פסקי דין על בנק אוצר החייל בע"מ | פסקי דין על פיק טריפ | פסקי דין על ישראל בלוך | פסקי דין על ירון שגיא |

15513-05/09 א     30/07/2014




א 15513-05/09 בנק אוצר החייל בע"מ נ' פיק טריפ בע"מ, ישראל בלוך, ירון שגיא








בית משפט השלום בחיפה

ת"א 15513-05-09 בנק אוצר החייל בעמ נ' פיק 4 טריפ בע"מ
ואח'



בפני

כב' השופטת
תמר נאות פרי

התובע

בנק אוצר החייל בע"מ


נגד

הנתבעים
1. פיק 4 טריפ בע"מ
2. ישראל בלוך
, ת.ז. 0554107040
3. ירון שגיא
, ת.ז. 057234304




פסק דין


לפני תובענה בסדר דין מקוצר לפירעון יתרת חוב נטענת.
רקע כללי ועובדות מוסכמות (לרבות כאלו שעולות מהמסמכים הקיימים בתיק) –
1.
הנתבעת 1, פיק 4 טריפ בע"מ
(להלן: "החברה") הינה חברה שעסקה בפיתוח פתרונות אחסון לרכבים. הנתבע 1, מר ישראל בלוך
(להלן: "בלוך") והנתבע 2, מר ירון שגיא
(להלן: "שגיא") היו הבעלים המשותפים של החברה. שניהם יחדיו יכונו להלן: "הנתבעים".
2.
בסוף שנת 2003 ביקשה החברה לקבל הלוואה מהקרן לסיוע לעסקים קטנים, אשר הוקמה במסגרת פעילות משרד התמ"ת ופעלה באמצעות גופים כגון חברת תבור כלכלה ופיננסים בע"מ (להלן: "הקרן לסיוע"). הקרן לסיוע נועדה לאפשר לעסקים אשר עמדו בקריטריונים קבועים לקבל הלוואות לצורך פעילותן מבנקים שונים, לרבות מאת הבנק התובע, בנק אוצר החייל בע"מ
(להלן: "הבנק").
3.
ביום 30.11.2003 חתמה החברה על כתב הצהרה והתחייבות, אשר נועד לצורך הגשת הבקשה לקבלת הלוואה מהקרן לסיוע ואשר מופנה לבנק. ככל הנראה, בעקבות פניה זו, החלו בדיקות לגבי מצב החברה, התוכנית העסקית שלה וכיוצ"ב נתונים פיננסיים, על ידי מר שמעון הגר (להלן: "הגר"). לא ברור מתי ולמי הגיש הגר את דוחותיו, אך הודגם כי בחודש נובמבר 2004 הגיש הגר דו"ח מסכם לגבי החברה, המכונה "תוכנית עסקית - עדכון מס' 2".
4.
ביום 18.11.2004 אישרה הקרן לסיוע מתן הלוואה בסך של 300,000 ₪ לחברה, לתקופה של 60 חודשים, בתנאי שתחתם ערבות בעלים ללא הגבלת סכום, בתנאי שתועמד ערבות בנקאית בסך 90,000 ₪, בתנאי שיפתח חשבון בנק מיוחד אשר אליו יוזרמו כספי ההלוואה, וכאשר ערבות המדינה ללקוח הינה בשיעור של 70% וערבות המדינה הגורפת הינה בשיעור של 20%.
5.
ביום 14.12.2004 פתחה התובעת חשבון בבנק
(מספר 657882, להלן: "החשבון"), לצורך קבלת ההלוואה. במועד פתיחת החשבון, כל אחד משני הנתבעים חתם על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום (להלן: "כתב הערבות הראשון") לחובות החברה בהתאם להוראות ניהול החשבון. עוד ביום 14.12.2004, חתמה החברה על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה שהעניק לה הבנק בסך 300,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה"). התשלומים לצורך פירעון
ההלוואה היו אמורים להשתלם מחשבון אחר של החברה, בבנק לאומי.
6.
ביום 17.12.2004 הועברו כספי ההלוואה לחשבון. ככל הנראה, במקביל, המשיכו תהליכי הבדיקה מטעם הקרן לסיוע, באשר לאפשרות שהקרן לסיוע תעניק את ההלוואה בערבות המדינה, בהתאם לתנאי קרן הסיוע.
7.
לגבי השנים 2005-2006

, לא הוגשו מסמכים וקיים פער של כשלוש שנים בכל הנוגע לתיעוד ההתרחשויות בתקופה זו. עם זאת, הצדדים מסכימים כי החברה נקלעה בסוף 2006 לתחילתו של משבר ואף ניסתה לגייס משקיע חיצוני אשר ישקיע בחברה. עוד מוסכם כי היו פיגורים מסוימים בהחזר ההלוואה בתקופה זו אך בין הצדדים היו הסכמות לגבי אי נקיטת הליכים מצד הבנק לאור המגעים עם אותו משקיע פוטנציאלי.
8.
ביום 18.11.2007 אישרה הקרן לסיוע כי הוחלט להעניק להלוואה הראשונה ערבות של המדינה, בשיעור של 70%, בתנאי שתחתם ערבות בעלים ללא הגבלה בסכום ובתנאי שתופקד ערבות בנקאית על סך 90,000 ₪ (להלן: "הערובה"), שהינה 30% מההלוואה הראשונה (30% מ-300,000 ₪).
9.
ביום 14.12.2007 הפקידה החברה המחאה על סך 90,000 ₪ כערובה כנדרש. בחודש ינואר 2008 ביקשה החברה להקטין את גובה הערובה, והיא הוקטנה לכדי 65,000 ₪ בשלב הראשון ולאחר מכן הוקטנה שוב לכדי 50,000 ₪.
10.
בחודשים מרץ-אפריל 2008 הצטברו פיגורים בסילוק ההלוואה. יתרת ההלוואה באותה עת היתה כ-156,000 ₪ והפיגור בסך של כ-21,000 ₪.
11.
בחודש מאי 2008 ביקשו הצדדים להגיע להסדר בדבר החוב. הוסכם כי היתרה לתשלום תהא בסך של כ-112,000 ₪, וכי לצורך הפירעון תיקח החברה הלוואה נוספת מהבנק.
12.
ביום 6.7.2008 הושג הסדר חוב בין החברה לבין הבנק, לפיו תינתן הלוואה נוספת לתשלום החוב. ביום זה ניתן אישור של החטיבה העסקית של הבנק להסדר החוב למול החברה (להלן: "אישור הסדר החוב"), לפיו סכום ההסדר יהא 115,000 ₪, הריבית תהא פריים+2.9%, התשלום יבוצע במשך תקופה של 18 חודש, תהא תקופת "גרייס" לגבי ההלוואה והריבית למשך 5 חודשים, הבטוחות שיהא לקבל הינן ערבות בעלים ללא הגבלה בסכום וערבות המדינה תהא בשיעור של 100%.
13.
בהתאם, ביום 28.8.2008, חתמה החברה על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה נוספת שהעניק לה הבנק, בסך 112,000 ₪, שמטרתה לפרוע את החוב הקיים והוגדרה כ-"הלוואת הסדר בערבות המדינה" (להלן: "ההלוואה השנייה"). במעמד החתימה על מסמכי ההלוואה השנייה, שוב חתם כל אחד משני הנתבעים על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת פירעון ההלוואה השנייה (להלן: "כתב הערבות השני").
14.
למרבה הצער, למרות הסדר החוב, לא עמדה החברה בלוח התשלומים.
15.
ביום 10.5.2009 יתרת החוב בגין ההלוואה היתה בסך של 113,630 ₪ (כאשר מתוך סכום זה, הפיגור בהלוואה עמד על סך של 26,450 ₪).
16.
ביום 24.5.2009 הוגשה התובענה, כנגד החברה והנתבעים, לתשלום סך של כ-113,000 ₪. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, והתקיים דיון בבקשה, במהלכו אף נחקר בלוך.
17.
ביום 12.9.2010, כבוד הרשמת דחתה את בקשת הרשות להגן וניתן

