פסקי דין על אביגדור יצחקי

3454/09 פ     16/09/2014




פ 3454/09 מדינת ישראל נ' אביגדור יצחקי




בפני
כב' השופטת דניאלה שריזלי

המאשימה מדינת ישראל
– פמת"א (מיסוי וכלכלה)
ע"י ב"כ עו"ד איריס שמואלי
נ ג ד

הנאשם אביגדור יצחקי

ע"י ב"כ עו"ד יהושע רזניק
, עו"ד ז'אק חן
, עו"ד בן משה
נוכחים:
ב"כ המאשימה: עו"ד איריס שמואלי

ב"כ הנאשם: עו"ד יהושע רזניק
, עו"ד ז'אק חן

הנאשם בעצמו
<#2#>
ה כ ר ע ת ד י ן
מ ב ו א

הנאשם הוא רואה חשבון בהשכלתו ובעיסוקו. בתקופה הרלוונטית לאירוע שבכתב האישום היה הנאשם שותף במשרד רואי החשבון ליאון, אורליצקי ושות' ברמת גן.

הנאשם עומד לדין בגין מעשים ומחדלים שמייחסת לו המאשימה כרואה חשבון, כמייצגם של ולנטין ואירנה ליסק, במסגרת הליך של "גילוי מרצון" שניהל למענם עם פקיד השומה כפר סבא, מר אהרון אליהו, ומשא ומתן שניהל בהמשך לצורך השגת הסכם שומה בעניינם1.

בכתב האישום (המתוקן בשנית) טוענת המאשימה, כי במזיד, מתוך כוונה לסייע ללקוחות הנ"ל להתחמק מתשלום המס המגיע, הוליך הנאשם שולל את פקיד השומה כשהציג בפני
ו מצג כוזב ביחס למקור הכנסותיהם של הלקוחות, ובכך השתמש במרמה, ערמה או תחבולה כדי לסייע לאחר להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

בנוסף, מואשם הנאשם בכך שבשני מועדים, בשל אותו מצג כוזב, הוא קיבל דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

כתב האישום וההליכים הפליליים שנקטה בהם המאשימה כנגד הנאשם וכנגד ולנטין ואירנה ליסק (להלן בהתאמה: ולנטין; אירנה; הם יכונו בצוותא בני הזוג ליסק) עברו תהפוכות שלא ידעתי רבות כמותן מבחינת התנהלותה של הפרקליטות. אולם, קודם שאדרש להליכים ולתהפוכות, אשר חשיבותם בצדם, אפרט את מסכת העובדות שברקע כתב האישום ואשר שימשו בסיס לחקירת המעורבים ולהאשמתו של הנאשם בעבירות דנן.
פרק א'
התשתית העובדתית
עובדות שאינן במחלוקת

1. עסקינן במסכת עובדתית מורכבת אשר כרוכה בתעסוקתם של בני הזוג ליסק, במעמדם כנישומים, בסיבות שבעטיין שכרו את שירותיו של הנאשם כרואה חשבון, והשתלשלות ההליכים שהתנהלו בניצוחו של הנאשם כמייצג בפני
רשות המסים.

2. העובדות שאפרט בפרק זה בדבר מהלך העניינים והתנהלות המעורבים, שהם הרקע והתשתית לאישום, רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת; הן נסמכות על המסמכים שהוגשו בהסכמת הצדדים, וכן, על עדויותיהם של פקיד השומה כפר סבא אהרון אליהו (להלן: אליהו), הרכזת גבי רנד (להלן: רנד), עו"ד טלי ירון-אלדר (להלן: ירון-אלדר), הנאשם והנישומים, ולנטין ואירנה ליסק, וכן, עדי תביעה נוספים.

3. בני הזוג ליסק עלו מרוסיה לישראל בשנת 1990. אירנה, מהנדסת אלקטרו-מכניקה בהשכלתה, עבדה מחודש מרס 1977 ועד חודש מאי 2005 בחברת eci telecom ltd., חברה ישראלית שמניותיה נסחרות בחו"ל, ועוסקת בייצור ובשיווק מערכות תקשורת ומערכות תמסורת נתונים למדינות שונות, ובין השאר, למדינות חבר העמים (להלן: eci, או, החברה); ולנטין הוא סוכן ביטוח שעסק בביטוח חיים וביטוח אלמנטארי, והיה בעליה של סוכנות ביטוח בפתח תקווה.

4. לבני הזוג תיק שומה מאוחד אשר מתנהל במשרד פקיד השומה כפר סבא (להלן: פקיד השומה, או, משרד פקיד השומה). במסגרתו דיווחו על הכנסותיהם מעיסוקיהם האמורים.

5. אירנה הועסקה ב-eci כמנהלת מכירות בכירה, והייתה אחראית על שיווק מוצרי החברה ברוסיה. בשנת 2003 היא מונתה לכהן כנשיאת היחידה העסקית לאזור רוסיה והמדינות הבלטיות. בתקופת העסקתה היתה אירנה, בין השאר, אשת קשר בין eciלבין חברת mmg ltd. (להלן: mmg), חברה זרה ששימשה סוכנת מקומית של eci לשיווק מוצריה ולמתן שירותים נלווים ברוסיה. בראשה עמד מארק קלאבין (להלן: קלאבין).

6. בתקופה שבין שנת 1998 ועד חודש ספטמבר 2003, בנוסף לשכר העבודה, הייתה לאירנה הכנסה מעמלות (בונוסים) שהעניקה לה בהיחבא mmg והעומד בראשה, קלאבין. העמלות נגזרו מעמלות אותן שילמה eci ל-mmg. ההכנסות האמורות, המוערכות בכ-13 מיליון ₪, הוחזקו על-ידי אירנה בבנק "וינטר" באוסטריה (להלן: ההכנסות).

7. בתחילת שנת 2002 העביר ולנטין את כספי ההכנסות מבנק וינטר לחשבון בנק משותף לו ולאירנה, שפתח בבנק ubs בציריך (להלן: חשבון הבנק בחו"ל).

8. ולנטין ואירנה לא דיווחו לפקיד השומה על הכנסותיה של אירנה מהעמלות ודבר קיומן לא צוין בהצהרת ההון שהגישו בני הזוג ליסק לפקיד השומה בתאריך 28.6.04 (ת/43).

9. בסוף שנת 2003 או בראשית שנת 2004 הידרדרו יחסיה של אירנה עם הסוכן קלאבין. מחשש שקלאבין יתנכל לאירנה החליטו בני הזוג ליסק לדווח על ההכנסות לרשויות המס. למימוש הכוונה פנה ולנטין אל הנאשם בחודש אוקטובר 2004, לא לפני שערך ברור וחקירה ביחס לאפשרויות הפתוחות בפני
ו, ונועץ לשם כך עם מכריו ומיודעיו, ביניהם: רואה החשבון נח פרידמן, אליו הופנה ע"י ידידו, סוכן הביטוח יעקב אפשטיין; יועץ המס שלו, ויקטור זקליס; עו"ד בוריס למפר, אשר הפגיש אותו עם יעקב ליבשיץ, וזה האחרון תיאם לימים את המפגש בין ולנטין לבין הנאשם. במועד מאוחר יותר נועץ ולנטין גם ברואה החשבון אופיר בן חיים. בתמצית ובקצרה אתעד את השתלשלות מהלכיו והתנהלותו של ולנטין, ככל שאלה נוגעים להחלטתו לדווח על ההכנסות, ולפרטים שמסר ל"יועצים" האמורים לצורך ההיוועצות, כעולה מהדברים שאמרו בחקירה ו/או בעדותם.

10. כאמור, נועץ ולנטין ברואה החשבון נח פרידמן, אליו הופנה ע"י ידידו, סוכן הביטוח אפשטיין. במפגש הראשון אמר ולנטין לפרידמן ש"יש לו כסף בחו"ל", ובמפגש הנוסף, שבו נכחה גם אירנה, ביקשו בני הזוג את עצתו ביחס להעברתו ארצה של "סכום כסף גדול", 4 מליון ₪ (ואולי דולרים). לדברי פרידמן, הוא צייד את בני הזוג במידע כללי אודות המצב החוקי ושיעורי המס החלים, אך בסופו של דבר הוא לא נשכר לייצגם.

11. ליועץ המס ויקטור זקליס, אשר העניק לולנטין שירותי הנהלת חשבונות, לסירוגין, משנת 1994 ועד מועד החקירה, סיפר ולנטין בשנת 2004 על כוונתו לבצע הליך של "גילוי מרצון" ביחס לכספים שיש לו בחו"ל. מקורם של הכספים, אמר ולנטין לזקליס, בחברה שהיה שותף בה, וליתר דיוק, קואופרטיב בחו"ל, ומאחר שהקואופרטיב מתפרק, הוא רוצה להביא את הכספים לישראל. לדברי זקליס, לא אמר לו ולנטין מהו היקף הכספים בהם מדובר, ורק רצה לדעת כמה מס יצטרך לשלם. זקליס "זרק" לו "35 אחוז", מבלי לבדוק את הנושא.

12. ולנטין ואירנה המשיכו ופנו למכר משכבר הימים, עו"ד בוריס למפר, וסיפרו לו על קיומם של כספים בחו"ל, ועל רצונם לדווח עליהם. למפר יעץ להם לפנות לנאשם ולהסתייע בשירותיו כמייצג, ואף יצר עבורם את הקשר באמצעות חברו, יעקב ליבשיץ. זהו לב המידע שסיפק למפר. על הבעייתיות שעלתה מגרסתו, והפערים בינה לבין דבריו בחקירה, וגרסתו של ליבשיץ אעמוד בפרק הדיון בראיות. אציין בקצרה, כי על אף המחויבות שחש כלפי בני הזוג ליסק, ולמרות ניסיונו הברור לרכך את העובדות ולהטותן לטובת ליסק, אישר למפר, כי הסוגיה שהטרידה את ולנטין והוצגה לפניו הייתה 'כסף שאזרח ישראלי קיבל מחו״ל'.

13. במשרדו של למפר פגש ולנטין, כאמור, את יעקב ליבשיץ, יועץ עסקי, והוא אמור היה לתאם מפגש בינו לבין הנאשם. ליבשיץ הכיר את הנאשם מימי כהונתם המשותפת ברשות לעסקים קטנים ובינוניים. במפגש במשרדו של למפר הציג עצמו ולנטין בפני
ליבשיץ בשם בדוי, ויקטור, או, ולרי, ומסר לו פרטים כלליים בלבד, ובניסוחו של ליבשיץ: 'יש נושא של מיסוי, ורוצים להגיע להסכם והסדר עם מס הכנסה, מדובר בהכנסות שהיו לו בחו"ל... הכנסות מתמלוגים ברוסיה בגין קשר שיצר עם חברה בארץ... שהוא רוצה להסדיר את הנושא עם מס הכנסה כי הוא רוצה לעבור למסלול מסודר'. ליבשיץ חיווה דעתו, כי אביגדור יצחקי
אכן מתאים לטפל בנושא, ועל כן, התבקש לתאם פגישה עמו.

14. ולנטין הגיע למפגש במשרדו של הנאשם2 כשהוא עדיין נושא זהות בדויה. לדברי ליבשיץ, הציג ולנטין בפני
הנאשם את הסוגיה הטעונה טיפול מול רשויות המס, דהיינו: כי 'קיבל תמלוגים שנשארו בחו"ל (מדובר במיליוני דולרים) והוא רוצה להביאם ארצה, והוא רוצה להגיע להסדר עם מס הכנסה', כך, דברי ליבשיץ, והנאשם הביע נכונות לטפל בייצוג, אף נקב בשכר טרחה של 50,000 דולרים. באותו מפגש לא התקבלה החלטה. אך לימים נאמר לליבשיץ כי הנאשם קיבל על עצמו לייצג את ולנטין מול פקיד השומה. בדיעבד הבין ליבשיץ, כי ולנטין השתמש בשם בדוי.

15. מכאן ואילך סוכם, כי הנאשם ייצג את ולנטין במסגרת הליך "גילוי מרצון" שיכלול דיווח על ההכנסות בחשבון הבנק בחו"ל. לצורך כך, חתם ולנטין על יפוי הכוח ת/23 (כנישום וכעוסק).

16. נערך הסכם שכר טרחה בכתב-יד (ת/4) שבו נאמר כי הנאשם ייצג את ולנטין בפני
שלטונות מס הכנסה. סוכמו שיעורי שכר הטרחה שישלם ולנטין למייצגיו בתמורה לטיפול בעניינו בפני
שלטונות מס הכנסה:
הסכם שכר טרחה

"......
שכר הטרחה נקבע לפי פירוט כדלקמן:
50,000 $ לטיפול כולל במקרה הנדון וזאת
עד לתשלום מס כולל בגובה 35%
25%-35% שכ"ט יהיה בנוסף לסכום הנ"ל בגובה 20%
מהחסכון הנוסף.
25% ומטה שכ"ט בנוסף לסכומים הנ"ל בגובה של 25%
מהחסכון הנוסף.

בשלב זה הסכומים אינם כוללים מע"מ.
הנושא ידון מחדש בסיום הטיפול בתיק.

המטרה לסיים את הטיפול בתיק עד ולא אחרי
סוף השנה הקלנדרית הנוכחית.

ולנטין חתם על ההסכם ת/4.

17. במשרד רואי החשבון ליאון אורליצקי ושות' נפתח כרטיס לקוח על שמו של ולנטין ליסק, וחשבוניות המס שהוצאו בהמשך הדרך נשאו את שמו [ת/14(8-4)] .

18. הנאשם יזם הליך של "גילוי מרצון" בפני
פקיד השומה, שבבסיסו "בקשה לתיקון דוחות", כשמו המקובל של ההליך.

תחילה נועץ הנאשם בעו"ד ירון-אלדר, שהעידה כעדת תביעה (עדותה בעמ' 663, 664)3. עו"ד ירון-אלדר נפגשה עם פקיד השומה אליהו, הביאה בפני
ו את פרטי ה"גילוי מרצון" ואת היקף ההכנסות כפי שמסרן לה הנאשם באורח כללי בלבד. על יסוד המפגש האמור, ניסחה ירון-אלדר לשימושו של הנאשם טיוטת פנייה לפקיד השומה (ת/64). הטיוטה האמורה שימשה בסיס לפניית הנאשם ת/1 מ-30.1.05 אל פקיד השומה אליהו.

19. בתאריך 7.12.04 התקיים מפגשם הראשון של הנאשם ואליהו, ובמהלכו הביע הנאשם בשם לקוחו ולנטין (שאת שמו לא ציין עדיין) נכונות לדווח על הכנסה שהפיק בחו"ל, בעסקת תיווך שאינה בתחום עיסוקו, להעבירה לישראל, ולשלם מס בהתאם להסכם שומה שיושג. הפרטים שמסר הנאשם נרשמו על-ידי אליהו בכתב - ת/21ב' ו-ג'.

20. המשא והמתן בין הנאשם ופקיד השומה נפתח בחודש ינואר 2005, לאחר שהעביר הנאשם את הפנייה ת/1 שתאריכה 30.1.05 ואשר נוסחה כדלקמן:

"הנדון: ליסק ולנטין ת"ז 305988388 - תיקון דוחות

בהמשך לשיחתנו ועל פי בקשת מרשי, אבקשך לתקן את דוחות המס שהוגשו על ידו לשנת המס 2002.
במסגרת התיקון אבקשך להוסיף להכנסתו החייבת הכנסה נוספת בסך 13,000,000 ₪.
ההכנסה האמורה נובעת מפעולת תיווך בתחום שאינו במסגרת עיסוקו של מרשי.
כידוע לך, על פי סעיף 5(1) לפקודת מס הכנסה, ...
לאור זאת, ומאחר ומדובר בהכנסה מתחום שאין הוא עוסק בו בישראל, הכנסה זו אינה חייבת במס בארץ, על פי דעתנו....

בכבוד רב,
ליאון, אורליצקי ושות'
רואי חשבון"

21. במסמך האמור דיווח הנאשם על ההכנסות, והציג אותן כהכנסה חד פעמית, שהתקבלה בחו"ל מפעולת תיווך בתחום שאינו במסגרת עיסוקו או משלח ידו של הנישום בישראל (להלן: המצג).

22. בהסתמך על המצג שבמסמך ת/1 העניק פקיד השומה אליהו לנישומים ליסק ב-30.1.05 חסינות מפני הליך פלילי (כתב החסינות ת/2). בניסוח המסמך הסתייע אליהו בעו"ד ירון-אלדר.

23. יוער, כי בשל מעורבותה בפני
יה לפקיד השומה אליהו ומפגשה עמו, כמתואר לעיל, עמדה ירון-אלדר לדין בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"פ 44920-07-11) ובכתב האישום יוחסה לה עבירה שעניינה איסור ייצוג לפני מי שהיה כפוף למייצג, לפי הסעיפים 3 ו-8 לחוק שרות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969, הידוע כ"חוק הצינון", ביחד עם תקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה)(איסור ייצוג), תשל"ו-1975. במסגרת הסדר טיעון שהושג בין המאשימה והנאשמת, הודתה ירון-אלדר במיוחס לה, ונדונה לצו של"צ בהיקף של 180 שעות, ללא הרשעה בדין.

24. בכתב החסינות ת/2 האמור התחייבה רשות המסים שלא ייעשה טיפול נגדם במישור הפלילי בשל המידע שמסרו או ימסרו בנוגע להכנסות עליהן יוצהר:

"לכבוד ליסק ולנטין ו/או אירנה
הנדון: תיקוני דוחות

לאור העובדה כי ביום 30.1.05 תיקנת מיוזמתך את דוחותיך לשנת 2002 הריני לאשר כי לא ייעשה טיפול במישור הפלילי בשל המידע שכללת מיוזמתך בדוחות אלה. האמור לעיל כפוף לכך שלא נעשתה על-ידי רשות המסים בדיקה אחרת בעניין זה לפני שהדוחות תוקנו על ידך.

בכבוד רב,
אהרן אליהו, רו"ח
פקיד השומה"

העתקי המסמכים ת/1 ו-ת/2 נמסרו ע"י הנאשם לולנטין.

25. כבר ב-31.1.05 העביר פקיד השומה את הטיפול בתיק השומה לרכזת בכירה גבי רנד. מכאן ואילך ניהל הנאשם כמייצג הליך של משא ומתן להשגת הסכם שומה מול פקיד השומה ומול הרכזת רנד.

26. בחלוף זמן התעורר כעסם של בני הזוג ליסק נוכח תחושתם כי המשא ומתן בעניינם מתעכב זמן בלתי סביר, וכן, עקב הידרדרות נוספת ביחסיה של אירנה עם קלאבין. אירנה התקשרה אל הנאשם ונזפה בו על השתהותו, ועוררה עליה את כעסו של הנאשם. בעקבות כך, זומנה פגישה משותפת שבה יושרו ההדורים.

27. בעוד ההליך נמשך, שכר ולנטין בחודש מאי 2005 את שירותיו של רוה"ח אופיר בן חיים, שכנו למשרד, לטפל באופן שוטף בהנהלת החשבונות של סוכנות הביטוח4. במסגרת זו "גייס" ולנטין את בן חיים שיסייע לו בהליך הסכם השומה המשתהה, וביקש ממנו, לברר במשרדי פקיד השומה מה גורל הסכם השומה שאמור להיחתם עמו ביחס להכנסותיו מחו"ל, ומדוע זו מתעכבת.

28. ולנטין אמר לבן חיים, כי הסכם השומה האמור מתייחס להכנסות שיש לו מחו"ל, משנת המס 2001, סכומן עולה על 10 מיליון ₪, ועליהן לא דיווח, ושעתה הוא מעוניין לדווח עליהן.

29. בן חיים קיבל על עצמו את המשימה, ושוחח עם הרכזת רנד בטלפון ובמשרדה. זו מסרה לו, לאחר שהציג בפני
ה יפוי כוח חתום בידי ולנטין, כי היקף ההכנסות שבהן מדובר הוא 13 מיליון ₪, וכי בהעדר מסמכים לא ניתן לפטור את ולנטין ממס. ועוד אמרה, כי ולנטין ימוסה בלא פחות מ-3 מיליון ₪.
בן חיים המליץ לולנטין לחתום על ההסכם.

30. הרכזת רנד תיעדה במזכר (ת/24) את פנייתו של בן חיים ואת שיחתם, לרבות, הצעתה שהנישום ימציא את כל המסמכים בקשר לעסקה, כדי שתוכל לבדוק האם ההכנסה פטורה ממס. במזכר רשמה כי הציעה, לחילופין, מוכנות לפשרה של תשלום מס בסך 3 מיליון ₪ במזומן.

31. מהלכיו של הנאשם נשאו פרי; הליך הגילוי מרצון הסתיים לשביעות רצון הצדדים. במזכרה מיום 30.5.05, בעקבות מפגש מסכם בהשתתפות הנאשם ופקיד השומה רשמה רנד (ת/26):

"ליסק ולנטין

התקיימה פגישה בין פקיד השומה, רוה"ח אביגדור יצחקי
שמייצג את הנישום והחתומה מטה.
רוה"ח יצחקי ביקש מפקיד השומה הנחה מסכום המס המינימלי שקבעה רכזת החוליה בתיק הנישום בקשר להכנסה של 13 מיליון ₪ שהנישום טוען כי היא פטורה ממס בארץ.
פקיד השומה הסכים לתשלום 2.9 מיליון ₪ כמובן במזומן, כדי לגמור את המחלוקת בתיק ולצמצם את העבודה שניאלץ להשקיע במידה ולא נגיע לפשרה.
רו"ח יצחקי אמר שאין לו מנדט לסכום כזה והוא ישתדל לשכנע את הנישום ויתן תשובה תוך כמה ימים."
(חתימה)

32. כבר בתאריך 6.6.05 שיגרה רנד אל הנאשם "הצעת הסכם מסכמת", בצירוף סימולציית מחשב של חישוב המס בעניינו של ולנטין (ת/25א-ג). רנד הגיעה (לאחר הנחה נוספת כמחווה של רצון טוב) לחישוב מס בסך 2,900,000 ₪. ולנטין הביע הסכמתו להסכם המוצע.

33. עם קבלת אישור המייצג, ונוכח ההסכמות שהושגו, ריכזה רנד את מסקנותיה ואת החלטתה במסמך ת/27 שבו נאמר, כי בעצה אחת עם פקיד השומה, "בהתחשב בסכום הגדול ובעובדה שבכל זאת הוא 'מתנדב' וגם תשלום המס מיידי ומזומן, בנוסף, אין ספק שהיו לו גם הוצאות, ... הגעתי להסכם של תשלום מס 2,900,000...." לאור האמור, הורתה רנד למפקחת אביבה לשדר את הסכום לשנת 2001, ולסגור שומות לכל השנים, כולל 2004.

