פסקי דין על אהרון גולדנברג | פסקי דין על מיכל הלוי

33141-03/11 א     15/08/2014




א 33141-03/11 אהרון גולדנברג נ' מיכל הלוי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 33141-03-11 גולדנברג נ' הלוי


תיק חיצוני: 1603739113


בפני

כב' השופטת
דורית פיינשטיין


תובע:

אהרון גולדנברג


נגד


נתבעת:

מיכל הלוי
ע"י ב"כ עו"ד יריב דפנה




פסק דין


1.
בפני
תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין, בין אם מכוח מערכת ההסכמים שהתובע טוען שהנתבעת הייתה צד לה, ובין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

רקע עובדתי:
2.
התובע הוא עורך דין במקצועו, ובתו למדה יחד עם הנתבעת במכללה ירושלים לימודי קלינאות תקשורת. במועדים הרלבנטיים לתביעה זו המועצה להשכלה גבוהה (להלן: "המל"ג") לא הכירה בלימודים אלו, ותלמידות המכללה לא יכלו לקבל תואר אקדמי כקלינאיות תקשורת אלא קיבלו בסיום הלימודים תואר ראשון בחינוך מיוחד עם התמחות בתקשורת. כפועל יוצא מכך, משרד הבריאות לא אפשר לבוגרות המכללה, במועדים הרלבנטיים לתובענה, להיבחן ולעסוק במקצוע.

3.
מובן כי תלמידות המכללה ביקשו לשנות את מעמדן המקצועי כך שיקבלו הכרה מקצועית, וחלקן אף ביקש לתבוע פיצוי כספי מהמכללה בגין מה שהן ראו כהטעיה.

4.
אף כי התובע היה בעצמו סטודנט למשפטים כאשר בתו החלה בלימודים, ולאחר מכן התמחה בעריכת דין, הוא לקח על עצמו לייצג את בתו וסטודנטיות נוספות, ייצוג משפטי. על אופיו של ייצוג זה אעמוד בהמשך, אך חשוב להדגיש כי לתובע לא היה ניסיון קודם בייצוג משפטי, והוא עבר את בחינות הלשכה, והחל לעבוד כעורך דין, בשנת 2005 במקביל לאירועים נשוא תובענה זו.
5.
במסגרת פעולותיו עבור תלמידות המכללה, החתים התובע תלמידות שונות על שלושה הסכמי שכר טרחה שונים. מוסכם על הכל כי הנתבעת חתמה על שני ההסכמים המאוחרים יותר, ומעולם לא חתמה על ההסכם הראשון, אך התובע טוען כי הוא זכאי לשכר טרחה גם מכוח הסכם זה, ולחילופין מכוח דיני עשיית עושר. היות ותובענה זו נסובה כולה סביב המחלוקות הנוגעות לשלושת ההסכמים הרי שפסק הדין ישקול את ההסכמים אחד לאחד, ובמסגרת דיון זה אדון במכלול טענות הצדדים.

6.
בסופו של יום, לאחר פעילות משפטית ופוליטית אינטנסיבית, של התובע ושל גורמים נוספים, החליט משרד הבריאות לאפשר לבוגרות המכללה ירושלים להבחן בבחינה מיוחדת. הנתבעת נבחנה במסגרת מועד זה ועברה אותו בהצלחה, וכך קיבלה בשנת 2011 תעודה של קלינאית תקשורת.


ההסכם הראשון:
7.
בשנת 2005 החתים התובע ארבע תלמידות ובוגרות של המכללה על הסכם שכר טרחה, אך אין חולק כאמור כי הנתבעת לא חתמה על הסכם זה. בין החותמות על ההסכם היו בתו של התובע ובתו של מר אלי פריד, (שלעדותו אתייחס בהמשך)
אשר החלו בלימודי קלינאות תקשורת במכללת הדסה, שכן לימודים במכללה זו כן היו מוכרים על ידי המל"ג , והן היו נכונות ללמוד 4 שנים נוספות כדי לקבל את התואר הנכסף.


8.

