פסקי דין על ורדה דרורי | פסקי דין על אורי דרורי ז"ל | פסקי דין על יאיר זבולון | פסקי דין על אסתר זבולון | פסקי דין על תלמה ברנר ואח' |

2908/10 א     10/08/2014




א 2908/10 ורדה דרורי, אורי דרורי ז"ל נ' יאיר זבולון, אסתר זבולון, תלמה ברנר ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 2908-10 דרורי ואח'
נ' זבולון ואח'









מספר בקשה:
35, 37

לפני

כב' השופטת
תמר בר-אשר צבן

התובעים/המשיבים
1
.
ורדה דרורי

2
.

אורי דרורי ז"ל


נגד

הנתבעים/המבקשים
1.

יאיר זבולון
2.
אסתר זבולון
3.
תלמה ברנר
4.
יצחק ברנר
5.


נציגות הבית המשותף ברחוב הדישון 9, ירושלים


באי-כוח התובעים: עו"ד יהודה מרציאנו
, עו"ד עמוס לוי
בא-כוח הנתבעים 4-1: עו"ד ארז בר-צבי

החלטה

משלא הוגשו תצהירי הנתבעים, חרף מספר ארכות שניתנו להם להגשתם, ניתן ביום 24.4.2014 פסק-דין המקבל את התביעה. ביום 28.5.2014 הגישו הנתבעים 4-1 (להלן בהחלטה זו – הנתבעים) בקשה לביטול פסק הדין.

לאחר שנקבעו מועדים להגשת תגובת התובעים ותשובת הנתבעים, ביקשו התובעים ארכה להגשת תגובתם, כדי לנסות ולמצות משא ומתן בין הצדדים בעניין התביעה. לפיכך נקבעו מועדים חדשים להגשת התגובה והתשובה, כך שתגובת התובעים תוגש עד יום 10.7.2014 ותשובת הנתבעים תוגש עד יום 31.7.2014. תגובת התובעים אמנם הוגשה ביום 9.7.2014, אולם חרף חלוף המועד להגשת תשובת הנתבעים, לא הוגשה תשובה מטעמם ונראה כי ויתרו על זכותם להשיב.

א.
עיקרי העובדות הרלוונטיות להחלטה זו

2.
התובעים והנתבעים הם בעלי זכויות בדירות ברחוב הדישון 9 בירושלים. דירת התובעים בקומה השנייה ואילו דירות הנתבעים בקומה השלישית, כך שחלק מדירת הנתבעים 1 ו-2 מצויה מעל דירת התובעים וחלק ממרפסת דירת הנתבעים 3 ו-4 מצויה מעל דירת התובעים. בכתב התביעה עתרו התובעים לצו עשה, אשר יורה לנתבעים לתקן ליקויי רטיבות בדירת התובעים, אשר על-פי הנטען, מקורם בדירות הנתבעים. כן נתבע פיצוי כספי בסכום של 30,000 ₪.

בהסכמת הצדדים מונה מהנדס מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס סילביו הופמן (החלטות מיום 29.4.2014 ומיום 26.5.2011), כדי לקבוע את סיבת הרטיבות, את הדרכים האפשריות לתיקון ואת עלות התיקון. למרבה הצער, חלו עיכובים רבים בהגשת חוות-דעתו שאף לא הושלמה ולא נערכו כל הבדיקות שעליהן המליץ. לפיכך ומהטעמים שפורטו בהחלטה בעניין זה, ניתנה ביום 15.7.2013 החלטה המורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית וראיות מטעמם (להלן – תצהירים). בהחלטה זו נקבע, כי תצהירי התובעים וראיותיהם יוגשו עד יום 15.10.2013 ואילו תצהירי הנתבעים וראיותיהם יוגשו עד יום 15.12.2013.

בהחלטה האמורה מיום 15.7.2013, נקבעו הוראות מהותיות, דיוניות וטכניות בעניין הגשת תצהירי הצדדים ואופן הגשתם. בין השאר נקבע, בפסקה 7, תוך הדגשתה באותיות מודגשות ובקו תחתון, כלהלן:


"אי הגשת תצהירים במועד יחשב לאי התייצבות למשפט על כל המשתמע מכך וכן להסכמת בעל הדין שלא הגיש את תצהיריו במועד לכך שיינתן נגדו פסק-דין בשל היעדר התייצבות לדיון, וזאת ללא צורך במתן החלטה נוספת קודם למתן פסק הדין".

3.
לאחר מתן ההחלטה המורה על הגשת ראיות כאמור, הגישו התובעים ביום 12.9.2013 בקשה לחייב את הנתבעים לאפשר להם לערוך בדיקות בדירותיהם על-פי המלצת המומחה מטעמם. תגובת הנתבעים הוגשה, לאחר ארכה, ביום 8.10.2013 והתובעים השיבו ביום 13.10.2013. בהחלטה מיום 14.10.2013 נקבע כי על הנתבעים לאפשר את עריכת הבדיקות ונקבעו מועדים חדשים להגשת התצהירים מטעם הצדדים, כך שתצהירי התובעים יוגשו עד יום 28.11.2013 ותצהירי הנתבעים יוגשו עד יום 12.1.2014.

לבקשת התובעים מיום 26.11.2013 ומיום 28.11.2013 ובהסכמת הנתבעים, נדחו מועדי הגשת התצהירים פעם נוספת, ובהחלטה מיום 28.11.2013 נקבע שתצהירי התובעים יוגשו עד יום 11.12.2013 ותצהירי הנתבעים יוגשו עד יום 25.1.2014.