34. בהתאם להצעה האמורה התגבש ב-22.6.05 הסכם השומה ת/3. בהסכם הצהיר ולנטין על הכנסה בשיעור 13 מיליון ₪. בהסכם הוסכם, כי ההכנסה החייבת תעמוד על סך 9.6 מיליון ₪, וסכום המס שישולם בפועל יהיה כ-2.9 מיליון ₪.

35. העתק ההסכם שוגר על-ידי הנאשם בפקס למשרדו של בן חיים (ת/49, אשר זהה למוצג ת/3), וולנטין חתם עליו.

בהדרכתו ובסיועו של בן חיים שילם ולנטין בבנק הדואר את שובר המס בסך 2,899,000 ₪, ושלח אותו בפקס לפקיד השומה.

בכך, תם ונשלם ההליך והסכם השומה האמור הפך לעובדה.

36. בחודש מאי 2005 הסתיימה העסקתה של אירנה ב-eci. בהתאם לעדותו של מנכ"ל eci דורון ענבר, פוטרה אירנה מעבודתה בעקבות "הלשנתו" של קלאבין. eci ו- mmgפתחו נגד אירנה בהליכים משפטיים, שבמסגרתם או בעקבותיהם התנהל משא ומתן בין הצדדים. לבקשתה של אירנה השתתף הנאשם בייצוגה מול פרקליטיה של eci. בחודש ינואר 2006 הגישה eci תביעה נגד אירנה ליסק בבית הדין לעבודה, ובחודש מאי 2006 הגישה אירנה תביעה שכנגד.

37. פרסום שהופיע בעיתונות המקוונת אודות ההליכים המשפטיים האמורים הגיע לידיעת רשות המסים, והוביל בחודש יוני 2006 לפתיחה בחקירה נגד אירנה וולנטין בחשד שהמצג אשר הוצג בעניינם לפקיד השומה היה כוזב, קרי: ההכנסות שעליהן דיווחו הנישומים במסגרת ההליך שהתנהל מול פקיד השומה הן הכנסותיה של אירנה, שהופקו במסגרת עיסוקה כמנהלת מכירות, ולא הכנסה חד פעמית של ולנטין בחו"ל מעסקה שאיננה ממשלח ידו, ואשר על כן, ההכנסות חבות במס. בני הזוג ליסק נעצרו לחקירה.

38. הגרסה שמסרו בני הזוג ליסק לחוקריהם ביחס לפועלו של הנאשם כמייצגם היפנו את הזרקורים אל הנאשם, אשר נחשד בכך שכמייצגם של בני הזוג ליסק הטעה את פקיד השומה וגרם לו במרמה להסכים להעניק לליסק חסינות מפני העמדה לדין, ולהסכים לתשלום מס בשיעור מופחת של 25 אחוזים מההכנסה המדווחת. החקירה הוליכה להגשת כתב האישום נגד הנאשם.
פרק ב'
כתב האישום

39. כתב האישום הוגש נגד הנאשם בתאריך 8.3.09. המאשימה תיארה בו את מהלך העניינים המפורט לעיל, לרבות, פעולתו של הנאשם מול פקיד השומה לתיקון דו"חות העבר של בני הזוג ליסק, ודיווח על הכנסה נוספת במסגרת הליך של "גילוי מרצון" (להלן: כתב האישום המקורי).

40. המאשימה טענה בכתב האישום המקורי, כי בפגישה עם פקיד השומה הציג הנאשם בכתב ובעל פה מצג שקרי, בידיעה שהוא שקרי, ולפיו, ההכנסה נשוא הדיווח המתקן הינה הכנסתו של ולנטין שהופקה בחו"ל כתוצאה מעסקת תיווך חד-פעמית, אשר אינה בתחום עיסוקו בישראל, ואשר על כן, ההכנסה פטורה ממס בישראל. וזאת, למרות שידע כי מדובר בהכנסותיה של אירנה, שהופקו מעמלות במסגרת משלח היד שבו היא עוסקת בישראל, ואשר על כן, חבות במס.

41. לטענת המאשימה, על סמך המצג השקרי האמור, קיבל הנאשם את הסכמת רשות המסים, באמצעות פקיד השומה, ליתן לנישום חסינות בפלילים, והוענקה לו התחייבות בכתב שלא ייעשה טיפול במישור הפלילי.

בנוסף, טענה המאשימה, כי בעקבות המשא ומתן שניהל הנאשם עם פקיד השומה בנוגע לסכום המס שיחויב בו ולנטין, ושוב, בהסתמך על המצג השקרי האמור, וכן, נוכח טענתו השקרית של הנאשם כי אין בידו להמציא אסמכתאות בכתב לגבי ההכנסה הנוספת, קיבל הנאשם במרמה את הנחת דעתו של פקיד השומה לשום את הכנסות אירנה כהכנסותיו של ולנטין, ולפיכך, במס מופחת. וכך ארע שבהסכם השומה ניתן לולנטין להצהיר על הכנסה חד פעמית בחו"ל בסך 13 מליון ₪, ולשלם מס בשיעור 25 אחוזים מהכנסה חייבת בסך 9.6 מליון ₪, ובסך הכל 2.9 מליון ₪, מצג שהוא שקרי, ונועד להשתמט מתשלום מס.

42. בגין המעשים המתוארים, שביצע כרואה חשבון וכבעל מעמד ציבורי שנשא בתפקידים ציבוריים, מעשים שכללו מצגים שקריים במזיד, טענה המאשימה, השיג הנאשם את הסכמת פקיד השומה, כאמור, במרמה, בנסיבות מחמירות.

43. הנאשם מואשם, אפוא, בכך שהשתמש במרמה, ערמה או תחבולה כדי לסייע לאחר להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה, וכן, בקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, שני פרטי אישום לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
פרק ג'
מהלכי המשפט

44. בחלוף חמישה חודשים מאז הוגש כתב האישום נגד הנאשם, חזרה בה הפרקליטות מהחלטתה להניח לבני הזוג ליסק ולא להעמידם לדין פלילי. אמרה ועשתה, וב-4.8.09 הגישה כתב אישום מתוקן אשר כלל שני אישומים ושלושה נאשמים (להלן: כתב האישום המתוקן).

באישום הראשון של כתב האישום המתוקן הואשמו ולנטין ואירנה ליסק בהשמטת הכנסה מדו"ח ובמסירת אימרה כוזבת בדו"ח, עבירות לפי הסעיפים 220(1) ו-220(2) לפקודה.

האישום השני התייחס לנאשם על פי מתכונתו של כתב האישום המקורי.

45. קם קול זעקה מכל עבר: ראשון היה זה הנאשם, באמצעות סנגוריו, עוה"ד רזניק ועוה"ד חן, שעתר להפרדת הדיון בינו לבין בני הזוג ליסק. העתירה נדחתה. זעקה גדולה השמיעו בני הזוג ליסק, באמצעות סנגוריהם, עוה"ד זהר ועוה"ד ארזי, שהתרעמו על עצם העמדתם לדין ועל התנהלותה המקוממת והשערורייתית של המאשימה אשר התעלמה מהתחייבותה, לאחר שימוע שקיימה להם, שלא להעמידם לדין פלילי. סנגוריהם של בני הזוג ליסק מיהרו לעתור לביטול כתב האישום מכוחו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), וטענו כי שינוי החזית מצד המאשימה פגע בזכויותיהם הבסיסיות ובעקרונות של צדק טבעי, וביקשו שאחיל לגבי שני בני הזוג ליסק את כללי ההגנה מן הצדק ואבטל, כמבוקש, את האישום שהגישה המאשימה נגדם.

46. ברובד המעשי והמשפטי, מעוגנת הייתה הבקשה לביטול כתב האישום בכתב החסינות שהעניק פקיד השומה לליסק, וכן במכתבה של פרקליטת מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), עו"ד אלה רובינק, שבו הודיעה לבני הזוג ליסק כי לא יוגש נגדם כתב אישום, ואף כללה אותם ברשימת עדי התביעה בכתב האישום המקורי.

47. לאחר בחינת הטענות והמענות שהעלו הצדדים ניתנה ביום 14.4.10 החלטתי ובה קבעתי, כי אכן נפלו פגמים ממשיים בהתנהלותה של המאשימה ובהליכים בהם נקטה כלפי ולנטין ואירנה, 'והם מעוררים תרעומת והסתייגות בלב כל מי ששלטון החוק ואמון הציבור ברשויות התביעה חשובים לו'. יחד עם זאת, קבעתי, כי בהתחשב באופי העבירות וחומרתן, לכאורה, לא ניתן לומר כבר עתה, בטרם ששמעתי את הראיות באשר למעשיהם ולהתנהלותם של כל המעורבים בתיק, כי המאשימה חרגה מסמכותה כאשר החליטה להעמיד אותם לדין, חרף הודעתה הקודמת. בסיומה של החלטתי האמורה הודעתי לצדדים, כי לא ניתן לקבוע, בשלב שבו טרם נשמעו הראיות, שהחלטת המאשימה להגיש כתב אישום נגד ליסק חרגה בבירור ממתחם הסבירות, וכי הגשת כתב האישום עומדת בסתירה מהותית לערכים של צדק והגינות משפטית. על כן, דחיתי את ההכרעה לשלב שלאחר שמיעת הראיות.

48. אשר על כן, הגיבו הנאשמים בחודש מאי 2010 לכתב האישום, ונוכח כפירתם יצאה שמיעת ההוכחות לדרכה ב-20 בחודש יוני 2010.

49. טענה מקדמית חדשה שהעלו במפתיע סנגוריהם של בני הזוג ליסק, טענה בדבר חוסר סמכות מקומית לבית משפט השלום בתל-אביב, קטעה והפסיקה למירב הצער את שמיעת ההוכחות. אולם, לאחר דיון ממצה דחיתי את הטענה המקדמית ושמיעת ההוכחות חודשה.

50. חודשים רבים חלפו שבמהלכם נשמעה פרשת התביעה לגבי מקור הכנסותיה של אירנה ואופן הפקתן, לגבי יחסי הייצוג שנקשרו בין הנאשם ובני הזוג ליסק, וכן, לגבי התנהלות הנאשם מול פקיד השומה. לקראת סיום פרשת התביעה הודיעה ב"כ המאשימה ביום 15.10.12, כי נערך הסדר טיעון בעניינם של בני הזוג ליסק (להלן: הסדר הטיעון). בהתאם להסדר הטיעון, שהושג לאחר שהשלימו בני הזוג ליסק את תשלום המס עד לשיעור 50% מההכנסות החייבות, תוקן כתב האישום באופן הבא: אירנה הואשמה בעבירה של השמטת הכנסה מדו"ח שהוגש לפי הפקודה, לפי סעיף 217 לפקודה, ואילו כתב האישום נגד ולנטין בוטל לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ. אירנה הודתה במיוחס לה בכתב האישום המתוקן והורשעה.

51. בגזר הדין שניתן בעניינה של אירנה ליסק ביום 2.1.13 אימצתי את הסדר הטיעון שהציגו הצדדים. על אירנה נגזר (בהמלצת שרות המבחן בתסקיר שהוגש) לבצע עבודות של"צ בהיקף של 100 שעות, וקנס כספי בסך 100,000 ₪.

52. עניינו של הנאשם, אביגדור יצחקי
, הופרד, והוא נותר לבדו בכתב אישום אשר תוקן בשנית. ולנטין ואירנה צורפו שוב לרשימת עדי התביעה והעידו במשפטו של הנאשם.
פרק ד'
נושאים שבמחלוקת

53. מלכתחילה לא הייתה מחלוקת, כי ההכנסות נשוא כתב האישום ואשר שימשו נושא להליך שהתנהל מול פקיד השומה, ובגינן הושג הסכם השומה, היו הכנסות ממשלח ידה של אירנה, הכנסות שחבות במס בישראל; לא היו אלה הכנסותיו של ולנטין שהתקבלו בחו"ל בעקבות עסקה חד פעמית שאיננה ממשלח ידו, כפי שהוצגו בפני
רשות המסים (להלן: המצג). ברי, אם כן, כי המצג לא היה אמת.

אין חולק, כי המצג במתכונתו המתוארת היה הבסיס למשא ומתן שהתנהל בין הנאשם ופקיד השומה. כאמור, נעתר פקיד השומה להעניק את כתב החסינות ת/2, ואת הסכם השומה במתכונת שתוארה ת/3.

54. הנה כי כן, מעבר לעובדות שמניתי בפרק א' לעיל, ולאמור בפסקה 52 לעיל, שדומה בעיניי כי כל אלה אינם שנויים במחלוקת של ממש, חלוקים הצדדים ביחס לעיקר העיקרים - מודעותו של הנאשם באשר למרמתיות שבמצג. במלים אחרות: הצדדים חלוקים בשאלה האם אחראי הנאשם למצג הכוזב שהוצג בפני
פקיד השומה, והאם הציג הנאשם לרשויות המס את המצג בידיעה שהוא כוזב, כשבכוונתו לקבל באמצעותו דבר, ולסייע לאחר להשתמט ממס. שהרי, לטענת הנאשם, הוא לא הציג בפני
פקיד השומה מצג כוזב, אלא את העובדות המדויקות שהביא ולנטין לידיעתו בעת ששכר את שירותיו; ובמועדים הרלוונטיים להליך המשא ומתן עם פקיד השומה הוא לא ידע שההכנסות הן הכנסותיה של אירנה מעמלות שקיבלה מהסוכן של eci ברוסיה. עובדה זו נודעה לו במועד מאוחר יותר, לאחר שהושלם המשא ומתן עם פקיד השומה.

55. עליי להעיר, כי בכתב הסיכומים שהגישה "טרפה ב"כ המאשימה את הקלפים", ובניגוד לראיות האובייקטיביות, לרבות, ראיות שסמכה ידה עליהן, כעדות ולנטין ועדויות מכריו, וגם בניגוד לעמדתה הרשמית במהלך משפטם של בני הזוג ליסק, אימצה ב"כ המאשימה גרסה סותרת ומוטית, לפיה, הייתה זו אירנה שפנתה אל הנאשם כדי שייצג אותה מול רשות המסים, הייתה זו אירנה שהשמיעה באוזניו את עובדת קבלת הכספים מהסוכן הרוסי במסגרת עבודה ב-eci, וביחד עם ולנטין דחקה בנאשם להחיש את ההליך מול הנציבות, לדווח לפקיד השומה דיווח מלא ולשלם את המס המתבקש.

56. מטבע הדברים, מדובר במחלוקת עובדתית עקרונית ומהותית, באשר למודעותו של הנאשם שעל פיה תוכרע אשמתו. מתלווה אליה מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין המצג האמור לבין נכונותו של פקיד השומה להעניק לנישום חסינות מהליך פלילי, ולהגיע להסכם שומה מקל עמו. שכן, לטענתה של המאשימה, לכל אורך הליך ה"גילוי מרצון" שניהל הנאשם מול פקיד השומה והרכזת רנד, והמו"מ שניהל עמם להשגת חסינות לנישום והסכם שומה מקל, הציג להם הנאשם מצג עובדתי מרמתי וכוזב ביחס למקור ההכנסות של ולנטין, בידיעה שהמצג איננו אמת, ועשה זאת כדי להפחית את היקף המס שישלמו ליסק. אילו נודעו לפקיד השומה הפרטים לאשורם, דהיינו: כי ההכנסות מקורן בעבודתה של אירנה, ואינן הכנסותיו של ולנטין כפי שהוצגו בפני
ו, טוענת המאשימה, הייתה שומת המס גבוהה יותר. מעשיו של הנאשם עולים, לעמדת המאשימה, כדי מעשה מרמה, ערמה ותחבולה, שנעשה במזיד, במטרה לסייע לליסק להשתמט מתשלום מס; הם עולים, לדעתה, כדי מעשה קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות.

לגישת המאשימה, אפילו תתקבל כנכונה טענת הנאשם, כי רק במועד מאוחר למשא ומתן הוברר לו שההכנסות הן של אירנה מעבודתה ב-eci, אין בטענה זו כדי לפטור אותו מאשמה או להפחית ממנה, וזאת, בשל חובת הנאמנות כלפי רשויות המס שמטיל עליו מעמדו כרואה חשבון.

57. בניגוד לעמדתה הנחרצת של המאשימה, בכל הנושאים ותתי הנושאים, טוענת ההגנה, כי על פי אופי ההליך שהתנהל מול אליהו ורנד, כמתואר בעדויותיהם של השניים ובעדותו של הנאשם, וכעולה מהראיות בכתב, הנתון של "מקור ההכנסה" לא היווה נושא חיוני וגם לא שיקול רלוונטי להשגת ההסכמות ולקביעת שיעור המס שישולם, ואלה היו מתקבלות בכל מקרה, שכן, הנושא היחיד שעניין את אנשי רשות המסים באמת ובתמים, במקרה זה כבמקרים אחרים, היה סכום הכסף המדווח ושיעור המס שישולם לאוצר. מכאן טענת ההגנה, כי בהעדרו של קשר סיבתי בין השניים נשמט יסוד חיוני מיסודות העבירה שעניינה קבלת דבר במרמה, ומהעבירה של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, כדי לסייע לאחר להתחמק ממס.

58. ההכרעה הנדרשת, אפוא, היא בראש וראשונה הכרעה עובדתית בשאלת מודעותו של הנאשם לכזב ולמרמתיות שבמצג, והאם במסגרת ייצוגו של הנישום בפני
פקיד השומה ידע הנאשם כי המצג כוזב ומרמתי, אם לאו. בידיעתו או במודעותו של הנאשם תלויה האשמה או החפות. נגזר ממנה הצורך להכריע, בהתקיים נסיבות מסוימות, מה חשיבות ייחסו נציגי רשות המסים, במסגרת הליך "הגילוי מרצון", למקור ההכנסות לצורך קביעת השומה לנישום שביקש לתקן את דיווחיו. על אף שההכרעות הנדרשות הן עובדתיות באופיין, צריך להקדים הערות בדבר יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, וכל זאת, על רקע משטר המס החל בישראל, ומקומו של הליך "הגילוי מרצון".

59. אחתום את הכרעת הדין בהתייחסות לטענת ההגנה, לפיה, נגועים הגשת כתב האישום נגד הנאשם וההליכים הפליליים שננקטו נגדו באכיפה בררנית ובאפליה בהשוואה להליכים שננקטו כנגד בני הזוג ליסק, שבסיומם גם בוטל כתב האישום נגד ולנטין. כל אלה, טענו הסנגורים, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ואלה מצדיקים שאחיל לגביו את סעיף 149(10) לחסד"פ, ואזכה אותו מטעמים של "הגנה מן הצדק".
פרק ה'
המסגרת המשפטית

60. משטר המס במדינת ישראל
מבחינת הכנסותיו של אדם בא לידי ביטוי בפקודת מס הכנסה אשר מחייבת כל אדם להודיע לפקיד השומה שבאזור מגוריו על תחילתו של עיסוק, ולהגיש לו במועד הקבוע בפקודה דין וחשבון שנתי על הכנסותיו בשנת המס שחלפה. "הכנסתו של אדם" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כסך כל ההכנסות מן המקורות המפורטים בסעיפים 2 ו-3 לאותה פקודה. הגשתו של דו"ח שנתי מחייבת דיווח מלא, מהימן ונאות על כל ההכנסות שהפיק נישום (ההדגשה שלי - ד' ש'), ובכלל זה, הכנסות מעסק או מהשתכרות, וכל הכנסה שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל, וזאת, כדי לאפשר לפקיד השומה לקבוע את סכום המס שחב בו הנישום. דרישת הגילוי המלא והנאות היא מובנת על רקע הצורך לקבל החלטות המושתתות על שיקולים ענייניים, מאוזנים ומידע מלא ואמין, שיאפשרו לקדם את האינטרסים החברתיים החיוניים [בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף מכס ומע"מ ואח' (4.2.98)].

61. במסגרת הדיונים בתיק, בהקשר למשטר המס הנוהג במדינה וכרקע להליך השומה הנזכר בכתב האישום, חזרו הצדדים והזכירו, ובצדק כך, את המהפך שהונהג בשנת 2003 במשטר המס, ואשר במסגרתו הומר (באמצעות תיקון 132 לפקודה) ההיבט הטריטוריאלי, לפיו חויבו במס, עד לתיקון, הכנסות שהופקו בישראל ("נצמחה, הופקה או נתקבלה בישראל"), להוציא החריג שבסעיף 5(1) לפקודה, במשטר מס פרסונאלי, ולפיו, חייבת במס כל הכנסה של תושב ישראל, בלא קשר למקום שבו הופקה ההכנסה.

62. פועל יוצא מחתירת רשויות המס לדיווח ולגילוי מלא ואמין הוא ההליך של "גילוי מרצון", פרקטיקה שהנהיגו זה מכבר במטרה לעודד נישומים לדווח על הכנסות שלא הוצהרו. ההליך מאפשר לנישום שלא דיווח על הכנסותיו, או למי שפעל להעלים הכנסותיו מרשות המס, לפנות לרשות ולדווח על הכנסות שהושמטו. בהתאם לנוהג הקיים, ואשר הועלה על הכתב כנוהל מחייב בחודש אפריל 2005, מוסמך היה פקיד השומה לקבל מנישום דיווח בדבר הכנסות שהועלמו, לאשר תשלום המס המגיע, ולהעניק לעבריין המס ה"מגלה מרצון" מחילה וחסינות מהליך פלילי, ובלבד שהגילוי הוא מלא ונכון [גיורא עמיר, עבירות מס, שם, בעמ' 42; ת"פ (מחוזי ירושלים) 55/96 מדינת ישראל
נ' פרומדיקו בע"מ ואח', פסקים מחוזיים נז(2) 1].

סעיף 220(5) לפקודה

63. האישום בתיק זה נסב סביב סעיף 220 לפקודה שנושאו - השתמטות ממס, שהיא פעילות מתוכננת המיועדת, ביודעין ובזדון, להקטין את נטל המס באמצעים בלתי חוקיים. הסעיף קובע לאמור:

220. עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי הוראת הסעיף ייאשם בעבירה אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות בהמשך הסעיף, והן, על פי סעיף קטן (5), מי שבכוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, או, לסייע בכך לאחר, נקט במרמה, ערמה או תחבולה. יצוין, כי בשל נוסחו הרחב והכוללני של סעיף 220 לפקודה, מקובל לחשוב כי הוא כולל בגדרו כל מעשה או מחדל הקבועים כחובה בחקיקה הפיסקאלית, אשר נועדו להערים על רשויות המס [ראו: ע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל
, פ"ד כד(1) 210, בעמ' 212-213].

