פסקי דין על לוטפי משעור | פסקי דין על וידא משעור | פסקי דין על חברת "אל-סינארה" | פסקי דין על אמיל חביבי

809/89 עא     14/12/1992




עא 809/89 לוטפי משעור, וידא משעור, חברת "אל-סינארה" בע"מ נ' אמיל חביבי




(פ"ד מז (1) 1)

(פ"ד מז (1) 1)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 809/89


השופטים:
כבוד השופט ד' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט א' מצא

המערערים:
1. לוטפי משעור
2. וידא משעור
3. חברת "אל-סינארה" בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד נ' ח' אברהים

נ ג ד

המשיב:
אמיל חביבי


ע"י ב"כ עו"ד א' טובי





ערעור על פסק-דנו של בית המשפט המחוזי בנצרת
(השופט ג' גינת)
מיום 23.11.89 בת"א
388/88*

.


פסק-דין

השופט א' מצא
:
1. "אל-סינארה" הוא שבועון בשפה הערבית, המוצא לאור בנצרת על-ידי המערערת 3. המערער 1 הוא עורכו הראשי של השבועון, ואילו רעייתו – המערערת 2 – היא עורכתו האחראית. המשיב, שהוא סופר ידוע בשפה הערבית, נמנה בשעתו עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וכיהן כחבר-כנסת מטעמה. בתקופה הרלוואנטית לפרשתנו כיהן המשיב כעורכו הראשי של העיתון היומי "אל-איתיאחד", היוצא לאור בחיפה.

ביום 8.4.88 פירסם המערער 1 בעיתונו, "אל-סינארה", מאמר חתום מפרי עטו. תחת הכותרת "אכן, העניין אינו רק סניליות..." עסק המאמר במשיב ובו בלבד. המשיב תואר בו כבוגד בעם הערבי, שבחוסר מצפון פעל ופועל אך להשגת הכרה אישית וטובות הנאה לעצמו. במאמר, הרצוף כינויי גנאי לרוב, יוחסו למשיב אמירות ומעשים, שנועדו לאפיין את דמותו ולבסס את הערכתו השלילית של הכותב. המשיב תבע את המערערים לדין. בתובענה נטען, כי בפירסומו של מאמר זה יש משום ביצוע עוולה של פירסום לשון הרע, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). עתירת התובענה הייתה לחיוב המערערים בפיצויי נזיקין. המערערים, שלא חלקו על אחריותם לפירסום המאמר, טענו להגנתם, כי בחלק מן הדברים שפורסמו אין משום לשון הרע כלל. ביחס לאותם דברים, וכן ביחס לדברים אחרים, טענו, כי מכל מקום, עומדת להם הגנת אמת הפירסום, כמשמעה בסעיף 14 לחוק. לחלופין הסתמכו גם על הגנת תום-לב, לפי שלוש מחלופותיו של סעיף 15 לחוק.

2. בהסכמת בעלי הדין דן בית המשפט המחוזי בשאלת החבות תחילה. בתום הדיון בשאלה זו נפסק, בפסק-דין חלקי, כי בארבעה מקטעי המאמר ביצעו המערערים עוולה של פירסום לשון הרע כלפי המשיב. בפסק הדין החלקי נכלל צו-מניעה, לפיו נאסר על המערערים לחזור ולפרסם או להפיץ את הקטעים הנזכרים. כן נצטוו בו המערערים לפרסם, בגיליונו הקרוב של "אל-סינארה", תרגום נאמן לערבית של פסק הדין החלקי במלואו.

כנגד פסק-דין חלקי זה מופנה הערעור שלפנינו. יצוין, כי בעוד ערעור זה תלוי ועומד, השלים בית המשפט המחוזי את הדיון בתובענת המשיב ונתן בה פסק-דין סופי, בו קבע את גובה נזקו של המשיב וחייב את המערערים לשלם לו פיצויים בסך 16,000 ₪. פסק-דין זה מהווה נושא לערעור ולערעור שכנגד (ע"א 1370/91), העתידים להידון בנפרד.

3. להלן ארבעת הקטעים (כסדר הופעתם במאמר), שבהם ראה השופט המלומד משום פירסום לשון הרע. הקטעים מובאים בזה בתרגומם לעברית, שהוגש על-ידי הצדדים, בהסכמה, לבית המשפט המחוזי:

קטע א'

"בשנת 1948 נסע אמיל חביבי
, בחברת מיקוניס, לצ'כוסלובקיה במשימה לאומית מרגשת, להבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה".

