פסקי דין על אנקום גרופ | פסקי דין על ורד כרמל הזהב | פסקי דין על אנגל משאבים ופיתוח | פסקי דין על יעל מילר | פסקי דין על אברהם גולדנברג |

38870-01/10 א     20/07/2014




א 38870-01/10 אנקום גרופ בע"מ, ורד כרמל הזהב בע"מ נ' אנגל משאבים ופיתוח בע"מ, יעל מילר, אברהם גולדנברג









בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

לפני: כב' השופטת ענת ברון

20 יולי 2014
ת"א 38870-01-10


התובעות
1. אנקום גרופ בע"מ
2. ורד כרמל הזהב בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד גבי ספרן
ועו"ד ענת קינן


נגד

הנתבעים
1. אנגל משאבים ופיתוח בע"מ
(נמחקה כנתבעת)
2. יעל מילר
3. אברהם גולדנברג
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד יוסי עבאדי
ועו"ד יניב גולדברג



התובעת שכנגד
אנגל משאבים ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוסי עבאדי
ועו"ד יניב גולדברג



הנתבעים שכנגד
1. אנקום גרופ בע"מ
2. אריק מימון
שניהם ע"י ב"כ עו"ד גבי ספרן
ועו"ד ענת קינן

פסק - דין

פתח דבר
חברת "אנקום" רכשה מאת חברת "אנגל" את השליטה בחברת "ורד הזהב" – על דרך של הקצאת מניות על פי הסכם בין השלוש מיום 12.3.2009 (להלן: "ההסכם", מוצג 1 למוצגי התובעות).

עניינה של התביעה במעשי תרמית ומצגי שווא שאנקום מייחסת לאנגל ולנושאי המשרה בה, במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם ולאחריו, שיש בהם כדי להשליך על התמורה שנקבעה בהסכם וששולמה בגין העסקה. אנגל נמחקה כנתבעת במהלך ההליך כפי שעוד יפורט (נותרה כתובעת שכנגד), ובמוקד הדיון ניצבת שאלת אחריותם האישית של נושאי המשרה, הנתבעים 2 ו-3, לאירועים הנטענים. בתביעה שכנגד שהופנתה כלפי אנקום והבעלים בה, נטען כי האחרון הפר את התחייבויותיו לפעול במשותף עם אנגל וזאת כמזימה מתוכננת להפחתת תמורת ההסכם. עניין התביעה שכנגד, לרבות התיאור העובדתי והדיון לגופה, יידונו בחלקו השני של פסק הדין.


רקע עובדתי
1.
אנקום גרופ בע"מ
(לעיל ולהלן: "אנקום") זו חברה פרטית שהתקשרה בהסכם כהגדרתו לעיל, עם אנגל משאבים ופיתוח בע"מ
(לעיל ולהלן: "אנגל") – חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב
;
ועם ורד כרמל הזהב בע"מ
(לעיל ולהלן: "ורד הזהב" או "החברה"). על פי ההסכם רכשה אנקום את הבעלות בחברה על דרך של הקצאת מניות; ותחת אנגל שהיתה בעבר בעלת השליטה בחברה, הפכה אנקום לבעלת השליטה בה.

כאמור בהסכם, החברה היא הזכאית הבלעדית להירשם כבעלים של 73% מהזכויות במבנה בן 8 קומות בפתח תקווה; ובהתאם, רשומה לזכותה הערת אזהרה. חלקו האחד של המבנה הוא בן 149 יחידות דיור, משמש כ"מקבץ דיור" ומושכר לעמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "מקבץ הדיור" ו-"עמידר" לפי העניין); ואילו חלקים אחרים במבנה, שהם שטחים מסחריים, מושכרים לשוכרים אחרים (מקבץ הדיור והחלקים האחרים במבנה ביחד, להלן: "המבנה"). המבנה הוא הנכס המשמעותי של החברה.

הנתבעת 2, גב' יעל מילר
(להלן: "מילר"), שימשה בתקופה הרלוונטית מנכ"ל של אנגל וכיהנה כדירקטורית בחברה
;
והנתבע 3, מר אבי גולדנברג (להלן: "גולדנברג"), שימש בתקופה הרלוונטית סמנכ"ל פיתוח עסקי ומנהל כספים של אנגל. גולדנברג לא כיהן כנושא משרה בחברה. מילר וגולדנברג ייצגו את אנגל במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם, והן לאחריו. (מילר וגולדנברג יחדיו, להלן: "הנתבעים"). אין חולק כי הנתבעים שימשו כנושאי משרה בכירים באנגל והיו אורגנים שלה.

2.
בהסכם נקבע בין היתר, כי יוקצו לאנקום 999,000 מניות בחברה, שיהוו 99.9% מהון המניות המונפק של החברה לאחר ההקצאה – וזאת בתמורה לסך של 38 מיליון ש"ח. באופן זה הפכה אנקום להיות בעלת השליטה בחברה, ובאמצעותה במבנה כהגדרתו לעיל. בהסכם הוסדרו פרטי התמורה שאותה על אנקום לשלם בגין המניות שיוקצו לה, ובתוך כך נקבע שאנקום תשחרר את החברה מהלוואה בנקאית שהיתה רשומה לחובת האחרונה, או שתשחרר את אנגל בדרך אחרת מערבותה לאותה הלוואה. חלק מהסכומים הופקדו בנאמנות משותפת בידי ב"כ הצדדים. לאחר החתימה על ההסכם, שולמה התמורה שהיה על אנקום לשלמה עם חתימתו והעסקה החלה לצאת אל הפועל
;
כאשר עד למועד הסגירה המיועד על פי ההסכם, היה על הצדדים להשלים את הטיפול ביתר התחייבויותיהם. יוער כי "מועד הסגירה" הוגדר ונקבע בחלופות שונות ”עד 120 ימים" מעת חתימת ההסכם (סעיף 2 להסכם).

בגדר המצגים שהציגה אנגל בפני
אנקום בשלב המשא ומתן, היתה תביעה משפטית שהוגשה על ידי החברה נגד עיריית פתח תקווה (להלן: "התביעה נגד העירייה", כתב התביעה נגד העירייה צורף כמוצג 2 למוצגי התובעות). התביעה נגד העירייה הוגשה ביום 30.12.2008 ועניינה בטענת החברה להשבת כספים שאותם גבתה עיריית פתח תקווה ביתר בגין היטלים ואגרות, בסך 2,929,671 ש"ח. חילופי הדברים בין הצדדים במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם באשר לתביעה נגד העירייה והמצגים שהוצגו על ידי הנתבעים לאנקום ביחס לניהול התביעה ולסיכוייה, הם לב ליבה של המחלוקת בהליך דנן. סופו של דבר וכפי שיפורט להלן, התביעה נגד העירייה לא נוהלה עד תומה בבית המשפט אלא הסתיימה בשלב מקדמי בהסכם פשרה בין הצדדים לאותה תביעה; על פיו שילמה עיריית פתח תקווה לחברה סך של 300,000 ש"ח (להלן: "הסכם הפשרה" ו"סכום הפשרה", בהתאמה
;
הסכם הפשרה צורף כמוצג 17 למוצגי התובעות).

ההסכם נושא הדיון מתייחס לתביעה נגד העירייה במסגרת סעיפים 3.60 – 3.61 לו, בפרק הנושא את הכותרת "הליכים משפטיים". וכך נכתב בהסכם:

"3.60
החברה הגישה תביעה כנגד עיריית פתח-תקוה, בקשר עם השבת אגרות והיטלי פיתוח ביחס למבנה, כאמור במכתב מר אופיר ליברמן מיום 22.2.2009, המצ"ב כנספח כט' להסכם.

3.61.
מובהר כי בכפוף לקבלת אישור עמידר ככל שיידרש, אנגל לא תהיה זכאית/חייבת בכל הזכויות וההתחייבויות בקשר לתביעה המפורטת בנספח כט', כך שהחברה תהיה הזכאית הבלעדית לכל סעד ו/או סכומים שייפסקו לטובת החברה במסגרת התביעה האמורה ותהא החייבת בכל סעד והאחראית לגבי תשלום כל סכום אשר יפסק לטובת הצד האחר, במסגרת התביעה הנ"ל. מוסכם כי כל החלטה בנושא התביעה, ככל שיהיה צורך לקבל עד למועד הסגירה, תבוצע בהסכמה עם אנקום. החברה מתחייבת לשאת בכל העלויות הכספיות, ככל שיהיו כאלה, בקשר עם התביעה כאמור".
נספח כט להסכם, הנזכר בסעיפים שצוטטו לעיל, הוא מכתב של חברת מס-קל יעוץ כלכלי במיסוי בע"מ מיום 22.2.2009 (להלן: "מכתב מס-קל", מוצג 4 למוצגי התובעות). מכתב מס-קל נכתב על-ידי מר אופיר ליברמן, מנכ"ל חברת מס-קל ושמאי מקרקעין, שייעץ לחברה בכל הנוגע לתביעה נגד העירייה (להלן: "ליברמן"). המכתב האמור הוצג לאנקום במסגרת המצגים שפורטו בהסכם ואף צורף להסכם כנספח לו וכחלק בלתי נפרד ממנו.

השתלשלות ההליכים

3.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בהתאם לסעיף 4.3.2 להסכם הופקד בחשבון נאמנות (כהגדרתו בהסכם) סך של 870,000 ש"ח, שהיה מיועד לשמש להבטחת תשלום עמלת פירעון מוקדם של הלוואה לבנק שאותה אנקום התחייבה לפרוע (להלן: "פיקדון עמלת הפרעון"). הצדדים קבעו בהסכם, בכתב הוראות ובמכתב נאמנות, הוראות בדבר האופן שבו יהיה על הנאמנים לנהוג בכספים אלו כאשר יתברר הסכום הסופי שיידרש על ידי הבנק בגין הפרעון המוקדם. מאחר שאנקום סברה, כפי שעוד יפורט, כי ההסכם הופר על ידי אנגל והנתבעים, נוצרה מחלוקת באשר לשחרור פיקדון עמלת הפירעון. בהקשר זה ובמסגרת ההליך דנן, הגישו התובעות בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי אנגל והנתבעים בגין הכספים כאמור. בהמשך לכך, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כי סכום של 450,000 ש"ח מתוך פיקדון עמלת הפירעון המופקד בנאמנות יעוקל אצל הנאמנים; סך של 236,401 ש"ח, על פירותיו, בגין עמלת פירעון מוקדם ששילמה אנקום ישירות לבנק (ולא מכספי הפיקדון) יועבר מתוך כספי הנאמנות לידי ב"כ התובעות; ויתרת פיקדון עמלת הפירעון תועבר לידי אנגל. משגובשה ההסכמה כאמור וניתן לה תוקף של החלטה, סוגיה זו אינה עומדת עוד במחלוקת בין הצדדים ואינה נדרשת להכרעה.