64. העבירה שבסעיף 220 היא עבירה התנהגותית אשר איננה מותנית בהשגת התוצאה הפיסקאלית בתיקו של הנישום. ככלל, באישום לפי סעיף 220 לפקודה, על המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם או הנאשמת ביצעו את המעשים הפליליים ו/או המחדלים המפורטים בסעיפיו הקטנים של סעיף 220 לפקודה, שיש בהם הפרה של חובה הקבועה בחקיקה הפיסקאלית; עליה להוכיח, כמובן, כי כוונת הנאשם או הנאשמת, אשר נלמדת מנסיבותיו של המעשה או המחדל, הינה התחמקות בזדון מתשלום המס [ראו: דברי כב' השופט אנגלרד בע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 1, בעמ' 119. לגבי האישום הספציפי שבסעיף קטן (5): משימתה של המאשימה היא להוכיח, במידה שמעל לספק הסביר, כי הנאשם ביצע מעשה או מחדל המגלמים מרמה, ערמה או תחבולה [ראו: גיורא עמיר, עבירות מס, הוצאת סדן בע"מ, מהדורה רביעית, שנת 2000, בעמ' 444-445]. הגדרתה של המרמה נשאבת מהגדרת "המרמה" בסעיף 414 לחוק העונשין: "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת...".
לצורך הוכחת קיומו של היסוד הנפשי בסעיף 220, על המאשימה להוכיח, מעבר לספק הסביר, כוונה מיוחדת להשגת השתמטות ממס, משמע, מודעות מצד הנאשם לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, וכן, לאפשרות הגרימה לתוצאות, בין מתוך כוונה לגרמן, לרבות, מתוך עצימת עיניים, ובין מתוך פזיזות.

סעיף 415 לחוק העונשין

65. הנאשם מואשם בעבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין. "מרמה" מוגדרת בסעיף 414 לחוק העונשין כ"טענה עובדתית בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". על פי סעיף זה, ייחשב נאשם כ"מרַמה" - "אם הביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל".

66. מרכיבי היסוד הפיזי של העבירה שבסעיף 415 הם "המרמה", "הדבר" ו"הקבלה". כדי לעמוד בנטל הוכחת היסוד הפיזי של העבירה, על המאשימה להוכיח את רכיב ההתנהגות העבריינית, קרי: הצגת טענה כוזבת, שהיא "המרמה" במשמעותה הפיזית, וקבלת דבר, או, זכייה בדבר, מכוחה של אותה טענה. על המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי של העבירה, המתבטא אף הוא ב"מרמה", לאמור: הלך נפש של ידיעה שאותה טענה שנטענה אינה אמת, המלווה את הצגת הטענה הכוזבת על-ידי מי שמרמה, מתוך כוונה לקבל את הדבר במרמה [י' קדמי, הדין בפלילים, חוק העונשין, הדין בראי הפסיקה, הוצאת דיונון, 2004, חלק שני, עמ' 833 ואילך, במיוחד עמ' 842].

67. לשם הוכחת יסודות העבירה שבסעיף 415 לחוק העונשין, תעמוד המאשימה בנטל המוטל עליה אם תוכיח כי הנאשם טען בפני
רשויות המס טענה עובדתית כוזבת, בידיעה שאין בה אמת, או, שלא האמין כי היא טענת אמת, ובמעשהו הביא את רשויות המס לידי מעשה, ובמקרה זה – הסכם חסינות, ולאחר מכן, הסכם שומה מקל. על המאשימה מוטל, כמובן, נטל הוכחת היסוד הנפשי, קרי: הכוונה להוליך שולל את רשויות המס, כדי להניען לתת את "הדבר" (פעמיים) באמצעות טענת הכזב.

68. הטענה כי העבירה של קבלת דבר במרמה בוצעה על ידי הנאשם "בנסיבות מחמירות" מכוונת לנסיבות יוצאות דופן שבהן נעברה, כגון: אופייה החמור של המרמה, ההיקף יוצא הדופן של מימדיה ותוצאתה, או, שהעבירה נעברה תוך שימוש בדרכים מתוחכמות במיוחד, או, תוך ביצוע עבירות נלוות. לאמור: הטענה בדבר "נסיבות מחמירות", מטילה על המאשימה נטל הוכחתי לפיו המעשה המיוחס לנאשם בוצע תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, או, שהביא לתוצאה מרמתית שהיקפה ומימדיה יוצאי דופן. לחילופין, עשויה המאשימה לעמוד בנטל הוכחת הנסיבות המחמירות אם תוכיח כי המעשה העברייני היה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך, או, שכרוך היה בביצוע עבירה או עבירות נוספות אשר הכשירו את הקרקע להצלחתו (ראו: י' קדמי, שם, בעמ' 860-861; וכן: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל
, פ"ד כב(2) 85, בעמ' 99; ע"פ 51/76 ראובן נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל(3) 15].
פרק ו'
הראיות - דיון ומסקנות

כ ל ל י

69. המאשימה הניחה תשתית ראייתית רחבת היקף אשר נועדה מלכתחילה לבסס את האשמות שייחסה לשלושת הנאשמים, כמפורט לעיל. עם הצגתו של הסדר הטיעון בעניינם של ולנטין ואירנה בחודש אוקטובר 2012 (במ/1), לקראת סיומה של פרשת התביעה, ונוכח הודאתה של אירנה במיוחס לה באישום המתוקן (וביטול האישומים כנגד ולנטין), התייתרו העיסוק והדיון במרבית הראיות והסוגיות שהונחו לפתחו של בית המשפט, ואשר נועדו לבסס את מקורן של ההכנסות ואת עובדת השמטתן מהדו"חות שהגישו ליסק לפקיד השומה בשנים 2000 עד 2003.

70. הדיון באשמתו של הנאשם (בנפרד מבני הזוג ליסק) מצמצם משמעותית את היריעה הראייתית הרלוונטית, ומחייב לברר רק אותן ראיות אשר מתייחסות למחלוקות שבין הצדדים בעניינו; אותן ראיות שבכוחן ללמד כיצד נרקם הסכם הייצוג ומי היו הצדדים לו, ועיקר העיקרים: סוגיית מודעותו של הנאשם לכך שהמצג אותו הציג לפקיד השומה הוא מצג מרמתי וכוזב. או, אימתי התוודע הנאשם לעובדות כהווייתן.

מדובר, מטבע הדברים, בראיות ישירות: העדויות שמסרו עדי התביעה ולנטין ואירנה, ועדותו של הנאשם, וכן, המסמכים אשר משמשים ברקע הפרשה (ואשר מרביתם פורטו ואף צוטטו על ידי בפרק שבו דנתי ב"מסכת העובדות שאינן במחלוקת"). עדים אלה, הם לבדם אמורים לדעת את שהתרחש ונאמר במפגשים ביניהם, הם ואין בלתם, להוציא, כמובן, שניים - העדים ליבשיץ ובן חיים, אשר נטלו חלק זעיר, זה בכה וזה בכה, בהשתלשלות העניינים הנוגעת לענייננו. אפתח בהצגת עדויות המעורבים.

התשתית הראייתית
העדים והעדויות

71. ולנטין ואירנה העידו במשפטו של הנאשם כעדי תביעה, לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים בעניינם. בצד העדויות שמסרו בבית המשפט, מונחות בפני
י ההודעות שנגבו מהשניים בעת שנחקרו בפני
גורמי החקירה ברשות המסים. כל אחד מהם מסר ארבע הודעות (בצירוף מסמכים): שתי ההודעות הראשונות נגבו מאירנה בתאריכים 20.6.06 (ת/5) ו-21.6.06 (ת/6), בעודה נתונה בתנאי שחרור מגבילים. הודעה נוספת (שלישית) היא מתאריך 4.7.06 (ת/7) וההודעה האחרונה נגבתה בתאריך 16.7.06 (ת/8). באותם המועדים נגבו גם הודעותיו של ולנטין: ת/9 מתאריך 20.6.06; ת/10 מתאריך 21.6.06; ת/11 מתאריך 4.7.06, ו-ת/12 היא הודעה מתאריך 16.7.06.

הצדדים הודיעו לבית המשפט כי מוסכם עמם שההודעות האמורות, אשר הוגשו במסגרת משפטם של ולנטין ואירנה, תיוותרנה כמוצגים במשפטו של הנאשם.

72. בנוסף, הגישה המאשימה דו"חות עימות שנערכו בין הנאשם לבין כל אחד מהנישומים: ת/15 ו-ת/16 - דו"חות עימות שנערכו בין הנאשם ואירנה; ת/17 הוא דו"ח עימות שנערך בין הנאשם וולנטין.

73. עמדת המאשימה ביחס לאשמתו של הנאשם מבוססת בעיקר על גרסתם של ולנטין ואירנה, אשר עוברת כחוט השני לאורך ההודעות והעדות שמסרו במשפט. אפרט להלן, בקצרה ובתמצית, את עיקרי העובדות שמסרו בני הזוג ליסק.

(א) ההכנסות שבהן עסקינן מקורן בעמלות (בונוסים, או, תמריצים) שקיבלה אירנה מ-mmg ומהעומד בראשה, קלאבין, במסגרת ועקב עבודתה כסוכנת מכירות של eci.

(ב) בשנים הראשונות לקבלת העמלות נמנעה אירנה מלדווח על ההכנסות משום שהאמינה לדברי הממונים עליה (לוי זלקינד מ-eci וקלאבין מ-mmg) שאין צורך בתשלום מס (ת/7), ו'שהכסף שמתקבל כבונוס ממכירות נקי ממס'.

(ג) בשנת 2003 איבדה אירנה את האמון בקלאבין משום ששינה טעמו, ועל כן, החליטו בני הזוג לדווח על ההכנסות ולשלם את המס המגיע.

(ד) בחיפושיהם אחר רואה חשבון מקצועי שיסגור חוזה עם מס הכנסה הגיעו אל הנאשם, ששמו התפרסם בעיתונות הכלכלית, והוא גם הומלץ ע"י מכרים ואנשי מקצוע.

(ה) בעת שפנו אל הנאשם סיפרו לו כי אירנה עובדת ב-eci, כי קיבלה בונוסים ממכירות, וגם אמרו לו שהתברר להם שעל הסכומים האלה לא שולם מס, ועכשיו הם רוצים לשלם את המס המגיע.

(ו) אמנם לפגישה הראשונה עם הנאשם התייצב ולנטין לבדו, ובאותו מפגש אכן לא סיפר לו מה מקור הכספים, ורק ציין שהכספים מקורם בחו"ל, אולם, לאחר שהנאשם ניאות לקבל על עצמו את הטיפול, הגיעו השניים למשרדו של הנאשם בצוותא, ומסרו לו את מלוא הפרטים אודות עבודתה של אירנה ב-eci, ואודות הכנסותיה של אירנה מעמלות שקיבלה מ-mmg ומקלאבין בגין המכירות שביצעה עבור eci.

(ז) טיפולו של הנאשם בעניינם השתהה, ובכעסה על השיהוי, יזמה אירנה שיחת טלפון כועסת עמו, שהכעיסה את הנאשם. אולם, ההדורים יושבו, וב-30.1.05 מסר להם הנאשם את מכתב החסינות שהניח את דעתם (הכוונה ל-ת/2).

(ח) ולנטין ואירנה הביעו בטחון בכך שהנאשם ידע מה מקורן האמיתי של ההכנסות, משום ששניהם מסרו לו מידע אמיתי ומלא לגביהן.

(ט) לדבריהם, מוכנים היו להמציא לנאשם מסמכים אודות ההכנסות (מסמכי בנק), אולם, הנאשם לא ביקש מסמכים ואמר שאיננו זקוק להם לצורך ההליך שינהל מול פקיד השומה.

(י) בסיום המשא ומתן העביר הנאשם לחתימתם של ליסק הסכם שומה (ת/3) שלפיו חויבו בתשלום מס בסך 2.9 מיליון ₪ בקירוב, וסברו כי מדובר במשא ומתן יעיל ומוצלח.

(יא) מהסיבה הזאת גם פנתה אירנה אל הנאשם במחצית שנת 2005 כדי שיסייע לה במשא ומתן מול mmg ו- eciכאשר פתחו שתי החברות נגדה בהליכים אזרחיים, שהטיפול בהם כבר נמסר לעו"ד בר נתן.

74. בנוסף לעדויותיהם של ולנטין ואירנה, העידו, כאמור, מטעם המאשימה פקיד השומה אליהו, הרכזת רנד ועו"ד ירון-אלדר. באמצעותם של עדים אלה ביקשה ב"כ המאשימה לעבות את התשתית הראייתית שהניחה כנגד הנאשם, הן ביחס למצג הכוזב, והן ביחס לנפקות ההליך המיסויי שהתנהל, כדי להוכיח כי המצג הכוזב הוליך שולל את פקיד השומה, וכי רק בעטיו ניאות פקיד השומה "לתת דבר". שאילולא כן, נטען, לא היה ההליך מסתיים כפי שהסתיים. יוער, כי אליהו כיהן בעבר כסגן נציבת מס הכנסה, עו"ד ירון-אלדר כתוארה אז, ובחודש נובמבר 2004 נכנס לתפקידו כפקיד שומה כפר סבא5. רנד, מבקרת תיקים, היא עובדת ותיקה ברשות המסים, ובמועדים הרלוונטיים שימשה רכזת בכירה. מרבית העובדות שמסרו השניים בעדויותיהם אינן שנויות במחלוקת (ראו: פרק א' לעיל), להוציא סתירות מסוימות שנתגלעו בין עדותו של אליהו לבין אימרות החוץ שמסר. על כן, דליתי מתוך העדויות אותן עובדות אשר מאירות ומבהירות את הנושאים שבמחלוקת בכל הנוגע למשא ומתן עם הנאשם ביחס לולנטין, באספקלריה של הליך ה"גילוי מרצון" בכלל.

75. ראשונה בהיבט זה היא עדותו של פקיד השומה אליהו.
על הליך ה"גילוי מרצון" מסר אליהו, כי יזמה אותו נציבות מס הכנסה בעקבות הרפורמה במשטר המס במדינה (תיקון מס' 132 מיום 1.1.03). הרפורמה העבירה את החיוב במס מבסיס טריטוריאלי לבסיס פרסונאלי. נוכח התיקון יצא קול קורא מטעם הנציבות לתושבי ישראל אשר החזיקו הכנסות בחו"ל להסדיר את ענייניהם מול הנציבות ולדווח על הכנסותיהם שבחו"ל, בין אם חבו במס קודם לתיקון ובין אם לאו, וכן, אותן הכנסות שספק לגביהן אם הן חבות במס. בנושא זה הותקן עוד בחודש נובמבר 2002 נוהל כתוב (נ/18), שלפיו, נבחנו הבקשות לתיקון דוחות ע"י ועדה במסגרת הליך של בירור ודיון (להלן: הועדה), שבראשה עמדה סגנית נציבת מס הכנסה לתכנון ומדיניות, גב' פרידה ישראלי, ואליה נקרא להצטרף גם פקיד השומה הרלוונטי. אליהו טען בעדותו הראשית, כי במרבית המקרים המסופקים הצליחה הועדה להגיע לפשרות עם הנישומים בדבר חיוב במס בשיעורים (אחוזים) שבין חמישה ועשרים וחמישה אחוזים. אליהו ניסה להכחיש את אמירתו "הפשרה המקובלת היא להגיע לתשלום מס של חמישה לעשרים וחמישה אחוז מס" (שהוקראה מתוך הודעתו במשטרה (ת/53, עמ' 2, ש' 45-46), אולם, נאלץ לאשר כי כך אמר, וכי אמירתו תואמת את המציאות (עמ' 329-333 לפרוט').

76. בתקופה הרלוונטית לפרשה שלפנינו הסתיימה פעילותה של הועדה, ותוקפו של הנוהל האמור פקע. רק בחודש אפריל 2005, לאחר שהסתיים הטיפול בעניינו של ולנטין פורסם נוהל חדש, נ/26. אליהו ראה את עניינו של ולנטין כאחד מאותם מקרים שבהם אמור היה, כפקיד שומה, להפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לעקרונות שהכיר ולפיהם פעל: מקום שהנישום טען לפטור ושיכנע באמצעות אסמכתאות מתאימות כי הכנסותיו פטורות ממס - הוא זכה לפטור מלא; ומקום שהנישום טען לפטור ממס, אולם, לא הציג אסמכתאות לתמיכת טענתו, אלא שמהעבר האחר, לא היה בידי הנציבות מידע אשר סותר את הצהרת הנישום, נבצר מהנציבות לסטות מהצהרת הנישום, ועל כן, נהג פקיד השומה להפעיל את שיקול דעתו, תוך עריכת בירור ודיון, וקבע את שיעור המס לפי מיטב השפיטה (קרי: שלא בהסכמת הנישום), או, לפי שיעור מס שהושג בהסכמה.
זה העיקרון, אמר אליהו, שעמד מאחורי עריכת השומה בתיק שלפנינו.

77. מכאן ואילך, התייחס העד בעדותו להליך שהתנהל בעניינו של ולנטין. להלן עיקרי עדותו.

(א) המצג הכוזב הוצג לפניו מלכתחילה ע"י עו"ד ירון-אלדר שדיברה איתו על 'נישום, בעל סוכנות לביטוח, שקיבל הכנסות בחו"ל מעסקת תיווך חד-פעמית, שאינה קשורה לעיסוקו השוטף', וגם ציינה כי לדעתה, ועל פי החוק החל, ההכנסה פטורה ממס, אולם, היא המליצה לנישום להסדיר ענייניו בשיעור מס שבין 5 ל-7.5 אחוזים. מאחר שהנישום חושש מהליך פלילי, ביקשה ירון-אלדר שאליהו יתחייב לא ליזום חקירה פלילית, ונוכח המדיניות הנוהגת נכון היה להתחייב לכך. יוער, כי בעת שנחקר בידי הסנגור, עו"ד חן, הוסיף העד ואמר, כי הודיע לירון-אלדר שבהעדר אסמכתאות בידי הנישום אין סיכוי שיתייחס להכנסה כפטורה ממס.

(ב) הסתבר לו, כי הנישום מיוצג בידי אביגדור יצחקי
, ואכן, כעבור זמן נפגש במשרדו עם הנאשם, שהציג בפני
ו מצג זהה לזה שהציגה ירון-אלדר. ניסיונותיו לדלות פרטים ולקבל אסמכתאות, ככל שישנן כאלה, אודות "עסקת התיווך" שהניבה הכנסות - לא צלחו. הנאשם טען בפני
ו כי עסקת התיווך לא בוצעה עם אסמכתאות. ההליך נפתח רשמית עם קבלת המסמך ת/1, הוא "הדוח המתקן", אשר בו ביקש הנישום לתקן פרטים; במקביל מסר לנאשם את המסמך ת/2, שניסוחו הוצע בידי עו"ד ירון-אלדר. במסמך זה העניק אליהו לנישום חסינות, קרי: הסכמה לכך שלא ייפתח נגדו הליך פלילי. הענקת המסמך נבעה מההתחייבות שנתן לעו"ד ירון-אלדר. "בקריאה מאוחרת", אמר אליהו (בחקירתו הנגדית) "הנוסח לא הכי מוצלח ביחס למה שהתכוונתי".

(ג) מכאן ואילך, נפתח, לדברי אליהו, השלב האזרחי, קרי: קביעת השומה על פי שיקול דעתו של פקיד השומה. לצורך כך, מסר את בדיקת תיק הנישום לרנד, והנחה אותה להיפגש עם הנאשם, לבדוק כיצד מתיישבים הנתונים שנמסרו להם (קרי: סוכן ביטוח, שביצע עסקה חד פעמית בחו"ל, והפיק ממנה הכנסה) עם נתוני התיק. עם סיום הבירורים ע"י רנד זימן את הנאשם לישיבה נוספת במשרדו יחד עם הרכזת רנד, ובמהלכה של ישיבה זאת הסכים אליהו לגשר על פני פער מסוים שנותר בין רנד לנאשם, וזאת, ע"י הגדלת ההוצאה הנדרשת, והקטנת ההכנסה החייבת. בדרך זו הוסכם על תשלום מס בשיעור של 25 אחוזים, דהיינו: 2.9 מיליון ש"ח.

78. כאמור, העביר אליהו את עניינו של ולנטין ב-31.1.05 לטיפולה ולבדיקתה של רנד, בצירוף המסמכים הרלוונטיים.

(א) רנד העידה (עמ' 83-152), כי אליהו הנחה אותה לבדוק את הנתונים העובדתיים ביחס לעיסוקו של ולנטין כסוכן ביטוח. באותה הזדמנות אמר לה אליהו כי ניתנה לולנטין הבטחה שלא יינקטו הליכים פליליים, משמע שהוענקה לו חסינות. בהתאם להנחיות פקיד השומה בדקה את תיק השומה בדיקה סטנדרטית, לרבות, הדו"חות השנתיים של הנישום, והזמינה את הנאשם לפגישה. באותה פגישה הסביר לה הנאשם, כי לקוחו עשה עסקה בחו"ל ב-2002 וקיבל 13 מיליון ₪, הכנסה שעל פי החוק שחל קודם לרפורמה במס, אינה חייבת במס, אולם, הוא יעץ ללקוח לשלם קצת מס. כוונתו הייתה לשלם מס בשיעור שבין 15 ו-17 אחוזים. לאחר שלוש או ארבע פגישות עם הנאשם, שבמהלכן גם עדכנה את פקיד השומה בתהליך, הסבירה רנד, ובנסיבות שבהן לא הוצגו בפני
ה מסמכים אודות העסקה בחו"ל, אלא שמאידך גיסא, לא היו בידה ראיות לסתור את דברי הנישום, "חשבתי", אמרה "שנכון יהיה לגמור את התיק ב-25 אחוזי מס. זה מה שהסברתי גם לפקיד השומה. הוא הסכים איתי. הטיפול היה שלי ושיקול הדעת היה שלי" (עמ' 88, ש' 19-22). בינתיים הופיע בתמונה רואה חשבון נוסף, הכוונה לרו"ח אופיר בן חיים, וגם לו הסבירה רנד את עמדתה לפיה על הנישום לשלם מס בשיעור 3 מיליון ₪. בעקבות שיחתה עם בן חיים ערכה ב-5.5.05 את התרשומת ת/24.

