פסקי דין על חנה כהן | פסקי דין על אלי פרי

10792-07/10 א     09/09/2014




א 10792-07/10 חנה כהן נ' אלי פרי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 10792-07-10 כהן נ' פרי


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
רונן אילן


תובעת

חנה כהן


נגד


נתבע

אלי פרי





פסק דין


בפני
תביעה להצהרה על חבות בתשלום שכר טרחת עו"ד, המחושב על בסיס טובת ההנאה שצמחה ללקוח בעניין נשוא הייצוג.
התובעת, עו"ד בעיסוקה, ייצגה את הנתבע בסכסוך שנתגלע בין הנתבע לבין רעייתו דאז. בהסכם שכר הטרחה בין הצדדים נקבע שלתובעת ישולם שכר טרחה מוסכם בסך של 15,000$ ובנוסף גם 10% מכל זכות שיקבל הנתבע. כ- 3 חדשים לאחר תחילת הייצוג, בטרם נכרת כל הסדר ליישוב הסכסוך נשוא הייצוג, הפסיק הנתבע את התקשרותו עם התובעת והתקשר עם עורכי דין אחרים. מספר חדשים לאחר מכן גם נכרת הסדר פשרה בין הנתבע לרעייתו דאז.
במוקד המחלוקות נשוא תביעה זו עומדת טענת התובעת שלפיה בנסיבות הפסקת ההתקשרות עמה חייב הנתבע בתשלום שכר טרחתה הנוסף, הן לפי הסכם שכר הטרחה, הן נוכח ההישגים טרם הפסקת הייצוג והן בטענה לחוסר תום לב בהתנהלות הנתבע בקשר עם הפסקת הייצוג.
העובדות
1.
התובעת הינה עורכת דין העוסקת בדיני משפחה ובעלת משרד למתן שירותי עריכת דין. הנתבע היה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, נשוי לגב' שרון פרי (להלן: "שרון").
2.
במהלך ספטמבר 2009, או בסמוך לכך, עלו נישואי הנתבע על שרטון והוא בקש ייעוץ משפטי, כולל בקשר לביטול הסכם ממון מיום 17.5.98. הנתבע פנה לתובעת וביום 29.9.09 נכרת בין השניים הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") המסדיר את ייצוג הנתבע בהליכים אשר ינוהלו בקשר עם הסכסוך המשפחתי אליו נקלע.
3.
בהסכם השכ"ט נקבע כי התובעת תייצג את הנתבע בהליכים שונים הכוללים, בין היתר, תביעת רכוש, תביעה לביטול הסכם ממון, הליכי גירושין ואף תביעה בבית הדין לעבודה. כנגד מתן שירותי התובעת התחייב הנתבע בהסכם השכ"ט לשלם לתובעת "שכר טרחה מוסכם: 15,000$ + מע"מ" וכן סך של 350$ + מע"מ בגין כל דיון בבית המשפט מעבר ל- 4 דיונים.
בהמשך הסכם השכ"ט, תחת הכותרת "תנאים מיוחדים", נקבע שבנוסף ישלם הנתבע לתובעת שכר טרחה בשיעור של 17.5% מכל זכות שיקבל (להלן: "השכ"ט הנוסף").

4.
ביום 30.9.09 הגישה התובעת, כב"כ הנתבע, תביעה כנגד שרון לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתירה לשורה של סעדים בקשר עם הרכוש המשותף. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת גם בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד ובו עתירה למניעת דיספוזיציה או משיכת כספים בידי שרון, אולם הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 15.10.09. בהמשך להגשת התביעה הראשונה, ביום 14.10.09, הגישה התובעת בשם הנתבע תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, ובה עתירה לביטול הסכם הממון שבין הנתבע לשרון.
5.
במהלך אוקטובר 2010 הוחרפו המחלוקות שבין הנתבע לשרון. כך ביום 1.10.09 נשלחו ממשרד התובעת מכתבי התראה בקשר עם זכויותיו של הנתבע בגין עבודתו בעסקי שרון ובני משפחתה וטענות על ביטול ייפוי הכח של הנתבע לפעול בחשבונות בנק שונים. כך ביום 9.10.09 נשלח לנתבע מכתב מחברת לאומי כארד ובו הודעה על ביטול כרטיס אשראי. כך ביום 13.10.09 נשלח לנתבע מכתב מאת ב"כ שרון ובו טענה שלנוכח הגשת התביעה עליו לפנות את ביתם המשותף בתוך 60 יום.
6.
ביום 15.10.09 פנה הנתבע לתובעת בהודעת דוא"ל ובמסגרתה גם בקש לתקן את הסכם השכ"ט בכל הנוגע לשכ"ט הנוסף. התובעת נעתרה לבקשה וביום 15.10.09 ערכו הצדדים תיקון בכתב יד בהסכם השכ"ט ולפיו יועמד השכ"ט הנוסף שישולם לתובעת בגין הכספים שיקבל הנתבע על 10% + מע"מ.
7.
במהלך אוקטובר 2010 הושגה בין הנתבע, באמצעות התובעת, לבין שרון, באמצעות פרקליטיה, הסכמה לנסות ולהגיע להסדר בהליכי גישור. על בסיס הסכמה זו החלו הליכי גישור בפני
המגשרת, עו"ד נילי זוהר. הליכי גישור אלו כללו 2 ישיבות במהלך נובמבר 2009 ופגישה נוספת בתחילת דצמבר 2009. בפגישות אלו לא נכרת כל הסכם המסדיר את המחלוקות שבין הנתבע לשרון.
8.
בתחילת ינואר 2010 החליט הנתבע לבטל את התקשרותו עם התובעת ולשכור את שירותי משרד עוה"ד א. טירר כדי שייצגו בהליכים כנגד שרון. ביום 7.1.10 נשלח לתובעת פקס' מאת באי כוחו החדשים של הנתבע ובו הודעה על הפסקת הייצוג ובקשה להעברת כל תיקי הנתבע לבאי כוחו החדשים. בעקבות החלפת הייצוג הוגשה מטעם הנתבע לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לתיקון כתב התביעה ומונה מגשר חדש, עו"ד ג'קי סידי. מספר חדשים לאחר מכן, במהלך 2010, הושג הסדר ליישוב המחלוקות שבין הנתבע לשרון.
9.
כבר עם קבלת ההודעה על הפסקת הייצוג הודיעה התובעת כי היא עומדת על זכויותיה לתשלום השכ"ט הנוסף לפי הסכם השכ"ט. הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 12.7.10 הוגשה תביעה זו.
תמצית טענות הצדדים
10.
לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע לשלם לה את מלוא השכ"ט הנוסף, דהיינו שכר טרחה בשיעור 10% + מע"מ מכל טובת הנאה שקבל בהסכם הפשרה שלו מול שרון, ולחילופין יש לחייבו לשלם 10% מסך של 2,750,000 ₪.
