פסקי דין על יצחק רפאל הרטמן | פסקי דין על סובולבסקי מרינה | פסקי דין על כנגד | פסקי דין על רן בן-חמו | פסקי דין על ליהיא לאה בן חמו ואח' |

41889-02/11 תאמ     22/07/2014




תאמ 41889-02/11 יצחק רפאל הרטמן, סובולבסקי מרינה נ' כנגד, רן בן-חמו, ליהיא לאה בן חמו ואח'








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 41889-02-11 הרטמן ואח' נ' בן-חמו ואח'





בפני

כב' הרשם הבכיר
ניר נחשון


התובע:

יצחק רפאל הרטמן
בשם התובעת: סובולבסקי מרינה
באמצעות יפוי כוח מיום 29.12.10


-נגד-


הנתבעים
והתובעים כנגד
:

1.רן בן-חמו
2.ליהיא לאה בן חמו



-
נגד –

הנתבעת שכנגד
:


סובולובסקי מרינה

פסק-דין

1.
לפניי תביעה ותביעה שכנגד
בגין הפרות נטענות של הצדדים האחד כנגד
רעהו של הסכם לשכירת דירת מגורים.
טענות הצדדים:
פרשת התביעה:

2.
התביעה העיקרית הוגשה לבית המשפט ביום 22.2.11 ונסובה סביב עילה כספית חוזית על סך 14,960 ₪ בגין חיובים שונים הרובצים לפתחם של הנתבעים במסגרת הסכם לשכירות דירת מגורים ברחוב עולי הגרדום 16/17 בירושלים (להלן: "המושכר" ו – "הסכם השכירות").

3.
כעולה מכתב התביעה, התובע הינו מיופה כוחה של בעלת המושכר, גב' סובולובסקי מרינה, בהתאם לייפוי כוח נוטוריוני מיום 29.12.10 (נספח ב' לכתב התביעה). הנתבעים הינם שוכרי המושכר בתקופה שבין 15.12.08 ועד ליום -14.12.10.

4.
בהתאם להסכם השכירות התחייבו הנתבעים לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 2,800 ₪ לחודש. כמו כן, התחייבו לשלם את יתר המיסים וההוצאות הרובצים על המושכר בתקופת השכירות וכן, לתקן נזקים שייגרמו עקב שימוש לא סביר וזהיר. כמו כן, הנתבעים התחייבו למסור את הנכס במצב טוב כפי שקיבלוהו לידיהם. לטענת התובע, הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם והותירו חובות בהיקף של 14,960 ₪ בדמות חוב מים, חשמל, ארנונה וגז. בנוסף נטען, כי התובעים הותירו נזקים במושכר הנאמדים על ידי התובע בכ- 2,000 ₪ והסבו לבעלת המושכר עוגמת נפש רבה בגין עיקולים ותיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדה בגין החובות למושכר. עוגמת הנפש נאמדת על ידי התובע בכ- 3,000 ₪.

פרשת ההגנה והתביעה שכנגד
:

5.
בכתב ההגנה שהוגש רק ביום 30.3.14 זאת לאחר הליכים שונים שהתנהלו במסגרת התיק הנ"ל שעיקרם בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, נטענו כטענות מקדמיות שתי טענות; האחת, כי דין התביעה להידחות על הסף, זאת, נוכח העובדה, כי התובע אינו עורך דין ומשכך, נוכח סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין אין בכוחו לייצג בעלת הנכס. השנייה, כי לא צורף תצהיר תומך בניגוד לתקנות של בעל הדין.

6.
לגופן של טענות, טענו הנתבעים - שהינם אח ואחות, כי התקשרו עם בעלת המושכר בהסכם השכירות במסגרתו שכרו 3.5 חדרים מדירה בת 4.5 חדרים. לטענתם, בחדר הנוסף אחסנה בעלת המושכר ציוד ורכוש שלה ומכאן כי לא נכלל כחלק מהמושכר. במצב דברים זה סוכם, כי כל צד ישלם את חלקו היחסי בארנונה על המושכר.

7.
כמו כן, הנתבעים טענו לליקויים שונים שנתגלו במושכר אשר דרשו את תיקונם כגון חלון שבור וקצר בחשמל שגרם לשריפה וכן, תקנות במערכת האינסטלציה. לטענתם, פניות לנציגי בעלת המושכר בארץ לא הועילו והם נאלצו לתקנם בעצמם ועל חשבונם.

8.
עוד ובנוסף טענו הנתבעים, כי בעלת המושכר הסכימה להאריך להם את תקופת השכירות מבלי שנתנה דעתה לעניין תשלום דמי הארנונה. לטענת הנתבעים, לא הודיעו לעירייה אודות החזקתם במושכר זאת הואיל ורבצו על המושכר חובות קודמים.

