פסקי דין על עזבון סלים שבו ז"ל | פסקי דין על מצליח שבו | פסקי דין על יעקב שבו | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים | פסקי דין על ראש עירית ירושלים - מר ניר ברקת ואח' |

3188/09 א     19/08/2014




א 3188/09 עזבון סלים שבו ז"ל, מצליח שבו, יעקב שבו נ' עירית ירושלים, הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ראש עירית ירושלים - מר ניר ברקת ואח'









בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כבוד השופט רם וינוגרד


19 אוגוסט 2014
ת"א 3188-09 סלים שבו ואח'
נ' עירית ירושלים
ואח'




המבקשים:
1
.עזבון סלים שבו ז"ל

2
.
מצליח שבו

3
.
יעקב שבו


ע"י ב"כ
עו"ד ניר רבר
ועו"ד אוריאל מוזס

נגד

המשיבים:
1. עירית ירושלים
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים



3. ראש עירית ירושלים
– מר ניר ברקת
4. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
– מר אורי כחלון
ע"י ב"כ
עו"ד אליעד כהן
ועו"ד שחל יריב


החלטה

1.
בקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, במסגרתה טוענים המבקשים כי המשיבים הפרו את הוראות פסק-הדין מיום 26.2.2012 (להלן: פסק-הדין) ולא בנו את דרך הגישה לחלקתם על אף צו העשה שניתן במסגרת פסקה 37(א) לפסק-הדין לפיו היה עליהם לבנות את דרך הגישה בתוך שנה וחצי ממועד מתן פסק-הדין. לטענת המבקשים המשיבים החלו אמנם בסלילת כביש הגישה, אלא שבניגוד לתשריט ולתכניות עומד רוחבו של הכביש על כ-5.5 מטרים בלבד, ואורכו קצר בכ-15 מטרים מזה שנקבע בפסק-הדין.

2.

בקליפת אגוז ייאמר כי ביום 29.11.1992 נכרת הסכם פשרה בין המבקשים לבין עיריית ירושלים, במסגרתו העבירו המבקשים לעירייה שטח רחב בסמוך לדרך חברון לצורך הרחבת הדרך. בתמורה התחייבה העירייה, בין היתר, לבנות "דרך גישה לרכב ליתרת החלקות ממערב לחלקות... הגישה לרכב תיבנה ותסלל על ידי העירייה במצע מהודק, עד 30 מטר מגבולה הצפוני של חלקה 10 בהתאם לתשריט נספח ד' לעיל" (סעיפים 7(ג) ו-(ד) להסכם הפשרה). אין מחלוקת שהסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין. לאחר שנים ארוכות, במסגרתן לא קויים ההסכם על ידי העירייה, הגישו המבקשים תביעה במסגרתה דרשו כי העירייה תבצע את דרך הגישה כפי שנקבע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, תפצה אותם עבור אובדן הרווחים שהיו צפויים להפיק מהפעלת תחנת דלק אליה אמור היה להוביל כביש הגישה וכי ינתן סעד הצהרתי בנוגע לזכותם לפיצויים עתידיים. ההליך התנהל עד תומו, ובפסק-הדין מיום 26.2.2012 קבעה כבוד השופטת א' אפעל-גבאי, לאחר שמתחה ביקורת לא מרומזת על הנתבעים, כי יש לקבל את עמדת המבקשים וליתן צו עשה "המחייב את העירייה לבצע את דרך הגישה עד ל-30 מטר מגבולה הצפוני של חלקה 10 לכיוון דרום, לתוך החלקה פנימה, וזאת תוך שנה וחצי מהיום" (פסקה 37(א) לפסק הדין). יובהר כי הקביעה בעניין אורך התוואי נעשתה לאחר שהתקבלה פרשנותם של המבקשים להסכם הפשרה בעניין זה.