התובעת מבססת את התביעה על אותו סעיף בהסכם השכ"ט בו התחייב הנתבע לשלם לה את השכ"ט הנוסף בסך של 10% + מע"מ מכל טובת הנאה שתצמח לו בגין ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד שרון, וטוענת כי לפי הסכמת הצדדים התחייב הנתבע לשלם לה סכום זה בכל מקרה, גם אם הופסק הייצוג.
עוד טוענת התובעת שבמהלך ישיבות הגישור והמגעים שהתקיימו בטרם הופסק הייצוג, הסכימה שרון לשלם לנתבע סך של 2,750,000 ואף הסכימה להפחתה בדמי המזונות. לאחר שנתקבלה הצעה זו, כך לשיטת התובעת, החליט הנתבע להפסיק את ההתקשרות עם התובעת ולפנות לעורכי דין אחרים וזאת בחוסר תום לב שמגיע כדי מרמה, וכדי לשלם שכר טרחה שהוא נמוך מזה לו התחייב לתובעת.
התובעת עותרת לפיכך ל

פסק דין
הצהרתי שבמסגרתו יקבע כי הנתבע הפר את הסכם השכ"ט בחוסר תום לב, כי עומדת לה הזכות לאכוף עליו את הסכם השכ"ט כך שיחויב במלוא השכ"ט הנוסף, לחילופין כי יש לחייבו בשכ"ט הנוסף על בסיס ההצעה שקבל טרם הפסקת הייצוג, ולחילופי חילופין לחייבו בתשלום פיצויי ציפייה בשיעור מלוא השכ"ט הנוסף.
11.
לטענת הנתבע אין כל בסיס לתביעה, אין בה אלא לגרום לו להוצאות מיותרות, ולא זו בלבד שאין לקבל את התביעה אלא שיש לחייב את התובעת להשיב לו את הכספים שכבר שילם לה.
לפי גרסת הנתבע, בהסכם השכ"ט נקבע שבכל מקרה ישולם לתובעת שכר טרחה בשיעור 15,000$ + מע"מ וזה אכן שולם לה. חיוב בתשלום השכ"ט הנוסף היה מותנה בהצלחת התובעת וכריתת הסכם שמקים לו טובת הנאה בזכותה וזאת – לא קרה.
אשר לנסיבות הפסקת הייצוג, לגרסת הנתבע במהלך אותם 3 חדשים בהם יוצג על ידי התובעת אבד אמונו בה ובה התברר לו כי התובעת גרמה לו לנזקים גדולים, שכן נקטה בקו משפטי שגוי והגישה בשמו תביעות סתמיות ובאופן ששם אותו ללעג. כך, למשל, מציין הנתבע את פיצול התביעה למחצית הרכוש מהתביעה לביטול הסכם הממון; את העתירה שנדחתה לצו מניעה המתייחס לחשבונות בחו"ל במקום צו מסוג מרווה; את אי צירוף ראיה משמעותית לכתבי הטענות; ואף את הטענה שהיה עובד של שרון ומשפחתה במקום לעמוד על כך שהיה שותף בעסקיהם.
במהלך אחת מישיבות הגישור בהם השתתף עם התובעת, ממשיך הנתבע, חש הנתבע מחילופי הדברים מול פרקליטה של שרון שהקו בו נוקטת התובעת שגוי. נוכח תחושות גוברות אלו, בקש הנתבע להיוועץ בעורכי דין אחרים ולאחר שעשה כן גמלה בליבו ההחלטה להפסיק את הייצוג בידי התובעת ולמנות במקומה את משרד עוה"ד א. טירר. הנתבע מכחיש את הטענה שעשה כן בחוסר תום לב או בכדי לחסוך תשלומי שכר טרחה, ומדגיש שהחליט על הפסקת הייצוג רק משום תחושותיו שאין הוא מיוצג כדבעי על ידי התובעת.
הנתבע מדגיש שלפי הסכם השכ"ט התחייב לשלם לתובעת סך של 15,000$ + מע"מ בכל מקרה, גם אם יופסק הייצוג. סכום זה שולם במלואו אך נוכח התנהלות התובעת, כפי שהתבררה, יש לחייבה בהשבתו.
מעבר לסכום זה, טוען הנתבע, הוא התחייב לשלם שכר טרחה נוסף לתובעת רק במקרה של הצלחה, ברם בעת הפסקת הייצוג לא נכרת כל הסכם פשרה מול שרון ואפילו טיוטא של הסדר שכזה או אילו הסכמות בעל פה שכאלו - לא היו. הסכם הפשרה נכרת עם שרון רק חדשים לאחר הפסקת הייצוג, בעת שיוצג על ידי פרקליטיו החדשים ובלא כל מעורבות של התובעת.
בנסיבות אלו טוען הנתבע שאין לתובעת כל זכות לתשלום השכ"ט הנוסף, לא בטענה לאכיפת הסכם השכ"ט, לא בטענה לפיצויי ציפייה ולא בכל טענה אחרת. הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד (למרות הטענה שיש להשיב לו את התשלומים ששילם לתובעת) ועותר לדחיית התביעה וחיוב התובעת בהוצאות.
ההליך והראיות
12.
בעקבות הגשת כתב התביעה הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהחלטה מיום 14.11.10 (החלטת כב' השופט מ. תמיר) נתקבלה הבקשה בחלקה ונקבע כי יש לפרש את הסכם השכ"ט כך שאין לתובעת "זכאות אוטומטית" לקבלת השכ"ט הנוסף בכל מקרה וגם במצב של הפסקת הייצוג. התובעת לא השלימה עם החלטה זו וטענה שנמנעה ממנה האפשרות לחקור את הנתבע ובהחלטה מיום 16.1.11 נעתר בית המשפט לבקשה והורה על דיון מחודש בבקשה, דיון שבמהלכו גם הובהר שההחלטה מיום 14.11.10 מבוטלת (בטעות נכתב החלטה מיום 15.11.10 – עמ' 13; ש' 20 בפרוט'). בהחלטה נוספת מיום 28.3.12 נדחתה הבקשה לסילוק התביעה על הסף אך בלא כל הכרעה באשר לפרשנות הסכם השכ"ט.
13.
לנוכח דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, עתרה התובעת ביום 8.5.12 לתיקון כתב התביעה, בעיקר על דרך של הוספת טענה לחוסר תום לב בהתנהגות הנתבע ועתירה לחיוב בפיצויי ציפייה ושכר ראוי. בהחלטה מיום 21.5.12 נתקבלה הבקשה וכתב התביעה תוקן, כמבוקש.
14.
התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה. כך גם עשה הנתבע וזולת בעלי הדין לא זומנו ולא נשמעו עדים נוספים. בדיון שהתקיים ביום 26.2.14 נחקרו העדים וניתנו הוראות להגשת סיכומים בכתב.
15.