היות ומערכת ההסכמים שבין הצדדים מהותית להכרעה בתיק זה אביא להלן את עיקריו של ההסכם הראשון:
"תחומי הייצוג: הגשה וייצוג בתביעה נגד מכללה ירושלים, האגודה למען מכללה ירושלים לבנות, מדינת ישראל משרד החינוך ומשרד הבריאות והמועצה להשכלה גבוהה וייצוג במו"מ לפשרה אם יהיה (להלן: " הייצוג").
שכר הטרחה: 585 ₪ (כולל מע"מ) במעמד חתימת הסכם זה וכן 15% בתוספת מע"מ מהסכום הנפסק או מהסכום שיושג בפשרה לפני העניין..."
9.
מחומר הראיות שהוצג בפני
עולה כי מר פריד, יחד עם התובע ומספר קרובי משפחה נוספים של תלמידות המכללה, לקחו על עצמם להיות נציגי התלמידות. מר פריד העיד כי לא נבחר לתפקידו על ידי מי מהתלמידות, אלא התנדב לכך כדי לסייע לבתו להתפרנס בכבוד מהמקצוע אותו למדה. במסגרת פעילותו מר פריד עמד בקשר עם התובע, וכך נוסח ההסכם הראשון, וזה הופץ על יד מר פריד לכלל התלמידות במכללה. הנתבעת לא זכרה אם קיבלה את מכתבו של מר פריד, אך לצורך הדיון אני מניחה כי אכן קיבלה אותו.

10.
מר פריד עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי הוא והתובע החליטו שהתביעה הראשונה שתוגש על ידי התובע תהיה בגדר תביעת פיילוט ותכלול תביעה של ארבע תלמידות בלבד. כך גם עולה מחומר הראיות כי תלמידות נוספות, שהיו מעוניינות לחתום על ההסכם הראשון, ולהצטרף לתביעה התבקשו להמתין עד להכרעה בה. כלומר, אילו הנתבעת הייתה פונה ומבקשת להיות מיוצגת היה התובע מבקש ממנה להמתין, עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידו. אך התובע עצמו לא טען כי הנתבעת פנתה אליו בדרישה להצטרף לתובענה, והנתבעת העידה כי לא רצתה לתבוע את המכללה מטעמים אישיים ודתיים. עדותה של הנתבעת בעניין זה, כמו גם ביתר העניינים הינה מהימנה מאוד בעיניי.

11.
ואכן במהלך שנת 2006 הגיש התובע לבית משפט השלום בירושלים תביעה כנגד המכללה, האגודה למען המכללה, מדינת ישראל והמועצה להשכלה גבוהה (ת.א. 4596/06) ובה דרש פיצוי בסך של כ- 500,000 ₪ עבור ההוצאות של כל אחת מהתובעות בעת תקופת הלימודים הנוספת, הפסדי השתכרות בגין תקופה זו, הפסדי השתכרות בעבר וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. כב' השופט מילנוב שדן בתובענה זו דחה את התביעה כנגד המועצה להשכלה גבוהה ומדינת ישראל אך קיבל אותה כנגד המכללה והאגודה למען המכללה. על יסוד

פסק דין
זה וההסכם דורש התובע כי הנתבעת תשלם לו סך 61,318 ₪ שהם 15% מ"שווי התעודה" של הנתבעת שהינו כ- 400,000 ₪ וכל זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

12.
לטענת התובע היות ומכלול פעולותיו כנגד המכללה ומול המדינה והמועצה להשכלה גבוהה, לרבות התביעה דלעיל, הם שגרמו לכך שהנתבעת בסופו של יום הוכרה כקלינאית תקשורת, הרי שהוא זכאי לשכר הטרחה על פי ההסכם הראשון. טענתו העיקרית של התובע, במישור של דיני החוזים היא, שמר פריד כנציג כלל התלמידות התחייב כי הן תחתומנה על ההסכם. טענה זו הוכחשה בתוקף על ידי הנתבעת ותלמידות נוספות שהעידו בפני
, ואף מר פריד עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי לא היה שלוח של התלמידות ולא היה יכול להתחייב בשמן (עמ' 26 לפרוטוקול). על כן טענות התובע כי הנתבעת חתמה למעשה על ההסכם דינן להדחות.

