים הנתבעים לכך שתביעתו של הנתבע מס' 3 תידחה.


14. אתייחס תחילה לעתירת הנתבעים לדחות תביעתו של התובע מס' 3.

הנני סבור כי אין מקום לדחות תביעתו של התובע מס' 3. מדברי ב"כ התובעים למדתי לדעת, כי הנתבע מס' 3 שוהה בחו"ל והקשר עמו רופף עד מאוד, ואולם, השאלה שיש לשאול היא, האם קיימות ראיות המבססות את תביעתו גם בהיעדרו. לשאלה זאת הנני סבור כי יש לתת תשובה חיובית, והטעם לכך הוא, שהכל מודים, שהרוח החיה בחברת טלסק אינט’ היה דווקא הנתבע מס' 2.

הנתבע מס' 2 נחקר על ידי באי כוח התובעים והשיב לשאלותיהם בנוגע לסכומים שהושקעו על ידי התובעים בחברת טלסק אינט’, וניתן אפוא לבחון את העניינים העומדים לדיון אף בהיעדרו של התובע מס' 3. אין לדעתי מקום לשחרר את הנתבעים מהתחייבותם להשיב לתובע מס' 3 סכומי הכסף שהושקעו על ידו, רק משום שעתה, 18 שנים לאחר העסקה, הוא שוהה בחו"ל ולא התייצב להיחקר על תצהירו, כאשר ברור שהוא השקיע סכומי כסף נכבדים, וניתן לבחון את צדקת ההשקעות על פי עדותו של התובע מס' 2, שהיה המוציא והמביא בתקופה בה השקיעו התובעים את כספם בחברת טלסק אינט’.


15. לעניין מועד פקיעתה של ערבות הנתבעים:

לטענת ב"כ הנתבעים, ערבותם של הנתבעים תקפה אך ורק עד למועד בו ניתן צו המניעה הראשון (19.5.86), ולא מעבר לכך. לטענתם, כל סכום כסף שהושקע על ידי התובעים לאחר מועד זה, הושקע על סיכונם של התובעים, ואם התובעים בחרו ליטול סיכון על עצמם, ולהשקיע סכומי כסף בחברת פלסמל אינט’ לאחר המועד האמור, כי אז אין מקום שהנתבעים יחויבו להשיב להם סכומי כסף אלה.

בבסיס טענתם של הנתבעים עומדת קביעתה של כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
, שקבעה כי בצו המניעה הראשון שניתן בתאריך 19.5.86, היה משום סיכול של זיכרון הדברים. לטענת הנתבעים, במהלך המו"מ הצדדים כלל לא דנו באפשרות שזיכרון הדברים יסוכל, ולא קבעו דבר ביחס לכספים שיושקעו על ידי התובעים לאחר סיכול זיכרון הדברים, וממילא ברור שהנתבעים לא נתנו, ולא יכלו לתת, כל ערבות להשבת סכומי כסף שהתובעים השקיעו בחברה לאחר סיכול זיכרון הדברים.


16. אין אני מקבל הטענה האמורה.

בסעיף 19 להחלטת כב' השופטת ט' שטרסברג כהן
, נקבעו הדברים הבאים:

"בהעדר מועד בהתחייבות, בו יפוג תוקפה, יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים על מנת לקבוע עד מתי התכוונו הם שתעמוד בעינה וגם אם לא ניתן לאמוד את דעתם, עדיין יש לבדוק על פי אמות מידת הסבירות עד מתי יש לראותה כתקפה."

כל אחד מהצדדים סומך את טענותיו על פיסקה זו.

מהראיות שלפני, ומחקירתו של התובע מס' 2 (מר גדעון דרמן
) עולה, כי לאחר שקבוצת פלסמל פתחה בהליכים למנוע את ביצוע העסקה בין הצדדים ומכירת רכושה של חברת טלסק הנדסה וזכויותיה לחברת טלסק אינט’, ניהלו הנתבעים ואנשי קבוצת פלסמל מו"מ מתוך מגמה להביא להסרת צווי המניעה, ובתוך כך אף הגיעו להסדר ביניים עם אנשי פלסמל. במהלך התקופה, התובעים המשיכו להשקיע כספים בחברה, משום שהן התובעים והן הנתבעים ציפו לכך, שהבעיות עם אנשי קבוצת פלסמל תבואנה על פתרונן, ושני הצדדים כאחד סברו שיש טעם בהשקעות סכומי הכסף בטלסק אינט’ כדי להביא למצב בו החברה תוכל לפעול באופן תקין וסדיר לאחר שהבעיות עם אנשי פלסמל תיפתרנה.