עוד בטרם התקיימה ישיבת ההוכחות, ניתנה ביום 10.1.13 החלטה המחייבת את הנתבע בגילוי מסמכים ספציפיים לפי בקשת התובעת, מסמכים המתייחסים להסכם שבין הנתבע לשרון (הסכם הממון, הסכם הפשרה ביניהם ואסמכתאות על כספים שקבל) והסכם שכר הטרחה שבין הנתבע לבאי כוחו החדשים ממשרד עוה"ד א. טירר. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור ובהחלטה מיום 10.6.13 בוטלה ההחלטה, תוך ציון האפשרות לדחיית הגילוי לשלב אחר של ההתדיינות אם אכן יהיה צורך בכך.
16.
בתום החקירות הנגדיות, מאחר וסברתי שנוכח טיעוני הצדדים (כולל הטענה לפיה הפסקת ייצוג התובעת נעשה מתוך שאיפה לחסכון בתשלומי שכר טרחה) יש חשיבות לחשיפת פרטי הסכם שכר הטרחה שבין הנתבע למשרד עוה"ד א. טירר בקשר עם ייצוגו בתביעות שמול שרון, אך נוכח הקביעה שאין להורות לנתבע להציג את ההסכם - הוצע לנתבע להביא את הפרטים בהודעה מטעמו, אך בלא לחשוף את הסכם שכר הטרחה עצמו בפני
התובעת, כך שההסכם יוצג לבית המשפט בלבד.
הנתבע קבל את הצעת בית המשפט ובהודעה מיום 4.3.14 פירט את הסדרי שכר הטרחה שבינו לבין משרד עוה"ד א. טירר. להודעה צורף העתק מהסכם שכר הטרחה שבין הנתבע למשרד עוה"ד א. טירר מיום 7.1.10.
הסכם שכר הטרחה נותר חסוי מעיני התובעת ברם פרטיו פורטו ולתובעת ניתנה האפשרות להשלים את חקירתו הנגדית של הנתבע, וכך עשתה בדיון ביום 2.4.14. לאחר השלמת החקירות הוקצבו מועדים לסיכומים בכתב.
17.
סיכומי התובעת הוגשו ביום 11.5.14 וסיכומי הנתבע הוגשו ביום 23.7.14.
דא עקא, שלסיכומי הנתבע צורפו 2 מכתבים של עו"ד מנדלסון (ב"כ שרון בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה) מיום 21.1.10 ומיום 22.3.10; וכן 2 מכתבים של משרד עוה"ד א. טירר מיום 19.1.10 ומיום 15.3.10. התובעת הגישה בקשה להוצאת המכתבים מיום 19.1.10 ו- 21.1.10 מתיק בית המשפט שכן הם לא היו חלק מחומר הראיות, ובתגובת הנתבע נטען שמכתבים אלו כבר נדונו בדיון קודם ביום 14.11.10. ב"כ הנתבעת אף ניצלה את התגובה לבקשה כדי להוסיף טענות באשר למידת הרלוונטיות של המכתבים הללו ותמיכתם בטיעוני הנתבע.
18.
הלכה הא עוד מקדמת דנא כי סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט.
...סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט, כאשר הייתה שהות לצדדים להתייחס לטענות הן בעל-פה והן על דרך של הבאת עדים. בית-משפט זה התריע כבר מספר פעמים על עורכי-דין, ש"הגניבו" בדרך זו ראיות ללא רשות, וציווה להתעלם מהן
.
(ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה (4) 343, 347)
לא בכדי לא צוין בתגובת הנתבע לבקשה אימתי הוצגו המכתבים שצורפו לסיכומיו, שכן מכתבים אלו כלל לא הוצגו. הם לא צורפו לתצהירים ולא הוצגו בפני
התובעת וממילא שלא ניתנה לתובעת הזדמנות להתייחס אליהם. אין ממש בניסיון ב"כ הנתבע לטעון שהמכתבים הוזכרו במהלך דיון שהתקיים, שכן אזכור מכתב איננו תחליף להצגתו כדין. לו סבר הנתבע שמכתבים אלו רלוונטיים למחלוקות, שומה היה עליו להגישם כדבעי. ודאי שאסור היה לו לצרפם לסיכומים בלא כל היתר וממילא שיש להתעלם מהם והם לא יהוו חלק מחומר הראיות
.
19.
דווקא בהקשר זה של התנהלות הנתבע במהלך ההתדיינות, מן הראוי לציין את האופן בו נטענו טענות הנתבע בכתבי הטענות מטעמו. ודי לעיין בכתב ההגנה המתוקן אשר הגיש הנתבע, כדי להיווכח כיצד פעם אחר פעם ננקטת כלפי התובעת לשון בוטה, משתלחת ופוגענית.
כך נטען כלפי התובעת כי
"נתגלה קלונה המשפטי" (סע' 3 בכתב ההגה המתוקן); כי
"הפכה את הנתבע ללעג בעיני אשתו דאז" ואף לכדי "קרקס מהלך" (סע' 6 ו- 33 בכתב ההגנה המתוקן). כך גם נטען שטיעוניה לא היו אלא "הבלים" (סע' 44 בכתב ההגנה המתוקן), "עלבון לאינטליגנציה" (סע' 61 בכתב ההגנה המתוקן), כי הפכה את הנתבע "לבדיחה עצובה בעיני אשתו" (סע' 8 בכתב ההגנה המתוקן) ואף הוטח בה כי היא מונעת מ"תאוות בצע הכסף" (סע' 13 בכתב ההגנה המתוקן).
עוד הוטח בתובעת כי טיעוניה בכתבי הטענות שהגישה בשם הנתבע היו בגדר "טענה הזויה שמביישת את עוה"ד הטוען, מביישת את עורכי הדין בישראל" (סע' 20 בכתב ההגנה המתוקן) וכאשר מיוחסת לתובעת התנהלות של "פרקליט טירון" (סע' 32 ו- 48 בכתב ההגנה המתוקן).
בין התובעת לבין הנתבע נתגלעו מחלוקות שבטבורן המחלוקת בדבר פרשנותו של הסכם השכ"ט נוכח החלטת הנתבע להפסיק את התקשרותו עם התובעת. גם אם סבר הנתבע שאין הצדקה לתביעה זו, שאין לה בסיס ויש לדחותה, ואפילו סבר שהתובעת התרשלה, ניתן היה לצפות שטיעוניו יועלו בלשון שתשמור על כבודה של התובעת. בדיוק כשם שמצופה מעורך דין לייצג לקוח בנאמנות ולהקפיד על התחייבות זו גם לאחר שהסתיים הייצוג, מצופה מהלקוח, הנתבע, למידה דומה של שמירה על כבודו של עורך הדין גם בהפסקת הייצוג. הנתבע לא עשה כן בומקום התמקדות בטענות ענייניות, יצא הנתבע למסכת ארוכה של השמצות אשר זולת ניסיון לפגיעה בכבוד התובעת אין בהם ולא כלום. אין ולא הייתה כל הצדקה לשימוש שעשה הנתבע במטבעות לשון שכה פוגעות בתובעת.
זאת ועוד, דווקא למקרא כתב ההגנה המתוקן, כאשר הנתבע טוען שוב ושוב לטעויות של התובעת בניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, ניתן היה לצפות מהנתבע שדווקא הוא יקפיד על שמירת כללי הדיון בתביעה זו וימנע מלנסות להגניב ראיות לסיכומיו.
