פסקי דין על שפרה חזן | פסקי דין על יעקב חזן | פסקי דין על נבון ויספלד רואי חשבון | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד הבריאות ובריאות הנפש |

60755-06/13 עא     15/07/2014




עא 60755-06/13 שפרה חזן, יעקב חזן נ' נבון ויספלד רואי חשבון, מדינת ישראל - משרד הבריאות ובריאות הנפש








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ע"א 60755-06-13 חזן ואח' נ' נבון ויספלד רואי חשבון
ואח'





בפני
:
כב' השופטת
מיכל

נד"ב
, אב"ד
כב' השופט רמי אמיר
כב' השופטת ורדה פלאוט


המערערים:

1
.
שפרה חזן

2
.
יעקב חזן


נגד


המשיבים:

1.נבון ויספלד רואי חשבון
2.מדינת ישראל- משרד הבריאות ובריאות הנפש




פסק דין


השופט רמי אמיר

:
1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בראשל"צ (כב' סגה"נ השופט שוורץ) בת"א 27738-02-12 מיום 2.6.14, לפיו דחה ביהמ"ש על-הסף את תביעת המערערים נגד שני המשיבים.
2.
המערערים בני זוג. המערערת שימשה מנהלת חברת אומץ שיקום בע"מ (להלן: "חברת אומץ"). המערער שימש יזם של חברת אומץ שעסקה בהפעלת הוסטל.
ביסוד הדברים עומדת התנהלותם-הנטענת של המשיבים בקשר עם ביקורת כספית על אופן ניהולו של ההוסטל ע"י המערערים.
המשיב 2 (להלן: "משרד הבריאות") הזמין מהמשיב 1 (להלן: "רוה"ח") עריכת ביקורת על ניהול ההוסטל ע"י המערערים. רוה"ח ערך את הביקורת והגיש דו"ח למשרד הבריאות. מרכז הבקרה התקציבית אצל במשרד הבריאות מר פיקאר, קיבל את הדו"ח, ובהסתמך על כך שלח למערער
ולחברת אומץ מכתב ובו דרישה לתשלום החזרים בגין חוסרים ולתשלום קנס, וכן דרישה להפסקת עבודתו של המערער בהוסטל באופן מיידי. העתק ממכתב הדרישה נשלח לשבעה נושאי-משרה במשרד הבריאות.
3.
המערערים הגישו תביעת פיצויים נגד המשיבים בגין התנהלותם האמורה.
כנגד רוה"ח טענו המערערים, שהוא התרשל בעריכת דו"ח שגוי ולא מבוסס, בהימנעו מהעברת הדו"ח להערות והשגות של המערערים, ובהימנעו מלפרסם תיקון לדו"ח.
כנגד משרד הבריאות טענו המערערים, שהוא הפר חוזה, התרשל, והוציא לשון הרע – בהסתמכו על הדו"ח ובהוציאו מכתב דרישה לאלתר, מבלי שאיפשר למערערים הליך שימוע והשגה לפי סעיף 6.3 להסכם ביניהם; בהפיצו את מכתב הדרישה למכותבים רבים; ובכך שלא פרסם תיקון למכתב כאשר התברר לו שהדו"ח שגוי.
4.
שני המשיבים הגישו בקשות לדחיית התביעה על-הסף בהסתמך על הוראות הסעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").
סעיפים 13(9) ו-13(11) בחוק איסור לשון הרע קובעים:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(1) .....
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
(10) ....
(11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".

שני המשיבים טענו, שכל מעשי "הפרסום" נושא התביעה הם פרסומים מותרים החוסים תחת סעיפי החוק האמורים; כי מדובר בהגנה מוחלטת; וכי אין "לעקוף" הגנה מוחלטת זו ע"י העמדת התביעה על רגליים נפרדות לכאורה של עוולת הרשלנות.
5.
בימ"ש קמא

שמע את עדות המערער ואת עדות רוה"ח לעניין הבקשות, כמו גם את טיעוני ב"כ כל הצדדים, הן בע"פ והן בכתב; ובסופו של דבר נעתר לשתי הבקשות ודחה את התביעה כולה על-הסף.
ביהמ"ש קבע, שגם "פרסום" דו"ח הביקורת של רוה"ח בהעברתו למשרד הבריאות, וגם "פרסום" מכתב הדרישה של משרד הבריאות ע"י משלוח העתקים לנושאי-משרה במשרד – שניהם פרסומים מותרים לפי סעיף 13(9) לחוק; וכי "פרסום" מכתב הדרישה ע"י משרד הבריאות אף מותר בגדרו של סעיף 13(11) לחוק. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי ההגנה מכוח הסעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק היא הגנה מוחלטת. עוד הוסיף, בהסתמך על הלכת ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י פ"ד מא(3) 757 (1987) (להלן: "עניין כרמלי"), שכאשר פרסום שנעשה חוסה תחת אותה הגנה מוחלטת – אין לאפשר עילת תביעה מקבילה ונוספת מכח עוולת הרשלנות, כאשר בנסיבות העניין יש "חפיפה מלאה" בין העוולה הפרטיקולרית (ובמקרה זה: לשון הרע) לבין עוולת המסגרת (ובמקרה זה: הרשלנות).
6.
מכאן הערעור שלפנינו