פסק דין
על מלוא סכום התביעה. הנתבעים והחברה הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 12216-11-10), ובמסגרתו הצדדים הגיעו להסכמה לפיה פסק הדין יבוטל ותינתן לנתבעים ולחברה רשות להגן, כנגד הפקדה של 60,000 ₪ בבנק. אין חולק כי הסכום הופקד בחודש דצמבר 2010.
טענות הצדדים -
18.
היות וגובה החוב לא מוכחש, נתחיל דווקא בבחינת טענות ההגנה, כפי שהובאו בבקשת הרשות להגן (להלן: "הבר"ל"). טענתם הראשונה והעיקרית של הנתבעים היתה שההלוואה השנייה ניתנה בערבות המדינה בשיעור של 100%, כלומר – שעל המדינה לפרוע את החוב שאין ביכולת החברה לשלם. לטענתם, אלו היו תנאי ההלוואה כפי שהוסברו להם בעל-פה וכפי שעולה מהמסמכים. הטענה השניה של הנתבעים היתה כי הם לא קיבלו את סכום ההלוואה הראשונה (300,000 ₪) ונאלצו לשלם מכיסם 90,000 ₪ (סעיפים 4-5 לבר"ל), וממשיכים וטוענים הם כי בשל כך קרסה החברה (סעיף 14). טענה שלישית הינה, כי למסמכי ההלוואה השנייה צורף בשעתו דף המפרט את התנאים המיוחדים של ההלוואה, אך הבנק לא צירף דף זה לכתב התביעה במכוון, שכן יש באמור בתנאים המיוחדים כדי לחייב את המסקנה שהנתבעים והחברה אינם חייבים לפרוע את החוב. טענה רביעית הינה כי הסדר ההלוואה השנייה אפשר להם להגיע לאובליגו של 115,000 ₪ והיות ובמועד הגשת התביעה החוב היה 113,000 ₪ בלבד,
הם לא עברו את היתרה המקסימלית המותרת (סעיף 11 לבר"ל). חמישית, טוענים הנתבעים כי ההלוואה הראשונה כללה תנאי לפיו על הבנק להעמיד לרשותם 90,000 ₪ אך סכום זה הוקפא, בניגוד למוסכם, דבר אשר אף מהווה "התנית שירות בשירות" (סעיף 13 לבקשת הרשות להגן). טענה נוספת, ששית, מתייחסת לגובה הריביות אותן גבה הבנק, אשר לשיטת הנתבעים גבוהות מהמוסכם ומהמותר.
19.
במסגרת תצהירי העדות הראשית של הנתבעים, הם העלו טענות נוספות מעבר לטענות שפורטו מעלה (למרות שאין להן זכר בבר"ל), כדלקמן: הטענה השביעית הינה שהבנק וקרן הסיוע פרסמו במשך שנים פרסומים מטעים לגבי מהות קרן הסיוע ולגבי מהות ערבות המדינה, והנתבעים פעלו בהסתמך על הטעיה זו. בהקשר זה נטען עוד כי גם נציג קרן הסיוע, מר הגר, הטעה את החברה ואת הנתבעים לגבי כך שמשמעותה של ערבות המדינה הינה שהנתבעים לא יצטרכו לפרוע את החוב למקרה והחברה תקלע לקשיים. שמינית, נטען כי החברה נקלעה לקשיים עקב מלחמת לבנון השנייה (סעיף 33-34 לתצהירים) ולכן לא יכלה לעמוד בפרעון ההלוואה. תשיעית, נטען כי הבנק הטעה את הנתבעים לחשוב שערבותם הינה ביחד עם ערבות המדינה (סעיף 42 לתצהירים). טענתם העשירית של הנתבעים כוללת מגוון רב של טענות בדבר הפרת חובות חקוקות מכח חוקי הבנקאות השונים (לרבות, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, להלן: "חוק הבנקאות"), חוקי הגנת הצרכן, דיני החוזים, דיני הנזיקין, בדבר הטעיה, הפרת חובת הגילוי, הפרת הסכמים ועוד.
20.
לגבי הטענות שמופיעות בבר"ל - טוען הבנק כי המסמכים שעליהם חתמו הנתבעים (הן בשנת 2004 והן בשנת 2008) ברורים וחד משמעיים, והמדובר בהסדר לפיו ניתנת הלוואה בסיוע הקרן כך שערבותה של המדינה שיורית, דהיינו – כי היא פורעת את החובות רק אם לא ניתן לגבות אותם מהערבים, דהיינו – מהנתבעים, לאחר מיצוי ההליכים כנגדם. עוד טוען הבנק כי העמדת ההלוואה לפירעון נבעה מאי תשלום התשלומים השוטפים במשך יותר משלושה חודשים. באשר לכספי ההלוואה הראשונה, טענת הבנק הינה שהכספים הועברו לחשבון לאחר החתימה על מסמכי ההלוואה הראשונה. באשר לערובה בסך 90,000 ₪ – טוען הבנק כי היא נדרשה על ידי קרן הסיוע כתנאי לערבות המדינה, וממילא סכומה הוקטן לאחר מכן עד כדי 50,000 ₪, לבקשת הנתבעים. בהקשר זה מכחיש הבנק כי שירות מסוים הותנה בשירות אחר. עוד נטען כי חישוב הריביות בוצע על פי מסמכי ההלוואה ומסמכי פתיחת החשבון. לגבי הטענות שמופיעות בתצהירים נטען מקדמית כי הן חורגות מהטענות אשר לגביהן ניתנה לנתבעים ולחברה רשות להגן וכי יש לדחותן על הסף. לחילופין – הטענות מוכחשות לגופן.
מסכת הראיות –
21.
בפני
העידו הגב' ענת אביתר מטעם הבנק (להלן: "אביתר", לגבי תצהירה ת/1); שגיא (לגבי תצהירו נ/2); ובלוך (לגבי תצהירו נ/3).
דיון והכרעה –
22.
לאחר שקילת טענות הצדדים ובחינת התשתית הראייתית, עמדתי כי דין התביעה להתקבל, מחמת הנימוקים שיפרטו להלן.
23.
טרם פירוט מסקנותיי אבקש להעיר כי צר לי שהנתבעים לא מצאו לנכון לקבל מי מהצעות הפשרה הרבות שהוצעו בתיק – החל מהצעות כספיות לתשלום חלק מהחוב וכלה בהצעות למתן

פסק דין
על דרך הפשרה תוך תחימת גבולות החיוב. בית המשפט ובא כוחו של הבנק הקדישו מאמצים רבים בגיבוש הצעות פשרה שונות ומגוונות, והתרשמותי היתה כי מצד הנתבעים לא היתה נכונות לשקול בכובד ראש את ההצעות.
24.
לגופם של דברים, לא אוכל לקבל את טענות הנתבעים, ואמנה את נימוקי בזיקה לטענותיהם השונות במובחן.
מהות ערבותה של המדינה -
25.
נתחיל בבחינת הטענה העיקרית של הנתבעים לפיה הם הוטעו לחשוב שמשמעות ערבות המדינה הינה שככל שהחברה לא תפרע את חובותיה – המדינה תשלם לבנק את יתרת החוב ועליהם כערבים לא תחול חובה כלשהי כלפי הבנק. טענה זו לא הוכחה, מהטעמים המצטברים הבאים.
26.
ראשית

, המסמכים שעליהם חתמו הנתבעים במועד ההלוואה הראשונה, בשנת 2004, אינם מטעים כפי שטוענים הנתבעים. מסמכי ההלוואה הראשונה אינם קשורים כלל ועיקר לקרן הסיוע או לכל הסדר עם קרן הסיוע ואין בהם זכר לערבות של המדינה – שיורית או אחרת, בשיעור של 70% או 100% או אחר. הנתבעים לא הוכיחו כי יש בסיס ולו מינימלי לסבור כי מסמכים אלו אינם קובעים את אשר מצוין בהם במפורש והוא – שהחברה מקבלת הלוואה מהבנק וכי הנתבעים, ביחד ולחוד, ערבים כל אחד למלוא סכום ההלוואה – וראו את מסמך "ההודעה לערב", משנת 2004 (סומנה באות "ד"), שם מצוין בבירור כי הנתבעים ערבים אישית לפירעון כל ההלוואה. יש עוד לדייק ולראות כי הטענות של הנתבעים לגבי המידע המטעה שמסרה להם כביכול אביתר, מתייחס רק למגעיהם למול אביתר בשנת 2008, ואין להם טענה בדבר המסמכים, ההסברים או מצגי נציגי הבנק בשנת 2004.
27.
שנית

