פסקי דין על מירו בואהרון | פסקי דין על אברהם שלום ביריאן | פסקי דין על א.מ. רשת בתי אבות | פסקי דין על נאות מרגוע ל.ד |

18606-02/12 תאח     31/07/2014




תאח 18606-02/12 מירו בואהרון נ' אברהם שלום ביריאן, א.מ. רשת בתי אבות בע"מ, נאות מרגוע ל.ד בע"מ








בית משפט השלום ברמלה



תא"ח 18606-02-12 בואהרון נ' ביריאן ואח'

הפ"ב 62408-03-14 בוארון נ' ביריאן ואח'
ת"א 41601-02-14


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
דוד שוהם


המבקש

מירו בואהרון
ב"כ עו"ד אהרון אורדן ועו"ד ינון מלמד


נגד


נתבעים

1.אברהם שלום ביריאן
2.א.מ. רשת בתי אבות בע"מ
ב"כ עו"ד יפעת בן דוד
3. נאות מרגוע ל.ד בע"מ

ב"כ עו"ד גד שילר




פסק דין



בפני
בקשה לביטול פסק הבורר השופט (בדימוס) משה גל (להלן: "הבורר") מיום 16.2.14 (להלן: "הפסק").

המבקש (להלן: "המשכיר") השכיר למשיב 1 (להלן: "השוכר") מבנה ברחוב האצ"ל 7 רמלה (להלן: "הנכס") על מנת שיופעל כבית אבות, על פי חוזה שכירות מיום 23.4.06 (להלן: "החוזה").
המשיב 1 הינו הבעלים של המשיבה 2 (להלן: "השוכרת") וזאת השקיעה על חשבונו כספים בהפיכת הנכס לבית אבות. הנכס כלל במועד השכרתו קומת מרתף ושתי קומות בנויות והקומה השלישית היתה בתהליך בניה במועד חתימת החוזה.

הנכס הושכר על ידי השוכרת למשיבה 3 (להלן: "המפעילה") לשם הפעלת בית אבות בנכס.
בין הצדדים התגלעו סכסוכים בקשר לפרשנות החוזה, הפרתו, היקף ההשקעות שביצעה השוכרת בנכס, וזכות המפעילה להפעיל בנכס בית אבות.
סכסוכים אלה הועברו להכרעת הבורר, כאשר מוסכם כי הפסיקה תהיה על פי דין כולל דיני הראיות.

במהלך התקופה שבה התנהלה הבוררות שולמו כספים למשכיר ויש להכריע בגורלם של כספים אלה.
הבורר הכריע במכלול הסכסוכים.
לטענת המשכיר יש לבטל את פסק הבורר מכוח עילות הביטול שקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").

המשכיר מעלה שורה של טענות כלפי הפסק.
א.
הבורר זיכה את השוכרים בסכום כפול בגין השקעות שבוצעו בנכס.
בתחילה זיכה הבורר את השוכרים בגין ההשקעה על חשבון דמי השכירות. לאחר מכן זיכה הבורר את השוכרים באותו סכום ממש בגין השקעות שביצעו במושכר.
לטענת המשכיר המדובר בטעות חישוב שיש להורות על תיקונה.
ב.
הבורר זיכה את השוכרים בהשקעות שביצעו בסכום של 5,000,0000 ₪ על דרך האומדנא ומבלי שהוצגה בפני
ו כל חשבונית המתייחסת להשקעות.
ג.
הבורר איפשר השכרת משנה בניגוד לחוזה.
ד.
הבורר קבע כי הושכרו 3 קומות של הנכס בניגוד לאמור בחוזה.
ה.
הבורר נמנע מפסיקת הוצאות לטובת המשכיר למרות שהחלק המרכזי של טענות השוכרים נדחה.
ו.
הבורר לא נהג באופן שיוויוני בצדדים בכל הנוגע להשמעת הסיכומים.
ז.
הבורר הוטעה על ידי ב"כ השוכרים.

טענות אלה מצדיקות לטענת המשכיר, ביטול פסק הבורר על פי עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות, ובין היתר פסיקה שלא על פי דין, בחריגה מסמכות, אי מתן הזדמנות להעלות טענות בבוררות, ופסיקה בניגוד לתקנת הציבור.

פסק הדין יעסוק בפירוט הטענות במישור העובדתי והתייחסות לטענות על פי העולה מתוך הפסק. בחלק השני אדון באופן בו יש להפעיל את עילות הביטול על פי הפסיקה בהתיחס לטענות המועלות.


ההליכים
במסגרת תא"ח 18606-02-12 הגיש המשכיר תביעת פינוי כנגד השוכרים.
במסגרת הדיון בתיק הוסכם על העברת הסכסוך לבוררות.
במסגרת הפ"ב 41601-02-14 הוגשה על ידי השוכרים בקשה לאישור הפסק לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
ביום 31.3.14 הועבר התיק לבית משפט זה.
נקבע, כי בסופו של ההליך שיתנהל בבית המשפט ניתן יהיה לבקש הוצאות גם בגין העברת התיק.
ביום 31.3.14 במסגרת הפ"ב 62408-03-14 הגיש המשכיר בקשה לביטול הפסק.

הסכם הבוררות
ביום 6/12/12 במסגרת דיון בתביעת הפינוי הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה במועד מאוחר יותר תוקף של החלטה. (להלן: "הסכם הבוררות").
על פי הסדר זה, תתייחס הבוררות למכלול הסכסוכים בין הצדדים, הבורר ידון ויפסוק לפי הדין המהותי וסדר הדין האזרחי.
הצדדים יוכלו לעלות בפני
הבורר כל טענה הקשורה לנכס.
הבורר יקבל החלטה האם יש מקום לצרף את שוכרי המשנה כצד לבוררות.
מאחר שבשלב זה לא היה ברור כיצד יפורש החוזה, ומהן ההשלכות של הפרשנות על התשלומים הכספיים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה עד למתן הפסק ישלמו שוכרי המשנה את דמי השכירות בגין 2 הקומות העליונות לקופת בית המשפט וגורלם של הכספים יקבע על ידי הבורר.
בשלב בו הגיעו הצדדים להסכמה היו אמורים להיכנס לבית האבות חוסים נוספים ולכן הסכימו הצדדים על תשלום מדורג באופן שהחל מיום ה- 1/1/13 ישלמו שוכרי המשנה 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ועם כניסתם של חוסים נוספים ישולם סכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.

המשכיר התחייב לפעול לאלתר להארכת תוקף היתר לשימוש חורג של הנכס כבית אבות.
דמי השכירות שהופקדו בקופת בית המשפט היו אמורים לשמש לתשלומים של מיסים או היטלים אשר ידרשו על ידי עיריית רמלה.


ההליכים בפני
הבורר והפסק
התביעה של המשכיר היא לסלק את ידם של השוכרים והמפעילה מהנכס כיוון שלטענתו החוזה פקע ואינו עוד בתוקף. לטענתו הפר השוכר את החוזה באופן שמצדיק את סיומה של ההתקשרות. לטענתו הוא זכאי לדמי שכירות ולתשלום פיצויים עד לפינוי הנכס.

השוכרים הגישו תביעה שכנגד, שבמסגרתה עתרו להכריז על תקיפות החוזה, לרבות הזכות להשכיר את הנכס בשכירות משנה.
הם מבקשים להצהיר על כך שהקדימו לתובע תשלומים בהיקף של כ-7,000,000 ₪ על חשבון דמי השכירות.
השוכרים מבקשים מהבורר לקבוע, את מועד תחילת השכירות על פי החוזה, בהתחשב באיחור במסירת הנכס.
לטענת השוכרים, קיימת התחייבות נוספת ומשלימה מצד המשכיר, המעניקה לשוכרים שנת שכירות חינם עבור כל תשלום בשיעור של 180,000 $ שהקדים השוכר למשכיר.
השוכרים העלו טענה לפיצויים בגין הפרת חוזה ועילה נוספת של פיצויים בגין לשון הרע.
עילה זאת נזנחה במהלך הסיכומים.
המפעילה הגישה הודעת צד שלישי כנגד השוכרים לשיפוי הנזקים וההוצאות ככל שיפסקו נגדם.

אלו עיקרי העובדות שעל בסיסן פסק הבורר במספר מחלוקות, ובין היתר, מתי היה הנכס מוכן לשימוש לבית אבות סיעודי ומתי למעשה נמסרה החזקה בו לידי השוכרים, האם מומשה האופציה על פי החוזה, מהו היקף הכספים שהזרימו השוכרים למשכיר לשם השלמת בנית הנכס והתאמתו לשימוש כמוסד סיעודי.
כמו כן, עוסק הפסק בזכויות השוכרים בקומה השלישית ובזכותה של השוכרת להשכיר את הנכס בשכירות משנה לצד שלישי, למרות שהשוכרת אינה קשורה כלל בהסכם עם המשכיר.