.
ב"כ המערערים טען לפנינו, כמו גם לפני בימ"ש קמא, שדחייה על-הסף היא סעד דרסטי הפוגע בזכות הגישה, ואשר יש לנקוט בו בזהירות רבה; שהפרסומים נושא התביעה אינם פרסומים מוגנים לפי הוראות סעיף 13 לחוק; שסעיף 13 אינו קובע הגנה מוחלטת אלא יחסית; שסוגיית תחולתן של ההגנות לפי סעיף 13 לחוק מחייבת בירור עובדתי במשפט; שהתביעה אינה עומדת רק על איסור לשון הרע אלא גם על רשלנות והפרת חוזה, הן באותם מעשים והן במעשים ובמחדלים אחרים; וכי ראוי להמשיך בבירור כל התביעה לגופה.
ב"כ המשיבים עמדו על תחולתן של הגנות סעיף 13 לחוק במקרה זה; על האופי המוחלט שלהן באופן כללי; על ההגנה הניתנת מכוחן לחופש הביטוי בכלל, ולעצמאות שיקול הדעת של עובדי הציבור בפרט; ועל התכלית הדיונית שלהן לחסום תביעות על-הסף כדי להגן על עובדי הציבור במילוי תפקידם מפני היחשפות לצורך לנהל תביעות סרק ותביעות לחץ. עוד הוסיפו ב"כ המשיבים, כי יש למנוע את סיכול התכליות של הגנות סעיף 13 לחוק בדרך מלאכותית של הצגת עילות חלופיות כמו רשלנות; וכי הפסיקה אכן שללה תביעות חלופיות כאלו מקום שיש תחולה להגנות סעיף 13.
דיון והכרעה
7.
שקלתי בדברים, ועמדתי היא כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, וכי יש להשיב את התיק לבימ"ש קמא לשם שמיעתו לגופו, למעט שני סעדים אליהם אתייחס בשולי הדברים.
להלן אפרט את טעמיי.
8.
אקדים ואומר, כי מסכים אני עם ב"כ המשיבים, שהגנות סעיף 13 לחוק הן אכן הגנות מוחלטות; ושכפועל יוצא מכך ניתן, ואף ראוי, לדחות על-הסף תביעות שבאות בגידרן.
אני ער, כמובן, לזהירות אשר יש לנקוט בה כאשר אנו בוחנים סילוק תביעה על-הסף, בשל חשש הפגיעה בזכות הגישה. ואולם כאשר ברור כבר מלכתחילה שאין טעם בשמיעת התיק כולו, כיוון שהתביעה נחסמת "הרמטית" מכוח אחת מההגנות המוחלטות של סעיף 13 לחוק, ואין שאלה עובדתית מורכבת שטעונה בירור לצורך זה – אזי יש בדחיית התביעה על-הסף משום מניעת הליך סרק, ובמצב מסוים אף מניעת שימוש לרעה בזכות הגישה, ובוודאי שאין בכך פגיעה לא מידתית באותה זכות.
9.
נכון אני גם להניח כעמדת המשיבים, אף שמבלי להכריע בדבר, שכאשר אותו מעשה או אותו מחדל מצביע לכאורה גם על אמירת לשון הרע וגם על התנהלות רשלנית, וכאשר אותו מעשה או מחדל מותר מכוח ההגנה המוחלטת לפי סעיף 13 לחוק – אפשר והדבר ישלול גם את התביעה מכוח דיני הרשלנות בגין אותו מעשה או מחדל.
אציין רק זאת, שסוגיה זו של היחס בין העוולות הפרטיקולריות (וההגנות שבגידרן) לבין עוולות המסגרת הכלליות נדונה פעמים רבות ובהקשרים שונים בפסיקת בתי המשפט, והתשובה אינה אחידה. כך למשל, בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113 (1985), הכיר ביהמ"ש העליון בתחולה מקבילה בין עוולת הנגישה לבין עוולת הרשלנות. ולעומת זאת, בעניין כרמלי הנזכר לעיל, הכיר ביהמ"ש העליון (ברוב דעות) בהגנה סטטוטורית מסוימת לעניין כליאת שווא של הלוקה בנפשו, כהסדר שלילי המוציא את העוולה של הפרת חובה חקוקה.
נקודת האיזון משתנה ממקרה למקרה. לעיתים מדובר באינטרסים מנוגדים ובזכויות מתנגשות, ולעיתים אחרת. ומקבילית הכוחות משתנה מקונפליקט אחד למשנהו, בין היתר בשים לב לתכליות החקיקה ולניסוח החקיקה באותו הקשר.