, גם אם נרצה לומר שניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה הם לא הבינו את מהות ההלוואה הראשונה בשנת 2004, או שסברו כי המדובר בהלוואה בערבות המדינה – הרי שיש לראות שהם חתמו שוב על מסמכים ברורים וחד משמעיים בשנת 2008. אף אז, אחרי שהחברה כבר נקלעה לקשיים, נחתמו מסמכים אשר מהם עולה חד משמעית שערבות המדינה הינה שיורית, כי החברה לוקחת הלוואה נוספת לכיסוי החוב וכי הנתבעים ערבים אישית ביחד ולחוד לפירעון החוב.
28.
מסמך אחד הינו האישור להסדר החוב (נ/1) משנת 2008 אשר בו נרשם כי ערבות המדינה הינה בשיעור של 100%. הנתבעים מבססים תלי תילים של טיעונים על העובדה שמצוין כי ערבות המדינה הינה 100%, אלא שהם מתעלמים מכך שבמסמך זה גם מצוין כי תנאי להסדר החוב הינה חתימתם של שני הנתבעים כבעלים על ערבות ללא הגבלת סכום לגבי הסכום ה"מעודכן" של החוב כפי שהוסדר בהסדר. לא ניתן לקרוא רק את הסעיף המדבר על ערבות המדינה מבלי לקרוא את הסעיף הקובע כי תנאי להסדר ותנאי לערבות המדינה הינה ערבות של הנתבעים.
29.
מסמך שני הינו מסמך מיום 28.8.2008, נספח למסמכי ההלוואה אשר נחתמו במועד קבלת ההלוואה השניה (סומן באות "א", להלן: "אישור ההסבר לגבי הקרן"), עליו חתומים שני הנתבעים, ובו נכתב כך:
"אני מאשר שהוסבר לי כי הקרן לסיוע לעסקים קטנים בערבות המדינה (להלן "הקרן") ערבה לקיום התחיבות הלווה בשיעור של 100% בכל נקודת זמן, אולם ערבותה הינה בבחינת ערבות שיורית, במובן זה שלא ניתן לממשה אלא לאחר שמוצו הליכי הגביה מהלווה ומערביו. לפיכך, אין בערבותה כדי להגדיל מס' ערבים וכדי להפחית מחלקי היחסי בחוב".
30.
אישור ההסבר לגבי הקרן קובע במפורש כי ערבותה של המדינה שיורית וכי היא תכסה את החובות רק לאחר שמוצו הליכי הגביה מהחברה ומהנתבעים הערבים. לא יעלה על הדעת לטעון כי אפשר להבין את המסמך כך שלמרות האמור בו הנתבעים אינם צריכים לפרוע את החובות.
31.
מסמך שלישי הינו "הודעה לערב" משנת 2008 (סומנה באות "ה"), שם שוב מצוין כי הנתבעים ערבים אישית לפירעון כל ההלוואה השנייה.
32.
אמנם, אין בנמצא אישור ההסבר לגבי הקרן משנת 2004 (אלא רק משנת 2008), אך לשיטתי, ההסדר אשר מאחורי ערבות המדינה ברור – וניתן להבין מהמסמכים שעסקינן בערבות שיורית של המדינה, אשר תמומש רק לאחר שהבנק מיצה את ההליכים למול הערבים האחרים. דומה כי קשה לקבל את עמדת הנתבעים אשר סברו כי ינתן לחברה סך של 300,000 ₪ כנגד הפקדת ערובה בסך של 90,000 ₪ בלבד, ולאחר מכן ינתן לה סך של 112,000 ₪ – וכי ככל שהחברה תקרוס – מדינת ישראל תשלם את החובות ללא שהמנהלים ובעלי המניות נדרשים לשלם אף הם. ואם כך היו פני הדברים – מדוע נדרשו הנתבעים לחתום על ערבות אישית הן בשנת 2004 והן בשנת 2008?

ושאלה נוספת - אם אכן משמעות ערבות המדינה היתה שהמדינה חייבת לפרוע את החוב, מדוע היא לא פרעה אותו כאשר הצטבר בשנת 2008 והיה צורך הגיע להסדר עם הבנק אשר הניב את מתן ההלוואה השנייה?
33.
מהאמור עולה כי מהות ההסדר שבין קרן הסיוע לבין הבנק לבין החברה והנתבעים ברורה, הגיונית ועולה מהמסמכים.
34.
באשר לתכלית ההסדר אפנה לת"א (ת"א) 107587/99

בנק אוצר החייל בע"מ
נ' נהיגה על בטוח בע"מ (09.02.2005) – שם התקיים דיון בחובת הבנק לפנות למדינה למימוש ערבותה להלוואה בחסות הקרן לסיוע, טרם מיצוי ההליכים למול הערבים, וכך נפסק:

"באשר לערבות המדינה: היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך זה ... לאחר ששמעתי את כל העדויות בתיק, לרבות עדותו של נציג החשב הכללי באוצר הגעתי למסקנה ולפיה אין ממש בטענת הנתבעים באשר לחובתו של הבנק לפנות למימוש ערבות המדינה בטרם יפנה לערבים ... אין כל התניה במימוש ערבות מדינה בטרם ימומשו בטוחות אחרות. ערבות המדינה לצורך עידוד עסקים קטנים היא בדרך של העמדת ערבות מדינה לבנקים כנגד עמדת אשראי מטעמם לעסקים הקטנים. ... מטרת הערבויות היא לעודד את הצמיחה במגזר העסקי והיא במישור היחסים שבין הבנק למדינה. על פי לשונה של כתב הערבות ותכליתה, לא נוצרת יריבות ישירה של הלווה הבודד מול המדינה. הבנק מאפשר ללווה לקבל אשראי, גם אם בתנאי שוק רגילים, היה אותו לווה מתקשה לקבל אשראי, וזאת מאחר והבנק יודע, שבמקרה הצורך, ניתן יהיה לממש את אותה ערבות המדינה. על כן, הבנק מקל עם הלווה בכל הנוגע לערבים או לבטחונות שהוא מבקש, ובדרך זו, הלווה יוצא נשכר והבנק אינו בסיכון רב, שכן המדינה מעניקה לבנק ערבות מדינה, שניתן יהיה לממשה, בתנאים מסוימים. ערבות המדינה ממומשת רק לאחר שהלווה והערבים חדלים מתשלום החוב לבנק ולאחר שמוצו כל ההליכים נגדם ... הן העדויות והן לשונה של כתב הערבות ותכלית החוק שמתוכו ניתנה ערבות מדינה לצורך עידוד עסקים קטנים, מובילים למסקנה חד משמעית ולפיה יש לפנות קודם ללווה ולערבים במישור היחסים בין הבנק ללקוח, ורק במידה והלקוח והערבים לא משלמים את התחייבויותיהם וההליכים נגדם מוצו, אזי משלמת המדינה לבנק את סכום הערבות ... לסיכומו של דבר: הבנק לא יכל ולא היה צריך לבקש את מימוש ערבות המדינה בטרם מוצו ההליכים נגד נהיגה על בטוח בע"מ והערבים, ולפיכך, אין לקבל את טענת ההגנה לגבי ערבות המדינה".
35.
בנוסף, ראו אף את ההערה בע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ (נבו 15.11.2011) באשר למהות ערבות המדינה.
36.
שלישית

, לא אוכל לקבל את טענותיהם של שני הנתבעים לגבי כך שהם לא הבינו נכונה את שלל המסמכים שעליהם חתמו.
37.
ההלכה, עליה חזרו בתי המשפט לא פעם (ולא בכדי) היא כי

אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו. במיוחד יפים הדברים שעה שעסקינן במסמכים מהותיים – כגון מסמכי ההלוואות בהם עסקינן. עוד נפסק כי בשעת מחלוקת, נטל ההוכחה מונח על שכמו של מי שמבקש לסתור את חזקת ההסכמה לתוכן המסמך החתום, וכי עליו להציג ראיות פוזיטיביות המלמדות על אפשרות קרובה וממשית לכך שהוא אכן לא הבין את הכתוב או לא הסכים לכתוב (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149 והאסמכתאות שם;
ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג (24.11.2011)
).
38.
במקרה זה – הנתבעים לא הציגו ראיות כנדרש ולא הרימו את נטל ההוכחה להראות שהם לא הבינו את הכתוב או שלא הסכימו לכתוב או שמשמעות הכתוב אינה מה שכתוב.