ועוד, ביום 18.11.2010 הגישו אנגל והנתבעים בקשה לעיכוב הליכים בתיק זה וזאת עד להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לגבי אישור הסדר נושים באנגל לפי סעיף 350(א) לחוק החברות במסגרת תיק פר"ק 47595-08-10. במסגרת אותו הליך הוגשה תביעת חוב זהה לזו המתבררת כאן, וצורף לה כתב התביעה בתיק זה. מטרת הבקשה הייתה מניעת כפילות ומתן עדיפות לבדיקת הנאמן בתביעת החוב. אנגל והנתבעים טענו כי אין טעם לנהל הליך מקביל בבית המשפט אם בסופו של יום יאושר הסדר הנושים בחברה, שאז ממילא יתייתר ההליך דנן, לנוכח ההפטר המוחלט מחובות עבר שקדמו להסדר הנושים וכפי שנקבע בהסדר. בהמשך, ולאחר קבלת כתבי בי-דין שהגישו הצדדים לעניין זה, ביום 14.7.2011 הוגשה הודעה על אישור הסדר נושים לאנגל. עקב אישור הסדר הנושים, בדיון מיום 19.7.2011 נמחקה בהסכמת הצדדים התביעה נגד אנגל ללא צו להוצאות. התביעה נגד מילר וגולדנברג, הם הנתבעים כהגדרתם לעיל, נותרה בעינה; ואנגל נותרה התובעת שכנגד בתביעה שכנגד.

טענות התובעות
4.
לטענת התובעות, במהלך המשא ומתן בין הצדדים לכריתת ההסכם ביקשו הנתבעים לתמחר את התביעה נגד העירייה, שנמכרה לאנקום במסגרת העסקה כאחד מנכסיה של החברה, בסכומה המלא – כ-3,000,000 ש"ח. אולם אנקום סירבה לכך, הן משום העובדה שמכתב מס-קל קובע כי לא כל חלקי התביעה הם "חזקים", כי אם רק מרביתם; והן עקב ההוצאות הצפויות שהיו כרוכות בניהולה של התביעה נגד העירייה, כגון שכר טרחת עורך דין. הוסכם לבסוף בין הצדדים כי התביעה נגד העירייה "תתומחר" ביניהם, לצורך התחשבות בה במסגרת התמורה הכוללת המשולמת על ידי אנקום במסגרת העסקה, כתביעה ששוויה הוא 2,200,000 ש"ח. לטענת התובעות, זה הסכום שמבטא את שצוין במכתב מס-קל כ-"טענות חזקות" בגדר התביעה להשבת כספים שנגבו שלא כדין על ידי עיריית פתח תקווה.

בטרם החתימה על ההסכם ביקשה אנקום לקבל את כל החומר הקשור לתביעה נגד העירייה, ולטענתה כאשר קיבלה לידיה את כתב התביעה היא ויועציה בדקו אותו באופן מקצועי. כתב התביעה נגד העירייה הותיר באנקום את הרושם כי אכן, כפי שנכתב במכתב מס-קל, המדובר בתביעה המבוססת במרביתה על עילות תביעה "חזקות" להשבת כספים שנגבו שלא כדין. אנקום ראתה בכספים אלו הצפויים להתקבל על ידי החברה כנדבך חשוב בהחלטתה להתקשר בהסכם עם אנגל. לגרסתה, לנוכח מצגי הנתבעים היא ציפתה כי התביעה נגד העירייה תשיב לקופת החברה כספים בסך של מיליוני שקלים.

לכן ומשום החשיבות הרבה שייחסה אנקום לקבלת הכספים כאמור, היא דרשה בהסכם כי יובטח במפורש שאנגל והחברה לא יוכלו להגיע עד למועד סגירת העסקה לכל פשרה במסגרת התביעה נגד העירייה, מבלי שנתקבלה לכך הסכמתה המוקדמת בכתב של אנקום. עניין זה עוגן באופן מפורש בהסכם, במסגרת סעיפים 3.61 (שצוטט לעיל), 3.71, 5.1 ו-5.7. סעיפים אלו הבטיחו והבהירו מפורשות כי אנגל והחברה לא יהיו רשאיות להתפשר בתביעה, אלא בהסכמתה המוקדמת בכתב של אנקום.

5.
אולם לאחר חתימת ההסכם הסתבר לאנקום דרך מקרה, כי במועד החתימה עליו נחתם זה מכבר הסכם פשרה בתביעה נגד העירייה, באישורה המפורש של אנגל. עוד הסתבר לאנקום, כי הסכם הפשרה הוגש על ידי אנגל לאישורו של בית המשפט ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם, מבלי שהתקבל אישורה המוקדם ובכתב של אנקום כמתחייב מההסכם. בעקבות גילוי זה, פנה ב"כ אנקום לב"כ אנגל במכתב שבו ביקש לקבל לידיו את הסכם הפשרה. בהסכם הפשרה נקבע, כי עיריית פתח תקווה תשלם לחברה את סכום הפשרה – שהוא כעשירית בלבד מסכום התביעה נגד העירייה.

אנקום מבקשת להדגיש כי התנהלות הנתבעים בכל הנוגע להסכם הפשרה לא הייתה ידועה לה בזמן אמת. הנתבעים הציגו לאנקום מצג שווא שלפיו התביעה נגד העירייה עדיין תלויה ועומדת, למרות שהלכה למעשה הסכם הפשרה כבר נחתם ואושר על ידי מילר. ומשכך, לטענת התובעות, נמצא שהנתבעים חטאו בחוסר תום לב, הוליכו את אנקום שולל וגרמו לה לשלם לאנגל סך של 2,200,000 ש"ח מיותרים – בגין נכס שלמעשה כבר לא היה קיים ושעבורו התקבלה אך פשרה זעומה בסך 300,000 ש"ח.

לטענת התובעות, גם עצם העובדה שאנגל הגישה את הסדר הפשרה לאישורו של בית המשפט לאחר החתימה על ההסכם, וללא אישורה המוקדם ובכתב של אנקום כמתחייב מן ההסכם, מהווה הפרה יסודית ובוטה שלו. התובעות גורסות כי התנהלות זו של הנתבעים אף מהווה עוולה נזיקית של תרמית, ולחלופין - מצג שווא רשלני. למעשה, לא זו בלבד שהנתבעים לא גילו לאנקום בזמן אמת את דבר החתימה על הסכם הפשרה, אלא שהם חתמו באותה עת על ההסכם המיועד לשכנע את אנקום כי היא רוכשת ביחד עם החברה גם את עילת התביעה "החזקה" נגד העירייה, השווה מיליוני שקלים. בכך הפרו הנתבעים את ההתחייבויות המפורשות על פי ההסכם וגרמו בתרמית לתובעות נזקים ניכרים.

6.
התובעות מפנות לכך שמילר וגולדנברג, מנהליה של אנגל, הם שניהלו את המשא ומתן לחתימת ההסכם, והם שחתמו עליו בשמה של אנגל ובשמה של החברה והוציאו אותו אל הפועל. משכך, כנושאי משרה ואורגנים באנגל, הם נושאים באחריות אישית על פי הדין והפסיקה לעוולות הנזיקיות; וכן בגין חוסר תום לב בניהול משא ומתן והפרות ההסכם כפי שנזכר לעיל.

לנוכח האמור, הפיצוי שהתובעות עותרות לכך שבית המשפט יפסוק לטובתן הוא הסכום שנגרע מקופתה של החברה עקב מצגי השווא וההפרות הנטענים של הנתבעים. התובעות דורשות את ההפרש בין סכום התביעה נגד העירייה לסכום הפשרה, הפרש המתבטא בסך 2,629,671 ש"ח, שאותם הייתה יכולה החברה לקבל במסגרת התביעה אלמלא היה נמנע ממנה לנהלה עד תומה. לחלופין, כפי שמתואר במכתב מס-קל המהווה מצג מצד אנגל באשר לטיבה של התביעה נגד העירייה, "הטענות החזקות" בתביעה שיקפו לטענת התובעות סך של 2,200,000 ש"ח; ומכאן, שבניכוי סכום הפשרה, המדובר בנזק חליפי בסך 1,900,000 ש"ח שנגרם לתובעות. כמו כן, לטענת התובעות נגרמו להן נזקים נוספים בשל מצגי שווא בקשר עם הנחות בסך 47,690 ש"ח שניתנו לשוכרים במבנה, כפי שיפורט בהמשך.

טענות הנתבעים

7.
הנתבעים טוענים מנגד כי ביום 30.1.2009 החל המשא ומתן בין הצדדים למכירת המבנה. זאת בפגישה שהתקיימה בין הנתבע שכנגד 2, שהוא הבעלים של אנקום, מר אריק מימון (להלן: "מימון"), ובין מר מתתיהו דב ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנכ"ל חברת אזורים להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ, חברת האם של אנגל, וכסגן יו"ר דירקטוריון אנגל (להלן: "דב"). בפגישה נבחנו שתי אפשרויות להעברת הזכויות במבנה לאנקום – האחת, מכר של המבנה עצמו לאנקום (עסקה במקרקעין); והשניה, הקצאת מניות בחברה באופן שהשליטה והאחזקה ב-99.9% ממניותיה יעברו לאנקום. כן סוכם מחיר העסקה בסך 38 מיליון ש"ח, וזאת ללא תלות באופן ביצוע העסקה – קרי, בין אם זו תבוצע על דרך מכירת המבנה ובין אם כהקצאה של מניות החברה (כפי שבוצע בסופו של דבר). מחיר זה לא השתנה במהלך המשא ומתן ועד לחתימת ההסכם.

בפגישה שהתקיימה בין מימון ודב, לא ידעו על עצם קיומה של התביעה נגד העירייה וזאת משום שהתביעה לא הייתה מהותית לעסקי החברה. הנתבעים מבקשים להדגיש כי מקובל ושכיח לאחר סיום פרויקט בניה לבחון אם אגרות הבניה וההיטלים נגבו כדין על ידי הרשות המקומית, ובמקרים רבים נדרשת הגשת תביעה לצורך השבת כספים שנגבו שלא כדין – וכך נעשה גם במקרה זה.

לאחר הפגישה שבה נסגר מחיר העסקה כאמור, התקיים משא ומתן בין מילר וגולדנברג מצד אנגל לבין מימון מצד אנקום, ובשיתוף באי כח הצדדים. לטענת הנתבעים, נושא התביעה נגד העירייה היה נושא שולי במשא ומתן ולא נדון בכלל בהקשר של מחיר העסקה. מילר הציגה באחת הישיבות את התביעה נגד העירייה וציינה מיד שלהערכת יועצי החברה התביעה תסתיים בפשרה בסך של 300-250 אלף ש"ח, וכן שהסכום הזה מגיע לאנגל. במסגרת המשא ומתן, מימון מצידו דרש שכספים אלו יישארו בחברה. בנוסף, מימון לא רק שלא חלק על הערכת סכום הפשרה, אלא היה מוטרד מכך שהתביעה נגד העירייה תידחה ושהחברה תחויב עקב כך בהוצאות משפט. בהמשך לדברים אלו ביקשה מילר מליברמן, שהכין את הקרקע לתביעה נגד העירייה, להעלות על הכתב את הערכתו באשר לסיכויי התביעה נגד העירייה והסכום שניתן להשיג בפשרה; וכן נתבקש ליברמן להתייחס לשאלת ההוצאות שיכול שייפסקו נגד החברה אם תידחה התביעה. לבסוף ויתרה אנגל והסכימה כי כספי הפשרה ייוותרו בידי החברה.

8.
כפי שכבר נזכר, הנתבעים מדגישים כי ביום 22.2.2009 שלח ליברמן לחברה את מכתב מס-קל, שבו העריך ואף המליץ כי ניתן להגיע לפשרה מבלי לנהל את התביעה נגד העירייה, ובגבולות של 250,000 ש"ח. המלצת ליברמן הועברה עם קבלתה לידי אנקום ולאחר מכן זו צורפה כנספח כט להסכם. בהתאם לסעיף 1.3 להסכם, הפך מכתב מס-קל לחלק בלתי נפרד ממנו. כתב התביעה עצמו בתביעה נגד העירייה, לא צורף כנספח להסכם.