כב' השופט פינקלמן התייחס אף הוא לעניין זה וקבע (בסעיף 8 לפסק דינו מתאריך 13.12.97):

"לעניין הטענה כי היה על התובעים להפסיק את המימון כבר לאחר מתן צו המניעה הראשון או לחילופין צו המניעה השני, מוסיפים הם וטוענים, כי צו המניעה הראשון היה זמני וניתן במעמד צד אחד. הדעת אינה נותנת שיש להפסיק לפעול, לקום, לחסל ולמוטט הכל, רק בשל צו מניעה זמני שניתן כאמור במעמד מבקשיו בלבד.

הוא הדין בהתייחס לצו המניעה השני מיום 27.5.86. גם הוא היה זמני, עד לשמיעת הבקשה במעמד שני הצדדים. יתר על כן, היה בגינו הסכם ביניים שהורה להמשיך לפעול, למכור, לייצר ולשווק. ועוד. גם לאחר שניתנו אותם צווים באו בקשות נוספות לתשלום מצד הנתבעים אלפן ובלוך."

בחקירתו בתאריך 16.6.92, העיד הנתבע מס' 2 (עמ' 53 לפרוטוקול), כי למעשה צווי המניעה לא הפריעו לחברת טלסק אינט’ לפעול ("חשבתי שהצווים לא אפקטיביים, ז"א שיכולנו להמשיך לפעול ללא הגבלה"), ובחקירתו הנגדית הוסיף ואמר:

"לא חשבנו שהצווים מונעים מאתנו לעבוד. כמו שאמרתי העברנו את זה לעו"ד. אז לא היינו ערים לבעיה ולא העמקנו מה משמעות הצו. המשכנו לעבוד ולא התייחסנו לצו, היה הסדר ביניים שאפשר להמשיך לעבוד. אני פעלתי לפי אותו הסדר ביניים. תיקי המוצר כבר היו באינט' ולא היה מה להעביר."

על דברים אלה חזר הנתבע מס' 2 אף בחקירתו בפני
כב' השופט ש' פינקלמן, בתאריך 25.6.97 (עמ' 76 לפרוטוקול: " ... "המשכנו פעולות עסקים כרגיל לא ראינו שהצו מפריע לפעילותינו. לא התרשמנו שהוא מפריע"), ובעמוד 82 לפרוטוקול אמר:

"נכון שהאמנתי שהצו יבוטל ואני אף פעם לא הרגעתי את דרמן. העניין היה בידי התובעים הם היו צריכים להחליט מה הם עושים לא הייתי צריך להרגיע אותם. האמת היא שידעתי שלפסמל לא מגיע כסף."

לא זו בלבד, אלא שהנתבע מס' 1 מלין על התובעים, על כך שבתאריך 1.12.86 מיהרו לבטל את העסקה (עמ' 59 לישיבת בית המשפט מתאריך 21.11.96):

"קבוצת דרמן גרינבוים מיהרה, נחפזה לבטל באופן חד צדדי את העסקה שחתמו עליה."

בהקשר זה אביא אף את דברי התובע מס' 2, בעדותו לפני (ישיבה מיום 5.9.04 בעמ' 23 לפרוטוקול):

" ... צו המניעה הטריד אבל לא הפריע כמו שנאמר לי ביום יום וגם לא הפריע לבלוך (הנתבע מס' 2 – י"כ) שניהל את אינט’ והמשיך עוד לדרוש ולדרוש להגדיל את הזרמת הכספים כדי לקבל את המוצרים."