צר לי לומר זאת, אך עדות הנתבעים בבית המשפט לגבי הבנתם את המסמכים, הבנתם את ההסדר, מעמד החתימה וההטעיה הלכאורית, היתה לא מהימנה, לא עקבית, לא עלתה בקנה אחד עם המסמכים - ולא אוכל לאמץ את עדויותיהם. עסקינן בשני נתבעים אינטליגנטים ומנוסים, בעל רקורד צבאי מרשים וניסיון עסקי – וקשה לקבל את טענתם לגבי אי ההבנה הנטענת, וקל וחומר לגבי ההטעיה הנטענת. להמחשת עמדתי, אפנה לנקודות הבאות.
39.
תצהירו של בלוך אשר ניתן בתמיכה לבר"ל שונה מהותית מתצהיר העדות הראשית, ללא שקיים הסבר לגבי מצבור הטענות החדש שמופיע בתצהירי העדות הראשית (טענות אשר מהוות הרחבת ושינוי חזית אסורים).
40.
שני הנתבעים, טענו לגבי "פרסומים מטעים" מצד הבנק ומצד קרן הסיוע, אלא שלא הוצגו כל פרסומים מטעים שכאלו, למעט חוברת בודדת (אשר אינה מטעה כלל וכלל). עוד יש לראות כי כאשר נשאל שגיא לגבי "הפרסום המטעה" – הוא הסביר כי החוברת האמורה כלל לא היתה בידיעתו בשנת 2004 ואף לא בשנת 2008, וכי הוא ראה את החוברת רק אחרי שהחלו ההליכים מול הבנק, וכדבריו הוא נחשף לאותו פרסום -

"פחות או יותר אחרי שהוגשה התביעה, אני לא יכול למקד את זה בדיוק"
(עמ' 9 שורות 1-12). מעבר לכך, עסקינן בהרחבת חזית, ומעבר לכך - טענות לגבי פרסומים מטעים של קרן הסיוע היה צריך להפנות לקרן עצמה ולא לבנק.
41.
שגיא טוען כי מי שניסה לשכנע אותו ליטול את ההלוואה מקרן הסיוע היה הגר (עמ' 9 שורה 31), אלא שהגר הגיש את הדוח שלו בנובמבר 2004 (ולא הוכח אם הגיע דוח קודם או מתי) והחברה פנתה בבקשה לקבלת סיוע מקרן הסיוע עוד בשנת 2003 (ולמותר לציין כי הגר לא זומן למתן עדות ולא הוגשה נגדו הודעה כלפי צד ג').
42.
שני הנתבעים בחרו להתכחש באופן גורף לכל מסמך שעליו הם חתמו ואשר הוצג לעיונם במהלך החקירה הנגדית וגרסתם בהקשר זה במהלך העדות גבלה באבסורד – שכן שניהם טענו כי לא קראו ולו מסמך בודד, בין אם בשנת 2004, בין אם בשנת 2008 ובין אם במהלך הזמן שחלף בין המועדים.
43.
לגבי שגיא, יש לראות עוד כי כאשר הוא נשאל לגבי המסמכים הרלבנטיים הוא משיב (בעמ' 10 שורה 29), כי -

"זה דברים שקרו לפני הרבה מאוד זמן"
, והתעקשותו להתכחש לכל המסמכים התפרסה גם לעבר מסמכים שלא יתכן שלא קרא. כאשר הוצג לו המסמך משנת 2003, עליו
חתם לפני עו"ד פז, טען שהוא מזהה את חתימתו אך לא זוכר מתי המסמך נחתם (למרות שכתוב עליו התאריך). כאשר נשאל אם הבין על מה הוא חותם השיב "
לאו דווקא
" (עמ' 10 שורה 7). בהמשך, הוצג לו פרטיכל של ישיבת דיקרטוריון של החברה (בה הוחלט על פתיחת החשבון) והוא נשאל אם הוא חתום עליו, ושוב השיב:
"על פניו זה מה שנראה, אבל לא יותר מזה"
(עמ' 10 שורה 15). המדובר בפרטיכל של החברה, שהוכן לבקשת שני הנתבעים על ידי "אנשי שלומם", ועם כל הכבוד, לא ניתן לקבל תשובה מתחמקת שכזו לגבי מסמך כגון זה.
44.
בהמשך, כאשר שגיא מופנה למסמך משנת 2004, שם מצוין כי הוא ערב לפירעון ההלוואה הראשונה, הוא טוען כי המסמך היה

"בתוך ערימה של ניירות שחתמתי עליה"
(עמ' 11 שורה 25), וכאשר מתבקש הוא לחדד את עמדתו לגבי השאלה אם הוא קרא את המסמך טרם חתם עליו, השיב:
"כנראה שלא. אם הייתי קורא כנראה שלא הייתי חותם עליו"
(עמ' 11, שורה 28). בהמשך, הוא שוב נשאל אם קרא את כתב הערבות אשר עליו הוא חתום והוא משיב שהוא לא קרא אותו (עמ' 12, שורה 8). כאשר הוא נשאל אם בשנת 2008 הבנק למעשה קיבל את בקשתם לפרוס את החוב על דרך של נטילת הלוואה חדשה ענה:
"אין לי מושג"
(עמ' 13 שורה 18) – ותשובה שכזו לא ניתן לקבל. כאשר שגיא מופנה לערבות שלו משנת 2008 הוא נשאל אם הפעם קרא את המסמך טרם החתימה, והוא עונה שהוא לא זוכר (עמ' 13 שורה 22). כאשר נשאל אם קרא מסמך נוסף שעליו חתם בשנת 2008, משיב:
"כנראה שלא, וגם עכשיו אני לא יודע מה זה"
(עמ' 14 שורה 15). שגיא אף מופנה לאישור ההסבר לגבי הקרן, משנת 2008, שם כתוב שהערבות של המדינה הינה שיורית ונשאל אם לא ברור היה לו שמשמעות המסמך הינה שהבנק פונה למדינה רק לאחר שמוצו ההליכים נגדו, והוא משיב באופן סתמי:
"ממש לא"
(עמ' 14 שורה 21). כלומר, הגנתו של שגיא סומכת על כך שחתם על כל המסמכים ללא שקרא אותם.
45.
בדומה, גם בלוך טען כי הוא לא קרא את המסמכים שהוצגו לו טרם חתם עליהם - וראו את חקירתו בעמ' 17 שורה 20 עד עמ' 18 שורה 2 , ועמ' 19 שורה 13 – שם מוצגים לעיונו כתבי הערבות עליהם חתם בשנת 2004 ובשנת 2008 כמו גם ההודעות לערב, ולגבי כולם הוא טען שהוא לא קראם לפני החתימה עליהם, כיון ש