המלצת ליברמן בדבר סכום הפשרה הראוי התבססה בין היתר על כך שהתביעה נגד העירייה הוגשה בשיהוי של 5 שנים; וזאת עקב החלטת החברה שלא לפגוע בעניינים שהיו תלויים ועומדים מצידה אל מול העירייה (ביניהם קבלת היתר לתוספת בניה), שהחברה חששה שייפגעו אם תוגש תביעה נגד העירייה. לכן לא היה זה מן הנמנע שהתביעה תידחה כולה מחמת שיהוי ממושך. בנוסף, רכיבי התביעה היו שנויים במחלוקת גם מבחינה עובדתית, ולגישת עיריית פתח תקווה אף נודעו להם השלכות רוחב שהיו עלולות לגרום לניהול עיקש של התביעה על ידי העירייה עד לקבלת

פסק דין
חלוט בערעור. כלל השיחות וההתכתבויות בין הצדדים באשר לשאלה אם סכום הפשרה יוותר בידי החברה לכשיתקבל או יעבור לאנגל, התנהלו אך ורק על בסיס המלצת ליברמן במכתב מס-קל, קרי: כי הכספים העומדים להתקבל הם בסך של כ-250,000 ש"ח. עוד מציינים הנתבעים כי אך מובן כי לו החברה הייתה מתמחרת את התביעה נגד העירייה בסכום של 3-2 מיליון ש"ח, היא לא הייתה מוותרת כה בקלות על סכום משמעותי זה לטובת אנקום, כפי שעשתה.

שלושה ימים לאחר המלצת ליברמן (במכתב מס-קל, כהגדרתו לעיל) שלח הלה הודעת מייל למילר ובה עדכון להמלצתו, על בסיס שיחות עם היועץ המשפטי של עיריית פתח תקווה שלפיהן ניתן "לסגור" את התביעה נגד העירייה בפשרה בסך 300-280 אלף ש"ח (מוצג 48 למוצגי התובעות). על כך השיבה מילר לליברמן בו ביום, 25.2.2009, בהודעת מייל בת מילה אחת: "סחתיין" (מוצג 51 למוצגי התובעות). מילר, לטענתה, לא ראתה בכך מתן אישור סופי לליברמן לסגור הסכם פשרה בתביעה נגד העירייה
;
אך בדיעבד נתברר כי ליברמן פירש זאת כאישור סופי להתקשר בהסכם פשרה בגבולות סכומים אלו.

לטענת הנתבעים, מעבר לתכתובת כאמור לא היו בתקופה זו תכתובות או שיחות נוספות בין ליברמן לבין הנתבעים על אודות הפשרה. במועד חתימת ההסכם מילר וגולדנברג לא היו אפוא מעודכנים שנחתם הסכם הפשרה, ועל כן לא פעלו על מנת לעדכן בהתאם את המצג שבהסכם. גולדנברג כלל לא היה מודע גם למייל שנשלח לליברמן על ידי מילר ביום 25.2.2009.

9.
בדיעבד נתברר למילר כי
ללא אישור נוסף ומבלי להעביר לעיונה את הסכם הפשרה טרם חתימתו, אישר ליברמן לעו"ד איתן קרן בשם החברה לחתום ביום 8.3.2009 על הסכם הפשרה בסכום הפשרה. ביום 15.3.09 ניתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה ושלושה ימים לאחר מכן עדכן ליברמן את מילר בכך בהודעת מייל, שאליה צורף הסכם הפשרה חתום ומאושר על ידי בית המשפט.

כאשר קיבלה מילר את הודעת המייל מליברמן ביום 18.3.2009 שצורף לה הסכם הפשרה שנחתם זה מכבר וניתן לו תוקף של

פסק דין
ביום 15.3.2009, היא הופתעה לגלות שהפשרה כבר אושרה וכך אף כתבה במייל פנימי לגולדנברג. אנקום מבחינתה, עד לחתימת ההסכם ביום 12.3.2009 לא הספיקה לבחון וללמוד את נתוני התביעה נגד העירייה – ומכאן, שבניגוד לטענתה, בוודאי שלא היה בידה להעריך את סיכויי התביעה על מנת לכלול אותה כרכיב במחיר העסקה באופן השונה מהמלצת ליברמן.

לאחר החתימה על ההסכם, מיד עם היוודע דבר חתימת הסכם הפשרה למילר ביום 18.3.09, היא עדכנה את אנקום בנדון. לטענת הנתבעים, אין כל משמעות לאיחור בעדכון זה שכן עסקינן בעדכון טכני גרידא. זאת לנוכח העובדה שסכום הפשרה הוצג כמות שהוא וזה מכבר במשא ומתן; ומכאן שאין המדובר בשינוי מהותי במהלך העסקים הרגיל של החברה. לטענת הנתבעים, למרות שהפשרה תאמה את המצגים כפי שניתנו במסגרת ההסכם, ראתה אנקום בעדכון המאוחר משום הזדמנות פז לעשיית עושר ולא במשפט. אנקום לא טענה במועד שנודע לה דבר הסכם הפשרה עם העירייה, להפרה מהותית כביכול של המצגים
;
ורק כחצי שנה מאוחר יותר, ב-14.9.2009, שלח ב"כ אנקום מכתב הדורש מאנגל ומנושאי המשרה בה את מלוא סכום התביעה נגד העירייה (בניכוי סכום הפשרה) בסך של 2,681,646 ש"ח. למען הסדר יוער, כי הסכום "המדויק" הנתבע כעת הוא 2,629,671 ש"ח כאמור בסעיף 6 לעיל.

ביום 7.1.2010 הודיע ב"כ אנקום לאנגל כי אם האחרונה תשלם לאנקום את הכספים המופקדים עבור אנגל בנאמנות בסך 870,000 ש"ח (שמתוכם כ-240,000 ש"ח היו אמורים בכל מקרה לחזור לאנקום) – פיקדון עמלת הפירעון, כהגדרתו לעיל – לא תגיש אנקום את התביעה בתיק זה. אנגל דחתה את "ניסיון הסחיטה", כלשונה, ובמענה לכך הגישה אנקום את התביעה נושא התיק דנן.

10.
לטענת הנתבעים, דין התביעה נגדם להידחות על הסף מחמת העדר יריבות שכן הם פעלו במסגרת תפקידם כנושאי משרה והתובעות בחרו להתעלם מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת
;
לפיו, הטלת אחריות אישית על אורגנים בתאגיד או על בעלי מניות בה, היא בבחינת חריג החל רק בהתקיים תנאים מיוחדים שנקבעו בסעיפים 6 ו-54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (לעיל ולהלן: "חוק החברות"). התביעה הוגשה נגד הנתבעים באופן אישי מבלי שהוגשה בקשה להרים את מסך ההתאגדות, מבלי שהם צד להסכם בין אנגל, אנקום והחברה
;
וממילא מבלי שהונחה תשתית עובדתית או ראייתית המצדיקה שימוש בסעד כה חריג וקיצוני של הרמת מסך. עוד טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה, שכן הסכם הפשרה עם העירייה הושג במהלך העסקים הרגיל של החברה וכבר מטעם זה לא נדרשה כלל הסכמת אנקום לפשרה.

לבסוף טוענים הנתבעים, כי הגרסה שלפיה כביכול תומחרה התביעה בסך 2.2 מיליון ש"ח הומצאה בדיעבד על ידי התובעות, בניסיון פסול להתעשר על חשבון הנתבעים. גם במכתב מימון מיום 7.9.2009 אל הנאמנים בדרישה שלא לשחרר סכום כלשהו מן הכספים המוחזקים בחשבון הנאמנות (לרבות פיקדון עמלת הפירעון), העריך מימון את נזקי התובעות במלוא סכום התביעה נגד העירייה בניכוי סכום הפשרה, וכלל לא איזכר כי התביעה "תומחרה" כביכול בסכום של 2.2 מיליון ש"ח.

דיון
11.
כאמור לעיל, במסגרת ההליך נמחקה אנגל כנתבעת מהתביעה וכעת במסגרת המחלוקת שנותרה להכרעה, מבקשות התובעות להטיל אחריות אישית על מנהליה של אנגל, מילר וגולדנברג, בהיותם אורגנים שלה. אדון ראשית במסגרת הנורמטיבית להטלת אחריות אישית על אורגנים ונושאי משרה בתאגיד, ולאחר מכן אפנה ליישום הדין על עובדות המקרה כפי שנתבררו לפניי.

המסגרת הנורמטיבית

12.
סעיף 54(א) לחוק החברות קובע לאמור: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". אחריותו זו של האורגן היא אחריות אישית הנובעת ישירות ממעשיו וממחדליו ואינה תלויה בחבותה של החברה. עמד על כך השופט מ' שמגר (כתוארו אז):

"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצעו על ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין..." [ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981)]. (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).

ויודגש, הטלת אחריות אישית אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. חיובו האישי של האורגן נגזר מעצם ביצוע העוולה על ידו. [ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ פסקה 16( 23.2.2010)].

את הגישה הזהירה שבה נקטו בעילה של הרמת המסך, אימצו בתי המשפט אף לעניין הטלת חבות אישית על אורגן. כך קבע השופט מ' שמגר (כתוארו אז) לעניין אחריות אישית של אורגן:

"בקביעה בעניין זה יש צורך לנהוג זהירות, וזאת בשל החשש שהטלת אחריות על אורגנים בכל פעם שהם מבצעים עוולה – עשויה להטיל מגבלות חמורות מדי על יכולת תפקודם כאורגנים בחברה ועל יישום הכללים והמגמות שהוליכו ליצירת התאגיד כגוף משפטי.
... במקרים אלו יש לאזן בין הרצון לשמור על הרתעה יעילה כלפי האורגן מחד, והחשש שהטלת אחריות רחבה מדי תגביל את יכולתו לתפקד בצורה יעילה לטובת החברה, מאידך. האיזון בין שני שיקולים אלה הוא שיקבע את הסיטואציות בהן תוטל או לא תוטל אחריות בגין מעשהו העוולתי של האורגן
". [ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 416 (1993)] (ההדגשות אינן במקור – ע.ב.)

ואמנם במישור הנזיקי קבעה הפסיקה סייגים לתחולת החבות האישית. זאת, בין היתר, מקום שבו קיים חשש שהטלת אחריות אישית תוביל לחתירה תחת ההגדרה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. באותם מקרים שבהם הוטלה אחריות אישית ישירה מכוח עוולה נזיקית, הודגש כי מדובר בנסיבות מיוחדות. כך, בע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (14.12.2006) (להלן: "עניין יצהרי"), הודגש כי האחריות האישית תוטל במקום שבו "התנהגותו העסקית של המערער (האורגן – ע.ב.) חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים ואינה ראויה להגנה" (שם, בפסקה 12). בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: "עניין מתתיהו") נאמר כי מנהלי החברה יימצאו אחראים באופן אישי לנזק רק במקום בו בוססה "מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה"

(שם, בעמ' 792).
לנוכח האמור, יש לבחון בזהירות הנדרשת, אם פעולות הנתבעים מקימות להם אחריות אישית באיזו מהעוולות הנזיקיות הנטענות על ידי התובעות כאן – תרמית או מצג שווא רשלני; ואפרט בתמצית את הנדרש להוכחת כל אחת מאלה. בהמשך אתייחס גם לאפשרות להכיר בחבות אישית של אורגן בחברה מכוח חובת תום הלב במישור החוזי.