ביום 5.12.2013 הודיע בא-כוחם של התובעים כי בבוקרו של אותו יום, התובע 2, אורי דרורי ז"ל
, נפטר לבית עולמו במפתיע ולפיכך התבקשה ארכה נוספת להגשת התצהירים, כך שתצהירי התובעים יוגשו לאחר חלוף שלושים ימי האבל. בהחלטה מאותו יום נדחו מועדי הגשת התצהירים פעם נוספת ונקבע שתצהירי התובעים יוגשו עד יום 12.1.2014 ותצהירי הנתבעים יוגשו עד יום 27.2.2014. בהתאם לכך, הוגשו תצהירי התובעים ביום 5.1.2014.

4.
משחלף המועד שנקבע להגשת תצהירי הנתבעים מבלי שהוגשו ואף לא התבקשה ארכה להגשתם, ניתנה ביום 2.3.2014 החלטה שכך נאמר בה: "טרם הוגשו תצהירי הנתבעים. אם לא יוגשו עד יום 6.3.2014, תינתן החלטה בהתאם לפסקה 7 בהחלטה מיום 15.7.2013, ללא צורך במתן החלטה נוספת".

ביום 4.3.2014 הגישו הנתבעים, בהסכמת התובעים, בקשת ארכה להגשת תצהיריהם, כך שיוגשו תוך שלושים יום. בהחלטה מאותו יום נקבע, שתצהירי הנתבעים יוגשו עד יום 31.3.2014.

שוב חלף המועד שנקבע להגשת תצהירי הנתבעים מבלי שהוגשו וגם הפעם לא התבקשה ארכה להגשתם. לפיכך ביום 3.4.2014 ניתנה החלטה, שלפיה שוב ניתנה לנתבעים ארכה ביוזמת בית המשפט. כך נקבע באותה החלטה: "טרם הוגשו תצהירי הנתבעים חרף חלוף המועד להגשתם. אם לא יוגשו עד יום 6.4.2014, תינתן החלטה לפי האמור בפסקה 7 בהחלטה מיום 15.7.2013, ללא צורך במתן החלטה נוספת".

עוד באותו יום הגישו הנתבעים בקשת ארכה נוספת, שבה ביקשו, בהסכמת התובעים, להגיש את תצהיריהם עד יום 1.5.2014. בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום, פורטו הארכות שניתנו עד אותו מועד ונקבע כי לפנים משורת הדין ניתנת לנתבעים ארכה להגשת תצהיריהם כך שיוגשו עד יום 23.4.2014. עוד התבקשו הנתבעים לנמק עד מועד זה, מדוע לא יחויבו בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בשל בזבוז הזמן והסחבת הבלתי מוסברת. כן נקבע, כי אם לא יוגשו התצהירים במועד האמור, תינתן החלטה לפי פסקה 7 בהחלטה מיום 15.7.2014 ואם לא תוגש הנמקה כאמור, יחויבו הנתבעים בתשלום הוצאות כפי שנקבע. כל זאת ללא צורך במתן החלטה נוספת.

5.
משלא הוגשו תצהירי הנתבעים עד יום 24.4.2014, ניתן באותו יום פסק-דין בהתאם להחלטה האחרונה מיום 3.4.2014. על-פי פסק הדין, התביעה התקבלה והנתבעים חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סכום של 30,000 ₪. עוד נקבע, כי החלטה בעניין פסיקת תשלום עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט תינתן בנפרד, אם תוגש בקשה מתאימה.

כאמור לעיל, ביום 28.5.2014 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. תגובת התובעים הוגשה ביום 9.7.2014, לאחר ארכה שניתנה לבקשת הצדדים, ונראה שהתובעים ויתרו על זכותם להשיב. מכאן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין.

ב.
עיקרי טענות הצדדים


עיקרי טענות הנתבעים בבקשה לביטול פסק הדין

6.
לטענת הנתבעים, במסגרת התובענה הנדונה הוגשו מטעם שני הצדדים מספר בקשות ארכה להגשת תצהיריהם, בעוד כל הבקשות היו בהסכמת הצד שכנגד. לטענת בא-כוח הנתבעים, בבקשה האחרונה, שהוגשה ביום 3.4.2014 התבקשה ארכה עד יום 1.5.2014, אך מטעמי צנעת הפרט, לא נומקה הסיבה לארכה שהתבקשה. עתה טען, כי היה זה בשל מחלת בנו הפעוט, שבעטיה נאלץ לשהות במחיצתו במרפאות ובבית חולים. עוד הוסיף, כי אי הגשת התצהירים במועדים שנקבעו, לא נבע מזלזול בהחלטות בית המשפט, אלא כאמור, מסיבה שלא הייתה תלויה בו. עוד טען, כי בשל חופשת הפסח, נחשף להחלטה רק סמוך למועד שנקבע להגשת התצהירים.

לעניין זה נעיר כבר עתה, כי ההחלטה מיום 3.4.2014 ניתנה אחד עשר יום לפני ערב פסח, שחל ביום 14.4.2014. ההחלטה פורסמה מיד במערכת 'נט המשפט' והומצאה לצדדים ביום 6.4.2014. המועד להגשת התצהירים בהתאם לאותה החלטה, נקבע ליום 23.4.2014, יומיים לאחר חג הפסח. כך שבכל מקרה, לרשות הנתבעים היה די זמן למצער, להגשת בקשת ארכה נוספת, הגם שלא בהכרח הייתה מתקבלת.

מכל מקום, לטענת הנתבעים, עד מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, שכאמור הוגשה ביום 28.5.2014, "טרם הומצא פסק-דינו של בית המשפט הנכבד ... כאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי".