קטע ב'

"...רק לפני שבוע התגאה ברדיו ובעיתונים כי מקור השקרים 'אל-איתיחד' הינו הנאבק העיקרי נגד הפטריוטים הערביים והפלסטינים!!!"

קטע ג'

"...הוציא את ההוראות הטמאות, לאילוף וזיוף חתימותיהם של סופרים, משוררים ואמנים פלסטיניים על מסמכים והסכמים פוליטיים בעל כורחם ובניגוד לרצונם".

קטע ד'

"ובינתיים גם האשים את בני עמו בעלי יכולת העמידה... כי הם טיפשים ובורים... אלה אשר עשה מעניינם מחנה של דולרים... כנראה שהוא סבור שהדולרים ממקורות קפריסאיים ואמריקאיים וצרפתיים הינם ראיה לכך שהוא אינו נטול כבוד".


4. טענת המערערים, כי במאמר לא היה משום פירסום לשון הרע, כוונה, בעיקר, לאמור בקטע א'. לעניין זה טענו, כי באמירה, שהמשיב עסק בהשגת נשק למדינת ישראל, בראשית דרכה כמדינה עצמאית, אין משום לשון הרע כל עיקר, שכן בעיני החברה בישראל, בכללותה, אמירה כזאת (בלא כל קשר לנכונותה) מציינת מעשה חיובי ורצוי.


השופט המלומד דחה טענה זו. כדי שהפירסום ייחשב כלשון הרע, די, לדידו, בכך שבעיני אותו חלק מן הציבור שהמשיב נמנה עמו ייראה המעשה שיוחס לו בפירסום כמעשה שלילי; וזאת גם אם בעיני הציבור בכללותו יצטייר המעשה כחיובי. למבחן זה מצא השופט אסמכתא בגישות השופטים בן-פורת ואלון בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734. אך בפרשתנו – סבר השופט – גם בעיני כלל הציבור המעשה שיוחס למשיב איננו יכול לעורר אלא יחס שלילי. להלן דבריו:

"השאלה הנכונה בדיון לפניי היא, האם בנו של עם הנמצא במצב מלחמה עם עם אחר, המשתתף בהבאת נשק לעם האחר, ראוי לשבח אם לאו. נראה לי, שהתשובה השלילית לשאלה האמורה, ברורה. אם אלה פני הדברים, הרי מתבקשת מסקנה נוספת, שפרסום על התובע, שהשתתף בהבאת נשק, לאלה שבני עמו נלחמו כנגדם, פרסום שנכונותו לא הוכחה, יש בו משום לשון הרע".


ובהתייחסו לשאלה, עליה כבר השיב, הוסיף:

"אם נכונה השאלה שהצגתי לעיל, הרי אין יותר צורך בדיון האם ההתנהגות המיוחסת לתובע מעוררת התנגדות בעיני כלל הציבור או חלקו בלבד. לתובע יוחסה על-ידי הנתבעים עזרה לצד שכנגד בעת מלחמה. ברור, כי המקבל את העזרה או ההשתתפות ישבח את העוזר לו ויתפלל לכך שירבו כמותו, אך לא זו השאלה הנדונה כאן. גם מי שקיבל עזרה כאמור, לא יכשיר התנהגות של עזרה של בין עם אחד למי שנלחם כנגדו, בעת המלחמה".


5. חוששני, שהערכת השופט ביחס לאיפיונו של המעשה, שיוחס למשיב, כמעשה שלילי – בעיני כלל אזרחי ישראל, או, למיצער, בעיני אזרחי ישראל הערביים – התבססה על קביעתן של הנחות מוחלטות, שבעיניי אין הן מוחלטות כלל ועיקר.