ואולם בכל מקרה, כלל הדחיקה של הנורמה הכללית מפני העוולה הפרטיקולרית וההסדר השלילי ביניהן לא יחולו, אלא כאשר מדובר באותו מעשה ובאותו מחדל (או בנגזרותיהם) – כשיש "זהות מוחלטת בין האלמנטים" כדברי ביהמ"ש העליון בעניין כרמלי, או "חפיפה מלאה" כדברי בימ"ש קמא.
ומטעם אחרון זה, ויישומו בענייננו כפי שיפורט להלן, לא נדרשתי להכריע בשאלה העקרונית של היחס בין הגנות סעיף 13 לבין חוק עוולת הרשלנות.
10.
מן הכלל אל הפרט, לענייננו.
עיון בכתב התביעה מלמדנו, כי התביעה עומדת על מספר לא מועט של מעשים ומחדלים נטענים, שרק אחד מהם עניינו בפרסום לשון הרע.
נגד רוה"ח נטענו טענות להתרשלות מקצועית בעריכת דו"ח שגוי ולא מבוסס, להתרשלות מקצועית בכך שנמנע מלהעביר את הדו"ח להתייחסות של הגוף המבוקר, ולהתרשלות מקצועית כאשר לא תיקן את הדו"ח השגוי. ואולם בכל אלה אין ולו שמץ של טענה לפרסום לשון הרע.
כנגד משרד הבריאות נטען, בראש וראשונה, שהפר חוזה והתרשל, בכך שהוציא דרישת תשלום וסנקציות נוספות ללא מתן זכות שימוע והשגה לפי סעיף 6.3 לחוזה; וכן נטען להימנעות מתיקון הדרישה השגויה למרות התחייבות מפורשת לעשות כן.
אמת, למשרד הבריאות מיוחס גם פרסום לשון הרע וגם רשלנות בהפצת מכתב הדרישה לידי מכותבים רבים (כולם עובדי משרד הבריאות) – אך רק בעניין זה משתלב איסור לשון הרע בעוולת הרשלנות.
אם נסכם את הדברים נראה, כי עניין לנו בתביעה בגין רשלנות והפרת חוזה, אשר לאחד ממרכיביה בלבד יש עיגון נוסף גם בדיני איסור לשון הרע.
11.
דא עקא, שבימ"ש קמא דחה את התביעה כולה בשל הגנה סטטוטורית מפני תביעת לשון הרע – כאשר אותה הגנה יכלה, לכל היותר, לחסום את תביעת הרשלנות בגין מעשה הפרסום של מכתב הדרישה ע"י משרד הבריאות לידי מספר מעובדיו, הא ותו לא.
אך בוודאי שאין באותה הגנה סטטוטורית לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע כדי לחסום ולהדוף תביעה נגד רוה"ח בשל רשלנות מקצועית בעריכת הדו"ח או בהתנהלותו מול הגוף המבוקר; ובוודאי שאין באותה הגנה סטטוטורית לפי סעיף 13 לחוק כדי לחסום ולהדוף תביעה חוזית נגד משרד הבריאות בשל אי-מתן זכות שימוע והשגה לפי החוזה, או בשל רשלנות באותו מחדל, או בשל רשלנות והפרת התחייבות מפורשת לפרסם תיקון של הדרישה בעקבות תיקון הדו"ח.
12.
בהתייחס לכל העניינים המנויים לעיל, והמהווים את עיקרי התביעה – אין כל "זהות אלמנטים" או "חפיפה מלאה" עם תביעת לשון הרע.
אינני מתעלם מכך, שחלק מהנזק שנטען בגין מעשי הרשלנות והפרת החוזה המפורטים לעיל, הוא נזק למוניטין המקצועי ולשם הטוב של המערערים, וכי נזק זה הועצם לפי הנטען ע"י הפרסום של מכתב הדרישה – ואולם גם בכך אין כדי ליצור את "החפיפה המלאה", שתצדיק את דחיית התביעה החוזית והנזיקית בשל ההגנה הפרטיקולרית בדיני לשון הרע.
עניינים אלו ועילות אלו לא התלבנו כלל במשפט, אשר נקטע באיבו – ולכן ראוי ונכון יהיה לבררם לגופם, לראשונה, בפני
בימ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות.
13.