3.
המבקשים טוענים כי על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין רוחב הכביש אמור לעמוד על 10 מטרים כולל מדרכות. לעניין זה מסתמכים המבקשים הן על התשריט שצורף כנספח ד' להסכם הפשרה (נספח 3 לבקשה, בו ניתן לראות בבירור כי רוחב הכביש המשורטט הוא 7 מטרים ורוחב כל אחת מהמדרכות 1.5 מטר); והן על תוואי הכביש כפי ששורטט בתכניות שהגישו המשיבות 1 ו-2 כחלק מחוות-דעת מהנדס הכבישים מטעמן (נספח 4 לבקשה, כאשר גם בתכניות אלה משורטט הכביש באופן ברור ביותר ככביש ברוחב 7 מטרים עם מדרכה ברוחב 1.5 מטר לכל צד, כפי שמופיע גם ב"חתך טיפוסי א-א" בתכנית, המתאר את רוחב הכביש). לעניין אורך הכביש מסתמכים המבקשים על חוות-דעת מודד מטעמם, המצביעה על כך שהכביש קצר בכ-15 מטרים ממה שנקבע בפסק-הדין. המבקשים טוענים שלנוכח ההפרה הבוטה של הקביעות בפסק-הדין יש להשית סנקציות על פי פקודת ביזיון בית המשפט לא רק על המשיבות 1 ו-2, הן הנתבעות בתיק, אלא גם על המשיבים 3 ו-4, שהם האורגנים האחראים על כך שהמשיבות 1 ו-2 יפעלו כנדרש בפסק-הדין.

4.
המשיבים טוענים שאין מקום לבקשה. לשיטתם עשו המבקשים כל שביכולתם כדי לסכל את סלילת הכביש, ואילו עתה משנסלל הכביש הם מבקשים להערים קשיים נוספים, וכל זאת על רקע חששם כי עם סלילת הכביש תיסגר הגישה הנוכחית למקרקעיהם והדבר יגרום להם לנזק כלכלי. לגוף העניין, מודים המשיבים כי בשל טעות נסלל כביש הגישה כשהוא "קצר במספר מטרים מהאורך שנקבע בהסכם הפשרה ובפסק הדין" והם פועלים "בימים אלה ממש להארכת כביש הגישה". אשר לרוחב הכביש, טוענים המשיבים כי פסק-הדין לא כלל קביעה כלשהי בנוגע לעניין זה ולפיכך לא ניתן לנקוט בהליך של ביזיון בית משפט בנוגע לרוחב הכביש. לשיטת המשיבים התחייבות העירייה לסלילת הכביש היתה התחייבות לסלילת דרך, ללא קביעה כלשהי בנוגע לרוחבה. התשריט שצורף להסכם הפשרה אינו מחייב לשיטתם, וגם התכניות שהגישו במהלך ההליכים אינן מחייבות לעניין זה. לטענתם, הכביש הנסלל היום הוא כביש תקני, שמימדיו תואמים את הנחיות משרד התחבורה לצמצום רוחב נתיבי תחבורה בכבישים מקומיים. על פי הנחיות אלה, כך טוענים המשיבים, אמור רוחבו של כל נתיב תחבורה בכביש לעמוד על 2.75 – 3 מטרים. הכביש הנסלל בפועל נע ברוחב של בין 5.5 ל-6 מטרים, בהתאם לאילוצי השטח. עוד טוענים המשיבים שלא היה מקום לצירוף המשיבים 4-2 לבקשה, שכן צו העשה ניתן כנגד המשיבה 1 בלבד. המשיבים העלו בתשובתם טענות משפטיות שונות בנוגע לעצם האפשרות להטיל סנקציה מכח פקודת ביזיון בית המשפט על המשיבים 3 ו-4.

5.
בעת בחינת טענות המבקשים יש לזכור שההליך על פי פקודת בזיון בית המשפט הוא מעין יציר כלאיים של דין פלילי ואזרחי (רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 346 (1999), להלן: הלכת ארנון עזרא;

רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 8.7.13, בפסקה 22 לפסק-הדין; רע"פ 4873/14 פיסו נ' אריאלי, מיום 13.7.14, בפסקה 3 להחלטה, ורבים אחרים)
. לפיכך יש לכאורה מקום לטענה כי נטל ההוכחה על הטוען למתן סעד על פי הפקודה גבוה מנטל ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי "רגיל" (לסקירת הדעות השונות בעניין זה ראו ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230 (2000)).