אין צריך לומר, שבהיותו אזרח של מדינה הנתונה במלחמה חב אדם חובת נאמנות, חוקית ומוסרית, למדינתו ולצבאה. אך, מעבר לקיומה של חובה ברורה ומוגדרת זאת, אינני נכון להניח קיום כלל (שיסודו בטבע האדם, בהיגיון, או בניסיון ההיסטורי), כי בכל הנסיבות, סיועו של בן עם אחד למלחמתו של עם אחר, בעת מלחמה בין שני העמים, צפוי לעורר יחס של גנאי אף מצד בני עמו של המסייע; לא כל שכן שאין, לדעתי, יסוד להניח, שגם בני העם המסתייע עתידים (לפחות בסתר לבם) לבוז למעשה כזה. טיבו של המעשה, בעיני אלה ובעיני האחרים, הוא פועל יוצא של נסיבות רבות ושונות: מה הייתה עילת המלחמה, מי היו יוזמיה, האם חב המסייע חובת נאמנות חוקית למדינה מסוימת ולצבאה, מה היו מניעיו של המסייע, ועוד.
יתר-על-כן: היחס למעשהו של המסייע, בייחוד מצד בני עמו, עשוי להשתנות בחלוף העתים; ומה שבשעת עשייתו אפשר שנחשב כמעשה חריג לרעה, לא מן הנמנע שיתבלט, משיסופר אודותיו כעבור שנים, בחריגותו החיובית דווקא.


כדי להמחיש את עמדתי אינני צריך להפליג לדוגמאות, המצויות למכביר בדברי הימים בכלל, ובדברי ימיה של מאה זו בפרט; שכן פרשתנו גופה מספקת דוגמה מאלפת. המעשה שיוחס למשיב הוא, שבשנת 1948 נסע בחברת מיקוניס לצ'כוסלובקיה במטרה להביא משם נשק עבור מדינת ישראל הצעירה. על ישראל בראשית צעדיה – כלום יש צורך לומר? – נכפתה מלחמת קיום. כל בר-דעת יודע, שהנשק שהובא אז לישראל, מצ'כוסלובקיה וממקומות אחרים, היה חיוני ביותר, שכן נועד ואיפשר לישראל לעמוד על נפשה. המשיב תואר במאמר כמי שנחלץ לסייע לישראל להשיג נשק חיוני זה. ייחוס מעשה כזה (בין שיש ובין שאין לו אחיזה עובדתית), מעצם טיבו, איננו נושא לגנאי; לא בעיני כלל אזרחי ישראל, ולא בעיני הערביים שבתוכנו. כלום בשל היותו ערבי חייב היה המשיב, או מצופה היה, להזדהות (או להישאר שווה נפש) עם מלחמת ההשמד, שנגזרה על ישראל עם הקמתה?! לשאלה זו לא הייתי נחפז להשיב בחיוב, מה גם שכתושב חיפה (ששחרורה אגב הושלם עוד ביום 22.4.48, היינו, עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה) לא חשב המשיב כל חובת נאמנות לאיזו ממדינות ערב שתקפו את ישראל ביום הקמתה. יתר-על-כן: המאמר נושא דיוננו פורסם בשנת 1988, לאמור כארבעים שנה לאחר התרחשות המעשה שיוחס בו למשיב. לוא גם נניח, שבשעתו לא יכול היה מעשה שכזה שלא להיזקף (בעיני ערביי הארץ) לגנותו של המשיב; הרי משחלפו שנות דור, ולנוכח השתלבותם של האזרחים הערביים במערכות החיים של המדינה (לרבות שירות בצה"ל של רבים מהם), שוב אין להנחה הזאת כל אחיזה.


מקובל עלי, ואינני מתעלם מכך, שמטרת המאמר נושא ענייננו לא הייתה להחמיא למשיב על המעשה שיוחס לו, ואף לא לדווח אודות המעשה כעל עובדה ניטראלית. מן ההקשר בו הובאו הדברים במאמר נקל להעלות, שהכותב אכן התכוון לגנות את המשיב; ואף המשיב, כמסתבר מן הנטען בתביעתו, חש עצמו נפגע. אך בכוונת הכותב, ובתחושת המשיב, לא סגי, וכדי שהדברים יהוו לשון הרע על המשיב, צריך להיווכח, שבעיני קורא רגיל וסביר יעורר המעשה המתואר במאמר יחס של גנאי כלפי המשיב. לביסוס הנחה כזו לא הובאה כל ראיה, ובהיעדר ראיה לכך – כפי שהשתדלתי להסביר – אין ההנחה האמורה מובנת מאליה.