(ב) בפגישה האחרונה עם הנאשם שהתקיימה במשרדו של פקיד השומה, מסרה רנד, סוכם סופית על תשלום מס בשיעור 2.9 מיליון ₪, וזאת, לאחר שהכירו בהוצאות שהיו לולנטין בגין העסקה. "הוצאות" אלה כללו, כך חשבה רנד, נסיעות, שוחד, ו"כל מיני תשלומים בחו"ל". לדבריה, נערכו החישובים באמצעות סימולציית מחשב שתוצאותיה נראות במסמך ת/25ג', ובסיום המגעים ערכה את מסמך הסיכום ת/27, שבו הסבירה את השיקולים שהנחו אותה ביחס להסכם השומה אשר נחתם עם הנישום.

(ג) רנד התבקשה ע"י התובעת לשפוך אור על התפתחות הפרשה והדיה ברשות המסים, לאחר שנחשף כי המצג היה כוזב, ולאחר שנחקרו הנאשם ובני הזוג ליסק. חרף התנגדותם הצודקת של הסנגורים, שהתבססה על העובדה שמדובר בהתרחשויות שלאחר התקופה הרלוונטית, התרתי את המשך העדות, וזאת מהטעם שולנטין ואירנה (הנאשמים 1 ו-2 כמעמדם באותה עת) טענו בבית המשפט להגנה מן הצדק מחמת תום לבם בהליך ה"גילוי מרצון", טענה שהשארתי לפי שעה בצריך עיון (ראו: עמ' 93 לפרוט'). ההכרעה בעניין זה התייתרה, כמובן, לאחר שהסתיים עניינם של בני הזוג ליסק, ועל כן, איני רואה צורך להידרש לפרטים שמסרה העדה. אסתפק בכך שאציין כי, לדברי העדה, לאחר שנחשף ברשות כי ההכנסות היו של אירנה (העדה הודתה כי קיבלה לעיונה את דו"ח גמר החקירה שערכה יחידת החקירות), נערך ב-13.6.07 הסכם שומה חדש, הוא ת/28. חשיפת הפרשה זעזעה אותה ואת אנשי הנציבות, אמרה רנד, "אמות הספים רעדו".

79. יצוין, כי בחקירתה הנגדית טענה העדה, בין השאר, כי הטיפול שהעניקה לתיק של ולנטין היה "אזרחי" בלבד, משמע: לא היה קשר בין החיוב במס לבין החסינות שהוענקה לליסק. ועוד אמרה לנו, כי את השומה קבעה בהתאם לממצאים ולאפשרויות שעמדו לרשותה, ובמקרה זה, שקלה את האפשרות שחיוב במס מלא כנראה שלא היה עומד בבית המשפט. מכל מקום, מאחר שבהליך של "גילוי מרצון", אשר נולד בעקבות הרפורמה במס, החליטה רשות המסים "להביא כסף לארץ, לא משנה אם הכסף נקי או לא..", נאלצה רנד, לדבריה, להסתפק בקיים, משמע בדברי הנישום אודות קיומה של הכנסה, בלא שנתמכו במסמכים מאמתים. עם זאת, דחתה רנד את הכינוי "סחר סוסים" שהדביק הסנגור, עו"ד אלי זהר, לדיאלוג אשר ניהלה רנד עם הנאשם, ואשר בסיומו הושגה הפשרה. "לך זה אולי נראה סחר סוסים", אמרה רנד לסנגור (עמ' 104, ש' 10 ואילך), "אבל סחר סוסים אם היה זה היה מצדו של אביגדור יצחקי
... יצחקי ניסה כל הזמן להוריד את אחוז המס שישלם הלקוח שלו ואני חזרתי והדגשתי שאם העוסק הוא פטור, שיביא לי מסמכים, ואם לאו, אין לי כוונה ואין לי אפשרות לרדת מ-25 אחוזים".

80. להשלמת התשתית הראייתית שהציגה המאשימה נקראה לעדות עו"ד ירון-אלדר (עמ' 660-670), מי שכיהנה בעבר כנציבת מס הכנסה, ובמחצית שנת 2004 פרשה מתפקידה לעיסוקים פרטיים.

(א) מדברי העדה עלה, כי בחודש אוקטובר 2004 נפגשה עם הנאשם (דפי היומן ת/62), ולבקשתו הסבירה לו כיצד מתנהל הליך ה"גילוי מרצון" בפרקטיקה מול רשויות המס, לרבות, עמדת הנציבות, האינטרסים הכרוכים בהליך, הפרוצדורה, סוג ההכנסות, והצורך במסמכים. להתרשמותה אותה עת, לא היה הנאשם מצוי בנבכי ההליך. בפגישה זו או באחרת הבינה מהנאשם שבכוונתו לקיים הליך "גילוי מרצון" ללקוח שהיו לו הכנסות בחו"ל, מהתקופה שלפני 2003, וההכנסות אינן ממשלח היד של הנישום. עוד נאמר לה, כי תיק השומה של הנישום מתנהל אצל פקיד השומה כפר-סבא. בשלב מאוחר יותר, שאינה יודעת לנקוב בו, נאמר לה כי הנישום הוא סוכן ביטוח.

(ב) בעקבות הפגישות עם הנאשם היא פנתה לפקיד השומה אליהו, הציגה בפני
ו את הנתונים כפי שהוצגו בפני
ה, בררה עם אליהו את עמדתו ביחס לגילויים מרצון, ואת התנהלותו, אלו הם שיעורי המס האפשריים בסיטואציה שבה טוען הנישום שההכנסה היא מלפני 2003, והופקה שלא ממשלח ידו ולא מתחום עיסוקו.

(ג) בהתעורר השאלה כיצד להבטיח שלא ייפתח נגד הנישום הליך פלילי, כדרישתו, סייעה ירון-אלדר לאליהו לנסח מכתב שבו התחייב אליהו כי לא יעביר את תיק הנישום לחקירה פלילית (ת/21ד' ו-ה' מ-10.1.05), וזהו המסמך ת/1. בשיחה אחת נוספת שקיימה עם פקיד השומה לבקשת הנאשם, שאלה אותו לגבי תיקים דומים, ולגבי שיעור המס שניתן לסכם עליו בתיק זה, והאם הוא יכול להיות נמוך יותר מ-25 אחוזים. לידיעתה, השיעור האמור היה נהוג ומקובל בתיקים מעין אלה, אף כי היו מקרים שהשיעור בהם הופחת.

(ד) בהמשך, סייעה העדה לנאשם לנסח את ת/2, מכתב תיקון הדוחות. כל שנרשם במכתב הוא מידע שמסר הנאשם. העדה הגדירה את תפקידה בתהליך, לכל אורך הדרך, היה "לתת תשובה לגבי דרך ההתנהלות בגין עובדות מסוימות" (עמ' 665, ש' 16-18). במועד שאינו זכור לה, דיווח הנאשם כי ההליך הסתיים ונחתם הסכם שומה. שכר טרחתה בנושא הסתכם ב-6000 דולרים פלוס מע"מ. העדה אישרה, כי בגין הפרת "חוק הצינון" הוגש נגדה כתב אישום, הליך פלילי שהסתיים זה מכבר (ת/65).

81. על מהות הליך ה"גילוי מרצון" והאינטרסים שבבסיסו, נושאים שהם חלק בלתי נפרד מהאישום, העידה עו"ד ירון-אלדר, כי ההליך לא היה מוסדר לגמרי בתקופה הרלוונטית, ולהבנתה, הרבה ניואנסים ושיקולים הנחו את הנציבות. בהיבט רחב, שני חלקים בהליך. בחלק האחד, מצוי הסדר המס האזרחי שהנישום חב בו, ובחלק האחר, מבקש הנישום להבטיח שלא יוגש נגדו כתב אישום בעקבות הגילוי שנקט בו. בכל הנוגע לחלק האזרחי של ההליך, הביעה ירון-אלדר עמדתה, כי על פקיד השומה לערוך את הבדיקה המיטבית שביכולתו, לרבות, השגת מסמכים לאימות העובדות. אולם, בהעדרם של מסמכים, קרי: כאשר טוען הנישום כי אין בידו מסמכים, ו"כאשר יש קושי להוכיח את הנתונים האלה, כי אין מסמכים... אז נכנסים לעולם של פשרה" (עמ' 668, ש' 26-29). החלק הפלילי, הסבירה, הוא בסמכות "החקירות". פקיד השומה אליהו אמור לטפל רק בחלק האזרחי של ה"גילוי מרצון", ולא רשאי היה לאשר כל נושא שקשור בפתיחת תיק חקירה. עם זאת, אמרה העדה, כי אליהו כן רשאי היה לתת לנישום מכתב שבו הוא מתחייב שלא להעביר את התיק לחקירה פלילית, וזה מה שעשה במקרה הרלוונטי.

82. בפרשת ההגנה העיד הנאשם. בפתח עדותו, כמו גם בהודעותיו, הכחיש הנאשם את גרסאותיהם של ולנטין ואירנה, כינה אותן "שקר וכזב", ובכל הנוגע למצג שהציגו לו השניים, ואשר לפיו פעל - גרסתו שונה לחלוטין. לדברי הנאשם, שהוא רואה חשבון משנת 1980, שותף בפירמת רואי החשבון לאון - אורליצקי ושות', וכיהן בעבר במספר משרות ותפקידים ציבוריים [מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים 2001-2004; חבר כנסת בשנים 2006-2008; יו"ר הקואליציה; יו"ר מכון התקנים הישראלי; ועוד], הוא קיבל על עצמו את ייצוגו של ולנטין בפני
פקיד השומה לאחר שולנטין הופנה אליו באמצעות מכרו, יעקב ליבשיץ. להלן עיקרי עדותו.

(א) כבר במפגשו הראשון עם ולנטין במשרדו, בחודש אוקטובר 2004, ביקש ממנו ולנטין שייצג אותו בהליך של "גילוי מרצון" ביחס להכנסות שיש לו מחו"ל, מתיווך, ו'ידאג שיקבל חסינות מפני העמדה לדין פלילי', ו'ישלם מס קטן ככל האפשר'. הוא דאג לברר עם ולנטין באופן ישיר ומפורש שהכספים בהם מדובר, כ-13 מיליון ש"ח, לא הופקו מסחר בנשים, מסחר בנשק או, מסחר בסמים (ת/17, עמ' 2). יצוין כבר כאן, כי דברי הנאשם זהים בכל לדברים שמסר בחקירתו: "כבר בתחילת התהליך אמר לי ולנטין ליסק שיש בידו הכנסה מחו"ל שהוא מעונין לדווח למס הכנסה" (ת/13, עמ' 3, וכן, עמ' 8, ש' 191-192).

(ב) בהחליטו לקבל על עצמו את ייצוגו של ולנטין, במפגש השלישי, החתים את ולנטין על יפוי הכוח, וכן, על הסכם שכר טרחה. בהמשך, נועץ בעו"ד ירון-אלדר ובשותפיו למשרד בנוגע לייזום הליך של "גילוי מרצון" ולדרך בה עליו לפעול, שכן, הוא לא ניהל הליך של "גילוי מרצון" קודם לכן (ההליך הונהג רק בעקבות הרפורמה החדשה), ולא היה בקי בפן הפרקטי של הנושא.

(ג) לאחר שהכשירה ירון-אלדר את הדרך, נפגש עם פקיד השומה אליהו בתאריך 7.12.04, ומבלי לגלות את זהותו של הנישום, ומבלי לנקוב בשמו, מסר לאליהו את המידע הכללי האמור (המצג), בדיוק כפי שהציג לו אותו ולנטין. במפגש זה נערך תיאום ציפיות - הענקת חסינות לנישום מפני העמדה לדין, והשגת הסכם שומה בשיעור שיסוכם לאחר ניהול משא ומתן. הנאשם הוסיף וסיפר כי "בפגישה הראשונה… הוא ביקש שנעשה את התהליך בינואר, כי הוא פ"ש חדש, והקרדיט שלו כפ"ש חדש מתחיל בינואר. הוא ראה לנגד עיניו את הסכום שהמדינה תגבה בגין התיק הזה וזה הדבר היחיד שעניין אותו, וכך גם התנהג, הוא ורכזת החוליה בהמשך" (עמ' 893, ש' 9-15).

(ד) בהמשך, סייעה לו עו"ד ירון-אלדר לנסח מכתב פנייה לפקיד השומה בדבר "תיקון הדוחות" של ולנטין, ובמקביל העבירה לפקיד השומה טיוטה מוצעת של מכתב החסינות מפני העמדה לדין פלילי.

(ה) ביום 30.1.05 נערכה פגישה עם אליהו שבה מסר לו את מכתב "תיקון הדוחות" ת/1, ובו זמנית קיבל לידו מפקיד השומה את "מכתב החסינות" ת/2 שהיה מוכן, להוציא שמו ומספר הזהות של הנישום. את השם ותעודת הזהות הוסיף אליהו בכתב ידו למסמך ת/2 כאשר למד אותם מהמכתב ת/1 שבו נחשפו לראשונה. בכך, נפתח למעשה הליך המשא ומתן לקביעת גובה השומה, והשגתו של הסכם שומה. קביעת השומה נמסרה ע"י אליהו לטיפולה של הרכזת רנד, שהייתה מאוד להוטה לסיים את התיק בהסכמה, ולאחר מספר דיונים עמה ועם פקיד השומה הסתיים המו"מ בתאריך 21.06.05 בגיבושו של הסכם השומה (ת/3) שעליו חתמו הצדדים. בד בבד, הציעה רנד כי יובאו לאישורה הדו"חות השנתיים ל-2003 ו-2004, וגם הם נחתמו כמקובלים (עמ' 900).

(ו) מעבר לאמור, הכחיש הנאשם את כל הפרטים שמסרו ליסק בעדויותיהם, הן ביחס למועדי המפגשים עם אירנה, למספרם ולתכנם, והן ביחס למודעותו את האמת שמאחורי המצג. הנאשם טען, כי בעת שניהל את המשא ומתן לא ידע שהכספים מקורם בהכנסות של אירנה, והמצג שהציג לאליהו היה המצג הנכון לאותו רגע.

(ז) ביחס למפגשיו עם ולנטין, אישר הנאשם, כי במהלך התקופה שקדמה לחתימת ההסכם התקיימו ביניהם מספר פגישות (כמתועד בהודעתה של המזכירה, רמוס - ת/55, ובדפי היומן שניהלה - ת/55א), אלא שאירנה לא השתתפה בהן. את אירנה פגש פעמים ספורות, ולראשונה הגיעה למשרדו ב-22.2.05, ביום שלאחר שיחת הטלפון הנזעמת, אשר בה הביעה באוזניו תרעומת על כך שהטיפול בעניינם מתעכב. לדברי הנאשם, אמר לאירנה בשיחת הטלפון שהוא איננו מכיר אותה, ואם זה הוא סגנונה הרי שאינו מעוניין לטפל בעניין. מכל מקום, הנאשם הכחיש כי בשיחת הטלפון הזאת הובהר לו לבטח שמדובר בכספים של אירנה.

(ח) הנאשם אישר בעדותו, כי כאשר השתהה המו"מ גבר לחצם של בני הזוג ליסק, ובמועד מן המועדים הבין מאירנה ש'הם לחוצים', וש'יש מישהו, סוכן ברוסיה, שמאיים עליהם'. ניתן לו להבין שאירנה חוששת כי 'ילשין עליהם', וזו הסיבה שדרשו ממנו להחיש את חתימת הסכם השומה. לימים הוברר לו, כי ולנטין גייס לעזרתו את בן חיים (על חלקו של בן חיים בפרשה אעמוד בהמשך). בזמן אמת לא יידע אותו ולנטין על כך. הנאשם הכחיש מכל וכל כי בפגישה עם אירנה, או, בכל מועד אחר עד לאחר שנחתם ההסכם ת/3, סיפרה לו אירנה כי מקורן של ההכנסות בעמלות שקיבלה בחו"ל במסגרת עבודתה ב- eci. לדבריו, למד על כך רק כאשר היא פנתה אליו, כחודש לאחר פיטוריה, וסיפרה לו על הסכסוך שפרץ בינה לבין eci וביקשה את עזרתו ביישוב הסכסוך, ואכן, הוא נחלץ לסייע לה. עד לאותו מועד, טען הנאשם, הוא לא קישר בין החשש מסוכן עלום ומהלשנה לבין העובדה שמדובר בהכנסותיה של אירנה.

(ט) מוסכם היה עם הנאשם כי בעת שנחקר ברשות המסים הוא לא זכר ולא ידע לנקוב מהו המועד המדויק שבו נודע לו כי ההכנסה המדווחת היא של אירנה. בעדותו הסביר, כי ברור היה לו שהידיעה הגיעה לתודעתו לאחר הליך ה"גילוי מרצון", ולמעשה, כבר במועד החקירה נתן בנושא זה סימנים הקשורים בסכסוך עם eci ומעורבותו שלו בנושא, סימנים שהביאו אותו למסקנה כי ה"התגלות" התרחשה במועד מאוחר להשלמת המשא ומתן אשר הביאה לחתימת הסכם השומה.

(י) הנאשם גרס, כי בני הזוג ליסק בדו בחקירתם גרסה שקרית, לפיה, הם מסרו למייצגם את העובדות כהווייתן, והמייצג בחר, משיקוליו הוא, ובלא שהיה להם חלק בכך, להציג בפני
פקיד השומה מצג כוזב שהם אינם אחראים לו. גרסתם השקרית, טען הנאשם, בבחינת טענת "הסתמכות", נועדה לחלץ אותם מהאישומים, שכן, ידעו היטב שהשיגו את כתב החסינות בטענות מרמה שיזמו.

(יא) בכל הנוגע להליך ה"גילוי מרצון" בכלל, ולהליך המיסויי שניהל מול פקיד השומה בפרט, מסר הנאשם, כי ההזמנה לציבור הישראלי לקיים הליך של "גילוי מרצון" באה בעקבות הרפורמה במס שהונהגה בשנת 2003, תקופה שבה שרויה הייתה המדינה בקשיים כלכליים, ונוצר צורך חיוני לעודד הבאת כספים לישראל. ההצעה נועדה לתת הזדמנות לכל מי שהרוויח כספים בחו"ל להביא את הכסף ארצה וליהנות ממיסוי מופחת בשיעור של כעשרה אחוזים. האינטרס הכלכלי/הלאומי הכתיב, לטעמו של הנאשם, את דרך התנהלותם של אנשי הנציבות כלפי הנישומים, ונכונותם להגיע לפשרות מקלות ביותר.

(יב) בכל הנוגע להליך הספציפי, מסר הנאשם, כי כבר במפגשו הראשון עם פקיד השומה אליהו, שהיה מפגש קצר, ולא דובר בו על פטור ממס לולנטין, הוא הסתפק בהצגת המצג של ולנטין, בלא שנקב בשמו, בלא שהציג מסמכים, או, חשבוניות או, קבלות, ושאל את אליהו אם יהיה מוכן לנהל מו"מ על תשלום המס, והאחרון אמר "רוצה אני". משעסקה השיחה בשיעור אחוזי המס שישלם הנישום, אמר לו אליהו כי 15 אחוזים "יהיה קצת קשה", אך אפשר שיגיעו למשהו קרוב ל-25 אחוזים, תוך הכרה בהוצאות (עמ' 894, ש' 16-27). בהתאם לכך, אכן התנהל המו"מ בינו לבין רנד בדרך שאותה כינה הנאשם "סחר סוסים", קרי: כל צד הציע מחיר, זה מעלה וזו מורידה, עד שהגיעו לעמק השווה, לפיו ישלם ולנטין מס בשיעור 2.9 מיליון ₪. להשגת התוצאה המוסכמת, הסביר הנאשם, "תמרנה" רנד את הסכומים ואת שנות המס עד שהגיעה לסכום שעליו הוסכם, כאמור, 2.9 מיליון ₪ (עמ' 898).

(יג) עוד הצביע הנאשם על העובדה שאליהו הכין את המסמך ת/2 - מכתב החסינות מפני נקיטה בהליך פלילי - לפני שידע את זהות הנישום, והוסיף את שמו לראש המכתב במעמד מסירת המכתב המקביל - ת/1. מחווה זה מוכיח, לגישת הנאשם, שפקיד השומה היה להוט לקיים את המו"מ בכל מחיר, ללא קשר לזהות הנישום ולעיסוקו, העיקר שיתקבל הכסף. "ברור לי לחלוטין", אמר הנאשם בעדותו, "אם אני יודע ומביא את שמה של אירנה בפני
פ"ש, כמובן שהוא לא היה שואל אם זה כן משלח ידה או לא, ואני טוען שזה לא משלח ידה, ... אם הייתי מביא את שמה של אירנה בפני
פ"ש הוא בכלל לא היה מתווכח, והתוצאה הייתה אותה תוצאה בדיוק..." (עמ' 906).

83. ההגנה טוענת, כמובן מאליו, כי מהימנותו של הנאשם איננה מוטלת בספק, וכי על כן, יש לקבל את גרסתו על כל נושאיה כאמת לאמיתה, מה גם שהיא נתמכת בראיות חיצוניות רבות, ולהעדיפה על פני הגרסאות השקריות והמתעתעות שהשמיעו ולנטין ואירנה, שרצופות היו סתירות מהותיות בנושאים שהם בלב המחלוקת. ובכל הנוגע לרמייתו של פקיד השומה, תשוקת רשות המסים להגיע לפשרות מכניסות משמיטה את בסיס המרמה מהתהליך, ועל כן, אין לומר כי פקיד השומה רומה.

84. מנגד, עותרת המאשימה ליתן את מלוא האמון בולנטין ואירנה, שהיו, לעמדתה, עדים מהימנים, אשר עדויותיהם תואמות זו לזו, והתכוונו באמת ובתמים לדווח לרשויות המס על ההכנסות של אירנה דיווח אמיתי וכשר, ולשלם את המס המגיע, ועל כן, מסרו לנאשם את מלוא הפרטים המדויקים ביחס להכנסותיה של אירנה. ניתן להאמין להם, טוענת המאשימה, כי הופתעו לגלות בדיעבד שהנאשם בחר משיקוליו הוא, וללא ידיעתם, להסתיר את האמת מאנשי רשות המסים. אילו נודעה לפקידי הרשות האמת, טענה המאשימה, לא היה ההליך מסתיים במיסוי בשיעור 25 אחוזים בלבד.