שקלתי שמא יש מקום להורות על דחייה חלקית של התביעה בכל הנוגע לחלק המבוסס על חוק איסור לשון הרע, או מחיקה של טענות מסוימות בתביעה המתייחסות ללשון הרע.
14.
אקדים ואומר, כי ככל שמדובר במחיקת טענות עובדתיות שבכתב התביעה – לא הייתה כל עתירה למחיקת סעיפים כלשהם, והדבר גם אינו רצוי.
המערכת העובדתית נושא התביעה היא מערכת אחת שלובה, והיסוד של "פרסום מכתב הדרישה" הוא אחד ממרכיביה. לפיכך, וכיון שיש להמשיך בבירור התביעה – לא יהא זה נכון להוציא ולמחוק מהתביעה מרכיבים עובדתיים אלו, דבר שעלול לעוות את התמונה העובדתית הכוללת.
כך, אף אם לא ניתן לתבוע כל סעד בגין אותו מעשה גרידא לפי חוק איסור לשון הרע, ואפילו אם לא ניתן לתבוע בגין אותו מעשה עצמו סעד נפרד לפי דיני הרשלנות.
15.
ואולם עדיין יש לבחון, האם בין הסעדים האופרטיביים המבוקשים בתביעה לא נכללים סעדים ייחודיים, שלא ניתן לתבעם אלא לפי חוק איסור לשון הרע – שאז באמת יש לדחות את התביעה בגינם, לנוכח תחולתן של הגנות סעיף 13 לחוק בענייננו.
בחנתי את הדברים לגופם לפי הרשום בכתב התביעה, ומסתבר שהתבקשו בתביעה שלושה סעדים כספיים וסעד אחד של ציווי.
בסעיף 55(א) לתביעה התבקש פיצוי על נזק בשיעור 150 אלף ש"ח בגין נזק בלתי ממוני, ובכלל זה עגמת נפש.
בסעיף 55(ב) לתביעה התבקש סעד כספי חלופי של פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 400 אלף ₪ לפי חוק איסור לשון הרע.
בסעיף 55(ג) לתביעה התבקש פיצוי בסך 720 אלף ₪ בגין אבדן השתכרות.
ובסעיף 56 לתביעה התבקש צו עשה, לחייב את המשיבים לפרסם הכחשה והתנצלות מכוח חוק איסור לשון הרע.
16.
מן המקובץ עולה, כי שניים מהסעדים המבוקשים בתביעה, הסעד הכספי החלופי שבסעיף 55(ב) וסעד הציווי שבסעיף 56 לתביעה, הם סעדים המושתתים בלעדית על חוק איסור לשון הרע, ורק עליו – ולכן דינם אמנם להידחות על הסף, כיוון שלא יכולה לעמוד כל תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בשל הגנות סעיף 13 לחוק.
בכפוף לכך, פסה"ד של דחיית התביעה צריך להתבטל, ויש לברר את התביעה לגופה.
סוף דבר
17.
על יסוד כל האמור לעיל אציע לחברותיי למותב לקבל את הערעור בעיקרו, לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא הדוחה את התביעה על-הסף (למעט לעניין הסעדים שבסעיפים 55(ב) ו-56 לתביעה, אשר בגינם תיוותר דחיית התביעה על כנה), ולהשיב את התיק לשמיעתו לגופו בבימ"ש קמא.


כן הייתי מציע לחייב את המשיבים לשלם למערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הערעור בסך 30,000 ₪ (15,000 ₪ ע"י כל משיב בנפרד), ולבטל את החיוב בהוצאות בערכאה הראשונה.


רמי אמיר
, שופט







השופטת מיכל נד"ב

:
אני מסכימה.

מיכל נד"ב
, שופטת
אב"ד


השופטת ורדה פלאוט

:
אני מסכימה.


ורדה פלאוט
, שופטת



לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט רמי אמיר
.


ניתן היום,
י"ז תמוז תשע"ד, 15 יולי 2014, בהעדר הצדדים.






עא בית משפט מחוזי 60755-06/13 שפרה חזן, יעקב חזן נ' נבון ויספלד רואי חשבון, מדינת ישראל - משרד הבריאות ובריאות הנפש (פורסם ב-ֽ 15/07/2014)