לנוכח מסקנתי, אינני צריך להידרש לשאלה, אם גם פירסום שנושאו עלול לעורר יחס של גנאי רק בעיני חלק מן הציבור – אף אם המדובר במי שאינם אזרחים נאמנים או שומרי חוק – יכול להיחשב כלשון הרע. בע"א 466/83 [1] הנ"ל נשנתה שאלה זו במחלוקת בין השופטים בן-פורת ואלון לבין חברי הנכבד, השופט ד' לוין
. אך גם לשיטתם של שופטי הרוב, שבנסיבות מסוימות (ודוק: רק בנסיבות מסוימות) היו נכונים – כל אחד על-פי דרכו – להשיב בחיוב על השאלה האמורה, המעשה שיוחס למשיב איננו בבחינת לשון הרע.


מטעם זה הייתי מקבל את הערעור, ככל שהוא מתייחס לקטע א'.


6. שונה דינם של הקטעים ב' ג' ו-ד'.


בכל אחד מאלה נכללה הטחת עובדה, בדבר אמירה או מעשה שיוחסו למשיב, כשכל אחת מן העובדות הנטענות נועדה להציג את המשיב באור שלילי: פעם כמי ש"התגאה" בכך שעיתונו "אל-איתיחד" (שבמאמר כונה "מקור השקרים") "הינו הנאבק העיקרי נגד הפטריוטים הערביים והפלסטיניים" (קטע ב'); פעם כמי שהורה לאלץ סופרים ואמנים פלסטיניים לחתום על מסמכים והסכמים פוליטיים או לזייף את חתימותיהם על אותם מסמכים (קטע ג'); ופעם כמי שניצל את מצוקת בני עמו כדי להתעשר, ועתה הוא מציגם כטיפשים וכבורים (קטע ד'). בצדק קבע השופט המלומד, שבכל אחת מן האמירות הללו יש משום פירסום לשון הרע על המשיב, ובקביעה זו אין כל יסוד להתערבותנו.


המערערים טענו, שכל העובדות שהוזכרו בקטעים הללו הינן אמת, ושהיה בפירסומן עניין לציבור. בכך ביקשו להראות, שעומדת להם הגנתו של סעיף 14 לחוק. אלא שבכך נכשלו המערערים. הנטל להוכיח את אמיתות הדברים, שהמשיב הכחישם מכול וכול, רבץ עליהם, ובדין קבע השופט המלומד, שהם לא נשאו נטל זה. להלן עיקרי הדברים.


את טענתם, שהאמור בקטע ב' הינו אמת, ביססו המערערים על דברי המשיב, כפי שפורסמו ב"אל-איתיחד" מיום 1.4.88, בדבר "מאבק על הדו קיום בין שני העמים". בצדק קבע השופט, שבדברים אלה אין אסמכתא לטענה שהמשיב "התגאה" במאבק נגד בני עמו. המערערים הוסיפו וטענו, שכוונתם הייתה אך לבקר את עמדת המשיב, בה ראו משום מאבק נגד מי שהם (לטעמם) הפטריוטים הערביים. בצדק השיב השופט לטענה זו, כי לוא נכתב במאמר, שהמשיב נאבק נגד הפטריוטים הערביים, ניתן היה לראות באמור משום ביקורת על דרכו הפוליטית של המשיב; אלא שבמאמר נכתב, שהמשיב "התגאה" בהובלת המאבק נגד בני עמו, והדברים אינם היינו הך.


עמדת המערערים ביחס לנכונות הנטען בקטע ג' התבססה על פירסום ב"אל-איתיחד" מיום 10.3.88. פירסום זה כלל רשימה של אנשי רוח ערביים, עליהם נאמר, כי חתמו על מסמך שתואר כ"הצעת שלום בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית". אחרי הפירסום התעוררה, כמסתבר, מחלוקת, אם גם סופרים ואמנים מן השטחים המוחזקים, ששמותיהם נכללו ברשימת החותמים, אכן חתמו על המסמך או הסכימו לתוכנו. מעצם המחלוקת הזאת הסיק המערער 1, כי המשיב הורה לאלץ אנשי רוח מן השטחים המוחזקים לחתום על מסמך זה או לזייף את חתימותיהם. השופט לא יכול לקבוע, על יסוד הראיות, אם כל אנשי הרוח ששמותיהם צוינו ברשימת החותמים אכן חתמו על המסמך או הסכימו לציון שמותיהם, או שמא הסכימו ולאחר מכן חזרו בהם מן ההסכמה. אך לנטען במאמר, שלמשיב, באופן אישי או באמצעות מי מטעמו, היה חלק כלשהו באילוץ מישהו לחתום, או בזיוף חתימה כלשהי, לא הובאה כל ראיה.