עיקר המחלוקת בין הצדדים בנוגע לפסק קשורה לתשלומים ששילמו השוכרים בגין הנכס.
מדובר בתשלומים ששולמו למשכיר כדמי שכירות, ובמקביל תשלומים שהשקיעו השוכרים בנכס לשם התאמתו לשמש כבית אבות.
בסעיף 29 לפסק דן הבורר בתשלומים הישירים.
הבורר מציין בפסק כי לטענת השוכרים , העבירו ישירות לתובע סכום של 3,111,000 ₪. הבורר בוחן את החשבוניות שהוציא המשכיר על רקע הוראות החוזה, ומגיע למסקנה שהשוכרים שלמו 2,257,450 ₪, כאשר דמי השכירות שהיה עליהם לשלם עבור תקופת השכירות שעומדת על 3 וחצי שנים הם 420,000 דולר.
לאחר תרגום הסכומים לדולרים, עומדת לזכות השוכרים יתרה של 157,000 דולר, על חשבון תשלום דמי השכירות מעבר לתשלום שבוצע עבור תקופת השכירות על פי החוזה.



סעיף 30 לפסק עוסק בסוגיית ההשקעות.
הבורר הסתמך על דפי עבודה באקסל שמהווים ריכוז של ההשקעות , נספח 24 לכתב התביעה שכנגד (להלן: "נספח 24" ). לגבי השקעות אלה התנהלה ישיבה שבה נכחו השוכר, רואה חשבון גוארי , רואה החשבון של המשכיר, ומר יהודה בוארון בנו של המשכיר (להלן: "הבן").
לטענת השוכרים , לאחר ניהול ישיבה לגבי סכומי ההוצאות והתשלומים אותם יש לאשר, אושר על ידי הבן סכום של 4,850,000 ₪.
הבורר מציין, כי החשבוניות והקבלות שמהוות את הבסיס לנספח 24 לא צורפו וגם מי שערך את הנספח לא העיד.
הבורר קובע, שחלק מהסכומים שנכללו בנספח זה לא היו צריכים להופיע בו. בסופו של דבר מאשר הבורר 80% בלבד מהסכום שאושר על ידי המשכיר דהיינו 3,880,000 ₪ או 941,000 $.

הבורר מנמק כיצד הגיע לסכום זה.
לאור חשיבות ההנמקה לבקשה לביטול הפסק, יצוטט הנימוק במלואו:
"יושם נא אל לב , כי הסכום שנקבע אינו פרי תחשיב של הצטברות החשבוניות (שלפי הנטען מסתכמות בסכום גבוה הרבה יותר), אלא נובע מטענת הסכמה מצד מר יהודה בוארון, שכזכור לא טרח להגיע למסירת עדות מטעם אביו , התובע. אף שלא קיבלתי את הטענה שהוא חתום על המסמך (להבדיל מחתימה לצד פריטים מסוימים בו), עדיין היה עליו לפרט את רשימת ההשקעות השנויות במחלוקת ולהסביר מדוע הן אינן מתקבלות. מנגד לכך, ההפחתה בשיעור של 20% מבטאת את המע"מ על חלק מהסעיפים וסילוק החששות בשל העדרן של החשבוניות עצמן. הנתבע טען גם להשקעות נוספות בשיעור של כמיליון ₪ משנת 2009 ואילך ( עמ' 359 ש, 18) , אולם טענה בעלמא זו לא נתמכה כראוי ולא הוכחה כנדרש. לפיכך, לא אוכל לקבלה".

יש לקרוא דברים אלה על רקע האמור בסעיף 10 לפסק.
סעיף זה נמצא בפרק שבו מפרט הבורר את הראיות והעדים שהופיעו בפני
ו במסגרת הליך הבוררות.
מטעם המשכיר העידו בבוררות הנכד שלו מר יוסי פריאנטה,(להלן: הנכד). ורו"ח גוארי.
הבורר מציין, כי בולטת ההימנעות של עדים מטעם המשכיר שלא העידו.
בראש ובראשונה, המשכיר נמנע מלהעיד במשפט.
גם הבן שהיה מעורה ומעורב בביצוע חלק בלתי מבוטל מעבודות הבנייה בנכס, ואף התמנה על פי החוזה לשמש כנציגו לצורך ההתחשבנות לגבי ההשקעות על פי סעיף 43 לחוזה לא הגיע לעדות.
מי שהגיע להעיד, הוא הנכד שלא היה מעורה כלל בשלב ההתקשרות והמשא ומתן, לרבות בנוגע למגעים בעניין ההשקעות הכספיות של השוכרים וההתחשבנות בין הצדדים.

טעות חישוב בפסק
המשכיר מעלה שורה ארוכה של טענות כנגד הפסק.

לטענת המשכיר, דן הבורר בסכומים ששולמו בשני סעיפים שונים בפסק. בסעיף 29 דן הבורר בתשלומים הישירים. הכוונה היא לתשלומים ישירים ששילם השוכר למשכיר בסכום של 3,111,000 ₪. הבורר מכיר בסכום של 2,252,350 ₪.
בסעיף 30 מתייחס הבורר לסכום ההשקעות בנכס, שעומד לטענת השוכר על סך של
4,850,000 ₪. סכום זה מבוסס על נספח 24 .
לטענת המשכיר הסכום שפסק הבורר בסעיף 30 כולל בתוכו את הסכום שנפסק בסעיף 29.

על פי טענה זאת שלמו השוכרים סכום כולל של 4,850,000 ₪ כדמי שכירות וכהשקעות בנכס גם יחד. סכום ההשקעות כולל בתוכו גם את דמי השכירות. הבורר פיצל מיוזמתו ובאופן מלאכותי את הסכומים. התוצאה היא שהשוכרים זכו מן ההפקר בסכום של 2,252,350 ₪.

טענה זאת מבוססת בין היתר, גם על הודאה של השוכר לפיה נספח 24 כולל גם את התשלומים הישירים.
בעמוד 186 לפרוטוקול אומרת ב"כ השוכר את הדברים הבאים:
"מתוך החמישה מליון אתה יודע טוב מאוד, שיש שם שלושה מליון שזה כסף חי, שכירות שניתן לבוארון".
מכאן מסיק המשכיר שנספח 24 כולל את התשלומים הישירים.
בעמוד 359 נאמרים מפי השוכר הדברים הבאים: "במירו 3 מליון, 311 מליון מזומן שנתתי אליו ישירות". (שורות 3 – 4). ובהמשך: "סכום מזומן שניתן למירו בוארון או חברות מטעמו 3 מליון, 311 מליון ועוד סכומים נוספים של כ- 3 מליון שקל (היינו כ- 6,000,000 ₪). (שורות 8 – 9).
השוכר מתבקש להסביר, כיצד יתכן שכלל הכספים מסתכם בכ- 6,000,000 ₪ כאשר בנספח 24 הסכום הוא כ- 5,000,000 ₪.
וכך הוא משיב: "4 מליון 850 אדוני ועד 500 במחלוקת זה נותן 5 מליון 385, ועוד איזה מליון בערך שהושקע מ- 2009 ועד היום זה 6 מליון 385.
הבורר דוחה בסעיף 30 לפסק את הטענה בדבר ההשקעה בנכס לאחר שנת 2009.
התוצאה היא, שאם מחברים 3,111,000 ₪ עם 4,850,000 ₪ מסתכמת התוצאה בכ- 8,000,000 ₪, בשעה שלא נטען מעולם שסכום זה שולם.

עד כאן טענות משכיר.

אינני מקבל את הטענה לפיה ניתן ללמוד מהפסק שהסכום הכולל ששילמו השוכרים עומד על 4,850,000 ₪.

עיון בכתב התביעה שהגישו השוכרים לבורר מלמד, שלטענתם הסכום הכולל שתשלומו הוקדם, עומד על 7,000,000 ₪. (סעיף 42.1 לתביעה).
הבורר מכיר בסכום של 2,252,350 ₪ כדמי שכירות ובנוסף לכך בסכום של 3,880,000 ₪ ובסך הכל 6,132,350.
הבורר מנתח את הסכומים ששולמו, על פי הראיות שהובאו בפני
ו, באופן שיש בו הבחנה בין דמי השכירות, כולל תשלום עודף של דמי שכירות, לבין השקעות בנכס. הפסק הוא תוצאה של עיבוד נתונים מ- 4 מקורות שונים.
האחד – החוזה. בחוזה נאמר שעד מעמד חתימתו שולם סכום של 147,000 דולר. ביום חתימת החוזה ישולמו 63,000 דולר נוספים.
השני – חשבוניות שהוציא המשכיר, על סכום כולל של 2,252,350 ₪ שמסתכמים ב- 527,292 דולר.
השלישי – נספח 24 שהסכום הכולל בו מגיע לכ- 9,000,000 ₪.
לטענת השוכר, היתה הסכמה שסכום השקעות עומד על 4,850,000 ש"ח וסכום נוסף של 500,000 ₪ שנוי במחלוקת.
הרביעי – כרטיסו של המשכיר בהנהלת החשבונות של השוכרת, שבו מופיעים סכומים שונים, שמסתכמים ב- 1,283,000 ₪ (לאחר הפחתה) ונאמר בו, שקיימת הסכמה על סכום של 50,000 דולר שמורכב מסכומים שונים. (להלן כרטיס החשבון).