"הוציאו ערימה יותר עבה מזאת והחתימו אותי על טפסים"
. חקירתו של בלוך היתה קצרה יותר, אך עיקרי הדברים היו זהים, ולא אצטט מחקירתו את כל הציטוטים כפי שנעשה לגבי שגיא.
46.
טענת הנתבעים לפיה לא קראו את המסמכים כולם לפני החתימה, גם בשנת 2004 וגם בשנת 2008, מעוררת קושי ולא אוכל לקבלה (לרבות לאור ההתרשמות מדבריהם במהלך החקירות הנגדיות, כפי שהודגם מעלה).
47.
מעבר לכך, אף אם שגיא ובלוך לא קראו את המסמכים טרם חתימותיהם – אזי שאין להם להלין אלא על עצמם (וראו את הפסיקה הבאה שם נקבע שיש לחייב את החותם על מסמכים לעמוד מאחורי ההתחייבויות שמגולמות במסמכים עליהם חתם, אף כאשר נטען שהחותם לא קרא אותם עובר לחתימה -
ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו (5) 365; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח (3) 934)).
48.
יתרה מכך. היות וטענת הנתבעים היתה שבמעמד החתימה על המסמכים הם לא קראו אותם, לרבות בשל שהמדובר היה בכמות רבה ומכבידה של מסמכים – נשאלו שניהם אם הם לקחו העתק של המסמכים לביתם על מנת לעבור עליהם בזמנם החופשי ובניחותא. שגיא נשאל אם קיבל העתק מהמסמכים אשר עליו חתמו הנתבעים בשנת 2004 – ומשיב כי הוא לא קיבל העתק וכי כנראה בלוך קיבל העתק אך גנבו לו את התיק (עמ' 11, שורה 31). לעומתו בלוך טוען כי הוא קיבל העתק במעטפה אחרי חודשיים בדואר (ואין זכר לגניבה – עמ' 18 שורות 14-15). עוד מעניין לציין כי בלוך, להבדיל משגיא, טען כי לאחר הגשת התביעה הוא כן קרא את המסמכים עליהם חתם והבין שהוא ערב לפירעון חובות החברה (עמ' 18 שורה 10).
49.
יש עוד לראות כי עסקינן בעדויות של שני בעלי דין בעלי אינטרס, על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות.
50.
לכן, טענותיהם של הנתבעים במהלך חקירותיהם לא היו אמינות, ובוודאי שלא הוכחו ברף ההוכחה האזרחי הנדרש, ואני דוחה את הטענה לפי הם לא קראו את כל המסמכים לפני שחתמו עליהם או שלא הבינו על מה הם חותמים.
51.
רביעית

, לא אוכל אף לקבל את הטענה לגבי הטעיה מצד נציגת הבנק, אביתר. כפי שפורט מעלה, לחובת הנתבעים קמה החזקה לפיה הם הבינו את מהות המסמכים אשר עליהם הם חתמו והסכימו להם, והחזקה לא נסתרה. עם זאת, לא ניתן שלא לדון אף בטענותיהם לגבי הטעיה ומצגים כוזבים מצד הבנק. אין חולק כי מערכת היחסים בין הבנק לבין החברה והנתבעים כלקוחות, הינה בעלת מאפיינים מיוחדים, הנובעים מפערי הכוחות ומהאמון שרוכש הלקוח בדרך כלל לבנק, בהיותו מוסד בעל סמכות מקצועית וכישורים מיוחדים (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573). אין אף ספק כי על הבנק חלות חובות מוגברות כלפי הלקוחות, הנובעות מחוק הבנקאות ומדיני החוזים והנזיקין הכלליים (ע"א 7825/01 דאטא סימנס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נח (5) 384, 356 (2004)). חובות אלו, כגון איסור הטעיה, איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות וגילוי נאות – אינן נתונות במחלוקת, ואף הבנק במקרה זה לא חלק על עצם קיומן ועל הפרשנות המרחיבה שניתנת להן בפסיקה העדכנית.
52.
אלא

שבמקרה דכאן, לא הוכח שהבנק הפר את חובותיו, לא הוכחו מצגי שווא, לא הוכחה רשלנות בהתנהלות הבנק, לא הוכחה פגיעה כנטען ושוכנעתי כי הבנק מסר את המידע הנדרש.
53.
אביתר לא היתה מעורבת במתן ההלוואה הראשונה. לגבי ההלוואה השנייה – היא העידה כי
הסבירה לנתבעים את מהות ההסדר ואת מטרת ההלוואה השנייה, ולדבריה, הסבירה להם שההלוואה יוצרת חוב כלפי הבנק וכי יהא עליהם