13.
בעניין זה ראוי להזכיר כי הפסיקה קבעה הוראות דווקניות בנוגע להסכם שכר טרחה הנחתם בין עורך דין ללקוח וזאת נוכח חובת האמון המוגברת (ראה לדוג':
סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961

ורע"א 6222/13
עו"ד סטרוגנו נ' שרבט
, [פורסם בנבו] תק-על (4), 5803). אמנם אין חובה לחתום על הסכם שכר טרחה, אך החתמת הלקוח מתבקשת ברמה הראייתית והיא ענין שבשגרה. משעסקינן בעורכי דין, יש מקום לדרוש זאת באופן דווקני יותר ביחס לבעלי עסקים אחרים שהם בגדר הדיוטות.

14.
על כן אני קובעת כי הנתבעת לא הסכימה להסכם שכר הטרחה הראשון, אף אם זה נשלח אליה, ואין לחייבה מכוחו.

עשיית עושר ולא במשפט:
15.
טענתו החילופית של הנתבע היא שיש לחייב את הנתבעת מכוח דיני עשיית עושר, שכן היא הייתה בגדר "נוסעת חופשית" (

free rider
) או טרמפיסטית שנהנתה והתעשרה ממאמציו וכל זאת מבלי ששילמה לו דבר.

16.
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979

קובע את העיקרון הכללי של חובת ההשבה, שנועדה למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו והחוק לא קובע רשימה סגורה של מקרים שהינם בגדר עשיית עושר. לשם הוכחה של זכות מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא משפט
יש להוכיח התקיימותם של
שלושה תנאים מצטברים: האחד, קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (שזו ההתעשרות); השני, הזוכה התעשר מהמזכה או על חשבונו (קשר סיבתי); השלישי, התעשרות הזוכה נעשתה "שלא על-פי זכות שבדין" (יסוד נורמטיבי). התובע נסמך בתביעתו על מספר פסקי דין שבהם חויבו נתבעים לשלם לנותני שירות משפטי או שירות דומה, מכוח דיני עשיית עושר (ראו לדוגמא

ת"א (מחוזי תל-אביב) 884/92
אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר [
פורסם בנבו] (פסק הדין החלקי בשאלת החבות, מיום 28.1.2007), תא (י-ם) 22724-07-10 עו"ד אבי (אנדי) מנצ'ל נ' דב עפרון
[פורסם בנבו]).

17.
בעניינינו לא הוכח כי הנתבעת, בניגוד לתובעות בתובענה ת.א. 4596/06 התעשרה כתוצאה מההליכים המשפטיים בהם נקט התובע. הנתבעת העידה כי בניגוד לתובענות דנן היא השתלבה בשוק העבודה, והוגדרה כמורת שפה. כלומר על בסיס התואר הראשון שקיבלה מהמכללה בחינוך המיוחד, עבדה בפועל כקלינאית תקשורת וקיבלה שכר כמורה מהחינוך המיוחד.

18.
כב' השופט מילנוב קבע בפסק דינו כי "יוצא ששני המומחים תמימי דעים למעשה לגבי הזהות הקיימת בין שכרן של מורות לחינוך מיוחד לבין שכרן של קלינאיות תקשרות בחינוך המיוחד...". המומחית מטעמן של התובעות בהליך דנן קבעה כי הן לא יכלו להשתלב כמורות בחינוך המיוחד, שכן לא קיבלו הכשרה מתאימה, ועל כן נאלצו לעבוד בעבודות ששכרן נמוך יותר. כאמור לא זה המקרה של הנתבעת אשר הצליחה להשתלב בחינוך המיוחד, ואף עבדה בפועל כקלינאית תקשורת, ובשכר שווה לזה שהייתה מקבלת כקלינאית תקשורת במשרד החינוך.