הקושי המרכזי בקביעת הסכום המדויק, אינו נובע מכך שהחשבוניות שקשורות להשקעה בנכס לא הוצגו על ידי השוכרים. הקושי נעוץ בכך, שהמשכיר הוציא חשבוניות על סכום של 2,252,350 ₪ ללא שהוצגה כל קבלה.
לא ניתן לדעת מהחשבוניות כיצד שולם הסכום, האם במזומן, או בשיקים, או באמצעות תשלום לספקים, או עבור הבניה או בכל דרך אחרת.
המשכיר יוצא מנקודת הנחה שהוא אינו צד רלבנטי לבוררות, כך גם בנו שטיפל בבניה.

מי שמגיע למתן עדות הוא רו"ח גוארי, שהיה שותף לישיבות, במהלכן סוכם לטענת השוכר סכום ההשקעות המאושר.

הבורר מוצא את עצמו במצב שבו הוא נאלץ להכריע על פי עקרונות ראייתיים, שהם חלק מהדין לפיו הוסכם כי יפסוק.
וכך הוא קובע בסעיף 10:
"ההלכות לגבי הימנעות מצד בעל דין להעיד במשפטו ולדאוג להביא עדים מרכזיים מטעמו ידועות, ואין צורך לפרטן כאן יתר על המידה. די אם נציין, כי כל אימת שצד להליך נמנע מלהביא ראיות, בנסיבות שבהן קיימת ציפיה הגיונית ממנו לעשות כן, מניחים כלפיו שהן היו פועלות כנגדו, קל וחומר עת מדובר בהימנעות מצד בעל הדין עצמו".

המשכיר צירף לבקשת הביטול את תצהירו של רו"ח גוארי, רואה החשבון של המשכיר בכל עסקיו מזה 20 שנה.
בתצהיר זה שכל כולו עוסק בהתחשבנות בין הצדדים, נעדר הסבר מהם הסכומים שקיבל המשכיר שעל פיהם הוצאו החשבוניות, היכן הקבלות שמתייחסות לחשבוניות, מהם יחסי הגומלין בין נספח 24 וכרטיס החשבון לבין החשבוניות.
בהעדר כל הסבר, אין להתפלא על כך שהבורר הגיע למסקנה, לפיה מיצגות החשבוניות מטעם המשכיר סכומים ששולמו, ובנוסף להם קיים הסכם בעל פה לפיו הושקע בנכס סכום של 4,850,000 ₪.
אורכו של נספח 24, 14 עמודים בכל עמוד כ- 50 שורות, כאשר עמודת הכרטיס מסודרת לפי א-ב, כך נוצר ריכוז של ספקים שונים על פי שמם.
ששת החשבוניות הינם על סכומים גבוהים ביותר, ולא יתכן שהם מופיעים בנספח 24.
יתכן שחשבונית מסוימת מרכזת מספר סכומים, יתכן שהחשבוניות מרכזות השקעות שבוצעו בנכס.
מידע זה אינו נמצא בידי השוכר, כי אם בידי המשכיר, שצריך להסביר מהם התשלומים שבוצעו שעל בסיסם הוצאו החשבוניות, והאם קיימת חפיפה בין סכומים אלה לבין נספח 24.
הדבר לא נעשה עד היום.
המסקנה המתבקשת היא, כל עוד לא הוכח אחרת, שקיימים שני סוגי תשלומים. תשלומים ישירים, המדובר באותם חשבוניות אליהם מתייחס הבורר בסעיף 29, והשקעות אליהם מתייחס הבורר בסעיף 30.
מי שיכול היה להוכיח אחרת הוא המשכיר או בנו שלא הגיעו להעיד, ולחילופין רואה החשבון שהתעלם מהחשבוניות.

לאחר שמיעת מכלול העדויות לא מקבל הבורר את עמדת רואה החשבון, כפי שהוא מנמק בסעיף 30 לפסק.
"טענת הנתבע היא, כי ממכלול סכומי ההוצאות והתשלומים אושר סך של 4,850,000 וסכום נוסף של 500,000 ₪ נותר במחלוקת. רו"ח גוארי חולק על כך וטוען שלאחר הפחתת המע"מ נותר סכום של 1,600,000 ₪ שאף הוא שנוי במחלוקת.

הבורר מסביר מדוע אינו מקבל את עמדת רו"ח גוארי.

המסקנה העולה מהפסק היא, שהבורר אינו מקבל את הטענה לפיה סכום החשבוניות שהוציא המשכיר בסך של 2,252,000 כלול בנספח 24.
מסקנה נוספת היא, שהבורר סבור שהתשלומים הישירים עליהם הוצאו חשבוניות עומדים בנפרד מהמחלוקת לגבי ההשקעות, ולכן הוא מבצע חלוקה ביניהם.
אין מדובר בטעות חשבונאית גסה שזועקת לתיקון מתוך הפסק, כפי שסבור המשכיר, כי אם בהעדפת גרסה על פני גרסה, ומתן משמעות ראייתית להימנעות מהבאת עדים. בכך ממלא הבורר את תפקידו לפסוק על פי הדין וכללי הראיות.

דברי השוכר כמו גם דברי בא כוחו משמשים כראיה בין שאר הראיות, והבורר היה רשאי להגיע לכל מסקנה.
מדובר בוררות שהתנהלה במשך עשרות שעות ובסיכומים שנשמעו מפי ב"כ המשכיר בעל פה, במשך שעות.
יש להניח שבמהלך שעות אלה, הצביע ב"כ המשכיר בפני
הבורר, על אמירות אלה, שמהם ניתן אולי להסיק, שהסכום הכולל ששילם השוכר מסתכם לטענתו בכ-5,000,000 ₪ כולל התשלומים הישירים.
כפי שהודגם קודם לכן, הבורר לא קיבל טענה זאת וכך עולה מהפסק.


קריאה של הפסק ללא חומר הראיות, בודאי שאינה יכולה ללמד על טעות חשבונאית.
הבורר עורך הבחנה בין תשלומים ישירים להשקעות, ועל פני פסק הבורר קיים הגיון רב ביצירת ההבחנה.
לא בכדי נאלץ המשכיר במסגרת הבקשה לביטול הפסק, לצרף עמודי פרוטוקול, להצביע על כתבי הטענות ולהמציא מסמכים.
הסיבה לכך היא, שמתוך הפסק עצמו, לא ניתן להגיע למסקנה לפיה נפלה אי התאמה חשבונאית.

לפיכך אני דוחה את הטענה לפיה קיימת טעות חישוב בפסק.


פסיקה ללא ראיות
טענה נוספת שמעלה המשכיר היא, שהבורר פסק לזכות המשכיר סכום של 4,850,000 ₪ על סמך רשימת ההוצאות שמופיעה בנספח 24, ללא שהרשימה נתמכת בחשבוניות, וללא שהחשבוניות הוצגו בפני
בית המשפט. פסיקה באופן זה מנוגדת לחובתו לפסוק על פי דין.
לטענת המשכיר, בעקבות הקביעה של הבורר לפיה חתימת הבן אינה מופיעה על נספח 24, הרי שלא קיימת הסכמה בין הצדדים.
הטענה לסכום המוסכם, מבוססת על עדות השוכר, ומהווה עדות יחידה של בעל דין, והיה על הבורר להזהיר את עצמו היטב לפני שקיבל אותה.
אין היגיון בקבלת טענה בדבר השקעה של קרוב ל – 5,000,000 ₪ בהעדר מסמך בכתב בהעדר בטוחה כלשהי, וכאשר נטען על ידי השוכר, כי המשכיר הפר את החוזה ולא מסר לו את הנכס בשנת 2006.
השוכר לא הראה כיצד ניתן להגיע מתוך נספח 24 לסכום של 4,850,000 ₪.
המשכיר מנתח את עדותו של רו"ח גוארי, שהיה שותף לפגישות שבהם נערך כביכול אותו סיכום.
לטענתו, לא מסביר הבורר מדוע אינו מקבל את עדותו של רו"ח גוארי.