"לשלם אותו עד השקל האחרון"
(עמ' 4 שורה 20). עוד היא טוענת כי הסבירה להם שהמדובר בערבות מדינה שהינה ערבות שיורית, כלומר:
"שעד שלא מוצו כל ההליכים עם החייב, במידה והוא לא שילם את חלקו, במחלקת הגבייה, מי שמטפל בגביית החוב לא יפנה לתבור, שהם הגוף המתאם של האוצר בכד לממש את החוב שנותר"
(עמ' 4 שורות 21-23). עוד העידה אביתר, לגבי נקודת הזמן בשנת 2008 (שהיא החשובה והדומיננטית), כי היא הסבירה לנתבעים את מהותה של ערבות המדינה השיורית, החתימה אותם על אישור ההסבר לגבי הקרן - וכאשר נשאלה איך הלקוח יכול היה לדעת שהערבות של המדינה שיורית, השיבה:
"אין ספק שהוסבר לו שאת החבות הזאת הוא חייב לשלם. מה עוד שכאשר הגיעו אליי, הם התכוונו ורצו לשלם את ההלוואה, אחרת לא היו מבקשים הלוואת הסדר"
(עמ' 5 שורה 10).
54.
יוצא אפוא שהגרסה בעניין מצג השווא וההטעיה מצד אביתר, או מצד נציג אחר נעלם של הבנק, סומכת על עדותם היחידה של הנתבעים, בעלי דין המעוניינים בתוצאות המשפט, ללא כל סיוע בצידה, בניגוד למסמכים. נוכח האמור - לא ניתן לאמצה.
55.
טענה נוספת של הנתבעים בהקשר זה היתה כי אביתר עצמה לא הבינה במועדים הרלבנטיים את מהות ההסדר שמאחורי ערבות המדינה להלוואות בחסות קרן הסיוע ולא הבינה את מערכת היחסים המשולשת שבין הבנק לבין החברה לבין הקרן – ולכן, היא הטעתה אותם לגבי משמעות הדברים. אף טענה זו לא אוכל לקבל. תחילה, לא שוכנעתי שאביתר "אינה מבינה" את ההסדר כפי שטוענים הנתבעים (ואפנה לעדותה בעמ' 3 שורות 17-28, עמ' 4 שורות 1-5). המונח היחיד שהעדה אביתר לא הכירה הינו "ערבות גורפת", מונח המופיע באישור האשראי של קרן הסיוע משנת 2004 (עמ' 5 שורה 29) – אך אין בכך ולא כלום.
56.
בהקשר זה אפנה לה"פ (חי') 100/06 סלע נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (15.06.2006), אשר שם דחה בית המשפט את טענת התובעים, שטענו כנגד התחייבות בכתב לפרוע ההלוואה, התחייבות עליה חתמו בפני
נציגת הבנק, אשר לשיטתם חטאה במתן הסברים מטעים, לאמור:
"טבע הדברים הוא שמי שחותם על מסמכי בנק יזכור את פרטי החתימה ונסיבותיה טוב יותר מאשר פקיד הבנק, שזו מלאכתו והוא מחתים רבים מדי יום. לכן, קל מאוד לחותמים לטעון טענות כנגד הפקיד והפקיד אינו יכול, בדרך כלל, לאשר או להכחיש התרחשות נטענת, אלא לומר "איני נוהג לעשות כך" או "לא נראה לי שכך אמרתי". מסיבה זו מושם הדגש העיקרי על הכתוב ולא על הנאמר בעל פה ומסיבה זו החשד במהימנות הטעון על אמירות בעל פה או על העדרן, מתגבר ככל שהזמן שחלף מאז לחתימה ועד להתכחשות ארוך יותר, ובעיקר כאשר הטעון מועלה לראשונה שונה כאשר הבנק מבקש לממש את ההתחייבות. "
57.
טרם סיום הדיון בנושא זה (משמעות ערבות המדינה והבנתם של הנתבעים לגבי ההסדר) - אשר כזכור היה בלב ליבה של המחלוקת בתיק - אפנה למקבץ ההחלטות ופסקי הדין בתיקים הבאים, אשר בכולם נדונה דרישה של בנק כלפי ערבים לתשלום חוב שהצטבר לגבי הלוואות בערבות המדינה, ובכולם העלו הערבים טענות דומות, לגבי כך שהם הבינו שמשמעות ערבות המדינה היא שהמדינה תפרע את החוב, בניגוד למסמכים שעליהם חתמו (מסמכים דומים עד זהים למסמכים שעליהם חתמו הנתבעים במקרה דכאן). בתי המשפט דחו את עמדות הנתבעים בכל המקרים המתוארים מטה, ואלו הם:
58.
בש"א (חי') 15547/05 באבאי נ' בנק אוצר החייל (09.04.2006) - שם חזר בית המשפט על ההלכה לפיה לא יישמע אדם בטענה כי לא ידע על מה חתם ולא הבין את התנאים בהם התחייב. בית המשפט שם מפנה למסמך אשר עליו חתמו הערבים, המסביר כי ערבות המדינה שיורית (מסמך הדומה לאישור ההסבר על הקרן עליו חתמו הנתבעים בתיק הנוכחי), וקובע כי:
"עיון בכתב הערבות עליו חתמו הערבים במקרה דנן, מפריך אף את הטענה כי יכולים היו להסתמך על ההבטחה כי מדובר בערבות חסרת סיכון עקב קיומה של ערבות מדינה ... דומה כי מדובר בהסבר מלא כנדרש, אשר נרשם בצורה בולטת, בכתב יד גדול ולא ב"אותיות הקטנות" של הסכם הערבות, ואשר הערבים חתמו לידו, ולפיכך לא יכולה להתקבל טענתם כי סברו שאין חשש לדרישת החזר מהם עקב קיום ערבות ה"קרן לעסקים של המדינה" כפי שנטען ...".
59.
בש"א (ראשל"צ) 3136/07 בק נ' בנק אוצר החייל בע"מ
(24.12.2007) – שם נדחתה בקשת רשות להגן שהתבססה על טענות דומות, לאמור:
"כבר עתה אומר שככל הנראה יש בסיס לטענת המבקשת כי המדובר בהלוואה שקרן קורת ערבה לגביה. בהסכם ההלוואה נספח ג' נאמר מפורשות כי ההלוואה ניתנת למטרת קרן קורת. ואולם, אין בעובדה זו כדי להעמיד למבקשת הגנה כלשהי. המדובר בהלוואה שניתנה לחברה על ידי המשיב. המבקשת ערבה להלוואה זו. אם הקרן ערבה גם להלוואה, הרי שככל שהקרן תשלם סכומים כלשהם למשיב הרי שאלה יופחתו מסכום החוב שלה למשיב. ערבותה של המבקשת להלוואה נפרדת ועצמאית מערבות קרן קורת. ודוק: אין ערב אחד רשאי להתגונן בטענה שקיים ערב נוסף, טוב יותר. ... יודגש כי גם בפירסומים שצירפה המבקשת לבקשתה נאמר כי המדובר בהלוואה עם ערבות חלקית של הקרן, בשיעור ממוצע של עד 40% וכי אחד התנאים להלוואה הוא ערבות אישית של ערב חיצוני.
... קבלת עמדת המבקשת לפיה נוכח ערבותה של קרן קורת אין היא חייבת בסכום כלשהו בגין ההלוואה, מרוקנת מתוכן את ערבותה שלה שהיתה מראש תנאי לקבלת ההלוואה. וכי לשם מה ערבות זו נדרשה מלכתחילה, אם לא כדי לשמש בטוחה נוספת לפירעון ההלוואה?!".
60.
ת"א (ת"א) 28873/08 בנק אוצר החייל נ' משרדיה שווק ואספקה בע"מ (04.03.2009) – שם הועלתה טענה דומה לטענה דכאן, באשר למשמעות ערבות המדינה, בניגוד למסמכים שעליהם חתמו מנהלי הנתבעת, ובית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי:
"המשמעות הינה, כי החברה מקבלת הלוואה, הם ערבים, אולם אין כל נפקות לערבות זו שלהם, ואין משמעות לאי החזר ההלוואה, שכן אם לא יחזירו את ההלוואה, מישהו אחר יחזיר את ההלוואה לתובע, כלומר, עסקינן במתנה שהחברה קיבלה. וברור כי אין הדברים כך. ... מעבר לצורך אוסיף כי על פי המסמכים ערבות קורת הינה ערבות שיורית, ואילו על פי מסמכי הערבות הנתבעים הם הערבים להלוואות, ואין כל קשר בין קיומה של ערבות נוספת לחובתם לשלם את החוב על פי ערבותם."
61.
ת"א (ת"א) 49844-08 בנק אוצר החייל נ' ש.ל שיא סחר ואופנה בע"מ (08.07.2012), לאמור:
"כאמור, לא נתתי אמון בעדות הנתבעת, וכך איני נותנת אמון בטענתה כי הוסבר לה על ידי נציגת הבנק, כי היא חייבת בערבות ב 30 אחוז בלבד. לעניין זה, יש להוסיף, כי בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת כי הוסבר לנתבעת כי היא חייבת אך ורק ב 30 אחוז ערבות, כאשר נציגת הבנק מחתימה אותה במפורש בארבע מקומות שונים, על שיעור ערבות של 100 אחוז. ...
הנתבעת גם ניסתה לחזק את הרושם כי היא לא קראה ולא התעמקה ולא ידעה על מה היא חותמת ..., טענה זו אינה עולה בקנה אחד כמובן עם טענתה העיקרית של הנתבעת כי פקידת הבנק הסבירה
לה מפורשות כי היא חותמת על ערבות של 30 אחוז בלבד בשל ערבות מדינה של 70 אחוז. ..."
62.
ת"א (חי') 23574-07-09 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' עזרה הדדית מקור ברוך בע"מ (20.8.2012) – שם נדחתה טענה דומה של מי שטען כי הוחתם על מסמכי ההלוואה תוך הטעייתו לסבור שערבות המדינה תמומש ללא שהוא יידרש לפרוע את הערבויות עליהם חתם. בית המשפט מתייחס שם להודעה לערב, הדומה להודעה דכאן, וקובע כי משמעותה ברורה. עוד נדרש בית המשפט שם לטענה לפיה נציגת הבנק הטעתה את החותם בכל הנוגע לנפקותה של ערבות המדינה, ודוחה את הטענה בקובעו כי במסמכים החתומים מצוין במפורש שערבות המדינה שיורית וכי לאור זאת לא ניתן לקבל את הטענה של הנתבע שלפיה הוסבר לו כי ערבותו הינה אך לשיעור של 30% מסכום ההלוואה.
63.
תא"ק (ת"א) 11536-04-12 בנק אוצר החייל בעמ נ' חג'אג' (01.11.2012) – לאמור:
"הטענה העיקרית של הנתבע היא, שהובטח לו על ידי רחל, כי אם יקלע למצב שבו לא יוכל לפרוע את ההלוואה הוא לא יידרש לפרוע דבר מעבר לפקדון. טענה זו היא טענה שאין לה כל בסיס, אין בה היגיון כלכלי והיא מנוגדת לחלוטין לסעיף מפורש בהסכם עליו חתם הנתבע ... אשר סעיף 40 לו קובע: "אני מאשר כי הובהר לי כי קיימת ערבות מדינה לקיום התחייבות הלווה ואולם ערבות זו הינה שיורית במובן זה שלא ניתן לממשה, אלא לאחר שמוצו הליכי הגבייה מהלווה ומערביו. לפיכך, אין בערבות להגדיל את מספר הערבים וכדי להפחית מחלקי היחסי בחוב / בערבות לחוב". הנתבע חתם שוב על נוסח דומה במסגרת מסמך שצורף מש/1 ובו מאשר כי ידוע לו שערבותה של הקרן היא ערבות שיורית, שלא ניתן לממשה, אלא לאחר שמוצו הליכי הגבייה מהלווה ומערביו. לפיכך לטענה זו של הנתבע אין כל בסיס עובדתי משכנע ויתרה מכך, אין לה כל בסיס כלכלי, משום שלא יעלה על הדעת שתינתן הלוואה לאדם, אשר מרגע שיחליט שאינו משלם עוד את ההלוואה, תעמוד המדינה ותפרע את חובו במקומו בלא שמוצו כל הליכי הגבייה כנגדו. זו טענה בלתי סבירה והתובע כאיש עסקים בוודאי לא סבר כי אלו הם תנאי ההלוואה."
64.
ת"א (חי') 604-12-09 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' נעמן (22.11.2012) – אף שם נדחתה טענה לגבי משמעות ערבותה של המדינה, העומדת בסתירה למסמכים עליהם חתמו הערבים – מסמכים אשר דומים עד מאוד למסמכים שנסקרו מעלה, וכך נפסק:
"טענת הנתבעים כי הובטח להם כי המדובר בהלוואה בערבות מלאה של המדינה, הניתנת למימוש למקרה של אי עמידה בהתחייבויותיהם בהחזר ההלוואה, אין לה כל סימוכין בחומר הראיות, אף לא במסמכים שנחתמו על ידי הנתבעים במעמד קבלת ההלוואה כמתואר לעיל. ודוק, הנתבעים אישרו את חתימותיהם על מסמכי ההלוואה לרבות על הנספח, ולא ניתן על ידם כל הסבר מניח את הדעת הכיצד סברו כי מדובר בהלוואה בערבות מלאה של המדינה הניתנת למימוש מיידי במקרה של אי עמידתם בהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה. טענתם הנ"ל לא רק שלא נתמכה בכל ראיה שהיא כאמור, אלא שהיא עמדה בסתירה מוחלטת לתוכן הנספח שעליו חתמו הנתבעים כאמור, ושבו צוין במפורש כי המדובר בערבות שיורית של הקרן בשיעור של 40%, הניתנת למימוש רק לאחר מיצוי הליכי הגביה כנגד הלווים והערבים".
65.
תא"ק (ת"א) 43337-01-13 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אהרוני (30.06.2013) – אף שם היתה התייחסות לערבות שחתם המבקש לגבי הלוואה בערבות מדינה, וכך נפסק:
"מוצג מש/4 מהווה אחד ממסמכי ההלוואה המובטחת בערבות המדינה. מדובר במסמך קצר, הכולל שני עמודים ומחזיק 10 סעיפים בלבד. המסמך חתום על ידי המבקש, כבעל מניות בחברה. במסמך מצוין בברור, כדלקמן: "ידוע לנו כי העמדת ההלוואה כפופה לערבות אישית של הבעלים על מלוא סכום ההלוואה" (סעיף 7 למוצג מש/4). בעצם החתמת המבקש על מסמך כאמור יצא המשיב ידי חובתו בכל הקשור להסברים הנדרשים למבקש. היה על המבקש להבין מהן ההשלכות הכרוכות בנטילת ההלוואה. ערבות המדינה הינה ערבות שיורית ומהמסמך עליו חתום המבקש עולה בבירור ובאופן חד משמעי שהוא משמש ערב גם לפירעונה של ההלוואה האמורה."
66.
וראו בנוסף את המקרים הבאים, שם התוצאה היתה זהה: בש"א (תל-אביב-יפו) 176342/05 ש.י.ק כח אדם ושרותים בע"מ ואח' נ' בנק אוצר החייל (21.2.2006); ת"א (ת"א) 25712/04 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' ל.י. מתל פלסט בע"מ (07.03.2005);
67.
הרחבתי את הדיון, על דרך הציטוטים הנ"ל ממקרים דומים – על מנת להמחיש את הקלות (ואולי "הקלות הבלתי נסבלת") של העלאת טענות דומות, ולשיטתי דבריהם של חברי השופטים המצוטטים מעלה יפים אף למקרה הנוכחי, בשינויים המתחייבים.
68.
עוד אעיר כי אני ערה לשלושת המקרים אשר אליהם הפנה בא כוחם של הנתבעים בסיכומיו, שם בתי המשפטי קיבלו את טענות הערבים לגבי כך שהם הוטעו שעה שחתמו על המסמכים הרלבנטיים, אלא ששם השופטים האמינו לגרסה העובדתית של הנתבעים, לגבי נסיבות החתימה, ההטעיה או אי ההבנה – לאחר שנקבעו קביעות עובדתיות חד משמעיות בדבר האמון שיש לייחס לנתבעים דשם. כפי שפורט מעלה, המצב בתיק זה שונה בתכלית (וראו את המקרים הבאים: ע"א (ת"א) 1375/00 בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ נ' טאץ-מי יבוא ויצוא בע"מ
(10.09.2002), שם נקבע עובדתית כי הוכח שעובר לחתימה על המסמכים נאמר למשיב כי הערבות הנה ערבות שאיננה מחייבת את החותמים עליה, בהתחשב במערך הביטחונות הקיים בצירוף ערבות המדינה; תא"ק (ת"א) 47266-03-10 בנק אוצר החייל
נ' תוכן שיווקי בע"מ
(11.12.2013) - אף שם בית המשפט האמין לגרסת הנתבעת לפיה היא הוטעתה באשר למהות ערבות המדינה לגבי ערבות אחת (לגביה היא חויבה לשאת בשליש מהחוב), ויש לראות כי לגבי ערבות שניה, זהה, אותה טענה נדחתה במלואה לאור המסמכים עליהם חתמה הנתבעת; ותא"ק (הרצ') 1580-02-09 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' דפוס קל בע"מ (בפרוק) (25.08.2013) - שם התקבלה ההגנה בחלקה, לאור האמון שנתן בית המשפט בעדות הנתבעים ולאור הפטרת זוג אחר של נתבעים מתשלום החוב, כאשר בית המשפט העמיד את החוב לתשלום על סך שליש).
69.
אשר על כן, אני דוחה את הטענה העיקרית של הנתבעים, לגבי כך שמשמעותה של ערבות המדינה הינה שעל המדינה לפרוע את החוב ולא על הנתבעים, וכי כך הם הבינו טרם חתימתם על המסמכים הרלבנטיים (ולכן, לא טרחו לקרוא אותם).
הסיבה לקריסת החברה –
70.
בעוד שבבר"ל טענו הנתבעים כי התנהלות הבנק היא שגרמה לקריסת החברה, אזי שבסעיף 33 לתצהירם, הטענה הינה שהקריסה נבעה ממלחמת לבנון. כבר בכך יש כדי לחייב את דחיית הטענה, על כל ראשיה. מעבר לכך, לא הוצגו ראיות כלשהן, בין אם לגבי התרחיש הראשון ובין אם לגבי השני – ויתכן כי על מנת להוכיח את סיבת הקריסה היה צריך להגיש חוות דעת של מומחה. עוד בהקשר זה נזכיר כי אחת מטענות הנתבעים היתה כי הבנק כלל לא העביר להם את סכום ההלוואה הראשונה (וכי הדבר גרם לבעיות) וכי הבנק "הקפיא" סכום של 90,000 ₪, ואף מהלך זה גרם או תרם לקריסה. טענות אלו נדחות מכל וכל עובדתית ואף נזנחו בסיכומים.
התנית שירות בשירות –
71.
הנתבעים טוענים כי הדרישה להעמדת הערובה בסך 90,000 ₪ כתנאי לערבות המדינה מהווה התניה אסורה של שירות בשירות. אודה כי לא בדיוק הבנתי איזה שירות מותנה באיזה שירות, ובכל אופן – הדרישה להעמדת הערובה היתה אחד מתנאי מתן ההלוואה ואין לראותה בבחינת "שירות שמותנה בשירות". כל אימת שלקוח מבקש מבנק מסוים ליתן לו הלוואה, הבנק דורש ערבויות או בטוחות – והדרישה להעמדתן או אף העמדת הערובה אינה מתן שירות שמותנה במתן השירות האחר (מתן ההלוואה). לכן, הטענה נדחית (מה גם שנזנחה בסיכומים).
העמדת ההלוואה השניה לפרעון והגשת התביעה –
72.
טענת הנתבעים בהקשר זה היתה כי מסגרת האשראי שניתנה להם במעמד מתן ההלוואה השנייה היתה 115,000 ₪ וכי במועד דרישת התשלום והגשת התביעה, החוב היה 113,000 ₪ בלבד, לכן, הם לא חרגו ממסגרת האשראי ולא היה מקום כלל לנקוט בהליכים דכאן. טענה זו נדחית אף היא. תחילה, יש לראות כי החוב כלל פיגורים בסך של למעלה מ-20,000 ₪, ועל פי תנאי ההלוואה ניתן היה לדרוש את פירעונה כאשר מצטברים פיגורים. שנית, אין עסקינן בחשבון "רגיל" עם מסגרת אשראי ואין מסמכים המלמדים על כך שהחברה ביקשה אשראי מהבנק. עסקינן בחשבון שהוקם על מנת לקבל באמצעותו את ההלוואה השנייה ועל מנת לכסות את יתרת החוב (וראו את הסברה של אביתר בעמ' 2 שורות 28-29 ובעמ' 6 שורה 7). שלישית, אין בטענה כדי להשליך על העובדה שהחוב היה כפי שהיה ולא שולם עד כה (ואף טענה זו נזנחה בסיכומים).
תמלילי השיחות שקיימו הנתבעים לגבי קרן הסיוע –
73.
לתצהירי העדות הראשית של הנתבעים, הם ביקשו לצרף תמלילים של שיחות שקיים שגיא ככל הנראה עם אישים בלמ"ז מבנק אוצר החייל. במהלך השיחות, שגיא שם עצמו כמי שמבקש לקבל הלוואה במסגרת הקרן לסיוע – וביקש מידע מנציגי הבנק לגבי ההסדר המוצע. מקדמית אומר שהתמלילים אינם קבילים כראיה, שכן לא הוסבר מי הדוברים ולא הוסבר מתי בוצעו השיחות. לנושא זה חשיבות יתרה, שכן דומה שהן בוצעו אחרי שהנתבעים כבר נטלו את שתי ההלוואות, לצורך ההליך המשפטי, ולכן, אף אם יש בדברי נציגי הבנק טעויות או הטעיות - אין כל קשר סיבתי בין כך לבין הסוגיות שבפני
נו. בנוסף, אי הקבילות נובעת אף מכך שהתמלילים לא צורפו לבקשת הרשות להגן ולא הוגשו ההקלטות עצמן (וראו כי שגיא בחקירתו טען כי הוא המתמלל והוא עצמו מסביר שעל מנת להבין את השיחות