7.
הנתבעים טענו, כי פסק הדין ניתן ביוזמת בית המשפט מבלי הוגשה בקשה בכתב מטעם התובעים למתן פסק-דין בהיעדר התייצבות, וזאת לטענתם, מן הטעם שהתובעים הסכימו לארכה להגשת התצהירים. לטענת הנתבעים, בהתאם להחלטה בעניין רע"א 7193/05 שמואל ליבאי נ' עפרה מיוזם (30.1.2006) ולהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין זה (בר"ע (מחוזי ירושלים) 651/05 עפרה מיוזם נ' שמואל ליבאי 19.6.2005), בית המשפט אינו מוסמך לתת פסק-דין בשל אי התייצבות, אם לא הוגשה בקשה מטעם הצד שכנגד למתן פסק-דין.

עוד טענו הנתבעים, כי אם פסק הדין נסמך על הוראת תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי אז אין פסק הדין יכול לעמוד. שכן לטענתם, התוצאה של אי הגשת תצהירים, בשונה מאי הגשת סיכומים, אינה דחיית התביעה. לטענתם, לא בכדי ישנה הבחנה בהוראות התקנות בין מצב שבו לא מוגשים תצהירים לבין מצב שבו לא הוגשו סיכומים.

8.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי בהתאם לתקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי ולפסיקה בעניינה, בית המשפט יורה על ביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, אם נמצאה הצדקה למחדלו של הנתבע ואם נמצא כי סיכויי הגנתו טובים. כך לטענתם, בעוד ניתן משקל יתר לשאלת סיכויי ההגנה וכי לשם כך לא נדרש הנתבע להרחיב בעניין הגנתו, ודי שיראה כי יש סיכוי לדחיית התביעה נגדו. לטענת הנתבעים, די בטענות ובנימוקים שפורטו בכתב ההגנה, כדי להראות שסיכויי הגנתם טובים (יוער, כי הנתבעים הפנו לספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מבלי לציין לאיזו מהדורה. נראה כי מדובר במהדורה ישנה, שכן העמודים אינם מתאימים למהדורה העשירית, משנת 2009 ואף לא למהדורה אחת-עשרה, משנת 2013).

עוד טענו הנתבעים בהקשר זה, כי לנוכח זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד חוקתית, עומדת לבעלי הדין הזכות לבירור המשפט לגופו. מסיבה זו נפסק לטענתם, כי אם נפל פגם דיוני, יש לרפאו בדרך שתמזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, וזאת כדי לאפשר עשיית משפט צדק והכרעה לגופן של המחלוקות.

9.
טענה נוספת של הנתבעים היא, כי התובעים אחראים להתמשכות ההליכים בתביעה הנדונה, בכך שבניגוד להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, לא תמכו את כתב התביעה בחוות דעה של מהנדס מומחה, וכי זו צורפה רק מספר שנים לאחר הגשת התביעה, במסגרת ראיותיהם.

10.
לטענת הנתבעים, בנסיבות העניין אף ישנה הצדקה לביטול פסק הדין משיקולי צדק. כך אפילו הייתה רשלנות מצדם. זאת לנוכח הסכמת התובעים לארכה להגשת התצהירים עד יום 1.5.2014, לנוכח זכות הגישה לערכאות שהיא בעלת מעמד של זכות יסוד, ולנוכח הגישה המקלה שבה לטענת הנתבעים, נוקטים בתי המשפט במקום שבו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. עוד טענו, כי הלכה היא שבית המשפט לא יעמוד על כללי הפרוצדורה באופן דווקני, ולעניין זה הפנו אל האמרה הידועה מפסק הדין בע"א 189/66 עזיז ששון נגד "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966), כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום", ואשר לטענתם, צוטט בהסכמה בפסק-דינו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738

(1992).

עוד טענו הנתבעים, כי לבית המשפט שיקול דעת לבחון אם בנסיבות העניין ישנה הצדקה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. מאחר שלטענתם אי הגשת תצהיריהם לא נבע מאדישות או מזלזול בבית המשפט, מן הראוי שבית המשפט ייעתר לבקשתם ויורה על ביטול פסק הדין.


עיקרי טענות התובעים בתגובתם

11.
תחילה טענו התובעים, כי הגישו את תצהיריהם כפי שנקבע, חרף הקשיים שהנתבעים הערימו עליהם בכל הקשור לביקורי המומחה שנדרשו בדירותיהם וחרף האבל שבו הייתה התובעת 1 שרויה עם מותו הפתאומי של התובע 2. עוד עמדו התובעים על כך שהנתבעים לא הגישו את תצהיריהם במועדים שנקבעו, חרף העובדה שפעמיים בית המשפט נתן להם ארכות מיוזמתו, מבלי שהנתבעים טרחו לבקש זאת. בפעם האחרונה, ביקשו הנתבעים ארכה לאחר שהתצהירים לא הוגשו וניתנה להם ארכה ביוזמת בית המשפט, בעוד שבאותה החלטה (מיום 3.4.2014), נדרשו הנתבעים גם לנמק מדוע לא יחויבו בהוצאות לאוצר המדינה בשל הסחבת שבה נקטו ובשל התנהלותם. משלא הוגשו התצהירים במועד, ניתן פסק-דין, אך בית המשפט נמנע מלחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות לאוצר המדינה.

12.
לטענת התובעים, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. שכן פסק הדין מיום 24.4.2014 הומצא לצדדים באמצעות פקסימיליה עוד ביום 27.4.2014 ואילו הבקשה לביטולו הוגשה רק ביום 28.5.2014, בחלוף שלושים ואחד יום. עוד טענו התובעים, כי אין לקבל את טענת הנתבעים, כי עד מועד הגשת הבקשה הנדונה, פסק הדין לא הומצא להם כדין, שכן לטענתם, פסק הדין הומצא כאמור, ולכן לעניין זה גובר כלל "הידיעה" על מתן פסק הדין על המצאתו בפועל.