האישום: שימוש במרמה, ערמה ותחבולה
דיון בראיות ומסקנות

85. קיים, בידוע, קשר הדוק בין מהימנותן של ראיות לבין משקלן הראייתי. רק עדות מהימנה יכולה להיות בעלת משקל ראייתי של ממש. במקרה שלפנינו, נוכח טיב האישום ואופיין של המחלוקות ששרטטתי, צריך שיינתן אמון מלא ובלתי מסויג במהימנותם של ולנטין ואירנה, עדי התביעה המרכזיים, שעל גרסתם סומכת המאשימה את האישום כנגד הנאשם, ובראש וראשונה, האישום בסעיף 220(5) לפקודה, לפיו, הוא נקט במרמה מתוך כוונה לסייע לאחר להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

כפי שאראה ואסביר, לוקות עדויותיהם של ולנטין ואירנה בפגמים ראייתיים מהותיים, ביניהם, הבאת פרטים כבושים בשלבים מאוחרים של ההליך, ריבוי סתירות בנקודות מהותיות שנתגלעו בין השניים, הן במהלך החקירה והן בהתפתחות ההליך המשפטי, וכן, סתירות שנתגלעו ביניהם לבין עדי תביעה אחרים שמצאה המאשימה לנכון להעיד מטעמה.

א. המייצג, המיוצג והמצג, ומה שביניהם

86. היוודעותם של ולנטין ואירנה לנאשם, סידרת מפגשיהם עמו, המועדים בהם התקיימו ומי השתתף במפגשים, היוו חלק נכבד במסכת העובדתית שפרשו הצדדים, שכן, באמצעות עובדות אלה ביקש כל צד להוכיח את המועד שבו פגש הנאשם את אירנה, ובו התוודע לעובדה שההכנסות הן הכנסותיה. בנושא זה מסרה אירנה במועד שבו נחקרה כי היא חיפשה רואה חשבון שייצג אותה במגעיה מול רשות המסים, וכי היא זו שהגיעה לפגישה הראשונה עם הנאשם, וכבר אז סיפרה לו שמדובר בהכנסה שלה מעמלות. אירנה לא היססה לומר אז כי חתמה אצל הנאשם על הסכם שכר טרחה, עובדה שאין בה אמת, שכן, ולנטין הוא זה שחתום לבדו על יפוי הכוח לייצוג (ת/23) מתאריך 17.10.04, ועל הסכם שכר הטרחה (ת/4). למקרא ההודעות הראשונות נראה, כי אירנה הסתירה, או, הצניעה את חלקו של ולנטין במגעים עם הנאשם, ונמנעה במפגיע מלמסור את העובדה שמכרים שונים, למפר וליבשיץ, לדוגמה, יצרו את הקשר בין ולנטין לבין הנאשם. באותן הודעות הכחישה אירנה כי היא וולנטין פנו ליועצים נוספים והציגו בפני
הם את ההכנסות כהכנסות של ולנטין, וזאת, בניגוד לדברי עדי התביעה שיובאו בהמשך.

87. בסתירה לגרסה האמורה מסר ולנטין בחקירתו הראשונה, כי הוא היה זה שהגיע למפגש הראשון עם הנאשם, ואז סיפר לו על רצונו לקיים הליך של "גילוי מרצון" מבלי לציין שמדובר בהכנסותיה של אירנה. מודע לכך שהוא חתום כנישום יחיד על הסכם שכר הטרחה ועל יפוי הכח למשרד ליאון אורליצקי ושות', הוא ולא אירנה, מצא ולנטין תירוץ בעובדה שאירנה שהתה בחו"ל. תירוץ שנתגלה כשקרי, שכן, על פי תיעוד רישום הגבולות (נ/10) - לא שהתה אירנה בחו"ל.

88. ועוד, בדומה לאירנה, נמנע גם ולנטין מלומר לחוקריו כי נועץ בעניין ההכנסות ביועצים נוספים; ממילא העלים את שיחותיו עמהם שבהן הציג את ההכנסות כהכנסותיו; הוא גם נמנע מלהזכיר את העובדה שלמפר וליבשיץ המליצו על הנאשם כרואה חשבון שיכול להסדיר את ענייניו, וכי ליבשיץ נכח בפגישתו הראשונה עם הנאשם ב-12.10.04. עוד טען ולנטין בחקירתו, בשלביה הראשונים, כי אירנה השתתפה במפגשים עם הנאשם, למן הפגישה השניה, וסיפרה לנאשם על עבודתה ב-eci, ועל ההכנסות שהפיקה מעבודה זו, ושעליהן לא דיווחה. בעקבות שחרורה של אירנה ממעצר הבית, בא "תיקון" לגרסתה הראשונית של אירנה ותיאום עם גרסת הנאשם. בהודעתה השלישית, וכן, בעימות מול הנאשם (ת/15) הודתה אירנה כי אכן ולנטין הגיע לבדו לפגישה הראשונה עם הנאשם, והיא הצטרפה לפגישתם השנייה, טענה שהופרכה.

89. שיחת הטלפון הנזעמת שהתקיימה בין אירנה והנאשם זכתה אף היא להתייחסות נרחבת בעדויות המעורבים, בבחינת אבן בוחן למועד שבו הצטרפה אירנה למפגשים עם הנאשם. שכן, מוסכם היה על כולם שלמחרת השיחה, או, כעבור מספר ימים, התקיים מפגש בנוכחותה. מסתבר, כי בעת שנחקר לראשונה לא הזכיר ולנטין את שיחת הטלפון; הוא "נזכר" בה לראשונה בעת שהעיד בבית המשפט. אלא שטענתה של אירנה, כי המפגש שבעקבות השיחה הנזעמת התרחש אי שם בחודש ינואר 2005, בטרם התקבל מכתב החסינות ת/2, נסתרה באמצעות יומן הפגישות של הנאשם, שעליו מופקדת הייתה מזכירתו, העדה רחל רמוס (הודעתה ת/55, והנספח - ת/55א'), לפיו, התקיים מפגש זה ביום 22.2.05, ולא לפני כן.

90. ביני לביני סברתי, כי ניתן וראוי היה לייתר את ההתנצחויות בין הצדדים ביחס למועדי מפגשיהם של הנאשם וולנטין, ובאילו מהם נכחה גם אירנה, ולהתמקד בשאלה שבמחלוקת והיא תכנם של המפגשים. וכי מה רבותא האם נכחה אירנה במפגשים בחודש ינואר 2005, או, שהצטרפה למפגשים רק ב-22.2.05? לא המועד הוא שיאיר או יבהיר האם סיפרה אירנה לנאשם על טיבן ומקורן האמיתי של ההכנסות כהכנסות מעבודתה ב-eci. האם לא טען גם ולנטין שגילה את אוזנו של הנאשם אודות מקורן האמיתי של ההכנסות? ואם במועדים עסקינן, אזכיר, כי לצורך הוכחת מועדי המפגשים וזהות המשתתפים בהם עמדה התובעת בתוקף על הגשתו של יומן הפגישות של הנאשם, ת/55א', אותו ניהלה מזכירתו, רמוס. ורק בסיום המשפט נעורה הסתייגותה של התובעת מהרישומים ביומן. עם זאת, לא דאגה להביא בפני
בית המשפט כל ראיה לסתור, לבד מהעדויות הסותרות והבלתי סדורות של ולנטין ואירנה.

91. הנה כי כן, בשורה של נושאים מהותיים ורלוונטיים, נמצאו פערים, סתירות ואי התאמות בין גרסתו של ולנטין לזו של אירנה; חמור לא פחות, נמצא כי השניים דאגו לתאם ביניהם את הגרסאות במטרה לגשר על הפערים, וזאת, ברגע שניתן היה להם להיפגש לאחר שני ימי חקירה. אך בעוד שאירנה הכחישה כי שוחחה עם ולנטין אודות החקירה, הודה ולנטין כי החליפו ביניהם מידע ופרטים.

92. ראוי לציון שינוי הגרסה שמסרה אירנה ביחס להימנעותה מדיווח (משך חמש שנים) על ההכנסות שקיבלה מעמלות מחברת mmg; כאשר במקום אחד טענה כי זלקינד וקלאבין אמרו לה שהעמלות פטורות ממס; ולא חלף אלא זמן קצר עד שמסרה גרסה סותרת (ת/7, ש' 68-70), לפיה, חשבה כל השנים ש'המיסים שולמו'.

93. יהיו טענותיהם של בני הזוג ליסק אשר יהיו: המסמכים והעדויות ומבחן השכל הישר שמצטרף אליהם מורים, כי גרסת ולנטין ואירנה איננה ראויה לאמון. ראשית, עובדה היא שהמסמכים המהותיים בפרשה - הסכם שכר הטרחה ת/4 ויפוי הכוח למשרד ליאון אורליצקי ושות' ת/23 - חתומים שניהם בידי ולנטין, ולא בידי אירנה. הוא הדין בכרטיס הלקוח שנפתח בפירמת רואי החשבון ובחשבוניות המס, שכולם נרשמו בשמו [ת/14(4-8)], וכפי שהסתבר, ולנטין כלל את החשבוניות בגין שכר הטרחה בספריו (ספרי סוכנות הביטוח) ובדיווחיו למע"מ, מצהיר בכך קבל עם שהוא נשא בהוצאות הייצוג. עובדה היא גם, שבשיחת הטלפון עם הרכזת רנד, אישר ולנטין באוזניה (כמפורט במזכרה של רנד ת/22 מיום 9.2.05) כי הוא הנישום ששכר את הנאשם לייצגו "בקשר לעסקה בשנת 2002" (ראו גם: דברי העדה רנד בעמ' 83 ובעמ' 86 לפרוטוקול). הוא ולא אחר.

94. המסמכים האמורים מהווים חיזוק ראייתי משמעותי לטענתו של הנאשם כי ולנטין הוא האיש ששכר את שירותיו לייצגו, כי ולנטין הוא האיש שביקש ממנו לקיים הליך של "גילוי מרצון" והציג לפניו את המצג האמור, לפיו, מדובר בהכנסות שהיו לו מעסקת תיווך בחו"ל, עסקה שאיננה קשורה במשלח ידו בתחום הביטוח. אשר על כן, גם מקובלת עליי כסבירה ואמינה טענת הנאשם, לפיה, עד לסיום ההליך לא הייתה ולא ניתנה לו כל סיבה ולו רמז לחשוב שלא מדובר בהכנסותיו של ולנטין. האפשרות שהנאשם בדה והגה את המצג הכוזב מיוזמתו, כפי שמנסים לטעון בני הזוג ליסק, היא אפשרות רחוקה ובלתי מתקבלת על דעתי.

95. לא זאת אף זאת; מבחן ההיגיון והשכל הישר מורים, כי אילו הציגו אירנה וולנטין בתקופה שבה ניהל הנאשם את המו"מ מול פקיד השומה מצג שונה, לפיו, ההכנסות הן של אירנה, כפי שטוענים בני הזוג ליסק היום, מצג המחייב ששניהם יהיו מיוצגים, לא היה הנאשם נמנע מלהחתים את אירנה על יפוי הכח ועל הסכם השכר, כנדרש וכמצופה. כך גם ציין הנאשם בחקירתו: "לא יעלה על הדעת שאקח צילום של ת"ז של ולנטין בלבד ו/או אחתים אותו על ייפוי כח לבדו אם גברת ליסק הייתה נוכחת בפגישה..." (ת/14, עמ' 2, ש' 42-43; וכן, ת/13, עמ' 7, ש' 165-167), מה גם, שאירנה ביקרה, לדבריה, במשרדו של הנאשם מספר פעמים.

"בהכירי את גברת ליסק", ציין הנאשם בחקירתו (ת/14, ש' 59-61), ובצדק רב, יש לומר, "לא היה עולה בדעתי, אילו הייתי יודע מראש את מה שאני יודע כיום, שלא להחתים אותה לפחות על הסכם שכר טרחה".
באותה רוח אמר הנאשם בעדותו בבית המשפט (בעמ' 901):

"אני רוצה להדגיש דבר ברור, כולנו מכירים את הזוג ליסק. היא הרבה יותר דומיננטית ממנו. היא גם כנראה בעלת הדעה. אם שניהם יושבים מולי, רק אותו אני מחתים על שכ״ט? מה, אני מרמה גם את השלטונות וגם את הלקוחות שלי? איזו סיבה בעולם, אחרי שאני עושה את הבירור, יש לי לחשוב שבמקרה, אם אני יודע, כשאני לא יודע, שבמקרה של גב׳ ליסק, אני מקבל תוצאה אחרת מהתוצאה שאקבל עבור ולנטין. לכן, הייתי מחתים אותה על הסכם שכ״ט, ולכן, לא היה לי צורך לשקר את אף אחד. בטח לא אשים את שמי הטוב על דבר מהסוג הזה.... כסף, בעיני, זה לא סיבה לשקר. הייתי מחתים אותה על הסכם השכ״ט, אם הייתי יודע שזו הכנסתה, והייתי מחתים אותה גם על יפוי-כח...".

דברים כדורבנות, שלא הותירו בי ספק בדבר כֵּנותם ואמינותם, והם מפריכים מניה וביה את גרסאותיהם של בני הזוג ליסק. מסקנותיי הולכות ומעצמות נוכח פניהן של ראיות נוספות שהונחו לפניי באומר ובכתב.

ב. המסמך ת/1 - המנוע שהניע את התהליך

96. משקל ראייתי רב אני מייחסת לתוכנו של המסמך ת/1, שכותרו "ליסק ולנטין - תיקון דוחות", אותו מסר הנאשם לפקיד השומה בתאריך 30.1.05, כבסיס למשא ומתן, ואשר העתקו נמסר לולנטין בו ביום, או, ביום שלאחריו. בגוף המסמך הביע הנאשם בשם הנישום כוונה לתקן את הדוחות השנתיים כדלקמן: "במסגרת התיקון אבקשך להוסיף להכנסתו החייבת הכנסה נוספת בסך 13,000,000 ₪. ההכנסה האמורה נובעת מפעולת תיווך בתחום שאינו במסגרת עיסוקו של מרשי...".

המסמך האמור הוא המנוע שהניע והצית את התהליך כולו. הוא מכיל ומבטא את "המצג" במלואו, ללא כחל וסרק. המצג הוא המסמך, והמסמך הוא המצג.

בני הזוג ליסק אישרו כי קיבלו מידי הנאשם את המסמך, ועל כן, מופרכת כל טענה שהעלה מי מהם בדבר העדר מודעות לגבי טיב ההליך, זהות הנישום שבמרכזו וטיב המצג שהוצג לפקיד השומה. במלים אחרות: אין שחר לטענת בני הזוג ליסק כי הנאשם הציג בפני
פקיד השומה מצג שקרי שהם אינם אחראים לו ולא היו מודעים לו. אם כך היה, לא הייתה כל מניעה שיתריעו בפני
הנאשם ביום קבלת המסמך ת/1 לידיהם כי מוצג בו מצג כוזב וכי יש לתקנו. הימנעותם של אירנה וולנטין מתיקון המצג שבמסמך ת/1 מלמדת אותי כי גרסתם איננה אמת; כי המצג שיקף את עמדתם ואת הלך נפשם, והיה מקובל עליהם.

97. למרות האמור, למרות המסקנה ההגיונית והמתבקשת מתוכנו של המסמך ת/1, ניסו השניים לפחת מחשיבותו וממשקלו הראייתי בטענות מקוממות הן ביחס למועד מסירתו לידיהם, והן ביחס להבנתם את תוכנו.

אירנה אישרה בחקירתה (ת/6, ש' 26) ובבית המשפט (עמ' 804, עמ' 806) כי הם קיבלו מהנאשם את המסמך (יחד עם מכתב החסינות ת/2) מיד לאחר הפקתו, קרי: ב-30.1.05. ואולם, נוכח כותרתו הברורה ותוכנו המסבך אותה ואת ולנטין טענה אירנה, כי 'בכלל לא הבינה שיש במכתב איזה שהיא מין חשיבות' (עמ' 713, ש' 1-19; עמ' 729, ש' 5-13), טענה שאינה עומדת במבחן הסבירות והאמת. לא מיותר להזכיר, כי זמן לא רב לאחר מכן, העבירה אירנה את מכתב החסינות ת/2 לעו"ד צבי בר נתן.

הגדיל עשות ולנטין, אשר העלה שלל גרסאות ביחס למסמך המדובר. במקום אחד טען שקיבל את המסמך מהנאשם יום או יומים לאחר התאריך הנקוב בו, ובמקום אחר טען, כי קיבל את המסמך במועד מאוחר הרבה יותר, לאחר שנסתיימו הליכי המשא ומתן, יחד עם מכלול המסמכים שהעביר אליו הנאשם בקלסר. לדבריו, לא קרא את ת/1 מכיוון שזה כבר לא היה מעניין. באשר לתוכנו של המסמך טען ולנטין בחקירתו (הודעתו ת/9, ש' 165-166), כי לא הבין שתוכן המסמך סותר את הטענה כי ההכנסות הן של אשתו, מכיוון ש'הוא לא מבין בזה, ובגלל זה פנה ליצחקי', ו'אביגדור אמר לו שמכיוון שהוא עצמאי אז השם שלו צריך להופיע ביחד עם השם של אירנה, שכן, התיק במס הכנסה משותף'.

בבית המשפט השתנתה הגרסה מן הקצה אל הקצה. כאן טען ולנטין לפתע, כי ראה לראשונה את המסמך ונכנס לעומקו רק בעת שנחקר ברשות המסים, וממילא לא יכול היה להתריע בזמן אמת שתוכנו אינו נכון, גרסה שאינה מתיישבת עם דברים שאמר בחקירה ועומדת בסתירה לגרסתה של אירנה. מה שברור הוא שולנטין מעולם לא אמר לחוקר כי הוא רואה את המסמך ת/1 לראשונה בחקירה.

98. בהעדר גרסה אמינה והסבר מתקבל על הדעת מדוע שתקו ולנטין ואירנה למראה תוכנו של המסמך ת/1, נותרה מסקנתי כשהייתה. המכתב מדבר בעד עצמו. בני הזוג ליסק ידעו את תוכנו והסכינו עמו, משום ששיקף את עמדתם.

ג. חברים מסַפרים על ולנטין

99. כאמור, עמדו ולנטין ואירנה בנחרצות רבה על דעתם, כי מסרו לנאשם מצג שכולל מידע נכון. כך, טענה אירנה: "אני בוודאות יודעת שזאת האינפורמציה שאני אישית מסרתי לאביגדור"; אף הוסיפה והרחיבה: "תמיד, לכל האנשים בשרשרת שנפגשנו, תמיד נאמר על ידי וגם על ידי בעלי מקור הכסף, מי הרוויח את הכסף, שזה הייתי אני, מבונוסים שהגיעו משוק בחו"ל (ת/8, ש' 46-47). על כרחך אתה תמה ומשתומם, מנין לו לנאשם המצג הכוזב? שהרי, התעקשותם של בני הזוג ליסק כי הקפידו לומר לנאשם רק את האמת לאמיתה בדבר מקורן של ההכנסות מציבה דילמה לא פשוטה - האם אפשר שהנאשם בדה את המצג מדמיונו הקודח.

100. התשובה לדילמה טמונה בעדויותיהם של לא מעט מעדי התביעה. חמישה, ליתר דיוק, מרביתם חברים ומכרים של ולנטין. על עיקרי הדברים עמדתי בתמצית בפרק העובדתי. לכולם סיפר ולנטין במועדים שונים כי הוא מחזיק כספים בחו"ל וכי מקורם של הכספים בו עצמו, מצג שאינו מותיר מקום לספק בדבר מגמתם של בני הזוג ליסק להסתיר את העובדות האמיתיות, ומחזק את מסקנתי כי לא מדמיונו של הנאשם הופק המצג הכוזב. בשל חשיבותן של העדויות, ומשקלן הראייתי הרב, אדון בהן בהרחבת מה.

101. בני הזוג ליסק נועצו בדחילו ורחימו ברואה החשבון נח פרידמן, והעלו אפשרות לקיים הליך של "גילוי מרצון". בהודעתו (ת/30) ובעדותו (עמ' 881-886) הסביר פרידמן, כי בשנת 2003 ואולי ב-2004 הגיע ולנטין למשרדו, לבדו, לאחר שהופנה אליו ע"י ידיד משותף, סוכן הביטוח יעקב אפשטיין, ואמר לו ש"יש לו כסף בחו"ל... לא יודע בדיוק איך הכסף נוצר בחו"ל". למפגש נוסף עמו הצטרפה גם אירנה, ובמסגרת המפגש ביקשו בני הזוג את עצתו ביחס להעברתו ארצה של סכום כסף גדול, 4 מליון ₪ (ואולי דולרים). פרידמן צייד את בני הזוג במידע כללי אודות המצב החוקי ושיעורי המס החלים, ובסופו של דבר הוא לא נשכר לייצגם.

102. ויקטור זקליס הוא יועץ מס בעיסוקו, שהעניק שירותים לבני הזוג ליסק, לסירוגין, מאז שנת 1994 ועד 2008. לדברי זקליס (עדותו עמ' 154 - 163), ביקש ממנו ולנטין בשנת 2003 להכין עבורו הצהרת הון, אולם, חזר בו מאוחר יותר, ומסר את הכנתה לרואה החשבון אופיר בן חיים (לעדותו אתייחס בהמשך). העד סיפר, כי בעת ששב להשתמש בשירותיו, סיפר לו ולנטין על כוונתו לבצע הליך "גילוי מרצון" ביחס לכספים שיש לו בחו"ל, מחברה שהיה שותף בה. את הפרטים למד זקליס לדעת מולנטין, כאשר התעניין בשנת 2004 לדעת האם יוכל להביא כסף מחו"ל, והסביר לו ש'זה קואופרטיב, ... שהיו לו שם כמה שותפים. איך הוא מביא את הכסף? העסק מתפרק. סוגרים אותו. ובגלל זה מגיע לו כסף. ואת הכסף הוא רוצה להביא לישראל'. על גרסתו האמורה והברורה חזר זקליס בעת שנחקר בידי ב"כ הנאשם (עמ' 162); ועמד עליה גם בעת החקירה החוזרת (עמ' 163).