"צריך לשמוע את הדיסק כדי לשמוע את השיחה כולה"
- עמ' 16 שורה 4). מעבר לכך, עיון בתמלילים מראה שכל הנציגים של הבנק הסבירו מהו ההסדר מול הקרן לסיוע ומהי ערבות המדינה ואף לא אחד מהם טוען בשיחה כי במקרה שהחברה לא פורעת את חובותיה, משלמת המדינה או הקרן לסיוע את החובות וכי אין פניה בכלל לבעלי המניות או לבעלים או לערבים.
שיעור הריבית –
74.
טענה נוספת שהיתה בפי הנתבעים בבר"ל – עסקה בשיעורי הריבית. לגבי ההלוואה הראשונה, שיעור הריבית נקבע מפורשות במסמכים – אך אינו רלבנטי. לגבי ההלוואה השנייה - מצוין במפורש במסמכים שעליהם חתומים הנתבעים מהי הריבית, ולא צורפה כל חוות דעת לגבי כך שסכום החוב אינו תואם את תנאי ההלוואה וכי חישובי הריבית היו שגויים.
75.
לפיכך, טענת הבנק לגבי גובה החוב במועד הגשת התביעה הוכח, והטענה של הנתבעים לגבי חישוב הריבית עובר להגשת התביעה – נדחית.
76.
עם זאת, התעוררה אף מחלוקת לגבי שיעור הריבית הראוי לאחר הגשת התביעה, וכאן מצאתי לנכון לבוא לקראת הנתבעים ולקבלת את עמדתם בחלקה. בהתאם, לא אורה על חיוב הנתבעים לשלם את שיעור הריבית הנתבעת ממועד הגשת התביעה ועד היום, ואורה רק על יישומו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961