ביחס לנטען בקטע ד' גרסו המערערים, כי בכך שהמשיב קיבל שכר סופרים תמורת חיבוריו בנושאים הקשורים במצוקת בני עמו, ניצל הוא את מצוקת בני עמו כמקור להתעשרות. בצדק דחה השופט הסבר זה באומרו, ש"לפי קו מחשבה זה כל משורר לאומי מתעשר על-חשבון מצוקת בני עמו".


7. לחלופין, הסתמכו המערערים על הגנת תום-לב, כמשמעה בסעיפים 15(3), 15(4) ו-15(10) לחוק. השופט קבע, כי הגנה זו איננה עומדת להם, שכן התנאי החיוני לקיומה – שהפירסום נעשה בתום-לב – איננו מתקיים. קביעה זו נימק השופט בכך, שלפני הפירסום לא ביקשו המערערים את תגובת המשיב לעובדות הנטענות במאמר, ומכאן שלא נקטו אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הדברים הם אמת.


טענת המערערים היא, כי עמדה להם חזקת תום הלב, האמורה בסעיף 16(א) לחוק. השופט (כעולה מהנמקתו) כנראה סבר, שחזקה זו נסתרה. אילו נוכחתי, שהמערערים הוכיחו את המוטל עליהם להעמדת חזקת תום הלב על כנה, כי אז לא הייתי מוצא במחדלם לבקש את תגובת המשיב משום ראיה מספקת לסתירת החזקה. הכלל לעניין זה סוכם, זה לא מכבר, בע"א 184/89 לא פורסם, כלהלן:

"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16 (א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. ראה: ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג (2) 135, דברי השופט (לימים הנשיא) זוסמן, בעמ' 137 ד'-ה'; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון 'הארץ' בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, דברי הנשיא (השופט, כתוארו אז) שמגר, בעמ' 367 ו'-ז'; וע"א 670/79, 78/80, 82 הוצאת עתון 'הארץ' בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, דברי השופט ש' לוין בעמ' 201 ה'-ו'".


חזקת תום הלב של הנתבע, מקום שהיא קמה, עשויה להיסתר בידי התובע, בין היתר, בהוכחת אחד מיסודותיו של סעיף 16 (ב), ובענייננו – סעיף 16(ב)(2), לאמור, כי "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (קרי: הנתבע – א' מ')... לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". המשיב בענייננו, כעולה מהנמקת השופט, הוכיח את השני מבין היסודות האמורים, וזאת בכך שקודם לפירסום לא ביקשו המערערים את תגובתו לאמיתות העובדות הנזכרות במאמר. אך לא מצאתי בפסק-דינו של השופט כל קביעה, שהמשיב הוכיח, כי הדבר שפורסם לא היה אמת; ובכישלון המערערים להוכיח את אמיתות הדברים – כחובתם לביסוס הגנת אמת הפירסום – אין כדי למלא את החסר.


8. אך בדברים אלה, שמטרתם להעמיד את הדין על מכונו, אין כדי להועיל למערערים. הללו לא הוכיחו, שלכאורה זכאים הם ליהנות מהגנת פירסום בתום-לב. מכאן שחזקתו של סעיף 16(א) כלל לא קמה; ותורו של המשיב להביא ראיות לביסוס חזקה הפוכה כלל לא הגיע.


המערערים, כאמור, טענו להתקיימות שלוש מחלופותיו של סעיף 15 לחוק. ביחס לכל אחת מן החלופות הנטענות היה עליהם להוכיח שמתקיימים שני יסודות: ראשית, כי הפירסום אכן נעשה בנסיבות המתוארות בחלופה הנטענת, ושנית, שהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. נלך אצל טענותיהם וניווכח, שפירסום המאמר איננו יכול להיכנס לגדר הנסיבות המתוארות בסעיפים 15(3) ו-15(10), ואילו ביחס לסעיף 15(4) לחוק, נשמטת הגנת המערערים עקב חריגתו, הבולטת והבוטה, של הפירסום מתחום הסביר.