על כל פנים, לניסיון לצרף ראיות לסיכומים בלא היתר וללשון הבוטה שננקטה בכתבי הטענות של הנתבע תהיה השפעה על פסיקת ההוצאות.
דיון
20.
במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת השאלה אם זכאית התובעת לתשלום השכ"ט הנוסף, קרי: אותו חלק משכר הטרחה ואשר לפי הסכם השכ"ט הותנה תשלומו לתובעת בטובת הנאה שצמחה לנתבע.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלפי הסכם השכ"ט, כפי שתוקן ביום 15.10.09, התחייב הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחה בשיעור 10% + מע"מ מכל טובת הנאה שתצמח לו בקשר עם העניין נשוא הסכם השכ"ט, ההליכים כנגד רעייתו דאז.
אין גם מחלוקת על כך שהנתבע הוא שהחליט על הפסקת הייצוג וכי בעת שהופסק ייצוג הנתבע על ידי התובעת, ביום 7.1.10, לא נחתם הסכם כלשהו בין הנתבע לבין שרון. הסכם שכזה אכן נכרת לבסוף אך רק מספר חודשים לאחר מכן ובעת שהנתבע יוצג בידי עורכי דין אחרים.
21.
על רקע עובדות אלו העלתה התובעת 3 חלופות שבגין כל אחת מהן, לטענתה, יש להשית על הנתבע את החיוב בתשלום שכר הטרחה: הטענה לפיה הנתבע התחייב לשלם את השכ"ט הנוסף בכל מקרה וגם אם יופסק הייצוג; הטענה לפיה בעת שהופסק הייצוג כבר הוצע לנתבע כפשרה סכום נכבד של 2,750,000 ₪ שלכן יש לגזור את השכ"ט הנוסף מסכום זה; והטענה כי יש לחייב בתשלום פיצויי ציפייה נוכח חוסר תום לב בהתנהלות הנתבע בעת הפסקת הייצוג. חלופות אלו יידונו כסדרן.
22.
טענתה הראשונה של התובעת הינה שיש לחייב את הנתבע בתשלום השכ"ט הנוסף, גם אם בחר הנתבע להפסיק את ההתקשרות עימה בטרם הושג כל הסדר מול שרון, שכן כך נקבע בהסכם השכ"ט.
א.
לגרסת התובעת, הסכם השכ"ט מורה על פיצול שכר טרחת התובעת לשני חלקים, כאשר הראשון בסך של 15,000$ שולם, והשני יעמוד על 10% מכל סכום שיקבל הנתבע. אומד דעת הצדדים בפיצול זה היה לחיוב הנתבע בתשלום מלוא שכר הטרחה, כולל חלקו השני, בכל מקרה וגם אם בחר להפסיק את הייצוג.
לגרסת הנתבע מאידך, רק את חלקו הראשון של שכר הטרחה הוא התחייב לשלם לתובעת בכל מקרה וסכום זה אכן שולם, אף שלשיטתו יש להשיבו. ביחס לתשלום שכר הטרחה הנוסף, טוען הנתבע שהתחייבותו לתשלומו הייתה מותנית בכך שהוא יקבל כספים בעת שהוא מיוצג על ידי התובעת ובזכותה, ואילו במצב של הפסקת הייצוג בלא שנכרת כל הסכם המקנה לו כספים אין עליו כל חבות בתשלום השכ"ט הנוסף לתובעת.
מחלוקת זו הינה איפוא מחלוקת באשר לאומד דעת הצדדים בכריתת הסכם השכ"ט.
ב.
ככלל, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, דהיינו: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר בקשו במשותף להגשים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו, אולם "כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו של הסכם" (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים ([פורסם בנבו], 23.3.2009)). עם זאת, עקרונות אלו בפרשנות חוזים יש ליישם בשים לב לכך שעסקינן בהסכם המסדיר יחסי עורך דין ולקוח.
יחסי עורך הדין והלקוח מתבססים על חוזה התקשרות (הסכם שכר הטרחה) הנכרת ביניהם עת שוכר הלקוח את שירותי עורך הדין. ברור כי אלו אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. בין החובות המוטלות על עורך הדין, כל עורך דין, מצויה גם חובתו של עורך הדין לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות. כך, ובפרט, בהסכם שכר טרחה המבוסס על הצלחה. כך למשל נקבע:
למותר לציין כי עו"ד המנסח הסכם שכר טרחה חייב לעשות כן בצורה ברורה וחד משמעית, שאיננה מצריכה פרשנויות מיוחדות, בוודאי שנאסר עליו להטמין בהסכם שכר הטרחה מלכודת האמורה לכבול את לקוחו, הנותן בו אמון מלא, לעתיד לבוא... כאשר עו"ד מנסח הסכם שכר טרחה המכמת את שכרו באחוזים מכל טובת הנאה ש"יקבל" הלקוח, עליו להניח כי הלקוח מבין כי מדובר באחוזים מטובת הנאה ממשית שתתקבל בפועל, להבדיל מטובת הנאה ערטילאית שאיננה מתממשת.
(המ"פ (ת"א) 6827-11-11 ד"ר י.שגב ושות', עורכי דין נ' רוני מאנה ואח' [פורסם בנבו] 15.1.12)


על עורך הדין החובה להבהיר ללקוח את היקף השירותים אשר יינתנו ואת העלות בה יחויב הלקוח בגינם. עמימות ואי ודאות הנוצרים בהעדר חוזה התקשרות כתוב וברור, מיוחסים בראש ובראשונה לעורך הדין, כאשר ממנו ניתן היה לצפות להסדרה כתובה וסדורה של ההתקשרות
.
ג.
מעיון בהסכם השכ"ט מסתבר שבחלקו הראשון מוסדר תשלום חלקו הראשון של שכר הטרחה כך:
שכר טרחה מוסכם: 15,000$ + מע"מ.
הכולל: 4 ישיבות בימ"ש ו/או בית דין, כל ישיבת בימ"ש נוספת סך של 350$ + מע"מ.
בהמשך הסכם השכ"ט מוסדרת התחייבות הנתבע לתשלום שכר הטרחה במצב של הפסקת ייצוג, כך:
התחייבות הלקוח
:
אני הח"מ מתחייב לשלם את שכר הטרחה הנ"ל גם במקרה של פשרה, או באם אחליט על הפסקת הטיפול לאחר הגשת כתב הטענות לבית המשפט.
לשון הסכם השכ"ט בדבר הקשר שבין תשלום שכר הטרחה המוסכם של 15,000$ לבין אפשרות הפסקת הייצוג ברורה. "שכר הטרחה הנ"ל" הינו אותו שכר טרחה שנקבע בתחילתו של הסכם השכ"ט. שכר הטרחה בסך של 15,000$. ואותו מחויב הנתבע לשלם גם אם החליט על הפסקת הייצוג. בעדותה טענה התובעת כי הביטוי "הנ"ל" מתייחס לשני רכיבי שכר הטרחה (למשל בעמ' 22; ש' 1 בפרוט') אלא שגם אם לכך התכוונה התובעת, לא כך נכתב הדבר. הביטוי "הנ"ל" פירושו המקובל הוא "הנזכר למעלה". ודאי לא הנזכר הן למעלה והן למטה.