הנה מתברר, כי הנתבעים עצמם סברו, שצווי המניעה הם עניין שערכי הדין יפתרו, ובינתיים אין הם מפריעים לפעולותיה השוטפות של טלסק אינט’, שתיק המוצר כבר הועבר אליה, מה עוד, שהנתבעים הגיעו להסדר ביניים עם אנשי קבוצת פלסמל, שאפשר להם להמשיך ולהפעיל את חברת טלסק אינט’ ללא כל הפרעה. אם לא די בכך, הרי שהנתבע מס' 1 גורס שהתובעים נחפזו לבטל את העסקה, והנבעים מוסיפים וטוענים, כי למעשה הפרו התובעים את חובת הקטנת הנזק, שכן היה עליהם לשלם לקבוצת פלסמל גם את הסכום הקטן יחסית (60,000 דולר), שבסופו של דבר שולם לה בינואר 1987, ואשר בעטיו הסירה קבוצת פלסמל את תביעתה.

הראיות מלמדות אפוא, כי למרות צווי המניעה שניתנו כדי לעכב את ביצוע העסקה בין התובעים והנתבעים, המשיכו שני הצדדים להפעיל את חברת טלסק אינט’ באופן סדיר ושוטף, מתוך הנחה, שבתוך פרק זמן לא ארוך ייושבו ההדורים עם אנשי פלסמל, וחברת טלסק אינט’ תצא לדרכה החדשה ללא כל הפרעה. על רקע זה, הנני קובע, כי אומד דעתם של הצדדים היה, כי כתב הערבות יחול על ההתקשרות בין התובעים והנתבעים כל עוד התקשרות זאת בתוקף, וכל עוד התובעים ממשיכים להזרים סכומי הכסף הדרושים לפעילותה השוטפת של חברת טלסק אינט’.

טענת הנתבעים אף אינה עומדת במבחנים של סבירות, שכן התוצאה שהיא מביאה אינה הגיונית. אין כל מקום להניח, שהתובעים נהגו בחוסר היגיון, כאשר הוסיפו להשקיע כספים בחברת טלסק אינט’, אם ידעו שכתב הערבות כבר אינו תקף, וניתן אף לומר, שאם הנתבעים סברו אז שצו המניעה בתאריך 19.5.86 הפקיע את תוקפו של כתב הערבות, היה מקום שיסבו תשומת ליבם של התובעים לכך, ויודיעו להם שאין הם ערבים עוד לסכומי כסף שיושקעו בחברה, ואז התובעים היו מחליטים כיצד לכלכל את צעדיהם.

על כן, הנני קובע, כי כתב הערבות לא פקע בעת מתן צו המניעה הראשון, ולמעשה הצדדים ניהלו את ענייניהם במנותק מצווי המניעה שניתנו על ידי בית המשפט, והמשיכו להפעיל את החברה כאילו צווים כאמור כלל לא ניתנו. על כן, הנני דוחה את טענת הנתבעים, והנני קובע, כי הנתבעים ערבים לסכומים ששולמו על ידי התובעים גם לאחר שצווי המניעה ניתנו.


17. בהתייחס להוראת בית המשפט העליון, כי יש לקבוע מועד "אשר ממנו ואילך המשך פעילותה של אינט’ והשקעות והוצאות שהוצאו על ידי המשיבים (הם התובעים – י"כ) בחברה זו, היו על סיכונם שלהם", הנני קובע, כי על יסוד האמור לעיל, מועד זה הוא יום מתן הודעת הביטול, היינו 1.12.86.

עם זאת, יש לזכור, כי היו תשלומים שבוצעו על ידי התובעים לאחר מועד זה, אך אלה היו תשלומים שנעשו על פי התחייבויות שניתנו קודם מועד הביטול. כך למשל, עוד לפני 1.12.86 התובעים חתמו על כתבי ערבות לבנקים, ועל כן, סכומים ששילמו התובעים לבנקים, כדי לכסות את חובות החברה שנוצרו לפני מועד הביטול, חלה הערבות אף על סכומים אלה.


18. העניין הבא שיש לדון בו נוגע לפרטי החשבון, כפי שאלה באים לידי ביטוי בחוות דעתו של רואה החשבון.

כעולה מפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, אין מקום להתערב בחשבון כפי שאושר על ידי רואה החשבון מהבחינה החשבונאית (עמ' 6 לפסק הדין), אך יש לבחון, האם התובעים זכאים להשבת כל הסכומים המופיעים בו.