13.
תרמית – נקבע לא אחת בפסיקה, כי תרמית היא "עוולת כוונה", שבמסגרתה יש להוכיח בפירוט את כל יסודות העוולה כפי שניתן להם ביטוי בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, שזו לשונו:

"תרמית היא היצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו
;
אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון
".

על מנת לקבוע כי התקיימה תרמית, יש להוכיח את כל חמשת יסודות העוולה כאמור, שהם: (א) מצג כוזב של עובדה
;
(ב) היעדר אמונה באמיתות המצג
;
(ג) כוונה שהתובע יוטעה על ידי המצג ויפעל בהסתמך עליו
;
(ד) התובע אכן הוטעה ופעל על סמך טעותו (קשר סיבתי)
;
(ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג.

עוד נקבע מפורשות בפסיקה כי לצורך חיוב אישי של אורגן בתרמית, אין להסתפק ברמה פחותה מהוכחת כוונת תרמית; ואין די בהבאת ראיה לניהול רשלני, או להתנהגות שאינה בתום לב. כמו כן, חובה להקפיד על הקמת תשתית ראייתית הולמת שתביא לידי ביטוי את תרמיתו של כל אורגן ואורגן. תביעות רבות נדחו תוך כדי קביעה כי הוטחו טענות בעלמא, מבלי שיוכחו יסודות עוולת התרמית.

14.
רשלנות – על מנת שאורגן של חברה יחויב בעוולת הרשלנות יש להוכיח כי הייתה לו חובת זהירות כלפי הנפגע; כי חובת זהירות זו הופרה על ידו; וכי נגרם נזק כתוצאה מן ההפרה (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין;
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129-132 (1985)).

השאלה, באלו מקרים תקום חובת זהירות של נושא משרה או כל אורגן אחר בחברה כלפי צדדים שלישיים שהתקשרו בחוזה עם החברה, היא שאלה סבוכה. עמד על כך השופט ת' אור (כתוארו אז) בעניין מתתיהו:

"במקרה שבפני
נו מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו...מצד שני, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית – למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על-ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף."
(שם, בעמ' 791).

בהמשך נקבע, כי לצורך גיבושה של חובת זהירות של אורגן או נושא משרה בחברה, יש להצביע על כך כי בין האורגן או נושא המשרה לבין הנפגע התקיימה מערכת יחסים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של האורגן או נושא המשרה בחברה:

"... לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות...
;
חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו – למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן...
;
או קיומם של יחסים
מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו וביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי
". (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.) (שם, בעמ' 792).

ועוד בהקשר זה, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלה של הטלת חובת זהירות על אורגנים ונושאי משרה בחברה; זאת שעה שהטלת אחריות כאמור עלולה לחתור תחת ההגדרה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה:

"הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה".
(עניין יצהרי, פסקה 12 לפסק הדין של השופטת ע' ארבל; ראו גם ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פסקה 9 (31.12.2003)).

15.
תום לב – תום לב הוא כידוע עיקרון על בשיטת המשפט הישראלית בכלל, ובדיני החוזים בפרט. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע חובה לנהוג בתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, וסעיף 39 לחוק החוזים מחיל את דרישת תום הלב בעת ביצוע החוזה.

מעבר למסלול הנזיקי שנדון לעיל, פיתחה הפסיקה גם מעגל חובה של נושא משרה או כל אורגן אחר בחברה במטריה החוזית. הלכה היא כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים חלה גם על אורגן של חברה, וכי הפרה של חובת תום הלב יכול שתוביל להטלת אחריות אישית וחובת פיצוי על האורגן עצמו. [ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983)
;
ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.2010) (להלן: "עניין נשאשיבי")].

אשר להפרת חוזה על ידי חברה, אמנם ככלל זו אינה גוררת אחריה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה; ואולם במקרים מסויימים הכירה הפסיקה בכל זאת בהטלת חבות כזו על האורגן בשל התנהגותו חסרת תום הלב.

עמד על כך השופט א' גרוניס (כתוארו אז):

"עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב. חשוב להדגיש, עם זאת, כי אין בדברים האמורים כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן. באשר לחיוב אישי בגין חוסר תום לב בשלב המשא ומתן קבע בית משפט זה, כי 'להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית' (ע"א 10385/02 הנ"ל, עמ' 58). מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים".
[ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פסקה 17 (20.10.2009); וראו גם: ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003); ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט, פסקה 32 (20.9.07); עניין נשאשיבי, פסקה 41 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ופסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל].

הנה כי כן, הלכה היא כי חובת תום הלב במשא ומתן ובקיום חוזה חלה גם על נושאי המשרה בחברה; ועם זאת צמצמה הפסיקה את יכולת הנושה החוזי המתקשר עם חברה לתבוע את האורגן מתוקף העילה החוזית, אך לאותם מקרים חריגים שבהם ניתן להראות כי על האורגן או נושא המשרה רובץ כאמור אשם אישי, סובייקטיבי [ראו גם: ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ פסקה 33 לפסק דינה של השופטת א' חיות (28.1.2014)].

מן הכלל אל הפרט
16.
מטעם התובעות והנתבעים שכנגד העיד מימון; וכן העיד עו"ד מייק יורק-ריד (להלן: "עו"ד יורק-ריד"), ששימש בתקופה הרלוונטית כב"כ אנקום, הן במשא ומתן לחתימת ההסכם, הן בחתימת ההסכם
והן לאחריו. מטעם הנתבעים והתובעת שכנגד העידו דב, ליברמן, מילר וגולדנברג. כלל העדים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם שניתנו כעדות ראשית. יוער בנקודה זו כי עדותו של דב בעיקרה לא היה בה כדי לתרום לבירור המחלוקות נושא הדיון, משום שנתברר שלמעשה לא היה שותף למשא ומתן למכירת השליטה בחברה מאת אנגל לאנקום, ולא נטל חלק בהתקשרות בהסכם. כך גם אם בפגישה ראשונית ויחידה שקיים עם מימון ננקב הסכום של 38 מליון ש"ח כמחיר העסקה, שהוא גם המחיר שנקבע בהסכם.

בשלב זה יש לבחון, אם עלה בידי התובעות להניח תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להעיד על כי התנהגותם של מילר וגולדנברג עלתה לכדי עוולה נזיקית או חבות חוזית המקימה להם אחריות אישית כלפי התובעות וחובה לפצותן. ויוער כי התובעות אינן טוענות להרמת מסך, אף שהנתבעים ייחסו להן גם טענות ממין זה, אלא שהן טוענות אך לחבות אישית מצד הנתבעים.

אקדים ואציין כבר כעת כי שוכנעתי שאין בחומר הראיות שהוצג משום תשתית מספקת, ולו לכאורה, על מנת להוכיח קיומה של תרמית שבוצעה על ידי מילר וגולדנברג
;
אף לא רשלנות או חוסר תום לב. ואפרט.

17.
כאמור, היסוד הראשון בבחינת עוולת התרמית הוא בשאלה: האם הנתבעים הציגו בפני
התובעות מצג כוזב של עובדה? ויצוין כי אי גילוי, אף אי גילוי חלקי, עלולים גם הם להוות מצג כוזב לצורך קיום יסוד זה. התובעות טוענות כי הנתבעים הציגו בפני
הן את התביעה נגד העירייה על סך 3 מיליון ש"ח כתלויה ועומדת ושסיכוייה טובים. עוד הן טוענות כי הנתבעים הסתירו מהן מידע שלפיו עומד להיחתם הסכם פשרה על סך 300,000 ש"ח בלבד.

אין למעשה מחלוקת, וגם לא יכולה להיות, כי בכל הנוגע לתביעה נגד העירייה המצג המרכזי שניתן לתובעות במסגרת ההסכם הוא מכתב מס-קל. אך מובן שנודעת חשיבות גם לדברים שנאמרו לתובעות על-ידי הנתבעים מסביב לשולחן המשא ומתן באשר לתביעה נגד העירייה. אמנם הצדק עם התובעות בטענתן כי מכתב מס-קל מציין במפורש כי הוגשה תביעה על סך 3,000,000 ש"ח וכי טענות התביעה "החזקות" לטעמו של ליברמן וכלשונו, הן: "לגבי היטלי סלילת כבישים ומדרכות ואגרת חיבור מים". אולם על מנת לברר אם אמנם היה מצג כוזב, יש לבחון את מכתב מס-קל בשלמותו על כלל הקשריו ולא להתבונן רק על חלקו, כפי שעשו התובעות. לנוכח חשיבותו, אביא את מכתב מס-קל בשלמותו:

"בהמשך לטיפולנו בנושא שבנדון ולתביעה שהוגשה
;
לבקשתכם, הריני לפרט כדלקמן:

1.
בחודש אוקטובר 2003 שילמתם כ-2,350,000 ש"ח, לעיריית פתח תקווה עבור אגרות והיטלי פיתוח (ביוב, תיעול, סלילה, הנחת צנרת ואגרות חיבור – לא כולל אגרות בניה).
2.
כשנה אחר כך, באוקטובר 2004 מסרתם לטיפולנו את התיק.
3.
בעקבות ערר ביוב שהוגש במסגרת הטיפול, למרות שהוגש בהתיישנות (שלא במסגרת 30 הימים הקבועים בחוק להגשת ערר ביוב) נחתמה בשנת 2005 פשרה בענין היטל הביוב והבאנו לכם להשבה של 30,000 ש"ח.
4.
לאחר מכן, הצענו להגיש תביעה בגין יתרת מרכיבי החיוב
;
אתם העדפתם לעכב הגשתה בשל עניינים שהיו תלויים ועומדים מול העירייה (ביניהם, קבלת היתר לתוספת בניה) אשר חששתם שייפגעו נוכח התביעה.
5.
בסוף 2008 לאחר שהוסרו המכשולים, אישרתם הגשת התביעה – התביעה הוגשה ע"ס של כ-3,000,000 ש"ח.
6.
טענות התביעה החזקות לטעמנו הינן לגבי היטלי סלילת כבישים ומדרכות ואגרת חיבור מים.
7.
אנו מעריכים כי ניתן להגיע לפשרה, מבלי לנהל את התביעה – אולי אף לפני קיום הדיון בקדם התביעה – בפשרה בגבולות של 250,000 ש"ח.
8.
כמובן שניהול התביעה אפשר שיביא לתוצאה טובה מכך, אולם יארך זמן רב ועלול להגיע גם לערכאה נוספת.
9.
בד"כ נהגה עיריית פ"ת לדון בפשרות לקראת סוף שנת התקציב כדי להיערך לתשלום בשנת הכספים הבאה – בעניינכם, מאחר שהתביעה הוגשה ממש בסוף השנה שעברה, אפשר שתתגבש פשרה רק לקראת סוף שנה זו;
10.
ואולם, במהלך ינואר, נערכה פגישה ראשונית בין עו"ד איתן קרן, ממשרד עו"ד רוזן-קרן מטעמנו, עם היועמ"ש לעיריית פ"ת, המטפל עבורה בנושאים אלה ומוכר לנו מתיקים רבים אחרים, בה בין היתר, למרות האמור, הועלתה אפשרות לפשרה במהלך שנה זו;
11.
מובן שפשרה כזו עדיין ב"חיתוליה" וצריכה להתגבש ולקבל אישור העירייה – אנו מקווים שמקרה זה, בניגוד ל"נוהל" הנ"ל, יסתיים בהצלחה מהר יותר.
12.
לענין הוצאות משפט – לענין זה אציין כי, במהלך מעל עשור של עיסוקנו בנושא בתחום זה, מעולם לא נפסקו הוצאות ללקוחותינו
;
זאת בין היתר, מאחר שבכל המקרים, התביעות כללו טענות ענייניות ובעלות משקל, העירייה העדיפה להתפשר וגם אנחנו, המלצנו ללקוחות על פשרות, לאחר שהגענו להסכמה על סכום סביר והוגן.
13.
לעניין זה אציין, כי מעבר לשאלת החוקיות בגביית היטלי הפיתוח או חלקם, מתעוררת לעיתים מזומנות שאלת ההשבה
;
כלומר, היו כבר מקרים שלמרות שניתן פס"ד לטובת נישומים בעניין גביית יתר של היטלי פיתוח, נמנעה מהם השבה כספית בשל קביעה שהתביעה הוגשה בשיהוי ומאחר שמדובר בכספי ציבור, אין לגרוע מקופתה של הרשות המקומית כספים בגין שנות כספים קודמות
."