כנגד זאת, בהמשכו של הסכם השכ"ט מוסדר שכר הטרחה שישולם לתובעת על בסיס הצלחה כך:
תנאים מיוחדים
:
בנוסף ישלם הלקוח 17.5 אחוזים מכל סכום, רכוש, זכות ברוטו שיקבל הלקוח עם קבלתו
.
היקף התוספת שסוכמה שונתה לאחר מכן ל- 10% ברם העיקרון נותר כשהיה. על פניו, הוסדרה התחייבות זו לתשלום שכר טרחה על בסיס הצלחה בהמשך הסכם השכ"ט ובמנותק מאותה התחייבות לתשלום גם בהפסקת הייצוג. לשונו של הסכם השכ"ט איננה מתיישבת עם פרשנות התובעת.
ד.
בסיכומיה טוענת התובעת שיש היגיון כלכלי בקביעת חבות בתשלום השכ"ט הנוסף גם במצב של הפסקת הייצוג, אלא שבאותה מידה ניתן למצוא הגיון בשמירת זכותו של לקוח להפסיק ייצוג בלא לשלם את מלוא שכר הטרחה ואין באותו הגיון כלכלי שלדידה של התובעת משום ביטול חובתה להבהיר זאת מראש בהסכם השכ"ט.
ה.
זאת ועוד, התובעת, עורכת הדין שניסחה את הסכם השכ"ט, היא היא זו שחייבת הייתה להבהיר את תנאי ההתקשרות והיא היא זו שחייבת הייתה גם להבהיר את החבות בתשלום שכר הטרחה גם במצב של הפסקת הייצוג. התובעת כלל לא טענה שעשתה כן ולא טענה שהבהירה זאת לנתבע. ואם כך, אפילו הייתי מוצא "עמימות" בהסדרת חבות הנתבע במצב של הפסקת הייצוג, הייתה זו נזקפת לחובת התובעת. היא זו שעליה החובה להבהיר את הסדרי ההתקשרות.
ו.
בסיכומיה, טוענת התובעת כי הנתבע מתנהג כמי שלא הבין את משמעות התחייבותו לתשלום השכ"ט הנוסף ככזה המותנה בתוצאות הייצוג, אלא שלא כך טוען הנתבע. הנתבע טוען שהבין גם הבין את משמעות התחייבותו וכראיה גם דרישתו לשינוי התמורה, אלא שהבנתו כוללת את ההבנה שהמחויבות לתשלום מותנית בהצלחה שתנבע מייצוג התובעת ושאין בהתחייבות כדי לשלול את זכותו להפסקת הייצוג. עמדת הנתבע אכן מתיישבת עם לשון הסכם השכ"ט ומבטאת את אומד דעת הצדדים בהקשר זה.
ז.
לפיכך, אני דוחה את פרשנות התובעת, מקבל את פרשנות הנתבע וקובע כי התחייבות הנתבע לתשלום שכר טרחה לתובעת בכל מקרה וגם אם הופסק הייצוג התייחסה רק לתשלום הסך של 15,000$ ולא לתשלום השכ"ט הנוסף על בסיס הכספים שיקבל הנתבע.
23.
טענתה השנייה של התובעת הינה לחיוב הנתבע על בסיס ההישג שהושג בעת שהופסק הייצוג.
א.
לפי גרסת התובעת, החל מתחילת הייצוג בסמוך לכריתת הסכם השכ"ט, בעקבות השירותים שהעניקה התובעת בהגשת תביעות ובקשות לבית המשפט לענייני משפחה, וכן בעקבות ישיבות גישור שהתקיימו, הסכימה שרון לשלם לנתבע סך של 2,750,000 ₪ בצירוף הפחתה משמעותית בתשלומי המזונות. הסכמה זו מצד שרון מגלמת, לשיטת התובעת, את אותה הצלחה שמקימה חבות לנתבע בתשלום השכ"ט הנוסף כשהוא נגזר מסכום מוצע זה.
לפי גרסת הנתבע מאידך, אין כל בסיס עובדתי לטענה זו של התובעת שכן כלל לא נכרת הסכם כזה לו טוענת התובעת, ואפילו טיוטא שכזו לא הייתה שכן לא גובשו כאלו הסכמות.
ב.
נוכח מחלוקת זו הנה אשר התברר:
ראשית, אין כל הסכם כתוב אשר במסגרתו התחייבות כלפי הנתבע לתשלום סך של 2,750,000 ₪ והתובעת הודתה שאין הסכם שכזו ואף אין טיוטא של הצעה להסכם שכזה.
שנית, התובעת מפנה לתרשומות שערכה במהלך ישיבות הגישור מול שרון ופרקליטה (נספח 20 לתצהיר התובעת) אלא שאף באלו אין ביטוי להצעה קונקרטית שנתקבלה משרון או פרקליטיה, אלא רק להצעות שעלו בשיחות מול המגשרת (למשל תרשומת מיום 29.11.09).
ושלישית, מאותן תרשומות שמציגה התובעת עולה התנגדות נחרצת של הנתבע להסדר בכיוון הצעה זו. כך למשל מצוין בתרשומת מיום 9.12.09 כי הנתבע איננו מסכים להצעת מגשרת וכך גם בתרשומות נוספות.
התובעת לא הציגה איפוא ראיות של ממש לתמיכה בטענה לקיומה של הצעה קונקרטית כפי שטוענת התובעת, הצעה שכל שהיה על הנתבע לעשות הוא להשיב לה בחיוב כדי שתתקבל. מהראיות שהוצגו נראה שבסך כל מדובר בחילופי רעיונות במסגרת גישור, רעיונות שלא מחייבים איש מהצדדים.
ג.
כאמור, לפי הסכם השכ"ט קמה לה לתובעת הזכות לתשלום השכ"ט הנוסף רק במצב בו נוצרה "זכות ברוטו שיקבל הלקוח עם קבלתו". משמע, כדי שתקום לתובעת זכות לשכ"ט הנוסף לא די בכך שהוחלפו הצעות, בין הצעות מצד שרון, בין מצד המגשרת ובין מצד הנתבע. כדי שתקום "זכות" לנתבע שומה היה על התובעת להראות הסכם וכזה – כלל לא היה בעת הפסקת הייצוג.
ד.