לגבי נספח 24 קובע הבורר עצמו שמי שערך אותו לא הוזמן להעיד. תוכנו מהווה עדות שמיעה.
לשוכר היו קבלות וחשבוניות שנמסרו אף לב"כ המשכיר, אולם השוכר בחר לא להגיש אותם.
הבורר עצמו מציין, שחלק מהסכומים המופיעים בנספח 24 לא היו צריכים להופיע בו.
למרות פגמים אלה, הוא מבסס את המסקנה בדבר ההשקעות על נספח זה.
לטענת המשכיר לא קיים תקדים לכך שתביעה להחזר הוצאות תתקבל, אך ורק על בסיס רשימת הוצאות ללא הגשת חשבוניות.
המשכיר מסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 1242/04. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש' ארצי חברה להשקעות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים). באותו מקרה הוגשו קבלות התומכות בגובה הנזק, ובכל זאת סירב בית המשפט לבסס עליהם את גובה הנזק.
המשכיר מספק הסבר להעדפת עדותו של השוכר על פני עדותו של רו"ח גוארי.
כך נאמר בסעיף 139 לבקשה לביטול פסק בורר ובסעיף 144 לתצהירו של הנכד התומך בבקשת הביטול.
"הנימוק הבלתי מתקבל עד (כך במקור ד.ש) הדעת הנ"ל שבו בחר הבורר לנמק את קביעתו לדחיית עדותו של גוארי (כאשר הנימוק מספיק אולי לכל היותר לדחות את הסברה של גוארי ולא יותר מכך) מלמד יותר מכל כי הבורר היה מכוון מטרה, לפסוק לנתבע סכומי כסף של מיליוני שקלים, מבלי כל התחשבות בראיות שהיו בפני
ו וודאי בראיות העיקריות".
עד כאן טענות המשכיר.

אינני מקבל את הטענה לפיה היה הבורר מחויב לקבל את החשבוניות כראיה, ולדון בהם בטרם הגיע למסקנה בדבר היקף ההשקעות.
עיון בכתב התביעה שהגיש השוכר לבורר מלמד, כי התביעה מבוססת על ההסכמה שהושגה, לפיה סכום ההשקעה בנכס שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, עומד לטענת השוכרים על 4,850,000 ₪. סכום נוסף של 500,000 ₪ שנוי במחלוקת.
לטענת השוכר על נספח 24 חתם הבן.
הבורר אינו מקבל את הטענה לפיה חתום הבן על המסמך, אולם מקבל את הטענה לפיה הושגה הסכמה על כך שסכום ההשקעות עומד על 4,850,000 ₪.
אני סבור שהבורר רשאי לקבל את גרסת השוכר בחלקה, אם הוא סבור שהיא משקפת את המציאות. הבורר מנמק מדוע אינו מקבל את עדותו של רו"ח גוארי. רו"ח גוארי מגיע למסקנה לפיה סכום ההשקעות ללא מע"מ עומד על כ- 1,600,000 ₪ לאחר הפחתת דמי השכירות.
מסקנה זאת עומדת בסתירה לכך שהתובע עצמו מאשר בחתימתו על גבי כרטיסו בספרי הנהלת החשבונות אצל השוכרת, כי הושקע סכום של 1,490,750.
מועד הפגישה שבה סוכם שזהו סכום ההשקעות הינו 31.3.07.
אין מחלוקת שלאחר מועד זה הושקעו סכומים ניכרים.
הבורר מעדיף את עדותו של השוכר על פני עדותו של רו"ח גוארי.
הצדדים הסכימו בסעיף 43 לחוזה, כי על מנת שהמשכיר ידע מהי עלות הבניה בפועל, יעשו עבודות הבינוי בנכס בתאום עם הבן.
לסיכום בין הצדדים קיימת חשיבות, העולה על החשיבות שבהצגת החשבוניות עצמם, שכן קיים צורך בתאום בין השוכר לבן, לגבי השקעות המתבצעות בנכס.
אין כל מניעה שצדדים יגיעו להסכמה בעל פה גם ללא כל מסמך.
סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע כי ניתן להגיע להסכם גם בעל פה.
אם ניתן להגיע להסכם מפורט בעל פה, על אחת כמה וכמה שניתן להגיע להסכמה לגבי גובה סכום ההשקעה בעל פה. המדובר בהסכמה שמבוססת על ישיבות שנערכות בין הצדדים, במהלכן מוצגות חשבוניות, כאשר הבן אינו מאשר חשבוניות בסכום של 500,000 ואלה נותרים שנויים במחלוקת.

הבורר עצמו מציין, כי במסגרת ההסכמות בין הצדדים קיים פער בין מה שנרשם בחוזה לבין מה שנעשה בפועל. (סעיף 29 לפסק)

אין מדובר בפסיקה של הבורר על פי עדות יחידה בלבד.

לעדותו של השוכר מצטרפת ההימנעות של הבן ממתן עדות. קיימת חזקה לפיה אילו היה מעיד היתה עדותו מחזקת את עדותו של השוכר.
במקרה זה לא מן הנמנע, שאילו היה מגיע למתן עדות ונשאל שאלה אחת ויחידה, האם סוכם שסכום ההשקעות עומד על 4,850,000 ₪ היה משיב בחיוב.
הוא הגורם שמוסמך לאשר את ההוצאות על פי החוזה. הוא הגורם שבדק את החשבוניות במסגרת הפגישות שנערכו. יכולתו להעריך את גובה ההשקעה ונחיצותה לשיפוץ, רלבנטית יותר מיכולתו של רו"ח גוארי. הוא גם הגורם שמוסמך מטעם המשכיר לאשר את ההשקעות.
אין להתפלא על הבורר שיחס משמעות רבה להימנעותו ממתן עדות.

על פי סעיף 43 לחוזה, כל ההוצאות היו צריכות להתבצע באישורו של הבן.
בעצם הוכחת ההוצאה אין די.
החשבוניות היו יכולות להוכיח לכל היותר שבוצעה הוצאה כלשהי, כאשר כל חשבונית היתה דורשת בחינה ובירור האם שולמה, האם היא מתייחסת לנכס האם היא חיונית ועוד.
נספח 24 מונה למעלה מ- 500 שורות. הסכמה על גובה ההוצאות המאושרות חוסכת את הצורך בהוכחת כל הוצאה. הסכמה זאת מחויבת על פי החוזה. הבן לא הגיע למתן עדות במטרה להפריך את הטענה בדבר הסכמה.

גם אם היה הבורר פוסק שיש לזקוף לזכות השוכר סכום של 4,850,000 ₪ על בסיס מתן אמון בגרסת השוכר, ואי התייצבות הבן לעדות, לא היה נופל כל פגם בפסק.
הבורר הלך עם המשכיר לפנים משורת הדין, כאשר הפחית 20% מהסכום.

זהו המקום להתייחס לטענה שחוזרת ונשנית בטיעוני המשכיר לפיה מתוך הפחתה זאת 18% מהווים את סכום המע"מ, כך שאין מדובר בהפחתה אמתית.
הבורר עצמו מציין שרק לגבי חלק מהסכומים יש להפחית מע"מ.
הבורר מציין שיש להפחית את מרכיב המע"מ מחיוב התובע לגבי השקעות, להבדיל מהלוואות.
לכך יש להוסיף, שהבורר לא פסק לזכות השוכר את הסכום ששנוי במחלוקת בסך של 500,000 ₪ ונתן למשכיר להנות מהספק, שמא לא בוצעו השקעות אלה.

הטענה לגובה ההפחתה, אינה יכולה להתקבל מפיו של מי שיוצא נשכר מקבלתה.
העדפת גרסת עד בדבר הסכמה על גובה השקעות, כולל ישום כלל ראייתי לגבי הימנעות מלהעיד, מהווה פסיקה על פי דין ולכך הוסמך הבורר.
אני דוחה איפוא את הטענה, לפיה לא היה הבורר רשאי לקבוע את סכום ההשקעות, ללא שהוצגו בפני
ו חשבוניות בדבר ההשקעות.

השכרת משנה
עוד נטען על ידי המשכיר, כי קביעת הבורר לפיה יכול היה השוכר להסב את החוזה לשוכרת וממנה למפעילה עומדת בניגוד לחוזה ולראיות.
סעיף 24 לחוזה אוסר על השוכר להעביר לצד ג' זכויות במושכר.
בסיום הסעיף קיימת תוספת:
"האמור לעיל לא יחול על הסבת זכויות לחברה שהוא בעל ענין בה, או להסבת זכויות למוסד בריאותי מוכר, המנהל בתי אבות, ובלבד שהשוכר ימשיך לחוב כלפי המשכיר בכל חיוביו על פי חוזה זה".
לטענת המשכיר, המלה "או" המופיעה בתוספת מלמדת, כי השוכר רשאי להסב את זכויותיו לאחת מהשתיים, חברה שהוא בעל ענין בה או מוסד בריאותי מוכר. השוכר ביצע שתי הסבות. ממנו לחברה שבבעלותו, וממנה למוסד בריאותי מוכר.