(ההדגשות אינן במקור, למעט ההדגשות בקו תחתון – ע.ב.)

למקרא מכתב מס-קל עולה, כי ליברמן מנתח את סיכויי הפשרה; מציין באופן מפורש את הערכתו כי ניתן להגיע להסכם בפשרה בגבולות של 250,000 ש"ח; ומסתייג ואומר כי יכול שניתן יהיה להגיע לפשרה בסכום גבוה יותר – בלא שהוא נוקב בסכום כלשהו – ככל שיוחלט להמשיך ולנהל את התביעה נגד העירייה. כן נאמר במכתב כי התקיימה פגישת משא ומתן ראשונה, אולם: "פשרה כזו עדיין בחיתוליה". ליברמן מציין עוד, כי במשך שנים הוא נוהג להמליץ ללקוחותיו שכדאי להם להגיע להסכם פשרה עם העירייה ומציין את סיכוני התביעה כגון שיהוי וקביעות שהיו בעבר במקרים דומים – בהם למרות שקיימת זכות השבה לנישום, קבעו בתי המשפט כי אין לגרוע מקופתה של הרשות המקומית. מכתב מס-קל בכללו, מציג אפוא את הסיכויים אך גם את הסיכונים שבתביעה נגד העירייה וכן את גבולות סכום הפשרה שהיו נכונים לאותה עת.

18.
מילר מצידה העידה כי במהלך המשא ומתן, נושא התביעה נגד העירייה היה עניין שולי; ודבריה מתיישבים עם ההיקף הכספי של הפשרה שעליה המליץ ליברמן בגדר מכתב מס-קל. כן העידה מילר כי ציינה במהלך פגישות המשא ומתן שלהערכת יועצי החברה התביעה תסתיים בפשרה בסך של 300-250 אלף ש"ח. כך, בסעיף 9 לתצהירה של מילר וכן בחקירתה הנגדית:

"אני לא ייחסתי חשיבות רבה לתביעה הזאת. מדובר בסכום פעוט יחסית להיקף העסקה. אם אתה שואל אותי באיזה מילים הוצגה התביעה על ידי בעת הפגישה, אני משיבה, שאני לא יכולה לומר מילים מדויקות. אני רק יודעת שנאמר שיש תביעה והערכתי את הסכום בסך 250,000 ש"ח. אם אריק מימון לא היה מעלה באותה ישיבה את החשש שמא התביעה הזניחה הזאת תידחה וייפסקו הוצאות ועל מי יוטלו ההוצאות, אז כל הדיון במהלך הפגישה בעניין הזה היה אורך כדקה, דקה וחצי. דנו בתביעה הזאת בערך 3 דקות. ביקשתי שיוכן מכתב שבו ייאמר מה קורה אם התביעה נדחית" (עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 25-18).

ועוד בהקשר זה:

"אני אומרת שמהיום הראשון הוצג בפני
מימון שיש תביעה שאמורים לקבל ממנה ובקרוב, סכום של בין 250,000 ל-300,000 ש"ח. כל הרעיון כאילו הצגנו שמדובר בתביעה שאפשר לקבל בגינה 3,000,000 ש"ח או כאילו תמחרנו אותה ב-2,200,000 ש"ח או כאילו התנהל מו"מ לעניין שווי התביעה הוא שקר וכזב". (עמ' 89 ש' 14-11)

19.
התרשמתי מכנות דבריה של מילר בהקשר זה. לא רק זאת, אלא שעמדתה כי נושא התביעה היה נושא שולי במשא ומתן אף עולה בקנה אחד עם עדותו של מימון באשר לחשיבות שהוא עצמו ייחס לתביעה נגד העירייה במהלך המשא ומתן. וכך השיב במענה לשאלה שהוצגה לו:

"ש.
במהלך המו"מ, לפני החתימה, האם עודכנת שמתנהל מו"מ לגבי התביעה של עיריית פתח תקווה?
ת.
זה לא מעניין אותי. המכתב מדבר בעד עצמו. לא נאמרו לי דברים נוספים פרט למכתב של מס-קל".
(עמ' 17 לפרוטוקול ש' 27-24).

הנה כי כן, מימון עצמו הסתמך אך ורק על מכתב מס-קל ולא על דברים שנאמרו או לא נאמרו על ידי הצדדים במהלך המשא ומתן לפני החתימה על ההסכם. וכאמור, במכתב מס-קל נאמר באופן מפורש שמתקיים משא ומתן לסיום ההליך בפשרה וכי ליברמן נוטה להמליץ ללקוחותיו לסיים את ההליכים הללו בהסכמה, ואף ניתנה הערכה ברורה של סכום הפשרה המוצע בנסיבות המקרה – "בגבולות 250,000 ש"ח".

לא נעלם מעיניי כי עו"ד יורק-ריד בעדותו מסר כי הודע לו במפורש "שמדובר בתביעה בסכום של 3,000,000 ש"ח" וכן "גב' מילר מעולם לא הציגה מצג שמדובר בתביעה של 300,000 ש"ח" (ראו עמ' 33 לפרוטוקול שורות 16-6
;
עמ' 39 שורות 19-17). אך בה בעת אין להתעלם מחלוקת התפקידים הברורה כפי שהעיד עליה עו"ד יורק-ריד, ששררה בינו לבין מימון; במובן זה שהמשא ומתן המסחרי היה נחלתו של מימון ובאחריותו בלבד, בכלל זה נושא התמחור והשווי של התביעה נגד העירייה – ונמצא שעו"ד יורק-ריד עצמו לא ייחס לנושא זה משקל כלשהו במהלך המשא ומתן. וכך העיד בהקשר זה:

"גב' מילר ניהלה את המו"מ המסחרי מול אריק (מימון-ע.ב.) – בשיחות טלפון ומפגשים שהיו ביניהם – וביום חתימת ההסכם, במהלך 13 שעות של מו"מ אינטנסיבי, הם נהגו לצאת מחדר הישיבות נוכח ויכוחים כספיים כדי ללבן ביניהם את כל אחד מהמצגים שיש בהם שווי כספי. הם יצאו החוצה, אני לא התלוויתי אליהם" (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 23-19).

"אני לא נוהג להתעמק במספרים ספציפיים, כאשר היה בפני
י עוד הסכם ארוך מאוד ומייגע. העניין המסחרי היה עניין של אריק, כמו בכל עסקה אחרת עם אריק. העניינים המסחריים היו רק בשליטתו בעסקה הזאת, כמו בכל עסקה אחרת שניהלתי איתו". (עמ' 40 ש' 9-5).

ולשאלה האם תימחר במועד הישיבה את סכום התביעה נגד העירייה, השיב:

"אני לא עסקתי בכך. מי שתימחר זה מר מימון מול מילר" (עמ' 41 שורה 25 עד עמ' 42 ש' 1).
והדברים מדברים בעד עצמם.

20.
עו"ד יורק-ריד העיד כי מכתב מס-קל היה חסר משמעות, וכי הוא מבחינתו התייחס רק לכתב התביעה בתביעה נגד העירייה (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 5-3
;
עמ' 37 שורות 11-4). אולם אין להתעלם מהעובדה כי זהו המכתב ואין בלתו שצורף כנספח להסכם וכחלק בלתי נפרד ממנו בהקשר לתביעה נגד העירייה; אף לא מן העובדה שהמכתב הוצג ימים רבים לפני החתימה; ומכך שכתב התביעה, לעומת זה, לא צורף כלל להסכם.

אמנם בעדותו הטיל עו"ד יורק-ריד את האחריות לאי-צירוף כתב התביעה נגד העירייה כנספח להסכם, על עורכי הדין שייצגו את התובעות במשא ומתן; אולם אין לשעות לגרסתו בעניין זה. ככל שעו"ד יורק-ריד סבר באותה עת כי יש לצרף את כתב התביעה להסכם, וכי זהו המסמך היחידי המהותי לעניין כדבריו, היה עליו לעמוד על כך בזמן אמת. משלא עשה כן, אינו יכול להישמע עתה בטענה שלא הוא זה שהיה אחראי על עריכת כרך הנספחים. על פניו זו הייתה אחריותו כב"כ אנקום, וניסיונו להתנער מכך לא יצלח.

לנוכח כל האמור, הן באשר ליידוע התובעות על ידי הנתבעים בנוגע לאפשרות להגיע לפשרה במסגרת התביעה נגד העירייה בגבולות 250,000 ש"ח
;
הן באשר ליידוע התובעות בדבר עצם התנהלות משא ומתן בין החברה לבין עיריית פתח תקווה במטרה להגיע להסכם פשרה
;
והן באשר לסיכויי וסיכוני התביעה נגד העירייה – שוכנעתי כי כל אלו גולו כיאות לתובעות במהלך המשא ומתן לחתימת ההסכם. גילוי זה בא לידי ביטוי מפורש בהסכם במסגרת מכתב מס-קל. גם לא נותר בי ספק כי שני הצדדים גם יחד לא ראו את נושא התביעה נגד העירייה ואת המשא ומתן המתנהל לצרכי פשרה, כנושא מרכזי ועיקרי במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם שביניהם; לא כל שכן נושא שיש בו כדי להשפיע באופן מהותי על התמורה בהסכם.

21.
אולם, דומה כי גם הנתבעים אינם חולקים על כך שבמועד חתימת ההסכם מצג זה לא היה מלא ומדויק, שכן ממועד מכתב מס-קל ועד למועד החתימה על ההסכם חלה התקדמות משמעותית במשא ומתן בגדר התביעה עם העירייה ואף חתימה על הסכם פשרה. אין מחלוקת כי התקדמות זו לא דווחה על ידי הנתבעים לתובעות בזמן אמת. מצב זה העמיד את אנקום בפני
עובדה מוגמרת. במועד החתימה על ההסכם, הסכם הפשרה בתביעה נגד העירייה כבר נחתם והתביעה וניהולה (להבדיל מהסכם הפשרה) לא יכולה הייתה עוד לעבור כנכס לאנקום. ממילא כל אותן הוראות ההסכם שנועדו להבהיר כי אנקום תהא זו שתנהל את התביעה נגד העירייה לאחר מועד החתימה על ההסכם וכל מגעים לפשרה בה, לא היו רלוונטיות עוד.

נמצאנו למדים מכל האמור, כי המצג שניתן ושצורף להסכם (מכתב מס-קל) לא שיקף את מצב הדברים לאשורו נכון למועד חתימת ההסכם. ומכאן, שהמצג שניתן לתובעות בעת חתימת ההסכם, ניתן לראותו כמצג כוזב.