למעלה מכך, טענת התובעת שלפיה די בהצעה מצד הצד שכנגד כדי לחייב בתשלום השכ"ט הנוסף מעוררת קושי, אפילו הוכחה הצעה שכזו. לפי שיטה פרשנית זו של התובעת, מרגע שהציעה שרון הצעה כלשהי במהלך הגישור קמה לתובעת בו ברגע זכות לחלקה מתוך אותה הצעה. גם אם מדובר בהצעה שרחוקה מאד מדרישת הנתבע. זו פרשנות שאין בה הגיון, אין היא נתמכת בלשון הסכם השכ"ט ואין היא מבטאת את אומד דעת הצדדים. הסכם השכ"ט מתנה את הזכות לשכ"ט הנוסף בקיום זכות "שיקבל הלקוח". יקבל – משמע (לכל הפחות) שההצעה התקבלה ונכרת הסכם. הצעה שהועלתה ולא התקבלה איננה הסכם ולא יכולה לזכות בשכ"ט הנוסף.
ה.
לפיכך, התובעת לא הוכיחה שהועלתה הצעה קונקרטית לתשלום סך של 2,750,000 ₪ לנתבע, אלא שאפילו הועלתה הצעה שכזו לצד הצעות נוספות שהועלו במהלך ישיבות הגישור, זכות התובעת לתשלום השכ"ט הנוסף קמה רק אם נכרת הסכם. הסכם שכזה לא נכרת עד להפסקת הייצוג ולפיכך טענתה השנייה של התובעת – נדחית.
24.
טענתה השלישית של התובעת הינה לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בגין הפסקת הייצוג, פיצויים שיחושבו בהתייחס לסכומים ששולמו לבסוף לנתבע בהסדר הפשרה אליו הגיע עם שרון.
לפי גרסת התובעת, החלטת הנתבע להפסיק את ההתקשרות עימה נעשתה בחוסר תום לב ובמטרה להימנע מקיום התחייבותו בהסכם השכ"ט. במצב שכזה, טוענת התובעת, יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי ציפייה לתובעת ואת אלו יש לחשב על בסיס השכ"ט הנוסף.
לפי גרסת הנתבע, החלטתו להפסיק את ייצוגו בידי התובעת נבעה אך ורק מאובדן האמון בתובעת ככזו שיכולה לייצגו לפי ציפיותיו. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה כי הפסיק את ההתקשרות עם התובעת רק כדי לחסוך בתשלומי שכר טרחה ומציין שדווקא התקשרותו עם עורכי דין אחרים חייבה אותו לתשלומי שכר טרחה נוספים. במצב שכזה, טוען איפה הנתבע, עמדה לו הזכות המלאה להפסיק את ההתקשרות עם התובעת, הפסקת ההתקשרות נעשתה בתום לב, ואין בסיס לטענות לפיהן יש לחייבו בתשלום פיצויים לתובעת.
25.
בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, בהיעדר הסכמה מפורשת אחרת, רשאי לקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מהיזקקות לשירותיו בכל עת, אפילו בטרם הושלמה העסקה בגינה פנה לעורך הדין (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ ואח' פ"ד מז (5) 114, 124).
עם זאת, כביחס לכל פעולה למימוש זכות הנובעת מחוזה, גם פעולה שכזו מצד לקוח להפסקת ההתקשרות מול עורך הדין, שומה על הלקוח לעשות בתום לב ובהגינות כלפי עורך הדין. מקום בו מתברר מנסיבות העניין, כולל העיתוי והאופן בו הופסקה ההתקשרות, כי הלקוח פעל בחוסר תום לב – עלולה הפסקת ההתקשרות להיתפס כהפרת הסכם וככזו המזכה את עורך הדין בפיצויים על נזקיו, למשל פיצויי ציפייה (ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין [פורסם בנבו] 20.3.08, פסקאות 16 – 20 בפסק הדין).
ועוד יש להדגיש שלא די לו ללקוח, המבקש להשתחרר מהתקשרות עם עורך דין, להצביע על המסכת העובדתית בגינה קמה לו הסיבה להפסקת ההתקשרות, אלא שעליו לנהוג בהליך ההשתחררות עצמו בהגינות.
עוד ראוי לציין כי גם מקום שבו עומדת בעינה החזקה הפרשנית האמורה ויש בידי מי מן הצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן הזכות להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת והשאלה אם כך נהג נגזרת בהכרח מנתוניו ומנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה
. (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד ואח' [פורסם בנבו] 12.8.09 (פסקה 23 בפסק הדין)).
הקשר בין לקוח לעורך דין מבוסס על אמון הדדי, אולם טענה מצד לקוח כי לדידו אבד האמון בעורך הדין איננה מספיקה, שאם לא כן לעולם יכול היה לקוח להשתחרר מכל חבות לעורך דינו רק על יסוד טענה שכזו. לקוח המבקש בכל זאת להפסיק ההתקשרות עם עורך דין בלא שהדבר יהווה הפרת התחייבויותיו, חייב להצביע על מסכת עובדתית שתבסס את תחושתו וחייב גם להראות כי הפסקת ההתקשרות נעשתה בהגינות ובשמירת כבודו של עורך הדין.
26.
על רקע עקרונות אלו, הנה אשר התברר ביחס לנסיבות הפסקת ייצוג הנתבע על ידי התובעת:
א.
התברר שלמחרת חתימת הסכם השכ"ט הגישה התובעת, בשם הנתבע, כתב תביעה ובקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד. בהחלטה מיום 15.10.09 (נספח 8 לתצהיר התובעת) נדחתה הבקשה ונקבע כך: "אין כל ראיה בבקשה זו שהונחה לפני למשבר כלשהו בין הצדדים, או להכבדה אחרת על ביצוע פסק הדין. האמור בסעיף 4 לבקשה כללי ואינו מפורט ואין בו די כדי לבסס את הצו המבוקש. לפיכך אינני נעתרת לבקשה". מצב בו נדחית בקשה מתרחש מדי יום ביומו וברור שאין בהחלטה זו כדי להצביע על דופי כלשהו בהתנהלות התובעת. עם זאת, ניתן להבין תחושת אכזבה מצד לקוח במצב שכזה.
ב.
התברר שביום 14.10.09, כשבועיים לאחר הגשת התביעה הראשונה נגד שרון, הגישה התובעת, בשם הנתבע, תביעה נוספת "לביטול הסכם מקפח" ובה עתירה לביטול הסכם הממון שנכרת בין הנתבע לבין שרון. שוב, התובעת הסבירה את שיקוליה בפיצול זה ובהיעדר כל הכרעה שיפוטית או חוות דעת אחרת, אין להטיל דופי בצורה זו של התנהלות התובעת, אך לצד זאת ניתן גם להבין כי אופן זה של הגשת תביעות עורר סימני שאלה אצל הנתבע.
ג.
התברר שבמהלך אוקטובר 2010 הוחרפו המחלוקות שבין הנתבע לשרון. הנתבע הלין על ביטול ייפוי הכח שלו לפעול בחשבונות בנק; ביום 9.10.09 נשלח לנתבע מכתב מחברת לאומי כארד ובו הודעה על ביטול כרטיס אשראי; וביום 13.10.09 נשלח לנתבע מכתב מאת ב"כ שרון ובו טענה שלנוכח הגשת התביעה עליו לפנות את ביתם המשותף בתוך 60 יום. אך ברור שאין להטיל על התובעת אחריות כלשהי להתפתחויות אלו אך לאורן ניתן להבין את טענת הנתבע לתחושת מצוקה גוברת.