103. זקליס ציין, כי ולנטין נמנע מלומר מהו היקף הכספים בהם מדובר, אולם, התעניין לדעת כמה מס יצטרך לשלם, ועל כן, "זרק לו" שמדובר כנראה ב-35 אחוזים. זקליס גם סיפר, כי בחלוף זמן אמר לו ולנטין, שפנה למשרדו של אביגדור יצחקי
כדי שיטפל בתיק, והוא ישלם מס יותר נמוך.

בחקירה הנגדית הציע סנגורם של ליסק לזקליס כי התעניינותו של ולנטין לא הייתה אלא שאלה כללית ותיאורטית, אולם, זקליס שלל את האפשרות שמדובר בתיאוריה, בהדגישו כי ברור היה שולנטין שואל שאלה קונקרטית ועניינית (עמ' 161, ש' 9, ש' 14). זקליס גם שלל את האפשרות שמדובר היה בהכנסותיה של אירנה, שכן, לידיעתו, אירנה קיבלה משכורת, ולדבריו, הוא לא ידע ולא נאמר לו שאירנה מקבלת עמלות שיווק.

104. עד תביעה נוסף שמעורב היה באיתור מייצג בעניין ההכנסות הבלתי מדווחות הוא מיודעם של בני הזוג ליסק, עו"ד בוריס למפר. למפר העיד (עמ' 186-200) כי ביום מן הימים נשאל ע"י אירנה בשיחת חולין מה דעתו בעניין הסדרת תקבולים שנתקבלו בחו"ל. מאחר שלא החשיב עצמו כמומחה לדיני מיסים, יעץ לה לפנות למומחה למיסוי בינלאומי, ובאחת מפגישותיהם העלה את שמו של יצחקי. הוא נועץ בעניין זה בידידו, ליבשיץ, שהכיר את יצחקי. מאוחר יותר זימן מפגש במשרדו בין ולנטין וליבשיץ, ובאותו מפגש העלה ולנטין "נושא שקשור בהסדרת תקבולים שהתקבלו בחו"ל על ידי אזרח ישראלי". מעבר לכך, אמר למפר, לא ידע דבר אודות הכספים ומקורם.

105. עד כאן, תאמה עדותו את הגרסה שמסר ליבשיץ, שעליה אעמוד בהמשך. ואולם, בהמשך העדות חלה תפנית חדה בגרסתו של למפר, וזאת, כאשר טען במפתיע כי בהמשך השיחה, דובר על כך שהתקבולים בחו"ל הם של אירנה. לדברי למפר, התקשרה אליו אירנה נזעמת כעבור חודשיים או שלושה, והתלוננה שיצחקי אינו מקדם את ההליך מול פקיד השומה, הוא התקשר ליצחקי, אך נענה על ידו ש'אין מה להתקשר', ש'זה רק מפריע', ו'יש לחכות בסבלנות'. באותה שיחה, אמר למפר, בניגוד לגרסתו הקודמת, 'דובר על כך שהתקבולים הם של אירנה' (עמ' 188, ש' 24). בחקירתו הנגדית (לשאלת ב"כ של הזוג ליסק) הוסיף ואמר, כי בהחלט הבין שהתקבולים בהם מדובר קשורים לעבודה של אירנה ב-eci. ה"זיגזוג" האמור שימש כר נרחב לחקירה הנגדית שערך ב"כ הנאשם לעד, וממנה עלה, כי דבריו האחרונים של למפר סותרים את עדותו של ליבשיץ לגבי תוכן ואופי השיחה עם ולנטין במשרד, סתירה אותה לא יכול היה למפר ליישב, לבד מההסבר ש"הכין קפה לנוכחים" ולא שמע מה דובר.

106. השוואת עדותו "המתוקנת" של למפר לגרסה שמסר בהודעה ברשות המסים העלתה פערים דקים יותר ודקים פחות ביחס למודעותו באשר למקור הכספים, והאם הם קשורים ב-eci. שכן, בגרסת העבר טען למפר, כי לא התעניין במקורם של הכספים, וכי לא התנהלה שיחה פרטנית בקשר לכך. זאת, שוב בסתירה לדברי ליבשיץ, אשר העיד, כי ולנטין הסביר במשרדו של למפר שהוא מעוניין להגיע להסדר עם מס הכנסה בגין הכנסות שהיו לו בחו"ל, מתמלוגים שקיבל ברוסיה על קשר שהוא יצר בין חברה בישראל לחברה ברוסיה. העובדה שבחקירתו נמנע למפר מלהזכיר את דבר המפגש עם ליבשיץ במשרדו, מפגש שבו דובר על "המצג", מפגש שבעקבותיו נוצר הקשר בין ולנטין לנאשם, אומרת דרשני. יש בה להצביע על ניסיון מחושב של למפר לרכך ולהחליק ייחוס המצג הכוזב לולנטין. ראויה לציון תפנית נוספת שחלה בגרסתו של למפר, כאשר אישר, בתשובה לשאלות ב"כ הנאשם, כי למעשה לא פרט באוזני הנאשם מה מקור ההכנסות (עמ' 196, ש' 22-25), וגם לליבשיץ לא מסר את הידוע לו.

107. בסופו של יום, אישר למפר, כי לא נאמר במשרדו באורח מפורש שההכנסות הן הכנסותיה של אירנה, אלא שמדובר במפגש קצר שבו דובר על 'כסף שאזרח ישראלי קיבל מחו״ל'. הוא גם אישר, כי בפני
ותיו לליבשיץ וליצחקי בעניין ולנטין שמר על עמימות ביחס למקור ההכנסות.

108. די לי בהסכמתו של העד כי בעת שנחקר ברשות המסים היה זיכרונו חד, צלול ומשובח יותר מאשר במועד עדותו בבית המשפט, אמירה שיש בה סבירות והגיון, כדי לקבוע באורח חד משמעי, ובניגוד לגרסה הסותרת שהשמיע העד במקוטע וחוסר חשק גלוי בחקירה הנגדית, כי גם בנוכחותו הציג ולנטין מצג שקרי באשר למקור ההכנסות. מפאת כבודו של העד אמנע מלהביע עמדתי לגבי מהימנותו. לא אמנע מלהביע דעה מסויגת מהגרסה הכבושה שהעלה למפר לראשונה בבית המשפט אודות תוכן שיחתו הטלפונית השניה עם הנאשם בשנת 2005, שיחה שעסקה בזעמה של אירנה, ואשר בה דובר על כך שהתקבולים הם של אירנה. למותר להזכיר, כי גרסה כבושה ערכה הראייתי מועט ביותר, ובמיוחד מקום שלא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה הממושכת. הדבר נכון פי כמה, כאשר עסקינן בעובדות שהן העובדות המרכזיות והחשובות ביותר בפרשה הנחקרת. לא רק זאת, אלא שהוברר, כי עובר לחקירתו ברשות המסים פגש בזוג ליסק, והם סיפרו לו על החקירה ועל מקור הבעיה.

109. יעקב ליבשיץ הוא האיש שקישר כאמור, לבקשת למפר, בין ולנטין לבין הנאשם. ליבשיץ הכיר את ולנטין במשרדו של למפר, ומאוחר יותר נכח במפגש שהתקיים בין הנאשם לולנטין. בחקירתו ברשות (הודעתו ת/50 הוגשה בהסכמה) ובעדותו (עמ' 231-259) תיאר ליבשיץ כיצד הציג ולנטין עצמו בשם בדוי - ויקטור, או, ולרי; הוא חזר על פרטי שיחתו עם האדם שפגש אצל למפר, שבה הודיע לו ולנטין (בכינויו הבדוי ויקטור, או, ולרי) כי רצונו לדווח על הכנסות שהיו לו בחו"ל, שהוא מעוניין להגיע להסדר עם מס הכנסה בגין אותן הכנסות מחו"ל שהן תמלוגים שקיבל ברוסיה על קשר שהוא יצר בין חברה בישראל לחברה ברוסיה (עמ' 256-257). על הפרטים הללו חזר אותו אדם גם במפגש במשרדו של הנאשם, טען ליבשיץ, שגם בו לא הזדהה האדם בשמו, ולא ציין שמות של חברות ברוסיה ובישראל או כל פרט שניתן היה להבין ממנו במה מדובר. המצג שהציג ולנטין בפני
הנאשם הוא ש'יש לו הכנסה מחו"ל והוא רוצה להביאה ארצה ולהגיע להסדר עם מס הכנסה'. לאחר שהנאשם נקב בהצעת שכר טרחה אמר האדם שיחשוב על ההצעה והפגישה הסתיימה. העד ציין כי: "לא הוזכר שום אדם חוץ מ'ויקטור' בקשר לתמלוגים האלה" (עמ' 257-258).

110. ליבשיץ הכחיש בבית המשפט (עמ' 246, ש' 7; וכן, ש' 18-24) את גרסתו הכבושה של למפר, כי במפגשם עם ולנטין דובר על "זוג ישראלים" שיש להם הכנסה; ועוד הטעים ליבשיץ, כי מעולם לא שמע על אירנה, ולא ידע כי ההכנסות קשורות במישהו אחר פרט לולנטין: "... מעולם לא דיברתי עם אשה בנושא הזה בכלל, לא ראיתי אישה לא דיברתי עם אישה, לא ידעתי שהיא קיימת (ת/50, ש' 87-88; וש' 133; וכן, עמ' 258 לפרוט').

111. לא היה לי כל ספק, לאור התרשמותי מהעד ומדרך מסירת עדותו, ועל פי הפרטים שמסר, הגיונם והשתלבותם בראיות האחרות, כי דבריו משקפים במהימנות את שהתרחש ונאמר ע"י ולנטין בנוכחותו. ועל כן, ובניגוד לגרסת הזוג ליסק, שיכנע אותי ליבשיץ, כי בשני המפגשים עם ולנטין, שמע ממנו שמדובר בהכנסותיו הוא, וכי אלה נצמחו לו בחו"ל.

112. מצג זה הציג ולנטין, כמסתבר, גם בפני
שכנו למשרד, רואה החשבון אופיר בן חיים (להלן: בן חיים), אותו "גייס" על מנת שיברר מדוע מתעכבת חתימת הסכם השומה, ויסייע בזירוז ההליך מול פקיד השומה. כל זאת, כמובן, מאחורי גבו של הנאשם, ומבלי ליידע אותו.

113. בהודעות שמסר בן חיים ברשות המסים (ת/46 ו-ת/47 הוגשו בהסכמה) ובעדותו בבית המשפט (עמ' 205 - 227) מצאתי התייחסות למספר נושאים שהם חשובים לענייננו: סוגית ההכנסות, האם הן של ולנטין או של אירנה, פגישתו של בן חיים עם הרכזת רנד ותוכן שיחתם, וכן, קיזוז המע"מ מחשבוניות שכר הטרחה שהוציא הנאשם בספריו של ולנטין.
סוגית ההכנסות והמצג
כאמור, "גייס" ולנטין את בן חיים לסייע לו בזירוז ההליך מול פקיד השומה. בן חיים מסר, כי במחצית שנת 2005 "פנה אלי ולנטין ליסק, וסיפר לי שהוא סוגר הסכם במס הכנסה בגין שנת המס 2001 על הכנסות שהוא קיבל בחו"ל. ליסק ולנטין אמר כי מדובר בסכום של למעלה מ-10 מיליון ₪ ושהוא לקח רואה חשבון שיטפל בהסכם.." (עמ' 205, ש' 2-5; ראו גם: עמ' 228, ש' 12, וש' 27-30; וכן, ת/46, ש' 44-49, וש' 75; וכן, ת/47, ש' 27-32). ולנטין אף הציג בפני
בן חיים את הסכם שכר הטרחה שחתם עם הנאשם. לפניי, אפוא, עדות חד משמעית בדבר המצג הכוזב שהציג ולנטין בפני
רואה חשבון נוסף, איש אמון, שאין לו כל קשר לנאשם. כפי שהעיד בן חיים, צייד אותו ולנטין ביפוי כוח ואמר לו מפורשות שהמצג הוא בדבר הכנסות שלו שהתקבלו בחו"ל. ללמדנו, כי ולנטין ידע גם ידוע שזהו המצג אשר הוצג בפני
הנציבות.

בן חיים שלל בעדותו כל אפשרות שנאמר לו אי פעם כי ההכנסות הללו נתקבלו ע"י אירנה: "אירנה ליסק מעולם לא דיברה איתי על ההסכם הזה ומעולם לא דיברה אתי על ההכנסה הזו". דבריו מאיינים מכל וכל את גרסתה של אירנה, לפיה: "אני וולנטין אמרנו לו (לבן חיים – ד' ש') שאלה הכנסות שלי מחו"ל ... ושניהם ידעו שמדובר בהכנסה שלי מחו"ל ולא של ולנטין" (ת/5, ש' 345-350; וגם ש' 417; וכן, ת/6, ש' 72-76).

המפגש עם רנד
בהתאם לעדותו של בן חיים, סמוך לאחר המפגש עם ולנטין הוא פנה למשרדי פקיד שומה כפר סבא. בשיחתו עם הרכזת רנד, שהתקיימה במשרדה ב-5.5.05, חזר בן חיים על המצג שהציג בפני
ו ולנטין, לפיו, מדובר בהכנסותיו של ולנטין, מצג שכבר היה ידוע לרנד. רנד תיעדה, כזכור, את המפגש והשיחה במזכר (ת/24), שלפיו, בדק עמה בן חיים את האפשרות שההכנסות פטורות ממס (עמ' 220-223), ותשובתה הייתה שמן הראוי כי הנישום עצמו יגיע אליה כדי שתוכל להסביר לו שעליו להמציא את כל המסמכים בקשר לעסקה על מנת שתתקבל טענתו לפטור, ולחילופין הייתה מוכנה לפשרה, במידה שהנישום ישלם 3 מיליון ₪ במזומן. לדברי בן חיים, ובהתאם לרשום במזכר, הוא הבטיח לספק תשובה. ואכן, אמר, הוא פנה לולנטין ועדכן אותו בתוכן השיחה, אלא שולנטין לא הגיב ולא סיפק לו מסמכים, וממילא לא היה לטיפול המשך (עמ' 223, ש' 22-26; עמ' 225, ש' 12-21; עמ' 226).
גרסתו של בן חיים מפריכה שוב את טענת בני הזוג ליסק, לפיה, היו מוכנים לספק מסמכים.

קיזוז מס תשומות
ועוד שמענו מבן חיים כי ולנטין נעזר בשירותיו לצורך קיזוז מס התשומות שהיה גלום בחשבוניות שכר הטרחה אשר קיבל מהנאשם בגין הייצוג. לבקשת ולנטין, הסביר בן חיים, שוגרה ממשרדו ב-6.10.05 למע"מ פ"ת הודעת פקסימיליה אשר כללה את הסכם שכה"ט עם הנאשם ואת הסכם השומה, כדי שיאושר הקיזוז בסכום של 100,000 ₪ בקירוב. הקיזוז אושר.

114. ולנטין יצר, אפוא, קשר סיבתי ישיר והדוק בין קיזוז מס התשומות ששילם למשרדו של הנאשם בגין שכר הייצוג, לבין המצג שהציג בפני
כולי עלמא, שלפיו, הוא זה ששכר את הנאשם לייצגו בגין הכנסותיו שלו. למותר להדגיש, כי בנסיבות שבהן טוענים ולנטין ואירנה כי הנאשם טיפל בהכנסותיה של אירנה, הרי שקיזוז המס ע"י ולנטין בספריו ובדו"חות שהגיש למע"מ, נעשה שלא כדין. ברם, דווקא פעולת הקיזוז התמימה, לכאורה, מלמדת אותנו שולנטין מודע היה לכך שהנאשם מייצג אותו, אותו ולא את אירנה; הוא מודע היה לכך שהנאשם מציג בפני
הנציבות את ההכנסות המדווחות כהכנסותיו הוא, ולא כהכנסותיה של אירנה.

ד. עוד על התנהלותם ומהימנותם של בני הזוג ליסק

115. עדותו של בן חיים סותמת את הגולל על מהימנותם של בני הזוג ליסק, ומציגה אותם במערומיהם. הוכח לפניי מעבר לכל ספק סביר, מפיו של עד מקצועי, אמין ואובייקטיבי, כי גם אותו הלעיט ולנטין בשקרים; ולא רק זאת, אלא שפעל בהיחבא מאחורי גבו של הנאשם, ושלח אותו להתחקות אחר ההליך המתקיים בפקיד שומה כפר סבא בטיפולו של הנאשם. כפועל יוצא, נוכחתי לדעת, כי גם בחלוף זמן מאז החל הטיפול בעניינו, דהיינו: בחודש מאי 2005, המשיך ולנטין להציג את ההכנסות בחו"ל כהכנסותיו, והפעם בפני
בן חיים. הוא הסתיר ממנו את מקורם האמיתי של הכספים. המעשה חמור בעיניי, שכן, באנלוגיה למצג שהציג ולנטין באוזני הנאשם, ואשר לאורו פעל הנאשם, שהיה לעמדת המאשימה מצג כוזב, חזר ולנטין בפני
בן חיים על אותו מצג ממש, ולמעשה, החטיא גם אותו. מעשיו של ולנטין מדברים בעד עצמם.

116. הוא הדין בהתנהלותו של ולנטין מול יתר מכריו "היועצים", שעליהם נמנים פרידמן, זקליס ולמפר. אסביר: מעבר להיבט הראייתי המובהק, וכוונתי לחיזוק שמצאתי לעדות הנאשם דווקא בעדויותיהם של העדים בדבר המצג הכוזב שהציג להם ולנטין באופן אישי, יש בכל אלה היבט נוסף, ערכי, שעניינו התנהלותו המתעתעת והשקרית של ולנטין כלפי אנשי אמון. כזה היה ידידו פרידמן, וגם ידידו למפר; כזה היה גם העד זקליס. האחרון הכין את הדו"חות השנתיים של בני הזוג ליסק משך שש שנים, משנת 1999 ועד 2004 (כולל), ללמדנו על יחסי האמון ששררו ביניהם. אלא שיחסי האמון שביניהם לא מנעו בעד ולנטין מלגבב באוזני זקליס שקרים ביחס להכנסות המדוברות. ללמדנו כי האמת אינה נר לרגליו של ולנטין.

117. ב"כ המאשימה איננה מייחסת חשיבות רבה ל"סיפורי החברים/היועצים", משום שלגישתה היו אלה התייעצויות של גישוש ותו לא. זוהי גישה מקוממת ומדאיגה, שכן, היא טומנת בחובה בקשה שאתעלם מעדויותיהם של חמישה(!) עדי תביעה, כאשר תוכן דבריהם יוצר תשתית ראייתית שמפריכה ומנגחת את גרסת עדי התביעה המרכזיים, ומנגחת את התזה שבנתה המאשימה כנגד הנאשם.

118. בנוסף לאמור, הופרכה גרסת בני הזוג ליסק בדבר המסמכים (אסמכתאות) שלטענתם יכולים היו לספק לעיון רשות המסים/פקיד השומה אילו נדרשו לכך. ליסק טענו, כזכור, כי הנאשם שלל את הצורך בהצגת מסמכים, אף שהם הביעו נכונות לעשות כן. להתרשמותי, נועדה טענה זו של בני הזוג לעטות על עצמם אצטלה של תמימות וניקיון כפים, ולהעצים את אשמתו של הנאשם, אשר בעיניהם, כביכול, רק בשל מהלכיו הכוזבים, פרי מעלליו, בא עליהם כל הרע הזה.

ואני איני יכולה שלא לתהות: אם אמנם היו בידי ולנטין ואירנה מסמכים בדבר קבלת הכספים מקלאבין ומ-mmg, מדוע לא הוצגו אלה עד סוף המשפט? מדוע לא הוצגו בפני
בן חיים? יתרה מכך, אם כיוונו השניים למסמכי בנק המתעדים מצב חשבון, או, העברת כספים מחשבון אחד למשנהו, תנוח דעתם של בני הזוג ליסק: לא מסמכי הבנק אמורים להוכיח את טיבה ומקורה של ההכנסה בחו"ל, ולא לאלה התכוונו אליהו והרכזת רנד כששאלו אם הנישום יוכל להציג לפניהם "אסמכתאות", אלא למסמכים מהם ניתן ללמוד על מקורם של הכספים.

119. ועוד אומר: כפי שהוברר, ובנסיבות העניין, כאשר יודע היום כל דיכפין כי ההכנסות היו הכנסותיה של אירנה מעבודתה ב-eci, עובדה אותה העלימו בני הזוג ליסק, בתקופה הרלוונטית, מהנאשם, מפקיד השומה, וכאמור, גם מבן חיים ומיתר המכרים, ברי כי מעולם לא התכוונו באמת ובתמים להציג מסמכים הנוגעים ל-eci או ל-mmg. והרי הסוכן קלאבין, דמות מרכזית בעסקי המכירות שביצעה אירנה ברוסיה, העיד (עדותו בעמ' 394-523), כי אירנה דרשה ממנו מלכתחילה, עוד בהיותה סגניתו של לוי זלקינד, עמלות מהמכירות ברוסיה (עמ' 395, ש' 1-7; עמ' 396-397), דרישה שנעתר לה, ובמהלכן של השנים 98' עד 03' העביר לחשבונה של אירנה בבנק "וינטר" עמלות בהיקפים גדולים. בהסתמך על עדותו של קלאבין, מסמכים אשר מתעדים את התשלומים היו רשימות של סוכנים ותשלומי עמלות מוצנעות ששולמו להם, רשימות שהעבירה דינה גרובמן, מזכירת החטיבה ב- eciלקלאבין. אין ולא יכול להיות ספק כי לא למסמכים אלה התכוונו בני הזוג ליסק, ואותם ממילא לא יכולים היו להמציא לנאשם.

עדותו של קלאבין מאירה היבט נוסף הנוגע לבני הזוג ליסק בכלל ולאירנה בפרט.

120. עיתוי הפנייה של ולנטין לנאשם, והמניע שעמד מאחוריו, הקשורים לסכסוך הקשה שהתגלע בין אירנה לקלאבין, מהווים ראיה משמעותית ביחס לאינטרס אשר הנחה את ולנטין ואירנה לבדות מצג כוזב בדבר מקורן של ההכנסות ולהצמד אליו. על הסכסוך הקשה שהתגלע ביניהם כבר בשנת 2003 העידו גם אירנה וגם קלאבין. בעדותה בבית המשפט אישרה אירנה כי פחדה מקלאבין ומאיומיו בשל אישותו האימתנית (עמ' 740, ש' 14-16), וכי לחצו עליה גבר באוגוסט 2004 ונמשך בראשית שנת 2005, כאשר חבר קלאבין ל- eci בחודש מאי של אותה שנה (עמ' 831, ש' 1-27). ולנטין אישר גם הוא את חששה של אירנה מקלאבין ואמר עליו שהוא אדם מסוכן מאוד (עמ' 555, ש' 13-14). שני העדים אישרו, כי איומיו של קלאבין ותחילת מימושם, עובדות שפורטו בכתב התביעה שכנגד שהגישה אירנה כנגד eciגרמו לה לטפל בהעברת הכספים שצברה לישראל.