22.
עם זאת ועל מנת לקבוע כי התקיימה תרמית, מעבר לקביעת המצג הכוזב יש להמשיך ולבחון את שאר יסודות העוולה. היסוד השני הוא היעדר אמונה באמיתות המצג
;
ומשמע, כי המציג הציג את ההיצג בידיעה שהוא כוזב, או לכל הפחות בהעדר אמונה באמיתות ההיצג. הוכחת ה"ידיעה" הינה קו הגבול המפריד לעיתים בין קביעה כי עניין לנו בכישלון עסקי גרידא שאינו מקים חבות אישית, לבין הקביעה כי מדובר בכוונת מרמה או למצער בעצימת עיניים, שמכוחם אף ניתן לחייב באופן אישי את האורגן. הוכחת "הידיעה" מצריכה הנחת תשתית עובדתית הולמת ונטל ראיה מוגבר המוטל על כתפי התובע מכוח עוולת התרמית, מעצם טיבה וחומרתה.

יש אפוא לברר בשלב זה, מה הייתה ידיעתם של הנתבעים באשר לאישור הסכם הפשרה במועד חתימת ההסכם. באשר לידיעתה ולכוונתה של מילר, זו העידה כי במועד הודעת המייל שבה אישרה "סחתיין" לליברמן, מבחינתה לא היה בכך משום אישור סופי לחתימת אנגל על הסכם פשרה אלא אישור לכיוון אליו המשא ומתן מתקדם. וכך בלשונה:

"אופיר ליברמן הודיע לי ביום 25.2.09 שעומדים להגיע לפשרה – הוא לא אמר לי שעומדים להגיע להסכם – שבין 280,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח, וזה קרה הרבה יותר מהר ממה שציפו. מבחינתי, היות והסכום עדיין לא סגור וזה היה בכיוון של מה שהצדדים קיוו, בירכתי על הפשרה הזאת. אמרתי לו "סחתיין" ושהוא הולך בכיוון שאליו התכוונו. ברגע שהוא היה מסכים עם העירייה על הסכום, הוא היה חוזר אליי ואני הייתי מאשרת. כך אני הבנתי את מהלך הדברים
" (עמ' 92 לפרוטוקול ש' 7-1).

ובהמשך העידה:

"הוא הבין שאני מאשרת לו לחתום ואני הבנתי שאני מאשרת שאני שמחה על ההתקדמות שחלה בעניין
" (
עמ' 97 לפרוטוקול, ש' 13-12 וראו גם: עמ' 96 ש' 24-22).

ברי גם כי במועד החתימה על ההסכם מילר לא הייתה מודעת לכך שהסכם הפשרה כבר נחתם. בהודעת דואר אלקטרוני ששלחה מילר לגולדנברג ביום 18.3.2009 (צורפה כנספח 12 לתצהיר מילר) כתבה: "אני לא זוכרת שאישרתי להם"; וכן בעדותה, כאשר נשאלה, אם נכון שכאשר חתמתם על ההסכם כבר היה הסכם פשרה חתום בתיק ענתה: "נכון, אבל בזמן אמת לא ידעתי שהיה" (עמ' 91, ש' 25-23).

כך גם באשר לגולדנברג – אמנם גולדנברג היה שותף למשא ומתן ולכל תהליכי קבלת ההחלטות אך המייל הפנימי כאמור נשלח אליו רק ב-18.3.2009, דהיינו לאחר החתימה על ההסכם. גולדנברג אף כתב למילר בתשובה למייל זה: "300 אלף, הוא ישמח..." (חלק מנספח 12 לתצהיר מילר). מסתבר אפוא שגם גולדנברג לא היה מודע בעת החתימה על ההסכם, כי הסכם הפשרה בתביעה נגד העירייה כבר נחתם. ומכל מקום, לא עלה בידי התובעות לסתור את עדותם של גולדנברג ומילר באשר לאי-ידיעתם על אודות הסכם הפשרה במועד החתימה על ההסכם נושא הדיון.

במצב דברים זה לא ניתן להגיע למסקנה שאותה מבקשות התובעות להסיק, והיא: שמילר וגולדנברג ידעו כי המצג שניתן בעת חתימת ההסכם הוא כוזב. לא ניתן גם להסיק מהתשתית שנפרסה לפניי כי מילר וגולדנברג לא האמינו באמיתות המצג שניתן. התובעות לא הציגו ולו ראשית ראיה על כך שבזמן אמת, בזמן החתימה על ההסכם, מילר או גולדנברג ידעו כי נחתם זה מכבר הסכם הפשרה וכי מכתב מס-קל אינו נכון לאותו מועד. דומני כי ההיפך הוא הנכון, קרי: המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין היא כי מילר וגולדנברג לא ידעו בעת החתימה על ההסכם כי הסכם הפשרה בתביעה נגד העירייה כבר נחתם. גם עובדה היא כי מיד כאשר גילו ב-18.3.09 כי נחתמה הפשרה, פעלו באותו יום על מנת לדווח על כך לתובעות.

בהינתן כל האמור, שוכנעתי כי בעת החתימה על ההסכם הנתבעים לא ידעו כי הסכם הפשרה בתביעה נגד העירייה כבר נחתם בשמה של החברה. ועל כן יסוד הידיעה, היסוד השני הנדרש להוכחת עוולת התרמית, אינו מתקיים בענייננו.

23.
הניתוח האמור מבהיר כי לגולדנברג או למילר לא הייתה כל כוונה שמימון יוטעה על ידי מצב דברים זה ויפעל בהסתמך עליו (היסוד השלישי בתרמית); שכן משקבעתי שהם לא ידעו כי הם מטעים את התובעות, ממילא הם לא יכלו להטעותן בכוונה. בנוסף, התובעות לא הוכיחו כי הן אכן פעלו על סמך טעותן, מאחר שבכל מקרה לא עלה בידן להוכיח את תמחור התביעה כנטען (היסוד הרביעי – קשר סיבתי). ניתן היה לצפות שאם נושא "תמחור" התביעה היה מהותי לעסקה ולאנקום, אזי תמחור זה היה מקבל ביטוי מפורש בהסכם; ועובדה היא שאין בהסכם זכר לתמחור כטענת התובעות. הדבר עולה בקנה אחד גם עם עדותו של דב: "למימון היה חשוב דבר אחד – שכה"ד השנתי שעמידר משלמת עבורו + שכה"ד שמשלמות החנויות שנמצאות בנכס". (עמ' 69 לפרוטוקול ש' 2-1). כמו כן, ההסכם מדבר על אפשרות שהחברה תחויב בהוצאות עקב דחיית "התביעה" – ואין חולק כי אכן היה דיון בנושא במהלך המשא ומתן – כך שגרסת אנקום שהתביעה "תומחרה" על ידי הצדדים בסך 2.2 מיליון ש"ח או בכל סכום אחר, היא מוקשית גם מטעם זה.

אמנם הוברר כי התביעה נגד העירייה לא תומחרה בהסכם כנטען על ידי התובעות; ואולם כפי שכבר צוין, הנתבעים אינם חולקים על כך שבמועד חתימת ההסכם המצגים שבהסכם ביחס לסטטוס של מגעי הפשרה בנוגע לתביעה נגד העירייה שיקפו את המצב לאשורו. אלא שגם אם כך וגם לו הייתי סבורה כי קמה לתובעות זכות לפיצוי מאת הנתבעים באופן אישי בגין התנהלותם – וכאמור אינני סבורה שקמה לתובעות זכות כאמור – אזי לא הונחה תשתית עובדתית וראייתית כדי לכמת את הנזק שהתובעות לטענתן סבלו בשל המצגים הכוזבים הנטענים (היסוד החמישי הנדרש להוכחת התרמית). לא ניתן לצפות בנסיבות העניין שבית המשפט כאן יעריך את סיכויי התביעה נגד עיריית פתח תקווה, תביעה שהלכה למעשה לא נתבררה עד תומה, ואף לא הוגש בה כתב הגנה על ידי העירייה. ויוער עוד, כי התובעות גם לא הציגו חוות דעת מקצועית בדבר סיכויי התביעה נגד העירייה אילו זו נתבררה עד תומה.

לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי התנהלותם של מילר וגולדנברג רחוקה מלעלות לכדי תרמית.

24.
נשאלת השאלה, אם בפעולתם של גולדנברג ומילר היה משום רשלנות המצמיחה סעד לתובעות. כאמור בעניין מתתיהו וכך מורה ההלכה, לצורך קביעת קיומה של חובת זהירות של הנתבעים כלפי מימון ואנקום יש להצביע כי התקיימה ביניהם מערכת יחסים החורגת ממהלך העסקים הרגיל של הנתבעים כנושאי משרה באנגל.

מקובלת עליי עמדת הנתבעים כי מאחר שגולה לתובעות במכתב מס-קל כי התנהל משא ומתן לפשרה בגבולות של 250,000 ש"ח, ובהינתן קביעתי כאמור כי הצדדים לא ייחסו חשיבות רבה לתביעה נגד העירייה במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם – הרי שפעולתם של הנתבעים מהווה פעילות שהינה במהלך העסקים הרגיל של אנגל, ולא נתקיימה בין הצדדים מערכת יחסים החורגת מגדר פעילות זו. גם אם לא כך הדבר, הרי שלא עלה בידי התובעות להוכיח כי פעולתם של הנתבעים מגעת כדי רשלנות; זאת במיוחד משלא הוכח כי הייתה ציפייה מיוחדת של התובעות לייחס לנתבעים באופן אישי אחריות כלפיהן; וספק אם ניתן לומר כי בין הנתבעים לבין התובעות שררו "יחסים מיוחדים", כאלה היכולים להעיד על כך שהתובעות נתנו בנתבעים את אמונם וביטחונם כי האחרונים נוטלים על עצמם באופן אישי אחריות כלפי התובעות.

גם משיקולי מדיניות כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקה שהובאה כאמור, אין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים. כאמור, הטלת אחריות על הנתבעים כנושאי משרה על בסיס עוולת הרשלנות עלולה לסכל את הבחירה החוזית שלא לכלול את נושאי המשרה כצדדים להסכם, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותם המשפטית הנפרדת של אנגל לבין נושאי המשרה בה. בנסיבות העניין, נדמה כי הטלת חובת זהירות רחבה במקרה זה תיצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי התאגיד ומנהליו. הנתבעים פעלו אך בתוקף תפקידם ונדמה שגם אילו פעלו בקלות ראש או טעו, ואינני סבורה שכך, הרי שעל פניו – ולא הוכח אחרת – לא צמחה להם כל טובת הנאה אישית מתוצאות פעולתם ועל חשבון התובעות. הטלת אחריות במקרה זה תהיה סעד קיצוני שאינו מתקבל על הדעת בנסיבות המקרה.


ועוד, משקבעתי כי הנתבעים לא ידעו במועד החתימה על ההסכם שהסכם הפשרה בתביעה כבר נחתם; ומשקבעתי כי הנתבעים לא תמחרו את התביעה ב-3 מיליון ש"ח או ב-2.2 מיליון ש"ח; וכאמור, דומה שלא צמחה להם כל טובה אישית בעניין; ולנוכח מגמת הפסיקה כאמור בדבר צמצום יכולת הנושה החוזי לתבוע את האורגן (שלא היה צד להסכם) – המסקנה המתבקשת היא כי גם חובת תום הלב של הנתבעים לא הופרה, לא בעת קיום המשא ומתן ולא לאחר החתימה על ההסכם.