ד.
התברר שביום 15.10.09 העביר הנתבע לתובעת הודעת דוא"ל (נספח 10א לתצהיר התובעת) ובה גם הדברים הבאים:
"ראשית, ברצוני לחזור ולציין את אמונתי בך וביכולת שלך להוביל את הקרב החשוב של חיי... אני בתקופה מאד קשה – נלחם נגד אנשים שהיו משפחה 18 שנים... אין לי יכולת להקדיש אנרגיה מיותרת למלחמות וויכוחים גם איתך – זה מאד מעיק עלי. הסברתי לך אתמול עד כמה מפריע לי ההסכם שחתמנו בהתחלה... אין לי כוח להתעסק עם זה יותר – אני חייב לעבוד עם עורך דין שיש לי אמון מלא בו ושאין שום מתח או משקעים בינינו... אני נלחם על החיים שלי תרתי משמע ואני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד את הקרב הזה."
בעקבות הודעה זו של הנתבע הוסכם בין התובעת לנתבע על תיקון הסכם השכ"ט כך שהגמול לתובעת במקרה של הצלחה הופחת מ- 17.5% ל- 10%. בפתיח של ההודעה מביע הנתבע אמון בתובעת ואף שהתובעת מדגישה זאת בטיעוניה, נראה דווקא שהנתבע נוקט בלשון סגי נהור, שכן אין אלא לתמוה מדוע נדרשה הבעת אמון זו כשבועיים לאחר תחילת הייצוג. בהמשך ההודעה גם ניכרים סימנים ברורים של אובדן אמון בתובעת, הן על רקע ויכוחים והן על רקע תחושה של הנתבע שהתחייב לשכר טרחה מופרז. ואין כל צורך לקבוע אם היה ממש בתחושה או אם השכר שנקבע אכן היה מופרז. העיקר בהודעה זו הוא עדות לתהליך נמשך של אובדן אמון.
ה.
התברר שביום 26.11.09 שלח הנתבע לתובעת הודעת דוא"ל נוספת ובה, בין היתר, דברים אלו:
"בכל מקרה אני מבקש ממך לא לסגור כלום אם יחזרו אליך עם הצעה כלשהי – בלי לדבר איתי קודם בבקשה... בכל מקרה תעדכני אותי על כל התפתחות ואל תסגרי שום דיל בלעדיי – אם וכאשר."
הנתבע נחקר על אודות הודעה זו והסביר כי בשלב בו נכתבה הודעה זה כבר לא האמין עוד בתובעת (עמ' 65; ש' 6 בפרוט'). גם הודעה זו, כחדש וחצי טרם הפסקת הייצוג, מבטאת המשך ההתדרדרות ביחסי התובעת והנתבע.
ו.
התברר שבהסכם שכר הטרחה שנכרת בין הנתבע לבין עורכי דינו החדשים אשר החליפו את התובעת, התחייב הנתבע לשלם לפרקליטיו החדשים שכר טרחה שאיננו פחות מזה שהתחייב לשלם לתובעת, וזאת הן כמקדמה והן בהתחייבות לתשלום שכר טרחה המתבסס על הצלחה. שכר הטרחה ששילם הנתבע לפרקליטיו החדשים פורט בהודעה מיום 4.3.14 וזה כולל מקדמה בסך של 20,000$ + מע"מ וכן תשלום על בסיס הצלחה המחולקת למדרגות שמתחילות ב- 10% + מע"מ. על פניו איפוא, התקשרות הנתבע עם פרקליטיו החדשים גרמה לו במישרין לשלם שכר טרחה שעולה על זה שהתחייב לשלם לתובעת וזאת בנוסף למקדמה אשר חויב לשלם בשנית. דהיינו, הטענה לפיה החלטתו להפסיק את ייצוג התובעת נבעה מרצונו לחסוך בתשלומי שכר טרחה – הופרכה.
ז.
הנתבע הביא בתצהירו פירוט תחושותיו במהלך ישיבות הגישור שהתקיימו בטרם הופסק הייצוג ולפיהן סבר שהליכי הגישור אינם עולים יפה וקטנים הסיכויים שיובילו להסדר. תחושה זו של הנתבע נתמכת בהודעת דוא"ל שהעביר לשרון תוך כדי הגישור (מוצג במ/1) ובה הוא מעלה הצעה מצידו להסדר אך גם מציין כי הינו ער לכך שהתגובה להצעה עלולה להיות שלל גידופים.
ח.
התברר שלתובעת נמסרה הודעה כתובה וברורה על הפסקת הייצוג ביום 7.1.10. אכן מצופה מלקוח שגם בהפסקת ייצוג ידאג להודיע על כך בצורה ברורה וכך גם עשה הנתבע.
ט.
התברר שהסדר הפשרה מול שרון נכרת רק מספר חודשים לאחר הפסקת הייצוג, לאחר הליכים נוספים בבית המשפט לענייני משפחה ולאחר שהליכי הגישור התקיימו בסיועו של מגשר אחר. פער הזמנים הזה מראה שבשלב בו הופסק הייצוג טרם התגבש הסדר.
י.
ולבסוף, אין להתעלם מהשלב בו הופסק הייצוג, כשהייצוג עודו בחיתוליו. אך ברור הדבר שאין דין שווה למצב בו הופסק הייצוג עוד בתחילת הדרך למצב בו הופסק הייצוג לאחר זמן ממושך, הליכים משפטיים סבוכים והשקעת משאבים רבים. ומכאן חשיבות העיתוי.
בבחינת הנסיבות דנא, מסתבר שמלכתחילה חזתה התובעת הליכים משפטיים רבים שיהיו כלולים בייצוג. הליכים בקשר עם תביעת מזונות, תביעת משמורת או תביעה בבית הדין לעבודה, כשכולם הליכים שלפי הסכם השכ"ט התחייבה התובעת לנהל בשם הנתבע (עדות התובעת בעמ' 45 – 46 בפרוט'). בפועל – לא התקיימה בעת הפסקת הייצוג ולו ישיבה אחת בבית המשפט לענייני משפחה וכלל לא הוגשו בקשות בקשר עם מזונות, משמורת או הליכים בבית הדין לעבודה. התובעת עצמה כלל לא טענה, ולא כל שכן שלא הציגה ראיות, לכך שהמקדמה שקבלה בסך של 15,000$ איננה מהווה תשלום הולם מלא והוגן עבור השירותים שהעניקה עד להפסקת הייצוג. במצב זה, גם אם השקיעה התובעת משאבים בייצוג הנתבע, וברור שהשקיעה, הפסקת הייצוג נעשתה כשהושקע רק מקצת מהיקף ההשקעה החזוי.
27.
כאשר מסכמים את העובדות כאמור, אין מנוס מהמסקנה שהנתבע אכן חש, סובייקטיבית, אובדן אמון בתובעת, כי תחושותיו נבעו מנתונים אובייקטיבים, וכי הוא בקש להפסיק ההתקשרות עימה אך ורק על רקע זה. כך גם הסביר הנתבע את החלטתו בעדותו (עמ' 14; ש' 13 – 20 בפרוט'):
ש.