13.
לעצם הבקשה לביטול פסק הדין טענו התובעים, כי יש לדחותה. שכן, פסק הדין ניתן לנוכח מחדלי הנתבעים, אשר חרף ארכות והזדמנויות שניתנו להם, לא הגישו את תצהיריהם. עוד טענו, כי בפסקה 7 בהחלטה מיום 15.7.2013, המורה על הגשת תצהירים, נקבע מראש, כי אי הגשת תצהירים במועד תיחשב להסכמה למתן פסק-דין. כפי שפורט לעיל, בית המשפט שב והזכיר לנתבעים החלטה זו פעם אחר פעם. לפיכך טענו התובעים, כי אין כל חשיבות לכך שהתובעים לא הגישו בקשה רשמית למתן פסק-דין, שכן הדבר לא היה דרוש לנוכח המתווה שכאמור, נקבע מראש בהחלטה האמורה, שעליה לא השיגו הנתבעים. בנסיבות אלו, אף אין ממש בטענת הנתבעים כי לנוכח הוראת תקנה 168 בתקנות סדר הדין האזרחי, לכאורה, לא ניתן היה לתת פסק-דין בשל אי הגשת תצהירי הנתבעים.

14.
אשר לטענה שלפיה התובעים אחראים להתמשכות ההליכים, טענו התובעים, כי מוטב היה אילו נמנעו הנתבעים מלטעון זאת. שכן, לא רק שהנתבעים התכחשו והתנערו מהרטיבות החודרת מדירותיהם אל דירת התובעים, אלא שמנעו ביקור מומחה מטעם התובעים בדירותיהם ומסיבה זו לא יכולים היו התובעים לצרף חוות דעה של מומחה לכתב התביעה. מאוחר יותר, יכול היה מומחה לבקר בדירות הנתבעים, רק לאחר שבית המשפט הורה לנתבעים לאפשר זאת. עוד טענו התובעים בעניין זה, כי על-פי הוראות התקנות, לא חלה חובה לצרף חוות-דעת מומחה אל כתב התביעה, וכי חובה זו נקבעה רק לעניין צירוף חוות דעה של מומחה רפואי.

מכל מקום, חרף העובדה שתצהירי התובעים הוגשו עוד ביום 5.1.2014, עד היום לא הגישו הנתבעים את תצהיריהם והם אף לא נראים באופק.

15.
אשר לטענת הנתבעים כי יש הצדקה לביטול פסק הדין מטעמי צדק, טענו התובעים כי ביטול מטעם זה מוצדק רק אם נמצא כי נפל פגם בהליך, אולם בהיעדר פגם, אין מקום לכך שמטעמי צדק יבוטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. בענייננו, בית המשפט אפשר לנתבעים לתקן את מחדליהם פעם אחר פעם, אך הנתבעים לא ניצלו את ההזדמנויות שניתנו להם.

בעניין הטענה שלבית המשפט שיקול לדעת לבטל את פסק הדין, טענו התובעים, כי אין זכות קנויה לכך שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו באופן שיוביל לביטול פסק הדין. בכל מקרה, על בית המשפט לבחון את סיבת המחדל של הנתבעים ואת סיכויי הגנתם. בעניין סיכויי ההגנה הפנו התובעים אל מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, שהורה לבצע בדיקות לבירור מקור הרטיבות. את הבדיקות ערך, בסופו של דבר, המומחה מטעם התובעים, אשר קבע שמקור הרטיבות בדירות הנתבעים וכי יש לבצע את העבודות שפורטו בחוות-דעתו. בנסיבות אלו ולנוכח ניסיון החיים, כי מקור רטיבות בתקרה הוא ברצפה שמעליה, הרי שהסיכוי שהגנת הנתבעים תתקבל, נמוך.

16.
לבסוף טענו התובעים, כי אין לקבל את הנימוק שבעטיו על-פי הנטען, לא הוגשו תצהירי הנתבעים במועד. לטענתם, לא רק שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, אלא שאף לא הובא פירוט שיש בו כדי להראות כי בשל אותה סיבה בריאותית נטענת, לא הוגשו תצהירי הנתבעים.

עוד הוסיפו, כי אף אין הצדקה להוסיף ולגרור את ההליכים בתובענה הנדונה, באופן שיוביל לכך שיהיה על התובעים לסבול חורף נוסף עם רטיבות בתקרת דירתם. כל זאת לנוכח מחדלי הנתבעים, אשר במשך שנים רבות סירבו לאפשר לפתור את בעיית הרטיבות הקשה בדירת התובעים, הקשו בכל הקשור בבדיקת הדברים באמצעות מומחים וחרף כל הארכות וההזדמנויות שניתנו להם, לא הגישו במועד את התצהירים מטעמם.

עם זאת הוסיפו התובעים כי אם ייעתר בית המשפט לבקשה, כי אז בקשתם החלופית היא, שבית המשפט יורה לנתבעים להגיש את התצהירים מטעמם באופן מיידי ויחייבם בתשלום הוצאות לתובעים. בכל מקרה ביקשו להבהיר, כי פסק הדין תקף נגד הנתבעת 5, שאף לא ביקשה לבטלו.

ג.
דיון והחלטה

17.
עניינה של החלטה זו הוא כאמור, בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין המקבל את התביעה, אשר ניתן ביום 24.4.2014. זאת לאחר שהנתבעים לא הגישו את התצהירים מטעמם במועד, חרף ארכות חוזרות שניתנו להם ביוזמת בית המשפט ולאחר התראות, כי אם לא יוגשו במועד, יינתן פסק-דין המקבל את התביעה, בהתאם לאמור בעניין זה בהחלטה מיום 15.7.2013.