כאמור, התובע מס' 2, שהוא עצמו רואה חשבון במקצועו, נחקר בפני
, ובין היתר נשאל שאלות רבות בנוגע לתוכן החשבון עצמו. עדותו של הנתבע מס' 2 עשתה עלי רושם חיובי, והתרשמתי, כי למעט סוגיה אחת, עליה אעמוד להן, ההשקעות שביצעו התובעים בחברת טלסק אינט’, היו השקעות מוצדקות, שנועדו לאפשר לחברה לפעול באופן שוטף, סדיר ותקין. הוא הדין עם אשראי שהבנקים העמידו לזכות החברה, אשראי שהתובעים ערבו לו, ואשר אלמלא ערבותם לא היה עומד לרשות החברה.

ב"כ הנתבעים חקרו את התובע מס' 2 על סכומי כסף ששולמו על ידו לאחר ביטול החוזה, והתובע השיב כי מדובר בסכומים ששולמו מכוח כתבי הערבות שהתובעים חתמו לטובת הבנקים שהעמידו האשראי לחברה, ותשובותיו בעניין זה עשו רושם אמין והנני מקבל אותן.

על כן, הנני קובע, כי התובעים זכאים לקבל מהנתבעים הסכומים הנקובים בחוות דעתו של רואה החשבון רוזנטל, זולת תיקון אחד שיש לבצע בנוגע לסכומים שעל הנתבעים לשלם לתובע מס' 2.


19. העניין היחיד שמצאתי להתערב בו בנוגע להתחשבנות בין הצדדים, נוגע לעסקאות שבוצעו שלא לטובת חברת טלסק אינט’. מדובר בעסקאות שהתובע מס' 2 ביצע עם קרובי משפחתו ומקורבים אחרים, עמם ביצע "החלפת שיקים" ומתן הלוואות. לטענת התובע מס' 2, החלפת השיקים בוצעה משום שמנהלי הבנקים ביקשו לראות פעילות בחשבונות החברה. לדברי התובע מס' 2, המקובלים עלי, החלפת השיקים, ומתן ההלוואות, שביצע עם אנשים המקורבים לו, לא גרמו נזק לחברה.

הגם ששוכנעתי כי הפעולות שביצע התובע מס' 2 לא גרמו נזק לחברה, הנני סבור כי יש מקום להתחשב בכך בקביעת הסכום. הטעם לכך הוא, שהתובע מס' 2 עשה שימוש במקורותיה של החברה שלא למטרות החברה, ולמעשה הוא, או מקורביו, הפיקו מכך טובות הנאה כלשהן, גם אם מהחברה עצמה לא נגרע דבר.

אין דרך לכמת את טובת ההנאה האמורה בסכום כסף מוגדר, ועל כן, הנני מחליט להעריך את הסכום בשיעור של 10% מכלל סכומי ההשקעה שהתובע מס' 2 זכאי לקבל מאת הנתבעים. ככל שהדברים אמורים בנתבע מס' 3, הרי אין ראיה על כך שהוא עשה שימוש במקורות החברה לשם הפקת טובת הנאה למקורביו, ועל כן אין מקום לבצע הפחתה דומה מהסכומים המגיעים לו.


20. ב"כ הנתבעים טענו, כי התובעים הפרו חובת הקטנת הנזק, שכן אם היו משלמים לקבוצת פלסמל סך 60,000 דולר, צו המניעה היה מתבטל, וממילא היו התובעים זכאים לקבל סכום זה מהנתבעים על פי סעיף 4(ד) לזיכרון הדברים.