19.
הנתבעת בניגוד לחלק מהתובעות בהליך דלעיל לא החלה בלימודי תואר נוסף, ומכאן שהיא לא הוציאה מכיסה דבר והמשיכה להשתכר בכל התקופה שבה תלמידות אחרות שבו וחבשו את ספסל הלימודים. יודגש כי השתכרות זו הייתה מעבודתה בפועל, ואיננה בגדר התעשרות כמשמעות מושג זה בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

20.
הסכום היחיד אותו קיבלה הנתבעת הוא פיצוי בסך 30,000 ₪ מהמכללה ירושלים, וזאת לסילוק מלא וסופי של כל טענותיה, במסגרת הסדר כללי אליו הגיעה המכללה עם יתר התלמידות. מכאן שרק סכום זה יכול להיחשב כהתעשרות של הנתבעת, אך התובע לא תבע דבר בגין סכום זה.
21.
היות ולא התקיים התנאי הראשון הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט הרי שטענות התובע בעניין זה נדחות על ידי. למעלה מן הצורך אתייחס ליסוד השלישי הוא "ההתעשרות שלא כדין" שכן גם יסוד זה לא התקיים לטעמי במקרה זה. התובע טוען כי מכוח ההסכם הראשון הוא הגיש את התביעה לבית משפט השלום בשנת 2006 אך גם פנה בכתב ובעל פה למשרד החינוך, משרד הבריאות והמועצה להשכלה גבוהה ודרש הכרה בתואר של התלמידות. לטענת התובע הנתבעת נהנית מפעולות אלו, שכן בסופו של יום זכתה בתואר "קלינאית תקשורת" וכל זאת היה שלא כדין.

22.
אין בידי לקבל טענה זו. הפסיקה
קבעה כי: "התפיסה הרעיונית הגלומה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט מעוגנת בערכים של צדק, הגינות ויושר ואלה מחייבים כי הפיכת מבחן ההתעשרות להתעשרות 'שלא על-פי זכות שבדין' יהיה גמיש"" כלשונה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין
רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. ייבוא ייצור והפצה בע"מ נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב

(4) 289, בעמ' 465 (1998)).
או כלשונו כל כבוד הנשיא (בדימ' א' ברק) באותו עניין התעשרות היא שלא כדין כאשר "ההתעשרות נוגדת את תחושת המצפון והיושר" (וראו גם
רע"א 371/89 אילן לבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד
(2) 309, בעמ' 323 (1990)).

23.
לא זה המקרה שבפני
. ההתעשרות של התובעת, ככל שהייתה לא הייתה מכוח פעילותו של התובע כעורך דין במסגרת גבולותיו של ההסכם הראשון. ההסכם הראשון אינו עוסק בפעילות בתחומי המשפט המינהלי לצורך קבלת הרישיון, אלא בתביעה כספית. הנתבעים המרכזיים הם המכללה והאגודה, כפי שעולה מההסכם עצמו, ושכר הטרחה נקבע כנגזרת של הסכום שיפסק לתובעות ולא על בסיס שעות עבודה, סוגי ההליך המשפטי ושלביו או תוצאה. אף כי התובע טוען שיש לתת פירוש רחב יותר להסכם זה, הרי שאין בידי לקבל טענות אלו, שכן כי התובע הוא שניסח את ההסכם, ועל כן כל פירוש שלו צריך להיות כנגד התובע. יתר על כן, התובע עצמו הוא שניסח עוד שני הסכמים, והחתים עליהם את התובעת, ובהם התייחס באופן מפורש להגשת עתירה מינהלית. מכאן שהתובע עצמו לא סבר כי ההסכם הראשון עוסק בהגשת עתירה כאמור. כלומר הנתבעת לא התעשרה מכוח כך שלא חתמה על ההסכם הראשון, שכן הנתבעת לא הייתה מעוניינת באמת ובתמים לתבוע את המכללה, והיא לא הייתה מעוניינת בנקיטת הליכים שמטרתם קבלת פיצוי כספי, אלא בקבלת תעודת מקצוע. על כן מקרה זה שונה מהמקרים אליהם הפנה התובע בסיכומיו. לא מדובר בנתבעת שבחוסר תום לב לא חתמה על הסכם שכר טרחה, והמתינה לתוצאות ההליך המשפטי, כדי שתוכל ליהנות ממנו, אלא עסקינן בנתבעת שבתום לב סברה שזו לא הדרך שהיא רוצה לנקוט בה. ואכן הנתבעת לא הרוויחה דבר ממסלול משפטי זה, והרווח היחיד שהיה לה בסופו של דבר היה כאשר התובע החל לנקוט בצעדים מינהליים. מכאן שפעולות התובע על פי הסכם שכר הטרחה הראשון, לא הובילו להתעשרותה שלא כדין של הנתבעת.