עיון בסעיף 21 לפסק מגלה, שהבורר דן באופן נרחב בטענות המשכיר. הבורר קובע שהמילה "הסבה" דורשת פרשנות.
מתבקש היה שמי שניסח את ההסכם מצד התובע יגיע, על מנת להבהיר את תכלית הניסוח במילה "הסבה".
ההמנעות מזימונו למתן עדות מצטרפת לחוסר הראייתי הקיים בתיק.
הבורר לא מסתפק בכך, ומתבסס גם על עדותו של הנכד, כדי להגיע למסקנה שהתובע הסכים לשכירות משנה.
למסקנת הבורר, הנוסח הסופי עבר שינויים, במטרה לאפשר השכרת משנה.
לכך יש להוסיף את האפשרות, שהצדדים בהתנהגותם מלמדים מה היתה הכוונה בחוזה, על פי כללי הפרשנות המקובלים.
אפשרות נוספת היא, שהצדדים משנים בהתנהגות את מה שנקבע בחוזה.
כוונת הצדדים לחוזה לא נלמדת רק מקריאה מילולית של הסעיף, כי אם ממכלול הנסיבות.
לגופו של ענין הבורר דן בטענות אלה ומנמק את המסקנה אליה הוא מגיע.

היקף השכירות
טענה נוספת שמועלית על ידי המשכיר, היא הטענה לפיה קבע הבורר בניגוד לחוזה ששלושת הקומות הושכרו, למרות שבפתיחת החוזה נאמר במפורש, שהושכרו אך ורק שתי קומות ללא הקומה השלישית, שהייתה כאמור בתהליך בניה במהלך ההשכרה.
לטענת המשכיר, התעלם הבורר במכוון מלשון החוזה שהיא ברורה ביותר.
הצדדים שוחחו על השכרת הקומה השלישית, אולם היה על השוכר לשלם דמי שכירות בגין השימוש בה. הראיה לכך היא, הסכם תיווך בין השוכר למתווך שבו נאמר, שתמורת תשעים מטות ישולם למשכיר 17,000 דולר.
על פי החוזה שולם 10,000 דולר לחודש. הצדדים שוחחו בפועל על השכרת הקומה השלישית תמורת תשלום נוסף.
בסיום הטיעון מעלה המשכיר את הטענה הבאה: "שהבורר התעלם מראיה חשובה זו. אשר לא הסתדרה לו עם שאר הראיות שסקר, למרות היותה ראיה חשובה ביותר, שלא ניתן להסביר את קיומה באופן אחר לבד ממה שטוען המבקש".
נטען כי התעלמותו של הבורר מהראיה הנ"ל, כמו גם קביעתו בניגוד ללשון החוזה המפורשת, נעשתה שוב בחוסר סמכות תוך התעלמות מהדין המהותי והפרוצדורלי.
טעות זאת לבדה יכולה לשמש עילת ביטול לפי סעיפים 24 (3)(4)(7)(9) ו- (10) לחוק.

אינני מקבל טענות אלה. הבורר מנמק בסעיף 25 לפסק באופן נרחב, מדוע הוא מגיע למסקנה שהנכס
כלל גם את הקומה השלישית.
הבורר מנמק מהם העדויות והראיות שהובילו אותו למסקנה זאת.
הבורר מציין, שהמשכיר הביא לעדות מטעמו רק את הנכד, שלא היה מעורה בהליכי המשא ומתן ולא הגיע להעיד בעצמו.
אין כל אפשרות להתערב בפסק הבורר על בסיס טענה שמבוססת על הסכם תיווך, שלא ניתן לדעת אם הוגש כראיה, ואם כן מה הפרשנות שלו, ומה יחסי הגומלין בינו לבין ההשקעות שבוצעו.
מדובר בהסכם תיווך שאין לו כל משמעות לאחר שנחתם החוזה. הבורר הוא זה שקבע את פרשנות החוזה, על פי הראיות שהובאו בפני
ו.
המטרה לשמה הועבר הסכסוך לבוררות, היא מתן פרשנות לחוזה, לאחר שמיעת ראיות.

חיוב בהוצאות
לטענת המשכיר התעלם הבורר מהחלק הכספי המרכזי של תביעת השוכר. המדובר בעילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע בסך 100,000 ₪, גרם הפרת חוזה בסכום של 12,000,000 ₪, 15,000,000 ₪ פגיעה במוניטין ו- 500,000 בגין עוגמת נפש.
היה על הבורר לדחות חלקים אלה של התביעה ולחייב את השוכרים בשכ"ט כמתחייב מדחיית תביעה על מיליונים רבים.

אינני מקבל טענה זאת. התביעה שכנגד כללה דרישה להצהיר כי השוכרים הקדימו תשלום של 7,000,000 ₪ דרישה זאת שהיתה הדרישה העיקרית התקבלה, ולכן היה מקום לחייב את המשכיר בהוצאות הבוררות.
זאת ועוד, שאלת שכ"ט נתונה לשיקול דעת רחב של הבורר.
על רקע המסקנות אליהם הגיע, והערותיו על המחדלים הראייתיים מצד המשכיר, אין מקום להורות על תיקון פסק הבורר בנוגע לשכר הטרחה.

טענה למשוא פנים
הטענה האחרונה שמעלה המשכיר בבקשתו היא טענה למשוא פנים מצד הבורר כלפי המשכיר.
הדברים מכוונים להתנהלות הבורר בכל מה שקשור לסיכומים בסיום הליך הבוררות.
לפני המועד שנקבע להשמעת הסיכומים בעל פה, ביקש הבורר שכל צד יגיש לו לפני תחילת השמעת הסיכומים 3 עמודים שיכללו את עיקרי הסיכומים.
ב"כ המשכיר השמיע את סיכומיו ובמקביל מסר לבורר את תמצית סיכומיו.
בידי ב"כ המשכיר היו הסיכומים המלאים והוא הציע לבורר לקבל אותם אבל הוא סרב לכך.
שבועיים לאחר מכן נקבע מועד להשמעת סיכומים מצד השוכרים.
מאחר שהסיכומים של השוכרים כללו 15 עמודים סרב הבורר לקבל אותם.
לאחר שנשמעו הסיכומים, הציעה ב"כ השוכרים לבורר לקבל את הסיכומים הכתובים והוא קיבל אותם.
ב"כ המשכיר מחה על כך, והבורר השיב, כי מאחר שהזמן שהוקצב לסיכומי המשכיר עלה על הזמן שהוקצב לשוכרים, החליט לקבל את הסיכומים בכתב.
המשכיר מפרט את היתרון שזכו בו השוכרים, בכך שסיכומיהם הועלו לאחר שיכולים היו ללמוד את סיכומי המשכיר.
לטענת המשכיר, המדובר בחשש כבד למשוא פנים בעקבות התייחסות בלתי שווה כלפי הצדדים בניהול הבוררות.

אינני מקבל טענה זאת. המשכיר סיכם ללא הגבלה לפרוטוקול. אין הבדל בין מצב דברים לפיו מופיעים הסיכומים בכתב בפני
הבורר מתוך הפרוטוקול, לבין מצב דברים לפיו הסיכומים מודפסים מראש ונמסרים לבורר.

הטעית הבורר
לאחר שנערך דיון בבקשה לביטול פסק בורר מחד ולאישורו מאידך, נקבע דיון נוסף בין הצדדים בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט.

הוגשה מטעם ב"כ השוכרים בקשה לדחיית מועד הדיון, בהנמקה לפיה ב"כ השוכרים הינה בוררת בתיק בו מונתה על ידי המשכן לבוררויות ופתרון סכסוכים. (להלן: "המשכן לבוררות").
בעקבות הבקשה לדחיית הדיון, הוגשה בקשה דחופה לקיום דיון, שבה נאמר שהתברר למשכיר מתוך הבקשה, כי ב"כ השוכרים הינה בוררת באותו מוסד בוררות בו התנהלה הבוררות.
בירור שנערך במשכן לבוררות העלה, כי ב"כ השוכרים אינה משמשת בוררת במוסד זה.
ב"כ השוכרים מעלה שתי אפשרויות.
האחת – אין אמת בפיה של ב"כ השוכרים.
השניה – אם אכן אמת בפיה, קיימת עילת ביטול נוספת על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות.