המצאת פסק הדין ומועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין

18.
תחילה נבקש לסלק מן הדרך את טענת הנתבעים, כי לכאורה, פסק הדין לא הומצא להם כדין וכן נבקש לסלק את טענת התובעים, כי הבקשה לביטולו הוגשה לכאורה, באיחור. שכן דומה כי בעניינים אלו, שני הצדדים נתפסו לכלל טעות.

19.
תקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד תוגש תוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין. בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 24.4.2014 ועל-פי נתוני מערכת 'נט המשפט' הומצא לצדדים ביום 27.4.2014 באמצעות פקסימיליה.

טענת הנתבעים כי לכאורה, עד יום הגשת הבקשה הנדונה, פסק הדין טרם הומצא להם כדין, אינה נכונה. שכן באשר להמצאה באמצעות פקסימיליה ישנה הוראה מיוחדת בתקנה 497א(א1) לעניין המצאה שהמציא בית המשפט לעורך-דין המייצג בעל-דין, להבדיל מהמצאה שהמציא בעל-דין לעורך-דין מייצג. על-פי הוראה זו, אם השולח הוא בית המשפט, יראו את ההמצאה כהמצאה במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אפילו לא הייתה הודעה טלפונית על המשלוח ולא נערכה תרשומת על ההודעה הטלפונית (כמתחייב מהוראת תקנה 497א(א)(5), לעניין המצאה של בעלי דין) ובלבד שישנו אישור על המשלוח (בהתאם להוראת תקנה 497א(א)(6)). המצאה בדרך זו לא תיחשב להמצאה כדין רק "אם הגיש עורך הדין הנמען תצהיר בדבר אי-קבלת כתב בי-הדין בפקסימילה". לפיכך, משלא הגיש בא-כוח הנתבעים תצהיר כאמור, הרי שההמצאה באמצעות פקסימיליה, שלגביה יש אישור במערכת 'נט המשפט', הייתה המצאה כדין.

20.
בדומה, גם טענת התובעים כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור אינה נכונה. שכן, בהתאם לתקנה 201 יש להגיש את הבקשה תוך שלושים יום. על-פי הוראת סעיף 10(א) בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין". מכאן אפוא, שאת שלושים הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין יש למנות מיום למחרת יום ההמצאה, הוא יום 28.4.2014. שלושים יום ממועד זה הוא אכן יום 28.5.2014, שזה המועד שבו הוגשה הבקשה.


פסק-דין בשל אי הגשת תצהירים – הצורך בבקשה, הצורך בהתראה והוראות התקנות

21.
הנתבעים טענו כאמור, כי בית המשפט לא היה מוסמך לתת פסק-דין בשל אי הגשת תצהיריהם בהיעדר בקשה בכתב מטעם התובעים לעשות כן. בעניין זה הפנו הם להחלטה
ברע"א 7193/05 שמואל ליבאי נ' עפרה נלה מיוזם (30.1.2006) (כבוד השופטת ע' ארבל) ואל החלטת בית המשפט המחוזי באותו עניין (בר"ע (מחוזי ירושלים) 651/05 עפרה נלה מיוזם נ' שמואל ליבאי (19.6.2005) (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי)) (להלן – עניין ליבאי). עוד טענו, כי אף לנוכח הוראת תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן היה לתת פסק-דין המקבל את התביעה.

כפי שיובהר עתה, ההחלטות הנזכרות בעניין ליבאי, אינן רלוונטיות לענייננו. מכל מקום, בענייננו לא נדרשה בקשה מטעם התובעים כדי שיינתן פסק-דין הדוחה את התביעה. בדומה, גם הוראתה של תקנה 168(ב), המתייחסת למצב שבו לא הוגשו תצהירים, אינה יכולה לסייע לנתבעים.

22.
היעדר צורך בבקשה מטעם התובעים לשם מתן פסק-דין בשל מחדל הנתבעים – בעניין ליבאי נדון מקרה שבו תובעת לא הגישה את סיכומיה במועד שנקבע, חרף מספר ארכות שניתנו לה ולפיכך נדחתה תביעתה מבלי שקדמה לכך בקשת הנתבע למתן פסק-דין הדוחה את התביעה. כאמור בהחלטות הנזכרות, במקרה זה חלה תקנה 160(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי, המורה, כי דינו של בעל-דין שלא הגיש את סיכום טענותיו במועד שנקבע, כדינו של בעל-דין שלא התייצב לדיון במועד שנקבע לדיון. נושא אי התייצבות לדיון מוסדר בתקנה 157, המבחינה בין תובע שלא התייצב לדיון לבין נתבע שלא התייצב לדיון. אם התובע התייצב לדיון והנתבע לא התייצב, כי אז בהתאם לתקנה 157(2) די שהתובע הוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, כדי שיזכה בסעד הנתבע. לעומת זאת, אם הנתבע התייצב לדיון והתובע הוא זה שלא התייצב, כי אז בית המשפט רשאי להורות על מחיקת התביעה או על דחייתה "לפי בקשת הנתבע". במצב זה, אין בכוחו של בית המשפט לדחות תביעה או למחקה מיוזמתו, אלא רק אם הנתבע ביקש זאת.

בהתאם לתקנה 160(ד), כך הם הדברים גם במקום שבו לא הוגש סיכום טענות מטעם מי מבעלי הדין. אם הנתבע לא הגיש את סיכומיו, כי אז די בכך שהתובע הוכיח את תביעתו כדי שיזכה בסעד הנתבע. לעומת זאת, אם התובע הוא זה שנמנע מהגשת סיכומיו, יוכל בית המשפט להורות על מחיקת התביעה או על דחייתה, רק אם הנתבע יבקש זאת.