שיקולים פסולים זה האם יכול להיות שמשיקולי כדאיות כלכלית ועל מנת לחסוך בתשלום שכ"ט הפסקת את ייצוג התובעת ועברת לעו"ד טירר לאחר שידעת שאתה עתיד לקבל סכומי כסף גדולים ולכן אתה עדיף בחתימה על הסכם שכ"ט עם טירר?
ת.
חד משמעית לא. כשעזבתי את התובעת הבנתי שכל הגישור הזה הוא קרקס שלא יצא ממנו כלום ושהצד השני משחק איתי כמו פורפרה וברמה של הייצוג המשפטי שאני מקבל לא יצא לי שום דבר ואני חושב שזה הצעד הכי נכון שעשיתי. לכל אורך הדרך ב"כ התובעת מציג את טירר כאילו הם חטפו אותי. אותי אף אחד לא חטף. אני הגעתי אליהם מיוזמתי לאחר שהתייעצתי. אף אחד לא רצה לקחת את התיק בגלל רשלנות משפטית.
גרסת הנתבע על מניעיו בהחלטתו להפסיק את התקשרותו עם התובעת מבטאת את תחושותיו הסובייקטיביות ונתמכת בראיות אובייקטיביות, כפי שפורטו. החלטתו על הפסקת הייצוג לא נבעה מרצון להימנע מתשלומי שכר טרחה שהרי החלטתו הביאה לכך ששילם כספים העולים על אלו להם התחייב בהסכם השכ"ט.
התובעת טוענת בסיכומיה שעד להפסקת הייצוג לא הראה הנתבע כל סימן להיעדר אמון בתובעת, אלא שטענה זו איננה מדויקת. תיאור העובדות שהתבררו מראה על תהליך שעבר הנתבע, תהליך שכולל חילוקי דעות ואי שביעות רצון מגובה שכר הטרחה, ממשיך בהודעה הדורשת הימנעות מכל התחייבות בלא הסכמתו המפורשת ומסיים בפני
יה להיוועצות בעורכי דין אחרים שלאחריה הודעה על הפסקת הייצוג.
נוכח ראיות אלו אני מקבל את גרסת הנתבע וקובע שהפסקת התקשרותו עם התובעת נעשתה בתום לב, נוכח אובדן אמון בתובעת, תוך מימוש זכותו של הנתבע כלקוח לבחור לעצמו ובעצמו עורכי דין אחרים ולא מתוך ניסיון לחסוך בתשלומי שכר טרחה. הפסקת הייצוג נעשתה בשלב מקדמי של ההתקשרות, בטרם השקיעה התובעת אלא מקצת מהמשאבים שנחזו בייצוג הנתבע ולפיכך גם בנסיבות שאינן מאפשרות קבלת טענתה להפרת הסכם השכ"ט או לחיוב בפיצויים.
28.
ודוק, אין משמעותה של קביעה זו הטלת רבב במקצועיותה של התובעת, במיומנותה או בטיב השירות שהעניקה לנתבע. הטענות החוזרות של הנתבע בעניין זה לא הוכחו ואף מעוררות אי נוחות נוכח הלשון הבוטה ונוכח המצב בו עורכי הדין המייצגים את הנתבע בתיק זה מציגים עמדה המבקשת להלל את פועלם שלהם בתביעה מול שרון. למעשה, לא היה כל צורך בהעלאת מסכת ארוכה זו של טרוניות ביחס לטקטיקה בה בחרה התובעת בייצוג הנתבע, שהרי כל אלו התבררו לנתבע (לגרסתו) בדיעבד. לאחר שפנה לעורכי דין חדשים ומכאן שגם לאחר שממילא החליט להפסיק את ההתקשרות מול התובעת. לא מידת מקצועיות התובעת עומדת למבחן אלא שיקולי ותחושות הנתבע בהחלטתו להפסיק את הייצוג. ושיקולים אלו, נוכח העובדות כאמור, ניתן להבין.
29.
לפיכך, אני דוחה את גרסת התובעת, מקבל את גרסת הנתבע וקובע כי לנתבע עמדה הזכות המלאה להחליט על הפסקת התקשרותו עם התובעת וכי החלטתו לעשות כן נתקבלה בתום לב, בגין תחושותיו לאובדן אמון בתובעת ולא מתוך חוסר הגינות או רצון לחסוך בתשלומי שכר טרחה. לתובעת שולמה מקדמה שכלל לא נטען שאין בה כדי להוות תמורה הולמת לשירותים שניתנו לנתבע ולא הוגשה תביעה להשבתה. במצב זה, לא הפר הנתבע כל התחייבות כלפי התובעת ואין לתובעת כל זכות לפיצויי ציפייה.
30.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
31.
לסיכום, 3 טענות חלופיות העלתה התובעת לביסוס תביעתה וכולן נדחו.
התובעת טענה שלפי הסכם השכ"ט התחייב הנתבע לשלם את השכ"ט הנוסף בכל מקרה וגם בהפסקת הייצוג, אך התברר שלא כך נקבע בהסכם השכ"ט וודאי שלא כך הובהר לנתבע בעת שנכרת הסכם השכ"ט.
התובעת טענה שבעת הפסקת הייצוג כבר הוצעה לנתבע הצעת פשרה שכללה תשלום 2,750,000 ₪ אלא שכלל לא הוכח שהייתה הצעה קונקרטית שכזו, והתברר שאפילו הייתה - לא די בהצעה כדי להשית חבות על הנתבע כל עוד לא התקבלה ההצעה. וההצעה הזו לא התקבלה.
ולבסוף, טענה התובעת שהפסקת ההתקשרות עימה נעשתה בחוסר תום לב, בלא הצדקה ובניסיון לחמוק מתשלומי שכר טרחתה, אלא שגם טענה זו הופרכה. הסתבר שהפסקת ההתקשרות נעשתה בשל תחושת אובדן אמון של הנתבע, התברר שיש ויש נתונים אובייקטיבים שמסבירים תחושה זו, הסתבר שהפסקת הייצוג נעשתה עוד בתחילת הייצוג, והסתבר שהנתבע כלל לא חסך כספים בהחלטתו זו. הנתבע בסך הכל ממש את זכותו האלמנטארית כלקוח להפסיק ההתקשרות כשאבד אמונו בתובעת, לא מתוך הפרת הסכם השכ"ט, לא בחוסר תום לב, ולא בנסיבות המצדיקות פיצוי לתובעת.
32.
נוכח מסקנה זו לא נותר אלא לדחות את התביעה.
על אף זאת, בשים לב להתנהגות הנתבע במהלך ההתדיינות, לניסיון להגניב ראיות לסיכומים, ולהשתלחות הפוגענית המיותרת בתובעת – אינני מוצא מקום להשית על התובעת חיוב בהוצאות הנתבע ולפיכך – יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום,
י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 10792-07/10 חנה כהן נ' אלי פרי (פורסם ב-ֽ 09/09/2014)