24.
משכך תביעת התובע מכוח ההסכם הראשון, ודיני עשיית עושר, לשכר טרחה בגובה בשיעור של 15% מבסיס ההשתכרות של התובעת, נדחית.

ההסכם השני וההסכם השלישי:
25.
ביום 5.12.09 החתים התובע את הנתבעת ומספר תלמידות נוספות על ההסכם שיכונה ההסכם השני וזו לשונו:
" תחומי הייצוג: הגשת בקשה וייצוג בבקשה לקבלת תעודה לעיסוק בקלינאות תקשורת ממשרד הבריאות (לעיל ולהלן: "הבקשה") וכן במקרה הצורך ייצוג בעתירה מנהלית נגד משרד הבריאות וכן במקרה הצורך ייצוג בהליכים משפטיים נוספים בעניין הבקשה וכן ייצוג במו"מ לפשרה עם יהיה. (להלן: "הייצוג").
שכר הטרחה: 870 ₪ (כולל מע"מ) במעמד חתימת הסכם זה.
אם משרד הבריאות יסרב לבקשה כולה או חלקה עוה"ד יגיש בשם הלקוחה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים (לעיל ולהלן: "העתירה המינהלית"). שכר הטרחה בגין העתירה המנהלית יהא שכר הטרחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין.... אם ידרשו הליכים משפטיים נוספים שכר הטרחה בכל אחד מהם יהא שכר הטרחה המינימלי הקבוע לאותו הליך...

....

....
אין הפחתה או החזר שכר טרחה בפשרה או בהפסקת הייצוג"
26.
הנתבעת אכן שילמה לתובע את שכר הטרחה בסך 870 ₪ ובעזרתו הגישה בקשה למשרד הבריאות להכרה בלימודיה. כפי שהצדדים צפו, בקשה זו נדחתה על ידי משרד הבריאות במהלך חודש אוקטובר 2010.

27.
במקביל להליך שהתובע ניהל בבית משפט השלום, ולהגשת בקשות בשם הבוגרות למשרד הבריאות, פנה התובע בכתב ובעל פה לגורמים שונים במשרד הבריאות. בנוסף השתתף התובע בפגישות אצל סגן שר הבריאות, כאשר אין חולק שפגישות אלו כללו נציגי מכללות נוספות שנתקלו בקושי דומה, וגם נכח בהם נציג נוסף של התלמידות, מר חנוך סנהדראי. מר סנהדראי אינו עורך דין, אך הוא נשוי לאחת הבוגרות, ומקורב פוליטית לסגן השר, ועל כן ניסה אף הוא להפעיל את השפעתו כדי לקבל הכרה בלימודים. מעדויות הצדדים עולה כי גם מר סנהדראי טרח וכתב לגורמים שונים, יזם פגישות והשקיע ממרצו וזמנו כדי לקבל את האישורים.

28.
הנתבעת כל אותה תקופה, עמדה בקשר עם התובע, בעל פה ובדואר אלקטרוני, ומצד אחד הייתה מעוניינת לקבל מידע ודרשה את קידום עניינה, אך מצד שני התלבטה אם היא מעוניינת להגיש עתירה. כך או כך, התובע עצמו לא סבר שבשלו התנאים להגשת עתירה בשם הבוגרות שחתמו על הסכם שכר הטרחה ולא הגיש אותה בשלב זה. יש לציין כי התובע הגיש שתי עתירות בשם בתו, ומחק אותן בסופו של יום.