9.
בנוסף נטען, כי בעלת המושכר הסכימה להאריך לנתבעים את תקופת השכירות לתקופה שלישית וכנגד
זאת מסרו הנתבעים לידי בתה של בעלת המושכר שלושה שיקים עבור שלושת חודשי השכירות הראשונים לשנת 2011. בעת שהותו של הנתבע 1 בחוץ לארץ, כשבוע טרם תום תקופת השכירות השנייה - פנתה בעלת המושכר לנתבעים בדרישה לפינוי הדירה זאת הואיל ולטענתה, היא חזרה עם בני משפחתה מחו"ל ולכן נזקקה למושכר לצורכי מגורים.
הואיל ולא נחתם הסכם שכירות לתקופת השכירות השלישית, נאלצה הנתבעת 2 "להיכנע" לדרישות בעלת המושכר ולעזוב את הדירה. ביום שהוסכם על העברת הרהיטים הגיעה הנתבעת 2 למושכר כאשר פגשה בבנה של בעלת המושכר, ייבגני, שנכח במושכר. בנה של בעלת המושכר אפשר לנתבעת 2 להיכנס לדירה אך מנע מעובדי ההובלה להיכנס אחריה לדירה . לטענתה, בעלת המושכר, הורתה לו שלא לאפשר לנתבעת 2 לפנות את הרהיטים. בנה של בעלת המושכר נעל את הדלת וכלא את נתבעת 2 בתוך הדירה. הנתבעת 2 חששה לשלומה והזעיקה משטרה. רק לאחר שהגיעו שוטרים למושכר ואיימו כי יפרצו את הדירה פתח בנה של בעלת המושכר את הדלת ואפשר לנתבעת 2 להוציא את הרהיטים.

10.
הנתבעים והתובעים שכנגד
אמדו את נזקיהם בגין פינוי הדירה שלא כדין בסך 10,000 ₪ לכל אחר מהנתבעים ובשל כליאת השווא של הנתבעת 2 בסך 20,000 ₪.

כתב ההגנה שכנגד
:

11.
הנתבעת שכנגד
באמצעות התובע הגישה כתב הגנה שכנגד
בו נטען, כי בעלת המושכר באמצעות נציגה בארץ הסכימה הסכמה מותנית כי הנתבעים ימשיכו לשכור את המושכר למשך שלושה חודשים בלבד וזאת בכפוף לתשלום כל חובותיהם. לטענתם, בעלת המושכר הגיעה לארץ בתאריך 18.11.10 לרגל הולדת נכדה ושהתה בארץ למשך תקופה קצרה. דרישת הפינוי של הנתבעים יסודה בהפרות הנתבעים את הסכם השכירות בכך, שלא שילמו את חוב הארנונה דבר שגרר נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד בעלת המושכר בדמות עיקול חשבון הבנק שלה. בעלת המושכר לא ידעה אודות העיקול זאת נוכח העובדה כי כל האזהרות וההתראות נשלחו למושכר ולא הועברו לידיעתה. נוכח העובדה שחשבונה עוקל הודעה לנתבעים, כי לא תוארך תקופת השכירות וכי עליהם לפנות את המושכר עד תום תקופת השכירות.

דיון ומסקנות:
12.
ביום 10.7.14 התקיים בפני
י דיון הוכחות בתיק במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים וב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה את טענותיהם.

13.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי עדויות הצדדים בפני
י ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין שוכנעתי, כי דין התביעה העיקרית להתקבל ודין התביעה שכנגד
להידחות. להלן נימוקיי.

13.1
באשר לטענות המקדמיות שהועלו על ידי הנתבעים סבורני כי דינם להידחות. התביעה הוגשה על ידי התובע בשם בעלת המושכר מכוח יפוי כוח נוטוריוני ומשכך, לא עסקינן באיסור ייצוג כמשמעותו בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 העוסק בייחוד מקצוע עריכת הדין. הוראת החוק בסעיף זו קובעת בהקשר התעסוקתי של מקצוע עריכת הדין, כי לא יעשה אדם דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק פעולת ייצוגו של אדם אחר ופעולות אחרות בבית משפט. אולם, במקרה דנן לא עסקינן בתובע המייצג את בעלת הנכס במסגרת ייצוג המקצועי של עורך הדין, אלא, הינו מיופה כוחה לניהול התביעה בהתאם ליפוי כוח נוטריוני. באשר לטענה המקדמית השנייה הרי שהתביעה נתמכה בתצהירים כדין ומכל מקום, אין בשלב זה של ההליך המשפט לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית והעדים נחקרו בבית המשפט כל מקום להידרש לטענה זו.