בתגובה לבקשה הודיעה ב"כ השוכרים, שנפלה טעות בבקשה. היא משמשת כבוררת במוסד לבוררות מטעם לשכת עורכי הדין.
לא נחה דעתו של ב"כ המשכיר ובתגובה הוא מעלה את הטענה הבאה:
"הח"מ טען וטוען כי היה כאן ניסיון לגנוב את דעתו של בית המשפט בכך שב"כ המשיבים התקשטה בנוצות לא לה על מנת ליצור הרושם כי היא ממונה כבוררת מטעם המשכן לבוררות מתוך מטרה להשיג דבר בתחבולה ותוך הטעיית בית המשפט, בכדי לקבל את אישורו לבוררות ואישור הצדדים האחרים בתיק לדחיית מועדים,
ואולי גם כדי לרמוז לבימ"ש בעקיפין כי אל לו לנסות ולבטל את פסק הבורר משום שהיא ב"כ המשיבים יושבת כבוררת בעצמה במשכן לבוררות שבו ניתן הפסק".

ב"כ המשכיר טוען שהמדובר בשיטה של ב"כ השוכרים לנהוג בחוסר יושר, דוגמא לכך היא שבתחילת ישיבת הבוררות נרשם שמו של בעלה לאחר הקידומת עורך דין, למרות שבפועל היה מתמחה.
בהמשך הוגשה בקשה לתיקון הבקשה לביטול פסק הבורר תוך טענה להתחזות כעו"ד, והעלאת הטענה לפיה הושג פסק הבוררות בדרך של התחזות.

במסגרת הדיון הסבירה ב"כ השוכרים כי נפלה טעות בכך שציינה בבקשת הדחיה כי היא בוררת במשכן לבוררות.
רישום שמו של בעלה כעו"ד למרות שטרם הוסמך הינו טעות, וקיימים לא מעט פרוטוקולים מישיבת הבוררות שבהם לא מצורפת הקידומת עורך דין לשמו.
ב"כ המשכיר התרעם על הגשת המסמכים במהלך הדיון.

בכל הנוגע לצד הפורמלי של הצגת המסמכים, אין פגם בכך שמסמכים רשמיים וביניהם העמוד הראשון לישיבת הבוררות מוגשים, כדי להוכיח שבחלק מהדיונים לא נרשמה הקידומת עורך דין לפני שמו.
זאת ועוד, ב"כ המשכיר במסגרת בקשותיו הגיש עשרות מסמכים נבחרים וביניהם פרוטוקולים, תצהירים, דפי חשבון, הסכמים ועוד ללא עורכם. אין מקום כי ילין על הצגת המסמכים מטעם השוכרים.

השתכנעתי כי נפלה טעות בתום לב, כאשר צוין בבקשת הדחיה, כי ב"כ השוכרים הינה בוררת במשכן לבוררות ונפלה טעות בתיאור הקידומת עורך דין לפני שמו של בעלה שנכח בדיונים.
בכל מקרה אין בטעויות אלה בכדי להשפיע על הפסק.

הדיון המשפטי
עילות הביטול-כללי.
לטענת המשכיר, קיימות עילות ביטול לפסק מכוח סעיפים 24(3) (4) (7) (9) ו- (10) לחוק.
הצדדים הסכימו כי הסכסוך יתנהל בפני
הבורר אשר יהיה מחויב על פי הדין המהותי ועל פי סדרי הדין.
לטענת המשכיר, פסק הבורר בניגוד לדין ותוך התעלמות מלשון החוזה והראיות שהובאו בפני
ו.

סעיף 24 לחוק קובע:

24.
בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1)
לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;
(2)
הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;
(3)
הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
(4)
לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
(5)
הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;
(6)
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
(7)
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
(8)
הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
(9)
תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
(10)
קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל

פסק דין
סופי שאין עליו ערעור עוד.












ברע"א 1512/92 קירת חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נ' צבי נזר פ"ד מ"ז(5) 529 נקבע, בדיון בפסק בוררות בית משפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר וטענות שמתאימות לערעור אינן מצדיקות בקשה לביטולו (סעיף 5 לפסק הדין).

ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' רמת מגשימים כפר שיתופי להתישבות שיתופית בע"מ פ"ד נ"ז(6) 605, 616, נאמר, כי ההתערבות השיפוטית בפסק בורר היא צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות, יש להחיל עילות אלה בזהירות ועל דרך פירוש דווקני בכדי לתת תוקף לפסק ולא לבטלו. (סעיף 10 לפסק הדין).

לרקע כללי ראו גם הפ"ב (מרכז) 18098-10-11 אליעזר דוידזון נ' מנחם כרמל סעיף 40, 41 (פורסם במאגרים המשפטיים).

תיקון טעות חישוב

הטענה המרכזית שמועלית כלפי הפסק היא, שהסכום הכולל ששלמו השוכרים עומד לכל היותר על 4,850,000 ₪ על פי נספח 24.
הבורר זקף לזכות השוכרים סכום זה באופן כפול.
פעם אחת כאשר זיכה את השוכרים בתשלומים ישירים עבור דמי השכירות בסכום של 2,257,450 ₪.
פעם שניה, כאשר זיכה אותם בסכום המלא של 4,850,000 ₪ שכלל בתוכו גם את תשלום דמי השכירות.
בפרק העובדתי קבעתי שטענה זאת לא הוכחה.

פרק זה יעסוק במסגרת המשפטית המאפשרת העלאת הטענה, והמגבלות הקיימות למסגרת זאת. לא ניתן להסיק מהדיון בטענה, כי נקודת המוצא היא שקיימת טעות חישוב כלשהי בפסק.

סעיף 22 לחוק מאפשר לבורר לתקן טעות חישוב שנפלה בפסק.
טעות כזאת רשאי גם בית המשפט לתקן במסגרת בקשה לאישור הפסק או ביטולו (סעיף 22(ד) לחוק.
בכל הנוגע להגדרת טעות בחישוב אליה מתייחס סעיף 22(א)(1) לחוק
מצטט המשכיר מתוך ע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי להתישבות חקלאית נ' משתלות ויצמן סול כהנא בע"מ ואח' פ"ד ל"ו(4) 253, 260.
"נראה לי שאם מתוך פסק הבורר עצמו מתגלה שהתוצאה הסופית שאליה הגיע הבורר אינה מתישבת עם ההחלטות האחרות של הבורר בפסק שלו, וזה מכיוון שהבורר לא ערך חישוב נכון שהוא תוצאה של החלטות, אלה יש לראות במשגה זה טעות בחישוב אשר ניתנת לתיקון לפי סעיף 22 של החוק". (
עמוד 260)

בהמשך פסק הדין קובע בית המשפט את הדברים הבאים:
"כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות,
מקבלים הם עליהם את שיקול דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול כי אלה
מוטעים היו.
על כן אף אם טעה הבורר בדבר הלכה, או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם." (
עמוד 264
)

החוק מסמיך את הבורר ואת בית המשפט לתקן טעות, רק אם היא טעות בחישוב. טעות בחישוב היא טעות שמתגלה מתוך פסק הבורר עצמו, כאשר התוצאה הסופית אליה הגיע הבורר, אינה מתישבת עם ההחלטות האחרות שלו מכיוון שהבורר לא ערך חישוב נכון. (עמוד 260 לע"א 388/81 הנ"ל).
בית המשפט ער לכך שבפירוש זה נפתח פתח לתקיפת פסקי בוררים, כאשר כוונת המחוקק היתה שהם יהוו סוף פסוק, אולם הוא מביע אמונתו בכך שבתי המשפט לא ירחיבו את הפתח מעבר לנדרש.

בע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד פ"ד נ"ט(4) 538,529 נאמר, כי דרך המלך לתיקון ליקויים אשר נפלו בפסק הבורר, היא בפני
ה ישירה לבורר מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות, אם כי גם לבית משפט סמכות לתקן טעויות מעין אלה, אגב דיון בבקשה לאישור או לביטול פסק הבורר.
הסמכות נתונה לבית המשפט גם אם לא נערכה פניה לבורר.

בית המשפט מרחיב את הגדרת הטעות בחישוב, לא רק לשגגה אריתמטית שנפלה בפסק הבוררות, כי אם גם לאי התאמה חשבונאית בין סעיפיו השונים של פסק הבוררות, באופן שסכומים שנקבעו בסעיף אחד, אינם תואמים את קביעות הבורר, המתיחסות לאותם סכומים בסעיף אחר.

בית המשפט מבהיר, כי במקום שמדובר בטעות בשיקול דעת, ולא בפליטת קולמוס, או בטעות חישוב גרידא נשללת סמכות התיקון.