נמצא אפוא, כי בענייננו לא נדרשה בקשה של התובעים למתן פסק הדין. בהחלטה מיום 15.7.2013 נקבע בין השאר, כי "אי הגשת תצהירים במועד תחשב לאי התייצבות למשפט על כל המשתמע מכך ...". בנסיבות אלו, משלא הוגשו תצהירי הנתבעים, הרי שהדבר נחשב לכך שלא התייצבו למשפט. בנסיבות אלו ומאחר שהנתבעים הם אלו שנחשבים למי שלא התייצבו לדיון, הרי שלא נדרשה בקשה של התובעים כדי שיינתן פסק-דין המקבל את התביעה. די היה בכך שהתובעים יוכיחו את התביעה. בנטל זה עמדו הם בתצהירים ובראיות שהוגשו מטעמם.

לעניין זה יוער, כי אפילו היה צורך בהגשת בקשה, אין הכרח שהבקשה תוגש בכתב, כפי שטענו הנתבעים. שכן במקום שבו נתבע מתייצב לדיון ותובע אינו מתייצב, יכול הנתבע לבקש בעל-פה, בדיון שאליו התייצב, כי יינתן פסק-דין המוחק את התביעה נגדו, או הדוחה אותה.

23.
התראות על כך שיינתן פסק-דין נגד הנתבעים, הגם שלא היה צורך במתן ההתראות – בעניין ליבאי התייחס בית המשפט לכך שבטרם סילוקה של תביעת התובעת על הסף בשל אי הגשת סיכומיה, מן הראוי היה שבית המשפט יתרה בה על כך שסיכומיה לא הוגשו במועד. זאת בין השאר, גם תוך שימוש בתקנה 156, שעניינה התראה על אפשרות מחיקת הליך מחמת חוסר מעש. התראה מעין זו אינה רלוונטית במקום שבו מדובר במחדל של הנתבעים, להבדיל ממחדל של התובעים, בעוד שלנתבעים דווקא עניין במחיקת התביעה נגדם.

מכל מקום, בענייננו, ניתנו לנתבעים שתי התראות, לאחר שפעמיים חלף המועד שנקבע להגשת תצהיריהם מבלי שהוגשו (החלטה מיום 2.3.2014 וההחלטה הראשונה מיום 3.4.2014, כמפורט לעיל), אך דומה כי הנתבעים בחרו להתעלם מן ההתראות או למצער, לא לייחס להם חשיבות רבה. אולם במקום שבו בעל-דין אינו מתייחס ברצינות הראויה להתראות, רשאי בית המשפט להניח כי אין לו עניין בהליך. כפי שנאמר לעניין התעלמות מהתראות שמתרה בית המשפט, "ההתראה מהווה תנאי להפעלת הסמכות. ההתראה מהווה בו-זמנית גם הד להתנהגותו הקודמת של בעל-הדין וגם אות מוקדם לתוצאות אותה התנהגות. בעל-דין המתעלם מן ההתראה מגלה את רצונו לנטוש את ההליך" (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865 (2001), כבוד רשם בית המשפט העליון (כתוארו אז) ב' אוקון, בעמ' 869).

24.
התראה כללית, שהפכה להסכמה, על מתן פסק-דין בהיעדר תצהירים – כאמור לעיל, בענייננו לא נדרשה בקשת התובעים למתן פסק-דין, מאחר שהמחדל באי הגשת תצהירים היה של הנתבעים ולא של התובעים. בדומה, לא נדרשה התראה על מחיקה מחמת חוסר מעש, שכן התראה מעין זו לא הייתה משיגה את מטרתה במקום שבו המחדל הוא של הנתבעים. למרות זאת וכאמור, לנתבעים ניתנו שתי התראות על כך שיינתן פסק-דין אם לא יוגשו תצהיריהם במועד.

בענייננו בכל מקרה, לנוכח האמור בפסקה 7 בהחלטה מיום 15.7.2013, לא נדרשה בקשה של מי מבעלי הדין ואף לא נדרשה התראה כלשהי לשם מתן פסק-דין בשל אי הגשת תצהירים. בהחלטה נקבע במפורש, כי לא רק שאי הגשת תצהירים תיחשב לאי התייצבות למשפט על כל המשתמע מכך, אלא שאי הגשת תצהירים תיחשב גם "להסכמת בעל הדין שלא הגיש את תצהיריו במועד לכך שיינתן נגדו פסק-דין בשל היעדר התייצבות לדיון וזאת ללא צורך במתן החלטה נוספת קודם למתן פסק הדין". תוכנה של החלטה זו אף הוזכר לנתבעים עוד פעמיים, לאחר שפעמיים לא הגישו את תצהיריהם במועד (בהחלטה מיום 2.3.2014 ובהחלטה הראשונה מיום 3.4.2014). לפיכך, עצם אי הגשת תצהירי הנתבעים במועד, מהווה הסכמה מצדם למתן פסק הדין ואף לא נדרשה החלטה נוספת קודם לכן. משניתנו עוד שתי החלטות שהתרו בנתבעים שכך יהיה אם לא יוגשו תצהיריהם, הרי שעל אחת כמה וכמה שיש לראות באי הגשת התצהירים מטעמם משום הסכמה מצדם למתן פסק הדין.

25.
אין בהוראת תקנה 168(ב) כדי למנוע מתן פסק-דין בשל אי הגשת תצהירים – טענה נוספת של הנתבעים נסמכה על הוראת תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את ההשלכה שיש לאי הגשת תצהירים במועד שנקבע. לטענת הנתבעים, מאחר שתקנה זו אינה מסמיכה את בית המשפט לתת פסק-דין בשל אי הגשת תצהירים, לא ניתן היה לקבל את התביעה בשל אי הגשת תצהיריהם במועד. אף טענה זו של הנתבעים אין לקבל.