לביסוס הגנת תום-לב, לפי סעיפים 15(3) ו-15(10), טענו המערערים, כי בהזדמנויות קודמות היה זה המשיב שתקף את המערער 1, וכי מאמרו הנדון של המערער 1 היה אך תגובה – אמנם חריפה – להתקפות המשיב כלפיו. על רקע זה נטען, כי הפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המערער 1, כמשמעו בסעיף 15(3), או לשם גינוי והכחשה של לשון הרע שפורסמה קודם לכן, במשמעות סעיף 15(10). בטענה זו, על שני חלקיה, לא היה כל ממש. תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פירסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם. והמבקש לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה, חזקה עליו שיעשה כן; דבר שאין לו זכר במאמר נושא דיוננו.


לביסוס ההגנה האמורה, לפי סעיף 15(4), טענו המערערים, כי הפירסום היה אך הבעת דעה על התנהגות המשיב במילוי תפקידיו הציבוריים. הגנה זו עשויה לעמוד למי שדבריו, כלשונם וכרוחם, נושאים אופי של ביקורת על השקפתו או על התנהגותו של נושא הפירסום. הגנה זו איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין. על הבחנה זו נסמכת אחת מנקודות האיזון בין ערכי יסוד חשובים: חופש הביטוי מזה וזכות האדם לכיבוד שמו הטוב מזה, שבנסיבות מסוימות עשויים לבוא לכלל התנגשות ביניהם (ראה ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' פ"ד מג (3) 840, דברי השופט ברק בעמ' 859 ואילך). מבחנו של פירסום, לעניין תחולתה של ההגנה האמורה, איננו מותנה בסגנונו בלבד. ביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהיחשב כלגיטימית, גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך, אף פירסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר, בנסיבות העניין.


המאמר נושא פרשתנו איננו מעורר גם שמץ של ספק בדבר סיווגו הראוי. המשורר נתן זך, שהוא גם פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, מסר בעדותו את ההערכה הבאה: "המאמר אינו מאמר ביקורת ולא פורטרט, זהו מין רצח אופי, להערכתי, ברמה נמוכה". הערכה זו מקובלת עלי. המאמר, כפי שכבר נזכר, רצוף בכינויי גנאי לרוב. אלה משווים למאמר אופי של כתב השמצה, שמטרתו העיקרית (אם לא היחידה) איננה לבקר את עמדותיו ומעשיו של המשיב, אלא לבזותו, להכפיש את שמו ולהבאיש את ריחו בעיני הציבור. מעבר לתיאורו במאמר, בלשון גסה ובוטה, כבוגד חסר מצפון וכבעל סגולות נקלות נוספות, תואר בו המשיב – בלא כל ביסוס עובדתי – גם כאחראי למעשים המהווים עבירות פליליות (אילוץ אנשי הרוח לחתום או זיוף חתימותיהם). על-פי כל אמת מידה מקובלת חרג פירסומו של מאמר זה, במידה ניכרת ובולטת, מתחום הסביר לאשר ראוי להיחשב כביקורת; ומטעם זה הגנתו של סעיף 15(4) לחוק איננה עומדת למערערים.


9. בהודעת הערעור נטען, כי בגדר פסק-דין חלקי, שהתייחס לשאלת החבות בלבד, לא הייתה סמכות לבית המשפט המחוזי לצוות על המערערים לפרסם בעיתונם את פסק הדין החלקי במלואו. בסיכומי טענותיו לא חשב בא-כוח המערערים על טענה זו. ומשנזנחה הטענה על-ידי בעליה, אף אנו פטורים מלדון בה.


10. סיכומם של דברים הוא, שיש לקבל את הערעור בחלקו ולבטל את חבות המערערים בגין הפירסום שנכלל בקטע א' דלעיל. יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, בקשר לחבות המערערים בגין פירסום לשון הרע, תעמודנה בעינן.


השופט ג' בך
: 1. מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט מצא, בכל הנוגע לקביעותיו ולהנמקותיו, שעליהן ביסס את מסקנתו בדבר חבות המערערים כלפי המשיב בגין פירסום לשון הרע בקשר להפצת הכתבה נושא התביעה דנן.


אך, לצערי, אין באפשרותי להצטרף להחלטת השופט מצא, לפיה יש לקבל את ערעור המערערים בחלקו ולבטל את חבותם בגין קטע מסוים בכתבה, המכונה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וכן בחוות-דעתצ חברי, בתור "קטע א'". המדובר באותו קטע שבו נאמר, כי "בשנת 1948 נסע אמיל חביבי
, בחברת מיקוניס, לצ'כוסלובקיה במשימה לאומית מרגשת, להבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה, וגדולי המדינה זוכרים לו זאת...". אסביר את עמדתי בנדון.