בלבד (להלן: "חוק פסיקת ריבית").
77.
לשיטתי, העובדה שהתביעה הוגשה בשנת 2009 ופסק הדין ניתן רק היום, נובעת בעיקרה מכך שפרק זמן ממושך חלף עד שהסתיימו ההליכים לגבי הבקשה למתן רשות להגן, פסק הדין והערעור (שבו זכו הנתבעים).
78.
בנוסף, גם לאחר מכן, עיכוב משמעותי נבע מכך שתצהירי הבנק הוגשו באיחור רב ביותר, ובכל אופן – מצאתי כי אין מקום לחייב את הנתבעים לשלם את הריבית בשיעור הנתבע לאורך כל התקופה בה מתנהלים ההליכים בבית המשפט. בנוסף, יש לראות כי הנתבעים עשו מאמץ לפרוע את החוב כפי שהם סברו שקיים, ואת הערובה הם פרעו במועד. עוד נתתי את הדעת למידע בדבר תאונת הדרכים בה היה מעורב הנתבע 2 לאחרונה, אשר עליה דיווח בא כוחם של הנתבעים בעת האחרונה (שעה שהקדשנו את הזמן למאמצי הפשרה). שיקול מעין זה אינו משפטי, כמובן, אך מצאתי להקל עם הנתבעים גם לאורו.
79.
אפנה לכך כי קיימים פסקי דין בהם בתי המשפט מפחיתים את שיעור הריבית החריגה כדי ריבית הסכמית "רגילה" או כדי הריבית על פי חוק פסיקת ריבית בלבד – בין אם בשל כוונה להטיל מעין "אשם תורם" על שכם הבנק, בין אם בשל אופן התנהלות התביעה, בין אם בשל נסיבות חריגות של הנתבעים וכיוצא באלו נמוקים (וראו לדוגמא את ע"א (נצרת) 1166/06 ברגר נ' בנק הפועלים בע"מ (25.1.07); ע"א (ת"א) 1062/03 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' בכר (1.2.07); ת"א (ת"א) 1497/99 בנק הפועלים

בע"מ
נ' רשל
(4.4.2006);
ת"א (ב"ש) 336/98
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פלוטקס ישראל 1992
(10/02/2004); תא"ק (הרצ') 1580-02-09 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' דפוס קל בע"מ (בפרוק) (25.08.2013);

ת"א (י-ם) 1640-04 בנק המזרחי נ' דנטק בע"מ (10.01.2012).
סיכום –
80.
אשר על כן, לאור האמור מעלה אני מחייבת את שלושת הנתבעים (החברה ושני הנתבעים), ביחד ולחוד, לשלם לבנק 113,630 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית מיום 24.5.2009 ועד היום. מסכום זה יש לנכות את הסך של 60,000 ₪ אשר שולם לבנק במסגרת ההסדר שבין הצדדים במהלך הדיון בערעור, כאשר כמובן יש להוסיף גם לסכום של 60,000 ₪ ששולם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית, מהיום בו הועבר התשלום לבנק ועד היום. את היתרה יש לשלם לבנק תוך 60 יום מהיום. לאחר מכן – יתווספו שוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק לסכום.
81.
בנוסף, ישלמו החברה והנתבעים לבנק הוצאות משפט בגין שכר טרחת עו"ד בסך 14,000 ₪ (כולל מע"מ), בשים לב לכך שלא נפסקו הוצאות לטובת הנתבעים בערעור ובשים לב לכך שבמסגרת הערעור קיבל הבנק לידיו כמעט מחצית מהחוב. עוד יש להוסיף ולשלם לבנק מחצית מאגרת בית המשפט, משוערכת להיום. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום,
ג' אב תשע"ד, 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 15513-05/09 בנק אוצר החייל בע"מ נ' פיק טריפ בע"מ, ישראל בלוך, ירון שגיא (פורסם ב-ֽ 30/07/2014)