בית המשפט מסיים את דבריו:

סיכומם של דברים – הדגש לעניין תיקון ליקויים על
-
פי סעיף 22 ל
חוק הבוררות
הוא על סיווג הטעות שאת תיקונה מבקשים, והעובדה שהתקיים הליך מקדים בפני
הבורר בקשר לאותו תיקון אינה שוללת את סמכותו של בית
-
המשפט להורות עליו. עם זאת על בית
-
המשפט להקפיד מאוד בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו, כאמור בסעיף 22 ל
חוק הבוררות
. עליו לצמצם עצמו אך ורק לתיקון של אותם ליקויים טכניים המנויים בסעיף, ואל לו לגלוש לתיקון טעויות שבמהות. (
סעיף 13 לפסק הדין
)


לטענת המשכיר התבטאויות מסוימות של השוכר ובא כוחו לפרוטוקול שנערך בבוררות, מלמדות על הטעות של הבורר.
המשמעות שנוגעת להתבטאות צד במהלך דיון נדונה בע"א 279/89 הסנה חברה ישראלי לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי פ"ד מ"ז (3) 156, 163 בית המשפט אומר את הדברים הבאים:

התבטאות אחרת של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך

בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא (כביטויו

של השופט הלוי בע"א 211/63
יחזקאל נ
'
א' קלפר ואח' [2], בעמ'
572
) כ"ראיה

כשאר הראיות ובין שאר הראיות שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליה (ראה א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי

חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז)
59
, וסיכומו של השופט גולדברג בע"א 728/81
חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי ואח' [3], בעמ'
482
). משמעות הדבר היא, שאם הובאו במשפט גם ראיות אחרות, התומכות בעניינו של בעל ההודאה (אף כי שונות הן מעדותו שלו או אף סותרות אותה), בידי בית המשפט, אם שוכנע באמיתותן, להעדיפן על פני עדותו (ראה:ו ע"א 211/63
[2] הנ"ל, בעמ
573
ואילך; דברי השופט (לימים הנשיא) י כהן בע"א 724/70,

737
חמדאן נ' יוסף ואח' וערעור שכנגד [4], בעמ'
788
).


אני סבור שהטענות המועלות כלפי פסק הבורר, חורגות באופן קיצוני מהפתח הצר שנפתח באפשרות לתקן טעות חישוב, גם על פי ההגדרה המרחיבה ביותר הקיימת לטעות חישוב.

לא יכול להיות ספק, שעל פני הפסק לא נפלה כל טעות חישוב. על מנת להגיע למסקנה לפיה נפלה טעות חישוב, יש לעיין בפרוטוקולים, מהם ניתן ללמוד מה היו הצהרות הצדדים ובאי כוחם, יש לעיין בנספח 24 שמשתרע על פני 14 עמודים, ובדף החשבון שהמשכיר חתום עליו. יש לבחון את יחסי הגומלין בין החשבוניות שהוצאו על ידי המשכיר לבין נספח 24 שמפרט את ההשקעות שבוצעו.
לא לכך התכוון המחוקק כאשר איפשר לבורר תיקון טעות חישוב.
לא לכך התכוונו בתי המשפט כאשר הרחיבו את ההגדרה של טעות חישוב. לא קיים בסיס לאפשרות לעיין בחומר הראיות ולהסיק ממנו מסקנות בדבר טעות חישוב. על מנת לבצע תיקון טעות קיים צורך שהטעות תתגלה מתוך הפסק. לא ניתן לגלות טעות חישוב מתוך הפסק.

טעות בדין וחריגה מסמכות
במסגרת רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ פ"ד מ"ה(5) 519 הועלתה טענה לפיה טעה הבורר בפירוש הדין המהותי ויישומו, ומכאן הטעויות בפסק הבורר.
על פי הטענה פסיקה שלא על פי הדין המהותי מהווה חריגה מסמכות ומקנה עילת ביטול מכוח סעיף 24 (3) לחוק הבוררות, ומקנה עילת ביטול מכוח סעיף 24 (7), לכן הבורר לא פסק על פי הדין. לצורך הדיון יוצא בית המשפט מנקודת הנחה לפיה נפלו טעויות בפסק הבורר.

בית המשפט מעלה את שתי האפשרויות הפרשניות לסעיפים 24(3) ו- (7):
האחת – האם בכל מקרה שהבורר טעה טעות בדין המהותי, ייחשב הוא כמי שפסק שלא בהתאם לדין.
השניה – הוא ייחשב כמי שפסק שלא כדין, אם התעלם מהדין המהותי אשר לא היה נר לרגליו.

בית המשפט קובע שסעיפי המשנה הנדונים מתייחסים למעשיו של הבורר ולא לתוצאות של מעשיו.
הנימוקים לכך הם:
א.
מגמת החוק היא לעודד צדדים להעביר סכסוך לבוררות. חוק הבוררות צמצם את אפשרויות הביטול שהיו קיימים קודם חקיקתו, וגם עילות ביטול אלה פורשו בצמצום.
המגמה של בתי המשפט היא, לקיים את פסק הבורר ולצמצם את התערבותו בהכרעות הבורר.
ב.
חוק הבוררות ביטל את עילת "הטעות על פני הפסק".
אם היתה מתקבלת הגישה לפיה טעות בישום הדין מהווה עילת ביטול, היתה עילת הטעות
על פני הפסק חוזרת באותם מקרים בהם הסכימו הצדדים לפסיקה על פי הדין.
הלכה למעשה מהווה תוצאה זאת הרחבה של עילת הביטול על פני הפסק, שכן עילת הביטול זאת היתה תקפה, רק כאשר התגלתה הנחה משפטית מוטעית בגוף פסק הבורר.
על פי הפרשנות הראשונה, אין צורך בכך שהטעות בישום הדין תתגלה מתוך הפסק, ודי בכך שניתן יהיה לגלותה לאחר מכלול הטענות והעובדות שביסוד הבוררות.
לא סביר לייחס למחוקק, שהתכוון לבטל את עילת הביטול של טעות על פי הפסק, הרחבה של עילת הביטול באמצעות סעיף 24 (7).
ג.
המטרה של הליך הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו. מתן אפשרות להתערב בפסק הבורר במקרה של טעות בישום הדין, משמעותה הפיכת בית המשפט לערכאת ערעור על הבורר, כך שהבוררות תהווה שלב ביניים בהליכים בין הצדדים והפתרון הסופי ימצא בבית המשפט.
ד.
עילות הביטול בסעיף 24 עניינן בתקינות הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים ואינן מיועדות לבחון את תוכן הפסק.

לגבי תוכן הפסק סומכים הצדדים על הבורר שידע להגיע לתוצאה ההולמת.
המשמעות של חיוב הבורר לפסוק על פי הדין היא, לחייב אותו לראות את הדין כמקור על פיו יפסוק, תוך שהם מכפיפים את עצמם להכרעתו אפילו אם יטעה בדין.

בית המשפט ער לכך שהתוצאה במקרים מסוימים היא, שיאושר פסק בורר שנפלה בו טעות.
השאלה שהוא מעלה היא, האם לא ראוי שטעות בדין המתגלית בפסק הבורר תתוקן, והאינטרס לפיו יוכרע סכסוך על פי הדין לאמיתו יגבר על האינטרס של קיום פסק הבורר.
בית המשפט קובע, שיש להעדיף את האינטרס של קיום פסק הבורר.
הנימוק לכך הוא, שכאשר הצדדים בוחרים בורר, אשר הם סומכים עליו שיוכל לפסוק על פי הדין, הם נוטלים על עצמם את הסיכון שהוא עלול לטעות.

בית המשפט מתייחס גם לעילת הביטול של חריגה מסמכות.
עילת הביטול של חריגה מסמכות היא רחבה. במקרה שמועלית טענה לפסיקה שלא על פי דין, יש לבחון אותה על פי סעיף 24(7).
זאת ועוד, מי שקיימת לו סמכות אינו חורג מסמכותו רק משום שטעה בהפעלתה.
המסקנה היא, שכאשר הבורר טועה בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו. עילת הביטול תקום רק אם התעלם בכוונה מהדין המהותי ולא פעל על פיו תוך התעלמות מרצון הצדדים.

עיון בבקשה שבפני
מלמד, מה המשמעות שיכולה להיות לקבלת הפרשנות לפיה טעות ביישום הדין, תצדיק ביטול פסק הבוררות.
על מנת להכריע בטענה אם יושם הדין כהלכה, קיים צורך לבחון מה התשתית העובדתית, רק על בסיס התשתית העובדתית ניתן ליישם את הדין.
התשתית העובדתית מיושמת על חומר ראיות, שגם קבלתו אמורה להתבצע על פי דין.
כמובן שבית משפט לא יוכל להתרשם מכל אלה, אם לא יונח בפני
ו כל חומר הראיות.
במקרה זה, בחרו הצדדים באופן מגמתי אלו מסמכים ואלו עמודי פרוטוקול להגיש במצורף לבקשותיהם ולתגובותיהם.
הפסק מבוסס על פרוטוקול שמשתרע על מאות רבות של עמודים, על חומר ראיות מגוון, על סיכומים שנשמעו בעל פה במשך שעות רבות.