29.
במקביל לצעדים שבהם נקט התובע, הנתבעת ובוגרות נוספות ניהלו משא ומתן עם המכללה בדבר קבלת פיצוי כספי. ההסכם הסופי שהושג עם המכללה לא הוצג בפני
אך התובע והנתבעת היו תמימי דעים כי המכללה שילמה לכל בוגרת שהייתה מוכנה לחתום על כתב ויתור, סך של 30,000 ₪ כאשר אלו נועדו לכלול החזר של כל הוצאותיה (לרבות שכר טרחת עורך דין) ופיצויים בגין נזק ממוני ולא ממוני.

30.
כאן המקום להתייחס לשתי שאלות שליוו כחוט השני את ההליכים בפני
: באיזו מידה פעילותו של התובע סייעה בסופו של דבר בקבלת הרישיון, והאם הנתבעת הייתה רשאית לקטוע את ההתקשרות עם התובע.
31.
אין חולק כי התובע השקיע שעות רבות בהכנת פניות למשרד הבריאות, למועצה להשכלה גבוהה ולגורמים נוספים. הנתבעת, ובעיקר מר סנהדראי שהעיד מטעמה טענו כי חלק ניכר ממאמצים אלו רק הכביד על קידום עניינן של בוגרות המכללה, והחטיא את המטרה שעיקרה לטעמם היה שכנוע פוליטי. אין בידי לקבוע כמובן מה הכריע את הכף, האם היו אלו נימוקיו המשפטיים של התובע או הלחצים הפוליטיים שהופעלו במקביל, אך אזכיר לצדדים כי עורך דין (בניגוד למתווך) אינו צריך להיות "הגורם היעיל". מכאן שפעולותיו של התובע היו על פי שיקול דעתו המקצועי לצורך קבלת רישיון, וכדרך למיצוי ההליכים במידת האפשר מבלי להגיש עתירה מינהלית.

32.
התובע טוען כי כל ההיסוסים של הנתבעת אם ברצונה להגיש עתירה מינהלית אם לאו, אין בהם כדי לשנות מכך שעליה לשלם את שכר הטרחה במלואו. לטענת התובע בשים לב לכך שהוא הכין את התשתית להכנת העתירה מיד לאחר החתימה על ההסכם, והנתבעת התחייבה על פי ההסכם ש" אין הפחתה או החזר שכר טרחה בפשרה או בהפסקת הייצוג" הרי שעליה לשלם את שכר הטרחה במלואו. לדעתי גם טענה זו דינה להידחות.

33.
ספק בעיני אם עורך דין יכול להחתים לקוח על הסכם שכר טרחה שאין חזרה ממנו. חובת תום הלב של עורך דין וחובת הנאמנות כלפי הלקוח, משתרעים גם על הסכם שכר הטרחה, וסעיף זה בהסכם אינו עולה בקנה אחד עם חובה זו. ( תא (הרצ') 40383-02-10 אשר מעוז נ' פפי קינד [פורסם בנבו, 26/03/14]).

34.

על כן אם הנתבעת ביטלה את ההסכם וביקשה להפסיק את הייצוג, יש בכך כדי להפחית לכל הפחות את שכר הטרחה. על השיקולים בנוגע לקביעת גובה שכר הטרחה אעמוד בהמשך.

35.
כאמור בחודש אוקטובר 2010 דחה משרד הבריאות את הבקשה של הנתבעת, ואת בקשותיהן של יתר הבוגרות להכיר בלימודיהן. בנקודה זו העניינים החלו לצבור תאוצה ומשרד הבריאות ביקש להעמיד את הבוגרות לבחינה מקצועית, שתאפשר את בחינת התאמתן למקצוע, ואילו התובע ביקש להגיש עתירה כנגד קיום הבחינה עצמה. יובהר כי הבחינה לא נדרשה מבוגרים של מכללות או אוניברסיטאות שקיבלו הכרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אלא מדובר בבחינה מיוחדות לבוגרות של מכללות שלא קיבלו הכרה אך עסקו במקצוע מספר שנים. הנתבעת עצמה החלה יחד עם בוגרות נוספות להתכונן לבחינה שנקבעה ליום 1.12.10.