תקנה 168(א) מסמיכה את בית המשפט להורות לבעל-דין בכל עת, "כי עֵד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה פלונית תוכח על ידי תצהיר, בין אם הוגשו כבר תצהירים אחרים בעניין זה ובין אם לאו". על כך מוסיפה תקנה 168(ב) וקובעת את התוצאה שתהיה לאי הגשת תצהירים כאמור, במועד, לאמור: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".

על-פי הוראת תקנה 168(ב), אם לא הוגש התצהיר של העד שלגביו נקבע בתקנה 168(א) כי "יקדים ויגיש תצהיר על עדותו" או שלא הוגש אותו תצהיר שנקבע כי יוגש לשם הוכחת עובדה מסוימת, כי אז אותו בעל-דין "לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה". על-פי הוראה זו, אם ההחלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית מתייחסת רק לעדים מסוימים או רק לעובדות מסוימות, כי אז אם לא הוגשו אותם תצהירים מטעם בעל הדין, הוא מנוע מלהעיד את אותם עדים מסוימים או להוכיח את אותן עובדות מסוימות.

לעומת זאת, במקום שבו בית המשפט הורה כי כל הראיות יוגשו באמצעות תצהירים, כפי שנקבע בהחלטה מיום 15.7.2014, אזי התוצאה של תקנה 168(ב) היא כי בעל הדין שלא הגיש את התצהירים מטעמו בהתאם להחלטת שהורתה לו להגישם, מנוע מלהשמיע את כל העדים מטעמו ומנוע מהוכחות כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. במצב דברים זה, שבו בעל-דין מנוע מלהביא ראיות, ממילא שאין כל אפשרות שטענה מטענותיו תתקבל. התוצאה במצב דברים זה היא, שטענותיו נדחות וניתן נגדו פסק-דין. זו אף התוצאה בענייננו, משלא הוגשו תצהירי הנתבעים, ניתן פסק-דין המקבל את טענות התובעים ובהתאם לכך את תביעתם.


הנסיבות הנדונות ושיקולים הנשקלים בבקשה לביטול פסק-דין במעמד צד אחד

26.
הנתבעים הפנו אל מספר פסקי-דין שבהם נדונו בקשות לביטול פסקי-דין שניתנו במעמד צד אחד, תוך הדגשת מדיניות בתי המשפט שלא להכריע תביעות רק על סמך מחדלי בעלי דין, אלא להכריע בהן לגופן. זאת בין השאר, לנוכח זכות היסוד שעניינה זכות הגישה לערכאות ולנוכח הכלל, כי אם ניתן לרפא מחדל של בעל דין בדרך שתאפשר את בירור התביעה לגופה, יש לבכר דרך זו. כך גם הפנו הנתבעים לפסיקה הקובעת שאין לעמוד על כללי הפרוצדורה באופן דווקני. עוד טענו, כי על בית המשפט לבחון את סיבת מחדליהם ואת סיכויי הגנתם וכי לטענתם, בחינת שני אלו צריכה להוביל למסקנה, שיש לבטל את פסק הדין שניתן בשל אי הגשת תצהיריהם.

27.
תחילה ראוי לומר, כי אין מחלוקת באשר לזכות הגישה לערכאות, המחייבת הכרעה בתביעות לגופן ולא מטעמים פרוצדוראליים או בשל מחדל של מי מבעלי הדין. כך גם אין מחלוקת שכלל, במקום שבו מחדל של בעל-דין ניתן לריפוי בדרך שמאפשרת את המשך בירור התביעה, כמו למשל, בדרך של פסיקת הוצאות, כי אז דרך זו עדיפה. בדומה, אין ספק שככלל, אין מקום לעמוד על כללי הפרוצדורה באופן דווקני, ההופך כללים אלו לעיקר באופן המחטיא את מטרת ההליך המשפטי, שעניינו בירור תביעות לגופן.

הדברים ידועים ובדיוק מטעם זה, חרף ההתראה הכללית שניתנה לצדדים מראש בהחלטה מיום 15.7.2013, כי אי הגשת תצהירים במועד תגרור מתן פסק-דין, לא ניתן פסק-דין לאחר שבפעם הראשונה חלף המועד להגשת תצהירי הנתבעים והם לא הוגשו. גם בפעם השנייה שבה לא הגישו הנתבעים את תצהיריהם, לא ניתן פסק-דין, אלא ניתנה לנתבעים ארכה נוספת. לא זו בלבד, אלא שהגם שבשני המקרים נקצב לנתבעים פרק זמן קצר מאד להגשת תצהיריהם, משהוגשו בקשות לארכה מטעמם, בשתי הפעמים ניתנה להם ארכה משמעותית להגשת תצהיריהם. בנסיבות אלו ובכל הכבוד לנתבעים, אין הם יכולים להישמע בכל הטענות האמורות, שעניינן זכות הגישה לערכאות, העדפת המהות על-פני הפרוצדורה וכל כיוצא באלו טענות.

28.
גם את טענות הנתבעים באשר לטעמים למחדלם ובאשר לסיכויי הגנתם, קשה לקבל.

ככל שהדברים אמורים בסיבה שהובילה למחדלם של הנתבעים, הרי שלא רק שכטענת התובעים, לא הוגש תצהיר התומך בטענות בעניין זה, אלא שהנתבעים כלל לא הסבירו על שום מה אותו נימוק למחדליהם (מצבו הבריאותי של בנו של בא-כוח הנתבעים), מנע מהם להגיש בקשת ארכה. כך במיוחד בשים לב לכך שבקשות הארכה הקודמות שהגישו הנתבעים החזיקו פחות משלוש שורות (ראו בקשותיהם מיום 4.3.2014 ומיום 3.4.2014), כך שהדבר לא היה כרוך בטרחה רבה. כך גם בשים לב לכך שנראה כי בא-כוח הנתבעים אינו עורך-דין יחיד במשרדו, כך שלא הייתה כל מניעה שעורך-דין אחר ממשרדו יבקש ארכה בשמו.