למשוכה ראייתית זו יש לצרף פן נוסף שעניינו בכך שלצורך אכיפת פסק-דין בדרך של הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט על פסק-הדין להיות "ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 60ז (2004); והשוו ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד איתן ארז, מיום 21.9.09, בפסקה 18 להחלטה; בר"מ 7374/09 מדינת ישראל נ' אגימורה, מיום 21.10.09, בפסקה 13 להחלטה; ע"פ 6981/13 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ, מיום 9.12.13, בפסקה 10 לפסק-הדין). כן יש לזכור כי ככלל
סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט "צופה פני עתיד" ואינו בא להעניש על חטאי העבר (לכלל זה ראו ההחלטות הרבות החל מע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459, 468-469 (1950) וכלה בעע"מ 967/13 צבעוני נ' יו"ר הועדה המקומית, מיום 3.7.14, בפסקה 5 לפסק-הדין והאסמכתאות הנזכרות שם; לסקירה ארוכה וממצה של החלטות ברוח זו ראו בהילכת ארנון עזרא, בעמ' 346). ניתן להוסיף בהקשר זה ולהזכיר כי הכלל בהליכים על פי פקודת בזיון בית המשפט הוא כי גם בשעה שבה ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין על החייב יש לנקוט בעקרון "הדרך החמורה פחות" (ראו לאחרונה ע"פ 2125/14 אלטר נ' בר, מיום 13.4.14).

6.
גם על רקע אמות מידה מחמירות אלה המסקנה היא, לאחר עיון בבקשה ובתגובות על נספחיהם, כי יש לקבל את עמדת המבקשים ולהורות על הטלת סנקציה מתאימה מכח פקודת ביזיון בית המשפט. אף מבלי להיכנס לשאלה אם אכן הכביש שנסלל מתאים לתקנים ולהנחיות ו"אף ממותות או פילים אפריקניים כבדי משקל במיוחד יוכלו לעבור בו על נקלה" (פסקה 32 לתשובה), כטענת המשיבים, הרי שאין ספק שרוחבו כיום אינו עולה בקנה אחד עם הרוחב ששורטט בתשריט שהיווה חלק מהסכם הפשרה או עם השרטוט הברור מאוד הנכלל בתכניות שהגישו המשיבים. אין לקבל את ניסיון ההתנערות של המשיבים מהתשריט, כמו גם מהתכנית שהוגשה על ידם, וזאת מטעמים מספר: התשריט היווה את אחד הנדבכים בקבלת טענות שונות של המבקשים בפסק-הדין (ראו לדוגמא הדיון בפסקה 23 לפסק-הדין); השרטוט בתכניות מטעם המשיבים מהווה לכאורה הודאת בעל דין; ומכל מקום, עניין רוחב הכביש מעולם לא היה שנוי במחלוקת, וממילא לא היה מקום לטענות שהעלו המשיבים לפיהן לא הוכרע עניין זה בפסק-הדין. מאחר והמשיבים לא העלו בטענה כלשהי בנוגע לרוחב הכביש במהלך ההתדיינות כולה, הרי שאין מקום לטענה בגדרי חוכמה שבדיעבד לפיה שתיקת פסק-הדין מלמדת שעניין זה לא הוכרע לטובת המבקשים.