36.
ביום 25.11.10 החתים התובע את הנתבעת ותלמידות נוספות במכללה עצמה על ההסכם השלישי. בטרם אדון בנסיבות ההחתמה אפנה לעיקרי הסכם זה:
"הגשת עתירה מינהלית וייצוג הלקוחה בכל הליכי העתירה מנהלית נגד מדינת ישראל – משרד הבריאות בעניין החלטת משרד הבריאות בעניין בקשת הלקוחה לקבלת תעודת קלינאית תקשורת כולל הגשת בקשה לסעד זמני.....
שכר הטרחה: בהתאם לכלל 4(ג)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ)....
במעמד החתימה על הסכם זה הלקוחה תשלם לעוה"ד בשיקים דחויים סך 7,020 ₪ בתוספת מע"מ סה"כ 8,143 ₪ אשר ישולמו בשיקים בתשלומים חודשיים רצופים... כמוכן הלקוחה תשלם עבור אגרת בית משפט –עתירה מינהלית סך של 1,809 ₪....

....

...
הייצוג אינו כולל הליכי המשך ו/או הליכים נוספים כגון ערעור וכו'.

....

.....
אין הפחתה או החזר שכר טרחה בפשרה או בהפסקת ייצוג" .

37.
הצדדים הוסיפו על גבי ההסכם בכתב יד כי: "העתירה תוגש לא לפני 30.11.10. עוה"ד יבקש את בית המשפט להקפיא את העתירה לאחר הגשתה בהתאם להוראות הלקוחה".

38.
התובע טוען כי הגיע למכללה כדי להחתים את הבוגרות שלמדו לבחינה, ולחסוך מהן את הטרחה בהגעה למשרדו. הנתבעת לעומתו טוענת כי הגעת התובע למכללה יצרה אווירה של לחץ ומתח, והוסיפה לתחושה הכללית שהבחינה שהן עתידות לעבור היא בגדר מס שפתיים של משרד הבריאות, אך נועדה למעשה להכשיל אותן. כך או כך הנתבעת כן חתמה על ההסכם והעבירה לידי התובע את ההמחאות על פיו, ועוד באותו ערב התקשרה לתובע והודיעה לו שהיא לא מעוניינת להגיש עתירה. כפי שהתרשמתי מעדותה כאשר הנתבעת הגיעה הביתה, היא נועצה בבני משפחתה ובחברות, והרגישה שהיא לא זקוקה לעתירה, שכן היא מסוגלת לעבור את הבחינה.

39.
חרף הודעת הנתבעת, ועל אף האמור בתוספת כתב יד בהסכם השלישי, התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את מלוא שכר הטרחה על פי ההסכם השלישי. ויודגש שאין הכוונה לשכר טרחה כפול, אלא שההסכם השלישי מאשרר למעשה את האמור בהסכם השני ועל הנתבעת לשלם בגין הגשת עתירה אחת.

40.
התובע סומך ידו בעניין שכר הטרחה על שני אדנים: ראשית על הסכם שכר הטרחה עצמו, שאינו מאפשר ביטול, אך כפי שקבעתי דלעיל אין תוקף לסעיף זה, ויש לבחון מהי העבודה עצמה שהתובע ביצע. לא מצאתי כי התובע הסביר לנתבעת שלאחר החתימה על ההסכם השני אין היא יכולה לחזור בה מכוונתה להגיש את העתירה או שעליה לשלם את שכר הטרחה המלא גם אם לא תגיש עתירה. מהתנהגות התובע לאחר החתימה על ההסכם השני עולה כי ההיפך הוא הנכון וגם התובע עצמו סבר שאין הוא יכול לקבל את מלוא שכר הטרחה. כך למשל עמד התובע על החתמת הנתבעת על ההסכם השלישי, שלכאורה הוא מיותר, שכן הוא חוזר על האמור בהסכם השני, ושכר הטרחה עצמו הוא אותו שכר טרחה. כך בהתכתבויות במיילים ובשיחות הטלפון אישר התובע לנתבעת כי יחזיר לה חלק מההמחאות, לאחר החתימה על ההסכם השלישי, ובתנאי שיקבל שכר בגין טרחתו. כל אלו מעידים כי או שסעיף זה נחתם על ידי הנתבעת תוך הטעייתה ותוך שהתובע הפר את חובת הנאמנות שלו, או שהתובע לא כיוון לכך שהנתבעת תידרש לשלם את מלוא שכר הטרחה אם תחזור בה מההסכם.