אין אני מקבל טענה זו. על התובעים לא הייתה חובה לשלם הסכום הנ"ל לקבוצת פלסמל על מנת שתסיר תביעותיה, וגם אם היו זכאים לקבל השבה של הסכום במידה והיו משלמים, עדיין אין בכך להטיל עליהם את חובת התשלום. בכך שהתובעים לא שילמו את הסך 60,000 דולר לקבוצת פלסמל אין משום הפרת חובת הקטנת הנזק, ואזכיר, כי התובעים אינם תובעים פיצוי על נזק שנגרם להם, אלא עותרים הם לכך שהנתבעים יחויבו להשיב להם סכומי כסף שהשקיעו בחברת טלסק אינט', ואשר הנתבעים התחייבו להשיבם. זאת ועוד, החובה לשלם לקבוצת פלסמל את הסכום הנזכר, הנראה בעיני באי כוח הנתבעים כסכום קטן יחסית, הייתה מוטלת על הנתבעים. אם שילמו הנתבעים את הסכום בסופו של דבר בתאריך 7.1.87, מדוע לא שילמו אותו לפני מתן צו המניעה השלישי (בתאריך 1.12.86), ובכך הם היו מונעים את כל השתלשלות הדברים אליה נקלעו הצדדים.

אציין בהקשר זה, כי לאורך כל חקירתו של התובע מס' 2, יצרו הנתבעים את התחושה כאילו התובעים הם האשמים בכל אשר אירע, ולא היא. התובעים עותרים לכך שהנתבעים ישיבו להם את כספם, כפי שהנתבעים התחייבו לעשות, ולמעשה התובעים אינם האשמים אלא הקורבנות, המנסים מזה תקופה ארוכה לגבות מהנתבעים את המגיע להם.


21. על כן, ולסיכום, ערבותם של הנתבעים חלה על כל הסכומים ששולמו על ידי התובעים, על פי חוות דעת רו"ח רוזנטל, ובכפוף לתיקון שיש לבצע כאמור לעיל. לפיכך, הסכומים שהתובעים יהיו זכאים לקבל מאת הנתבעים, הם כמפורט להלן:

(א) התובעים 1 ו- 2 יהיו זכאים לסכום הבא, כערכו לתאריך 26.1.99:

סכום שנקבע בחוות דעת המומחה 1,553,502 ₪
ניכוי 10% 155,350 ₪
-------------------
סה"כ 1,398,152 ₪

(ב) התובע מס' 3 יהיה זכאי לסכום הנקוב בחוות דעת המומחה, היינו 1,577,597 ₪, כערכו לתאריך 26.1.99.

על פי כתב ההתחייבות חבות הנתבעים לא הייתה חבות הדדית, ועל כן כל אחד מהם ישא בתשלום מחצית הסכום לחוד (ולא ביחד ולחוד).


22. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני מחייב את הנתבע מס' 1 (משה אלפן
) לשלם לתובעים 1 ו- 2 (גאולה וגדעון דרמן
), ביחד ולחוד, סך 699,076 ₪, בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, החל מתאריך 26.1.99.

(ב) הנני מחייב את הנתבע מס' 1 (משה אלפן
) לשלם לתובע מס' 3 (יצחק גרינבוים
), סך 788,798 ₪, בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, החל מתאריך 26.1.99.

(ג) הנני מחייב את הנתבע מס' 2 (אברהם (אבי) בלוך
) לשלם לתובעים 1 ו- 2 (גאולה וגדעון דרמן
), ביחד ולחוד, סך 699,076 ₪, בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, החל מתאריך 26.1.99.

(ד) הנני מחייב את הנתבע מס' 2 (אברהם (אבי) בלוך
) לשלם לתובע מס' 3 (יצחק גרינבוים
), סך 788,798 ₪, בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, החל מתאריך 26.1.99.


(ה) בהתחשב בגובה הסכומים כערכם בתאריך

פסק דין
זה (כ- 4.1 מליון ₪) ובכברת הדרך הארוכה שהיה על התובעים לעשות כדי לזכות בסכומי הכסף המגיעים להם, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את כל הוצאות המשפט שנגרמו להם, בצירוף "הפרשי הצמדה וריבית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, החל מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, שכר טרחת עו"ד בסך 250,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


ניתן היום, י"ד בטבת, תשס"ה (26 בדצמבר 2004), בהעדר הצדדים.
מזכירות בית המשפט תשלח העתקים לב"כ הצדדים.
מותר להפצה מהיום.

יצחק כהן
- שופט









א בית משפט מחוזי 1956/86 גאולה דרמן,גדעון דרמן,יצחק גרינבוים נ' . משה אלפן ,אברהם (אבי) בלוך (פורסם ב-ֽ 26/12/2004)