התוצאה של קבלת הבקשה לביטול פסק בורר במקרה זה היא, שהבוררות אינה תחליף לבית המשפט כי אם שער כניסה אליו.
הצדדים בחרו את הבורר מתוך אמונה ביכולתו לפסוק על פי הדין, והכפיפו עצמם להכרעתו גם אם יטעה בדין.
הצדדים קיבלו על עצמם את הסיכון בכך שתיפול טעות בפסק.
צד אינו זכאי להפר את "כללי המשחק" ולטעון, משנפסק לחובתו, שהוא מבקש
להתחיל את הדיון בשנית.

זאת ועוד, כאשר ניתנו פסקי הדין שדנתי בהם קודם לכן, טרם איפשר חוק הבוררות השגה על פסק הבורר. לאחר תיקון 2 לחוק ניתן להשיג עליו בשני אופנים.
האחד – במסגרת סעיף 21א (א) לחוק הבוררות שמאפשר לצדדים להסכם בוררות להסכים כי פסק הבורר יהיה ניתן לערעור לפני בורר אחר.
התוספת השניה שעל פיה מוגש הערעור מאפשרת שמיעת טעונים וסיכומים אולם אינה מאפשרת שמיעת עדים.
ההכרעה ניתנת על סמך החומר הראייתי שהיה בפני
הבורר הראשון.

השני – מכוח סעיף 29ב (א) שמאפשר לצדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק על פי הדין, להסכים כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות אם נפלה בו טעות יסודית בישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין.

כאשר הצדדים בוחרים שלא להחיל על הסכם הבוררות את אחד מהמנגנונים שמאפשר החוק לבחינה של פסק הבורר, הם מעידים על עצמם, שקיבלו עליהם את שיקול דעת הבורר, ושהם לוקחים על עצמם את הסיכון שהוא יטעה.
הרחבת עילות הביטול לטענות שיכולות להצדיק הגשת ערעור, יש בה בכדי לפגוע בצפיה הסבירה והלגיטימית של הצד שכנגד, שפסק הבורר יהווה סוף פסוק.

אי מתן הזדמנות להעלות טענות בפני
הבורר.
נטען על ידי המשכיר כי נוצר יתרון לשוכרים עקב הגשת סיכומיהם במלואם לבורר.
ברע"א 6327/12 עופר ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע כי, לא בנקל יורה בית משפט על ביטול פסק בורר בשל הטענה שלא ניתנה לצד הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו, והכל במטרה לא לאפשר העלאת טענות ערעוריות כנגד הפסק.

אני סבור שבמקרה זה נהג הבורר בצורה המרחיבה ביותר האפשרית, ואיפשר לצדדים להביא את מלוא ראיותיהם ולטעון את מלוא טענותיהם.
העובדה שהבורר לא קיבל את סיכומי המשכיר בכתב וקיבל את סיכומי השוכרים נעדרת משמעות מעשית, שכן המשכיר הקריא את סיכומיו במלואם ולא נטען שהבורר מנע זאת ממנו.
עילת ביטול זאת מתייחסת לפגמים כבדי משקל שאין להתעלם מהם.
ראו ת"א 435/03 רנה ודוד דג נ' ברכה ואלכסנדר יעקובוביץ
(פורסם במאגרים המשפטיים) סעיף 14(א).
לדעתי המדובר בענין טכני, ולא ניתן לטעון כי היה בכך בכדי להשפיע על פסק הבוררות.
המשכיר לא מצביע על עיוות דין שנגרם לו ואינני סבור שנגרם עיוות דין כלשהי כתוצאה מכך.

תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור
עילת הביטול לפי סעיף 24(9) היא כאשר תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור.
עילה זאת פורשה בפסיקה כאשר יש בתוכנו של פסק הבוררות בכדי לפגוע באינטרסים בעקרונות ובערכים שהחברה מעוניינת לשמר.
נקבע שמקרים של ביטול פסק בוררות מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור, הינם חריגים שבחריגים בהם מתקימות נסיבות קיצוניות המצדיקות את ביטולו.
ראו רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) (סעיפים 27, 28 לפסק הדין).

נטען כי הפסק פוגע בזכות הקנין של המשכיר שהיא זכות יסוד ובכך הוא מנוגד לתקנת הציבור. טענה זאת אין לקבל. כל

פסק דין
פוגע בזכות קנין של מי מהצדדים, אולם הדבר נעשה כדין. פסק הדין אינו חורג מעניינם של הצדדים ואין כל קביעה שפוגעת בעקרונות ובערכים כלשהם.

עילה לפיה בית משפט היה מבטל

פסק דין
סופי.
עניינה של עילת הביטול לפי סעיף 24(10) היא כאשר בית המשפט היה מבטל

פסק דין
סופי שאין עליו ערעור עוד.
עילה זאת מיועדת למצבים בהם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי או התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש או שהתגלתה תרמית שהשפיעה על פסק הבורר.
ראו עו"ד ישראל שמעוני אופן חדש בבוררות דיני בוררות עם ערכאת ערעור התשס"ט – 2009 עמ' 304.
בספר מובאות דוגמאות למקרים בהם נעשה שימוש בעילת ביטול זאת. פגיעה באמון על ידי הבורר, ניגוד אינטרסים של הבורר, התיחסות בלתי שווה לצדדים בניהול הבוררות ותרמית.

בספר של פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהד' 4 עמ' 110 סעיף 478 נאמר, שעילה זאת מנוסחת באופן כוללני כך שתחום תחולתה יכול להיות רחב. בתי משפט משתמשים בעילה זאת כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ולא קיימת עילה מיוחדת היכולה לשמש להם לביטול הפסק.
המשכיר מצטט מתוך אותו עמוד את הדברים הבאים המבוססים על פסיקה.
"דיני הראיות הינם דינים פרוצדורליים אך פסיקה על פי הוכחות הנשענת על ראיות כלשהן, לא זו בלבד שהיא חלק מן הצדק המהותי (אלא) הינה יסוד מוסד מכללי הצדק ולפיכך פסיקה אשר אינה מבוססת על הוכחה כלשהי דינה להתבטל על פי סעיף 24(7) ו- (10)".

נטען כי הבורר פסק בכל הנוגע לסכומי ההשקעות מבלי להתייחס לראיות ובניגוד להם.
כפי שקבעתי קודם לכן, בסמכותו של הבורר לקבוע את סכום ההשקעות, על פי עדות לפיה קיימת
הסכמה לגובה הסכום.
גם אם היה מדובר על עדות כנגד עדות ניתן לקבוע קיומו של הסכם בעל פה על בסיס העדפת עדות.
על אחת כמה וכמה ניתן לעשות זאת, כאשר מי שהיה אמור להעיד מטעם המשכיר, ולטעון כנגד הסכמה זאת, לא בא להעיד. קיימת חזקה ראייתית שהינה חלק מהדין שאילו היה מגיע להעיד היה מאשר את גרסת השוכרים.




הבקשה להחזר כספים
בעקבות הפסק בקשו השוכרים לחייב את המשכיר, להשיב להם כספים ששולמו על פי הסכם הבוררות. המדובר בכספים ששולמו על החשבון בטרם נקבע האם זכאי המשכיר לסכומים אלה.
על פי סעיף התוצאה בפסק על המשכיר להשיב כספים אלה.

על פי בקשה להטלת עיקולים זמניים שהוגשה לתיק המדובר בסכום של 371,700 לסכום זה יש להוסיף את שכ"ט שקבע הבורר בסך 82,600 ₪.
על המשכיר לשאת בשכר הבורר והמשכן לבוררות סכום שמסתכם על פי הבקשה בסך של 66,021 ₪.
סכום נוסף אותו יש להשיב הוא סכום ששולם ביום 15.1.13 בסך 15,000 ₪.
הסכומים מסתכמים ב- 535,321 ₪.

סוף דבר
משנדחו טענות המשכיר בבקשתו לביטול הפסק אני מאשר את פסק הבורר.
אני מחייב את המשכיר לשלם לשוכרים סכום של 535,321 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו שכל סכום.
אני מחייב את המשכיר לשלם לשוכרים סכום של 35,400 ₪ כהוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הבקשות שבפני
. הסכום הינו לאחר התחשבות בהוצאות בגין העברת הדיון מבית המשפט המחוזי לבית משפט זה.
אני מחייב את המשכיר בהוצאות המפעילה בגין הבקשות שבפני
בסך של 6,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ד' אב תשע"ד, 31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.












תאח בית משפט שלום 18606-02/12 מירו בואהרון נ' אברהם שלום ביריאן, א.מ. רשת בתי אבות בע"מ, נאות מרגוע ל.ד בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/07/2014)