41.
שנית טוען התובע כי הוא זכאי בגובה מלוא שכר הטרחה שכן הוא כבר הכין את העתירה עצמה ומכוח עא 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין

[פורסם בנבו,20.3.08] הוא זכאי לפיצויי ציפייה. לא מצאתי בטענה זו ממש. כפי שהתברר מחקירתו הנגדית של התובע הוא הכין את נוסח העתירה עוד לפני שהחתים את התובעת על הסכם שכר הטרחה השלישי, שכן הוא הכין אותו בשם עותרות נוספות. יתר על כן במועד החתימה עצמו הנתבעת נתנה ביטוי להיסוסיה ודרשה שהעתירה לא תוגש לפני יום 30.11.10, כלומר טרחת התובע, ככל שהייתה, הייתה בניגוד להסכמות. עוד אוסיף ואזכיר כי נסיבות ההסכמים והייצוג שבמקרה זו שונות מהנסיבות שהיו קיימות בעניין ע"א 8854/06 שכן לא מדובר בהתקשרות ארוכת שנים ובייצוג שתמורתו אמורה להשתלם עם סיום עסקאות מכירה רבות, במסגרת פרויקט הבנייה. בניגוד לנטען על ידי התובע הרי שדווקא ההלכה שנקבעה בעניין
ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז
(5) 1 14 היא ההלכה שנכונה ומתאימה לעניינינו. על התובע לקבל שכר טרחה ראוי, בגין ייצוג התובעת בפגישות השונות ובפני
ות בכתב ובעל פה למשרד הבריאות.

42.
מכאן שעלי לבחון מהו אותו שכר טרחה ראוי. בהלכת ביניש עדיאל נקבע כי:
"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו (
ע"א 261/86
חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח' וערעור שכנגד [4], בעמ'
165
)
.
שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על-פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסוים

משווי העיסקה נושא הטרחה; שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית-משפט או בבוררות שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושיגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו

של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא...".

43.
התובע לא הציג בפני
רישום של שעות עבודתו, וטען כי לא ניהל רישום כאמור, אך כן הציג את המכתבים ששלח והצהיר כי היו גם מספר פגישות עם גורמים שונים במשרד הבריאות, לרבות סגן השר, ושיחות טלפון רבות, כך שבסופו של יום נמצאה הדרך שמכוחה קיבלו הבוגרות את האפשרות להיבחן ואת ההכרה המקצועית. אף אם אביא בחשבון כי חלק ממכתבים אלו ופגישות אלו נועדו לצרכי משא ומתן בהליכים הנוספים שניהל התובע (קרי התביעה הכספית בבית משפט השלום ושתי העתירות המינהליות שהגיש בשם בתו), ואף בהתחשב בכך שהנתבעת לא צריכה לשאת אלא בחלקה היחסי בשכר הטרחה הכולל שהתובע צפוי לקבל מכלל התלמידות שייצג, הרי שאני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. שכר טרחה זה נקבע גם בשים לכך שהתובע לא הגיש חוות דעת מומחה בדבר שכר הטרחה הראוי, אך ברור כי התובע לא היה עורך דין מנוסה כלל בעת שהחל לייצג את הנתבעת ויתר הבוגרות, ולא הייתה לו מומחיות מקצועית מיוחדת.

44.
על כן אני דוחה את עיקר תביעתו של התובע וקובעת כי על הנתבעת לשלם לו סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בלבד. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.11.10 ועד התשלום בפועל. נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שכל צד ישא בהוצאותיו.


ניתן היום,
י"ט אב תשע"ד, 15 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 33141-03/11 אהרון גולדנברג נ' מיכל הלוי (פורסם ב-ֽ 15/08/2014)