2. אילו פורסמה על-ידי המערערים רשימה ביוגראפית עניינית אודות המשיב, והיו נכללים באותה רשימה הפרטים האמורים בקטע א' הנ"ל, אזי הייתה אכן מתעוררת השאלה, אם עקרונית יעלה הדבר על הדעת, שבית-משפט בישראל יגיע אל המסקנה ויקבע, כי פירסום מידע בדבר הושטת עזרה למדינת ישראל והשגת נשק עבורה, בשעותיה הקשות, עשוי לפגוע בשמו הטוב של הנוגע בדבר ולהוות הוצאת לשון הרע אודותיו, ובמיוחד כשהינו אזרח ישראלי. וזאת חרף העובדה שהיה בית המשפט ער לכך, כי ייתכן מאוד שפירסום פרטים כאלה עלול למעשה להסב נזק לשמו הטוב של אותו אדם בקרב חלקים מסוימים של האוכלסיה, ובמיוחד בקרב אותם חוגים של הציבור שהוא משתייך אליהם ובא אתם במגע יום-יומי. ומתבקש בהקשר זה להעלות את השאלות ההיפותטיות הבאות: מה המצב, כאשר מפיצים על אדם את השמועה שהוא סוכן משטרתי סמוי המסייע למשטרה בתפיסת סוחרי סמים? האם זו הוצאת לשון הרע עליו, כאשר יוכל להראות שהפצת מידע כזה עלולה לסכן את חייו, ושמכל מקום צפויים לו פגיעה גופנית, או לפחות חרם חברתי, מאת סביבתו? האם גם אז ייאמר, כי מידע בדבר שיתוף פעולה עם שלטונות החקירה לשם תפיסת עברייני סמים לא יוכל, אובייקטיבית, להוות הוצאת לשון הרע?


ובמישור לא פלילי: מה מצבו של אדם הנמנה עם חוג היהודים החרדים, כאשר נאמר עליו כי הוא מתבונן דרך קבע בתכניות טלוויזיה? האם יכולה הפצת שמועה כזו להוות לשון הרע, כאשר הרוב המכריע של הציבור אינו רואה במעשה המיוחס כל פסול? וניתן כמובן להוסיף על כך דוגמאות כהנה וכהנה, אשר ההכרעה לגביהן לא תהיה מן הקלות. במקרים אלה מתעוררת הפרובלמטיקה שנדונה בפסק הדין בע"א 466/83 [1].


3. אך נראה לי, כי במקרה דנן סוגיה זו אינה חייבת לעמוד להכרעה?


כאן אין המדובר ברשימה ביוגרפית עניינית, כי אם בכתבה אשר כל כולה מהווה רצף של ביטויי גנאי, קיטרוג והשמצה כלפי המשיב. בכתבה הנדונה, אשר כותרתה: "אכן הענין אינו רק סניליות...!", לא זו בלבד שהמשיב מתואר כבוגד בעם הערבי, וכאדם חסר מצפון, אלא מצוירת תמונה של אדם אשר פעולתו הבוגדנית נעשית לשם השגת טובות הנאה אנוכיות לעצמו. התבטאות כגון: "...היצור הקרוי אמיל חביבי
... שאישיותו המיוחדת לשמצה, הבולטת בבוגדנותה, המתפרצת שחצנות, ניצול וחוסר מצפון ותרבות, ואילו רק מעט מתכונותיו...", מאפיינת את הכתבה כולה. הנכון הוא, שהמשיב, ובית המשפט בעקבותיו, עמדו על קטעים מסוימים המהווים לשון הרע. אך בקטעים אלה רק מתוארים מעשים ספציפיים המיוחסים למשיב, וכדי לבחון אם הקטעים אכן מהווים לשון הרע, רשאים אנו, ונראה כי מצווים אנו, להתחשב בכתבה בשלמותה.


מן הראוי לזכור בהקשר זה מהי "לשון הרע" על-פי ההגדרה של אותו מונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן – החוק). אלה הקטעים הרלוואנטיים של אותה הגדרה:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
........".