121. הנה כי כן, חשש ממשי שנולד אצל אירנה בעקבות הסכסוך עם קלאבין, חשש ש-eci תגלה (עקב הלשנה) כי לאירנה היו הכנסות צדדיות ולא חוקיות, ועקב כך תנקוט נגדה eci באמצעים; וכן, החרדה לגורל כספי העמלות שצברה בחשאי והצורך להרחיקם מהישג ידם של קלאבין ושל eci, חששות כבדים שהתגלו לימים כמבוססים, שהרי כך ארע במציאות (חשיפת מעשיה של אירנה בפני
eci ע"י קלאבין גרמה לפיטוריה המיידיים ולהגשת תביעה כספית נגדה), הם שהאיצו את פנייתו של ולנטין אל הנאשם בחודש אוקטובר 2004 (לאחר מסע מזורז של מחקר והיוועצות). והרי לפנינו אינטרס ברור של בני הזוג ליסק לבוא בשערי נציבות מס הכנסה תוך הצגת מצג תמים, לכאורה, בדבר כספים שצבר ולנטין בחו"ל בעסקת תיווך חד פעמית שאינה קשורה למשלח ידו.

122. בניגוד לאינטרס המובהק האמור שהכתיב את צעדיהם של בני הזוג ליסק, אינטרס שבבסיסו הצלת כספי העמלות מנגיעתו של קלאבין, וכן, העלמת קיומם מידיעתה של חברת eci, ומניעת פיטוריה של אירנה, לא הוכחה טענת המאשימה בדבר קיומו של אינטרס זהה או דומה מצד הנאשם להוליך שולל את רשויות המס, בין ביחס לזהותו של הנישום ובין ביחס למקורן של ההכנסות. הצגת מצג כוזב ע"י מייצג, במקרה זה, הנאשם, בלא תיאום מוקדם וכולל עם הנישום הוא, ללא כל ספק, צעד מחוסר הגיון אשר מועַד להתגלות במוקדם או במאוחר. הנאשם איננו טיפש ואיננו אדם הנוטל על עצמו סיכונים מיותרים ובלתי נחוצים. לא הוכח לפניי ולא מצאתי כי היה לנאשם אינטרס מסוג כזה או אחר שיכול היה להניע אותו לחתור להשגת חסינות מפני העמדה לדין לאדם שאינו הנישום האמיתי. הוא הדין בניהול מו"מ להשגת שומה מופחתת, מקום שבהליך של "גילוי מרצון", ללא אסמכתאות, התוצאה כמעט צפויה מראש, עובדה שאעמוד עליה בהמשך. כך, שאם נחזור לנקודת ההתחלה, האינטרס המובהק שהיה לבני הזוג ליסק לבדות מצג כוזב, בשונה מהנאשם, מהווה ראיה לחובתם, ומחזק את מסקנתי בדבר חוסר מהימנותם.

123. במעין סיכום ביניים אומר, כי המאשימה החזיקה באמתחתה תשתית ראייתית שדי היה בה כדי להביא להרשעת הנאשם אילו זכתה לאמונו המלא של בית המשפט, ואילו לא נמצא בגרסת ההגנה הסבר סביר ומתקבל על הדעת שבכוחו לקעקע את התשתית שהציגה המאשימה. בענייננו, ניבעו מלכתחילה פרצות אשר כרסמו בראיות המאשימה. יתרה מכך, אל מול התשתית הראייתית שהניחה המאשימה ניצבת גרסת הנאשם, עדות יחידה ואין בלתה, והיא זכתה לאמוני המלא.

124. בהתייחס לעדות הנאשם, מהימנותו ואיכות הגרסה שמסר:

במהלך הדיונים הממושכים ובמיוחד, בעת שמסר את עדותו בבית המשפט, ניתן היה לי להתרשם מאישיותו של הנאשם, מהלך רוחו, מאישיותו ומהליכותיו. הנאשם איננו איש צעיר. במועד העדות מלאו לו ששים ושלוש שנים. השכלתו ידועה וברורה, והמשרות הציבוריות שבהן נשא פורטו במהלך הדיונים ובסיכומים, ואיני רואה צורך להרחיב. לאיזכורן של האחרונות בסיכומי ב"כ המאשימה, אפילו נועד לבסס ראייתית את "הנסיבות המחמירות" המיוחסות לו בנוגע לסעיף 415 לחוק העונשין, לא היה מקום 6. אין לי לפניי אלא האיש, העדות שהשמיע, ושאלת מהימנותו, שקביעתה מושתתת על התנהגותו, על נסיבות העניין, ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט.

125. בניגוד לחזותו הכועסת והממורמרת של הנאשם לאורך ההליך כולו, שלֻוותה הערות נוזפות, התייצב הנאשם לעדותו בעודו מחלים מפציעה כפולה. הוא נראה רגוע ומפויס. את עדותו מסר במתינות, בנחת, ברוח חיובית, בנכונות ובנחישות. עדותו הייתה עניינית והגיונית, ותוכנה נשען על מצע עובדתי מנקודת מבטו, ועל הרציונל שהדריך אותו בפעילותו לאורן של העובדות שמסר. אני נמנעת מלחזור שוב על פרטי הגרסה כולה, שעליהם עמדתי במהלך הדיון הכולל. אסתפק בכך שאומר, כי הנאשם היה נחרץ וחד משמעי כשטען, כי נשכר ע"י ולנטין, ולא בידי אחר; כי פגש במשרדו רק את ולנטין (את אירנה פגש רק בשלב מאוחר הרבה יותר של התהליך, קרי: בחודש פברואר 2005); כי החתים את ולנטין על ייפוי כוח ועל הסכם שכר טרחה, אותו ולא את אירנה; וכי המצג שהציג לו ולנטין, לפיו, מדובר בהכנסות מתיווך בחו"ל במסגרת עסקה שאינה ממשלח ידו, היה ברור וחד משמעי. כרציונל מהעובדות האמורות, גרס הנאשם, הוא פעל מולו בלבד. הוא השיג חסינות לולנטין, ולא לאחר מלבדו. הנאשם נשמע משכנע ביותר באומרו, כי אין להעלות על הדעת, כרואה חשבון וכמייצג שאמון על מקצועו, שייאמר לו כי ההכנסות הן של אירנה, והוא יימנע מלהחתימה על יפוי כוח, ומלהשיג את החסינות עבורה. הגיונו של הנאשם מקובל עליי כמעשי ונכון, ומצביע על הלך רוחו ועל אמינותו. עמדתי על כך בצורה קונקרטית בפסקאות 94 ו-95 לעיל.

126. בעדות מאוזנת, מדודה ושקולה, סקר הנאשם, צעד אחר צעד, את פרטי הפרשה ואת המהלכים שנקט בהם כמייצג, לרבות, מפגשיו עם ולנטין ואירנה, תכני השיחות, האינטרסים המקצועיים שהנחו אותו, שלבי ניהול המו"מ מול פקיד השומה ורנד, דרכי הייעוץ והפעולה לכיסוי ההליך, וכן, משמעותם של המסמכים שהופקו לאורכו מטעם שני הצדדים. הסבריו של הנאשם, על תכנם, הגיונם ודרך מסירתם שכנעו אותי כי דבריו אמת. האמנתי לנאשם כי ולנטין הציג בפני
ו את המצג שלימים התגלה ככוזב; האמנתי לנאשם כי סבר בתום לב, ללא צל של חשד, שאותו מצג הוא נכון ואמיתי, מה גם, שבשל עמימות המידע שמסר לו ולנטין, הוא הקפיד לברר עמו במפגיע כי אין מדובר בהכנסות נגועות בעבירה (כגון: סחר נשים, סחר בסמים, או, סחר בנשק), עובדה שאושרה בידי ולנטין.

127. שעות ארוכות עימתה ב"כ המאשימה את הנאשם עם מלוא הנושאים שעלו במהלך המשפט: עם מועדי ומספר המפגשים עם ולנטין, טווחי המפגשים, נושאי השיחה, והפרטים שמסרו ולנטין ואירנה לנאשם אודות ההכנסות שנצברו בחו"ל. כל זאת, במגמה לבסס את גרסתם של ולנטין ואירנה, ולהפריך את גרסת הנאשם. ואני לא הבנתי, וכבר הערתי על כך במקום אחר, את תכלית ההתמקדות במספרם הרב של המפגשים, או, מדוע היה צורך בכל כך הרבה מפגשים. כך גם, ביחס למפגשי ההיוועצות של הנאשם ועו"ד ירון-אלדר. שוב ושוב התבקש הנאשם בחקירה הנגדית להתייחס לדקויות ולזוטות שעניינן: מה נאמר, על-ידי מי, בפגישה זו או בפגישה אחרת, והאם היו אלה הפגישות עם ולנטין או הפגישות האחרות, וכיצד מתיישבות אלה עם המפגש שהתקיים בינו לבין אליהו. טקטיקה זו נועדה, מן הסתם, לתפוס את הנאשם בקלקלתו ולגרום למעידתו, ולהוכיח כי בניגוד לגרסתו הראשונית, היה מפגש ספציפי שבו נודעו לו מפי אירנה וולנטין הפרטים כהווייתם, דהיינו: כי ההכנסות מקורן בעמלות (בונוסים) שקיבלה אירנה במהלך עבודה ב-eci. התובעת לא הצליחה "להכניע" את הנאשם. הנאשם השיב ללא היסוס לכל שאלה וסוגיה שהעלתה התובעת, הדף בנחרצות את גרסאותיהם של ולנטין ואירנה כשקריות, בדרך עניינית ותכליתית. אדם חד והחלטי.

128. עדות הנאשם הייתה בעיניי עניינית, בוטחת וקוהרנטית. גרסתו, בפרקיה העיקריים והחשובים לצורך הכרעה בסוגיות שבמחלוקת, הייתה מוצקה ומוחלטת. בשל כך, זכה הנאשם לאמוני המלא.

ידיעה שבדיעבד

129. המאשימה הוסיפה וטענה כנגד הנאשם, כי אפילו נודעה לו האמת אודות הכנסותיה של אירנה במועד מאוחר יותר, כגירסתו, דהיינו: לאחר שנסתיים המו"מ והושג הסכם שומה, אין בכך כדי לפטור אותו מהאשמה המיוחסת לו לפי סעיף 220(5) לפקודה, ולפי סעיף 415 לחוק העונשין, ובודאי שאין בכך כדי להפחית ממנה, מאחר שמעמדו כרואה חשבון מטיל עליו חובת נאמנות כלפי רשויות המס, והנאשם הפר את החובה ומעל באמון שניתן בו.
שקלתי את הטענה על כל היבטיה, והחלטתי לדחות אותה.

130. מוסכם עמי, כי ייצוגם של נישומים, מלאכה שיוחדה לרואי חשבון ולבעלי מקצועות מסוימים בלבד (ראו: סעיף 236 לפקודה), מטילה על המייצג חובת נאמנות ואמון כלפי רשויות המס והיא נמדדת באמות מידה ערכיות. על פעולותיו והתנהלותו של רואה החשבון חלות הוראות חוק רואי חשבון, תשט"ו-1955, ותקנות רואי חשבון (התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), תשכ"ה- 1965 שהותקנו מכוחו. על פי התקנות האמורות, רואה חשבון הנוהג במשוא פנים, או, חורג מכללי ההתנהגות המקובלים, ואיננו מקפיד על הגינות ויושרה, ייחשב כמי שהתנהגותו אינה הולמת את המקצוע.

131. הציפיה מרואה החשבון היא, אפוא, שיעמוד בחובת אמון דו-סיטרית, כלפי הנישום שאותו הוא מייצג, מצד אחד, וכלפי רשות המסים, מהצד השני, שכן, זה גם זו סומכים על יושרתו ועל קביעותיו [ע"פ 2161/90 גבאי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3), עמ' 777; וכן, ת"פ (שלום ת"א) 96/91 מדינת ישראל
נ' צרשנייה (23.9.93)].

כפועל יוצא מהאמור, על רואה החשבון לסייע ללקוחו במגעיו עם פקיד השומה בדרכים נאותות, במסגרת החוק, ובאורח מועיל ויעיל, בתום לב, ביושר ובאובייקטיביות. חריגה מאמות מידה אלה, במקרה שרואה החשבון מסתבך במסירת ידיעה לא נכונה לרשות המסים ביחס לנישום, כשהוא יודע שהיא איננה נכונה, עובר עבירה לפי סעיף 224 לפקודה שכותרתו "אחריות המסייע לעריכת דו"ח", ונוסחו:

מי שסייע לאחר לערוך דו"ח, הודעה או מסמך אחר לצורך פקודה זו, כשהוא יודע שאותו דו"ח, הודעה או מסמך כולל ידיעה לא נכונה, או אדם שהתייצב כנציגו של נישום ומסר ידיעה לצורך פקודה זו כשהוא יודע שאינה נכונה, יראוהו, לענין הסעיפים 217-215 ו-220, כאילו עשה את הדברים האמורים (ההדגשה שלי - ד' ש').

132. הודיית הנאשם כי נודע לו מפי אירנה דבר הכזב, אלא שהדבר ארע במועד מאוחר להשלמת המו"מ להשגת הסכם שומה, הציבה לפניי דילמה ערכית-מוסרית. לשאלתי בנושא זה השיב הנאשם:

"לא שוחחתי איתם יותר על הנושא הזה. ידעתי שהתשובות שאקבל לא תהיינה אמיתיות. דרך אגב, על טיפולי מול eci לא ביקשתי ולא קיבלתי שכ"ט" (עמ' 906, ש' 28-29).

133. מבחינה מקצועית וערכית לא נפל, לדעתי, פגם בהתנהלותו של הנאשם שעה שייצג את הנישום (ולנטין) וניהל מו"מ בעניינו עם פקיד השומה: שכן, הוכח, כי סייע לנישום כמיטב יכולתו, והשיג את התוצאות שקיווה להן הנישום; בה בשעה, לא ניתן לומר כי הפר את חובת הנאמנות שחב כלפי רשות המסים. עם חתימת הסכם השומה נסתיים, להבנתי, הייצוג.

ועוד, מן ההיבט המשפטי, אין בין רכיבי היסודות העובדתיים של העבירה שעניינה "שימוש במרמה, ערמה ותחבולה..." רכיב המטיל אשם בגין טענה שרק בדיעבד התגלה לטוען כי הייתה מרמתית. רכיב "השימוש במרמה" הוא בו-זמני לכוונה לרמות ובכך לסייע לאחר ולהוליך שולל את רשויות המס.

הוא הדין בעבירה של "קבלת דבר במרמה", שיסודותיה הם "טענת מרמה", "בעבר בהווה או בעתיד", ש"הטוען אותה יודע שאיננה אמת", ומכוחה של אותה טענה הוא זוכה או מקבל דבר מידי המרומה, יסודות הדורשים הקבלה ובו זמניות. הסעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין, על פי ניסוחם הדווקני, אינם עוסקים במצב שבו הטוען אינו מודע לכזב שבטענתו כלפי האחר, מצב שבו התגלה ל"טוען" בדיעבד כי טענתו הייתה כוזבת.

134. מאחר שאיננו חיים בעולם אוטופי, אני מתקשה לקבל את הגישה הקיצונית שהביעה ב"כ המאשימה, לפיה, אמור היה רואה החשבון, כל רואה חשבון שהוא, לחשוף בפני
רשות המסים את פניו האמיתיות של לקוחו כאשר נודע לו בדיעבד דבר המצג הכוזב שהציג בפני
ו, ואשר על פיו פעל בתום לב מול הרשויות. מה גם, שהמצג הונח בפני
הנישום בדמות המסמך ת/1 שכותרתו "תיקון דוחות", והנישום לא טרח להעיר כי המצג הינו כוזב.

135. בע"פ (מחוזי ת"א-יפו) 7802/09 מדינת ישראל
נ' מרדינגר ואח' (15.9.10), נבחנה, בין השאר, שותפותו של רואה החשבון אבן בעבירות שיוחסו לנישומים, לקוחותיו, בין משום מעורבותו הפעילה, ובין בשל עצימת עיניים. בית המשפט קבע, בין השאר, כי רואה החשבון אינו אמור לפנות להליך הביקורת במחשבה חשדנית, אלא במחשבה חקרנית:

"... רואה החשבון איננו זרוען הארוכה של רשויות המס. כיוון שכך, לא ניתן לדרוש מאבן לשים לב להבדלים בין המסמכים, אשר הוצגו לעיל, לרבות קיומו או היעדרו של לוגו, חתימת המסמכים כולם באותה עט שחורה, או ההבדל בסוג הדף עליו מודפסים המסמכים. דרישה כזו מרו"ח, במהלך עבודתו השוטפת, אינה הגיונית, שלא לדבר על-כך שלא ברור כלל אם היו בפני
אבן שני "הסטים" של המסמכים הרלוונטים...."

אם במהלך עבודת הביקורת כך, על אחת כמה וכמה בהליך ה"גילוי מרצון". הנאשם איננו זרועה הארוכה של רשות המסים. אינני סבורה כי הימנעותו מלנזוף בולנטין ובאירנה על שהציגו בפני
ו מצג כוזב מצביעה על אשמתו; לא אוכל לייחס לו אשמה פלילית בגין כך שנמנע מלהתריע בדיעבד כי המצג שהוצג ע"י הנישום היה כוזב.

136. לעניין האישום בעבירה של שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, כדי לסייע לאחר להשתמט ממס, להלן מסקנותיי:

המצג שהציג הנאשם בפני
פקיד השומה ועובדי נציבות מס הכנסה במועדים הרלוונטיים היה מצג שאין בו אמת. הכספים נשוא הליך ה"גילוי מרצון" שהתנהל אצל פקיד השומה כפר סבא, אינם כספים שהופקו ע"י ולנטין מעסקת תיווך חד פעמית בחו"ל, כפי שטען הנאשם, אלא נתקבלו ע"י אירנה כהכנסה מעמלות ובונוסים במסגרת עבודתה ב-eci.

אולם, הוכח בפני
י, כי הכזב שבמצג לא היה בידיעתו של הנאשם בעת שפעל מול נציבות מס הכנסה.

בדוני בראיות, דיון שבו התמקדתי בשאלת מודעותו של הנאשם למרמתיות שבמצג, ניתן משקל מכריע לעדות הנאשם לפיה לא מודע היה לכזב ולמרמה. אל מול עדותו המכחישה של הנאשם הציבה המאשימה שני עדי תביעה, שגרסאותיהם היוו את הבסיס לאישומים, ולנטין ואירנה ליסק: שני עברייני מס, אשר לא דיווחו לפקיד השומה משך כחמש שנים על הכנסותיה העתירות של אירנה; שני עברייני מס שהשמיטו את הסכומים האמורים מהצהרת ההון שהוגשה בשנת 2003. הוכח במשפט, כי השניים האלה הוליכו שולל שורה של אנשים תמימי דרך, והלעיטו אותם בבדיות, לצורך ושלא לצורך; הם שלחו את בן חיים ל"רגל" במשרדי פקיד השומה כפר סבא, מאחורי גבו של הנאשם; ולבסוף, אף קיזז ולנטין, שלא כדין, את המס הגלום בחשבוניות שכר הטרחה ולקבלם כהחזר. כל אלה, בנוסף לפירכות ולסתירות המביכות שניבעו בעדויותיהם, ובמיוחד, הסתירה בין הגרסאות שמסרו לבין המסמך ת/1 שנמסר לידיהם, מציגות את הגרסאות שמסרו כבלתי אמינות בעליל. עד כדי כך, שאני מתקשה להבין כיצד טוענת ב"כ המאשימה שהם מסרו גרסאותיהם "בעקביות ובאדיקות", למן יומה הראשון של החקירה, ועד לעדויותיהם בבית המשפט. לא ניתן לבסס על דבריהם של עדים אלה את אשמתו של הנאשם.

137. אשר על כן, הגעתי למסקנה חד משמעית, כי לא ניתן לתת אמון בעדויותיהם של ולנטין ואירנה, לפיהן, הם הציגו בפני
הנאשם את המצג כהווייתו, וכי הנאשם ידע את מקורן של ההכנסות, אולם, בדה מצג כוזב ומרמתי מיוזמתו ובאחריותו, בלא שיידע אותם אודותיו. בכך, קרסה עמדת המאשימה ואיננה.

עדות הנאשם, מאידך גיסא, הייתה אמינה עליי. גרסתו, לפיה, הציג בפני
נציבות מס הכנסה - פקיד השומה ורנד - מצג שהאמין כי הוא מצג נכון ואמיתי, משום שזהו המצג שהניח ולנטין לפניו, זכתה לאמוני. תוצאת האמור היא, שהשימוש שעשה הנאשם במצג המרמתי, או, בטענת המרמה, אם תרצו, לא נעשה ע"י הנאשם מתוך מודעות למרמה שבבסיסה, ולא מתוך כוונה לרמות או להוליך שולל.

138. אני קובעת, אפוא, כי המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את היסודות הפיזיים ואף לא את היסוד הנפשי של העבירה המיוחסת לנאשם לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הנאשם יזוכה מעבירה זו.