13.2
נתתי אמון מלא בעדויות התובע ואשתו. עדויות אשר נתמכו במסמכים חיצוניים המלמדים על חובות שונים שרבצו על המושכר במהלך תקופת השכירות של הנתבעים. טענת הנתבעים, כי הסדירו את חובותיהם נסתרה הן מהמסמכים שהוצגו על ידי התובע וצורפו כנספחים לתצהירי עדותו הראשית וכן, מעדויותיהם עצמם בהם הודו למעשה כי לגבי חוב הארנונה שהינו החוב הארי בתובענה זו הרי שלא שילמו דבר במשך כל תקופת השכירות.

13.3
באשר לאי תשלום דמי הארנונה טענו הנתבעים מספר טענות. האחת, כי הוסכם בין הצדדים כי עליהם לשאת רק בחלק היחסי של החזקתם את המושכר זאת הואיל והשכירו רק 3.5 חדרים מתוך 4.5 חדרים. השנייה פורטה בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2, כי "הסתבר, כי על הדירה רבצו אותה עת חובות באלפי שקלים וחששנו לרשום את שמנו על הדירה. לא ניתן היה לרשום שמנו על הדירה ללא סילוק חובות אלה". לא נתתי אמון בעדויות הנתבעים בעניין זה אשר מעבר לכך שלא נתמכו באסמכתאות כלשהן הן נסתרו מיניה וביה בעדותו של הנתבע 1 בפני
י כאשר העיד
כדלקמן: "לא אמרתי שלא ניתן היה להעביר על שמנו. כמו שבית משפט יודע, ניתן תמיד להעביר ארנונה ועלויות של ארנונה בעירייה.." (פרוט' בעמ 17 שורה 21). כמו כן, לא ברורים חששות הנתבעים באשר לחובות נטענים קודמים שעה שחיובי העירייה הינם אישיים בגין תקופת שכירות מסויימת. ואם לא די בכך, התובעים הציגו אסמכתאות לפיהן נכון לתחילת תקופת השכירות לא רבצו על הנכס חובות (נספח ט' לתצהירי התובע).

13.4.
באשר לטענת הנתבעים כי סוכם על תשלום יחסי, הרי שבעניין זה אין זכר בהסכמי השכירות. בעניין זה הנני מקבל גירסת עדי התביעה, לפיה, במסגרת המו"מ שהתקיים על ידי הצדדים עובר לחתימה על ההסכם הרי שהוסכם כי יופחתו דמי השכירות החודשיים ואולם, על השוכרים היה לשלם את מלא ההוצאות עבור הדירה. כמו כן, הנני מקבל כגירסה בלתי מתקבלת על הדעת את טענת הנתבעים, כי חרף העובדה כי הודיעו לבעלת המושכר אודות חובות ארנונה הרובצים על הנכס הסכימה היא להאריך להם את תקופת השכירות תוך התעלמות מחובות אלה. הנני מעדיף גירסת עדי התביעה - לפיה, נוכח היותה של בעלת המושכר מתגוררת בחו"ל והעובדה, כי ההתראות ודרישות התשלום מהעירייה נשלחו למען המושכר לא הובא הדבר לידיעתה – בהיותה של זו גירסה מסתברת יותר.

14.
באשר לטענת הנתבעת 2 לנזקים שנגרמו לה בעקבות כליאת השווא. עוולת כליאת השווא מוסדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]
וקובעת כדלקמן: "כליאת
-
שווא

היא

שלילת

חירותו

של

אדם,

שלילה

מוחלטת

ושלא
-
כדין, למשך

זמן

כלשהו,

באמצעים

פיזיים

או

על

ידי

הופעה

כבעל
-
סמכות". כבכול עוולה נזיקית יש להקים לה תחילה תשתית עובדתית. אין בידי לקבל עדותה של הנתבעת 2 בעניין זה בראש ובראשונה נוכח אי הנחת תשתית עובדתית מספקת.

14.1
ראשית, הנתבעת 1 לא הוכיחה כדבעי, כי בעלת המושכר נתנה לבנה הוראה לכלוא אותה. עדותה נמצאה לא רק עדות יחידה של בעלת דין המעוניינת בדבר, אלא, אף עדות שמועה.