מי שמעיין בכתבה הנדונה לא יוכל אלא להסיק, שהכתבה כולה ובשלמותה נכנסת לתחום ההגדרה האמורה, ופיצול הדברים למשפט זה או אחר ולפעולת המשיב המוזכרת בו נראה בעיניי, בנסיבות העניין, מיותר.


כפי שנאמר על-ידי
lord denning
בערעור של
slim v. daily telegraph ltd.
(1968) 2 q.b. 157 (c.a.), at 168
:

“…when he complains of libel, he complains of the injury which the words do to his reputation in the minds of the ordinary reader. now the ordinary reader takes the imputations as a whole. he does not divide them up into bits”.


4. התפיסה הנ"ל גם אינה עומדת בסתירה לאמור בכתב התביעה שהוגש על-ידי המשיב לערכאה הראשונה, בו אין התובע מצמצם את תביעתו לארבעת הקטעים האמורים בלבד, ניתן ללמוד זאת מהנקודות הבאות:


א) לפני ההסתמכות בכתב התביעה על קטעים ספציפיים מופיעה ההקדמה הבאה:

"הכתבה יחסה לתובע דברים, מעשים, עובדות ופרטים שקריים, בלתי נכונים וחסרי יסוד ואחיזה אשר התבטאו בין היתר בטענות כי..."
(ההדגשה שלי – ג' ב').



ב) בקטעים המנויים בכתב התביעה מוזכרת במפורש, בנוסף לארבעת הקטעים עליהם מבוסס פסק הדין, גם הטענה, לפיה השיג המשיב כביכול רווחים כספיים ממצוקתם של בני עמו. גם בכך ראה התובע חלק מהוצאת לשון הרע.


ג) בהמשך נאמר בכתב התביעה:

"בנוסף הופיעו הכתבה ביטויים גסים, בוטים ומעליבים הגובלים בדברי גידוף ונאצה נגד התובע ואשר התבטאו בין היתר באמרות כי התובע:

א. הנו בעל אישיות מיוחדת לשמצה, נקלה, בוגדן, נצלן, שחצן וכי הנו חסר מצפון ותרבות.
ב. הנו שוטה וסנילי ואף מנהיגם של השוטים והסיניליים.
ג. הנו שפל, מלוכלך, מגעיל ובודד".


ד) עולה ברורות מהסיפא של כתב התביעה, כי טענת התובע, שיש בכתבה הנדונה משום הוצאת לשון הרע עליו, מבוססת על מכלול הנקודות הנ"ל, היינו על הכתבה בשלמותה.


5. סיכומו של דבר: לדעתי אין זה חשוב כלל, אם סיוע בהשגת נשק עבור ישראל מצד ערבי ישראלי עלולה להוות מעשה פסול בעיני הציבור הרחב, הציבור הנאור או חלק ממנו, אם לאו. מה שקובע הוא, שבפירסום הנדון כולו מהווה המשיב מטרה לחצי גידופים והאשמות בבוגדנות, ויוחסו לו בקשר לכך מניעים שפלים של השגת טובות הנאה אנוכיות. הימה זאת עוברת כחוט השני בכל הפירסום, והקטע האמור, בו תוארה בלעג ובסארקאזם בולטים "המשימה הלאומית המרגשת" של "הבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה", מהווה רק הדגמה לפעילות הבוגדנית הנטענת של המשיב, ביחד עם המעשים הפליליים והפסולים הנוספים המנויים באותה מגמה.


בנסיבות אלה יש בכתבה בשלמותה כדי "להשפיל אדם (קרי המשיב – ג' ב') בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם", או לבזותו "בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", במובן סעיף 1(1) ו-(2) לחוק, וההבחנה בין האמור בקטע א' ובין ההשמצות ביתר קטעי הכתבה נראית בעיניי מלאכותית.


לו דעתי נשמעה היינו דוחים איפוא את הערעור בשלמותו.


השופט ד' לוין
: מקובלת עלי דעתו של חברי, השופט בך, ואני מצטרף למסקנתו שיש לדחות את הערעור בשלמות.


לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור מכול וכול. על המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ₪.


ניתן היום, י"ט בכסלו תשנ"ג (14.12.92).





*

פ"מ תשנ"א (3) 3.







עא בית המשפט העליון 809/89 לוטפי משעור, וידא משעור, חברת "אל-סינארה" בע"מ נ' אמיל חביבי, [ פ"ד: מז 1 1 ] (פורסם ב-ֽ 14/12/1992)