25.
על פי התרשמותי מכלל חומר הראיות, לא מן הנמנע לקבוע שמצב הדברים היה כזה: המצג שהוצג למימון על-ידי מילר הוא שככל הנראה הסיכויים טובים להגיע לפשרה בתביעה נגד העירייה על סך 300-250 אלף ש"ח, כפי שנאמר לה על-ידי מס-קל עוד בתחילת הדרך. כאשר קיבלה את מכתב מס-קל והשיבה ב"סחתיין", הייתה מילר תחת הרושם שהעניין מתקדם ושמס-קל מקדמת את העניין. אמנם הודע למילר שהפשרה "מתקדמת", אך בין כה הסכם הפשרה תאם את הציפיות שלה ואת המצג שניתן מבחינתה לתובעות.

מאידך גיסא, לא מן הנמנע שמימון רצה להשאיר בידיו את "השליטה" בניהול התביעה נגד העירייה, משום שמבחינתו סבר שיצליח להשיג פשרה טובה מזו שאנגל הייתה צפויה להשיג; אולי אף היה בדעתו להמשיך ולנהל את התביעה עד תומה. לכן בחר שלא לשתף את מילר ואנשי אנגל בציפיות שלו שהתביעה תניב לו רווח כספי גבוה מזה שמילר ציפתה; וזאת דווקא כדי שהתביעה לא "תתומחר" בסכום גבוה שיעלה את מחיר העסקה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי מילר בעדותה: "יכול מאד להיות שמימון התכוון להמשיך ולנהל את התביעה ולהוציא את המיץ לעיריית פ"ת כמו שהוא הוציא את המיץ לנו במסגרת המשא ומתן. הוא לא שיתף אותי במחשבות האלה. אני הצגתי בפני
ו תביעה של 250,000 ש"ח ולא שום דבר אחר" (עמ' 91 ש' 19-16 לפרוטוקול).

אלא שגם אם כך, אזי בין הצדדים לא היה מפגש רצונות: מילר הייתה בטוחה וגם הציגה למימון שהמירב שניתן לצפות מהתביעה נגד העירייה הוא 300-250 אלף ש"ח; ואילו מימון רצה להותיר את השליטה בתביעה בידיו מתוך מחשבה שיצליח להשיג יותר.

ודוק: עצם מעורבות הנתבעים בעסקי אנגל והיותם נושאי משרה בה, אינה מובילה למסקנה משפטית בדבר מחויבות אישית של הנתבעים כלפי מי מהתובעות. הנתבעים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת מאנגל ומהחברה; ומעורבותם בהיקף כזה או אחר בעסקי החברה ואנגל, כשהיא לעצמה וכאשר אינה חורגת מההתנהלות במהלך העסקים הרגיל, אין בה כדי לקשור אותם למערכת היחסים החוזית שבין אנקום ואנגל – ובוודאי שאין בה כדי לחייבם לשאת בחובותיה של אנגל כלפי אנקום. ומעבר לכל זה, יודגש כי התובעות בכל מקרה לא הוכיחו קיומו של נזק, משלא הוכחו סיכויי התביעה נגד העירייה אלמלא זו נסתיימה בהסכם הפשרה ובסכום הפשרה.

נמצאנו למדים מכל האמור, כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהן על מנת להראות כי יש לחייב את הנתבעים בחיוב אישי. המסקנה היא כי לא קיימת הצדקה להטיל על הנתבעים אחריות אישית.

טענת דמי השכירות
26.
טענה נוספת שבפי התובעות, עניינה במצגי שווא שנטען שניתנו על ידי הנתבעים בקשר לשוכרים של המבנה. המבנה של החברה היה מושכר בחלקו לעמידר – מקבץ הדיור כהגדרתו לעיל, ובחלקו האחר לשוכרים אחרים. במסגרת ההסכם נתנה אנגל לאנקום מצגים לגבי השוכרים והסכמי השכירות עימם. בדיעבד התברר לאנקום, לגרסתה, כי חלק מהמצגים שניתנו לגבי השוכרים לא היו נכונים. כך התברר כי שוכר בשם ביג צעצועים-גיל מאור קיבל פטור מתשלום דמי שכירות בסכום המסתכם בכ-32,000 ש"ח בתוספת מע"מ. להנחה זו שניתנה לא היה כל זכר בהסכם או בנספחיו. כמו כן התברר כי שוכר אחר, בשם אבי פרג', קיבל הנחה בסכום כולל המסתכם בסך 15,690 ש"ח. גם להנחה זו לא היה כל זכר בהסכם או בנספחיו. מכאן, שניתנו הנחות שלא הוזכרו כלל בהסכם, בבחינת מצגי שווא, בסך כולל של 47,690 ש"ח. למרות פניית ב"כ התובעות, לא התקבלה כל התייחסות עניינית מצד אנגל לנושא זה.

מנגד טוענים הנתבעים כי אנגל הציגה תמונה מלאה ונכונה של כל הסכמי השכירות במבנה, וככל שהוסכם עם מי מהשוכרים על חריגה מן ההסכם עימו, שיש בה כדי להפחית משמעותית מזכויותיה של החברה, הדברים צוינו בגדר המצגים שהוצגו בהסכם. בנוסף, המדובר בהנחות שניתנו בטרם החתימה על ההסכם, כשלחברה הכוח לסחור בנכסיה כרצונה ובמהלך העסקים הרגיל שלה. ההנחות שניתנו הן זניחות ביחס לשווי מכלול הסכמי השכירות, והן נהוגות ונפוצות ביחסי משכיר-שוכר כדבר שבשגרה
;
ובפרט כאשר מדובר בהסכמי שכירות ארוכי טווח, כפי שנחתמו עם השוכרים במבנה. אם לא די בכך, אנקום מבקשת להכביד על אנגל באופן שאינו מתיישב עם התכלית העסקית וההיגיון העסקי הרגילים, שעה שהיא דורשת מצגים על כל פרט זניח ושולי באשר הוא, מקום שמדובר בנכס מניב הכולל פעילות עסקית שוטפת הכוללת יחסי שכירות עם שוכרים שונים ובין היתר משמש גם כמקבץ דיור בן 149 יחידות. תביעות זניחות מסוג זה יש להסדיר לטענת הנתבעים במסגרת התחשבנות שוטפת שבין הצדדים, שהרי החברה אמורה להחזיר כספים נוספים המגיעים לאנגל בהתאם להוראות ההסכם.

בנסיבות המקרה מצאתי כי אין לקבל את טענת התובעות גם לעניין זה. אנגל נמחקה מהתביעה וכפי שקבעתי, כאמור, אין להטיל אחריות אישית על הנתבעים. והדברים כוחם יפה גם לעניין דמי השכירות. משלא מדובר ביחסים מיוחדים בין הצדדים החורגים מגדר הפעילות העסקית הרגילה, אין הצדקה כעניין שבעובדה ובדין להטיל חבות זו על הנתבעים.

התביעה שכנגד
27.
לב ליבה של המחלוקת בתביעה שכנגד, עניינה בטענות אנגל (להלן גם: "התובעת שכנגד") כי אנקום ומימון (להלן גם: "הנתבעים שכנגד") פעלו בתרמית ובמצגי שווא על מנת ליטול לידיהם כספים שלא כדין ובכך להפחית ממחיר התמורה ששולמה עבור העסקה נושא ההסכם. אקדים ואומר כי הרושם המתקבל לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות הוא כי התביעה שכנגד הובאה אך כמשקל נגד לתביעה העיקרית; שוכנעתי כי אין בתביעה שכנגד כל ממש, ומשכך דינה להידחות. ואפרט.

עמידר היא מי ששוכרת מאת החברה את מקבץ הדיור שבמבנה (המקבץ הוא בן 149 יחידות דיור). בין החברה ובין עמידר נחתם חוזה מקבצי דיור שמספרו 297-601-001 עוד ביום 25.2.2002 וכן תוספת לו מיום 25.3.2002 (להלן: "הסכם עמידר", צורף כמוצג 23 למוצגי התובעות). על-פי מכתב האיכלוס מטעם עמידר מיום 5.2.2006, הסכם עמידר נכנס לתוקף ביום 15.2.2006; ומועד סיום השכירות, ללא מימוש של תקופת האופציה, הוא ביום 14.2.2016 (יוער כי במכתב האכלוס נדחה מועד סיום ההסכם שנקבע במקור בהסכם עמידר ליום 31.8.2013). הסכם עמידר, בסעיף 17 שבו, מאפשר לעמידר להתנות בתנאים את אישורה להעברת זכויות במקבץ הדיור; והעברת זכויות, במשמע גם רכישת מניות וחילופי בעלי מניות בחברה הקשורה עם עמידר בחוזה מקבץ דיור. בסעיף 8 להסכם נושא תיק זה, נאמר כי הצדדים יפעלו מיד לאחר חתימת ההסכם לקבלת אישור עמידר לעסקה. במועד חתימת ההסכם היה ידוע לצדדים כי בכוונת עמידר להתנות את מתן אישורה הנדרש להעברת מקבץ הדיור מאת אנגל לאנקום בגדרי העסקה נושא ההסכם (על דרך הקצאת מניות בחברה כפי שנעשה); והתנאי הוא – הגבלת עבירות שתחול על הרוכשת החדשה (אנקום), כך שתהא מנועה מהעברת זכויותיה במקבץ הדיור עד לתום תקופת השכירות (להלן: "התנאי המגביל").

במהלך המשא ומתן בין הצדדים לכריתת ההסכם דרש מימון כי לנוכח התנאי המגביל יופקד חלק מהתמורה בפיקדון – שיעבור לידי אנקום אם אכן תעמוד עמידר על התנאי המגביל בגדר אישור עמידר לעסקה נושא ההסכם, או לידי אנגל אם עמידר לא תעמוד על התנאי המגביל. עם זאת, באותו מעמד התחייבו מימון ואנקום כלפי אנגל לסייע לאנגל להסיר את התנאי המגביל ובין השאר לסייע לשכנע את עמידר כי התנאי המגביל אינו כדין. על בסיס התחייבות זו ניאותה אנגל להפקיד חלק מהתמורה, סך של 1,357,000 ש"ח, כפיקדון להסדרת עניין עמידר (להלן: "פיקדון עמידר"), ביחד עם הקביעה בהסכם כי הצדדים יפעלו כאמור לקבלת אישור עמידר.

בהתאמה, נקבעו הוראות ההסכם המסדירות זאת (סעיף 8 וסעיף 4.3 המפנה אליו) וכן מכתב הנלווה להסכם הקובע כי ככל שלא יבוטל התנאי המגביל עד ליום 11.9.09, יעבירו הנאמנים את פיקדון עמידר על פירותיו לאנקום כהפחתה מוסכמת מהלוואת הבעלים של אנקום (להלן: "המכתב הנלווה", מוצג 25 למוצגי התובעת). כפי שכבר נזכר, בסעיף 8 להסכם נאמר כי הצדדים יפעלו לקבלת אישור עמידר בהקדם האפשרי ולצורך כך יפנו לעמידר מיד לאחר חתימת ההסכם; אולם בסעיף 4.1 במכתב הנלווה להסכם מצוין כדלקמן:

"ככל ש'אישור עמידר', כהגדרתו בסעיף 8 להסכם, יכלול מגבלה לפיה הקצאת המניות על פי ההסכם, כפופה לכך כי בכל תקופת ההפעלה המקורית (היינו עד לשנת 2016), עמידר לא תאפשר לאנקום ו/או לחברה לבצע ביצוע כל דיספוזיציה בזכויותיה ביחס למקבץ הדיור, אזי תהיה אנגל זכאית לפעול על מנת לבטל את המגבלה כאמור, עד ולא יאוחר מיום 11.9.2009 ('המועד הקובע')"
. (ההדגשה אינה במקור – ע.ב.).