14.2
אם לא די בכך, היא נסתרה מדו"ח משטרת ישראל (נספח י' לתצהירי עדות מטעם התביעה). מדו"ח הפעולה מס' 06-001-0098-02 עולה, כי מי אשר יזם את הפנייה למשטרת ישראל לראשונה היה בנה של בעלת המושכר כאשר הודיע, כי נכנסו לביתו אנשים שהיו גרים בדירה לפני כן והינם מבקשים לקחת דברים מביתו. כאשר הוא ביקש שהמשטרה שתגיע למקום באופן מיידי.
שעת הפנייה תועדה כשעה 16:23 כאשר שעת הגעת ניידת המשטרה למקום שצויינה בדו"ח הינה 16:23 מכאן, שלכל היותר עסקינן בפרק זמן של 3 דקות בלבד. כאשר בדו"ח הפעולה אין כל זכר לנסיבות הנטענות על ידי הנתבעת לכליאתה ולסירובו של בנה של בעלת המושכר לפתוח את הדלת, אלא, עולה כי כל הסכסוך נבע מהעובדה כי בנה של בעלת המושכר ביקש לעכב את המטלטלין של הנתבעת 2 בלבד.

14.3
סבורני, כי בנסיבות אלה, לא עסקינן בכליאת שווא בהתאם להגדרתה בסעיף 26 לפקודת הנזיקין. שכן, בנסיבות שתוארו בדו"ח הפעולה של משטרת ישראל לא עולה, כי נשללה חירותה של הנתבעת 2 מלצאת את מהדירה. סבורני, כי בהיעדר התנגדות להגשת הדו"ח מתקבל הוא כראייה בתיק ויש ליתן לאמור בדו"ח משקל ראייתית רב שכן, עסקינן בתיעוד האירוע על ידי גורם שאינו צד לדבר.

14.4
לא מצאתי ליתן אמון בעדותו של מר יונתן פדידה, עד מטעם התביעה שכנגד
, זאת, נוכח היכרותו עם הנתבעים הן מכוח היותו נותן שירותים והן מכוח קשרי חברות שלא הוברר טיבם עד תום וכן, כי עדותו של העד אף היא נסתרת בדו"ח המשטרה.

15.
באשר לטענת הנתבעים להפרות הסכם השכירות לתקופת השכירות השלישית סבורני כי דין טענותיהם להידחות. ראשית הואיל ולא נחתם הסכם לשנה השלישית כשם שנחתמו חוזים לתקופות הקודמות. התנהגות הצדדים בתקופת השכירות הקודמות מלמדת כי כאשר ביקשו לחדש את תקופת השכירות פעלו לחתום על הסכם שכירות כדבעי. לא נעלמה מעיניי העובדה כי הנתבעים מסרו בידי בתה של בעלת המושכר שלושה שיקים לתקופה נוספת ואולם, שיקים אלה הוחזרו לידיהם. כמו כן, מראיות שבאו בפני
י שוכנעתי, כי הצדדים הסכימו על פינוי המושכר במועד הפינוי. זאת, הואיל והנתבעים לא עמדו על זכותם הנטענת להישאר במושכר והסכימו לפנותו. מאז ועד להגשת כתב התביעה שכנגד
בשנת 2014 לא נשמעה כל טרוניה בעניין זה. משכך, סביר בעיניי כי טענה זו נטענה כטענת נגד וכחוכמה שלאחר מעשה.

16.
לא מצאתי להכיר ברכיבי התביעה מטעם שני הצדדים באשר לנזקים הנטענים שנגרמו להם בעקבות הפרות שונות, זאת, בהיעדר הנחת תשתית ראייתית מספקת והן, בהיעדר הוכחה נוכח היעדר עדות מטעם בעלת הנכס.

17.
סוף דבר- הנני מקבל את התביעה העיקרית ודוחה התביעה שכנגד
ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 14,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.12.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

18.
בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪ ובאגרות בית משפט וההוצאה לפועל. יוער, כי ההוצאות שנגרמו לתובע והנתבעת שכנגד
אינן עומדות בהכרח ביחס ישיר לשווי התביעה והתביעה שכנגד
. במקרה דנן עסקינן בהליך משפטי שנמשך על פני ארבע שנים ובמסגרתו הוגשו עשרות כתבי טענות וסיכומים והתנהלו לא פחות משלושה דיונים וביניהם ישיבת שמיעת ראיות. כמו כן, עסקינן בניהול תביעה ותביעה שכנגד
. כל אלה, כרוכים בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין שאף בשיעורם המזערי, אינן נופלות משיעורו של השכר המומלץ ע"י לשכת עורכי הדין (ראו: תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי ובג"צ 891/05, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשייה, המסחר ואח', בפסקה 24, במסגרתו דן בית המשפט בשיעור ההוצאות בהן ראוי לחייב בעל דין וקבע, כי התעריף המינימלי "מהווה רף תחתון". פורסם בנבו ביום 30/06/05).

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 41889-02/11 יצחק רפאל הרטמן, סובולבסקי מרינה נ' כנגד, רן בן-חמו, ליהיא לאה בן חמו ואח' (פורסם ב-ֽ 22/07/2014)