7.
מעבר לנדרש, אציין שיש לא מעט טעם בטענות המבקשים לפיהן הכביש שנסלל בפועל כלל אינו מתאים להנחיות משרד התחבורה (שכשלעצמן מהוות בעיקרו של דבר המלצות, כפי שעולה מהמבוא להנחיות – נספח 3 לתשובה לתגובה). בפרט כך הם פני הדברים על רקע ההנחה לפיה יהיה צורך במעבר של משאיות לשטח האמור לשמש כתחנת דלק וממילא יהיה צורך ברוחב דרך ניכר יותר מהחלופה עליה התבססו המשיבים, כמו גם לנוכח האמור בהנחיות בעניין רוחב המדרכות שאמור לעלות על 1.5 מטר, בעוד שבפועל סללו המשיבים דרך שרוחב המדרכות בה כמחצית המטר בלבד.

8.
העולה מכל האמור לעיל הוא כי הדרך שנסללה אינה עולה בקנה אחד עם הקביעות בהסכם הפשרה ובפסקי-הדין שניתנו בעניינם של הצדדים. זאת אף שהכביש אמור היה להיות סלול עד תום עד לחודש אוגוסט 2013. הסלילה בתוואי הצר והקצר נעשתה על אף התראה שנשלחה מטעם ב"כ המבקשים בעניין זה ביום 1.4.14 (זו זכתה למענה שאין בידי המבקש לפנות "לכל פקיד באשר הוא ולקבל עוד באותו היום את מבוקשו" – מכתב תשובה מיום 6.4.14) ולאמור במכתב מיום 10.4.14. המענה שניתן לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט יש בו כדי ללמד על הלך הרוח של המשיבים, שבמודע ומכוח שיקולים משלהם החליטו שלא לפעול על פי הוראות הסכם הפשרה ופסקי-הדין. דרך פעולה זו, שנראה שהיא עולה בקנה אחד עם דרך הפעולה שאפיין את המשיבות 1 ו-2 במהלך הדיון בהליך העיקרי, מחייבת הפעלת סנקציה מתאימה.

9.
לפיכך אני מקבל את הבקשה. עם זאת, על רקע הקביעה לפיה יש לבחור בדרך ה"חמורה פחות", ובשל פרק הזמן הלכאורי הנדרש לסלילת הכביש בתוואי הנחוץ, תיקבע סנקציה מידתית ומדורגת.

10.
כאמור, על פי הוראות פסק-הדין על המשיבה 1 להשלים את סלילת הדרך בתוואי התואם את הסכם הפשרה ואת פסקי-הדין, כך שהרוחב הכולל של הדרך והמדרכות יגיע לכדי 10 מטרים (7 מטרים דרך ו-1.5 מטר מדרכה מכל צד). מאחר והדבר לא נעשה אף שחלפו כשנתיים וחצי מאז מתן פסק-הדין, אך גם מתוך התחשבות בכך שבכל דרך פעולה אפשרית עשויה מלאכת השלמת הכביש להתמשך זמן מה, תיקבע סנקציה מדורגת. בנסיבות אלה אני מחייב את המשיבה 1 בקנס עבור כל יום שיחלוף מהיום ועד להשלמת הכביש בתוואי שנקבע. לתקופה מהיום ועד ליום 5.10.14 ישולם קנס של 1,000 ₪ ליום; לתקופה מיום 6.10.14 ועד ליום 2.11.14 ישולם קנס בסכום של 2,000 ₪ ליום, ומאותו מועד ואילך יעמוד הקנס על סכום של 5,000 ₪ עבור כל יום. הקנס ישולם עד למועד בו תישלם מלאכת סלילת הדרך בהתאם לתוואי שנקבע בפסק-הדין, הן מבחינת האורך והן מבחינת הרוחב.

11.
לא מצאתי לנכון להעניק את הסעד המבוקש כנגד המשיבים 4-2, מטעמי המשיבים.

12.
המשיבה 1 תישא בשכ"ט עו"ד של המבקשים בסכום כולל של 15,000 ₪.



המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אב תשע"ד, 19 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.









א בית משפט מחוזי 3188/09 עזבון סלים שבו ז"ל, מצליח שבו, יעקב שבו נ' עירית ירושלים, הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ראש עירית ירושלים - מר ניר ברקת ואח' (פורסם ב-ֽ 19/08/2014)