28.
כשבוע לאחר חתימת ההסכם, ביום 19.3.2009, יצא חוזר מאת עמידר (להלן: "חוזר עמידר", מוצג 27 למוצגי התובעות), ובו הודיעה עמידר בכתב כי היא מתנה את מתן אישוריה להעברת מקבצי דיור בתנאים – ובהם גם התנאי המגביל. בתשובה לחוזר עמידר שלחה ב"כ אנגל מכתב לעמידר ביום 21.4.2009 שבו הביעה את התנגדותה של אנגל להטלת התנאי המגביל. מכתב זה לא נענה וביום 14.5.2009 התקיימה פגישה בין אנגל ונציגיה לבין נציגי עמידר, שבה שטחה אנגל את טענותיה נגד התנאי המגביל. גם בפגישה זו ולאחריה לא קיבלה אנגל מענה לטענותיה, ולכן שלחה ב"כ אנגל מכתב נוסף לעמידר ביום 2.7.2009 ובו ביקשה לקבל תשובה עניינית של עמידר לדרישתה לביטול התנאי המגביל.

לאחר מכן התקיימה פגישה נוספת ביום 21.7.2009 בין מימון ומילר לבין מר חביב קצב בתוקף תפקידו כמנהל אגף בכיר לדיור במשרד הקליטה, וגב' רונית ג'רפי מטעם עמידר. לטענת אנגל, אף שטרם הפגישה התחייבו מימון ואנקום לפעול במשותף עם אנגל, בחזית אחידה אל מול עמידר, לביטול התנאי המגביל – במעמד הפגישה גילתה מילר לתדהמתה כי מימון "הפך את עורו" בפגישה ולא רק שלא תמך בעמדת אנגל, אלא תקף באגרסיביות את מילר. וכל זאת בנוכחות אנשי משרד הקליטה ועמידר, כאילו היא מעלה טענות שווא נגד התנאי המגביל, עליו ידעה במועד החתימה על הסכם הקצאת המניות ולכן הסכימה לו וכעת אין היא יכולה להתנגד להטלתו.

בעקבות זאת, שלחה עמידר מכתב ביום 29.7.2009 שבו נאמר כי אישור עמידר לעסקה נושא ההסכם יינתן אך ורק בכפוף לקיומו של התנאי המגביל. לפיכך, עם הגעתו של המועד הקובע כהגדרתו בהסכם, הועבר לידי אנקום פיקדון עמידר וסכום זה הופחת למעשה מתמורת העסקה הכוללת. יצוין כי פיקדון עמידר הועבר לאנקום על פי דרישתה, ללא כל הסתייגות או טענה מצד אנגל בדבר התנהלות מימון או אנקום.

לטענת אנגל, בהיות מימון הרוח החיה והדמות הדומיננטית באנקום, היה מימון היוזם והמוציא לפועל של המצגים הכוזבים שהוצגו על ידו ומטעם אנקום לפעול להשגת אישור עמידר להסכם ללא דרישת התנאי המגביל. מימון נהג בתרמית כלפי אנגל והטעה אותה לחשוב כי הוא יפעל לביטול התנאי המגביל. כך בעוד שבדיעבד התברר כי מימון תכנן בתחכום ובכוונה תחילה לסכל את קבלת אישור עמידר להסכם ללא התנאי המגביל; והכל על מנת להפחית מסכום התמורה בעסקה ולזכות בכספים השייכים לאנגל, תוך עשיית עושר שלא כדין על חשבונה.

29.
לטענת הנתבעים שכנגד, אנקום ומימון, הגבלת העבירות שהייתה צפויה להיות מוטלת על אנקום על ידי עמידר כתנאי לרכישה, גרמה לאנקום לנזק ניכר. כך משום שהמגבלה פירושה שאנקום לא תוכל לממש את השקעתה במשך כ-7 שנים, אפילו אם תהיה לה הזדמנות לממש את מקבץ הדיור ברווח במהלך תקופה זו. לכן מבחינתה של אנקום, תנאי זה היווה תנאי מכביד שהצדיק את הפחתת התמורה המשולמת לאנגל במסגרת העסקה. אנקום הודיעה לאנגל כי לדעתה לא קיים סיכוי ממשי שעמידר תשנה את מדיניותה הכללית ותוותר על תנאי אי העבירות ולכן דרשה להפחית את התמורה בהסכם. הייתה זו דווקא אנגל, שסברה כי יהיה בכוחה לשכנע את עמידר או משרד הקליטה לוותר על דרישתם לתנאי המגביל. זאת, הגם שאנקום הבהירה לנציגי אנגל חד משמעית כי עמידר לא צפויה לוותר על דרישתה, כפי שהובהר למימון בשיחות ובפגישות עם מר חביב קצב; וכפי שהובהר גם ישירות לאנגל בשיחות והפגישות שלה עם נציגי עמידר ומשרד הקליטה. אנגל טענה, שיש בידיה חוות דעת של באי כוחה, שלפיה התניית התנאי המגביל על ידי עמידר היא בלתי חוקית.

כמו כן, אנגל הייתה מודעת היטב באופן בלתי אמצעי וללא כל קשר לנתבעים שכנגד, לצורך בקבלת הסכמה מוקדמת מעמידר לכל עסקה שתוצאתה היא העברת הבעלות במקבץ הדיור. ראשית, סעיפים 16 ו-17 להסכם עמידר קובעים במפורש את הצורך בהסכמת עמידר; וגם סעיף 3.47 להסכם מצוין מפורשות כי נדרשת הסכמת עמידר מראש ובכתב להעברת זכויות בחברה, ובמשמע – העברת הזכויות במקבץ הדיור כאמור. בנוסף, אנגל היא בעלים של מקבצי דיור נוספים המושכרים לעמידר והיא מכירה תחום זה היטב. אף אנקום, כמי שהייתה בעלים של מקבצי דיור אחרים, הייתה מודעת היטב לדרישת הסכמת עמידר.

לטענת הנתבעים שכנגד, בפגישה שהתקיימה ביום 21.7.2009 עמידר שבה והביעה את עמדתה הנחרצת בעניין; ובניגוד לנטען, מימון לא נקט "עמדה" כלשהי הנוגדת את עמדת אנגל. מימון לא "הפך את עורו" אלא כל שעשה הוא לדרוש כי הנושא יסוכם סופית לנוכח עמדתה הנחרצת של עמידר. עובדה היא שרק בכתב התביעה שכנגד, באה אנגל לראשונה בטרוניה כלפי התנהגותו של מימון באותה ישיבה.

הנתבעים שכנגד מבקשים להדגיש כי למימון עצמו אין כל מעמד מיוחד, לא בעמידר ולא במשרד הקליטה, אשר מכוחו הייתה לו אפשרות כלשהי להביא לשינוי עמדתם של אלו בעניין – עמדה אשר תאמה את מדיניות עמידר ביחס לכל המקבצים שהיא שוכרת, כולל במקבץ אחר של אנגל עצמה. אם בכלל, דווקא לאנגל שמשכירה מספר רב של מקבצי דיור לעמידר עבור משרד הקליטה, אמור היה להיות מעמד והשפעה בעניין זה אם בכלל; אך עובדה היא, שגם מעמדה של אנגל לא היה בו כדי לשנות ממדיניותה הכללית של עמידר בנושא. מכל מקום, ל"עמדתו" של מימון באותה ישיבה בוודאי שלא נודעה כל השפעה על החלטת עמידר לכאן או לכאן, ובכל מקרה אין לה כל קשר סיבתי לאי הוויתור של עמידר על דרישתה העקבית. לטענת הנתבעים שכנגד, הראיה הטובה ביותר לכך שאנגל לא ראתה בזמן אמת כל פסול בהתנהגותם של מימון או אנקום, היא שבאי כוחה של אנגל השיבו לאנקום, עקב עמדת עמידר, את ההמחאה שהופקדה בידיהם (ולא נפרעה) בגין פיקדון עמידר; ועשו כן מיד וללא כל טענה בנדון.

30.
בנסיבות העניין, דין התביעה שכנגד להידחות כפי שכבר צוין. כך משהתובעת שכנגד לא הציגה כל ראיה ממשית ופוזיטיבית באשר למצג שווא שניתן לה או למי מטעמה; ובוודאי שלא עלה בידה להוכיח כי אנקום ומימון סיכלו בתרמית את ניסיונה של אנגל לשכנע את עמידר להסיר את התנאי המגביל. אף לא עלה בידי אנגל להוכיח כי למימון היה מעמד מיוחד בעמידר, שמכוחו היה מסוגל להתחייב לגרום לעמידר להסיר את דרישת התנאי המגביל. מכל מקום, הוברר שאנגל היא שנטלה על עצמה את האחריות לנסות ולהסיר את דרישת התנאי המגביל, והראיות כולן מצביעות על כך שאנגל היא גם זו שפעלה בעיקר על מנת לעמוד במשימה – וזאת באמצעות שיחות, מכתבים מאת באי כוחה, פגישות עם נציגי עמידר ועוד, כפי שפורט לעיל. באשר להוראות ההסכם והמכתב הנלווה כפי שנחתמו בסופו של דבר, השיבה מילר בחקירתה הנגדית:

"ש.
לפי המכתב שנספח להסכם וכתב ההוראות שנספח להסכם בנושא עמידר, האם נכון שהנושא של ביטול המגבלה של עמידר בעניין העבירות, היא זכות של אנגל?
ת.
בטיוטות הצדדים סיכמו שהם עושים את זה ביחד. אני לא יודעת להסביר איך קרה שבערב האחרון, אחרי 13 שעות של משא ומתן, זה נשמט מההסכם. זה הופיע בטיוטות".
(עמ' 103 לפרוטוקול ש' 4-1).

מילר בחקירתה הנגדית אף אינה מכחישה כי הלכה למעשה רוב המגעים מול עמידר נעשו על ידה ועל ידי באי כוחה של אנגל וביוזמתם (עמ' 102 לפרוטוקול ש' 18-9).

כאשר נוכחה אנגל בכך שלא עלה בידה לבטל את התנאי המגביל, היא פעלה בהתאם להוראות ההסכם והשיבה לנתבעות את פיקדון עמידר ללא כל הסתייגות או טענה בזמן אמת המייחסת לנתבעות שכנגד מצג שווא או פעולה בתרמית על מנת לסכל את התנאי המגביל. טענות אלו הועלו כאמור לראשונה בכתב התביעה שכנגד, ונראה שלא בכדי לא בא זכרן קודם לכן.

מכל מקום, לא עלה בידי התובעת שכנגד להוכיח כל תרמית או מצג שווא מצד הנתבעות שכנגד; ועל כן, כאמור, התביעה שכנגד דינה להידחות.

סוף דבר
31.
התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

משזו התוצאה שאליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.









א בית משפט מחוזי 38870-01/10 אנקום גרופ בע"מ, ורד כרמל הזהב בע"מ נ' אנגל משאבים ופיתוח בע"מ, יעל מילר, אברהם גולדנברג (פורסם ב-ֽ 20/07/2014)