האישום: קבלת דבר במרמה
דיון בראיות ומסקנות

139. ההיבטים והעקרונות הראייתיים שעליהם עמדתי ביחס לעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה, יאים לסוגיית אישומו של הנאשם בעבירה נוספת, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, שבגינו נטען, כי הנאשם קיבל דבר במרמה (בשני מועדים) בעקבות טענות המרמה שטען כלפי עובדי ציבור מכהנים בנציבות מס הכנסה, בידיעה שטענותיו אינן אמת. אין צורך לשוב ולהזכיר, כי בהעדר ראיות אמינות, שיתקבלו על דעת בית המשפט מעבר לכל ספק סביר, לא ניתן להרשיע את הנאשם. קודם לעיסוק בשאלת הוכחתה של העבירה, ראיתי לנכון לבחון את יחסי הגומלין בין העבירה שעניינה שימוש במרמה ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה, לבין העבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

מה בין "שימוש במרמה ערמה ותחבולה"
לבין "קבלת דבר במרמה"

140. הלכה מושרשת היא, כי אין לייחס לנאשם פלוני בשל מעשה אחד ואף בשל פרשייה אחת מספר עבירות במקביל, אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית [י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 927; בש"פ לויאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(1) 156, בעמ' 160]. כאשר יסודותיהן של שתי העבירות נבלעים זה בזה באופן מוחלט, אין מקום להאשים נאשם בשתי העבירות גם יחד, שכן, העבירה החמורה והמורכבת מבין השתים "בולעת" את זו הקלה ממנה [י' קנאי, ריבוי עבירות ועונשים באירוע פלילי אחד, מחקרי משפט ג (תשמ"ד), 247, 277]. כך, למשל, אין להרשיע נאשם בעבירה של גניבה בצדה של עבירה שעניינה גניבה ממעביד [ע"פ 472/74 אבוטבול נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט(2) 301]. הוא הדין בעבירה של התפרצות המוצבת בצדה של עבירת התפרצות וגניבה, וכו'.

141. בענייננו יסוד משותף לשתי העבירות, שהאחת - שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, במטרה לסייע לאחר להשתמט ממס, מושתתת על יסוד פיזי של "מרמה", שהוא גם היסוד המרכזי בעבירה השניה - קבלת דבר בעקבות טענת מרמה, אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת. המרמה בעבירה האחת בולעת לכאורה את המרמה בעבירה השניה. ואולם, בשונה מהעבירה האחת, שבה נדרשת, בנוסף להוכחת יסוד המרמה, הוכחת הסיוע לאחר להשתמט ממס, דורש מחוקק חוק העונשין להוכיח, ביחס לעבירה בסעיף 415, כי המרומה פעל על יסוד טענת המרמה, ובעטיה, קיבל ממנו המְרַמה דבר במִרמה. בענייננו: על פי התזה שהציגה המאשימה, קיבל הנאשם במרמה מהנציבות את מכתב החסינות בשלב הראשון, ואת הסכם השומה המופחת בשלב השני. אשר על כן, אין מנוס מהמסקנה שהעבירה האחת איננה "בולעת" בשלמותה את האחרת.

142. ואולם, אף שהוכח כי המצג שהציג הנאשם בפני
פקיד השומה ועובדי נציבות מס הכנסה במועדים הרלוונטיים היה מצג כוזב ומרמתי, קבעתי כאמור (בפיסקה 137 לעיל), כי אין לייחס לנאשם את יסוד המרמה שבכתב האישום, שכן, הוכח מעבר לכל ספק סביר, נוכח האמון שניתן בגרסת הנאשם, כי בהציגו את המצג הכוזב בפני
אנשי הנציבות האמין שהמצג הוא אמת לאמיתה. במלים אחרות: היסוד העובדתי של העבירה - "אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת" (הגדרת המרמה בסעיף 414) - לא הוכח. המשמעות מרחיקת לכת גם מעבר לכך: משקבעתי כי הנאשם לא ידע על הכזב שבטענתו, הרי ש"הדבר" שניתן לנאשם (או, לולנטין) ע"י המרומה, מתוך הסתמכות על טענת המרמה שנטענה לפניו, איננה יכולה לפעול לחובת הנאשם, ולא ניתן לייחס לו אשמה בגין כך.

143. נגעתי בסוגיית ה"מרומה", מי שפעל על יסוד טענת המרמה שנטענה לפניו, ומסר למרמה "דבר", ואוסיף. בהתאם לתזה של המאשימה, מגלמים פקיד השומה ו/או נציבות מס הכנסה כגוף, את ה"מרומה", משום שעל פי אותה תזה, הם פעלו על יסוד טענת המרמה שטען הנאשם, והמגולמת במצג הכוזב, ומסרו לנאשם (ולנישום) במועד האחד, 30.1.05, את מכתב החסינות מפני נקיטה בהליך פלילי; ובמועד האחר, 22.6.05, חתמו עמו על הסכם שומה מתון ומקל.

ההגנה דחתה את התזה של המאשימה, ובסיכומיה טענה, כי על פי אופי ההליך שהתנהל מול אליהו ורנד, הליך ה"גילוי מרצון", כמתואר בעדויותיהם של השניים ובעדותם של הנאשם ושל עו"ד ירון-אלדר, וכעולה מהראיות בכתב, הנתון של "מקור ההכנסה" לא היווה נושא חיוני וגם לא שיקול רלוונטי להשגת ההסכמות ולקביעת שיעור המס שישולם, ואלה היו מתקבלות בכל מקרה, שכן, הנושא היחיד שעניין את אנשי רשות המסים באמת ובתמים, במקרה זה כבמקרים אחרים, היה סכום הכסף המדווח ושיעור המס שישולם לאוצר. מכאן טענת ההגנה, כי איש מאנשי הנציבות איננו יכול להיחשב "מרומה". ובכך, נשמט יסוד חיוני נוסף מיסודות העבירה שעניינה קבלת דבר במרמה.

בחינת הטענה מחייבת שאקדים מילים אודות משטר המס החל בישראל ומקומו ותכליתו של הליך ה"גילוי מרצון".

הגילוי מרצון - קוים לדמותו

144. המסים מוטלים על הציבור מתוך צורך חיוני לממן את צרכי החברה, ולאפשר את פעילותן התקינה של הרשויות הציבוריות בכל תחומי החיים. מכאן מובן, כי המסים עומדים בבסיס המרקם החברתי, הן כמקור למימון פעילותו של האוצר, והן כערך חברתי שעיקרו בנשיאה המשותפת ושווה בנטל. זהו משטר המס במדינה, שמכוחו אוכף המחוקק את הציות לדיני המס בפן האזרחי ובפן הפלילי. סמכויות האכיפה של הפן האזרחי הוקנו לפקידי השומה, בין באישור שומתו העצמית של נישום, ובין בקביעת שומה לפי מיטב השפיטה [סעיף 145(א)(2) לפקודה], אשר במסגרתה מוסמך פקיד השומה להפעיל את שיקול דעתו, בהעדר ממצאים ובהעדר אסמכתאות.

145. הליך ה"גילוי מרצון" מגלם את הסמכויות שהוענקו לפקיד השומה בקביעת שומה לנישום. הליך זה הוא פועל יוצא מחתירת רשויות המס לדיווח ולגילוי מלא ואמין; הוא הונהג כפרקטיקה בתקופת הרפורמה במס במטרה לעודד נישומים לדווח על הכנסות שלא הוצהרו, ולהביא כספים לישראל. כפי שהבהירו העדים הרלוונטיים, הליך ה"גילוי מרצון" איפשר לנישום שלא דיווח על הכנסותיו, או למי שפעל להעלימן, לפנות לרשות ולדווח על הכנסות שהושמטו. מעת לעת הועלו על הכתב נהלים מחייבים, ולפיהם, מוסמך היה פקיד השומה לקבל מנישום דיווח בדבר הכנסות שהועלמו, לאשר את תשלום המס המגיע, ולהעניק לעבריין המס ה"מגלה מרצון" מחילה וחסינות מהליך פלילי, ובלבד שהגילוי הוא מלא ונכון.

146. לכאורה, הליך מסודר, תכליתי וענייני, וכזה הוצג בפני
נו ע"י עדי התביעה. כולם מאוחדים היו בדעה שההליך נועד להיטיב עם קופתה המדולדלת של המדינה. עו"ד ירון-אלדר, שהייתה מיוזמי ההליך בעת שכיהנה כנציבת מס הכנסה, הצביעה על המטרה הציבורית שבהליך, ואיפשרה להבין כי שיקולים וניואנסים שונים הנחו את פקידי השומה בקביעת השומה בהליך האזרחי, וגם בעת ששקלו אם להעביר את התיק לפסים פליליים, שהיו בסמכות מחלקת החקירות. העדה, הנציבה לשעבר, הבהירה, כי באותם מקרים שהנישומים לא המציאו תיעוד בסיסי, ונוצר קושי בהוכחת הנתונים, נקטו פקידי השומה בדרך של פשרה (עמ' 668, ש' 26-29).

147. גלויה ובוטה ממנה הייתה הרכזת רנד, ש"קראה לילד בשמו", ומסרה, כי בעקבות הרפורמה החליטה רשות המסים "להביא כסף לארץ, לא משנה אם הכסף נקי או לא..". "תמיד עניין אותנו הכסף, וכמה שיותר", אמרה רנד בעדותה (עמ' 151, ש' 22), ועל כן, וכשהמטרה מקדשת את האמצעים, נמנעו בנציבות משימוש באמצעי אכיפה מקובלים כנגד הנישום שבא מרצונו לתקן דוחות, נמנעו מבירורים מעמיקים, נמנעו מלזמן את הנישום עצמו, וגם אם לא סיפק הנישום אסמכתאות או תיעוד לגבי הכנסותיו בחו"ל, השתדלו להגיע עמו לפשרה. אחרת, הסבירה, קשה היה לפקיד השומה לחייב אותו במס, לא ב-25 אחוזים ולא בכלל (עמ' 147, ש' 1-5). ובמילותיה:

"אין מה להזמין (את הנישום – ד'ש'). זה לא הליך רגיל. אנחנו מדברים בתיק שהוא גילוי מרצון. כשהכוונה היא ששני הצדדים מתעלמים או סוגרים קצת את העיניים מעובדות מסויימות. לכן, זה לא המקרה שאני יכולה להפעיל את סעיף 135, כי אם הייתי הולכת אליו לפקיד השומה לבקש זימון, הוא היה אומר שאני כנראה לא הבנתי את מה שקיבלתי ליד. זה לא תיק בהליך של טיפול רגיל. זה תיק של גילוי מרצון. כשאנחנו מתחייבים לא לטפל בפלילי וגם לא לשאול יותר מדי שאלות. לא לחטט. כי אם היינו יכולים לחטט ולחקור, היה תיק רגיל, בטיפול רגיל. זה ברור וידוע לכל" (עמ' 146, ש' 1-8).
מעניין לציין, כי הרכזת רנד, מי שניהלה את המשא ומתן המשמעותי מול הנאשם, ועל כן, עדת מפתח בתיק, לא הכירה כלל את הנהלים שהוציאה הנציבות בנושא ה"גילוי מרצון" (למשל, נ/18), ופעלה בצורה אינטואיטיבית.

148. פקיד השומה אליהו, מסויג ושמרני בהופעתו ובעדותו, מסר כי עיקרו של ה"גילוי מרצון" בשאיפת הנישום לדווח על הכנסות בתמורה להגנה מפני פתיחה בהליך פלילי, הליך אשר התבצע בד"כ מול יחידת החקירות ברשות המסים, כשסמנכ"ל החקירות הוא מי שאמור להכריע האם ניתן לפתוח בהליך של "גילוי מרצון", אם לאו. ועוד הסביר בעדותו, כי שיקול הדעת שמפעיל פקיד השומה מיוחד להליך האזרחי בלבד, ומופעל רק לאחר שהביעה יחידת החקירות הסכמתה לכך. במהלך החקירה הנגדית נאלץ אליהו להודות, כי עניינו של ולנטין לא טופל על ידו בהתאם ל"מפתח הרגיל", וגם לא על פי ההגדרות שמסר. והנה נמצא, כי למרות הודאתו האמורה, התפתל אליהו שעה ארוכה על דוכן העדים בניסיון לשכנע שהמחויבות שהעניק לולנטין, במסמך שנוסח עבורו בידי ירון-אלדר, מצויה בתחום סמכותו (עמ' 302); כי ידע את גבולות סמכותו ולא חרג מהן; וכי 'השתמש במרחב שבו יש לו סמכות'. משמע: לטענת אליהו, ראה עצמו מוסמך להחליט אם להעביר את החומר להמשך טיפול ביחידת החקירות או לא, וכך פעל בעניינו של ולנטין כשהתחייב, לדבריו, "שאני מיוזמתי לא אעביר את החומר לפקיד השומה חקירות…." (עמ' 303). בכך, הסביר אליהו, באמצעות המסמך ת/2, הוא הסיר את חששו של ולנטין מפני הליך פלילי.

149. לא ניתן היה להתעלם מאמירותיו המביכות של העד אליהו, מפרשנותו האומללה להתרחשויות, ומהסתירות החוזרות שהתגלעו בעדותו. כדי להימנע מפגיעה בכבודו אסתפק בכך שאזכיר, כי נוסח המסמך ת/2 איננו משקף את הסבריו הדחוקים של אליהו. מה גם, שבפועל הוכח, כי בעקבות ההליך מול ולנטין נמצא שאליהו חרג מסמכותו, ובעקבות זאת, הוא ננזף על-ידי הממונים, והנהלת רשות המסים מיהרה לרענן את נוהל הטיפול ב"גילוי מרצון".

ניכר היה שהמסמך ת/2 "רודף" את העד ומסב לו אי נוחות. הפרשנות שביקש העד לייחס לתוכן המסמך, כאילו התכוון "רק" להבטיח לנישום שיימנע מלהעביר את החומר שיקבל ממנו לסגן הנציבה לחקירות, היתה בעיניי פרשנות אומללה. במבוכתו ותוך התפתלות ברורה אמר אליהו, כי מדובר ב"הניסוח שאיננו מוצלח". אלא שגם אמירה זו מביכה, שכן, ככלות הכל, המסמך מדבר בעד עצמו. האמור במסמך: "לאור העובדה כי ביום 30.1.05 תיקנת מיוזמתך את דוחותיך לשנת 2002 הריני לאשר כי לא ייעשה טיפול במישור הפלילי בשל המידע שכללת מיוזמתך בדוחות אלה…" מהווה אמירה ברורה וחד משמעית. וכי מה יש כאן לפרש?

כך, שלא ב'ניסוח לא מוצלח' עסקינן, אלא בפקיד שומה שאצה לו הדרך לקדם הליך של "גילוי מרצון" בכל מחיר, גם אם כרוך הדבר בחריגה מסמכות. התשובה "האמיתית" מבחינתו של אליהו ניתנה כמעט כלאחר יד: "אני סברתי שמה שאני מבטיח לנישומים זה היה בגדר הסמכות הנתונה לי". דהיינו: כפקיד שומה שקל והחליט שאיננו מעוניין שתיערך בדיקה בידי החקירות. בכך, סתירה זועקת לפרשנות המאולצת שאותה ניסה "למכור" לביהמ"ש. העד כן צדק באומרו, שבשלב בו שוחח עם עו"ד ירון-אלדר ונפגש עם הנאשם, "אף אחד לא חשב על האפשרות, כולל אני, שהדברים יתגלגלו וייבחנו בעיניים רטרוספקטיביות לאחר שהעובדות בעצם מתגלות" (עמ' 316).
למבוכה נוספת נקלע אליהו בעת ששלל לחלוטין את האפשרות שהציע עו"ד חן, כי ב"גילוי מרצון" נהגו לחייב את הנישומים במס ששיעוריו שבין חמישה לעשרים וחמישה אחוזים. אליהו הכחיש כי זו הגרסה שמסר בחקירתו, עד שהוקראו דבריו מההודעה ת/53. אליהו נאלץ לאשר, ברוח נכאים, כי כך אכן אמר בחקירה.

150. ההגדרות והאמירות מפיהם של המעורבים והעושים במלאכה ברשות המסים (אז, נציבות מס הכנסה) ביחס למהות ה"גילוי מרצון"; התייחסותם המוכחת של אליהו, רנד וירון-אלדר להליך ולשיקולים שהנחו אותם ואת מקבלי ההחלטות, שלא לחטט ולא לשאול שאלות; העובדה שפקיד השומה אימץ הליכים של גילוי מרצון חרף העובדה שלא היה נוהל תקף מחייב בנושא; חוסר בקיאותה של רנד בדרך הפעלתו של ההליך וגבולותיו; כל אלה מביאים למסקנה שבתקופה הרלוונטית היה ההליך ממוקד במטרה אחת ויחידה - הבאת כספים נעלמים לישראל. מאידך גיסא, נעדרו מהפעלתו כללים מוגדרים ומחייבים בדבר דרכי הפעולה הראויות, בדבר שיעורי השומה המצופים, או, בדבר דרכי אכיפה. למרות העדרם של אלה עודדה הנציבות עריכת גילויים מרצון והסכמי שומה, משום שהכניסו כספים רבים לקופה הציבורית. מצב זה מעלה סימני שאלה נוקבים ביחס לשיקולים שהנחו את אליהו ואת רנד בעת שטיפלו בדיווח של ולנטין באמצעות מייצגו.

151. בנסיבות אלה, יש בסיס לטענתם-תהייתם של הסנגורים בסיכומיהם, כיצד רואה המאשימה בנציבות מס הכנסה ו/או בפקיד השומה ועובדיו כמי שרומו עקב המצג הכוזב. התרשמותי הייתה כי אליהו ורנד, מייצגיה של נציבות מס הכנסה במקרה זה, העניקו לולנטין את שהעניקו מתוך הגשמת מטרות ה"גילוי מרצון", ולא משום שהולכו שולל על ידי הנאשם והמצג.

אוסיף ואומר, כי למקרא סיכומי המאשימה, ניתן היה להתרשם כי גם לה ביקורת נוקבת על דרך התנהלותו של הליך ה"גילוי מרצון" במקרה זה, ואולי גם במקרים אחרים. הדברים באו לידי ביטוי בעת שהעידו עדי התביעה. אפשר שהביקורת מוצדקת ואפשר שלא. אלא שאת חיצי הביקורת אמורה הייתה המאשימה לשלוח לעבר העוסקים במלאכת הגילוי מרצון, ואשר ניכר היה בהם, גם לטעמי, כי עטו על האפשרות והסיכוי להעשיר את הקופה הציבורית בסכום לא מבוטל, ללא חקירה ודרישה של ממש, להן הייתי מצפה. לא היה מקום לשלחם לעבר המייצג, שבו ראתה המאשימה את הגורם העברייני העיקרי שחטא. אדרבא, הוכח בעליל, כי המייצג פעל על פי הנהלים שהכתיבו לו פקיד השומה ורנד; לא הוכח כי במגעיו עם הנציבות נהג המייצג שלא בהגינות. המאשימה לא הוכיחה כי המייצג עשה דבר וחצי דבר בניגוד לנוהל ולנוהג שהכתיבו לו אליהו ורנד. אשר על כן, ספק רב בעיניי, אם ניתן לראות באליהו, או, ברנד, או במי מאנשי נציבות מס הכנסה מי שרומו ע"י הנאשם והוטעו ע"י המצג. את התהייה אותיר בצריך עיון.

152. נוכח קביעתי, הסומכת על האמון בגרסת הנאשם, כי בהציגו את המצג הכוזב בפני
אנשי הנציבות האמין שהמצג הוא אמת לאמיתה, ולא ידע וגם לא חשד שהמצג אינו אמת, הרי ש"הדבר" שניתן לנאשם ולולנטין באמצעותו, מתוך הסתמכות על טענת המרמה, איננה יכולה לפעול לחובת הנאשם, ולא ניתן לייחס לו אשמה בגין כך. לסיכום: המאשימה לא הוכיחה את היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, והגדרת המרמה שבסעיף 414, כי הנאשם ידע שטענתו אינה אמת, או, שלא האמין שהיא אמת". הכרעה זו מייתרת את הדיון בשאלה האם פעלו אנשי נציבות מס הכנסה משום ש"רומו".

153. ב"כ הנאשם חתמו את סיכומיהם בפרק שכותרתו "הגנה מן הצדק". לגישתם, הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם נגועים היו באכיפה בררנית פסולה ובאפליה משוועת, ועל כן, הם עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לביסוס טענותיהם הפנו ב"כ הנאשם לתהפוכות הדיוניות העקרוניות שהתרחשו בתיק בחסות המאשימה; לאפליה שנקטה בה המאשימה ביחסה אישומים שונים למעורבים; ובהחלטתה השערורייתית, לקראת סיום ההליכים, לבטל את כתב האישום נגד ולנטין, ולהקל בעונשה של אירנה, וכל זאת, תוך עצימת עיניים מול הראיות המפלילות המצטברות נגד בני הזוג ליסק. בעשותה כאמור, נטען, הפעילה המאשימה שיקולים זרים, וגרמה לתוצאה קשה, בלתי נסבלת, לנאשם.

154. הטענות הנוקבות שהעלתה ההגנה כמעט פיתו אותי להידרש לנושא ולהיכנס לעובי הקורה של סוגיית ההגנה מן הצדק על היבטיה השונים. טענה זו העלו, כזכור, גם בני הזוג ליסק, והיא נותרה בצריך עיון עד לסיום ההליכים, עיון שהתייתר נוכח ההתפתחויות בעניינם של בני הזוג ליסק. מאחר שלהתרשמותי הועלתה הטענה באצטלה חלופית; מאחר שבסופו של יום, רשאית הייתה המאשימה לנקוט עמדה ולתת אמון בעדי התביעה ולנטין ואירנה ליסק, ולהעדיפם על פני עדות הנאשם; ונוכח ההכרעה השיפוטית שאליה הגעתי, החלטתי להימנע מלהידרש להגנה מן הצדק.

155. אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:
השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה כדי לסייע לאחר להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961;
קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
<#8#>

ניתנה והודעה היום כ"א אלול תשע"ד, 16/09/2014 במעמד הנוכחים.
דניאלה שריזלי
, שופטת
1 לאופיו, מהותו, ותכליתו של הליך ה"גילוי מרצון", המגלם הליך בין נישום לפקיד השומה, ומצוי בלב הפרשה שלפנינו, יוקדש פרק מיוחד.
2 כנראה בתאריך 12.10.04, כעולה מהמזכר ת/51;
3 ירון-אלדר שימשה נציבת מס הכנסה מ-2.1.01 עד 30.6.04; אהרון אליהו כיהן אותה עת כסגנה.
4 בן חיים הוא גם מי שהכין לזוג ליסק את הצהרת ההון לתאריך 30.6.04.
5 במועד העדות כיהן אליהו כסמנ"ל בכיר לעניינים מקצועיים למנהל רשות המסים.
6 צר לי על כך שב"כ המאשימה מצאה לנכון לפתוח את הסיכומים בפרישת עשייתו הציבורית של הנאשם.
---------------

------------------------------------------------------------

---------------

------------------------------------------------------------
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"פ 3454-09 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' ליסק ואח'
16 ספטמבר 2014
1102
1








פ בית משפט שלום 3454/09 מדינת ישראל נ' אביגדור יצחקי (פורסם ב-ֽ 16/09/2014)