בנוסף, לא נמצא הסבר התומך בטענה בדבר סיכויי הגנת הנתבעים להתקבל. בעניין זה הפנו הנתבעים רק אל הנטען בכתב ההגנה. אולם מאז הוגש, כבר הוגשו ראיות התובעים ובהן גם חוות-דעתו של המהנדס מטעמם, שעל-פי ממצאיה הנתבעים אחראים לנזקי הרטיבות בתקרת דירתם של התובעים. בנסיבות אלו, אין די בטענות שנטענו בכתב ההגנה, כדי לבסס את סיכויי ההגנה.

29.
עוד יוער, שאף אין מקום לטענות הנתבעים באשר שנפל לכאורה, בתביעת התובעים, בכך שלא צורפה אל כתב התביעה חוות-דעת מהנדס. כפי שטענו התובעים בצדק, הצורך בצירוף חוות דעה של מומחה אל כתב הטענות נקבע רק לעניין הוכחת עניין שברפואה (תקנה 127). לגבי כל עניין אחר המחייב את הוכחתו באמצעות מומחה נקבע, כי לשם הוכחת "עניין שבמומחיות, שאינו עניין שברפואה", יש להגיש חוות-דעת מומחה עד לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת (תקנה 129(א)). כך נהגו התובעים.

30.
בטרם סיום נבקש להתייחס עוד בקצרה לכל טענות הנתבעים, שלפיהן אין להפוך את כללי הפרוצדורה לכללים דווקניים שלפיהם מוכרעות תביעות.

כפי שנקבע פעמים אינספור, הקפדה על כללי הפרוצדורה ועל מועדים להגשת כתבי בי-דין ותצהירים, הכרחית לניהולו של משפט תקין ובמקום שבו בעל-דין לא מילא אחר הוראות שנקבעו ולא עמד במועדים שנקבעו, עליו לשאת בתוצאות מחדליו. לעניין חשיבותם של כללי סדרי הדין ובאשר לחשיבות עמידה במועדים שנקבעו, ראו למשל, את דבריו של כבוד השופט י' דנציגר בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.2008):

"הכללים הפרוצדוראליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק: 'באין כללים - אין משפט ובאין משפט – אין צדק' (שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, 22 (1999)). בית משפט זה כבר עמד על החשיבות שבעמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין. לעניין זה ראו רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201:

'אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של (כך במקור – י.ד.) לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב'." (ההדגשות אינן במקור).

עוד יש לזכור, כי "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי נה(3) 730 (2001), כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, בפסקה 5).

31.
עוד נעיר, שהאמירה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום", שהובאה מפסק הדין בעניין עזיז ששון (ע"א 189/66 עזיז ששון נגד "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3), 477, בע' 479, (1966) ברנזון, בהסכמת הלוי ועציוני), אשר נאמרה בפסק-דין שניתן בשנת 1966, לפני קרוב לחמישים שנה, היא בגדר דברים שנראה כי מזמן אבד עליהם הכלח.

עוד בשנת 1972 הבהיר כבוד השופט עציוני את כוונת הדברים באומרו כי "אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר, פ"ד כו(1) 320 (1972)).

כך גם למשל, הדגישה כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור בעניין רע"א 6905/11 פסי גולדנברג בפש"ר נ' זהבה רובנר (2012), שהאמירה כי "סדרי הדין אינם מיטת סדום", אין משמעה כי הם הפקר. על-כן, אין בעל-דין זכאי לצאת מתוך הנחה שכל בקשת ארכה שיגיש, תתקבל (שם, פסקה 20): "כפי שציינתי בפרשה אחרת, הכל חייבים בכיבוד זמנו של בית המשפט. אכן, סדרי הדין אינם מיטת סדום, אך אין הם הפקר. בעל-דין אינו זכאי לצאת מן ההנחה כי מועדים שנקבעו ידחו לבקשתו. הזמן השיפוטי הינו משאב מוגבל והוא שייך לא רק לכל אחד ואחד מבעלי הדין, אלא גם לציבור בכללותו (ע"א 3725/04 מערוף דיבה נ' יוסף עדווין (ניתן ביום 31.8.2006))".

גם הדברים שהביאו הנתבעים מפסק הדין בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738

(1992), אינם מדויקים. שכן, כאמור שם, זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת ואין בעצם קיומה כדי לאפשר התעלמות מסדרי דין. כאמור שם (כבוד השופט מ' חשין, בפסקה 8): "אמנם כן הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל".

ד.
סיכום ותוצאה

32.
מכל הטעמים שעליהם עמדנו, הרי שלא נמצאה הצדקה לביטול פסק הדין מיום 24.4.2014 שעל-פיו התביעה התקבלה. לפיכך הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות בגין בקשה זו.

עם זאת וכאמור בפסק הדין, נושא פסיקת שכר טרחת עורכי הדין והוצאות המשפט בגין התביעה עצמה יוכרע בנפרד, אם תוגש בקשה מתאימה.


ניתנה היום, י"ד אב תשע"ד, 10 אוגוסט 2014, בהיעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 2908/10 ורדה דרורי, אורי דרורי ז"ל נ' יאיר זבולון, אסתר זבולון, תלמה ברנר ואח' (פורסם ב-ֽ 10/08/2014)